זיו שטהל היא המנכ"לית של ארגון זכויות האדם "יש דין". היא גם ילידת קיבוץ כפר עזה וביקרה את משפחתה בשבת ההיא
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/12/2023.
אתן מאזינות ואתם מאזינים, לכאן הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
זיו: עלה לי זיכרון כזה שאחרי ארוחת ערב בחדר אוכל בקיבוץ, בערב, היינו נפגשים ממש במה שמכונה הפיאצה, שזה מין רחבה כזו מתחת לחדר אוכל, כל הילדים, ומשחקים, הרבה פעמים משחקים הדגל, וזה היה מין משחק כזה שהתפרש על רחבי הקיבוץ, ולפעמים סתם כזה 'כלב משתין' נראה לי קראו לזה, משחקים כאלה, היו עוד כל מיני כאלה, שזאת החוויה כאילו אני חושבת הכי חזקה של ילדות כזה, שאפילו בערב אחרי ארוחת ערב בעצם נפגשים עדיין הילדים, המון באמת בחוץ, במרחב כאילו של הקיבוץ.
מאיה: זאת זיו שטאהל, היום היא תל אביבית, אבל היא נולדה וגדלה בקיבוץ כפר עזה. בשבועות האחרונים צפים ועולים לה המון זיכרונות וחוויות מהילדות בקיבוץ.
זיו: אהבתי את החופש ואת המרחבים הפתוחים, מאוד אהבתי חיות, בילדות שלי אם היתה אפשרות לגדל את כל החיות בעולם… לרכב על סוסים, והאורווה ופינת חי היו הבתים השניים שלי.
וגם החבר'ה, החברים, שזה דבר ייחודי ומיוחד לקיבוץ, אני חושבת, סוג הקרבה וסוג החופש באמת להיות בתוך מה שקוראים בקיבוץ, חברת הילדים המון עצמאות כזה, והמון חיים שלנו שהם לא בתוך הבית.
אני זוכרת את הקיבוץ לטובה, אבל בשלב מסוים החלטתי שאני אוהבת גם את העיר ואת האנונימיות של העיר, ואת מה שהיא יודעת להציע. פחות הומוגניות יותר חופש להיות קצת יותר מי שאני.
מאיה: בילדות בקיבוץ לא הייתה לה תודעה פוליטית מגובשת, אבל אז היחסים עם הפלסטינים מהצד השני של הגדר היו אחרים לגמרי.
זיו: עד האינתיפאדה הראשונה היינו נוסעים לים דרך עזה, ואנשים היו נוסעים גם לעשות מה שנקרא סידורים, סנדלר, לקנות בקלאווה בעזה.
אחרי האינתיפאדה הראשונה זה השתנה, אבל היחסים עדיין היו א' לא דומים ל-20 השנים האחרונות, זה היה הרבה פחות מורגש הקרבה לעזה ממה שזה היום.
עדיין היו הרבה פועלים ואנשים קבועים שעבדו בקיבוץ, שכולנו הכרנו שהיו מגיעים לקיבוץ, והיו להם יחסים עם הרבה מאנשי הקיבוץ.
מאיה: וב-13 השנים האחרונות היא עובדת בארגון בשם יש דין.
זיו: יש דין הוא ארגון זכויות אדם ישראלי, עובדים בו ישראלים ופלסטינים.
מתעסקים בזכויות אדם של פלסטינים בשטחים הכבושים, בעיקר פוקוס על אלימות מתנחלים, אלימות של כוחות הביטחון, וכל מה שקשור לגישה חופשית לאדמות וזכויות קניין, בעצם זכויות קרקע של פלסטינים.
מאיה: זיו התחילה שם במחלקת המחקר, אחר כך ניהלה אותה, וכבר שנה וחצי שהיא המנכ"לית של יש דין.
זיו: אני חושבת שתמיד התעניינתי במה קורה פה ובפוליטיקה, והיה לי איזשהו חוש, לא יודעת, צדק כבר מילדות.
למדתי מדע המדינה באוניברסיטה, יש לי תואר שני, ואחרי זה עבדתי בכל מיני דברים אחרים, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שאני בעצם רוצה להתעסק בזכויות אדם.
די מהר הרגשתי שהגעתי הביתה, סוג של, גם סוג האנשים שעבדתי איתם, גם העבודה הייתה מאוד מעניינת. שינעה אותי מאד.
מאיה: שלום, אני מאיה קוסובר ואתם ואתן על אסיף יומני שבעה באוקטובר. הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים מתוך שעות האימה של השבת ההיא.
ביום שישי, שישה באוקטובר, זיו שטאהל נסעה למשפחה שלה בקיבוץ כפר עזה.
זיו: באתי בעצם לביקור. יש לי בקיבוץ אבא, אימא שלי נפטרה ביוני האחרון, אחות והמשפחה שלה, ואח ומשפחתו.
ואני באה מדי פעם לבקר, וככה בדרך כלל ישנה באחד מהבתים, אוכלת בכל מיני, יושבת לקפה עם זה.
הפעם הזו ישנתי אצל אחותי, אחותי רוני. ובעצם הערב של שישי, אכלתי עם אבא שלי בסוכה שהאח שלי הקים באיזושהי חורשה ליד הקיבוץ.
ואכלנו שם אני ואבא שלי, ואחי ומירה גיסתי, יחד עם עוד כמה חברי קיבוץ וכמה חברים שלהם.
לאחר מכן אחותי ובעלה הגיעו גם מהארוחה המשפחתית שלהם, ואני חושבת שישבנו עד אחת בלילה בערך בחורשה, ואז אחי החליט שהוא נשאר לישון שם, כמו שהוא עשה בימים שלפני כן, וצחקנו עליו שהוא במקום ללכת לישון במיטה נוחה עם אשתו בבית, הוא נשאר. ואנחנו חזרנו לקיבוץ, הלכנו לישון.
מאיה: בבוקר של שבת, בשעה שש וחצי, זיו קמה לקול האזעקות ורצה לממ"ד.
זיו: עוד הספיקו לצחוק עליי ולרדת עליי שפעם אחת החושים שלי לא עבדו. היה לי עד עכשיו חוש כל השנים, אפ פעם לא הייתי בקיבוץ כשהתחיל משהו ממש רציני, פחדנית.
הפעם לא הצלחתי להתחמק.
ואחרי איזה רבע שעה, אני חושבת של ככה בומים וזה, הייתה הפוגה קטנה וניצלנו אותה לצאת ככה להכין תה. ואחותי אמרה לי "צאי לעשן כי הולך להיות יום ארוך".
ועוד יצאתי החוצה, ישבתי על הדק של הבית, עישנתי סיגריה.
מאיה: אבל השקט שהיה במרפסת עם הסיגריה הופר די מהר, ושוב נשמעו אזעקות. הם רצו חזרה לבית.
זיו: בעודנו רצים פנימה לממ"ד, גיסי כבר ראה בעצם חוליה של מחבלים על השביל ליד הבית.
אז מהר מאוד ידענו שיש מחבלים בקיבוץ, אבל אנחנו חשבנו לתומנו, שמדובר בחוליה אחת של מחבלים, שתכף הצבא יבוא והעניין הזה ייגמר.
מאיה: בממ"ד זיו הייתה יחד עם אחותה רוני, הגיס שלה אבי האחיינית סהר בת ה-16, והכלבה צ'יקיטה.
הן כיבו את הטלוויזיה וניסו לשמור על קור רוח, כשמסביב התחילו להישמע גם קולות של ירי.
זיו: ובשלב הזה אנחנו בטוחים שהירי זה בעצם קרבות של הצבא עם המחבלים.
מאיה: הן התחילו לשלוח הודעות ולבדוק מה קורה עם שאר בני המשפחה.
זיו: כתבנו לאבא שלי ובאיזשהו שלב הוא ענה שהוא בסדר שהוא בממ"ד. אחי באיזשהו שלב ענה שהוא מתחבא בבונקר בחורשה, וגיסתי לא ענתה.
מאיה: הגיסה היא מירה, אשתו של אח של זיו, זה שנשאר בשישי בלילה לישון בסוכה שבנה בחורשה, בזמן שמירה חזרה לבית שלהם.
זיו: אני בהתחלה הייתי משוכנעת שהיא או נכנסה לממ"ד בלי הטלפון, או שהיא אולי הלכה לעזור למישהו באזור, כי זה גם מאוד מתאים לה לעשות.
היא מטפלת בחוסן, וככל שעברו השעות ולא הייתה תגובה, הפחד שקרה לה משהו התחזק מאוד.
מאיה: השעות בממ"ד עברו, ואיתן התחילו להגיע הודעות מפחידות על מחבלים שמנסים להיכנס לבתים, כשברקע כל הזמן שורר רעש של יריות. זיו הייתה במין מצב של שאט דאון.
זיו: לא בדיוק ישנתי, אבל גם לא בדיוק הייתי ערה בשעות הראשונות.
כן רואים נגיד שהתכתבתי, אבל לא הייתי ממש בפוקוס.
אני חושבת שזה גם היה דרך של המוח שלי לברוח, כלומר לא רציתי להיות שם, וזה היה דרך לשגר את עצמי.
מאיה: ב-12.30 בצהריים פתאום הגיעו לממ"ד, אחיינית נוספת של זיו ובן הזוג שלה.
זיו: אורי, בת 21, והחבר שלה סיוון, פצוע. בעצם התברר שהם היו בדירה שלה.
חשבנו שהם נשארו לישון אצלו בקיבוץ צאלים, אבל הם חזרו בלילה וישנו אצלה.
בשכונה של הצעירים שבדיעבד, אנחנו יודעים שנחרבה עד היסוד, הם היו אצלה בחדר, ובאמת ניסו להיכנס אליהם מחבלים, והוא החזיק את הדלת של הממ"ד בזמן שניסו להיכנס, ובאיזה שהוא שלב ירו בו דרך הממ"ד בשתי הידיים, הוא קיבל כדור בכל יד.
הוא בעצם החליט שהם בורחים דרך החלון, והם ברחו, הוא חובש הוא הסביר לה איך לעשות לו חוסם עורקים מהמכנסיים שלה, והם פשוט לא ברור איך, הצליחו לחצות את הקיבוץ בריצה עם הפסקות, תחת אש בעצם.
מאיה: רוני, אחות של זיו ובעלה אבי החליפו את חוסמי העורקים, ובהנחיית סיוון הפצוע אילתרו חדשים.
זיו: זה כזה היה רצועות של הכלבה ועט שבעצם צריך להדק איתו ופשוט היה צריך לשבת ולהדק את זה, אז כל אחת מאיתנו פשוט יושבה בצד אחד, והידקה.
ואת יודעת יש לך בחור בן 21, סובל מכאבים, אבל אי אפשר לצעוק, כי אנחנו בממ"ד מתחבאים, אז צריך להרגיע אותו, וצריך לגרום לו לכמה שפחות כאב, ולנסות שהידיים יכאבו כמה שפחות, אז אנחנו כל הזמן ניסינו למצוא לו תנוחה.
מאיה: זיו אחותה והאחייניות ניסו לעשות לסיוון הפצוע תרגיל דמיון מודרך שלמדו ממירה, הגיסה שלהן שעבדה בחוסן.
הן ניסו להתנתק מהממ"ד, מרעשי הרקע והריחות, מהזמן והמקום לאיזו מציאות אחרת, מדומה. והתחילו בתרגילי נשימה.
זיו: תרגיל שקוראים לו 'להריח את הפרח', שכאילו שצריך לנשום מהאף להריח את הפרח, ולהוציא.
זה כולל גם את הדמיון המודרך, כאילו כשאת מדמיינת פרח, וטיפה גורם לאיזה רוגע, וניסינו אפילו להצחיק אותו קצת, ממש להסיח את דעתו, ולשמור על איזשהו מורל דווקא לא כל הזמן להתעסק בתחושת האסון הזאת ובפחד.
כשבזמן הזה, האחיינית שלי כל הזמן מנסה בעצם להתקשר לחברים, ולהסביר איפה הבית, ושיבואו לחלץ.
גיסי כל אורך האירוע שכב מחוץ לממ"ד עם אקדח שלוף.
והוא חזר לפוזיציה הזאת, ובעצם מהשלב הזה גם הביא לנו מים ומי מלח, וזה בעצם האמצעים שעמדו לרשותנו.
התקשרתי למשטרה, ישר, ממש איך שהם הגיעו, ומהתשובה הבנתי שבעצם לא יגיע לא מד"א ולא מסוק, ולא צבא, ולא שום דבר לחלץ.
כתבתי לחבר שעובד בתקשורת, שזה המצב שאנחנו צריכים חילוץ.
מאיה: וברגעים האלה, כשזיו הייתה במשימה ובתפקוד, כמה מחשבות התחילו לרוץ לה בראש.
זיו: איך זה לא קשור לחיים שלי, ומה אני עושה פה בעצם, ומה זה הגבעת התחמושת הזו, איך הסיפורים האלה שגדלנו עליהם, והשירים האלה, והגבורות האלה, איך אנחנו מוצאים את עצמנו עכשיו מהסיטואציה הזאת זה כל כך לא קשור.
וגם מחשבות על זה שאם נצא מפה, אז אני לא אהיה אף פעם אותו בן אדם, וזו מחשבה נורא מפחידה, שהיא האמת גם מעסיקה אותי עכשיו. איך זה שינה אותי, ואיך זה ישנה אותי, ואם אני אחזור או אי פעם, להיות בן אדם שלא נבהל מכל רעש, ושישן בלילה, ובכלל, איך זה ישנה אותי.
מאיה: השעות עברו. שמונה שעות מאז שאורי וסיון הפצוע הגיעו, ו14 שעות מאז שכל הבלגן התחיל.
בשעות האלה, אורי, האחיינית של זיו, שהיא חיילת, כתבה והתקשרה לכל מי שהיא מכירה וחשבה שיוכל לעזור.
זיו: עד שבאמת הגיע בן דוד של סיון, של הפצוע, יחד עם צוות ימ"מ, שזה הצוות שלו, וחילצו אותנו מהבית.
סיון ואורי בעצם עלו מחוץ לקיבוץ כזה, למסוק לתל השומר. הוא היה מושפז שם עד לפני כמה ימים, ועכשיו הוא עבר לשיקום בתל השומר.
הוא יהיה בסדר, גם ישתפר, וגם… לאט לאט.
כלומר, השיקום ייקח זמן, וזה יהיה תהליך ארוך. עבר כמה ניתוחים, אבל הוא יהיה בסדר. וככל הנראה גם התפקוד בידיים יהיה בסדר.
ואותנו בעצם השאירו שם, קצת אבודים, לידינו אמבולנסים שאנחנו רואים כבר שם, מעמיסים גופות.
בכלל, היציאה מהבית הייתה נוראית.
הריח היה… אי אפשר לדמיין את זה, זה פשוט…
בקיבוץ יש ריח טוב בדרך כלל, של דשא קצור כזה, וטבע, ומאז שאין רפת בקיבוץ אז בכלל הריח הוא ריח טוב בסך הכל.
היה ריח נורא.
היה ריח של אבק שריפה ושריפה.
פשוט של שדה קרב, ממש ממש של שדה קרב.
הכל מצחין מריח של… באמת ריח של מלחמה.
מאיה: זיו והמשפחה של אחותה היו עם עוד בערך עשרים אנשים שחולצו.
הם עדיין לא ידעו מה קורה עם שאר המשפחה ועם החברים, אז הם פשוט חיכו בתחנת הדלק אלונית בכניסה לקיבוץ, כשמסביב יש כאוס.
זיו: המון חיילים, והמון בלגן.
היה נראה שממש אין מפקד לאירוע, חיילים שפשוט כמונו, יושבים, זרוקים בתחנה הדלק שם, מנשנשים ומעשנים.
וכששאלנו כל פעם ככה מה קורה ולמה לא מוציאים אותנו משם, אז אמרו לנו אם תמצאו מישהו שמוכן לקחת אתכם לצומת אשקלון, אז תצליחו, מה שנקרא.
בסופו של דבר, אחרי איזה ארבע שעות, הגיע מין אוטובוס לא ממוגן, ועלינו עליו, יחד עם כל השאר.
והאוטובוס התעקש לנסוע בנתיב הכי מסוכן של האזור הזה, שכל מי שגר ומכיר יודע שזה הנתיב הכי מסוכן, כל האוטובוס צורח לו תפנה ימינה, תפנה ימינה, ובצומת שער הנגב הוא פנה שמאלה זה נסיעה דרך ניר עם, ושדרות, וארז, וממש על הקו שהוא ככה מקביל לעזה.
וזהו, הם זרקו אותנו בצומת אשקלון, אני חושבת שהשעה הייתה בין 12 ל-1 בלילה, בלי מיגון, בלי כלום.
באמצע הצומת עמדו כמה פלסטינים על הבירכיים, חיילים עם נשקים מוכוונים אליהם, שב"חים, מחבלים, לא יודעת מה בדיוק.
היה מאוד מפחיד. היה כזה 'תסתדרו מפה'.
ופשוט אנשים באמת הסתדרו באו קרובי משפחה וכאלה לקחת אותנו.
מאיה: מצומת אשקלון הגיע לאסוף אותם בן משפחה מאשדוד, שלקח אותם לבית של אמא של אבי, הגיס של זיו.
היא הכינה אוכל חם, וגם ארגנה להם בגדים נקיים.
כמה שעות אחר כך זיו שמעה שאבא שלה חולץ, ושגם את אח שלה צוות מיוחד של מגלן הצליח לחלץ מהחורשה.
זיו: ומירה לא.
ואז עברו יומיים בערך שהיא הוגדרה כנעדרת. ובעצם לא ידענו מה עלה בגרולה, למרות החשש הכבד שכנראה היא לא בן החיים.
אולי צריך להגיד משהו על מירה, על גיסתי. היא בן אדם כל כך חי, ועם שמחת חיים, שבאיזשהו מקום, כאילו המוות לא קשור, שזה דבר נורא מוזר להגיד, כי כמובן כולנו יכולים למות ונמות, אבל אחרי יומיים חולצו גם השכנים שלה, בעצם זה קיר משותף כזה, וסיפרו שהם ראו כבר בבוקר, הם ידעו שהיא לבד, הם היו איתנו בסוכה בלילה שלפני.
השכן הלך לראות מה שלומה, וראה כבר בבוקר שהיא לא בחיים.
זיהוי רשמי של המדינה לקח עוד שבועיים כמעט.
מאיה: וואו.
זיו: אז הלוויה בעצם הייתה כמעט שבועיים, ובעצם כבר יודעים מה קרה.
הרבה מהלוויות היו הרבה זמן אחרי האירועים בעצם.
מאיה: מירה שטאהל, הגיסה של זיו, נרצחה בביתה.
היא הייתה דמות אהובה במשפחה, וליוותה את זיו במשך שנים.
זיו: היא הגיעה לקיבוץ בגרעין, אני הייתי ילדה כשהיא הגיעה. עוד לפני שהיא הייתה חברה של אח שלי, היא הייתה מורה לריקודי עם, נערצת ואהובה, על ידי בנות הקיבוץ, ואני ביניהן.
וכשגיליתי שהיא ואח שלי חברים, יום אחד הלכתי עם חברה בערב, ראינו אותם הולכים חבוקים, הייתי כל כך גאה שהאח שלי, החנון הזה, השיג את הבחורה הכי שווה בגרעין.
אז הייתי מאוד מאוד גאה.
היא הייתה מורה לחינוך מיוחד כמה שנים, אבל בשנים האחרונות בעצם הייתה מטפלת בעיקר בילדים בחוסן.
וגם המטפלת שלנו לעת מצוא לענייני חרדה, כולנו יודעים ומכירים, תרגילים פיזיים וגם לא פיזיים, להפחתת חרדה בזכותה, מה שמאוד עזר לנו כל התקופה הזו, אפילו ההלוויה שלה נפתחה בתרגיל קפיצות, שהוא מאוד מזוהה איתה.
והיא גם הייתה בן אדם שפשוט היה כיף לשבת ולדבר איתו, כמעט על כל דבר.
אימא מעולה, באמת אימא מעולה.
מאיה: שאלתי את זיו אם היא מרגישה שהאבל וההתמודדות עם הטראומה של שבעה באוקטובר הפכו את העמדה הפוליטית שלה לעניין מורכב.
זיו: זה מורכב, אבל לא כמו שנראה לי שאנשים אחרים חושבים שזה מורכב.
מורכב מסיבות אחרות.
אין לי איזו התפכחות כזאת או משהו כמו, אני חושבת שהדרך שלי היא הדרך שלי, ואני מאמינה בה ומחזיקה בה גם עכשיו.
אני חושבת שאולי בניגוד למלחמות ומבצעים אחרים בעזה, פחות אוטומטי לי לקרוא להפסקת אש. כלומר אני קוראת להפסקת אש כי אני חושבת שחייבים את זה בשביל לשמור על שלום החטופים וגם להחזיר אותם.
אבל ברור לי שזה לא ייגמר או ייפתר רק בהפסקת אש. אני מאמינה יותר מתמיד שהסבבים האלה של האלימות רק מנציחים את המצב, ובעצם משמרים אותנו באותה סיטואציה, וחייבים לפתור את זה באופן מדיני, זה לא ייפתר אחרת פשוט.
ויפה שעה אחת קודם, ויפה לחסוך חיים בדרך לשם.
לשמר את המצב הזה זה לא פתרון, זה פשוט גוזר על כולנו, כל מי שחי במרחב הזה.
גם הישראלים וגם העזתים וכנראה גם הפלסטינים תושבי הגדה, פשוט גוזר על כולנו עוד שכול ועוד אבל ועוד חיים בפחד.
אני חושבת שאנחנו חייבים לחשוב קדימה, גם אם זה ייקח עשרים שנה.
חייבים בעצם את המלחמה הזאת לנהל מתוך המחשבה על ההמשך, על הדורות של ההמשך, על מה יהיה פה בעתיד, ומה היינו רוצים שיהיה.
ומתוך זה המדיניות הישראלית צריכה להיגזר, אבל לא מרגשות כמו נקמה או כל הקריאות האלה, שבעיניי הן גם קריאות, גם חלולות, כלומר לא רק במובן שהן נוראיות, והן פשוט חסרות אחיזה במציאות, כלומר העניין הן לשטח עזה.
אני ממש חושבת שצריך להסתכל על זה בצורה מפוקחת, גם על איך ישראל מצד אחד מקיימת את החובה שלה לשמור על האזרחים שלה ולהגן על עצמה, אבל גם להסתכל על זה בהיבט הרחב יותר, של איך מבטיחים פה חיים טובים לכולנו.
מאיה: בחיים האישיים והמקצועיים של זיו, השבת ההיא השאירה חותם, אותות וסימנים שעדיין לא ברור באיזה אופן ישפיעו.
זיו: קשה לי להגיד איך יראו החיים שלי הלאה מכאן.
בעצם כל השנים האחרונות אני עובדת עם המון סטרס, וגם בחשיפה מאוד גבוהה לאלימות, ואני חושבת שדי מיד אחרי האירוע הבנתי שאני לא יכולה לחזור.
רציתי ואני גם רואה סביבי את אחותי ואחי רוצים לחזור לשגרה ולעבודה באיזושהי קונסטלציה, ואני באיזה שהוא מקום רוצה את השגרה ורוצה את העבודה ורוצה לפגוש את האנשים שאני עובדת איתם, אבל אני לא רוצה לחזור לאותה רמת סטרס ובטח לא לחשיפה גבוהה לאלימות.
הטלפון שלי, אם תפתחי את ה-WhatsApp images שלי כולו, סרטונים ותמונות של אירועים אלימים שקורים בגדה המערבית, וזה משהו שאני מרגישה שאני צריכה להיזהר ממנו עכשיו, כלומר אני חייבת לשמור על הנפש שלי באיזשהו אופן.
האזנתם והאזנתן לאסיף יומני 7 באוקטובר. אני מאיה קוסובר, וערכתי את הפרק עם ניר גורלי.
על עיצוב הסאונד והמיקס, דניאל שמר, מפיקה נועם פלג.
תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים.
מוזיקת הנושא מבוססת על השיר "אסיף", שאת מילותיו כתב איתמר פרט והלחינה נעמי שמר.
תודה לדניאל שמר על הנגינה, ותודה ליודית רביץ שהקליטה ביצוע חדשלשיר עבור ההסכת, ולמור סיוון על ההפקה המוזיקלית.
פרקים נוספים מחכים לכם באתר וביישומון כאן.
תודה על ההאזנה. ימים שקטים שיבואו.
מילות השיר מתוך האתר 'שירה עובדת'
אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments