ברוכים הבאים ל"ארטמה", הפודקאסט שבו אנחנו חוקרים את עולמות האמנות והיצירה הישראלית. בכל פרק, אנו נפגשים עם אמנים, צלמים, מעצבים ויוצרים שונים, ששותפים לסיפורים מרתקים על הדרך שבהם הם מבטאים את רעיונותיהם ורגשותיהם.
בפרק הזה, אנו מתארחים עם הילה כדי, צלמת מוכשרת שהחלה את דרכה בעולם צילום האופנה בתל אביב ועוברת כיום לתעד את האירועים המשמעותיים של זמננו. הילה משתפת אותנו בסיפור שלה – מהימים הראשונים בירושלים ועד לפרויקט המיוחד שלה על אירועי ה-7 באוקטובר.
במהלך השיחה, נדבר על האופן שבו היא מצליחה לתפוס רגעים עוצמתיים בעדשה, על השפעת הפילם על עבודתה ועל מה שחשוב לה להעביר דרך הצילום שלה.
הצטרפו אלינו למסע מרתק שמזמין אתכם להסתכל על העולם סביבכם בעיניים חדשות ולגלות את הכוח שבאומנות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/10/2024.
אייל: שלום וברוכים הבאים לעוד פרק של "ארטמה". אני אייל בן סימון ואני כאן לקחת אתכם למסע המרתק של עולם האמנות הישראלית, כמו כל שבוע.
אני רוצה לספר לכם משהו קטן. אתמול בלילה חלמתי שאני מטייל בגלריה אינסופית. על הקירות תלויות תמונות, אבל לא סתם תמונות, כי כל תמונה היא הייתה חלון לעולם אחר לחלוטין. כל פעם שנגעתי בתמונה מצאתי את עצמי בתוכה. הרגשתי את החום של השמש, את הנוף הקיצי, את הקור של שלג ההרים בתמונות אחרות, את הכאב ואת התקווה בפניה של אישה זקנה.
וכשהתעוררתי הבנתי משהו. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן בפודקאסט. אנחנו לא סתם מדברים על אמנות, אנחנו נכנסים לתוכה, חיים אותה, נושמים אותה וחווים אותה דרך העיניים של האמנים עצמם.
היום אני רוצה לקחת אתכם למסע מיוחד מאוד שבו לא נצטרך מזוודות או דרכונים, רק את הדמיון שלנו ואת הלב הפתוח. כי היום אנחנו הולכים לבקר בעולמה של הצלמת הילה כדי.
הילה היא לא סתם צלמת, היא מספרת סיפורים דרך העדשה שלה, היא תופסת רגעים שרובנו פשוט… שפשוט חולפים על פנינו ביום יום, והיא הופכת אותם לנצח.
ואתם יודעים מה הכי מדהים? היא עושה את זה עם פילם. בשיטות הצילום הישנות. כן, כן, בעידן הדיגיטלי שלנו עוד יש כאלה שמצטלמים… שמצלמים בפילם. טכניקה שדורשת המון סבלנות, מיומנות וגם עבודה במעבדה.
אממ… אני לא יודע אם אתם כמוני, אבל לפעמים אני מרגיש שהעולם מסתובב מהר מדי ואנחנו מפספסים רגעים. וכוחו החזק של הצילום, במיוחד צילום סטילס, וגם הצילום הספציפי של הילה כדי, עוצר את הזמן מלכת ופתאום גורם לנו לראות דברים שלא ראינו קודם.
אז היום נדבר עם הילה כדי על הדרך האמנותית ועל הפרויקט החדש והמדהים שלה, ספר שמתעד את אירועי השביעי באוקטובר. זה לא יהיה קל, זה יהיה רגשי, אולי אפילו כואב, אבל אני מאמין שזה מאוד מאוד חשוב לתעד כל רגע וכל פיקסל מאירועי השביעי באוקטובר, כי לפעמים, דרך הכאב אנחנו מגלים את היופי האמיתי של החיים.
אז בואו נפתח את הלב, את העיניים ואת האוזניים, וניכנס יחד לעולמה של הילה כדי.
מוכנים למסע? Let's Art!
שלום, הילה!
הילה: שלום אייל, תודה רבה על האירוח.
אייל: מה שלומך, מה שלומך? אנחנו מקליטים את הפודקאסט הזה בחג סוכות. איך החגים עוברים?
הילה: קודם כל, איזה הקדמה מרגשת. כאילו, השארת אותי קצת, שנייה, תן לי לנשום. ה… החגים, לא כל כך מרגישים לי חגים, האמת.
אייל: למה?
הילה: במיוחד החג הזה. אהמ… זה כאילו אנחנו עדיין תקועים שמה איפשהו, לפני שנה.
אייל: אנחנו מצלמים את ה, מצלמים ומקליטים את הפודקאסט הזה בשבע עשרה לעשירי עשרים וארבע. כשנה ועשרה ימים אחרי השביעי באוקטובר. וזה נראה כאילו לא הרבה השתנה מאז.
הילה: בדיוק. ממש כמו שדיברת בהקדמה על להקפיא רגעים, אז זה מרגיש כאילו… אין הבדל בין סוכות שהיה לפני שנה, כאילו הזמן שהוא היה אז, הוא עדיין כאן. הוא עדיין נתקע.
אייל: לחלוטין, אנחנו עדיין במציאות שבה אזעקות ופיגועים וטילים עוברים מעל ראשנו. אבל בואי נתחיל ככה, מההתחלה. אוקיי? אני רוצה… את גדלת בירושלים בעצם.
הילה: נכון. גדלתי ו…
אייל: גדלת בירו… כן?
הילה: נולדתי, גדלתי, ועד שנות ה-20 המאוחרות שלי גם הייתי שם עדיין.
אייל: ואז עשית מעבר חד לתל אביב.
הילה: אהמ… לא יודעת אם הייתי קוראת לזה חד. מי שלא יודע, רוב הירושלמים פה הם בתל אביב, אז כאילו…
אייל: זה גם נכון, הם תמיד על קו ירושלים-תל אביב.
הילה: זה הרגיש בית מההתחלה, אבל כן, הזהות וכל ה… של עיר וכל ה… ופתאום יש ים קרוב והכל השתנה, כן.
אייל: איך בעצם השפיעה עליך ירושלים העתיקה, ועל ההתפתחות שלך כצלמת?
הילה: אז אני חייבת לציין מההתחלה את סבא וסבתא שלי, שבעצם הם ירושלים עבורי. וזה כזה לחיות בבית שהוא דור תשיעי בירושלים, מי שמכיר ס"ט, ספרדים טהורים היו קוראים לעצמם. וזה נורא כזה לינוק באמת מאז שאתה ילד את האהבה לעיר ואת ההיסטוריה, וגם את היתרונות שלה וגם את החסרונות שלה, וגם את המשפחתיות שכמה שהיא גדולה היא עדיין נורא קטנה. ופשוט כאילו להתהלך ברחובות ככל שאתה גדל, אתה מבין כמה עוצמה, קסם, כמה היא מיוחדת, כמה יש בה אלמנטים שכאילו לא משנה כמה פעמים אתה תעבור באותם רחובות, כל פעם משהו חדש יקרה ויתחדש, והאנרגיה והכל נורא כזה שואב אותך, אבל אתה מגלה את זה רק כשאתה יוצא משם.
אז כשבאמת יצאתי משם הבנתי כמה היא השפיעה עליי ברמה הזאת, של התערובת הזאת המטורפת, המערבולות האלה, שאתה מספיק בהליכה של שתי דקות ברחוב, שאתה כבר מבין שאתה עברת איזה חמש מימדים שונים כאילו של אנשים.
אייל: לחלוטין, לחלוטין. אני כל כך מזדהה עם זה, כל פעם שאני מסתובב בירושלים אני מרגיש שאני עובר דרך אינסוף תרבויות.
הילה: כן.
אייל: פשוט עוברים מרחוב לרחוב וזה כאילו עברנו מדינה.
הילה: ממש. אז כשאתה גדל שם זה פחות, פחות, אבל כשאתה יוצא אתה קולט את ההשפעה של הדבר הזה. השורשים עמוק עמוק בתוך האדמה הם משפיעים בסוף על מה שיוצא ממך.
אייל: המעבר מירושלים לתל אביב מעניין אותי, כי ירושלים יש לה איזשהו נוף של מבנים עתיקים, אה… זה בעצם קיבוץ גלויות של דתות מונו… מונותאיסטיות מכל העולם, והנה פתאום את עוברת למקום אורבני לחלוטין, אולי חילוני אפילו לחלוטין, נהנתן קצת, שונה באופי שלו לגמרי מירושלים, ואני בטוח שהמעבר הזה גם עשה משהו לחשיבה שלך וליצירה שלך.
הילה: כן, בוודאי, אני… חשוב לי להגיד גם שירושלים שאני גדלתי בה היא לא דומה בשום צורה לירושלים של עכשיו. היינו, היו לנו, כאילו, סליחה, אני לא יודעת אם מותר להגיד את זה בפודקאסט, אבל הימים, הלילות הכי פרועים שלי דווקא היו בירושלים, ו… ולא היה חסר שום דבר בירושלים מהבחינה הזאת, אבל כן ברגע שאתה מגיע לכאן אז החשיבה משתנה ברמת החופש תנועה אפילו. אם זה… כאילו, פה בתל אביב אני הולכת ברגל, בירושלים אתה לא יכול לעשות את זה, אתה חייב רכב או משהו שייקח את כל הדברים.
אייל: נכון, הכל עליות וירידות וסיבובים.
הילה: הכל בענק, הכל נורא גדול, כאילו, אני זוכרת שהייתי מסיימת לברמן, הייתי אז, כשהייתי סטודנטית לצילום, הייתי מברמנת, והיה לוקח לי חצי שעה להגיע עם האוטו בלילה. ופה, כאילו, אני חוצה את העיר ברגל בחצי שעה.
אז באמת זה נראה לי העניין הזה יותר, של חופש תנועה והשוטטות הזאת. וגם העניין של העולם הגדול, כאילו, ירושלים יש לה אופי מאוד מסוים ותל אביב היא נורא העולם הגדול, היא שואבת אותך, אם זה התעשייה, אם זה ה… העסקים, אני אקרא לזה, שקורים פה, שונה במינון שלו.
אייל: לא צריך להתבייש בזה, תל אביב היא מאוד…
הילה: לא, הכל בסדר, אני פשוט חושבת שבירושלים יש את כל הדברים האלה, אבל זה, זה לא באותו ווליום.
אייל: ואז פתאום, את מתחילה לצלם אופנה. איך זה קורה?
הילה: אז באמת שסיימתי ב"הדסה", למדתי במכללת "הדסה" את התואר שלי, ושסיימתי, מרצה שנורא אהבתי אמר לי, 'את מצלמת אופנה', ולא ידעתי את זה. רוב הלימודים שלי עסקו בפורטרטים, תמיד אהבתי אופנה, מאז שאני ילדה קטנה, הייתי מתעקשת עם אמא שלי על מה אני אלבש לגן, שיהיה לי שמלות מסתובבות, כי אם לא, אני לא יוצאת מהבית. אז תמיד, מאז ומעולם, התעסקתי בבגדים ובאופנה, בהוט קוטור, ובכל בתי האופנה הגדולים וזה, אבל לא הבנתי שבתור צלמת אני באמת מתעסקת בזה, כי באמת הצילומים שלי לא היו נראים כמו, לדוגמה, השער של "לאשה", לא שחס וחלילה יש בזה משהו רע, זאת אומרת, תמיד היה עוד משהו, תמיד עוד עומק, תמיד, כאילו זה היה בן אדם קודם, ואז הבגדים. ואז הבנתי שאני שם.
אייל: ממה שראיתי בעבודות שלך, את לא, את לא צלמת אופנה שגרתית. כמו שאמרת, את מצלמת יותר את האדם ופחות את הלבוש. כי אני רואה דמויות, אני רואה ממש דמויות מעניינות בתוך הצילום אופנה. זאת אומרת, זה לא הדוגמניות הרגילות שאנחנו רגילים לראות עם השמלות הרגילות. זה אפילו משהו קצת שהוא יותר אורבני, קצת אנרכיסטי, קצת מחתרתי אפילו, הייתי אומר, וזה תל אביב. זאת אומרת, זה הרגיש לי צילום מאוד מאוד תל אביבי, תקני אותי אם אני טועה.
הילה: נראה לי שזה שילוב, תראה, בסוף, אין… כאילו, אף אחד לא יוציא ממני את הירושלים. [צוחקים] כאילו, זה גם, לנצח. ואני גאה בזה, אני גם מאוד אוהבת את תל אביב, היא כבר בית בשבילי, וכן, אני… אני מרגישה שהיא הבית, אבל… אני חושבת שמה שאתה רואה זה אינטרפרטציה של שתיהן ביחד, כי זה גם מה שבתוכי יש, מן הסתם, ככה זה יוצא החוצה. ואני… ותודה רבה, זה ממש מחמאה בשבילי ש… זה לא צילום אופנה רגיל, וזה נכון, אני… מאוד מנסה לבחור את ה… זאת אומרת, זה אפילו לא עניין של בחירה, זה משהו שמדליק אותי לרגע שאני רואה איזה מבט, איזה… תנועה של יד, איזה משהו כזה שאני רואה, כאילו, על ה… על ה… אני אקרא לזה מודל, כי זה לאו דווקא דוגמן, וככה נעשית הבחירה, ולא כמה היא יפה, כמה היא גבוהה וכמה היא רזה.
אייל: לחלוטין, ורואים את זה, וזה מורגש מאוד. אני מאוד אהבתי את זה כי זה צילומים עם אופי. מאוד, מאוד… מותאמים לאדם שלובש את הלבוש, וגם את בוחרת לוקיישנים קצת… שונים.
הילה: כן. אני…
אייל: איך נעשה בעצם כל הבחירה הזאת של אדם, לוקיישן, צילום?
הילה: אממ… תמיד כששואלים אותי את זה, אני מנסה להסביר. אני לא באמת חושבת שאני יודעת, באמת אני אומרת. יש איזה משהו שאני רוצה להרכיב כסיפור, כי יש איזשהו רעיון, ואנחנו בפודקאסט שכזה מדבר על איך להפוך רעיונות לקריירה, אם נקרא לזה במונח גנרי. אז יש איזה משהו בראש שהוא נוצר. אם זה כי ראיתי בגד יפה, או סיפור יפה באיזשהו… או סרט מדהים, או… שיר אפילו, שגרם לי כאילו לרצות לספר איזה סיפור של מה שזה עושה לי בתור הילה, אז אני מביאה את זה כהפקת אופנה, נקרא לזה, editorial, אבל זה ממש לא… זה כן, זה כן, אני כן עושה את ההתאמות, זאת אומרת, אם הבגד ככה וככה, ודוגמנית ככה וככה, והעונה היא אביב או חורף, אז יש את ההתאמה של התמונה הכוללת, אבל זה ממש… מה שאני מנסה להגיד, אינטואיטיבי. כי זה לפי הרעיון שיש לי בראש ואני מנסה להראות אותו, ולא תמיד אני יודעת איך, או למה, או מה בדיוק אני רוצה, או מה בדיוק המסר, או מה בדיוק הרעיון. אבל יש כמו שחולמים חלום, ואתה קם ויש לך איזה הרגשה, feeling כזה? אז אותו דבר, יותר עניין של וייב.
אייל: ואיך בעצם הלימודים שלך ב"הדסה", למדת ב"הדסה עין כרם", נכון? אחת ה…
הילה: לא עין כרם, מכללת "הדסה", "הדסה עין כרם" זה בית חולים.
אייל: אה, סליחה, סליחה, טעות שלי, נכון.
הילה: לא, לא, זה בסדר. אותם, אותו ארגון.
אייל: [צוחק] מכללת "הדסה", שהיא המכללה בעצם הגבוהה ביותר לצילום בעיניי בישראל, אבל הם מאוד טכניים, זאת אומרת, זה לא מכללה לאמנות.
הילה: מאוד. ממש. אני חייבת לציין שהיו לי מרצים מדהימים, אני עד היום בקשר עם כמה מהמרצות שלי, ש… הם אמנם היו טכניים, אבל הם מאוד ניסו, כמו שאמרתי לך, שהיה איזה מרצה שאמר, 'איך עשית את זה, איך חשבת על זה, זה צילום אופנה', אז הם כאילו נורא הסבירו לי את מה שאני עושה, לא ממובן של כאילו, זה מה שאת עושה וזהו, זה היה נורא כזה… איך אני אסביר את זה, זה היה כאילו חושף את מה שלא ידעתי על עצמי, וזה תהליך שמאוד אהבתי בלימודים. וככה אני חושבת שגם הסתדרתי, כי באתי באמת ברמה של ללמוד לתואר הכי טכני, כי, כי צריך, ויצאתי עם כאילו ממש משמעות אחרת, למה ש…
אייל: אני מאוד בעד, אני מאוד בעד. אני למדתי במכללה להנדסת צילום של קריית אונו, גם צילום מאוד מאוד טכני, לא סתם קוראים לזה 'הנדסת צילום' ולא 'צילום אמנותי', או 'תולדות הצילום' וכולי, וזה… הרגשתי שזה נתן לי הרבה יותר כלים כאמן להתפתח. כי זה נתן לי חופש.
הילה: מדהים.
אייל: זה הפך את המצלמה לעוד איבר בגוף שלי.
הילה: בדיוק, בדיוק. מעבר לזה ש… לא לזלזל באף מוסד לימודים, אני חושבת ש… הכי חשוב בסוף הוא הניסיון שלך על ניסוי וטעייה, והזמן שאתה עובר עם מצלמה, והזמן שאתה חושב על מה אתה רוצה להוציא לעולם, זה הלימודים הכי קשים, גבוהים, נחוצים, כאילו אני לא דווקא אומרת שצריך לעשות תואר, אני רק אומרת שאולי כן חשוב ש… יהיה מישהו שיכוון אותך מבחוץ.
אייל: לחלוטין, וגם לימודי אמנות הם חשובים באמת. אני את דרכי האמנותית עשיתי מהנדסת צילום, אחר כך לתולדות האמנות, אחר כך לתקשורת חזותית וכולי וכולי. אני חושב שסל כלים הוא דבר מאוד מאוד חשוב.
הילה: נכון.
אייל: אני מסתכל על אמנות אפילו כמו טיפול…
הילה: נהדר.
אייל: כי ככל שיש לך יותר כלים, ככה אתה יכול לטפל ביותר אנשים, או לגעת ביותר אנשים.
אז אנחנו ניגע בצעד הבא שלך, מצילום אופנה את בעצם עוברת לצילום דוקומנטרי.
הילה: אם אתה רוצה להגדיר את זה ככה. [מצחקקת] אני בכוונה אומרת את זה, אם יש משהו שהמלחמה הזו הסבירה לי, זה שאין הגדרות יותר. אם חשבתי ככה לפני, עכשיו אני בטוחה בזה. וכשהיום שואלים אותי, אה, מה את עושה עכשיו? אז אני אומרת, פרויקט, את הפרויקט שלי. ואת הפרויקט שלי יכולתי גם להגיד על הפקות אופנה שעשיתי למגזינים בחו"ל, כאילו, כי בסופו של דבר, הצילום, כמו שעכשיו אמרת, הוא כלי ריפוי, הוא כלי טיפול, הוא כלי לדבר, הוא השפה שלי, אני לא כל כך טובה בלדייק מילים ולומר אותם, כאילו, כמו שאני רוצה שהם ייצאו, זה המצלמה עושה עבורי.
אז אני לא קוראת לזה פרויקט דוקומנטרי, למרות שזה לחלוטין כן. זה יותר לספר סיפור, כמו שסיפרתי סיפורים של אנשים, דוגמניות, מעצבי אופנה. עכשיו אני מספרת את הסיפור שלנו, שלי, מהנקודת מבט שלי, האישית, אבל מן הסתם, זה נוגע בכולם.
אייל: את מדברת הרבה יותר יפה ממה שאת חושבת, ואת מנסחת את המילים הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת, אממ… אבל…
הילה: אני מצלמת יותר טוב. [צוחקים]
הילה: תראי, השביעי באוקטובר נתן לנו אגרוף מתחת… אגרוף ממש בבטן התחתונה. אני אנסה ככה לשאול אותך שאלות, דרך ציטוטים של אמנים, כדי לרכך קצת את הכאב, ולהגיע קצת יותר לעומק העניין, ברשותך, בסדר?
הילה: מהמם.
אייל: אז אני אתחיל עם רוברט קאפה. רוברט קאפה צלם מלחמה, אחד מהחשובים בתולדות הצילום, אדם שגם הצליח להוציא את ההומניות ואת האנושיות מתוך המלחמה, והוא אמר, 'אם התמונות שלך לא טובות מספיק, כנראה שלא התקרבת מספיק לסצנה'.
הילה: מתה על הציטוט הזה.
אייל: איך את מתמודדת עם האתגר של להתקרב לנושא הצילום שלך, בהקשר של אירועי השביעי באוקטובר?
הילה: אז קודם כל, אולי חשוב להגיד שאני מצלמת אנשים. אני קובעת, זאת אומרת, אני מנסה לקבוע עם אנשים שהסיפור שלהם מאוד נגע בי, יש אינספור סיפורים, אבל אני ממש בוחרת אותם בפינצטה. גם חשוב להגיד, כי כזה, כמשהו כללי, שכאילו מי שלא מכיר, מן הסתם הרבה פה לא מכירים, יש גם צילומים מלפני. אני שילבתי, אני משלבת בין הצילומים שיש לי מלפני מהעוטף וצילומים שאני עושה עכשיו. אז לשאלתך, אני חושבת שהיחס בין המ… זה כבר לא צלמת-מצולמים, זה יותר… אני ממש רוצה לספר את הסיפור שלכם כי הוא מאוד מאוד נגע בי, ובוא נהיה חברים.
ואני יכולה להגיד לכם, לך, שכל מי שצילמתי, אנחנו עדיין בקשר, גם החיילים, אני מצלמת חיילים, צילמתי חיילים בשיקום, וצילמתי משפחות שעברו את הטבח, וכולנו, אני ממש בקשר טוב איתם, משפחות שכולות, כי זה באמת מעבר לתיעוד, כאילו, זה יותר… ממש להגיע לעצבים החשופים, אין דרך לעשות את זה בלי להתקרב. אין דרך לעשות את זה בלי שאני אחשוף את עצמי עד הסוף, כדי שהם גם יתנו מעצמם, במיוחד במצב הזה.
אייל: לחלוטין. ראיתי בעבודות שלך גם שאת מצלמת אותם במצבים די יומיומיים, די סטנדרטיים, זאת אומרת, אין איזושהי דרמה בתמונה, אם לא מבינים את הסיפור רקע, לא בעצם מבינים על מה מדובר. ואני אקח אותך לציטוט הבא שלי, של סוזן סונטג, פילוסופית של הצילום, שכותבת, 'לצלם אנשים זה לפלוש אליהם, לראות אותם כפי שהם לעולם אינם רואים את עצמם'. איך את כצלמת מתמודדת עם האחריות הזאת בצילום אנשים בזמני משבר? האם את באמת מרגישה שאת יכולה, כמו שאמרת, לגעת בעצבים החשופים שלהם?
הילה: זה מדהים שהבאת את הציטוט הזה, כי ככה אני ממש רואה את עצמי, זה מה שאני עושה מול המצולמים, לא רק בפרויקט הזה. אני כן רוצה להראות להם רגעים שהם לא רואים על עצמם, זאת אומרת, אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל הייתה מצולמת שאמרה לי, 'לא ידעתי שאני כל כך עצובה'. וכמו שאתה אומר, באמת הם לא… חוץ ממישהי אחת שצילמתי אותה בבית השרוף שלה בבארי, אין כאן יותר מדי מצבים דרמטיים. אז… זאת אומרת, אפילו ברמת השיחה, אנחנו יושבים ואנחנו לא עצובים, אנחנו צוחקים ואנחנו מדברים ומכירים אחד את השני.
אז אני כן חושבת שיש פה אחריות, ומכאן גם נובע הקשר האישי שלי איתם, נניח, אם יש לי תערוכות או דברים שאני רוצה באמת לחשוף ולהציג, אני ממש… ממש ממש מקפידה על זה שהם ידעו בדיוק לאן כל תמונה הולכת ואיזה תמונה ומה הם חושבים עליה, וכאילו ה… זה קדוש מבחינתי. זאת אומרת, גם אם יש איזה תמונה שאני נורא ארצה להוציא, ולשמחתי זה עוד לא קרה, ויגידו לי לא, אז לא. כי זה באמת רגעים שקשה לראות את עצמם שם, אבל זה גם חלק מהעניין, הם רוצים את זה הרי כמזכרת.
הם רוצים להראות את זה לילדים שלהם כשהם יגדלו, אז… זה יחסי תן וקח כאלה. של בוא תחשוף את עצמך, אני שנייה אראה את מה שאתה לא רוצה לראות, אבל כשכבר זה יעבור וכבר תעברו את השלב הזה וזה כבר יגיע למקום שעוד כמה שנים תסתכלו על זה ותגידו "וואו, איך הייתי", או "מה עברנו", או "איזה חזק יצאתי מזה", אז זה ככה אני רואה את זה.
אייל: לחלוטין, אמרנו שצילום הוא סוג של טיפול ואני גם מאוד רואה את זה ככה, כי בכל סוג של צילום, אפילו בצילומי סטודיו, הקשר עם המצולם הוא מאוד מאוד חשוב לתוצאה הסופית, נכון? אם אנחנו רוצים להוציא איזשהו משהו אותנטי, או אם אני רוצה להוציא איזשהו… נקודת אופי, כשמצלמים למשל מוזיקאים, זה… רואים את זה בכל התמונות. מה בעצם אני רוצה להוציא ממנו? איך אני רוצה לתפוס אותו? מה יעביר את האלבום שלו, לצורך העניין?
הילה: בול.
אייל: וגם בצילום דוקומנטרי זה אפילו עוד יותר עמוק, כי שם כבר יש מערכת יחסים עם המצולם, נכון?
הילה: נכון.
אייל: זאת אומרת צריך להיכנס לעולם שלהם, לבית שלהם, לשבת איתם, לדבר איתם, להכיר את העולם שלהם, אה… וגם להכיר את הסביבה כמובן. את עושה את התהליכים האלה? זאת אומרת, איך זה קורה אצלך?
הילה: אז כמו שאמרתי, אני חושבת שאני יותר כזה פונה למי שאני כבר יודעת שמראש מה אני רוצה ממנו. אם זה… אם ראיתי את זה בחדשות או ששמעתי על זה דרך מישהו או שבטעות נפגשנו, קרו לי גם כאלה, שבטעות איכשהו נפגשנו ושמעתי את הסיפור ואז קבענו לצלם. זאת אומרת יש פה איזה הכנה מוקדמת מהבחינה הזאת של, עכשיו אני רוצה את הסיפור הזה, ואני כבר יודעת איך אני רוצה שזה יצטלם, איך אני רוצה שהמצולם יישב, או איפה שזה יהיה, או… או מה יהיה הרקע, או באיזה… מה אני הולכת להגיד לו לפני הצילום, לא או לה.
אייל: אני אקח אותך לציטוט הבא, של צלם שונה לגמרי, אנרי קרטייה ברסון, שאת בטח מכירה אותו.
הילה: הבאת את כל האסים!
אייל: לחלוטין, לא הייתה לי ברירה. [צוחק] אנרי קרטייה ברסון, למי שלא מכיר, הוא צלם של הרגע, אחד מהראשונים שצילמו ברחוב בעצם, ותפסו את האמת ברגע אחד, בשניונת אחת. והוא אמר כזה דבר - 'צילום הוא הכרה בו זמנית הן בשבריר של שנייה במשמעות של האירוע עצמו'. אוקיי? זאת אומרת, צילום הוא השבריר שנייה שכולל בתוכו את כל האירוע. איך את מיישמת את הרעיון הזה בצילומים שלך?
הילה: אהמ… זה יותר במבט, אני חושבת. תלוי, כן? זה נורא תלוי מה הפריים, אבל… יש איזשהו רגע, וזה קורה לי תמיד תמיד תמיד, לא משנה איפה, על מה אני מצלמת, גם עם הכלב שלי, סבבה? אני ממש מרגישה את זה על הגוף שלי. זאת אומרת, זה ברמה… פוגש אותי ברמה, אני לא רוצה להשתמש במילים גבוהות, אולי רוחנית אבל אפילו. שברגע שאני עושה את הקליק הזה על הפריים, אני כבר יודעת, גם אם זה בפילם ואני לא רואה את הפריים, אני כבר יודעת שכל הסיפור שרציתי להוציא נמצא ברגע הזה.
יש איזה תמונה של… של באמת זאתי של רחל שצילמתי אותה בבארי, בבית שלה, השרוף. וממש הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים, אחרי שכבר בילינו הרבה זמן וזה, ובכלל דיברנו על משהו אחר נורא מצחיק, והיא בדיוק הצביעה על איזה משהו. וברגע שהיא הסתכלה לי למצלמה, בקושי רואים איפה זה. זאת אומרת, אם אתה לא יודע, אתה לא רואה שזה בבית שרוף, שהיא ניצולה, שהיא עברה את הסיפור המזעזע שלה. אבל יש איזה משהו במבט הזה שעובר, ואפילו עם משקפיים, שאתה רואה שכאילו, אני רוצה לדעת מה הסיפור של האישה הזאת, למה היא מצולמת ככה, מה היא רצתה לומר, על מה היא מדברת פה, ואיפה היא עומדת. וזה מבחינתי התפיסה של כל הסיפור. כשאתה מביא למישהו את האמת שאתה רואה והוא מתחיל לשאול על זה שאלות.
אייל: לחלוטין. צלם נוסף בשם דון מקולין אמר, 'צילום הוא השפה היחידה שאפשר להבין בכל העולם'. איך את רואה את התפקיד שלך כצלמת חברתית, כי זה צילום חברתי, בהעברת המסר של אירועי השביעי באוקטובר, גם לארץ וגם לעולם?
הילה: אני ממש רואה את זה כמשהו שהוא אישי. זאת אומרת, הספר הוא הולך להיות משהו נורא אישי. כי הוא יומן בעצם שצילמתי על דברים שאני מרגישה מאז שהתחילה המלחמה, או מה שהיה עוד לפני, אבל מאז שהחלטתי שאני עושה עם זה משהו, אז מאוד בחרתי את הנקודות האישיות שלי. אם זה אפילו הבית של חברה שלי בכפר עזה, שחזרתי אליו מאז, וזה היה אולי הצילומים הכי קשים שעשיתי אי פעם.
אז כאילו יש איזשהו משהו בסיפור האישי, נקודת מבט של הילה, הקטנה, האזרחית ה… שאין לה כאילו כל כך… לא היה לי תפקיד, אני לא חייל, אני לא… אני לא שורדת את הטבח, אני לא… אבל אני כן, אני כן מרגישה שזו השליחות שלי, להביא את הנקודת המבט האישית הזאת, ל… כמובן לעולם. כי הצילום הוא באמת, אני לא מסבירה לאף אחד שום דבר, אני רק מראה להם, ואז שיעשו עם זה מה שהם רוצים. אני חושבת שתוך כדי ההתכנסות הזאת לנקודת מבט אישית, שמדברת על הסיפור הגדול, וההכרח, אני כאילו מכריחה אותם שנייה, תעצרו ותסתכלו לחייל הפצוע הזה שנייה בעיניים, ואז תגידו… ואת כל הסיפור, בואו תראו את כל הספר שלי, ואז תחליטו מה שאתם רוצים.
אייל: תראי, לצילום יש ערך מאוד חזק, שהוא בעצם, במרכאות, "משקף" את האמת. הוא תמיד מגדיר לנו מה האמת האובייקטיבית. לכאורה למרות שהאמת אף פעם לא אובייקטיבית, כי היא תמיד מצולמת על ידי מישהו שלא יכול להיות אובייקטיבי.
איך הדבר, איך התפיסה הזאת, ובכלל, איך צילום, לדעתך, יכול לקדם שינוי בחברה הישראלית בעקבות האירועים של השבעה באוקטובר?
הילה: וואי, זה… זה קצת גדול עליי השאלה הזאת. [צוחקים] אני לא מנסה לשנות אף אחד או משהו בחברה. אני כן רוצה שאנשים יקנו את הספר ויבכו. אז זה המטרה הראשונה שלי. במיוחד כי הוא לא מראה את הדברים בתוך הפנים, והוא באמת, ברגעים, כאילו, גם ככה אני מצלמת, זה הרגעים שבין לבין. ו… השינוי שאתה מדבר עליו, אני מקווה שמישהו שרואה איזושהי תמונה, והוא בהתחלה לא כל כך יבין אולי, מה זה מעניין אותו עכשיו שיש סוכה שהיא חצי גמורה, אבל אז הוא יראה את התאריך, והוא יבין שאנחנו כבר שנה אחרי ועדיין יש סוכות, ומה זה אומר.
אייל: אז הנה, הנה השליחות שלך. אמרת אותה בעצמך, את רוצה לגעת בכאב. את רוצה שאנשים ירגישו, יחוו, ויזכרו. זה…
הילה: כן, סליחה שאני מתפרצת לך לדברים, כי אני חייבת להגיד את זה.
אייל: כן?
הילה: כי אני מרגישה שאיפשהו נגמרה פה האנושיות. הרבה לפני השביעי לאוקטובר, אבל זה הראה לנו פשוט כמה לא אנושיים אנחנו יכולים להיות. ויש משהו בספר הזה שהוא הכי אנושי בעולם. זה כאילו, אין איך לברוח מזה. זה שם עליכם בפרצוף אנשים עם סיפורים. אין פה עכשיו פורנו של מוות, ואין פה כתבות עיתונאיות, ואין פה איזה אתוס, ואין פה… זה פשוט, הכי פשוט שיש, זה אני מולם.
אז ה… אולי הדבר הכי חשוב לי, שאמרתי שאני רוצה שיבכו, זה שמשהו יתעורר מתוך כל הכאוס הענק הזה והסיפור הכולל הגדול הגדול, שמשהו יזוז בלב, ויסתכל, ויהיה עצוב, או לא משנה, או מלא תקווה, או מסוקרן, אבל שמשהו יזוז.
אייל: לואיס היין, שאת בטח מכירה אותו, צלם אמריקאי, שהצילומים שלו השפיעו רבות על שינוי חוקי עבודה של העסקת ילדים בארצות הברית. והוא אמר, 'אם יכולתי לספר את הסיפור במילים, לא הייתי צריך לסחוב מצלמה'. מה בעצם הצילום נותן לדעתך שמילים לא יכולים להגיד?
הילה: אני חושבת שכל מה [מגחכת] שאמרתי עד עכשיו, [אייל מהמהם בהבנה] בעיקר בעיקר הוא נותן, הרי כשאנחנו אומרים מילים, יש להם הרבה משקל, ש… אני רוצה, אני רוצה לדבר אותם כמו שאני, אני בוחרת אותם כמו שאני רוצה שישמעו אותם. כשאני מראה תמונה, אף אחד לא יכול לשלוט באיך זה ישמע לאחר. כל אחד כאן יפרש את איך שהוא רוצה. אז אני חושבת שזה ההבדל הגדול, ו… ובגלל זה הכלי הזה כל כך מדהים.
אייל: לחלוטין, ובואי לא נשכח, בצילום אפשר גם לגעת בצבע, באסתטיקה מסוימת, לתת דגש על משהו מאוד מסוים בתמונה ביחס לכל מה שקורה ברקע. ואפשר באמת לגעת בעומקים שמילים לא יכולות לגעת בהם. זאת אומרת, לא סתם אומרים תמונה שווה אלף מילים, לפעמים תמונה שווה אלף ספרים שאפשר לכתוב על אותו רגע. אהמ… את משתמשת בעצם בפילם…?
הילה: כן, אני מצלמת בפילם.
אייל: כדי לתעד את האירוע?
הילה: מצלמת בפילם בעיקר, אם לא 99%, במצלמות שסבא שלי נתן לי, 35 מילימטר, בגלל ה… בגלל הדרך שאני עובדת בה, כי היא יותר קצת כזה מהירה, אהה… ואני חושבת שהפילם נותנים כל כך הרבה יותר עומק, וממש כאילו אפשר לחוש את את ה… את הנושא שמצלמים אותו. בניגוד לדעתי למצלמה דיגיטלית, שהיא יותר… כללית, נקרא לזה. הפילם הם מאוד מאוד… כאילו, אתה חייב לבחור בפינצטה את מה שאתה רוצה להראות.
אייל: לחלוטין. זה… הקדמת אותי, ומה שרציתי לומר זה שצילום בפילם דורש ומכריח אותך לחשוב לפני שאתה לוחץ.
הילה: כן. גם…
אייל: יש לך מלאי מוגבל של תמונות.
הילה: בדיוק. גם אתה צריך להתקמצן, לא…
אייל: גם צריך להתקמצן כי זה עניין כלכלי, אתה לא יכול לצלם כל מה שאתה רוצה.
הילה: אה… בסדר, לא כל כך התכוונתי לזה, וכן, אני לא יכולה עכשיו לצלם 3,000 תמונות על נושא אחד, כי זה לא יקרה, כי א', זה לא הקטע גם.
אייל: לחלוטין.
הילה: זה לא…
אייל: זה מכריח אותך לחשוב ולסדר את הפריים, נכון?
הילה: נכון, למרות ש…
אייל: וגם אחר כך לעבד אותו במעבדה, מעבדת צילום, או לבחור את הקונטרסטים ואת הצבעים הנכונים. אהמ… וזה, וזה סגנון חשיבה קצת שונה מצילום דיגיטלי, ואני אפילו מרגיש שהוא קצת שונה מצילום דוקומנטרי, כי צילום דוקומנטרי דורש בדרך כלל המון חומר גלם.
הילה: לגמרי. יש פה כמה ניגודים בדבר הזה. אני גם נורא מהירה, אני צלמת מאוד מהירה. אה… כי אני יותר מרגישה מחושבת, ואני לא, אני בקושי מביימת. אז ברגע שיש סיטואציה, אני עפה עליה, ואני יכולה גם לסיים עם מישהו תוך 40 דקות. לפעמים גם תוך חצי שעה. זה נורא תלוי בכימיה. אז יש פה הרבה ניגודים, של… של כאילו למה דווקא להשתמש בפילם, אבל שוב, זה כמו שאמרתי לך מקודם, זה משהו בהרגשה שהוא יותר לוקח אותי לשם, כי הוא באמת יותר מדבר את הסיטואציה שאני רואה אותה. אני גם מצלמת לפעמים גם בדיגיטלי במקרים האלה, אני חייבת להגיד שאני אפילו לא פותחת את התמונות האלה אחרי זה.
אייל: וואו. ג'יימס נאכטווי אמר, 'אני מאמין שצילום יכול לבנות גשרים של הבנה בין אנשים'.
הילה: וואו.
אייל: איך את מתמודדת עם הדילמה האתית של צילום אנשים במצבי מצוקה או טראומה? זאת אומרת, צריך לאזן את הצורך הזה בין הרגישות לצילום הסופי שאת רוצה להוציא, ובין הרגישות למצולם עצמו, שכרגע צף בתוכו איזשהו כאב או איזושהי טראומה.
הילה: מלא רגישות. [אייל צוחק קלות] רגישות זה שמי השני. אני בחורה מאוד רגישה. אהמ… אני חושבת שזה אחת החוזקות שלי, הרבה שנים לא הבנתי את זה, חשבתי שזה עובד לרעתי. אני ממש יודעת כנראה איך להגיע ללב של אנשים, מתוך איך שאני רואה אותם. אני חושבת ש… שלא תבינו, יש אנשים שאומרים לי לא. יש חטופ… משפחות חטופות שאני מנסה כבר המון המון זמן, אני בקשר טוב איתם, אני שולחת להם דברים, הם שולחים לי חזרה, אז כאילו אנחנו ממש באינטראקציה, הם לא רוצים. הם אומרים לי לא. וגם צריך לדעת לשים גבול, צריך גם לדעת איפה הגבול שלך. החברה הכי טובה שלי, שהיא מכפר עזה, לקח לי תשעה חודשים לבקש ממנה לצלם אותה שוב.
אז יש פה עניין שהוא סופר רגיש, גם בחומרים, גם מה שאתה מראה, יש חוקים מאוד ברורים מה מותר להראות ומה אסור להראות, ברמה של ביטחון המדינה, כאילו, זה לא…
אייל: זהו, יש איזשהם צנזורות, או דברים שאסור לך להראות מראש?
הילה: אני יכולה להגיד לך ש…
אייל: איזשהו תקנון, או מערכת חוקים כלשהי, או שזה…?
הילה: זה אני מול המצולמים, [אייל מהמהם בהבנה] מה שהם אומרים מבחינתי הוא די קדוש, ואני צריכה למצוא את ה… באמת בתוך כל "החוקים" במרכאות האלה, את הדרך שעדיין אני מוציאה את מה שהכי… הכי הכי, כאילו ה-peak point, מה שהכי נוגע, ובאמת בתחילת המלחמה, נגיד, מתי זה היה? בדצמבר, אני ניסיתי להיכנס לכפר עזה, ולא נתנו לי, וחיכיתי בש.ג, ויצרתי קשר עם מי שעמד שם, שהוא במקרה היה גם בן קיבוץ, והוא בסוף לקח אותי וליווה אותי, כי היה אסור להיכנס לשם עדיין. ובסוף, בגלל הרגישות, עקשנות, התמדה, לא יודעת, כל אחד יקרא לזה בצורה אחרת, הוא הבין, הוא הבין את החשיבות של זה, והוא ליווה אותי, ואני נכנסתי לצלם, כשהרבה צלמים אחרים לא באמת יכלו להיכנס. לא רק צלמים, אנשים, בכלל.
אייל: את… את כצלמת חברתית, או דוקומנטרית, למרות שאת לא לוקחת על עצמך את האחריות הזאת…
הילה: מספרת סיפורים.
אייל: אז סליחה שככה אני דוחף אותה פנימה, אה… אבל את שם, את שם. להוציא ספר על השביעי באוקטובר, זה מעיד על צורך מאוד עמוק, לא רק לזכור, גם להשפיע.
הילה: נכון.
אייל: וזה המשמעות של צילום חברתי. וכיום, אנחנו נמצאים בעידן של מדיה חברתית והצפה ויזואלית, של תמונות, של עבודות, של דברים מזעזעים, של סרטונים… אללה יסתור של מה שאנחנו רואים בפלטפורמות כמו טלגרם וכולי. איך את בעצם עושה את הבחירה של התמונה, שאת אומרת, הנה, זה ישפיע וישאר בזיכרון הקולקטיבי?
הילה: יש לי קטע מוזר, שאני לא אוהבת לשים את התמונות הכי הכי הכי קולעות, מדברות, השיא של הדבר, אה… לצורך העניין הכי קל לי להדגים על עכשיו, זה… כמעט ולא תראה אצלי בפיד או וואטאבר, באתר, בתים שרופים, כמעט אין, זה כאילו… יש משהו שהוא… אני מתעקשת עליו, שהוא יראה… הוא קצת ליד, קצת ליד זה, קצת ליד זה, ואני חייבת להגיד, שכאילו, אני פחות עובדת מרמה של, וואי, הנה זה ימשוך מלא תשומת לב ויהיה מלא לייקים, ויהיה שיתופים, ואז יקנו את הספר, זה אני, כאילו, לא שם. גם לא, גם לא שעשיתי הפקות אופנה. תמיד זה היה כאילו, אה, כמעט, ליד, אוקיי, יש תמונה שהשמלה נראית יותר טוב, אבל זאת יותר מעניינת במבט של ה… אז אולי דווקא זה, שזה כאילו יוצר את היצר של הסקרנות מתעורר, כי הם אומרים, רגע, אבל איפה ה… מה הנקודה כאילו? אולי זה דווקא ככה אני בוחרת.
אייל: מעניין, כי את לא בוחרת בעצם לגעת בכאב בצורה ישירה, אלא תוקפת אותו, ואפילו מציירת קצת נופים של האזורים.
הילה: גם נופים, ויש איזה תמונה מכפר עזה, לא ממזמן, שהיא ממש ממש יפה, כאילו, הכל פורח וכזה… הכל פסטורלי והרמוני, וגם התמונות שמלפני בכלל, יש תמונות שם שזה נראה כמו סקוטלנד, כאילו.
אייל: שזה… זה משהו מאוד יפה בעיניי, כי גם רוברט קאפה וגם אדם סמית השתמשו בזה, שזה ההו… ההומניות שבמלחמה, זאת אומרת, הם מצאו את הרגעים היפים… שבעצם במלחמות יש למלחמה להציע, את הרגעים ה…
הילה: כן, אבל… זה חלק ממה ששאלת אותי קודם, על איך אני בוחרת, זה… זה ככה אנחנו מתקשרים, ככה אנחנו… אנחנו לא רוצים לראות כל הזמן כאב וצער, אנחנו רוצים גם תקווה, אנחנו רוצים לראות מה… אפילו אתה יודע, ברמה של מה איבדנו. בגלל זה יש תמונות מלפני, יש שם תמונות מ-2017 בספר. אני מדברת על זה כאילו זה כבר קיים, הספר עוד בתהליך, כן? אבל זה יקרה, זה יקרה בקרוב.
אז זה ממש חשוב לי לשים גם את היופי ואת ההרמוניה. יש תמונה מהממת של חברה שלי ובעלה משקים את הבית של ההורים שלו בכפר עזה, כל הבית מחורר, חסום עם דיקטים כדי שלא יפרצו, אבל הגינה פורחת והם משקים את הגינה משני הצדדים. אחת התמונות האהובות עליי.
אייל: יפהפה, יפהפה ממש, איזה… איזה נושא אפילו לסרט. [מגחך]
הילה: נכון.
אייל: מהמם. אנחנו מגיעים לקראת הסוף הילה, ו… הייתי רוצה לשאול אותך שתי שאלות אחרונות. אחת זה לאמנים שרוצים קצת לגעת בשביעי באוקטובר, ו… יש כאלה שירצו להשפיע, יש כאלה שירצו שחרור עצמי מהדבר הזה, או אפילו טיפול עצמי הייתי קורא לזה, מה היית מציעה לאמנים? איך לגעת בנושא הזה?
הילה: הכי קלישאה, פשוט לעשות מה שאתם מרגישים. אני גם אומרת כל הזמן לעצמי, למה אני… בהתחלה אמרתי למה אני עושה את זה לעצמי? למה… מה חשבתי לעצמי, איך נכנסתי לדבר הזה? אבל זה באמת נושא שאי אפשר להתעלם ממנו, אנחנו חיים אותו, וגם יש בו כל כך הרבה… כאילו שפע של, זה נשמע רע, שפע של נושאים שאפשר להגיע אליהם מכל כך הרבה כיוונים, אני בחרתי את הכיוון האישי שלי, אחד אחר מצלם… לא יודעת מה, בתים שרופים, אחד מצלם… אז ממש לכו עם הלב שלכם ופשוט להתחיל, זה מה שאני עשיתי. פשוט התחלתי. אי אפשר לדעת לאן הדברים מתגלגלים, זה נראה לי נכון לגבי כל נושא, ו… פשוט להקשיב שנייה למה הלב שלכם הכי רוצה כרגע.
אייל: זה מספיק שנתקלים בסיטואציה אחת, והמקרים האלה תמיד מתקילים אותנו בסיטואציות בלתי צפויות, ואז משם כבר נולדים המון רעיונות.
הילה: לגמרי, ופתאום הנושא שחשבתי אם בכלל יחטוף איזה 180 מעלות כאילו לכיוון השני, אי אפשר אף פעם לדעת, וזה היה גם מה שצלם התפקיד שלו לדעתי, זה פשוט ניסוי טעייה, ניסוי טעייה, לצאת צלם, גם כשאתה מרגיש שאין לך מה.
אייל: יש שם לספר שלך?
הילה: "עלי כותרת".
אייל: "עלי כותרת", מה זה אומר? למה הבחירה?
הילה: אה… האמת שזה פשוט עלה לי, אבל, אבל יש לזה כל מיני פירושים, מובנים, שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה. וכשייצא הספר…
אייל: יש פה סודות, יש פה סודות שהיא שומרת לעצמה. [צוחק]
הילה: כשייצא הספר תבינו יותר.
אייל: הילה היקרה, אנחנו הגענו לסוף הפודקאסט…
הילה: מהר!
אייל: ואני רוצה לשאול אותך את השאלה האחרונה, היה לי תענוג וכיף גדול. שאלה אחרונה שאני שואל את כל האמנים - במידה ולא היה לך מגבלה של כסף, זמן, מרחב, וואטאבר, מה בעצם הפנטזיה האמנותית הגדולה שלך? מה היית רוצה לתת לעולם לפני לכתך? חס וחלילה, כמובן.
הילה: לא, זה בסדר, כולנו הולכים מתישהו. דבר ראשון, אין לי מגבלות. [מגחכת] ככה אני אוהבת להסתכל על זה. ו… הכי הכי? יש המון המון, אבל הייתי רוצה באמת לעשות את זה בעולם.
אייל: זאת אומרת להגיע לעולם הגדול.
הילה: לגרום לזה שהאמנות שלי תדבר לעולם הגדול.
אייל: מדהים, יופי של שאיפה.
אז חברים יקרים, הגענו לסוף המסע שלנו עם הילה היקרה, איזה שיחה מרתקת הייתה. תודה רבה הילה.
הילה: תודה רבה רבה.
אייל: תודה שחלקת את הסיפור שלך, גם מירושלים, וגם דרך הצילום אופנה התל אביבי, ועד לפרויקט הכי משמעותי שאת עובדת עליו היום, הספר של השביעי באוקטובר, "עלי כותרת", רוצו לקנות אותו ברגע שהוא ייצא.
אני חושב שכולנו יכולים ללמוד משהו מהגישה שלך לאמנות ולחיים, ולאיך לתפוס את השביעי באוקטובר, ולהתמודד עם רגשות כל כך עוצמתיים דרך מצלמה.
אז אני מקווה, מאזינים יקרים, שהשיחה הזאת נתנה לכם השראה, ואולי תגרום לכם גם להסתכל קצת בצורה אחרת על העולם סביבכם, ולשים לב לפרטים שלא שמנו לב אליהם לפני.
אם אתם רוצים לראות את העבודות של הילה, כמובן תוכלו לראות אותם בתיאור של הפודקאסט. אנחנו נשים גם את האתר שלה, גם קישור לרשתות החברתיות שלה, אם הילה תאפשר גם אפשר ליצור איתה קשר, אפשר ליצור איתנו קשר.
הילה: בטח.
אייל: חשוב לי לומר, חברים, כל הפודקאסט הזה נעשה בהתנדבות, כי אני חושב שבאמת זו תקופה מאוד מאוד חשובה עבור עתיד האמנות הישראלית, ואני אשמח מאוד אם תשתפו, תשלחו לחברים שזה יכול לעניין אותם, תסתכלו על האמנות שאנחנו… של האמנים שמתארחים פה, זה חשוב מאוד לכולנו, תשתפו, תדרגו, תקראו. והילה, יש משהו אחרון שאת רוצה לומר?
הילה: אני רציתי לומר באמת שכל הימי צילום האלה שאני עושה עכשיו, הם באמת… אני נהנית מהם כי אני נהנית להיפגש עם האנשים, ויש איזה משהו במצלמה שהוא מנתק אותי מהסיטואציה, אבל… ואני לגמרי שם, אני כולי בפוקוס על זה, אבל ברגע שאני מגיעה הביתה יש ימים גם של התפרקויות לא קלות, כי זה כן נושא שיכול מאוד מאוד להשפיע עליי, אבל אני חושבת שזה רק מראה כמה אני בדרך הנכונה. אז אם יש עוד מישהו שחושב על הדברים האלה, אולי זה גם טיפ שיכול לעזור.
אייל: לכו בדרך הנכונה חברים יקרים. אוהבים אתכם, תשתפו, תחלקו, ונתראה בפרק הבא. תודה רבה שהייתם איתנו.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments