קיבוץ כפר עזה היה הבית השני של מתן גנדלמן ושל המשפחה שלה. בסוף השבוע ההוא הם בילו עם חברי הנפש שלהם בקיבוץ. כשמתן היתה בממ״ד אחד, ילדיה הגדולים היו בממ״ד אחר בקצה השני של הקיבוץ
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/11/2023.
אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
מתן: ביום שישי בצהריים כזה מצאתי את עצמי כאימא לארבעה זה נדיר לבד על הקלאב קאר בקיבוץ וצילמתי את עצמי וידאו כזה עם שמחה ענקית והתחלתי לשיר בקולי קולות.
[שירה]
ואת רואה את השמחה ואת הגדר מצד אחד ואת הבתים מהצד השני
מאיה: מה שרת?
מתן: שיר שכתבתי שלא מוקלט בשום מקום כי רק כתבתי והלחנתי אותו לא מזמן
מאיה: שירי לי משהו ממנו.
מתן: טוב זה ממש דבילי אבל אני אשיר שיהיה הוא הולך כזה 'פלאפל בעזה רכובים על אופניים.
חולפים על פני שדי חרציות חולמים להיות בעזה'.
משהו כזה בדרך כלל יש שם חרציות באביב. סתם כזה קטע אופטימיסטי ההורים שלי היו נוסעים לשם לעזה לאכול על אופניים פלאפל זאת אומרת זה סיפור אמיתי מסוף שנות ה-70 לא איזה מדע בדיוני.
ואני חולמת חלמתי לא יודעת מה אני חולמת עכשיו אני לא יודעת כל כך מי אני אבל חלמתי גם.
שזה יהיה פתוח ושנאכל פלאפל ושיהיה שלום ושיהיה כזה פשוט שיהיה רגיל כזה בלי מלחמות.
בלי לדעת ששמונה עשרה שעות אחר כך יפרצו את הגדר הזאת שאני מצלמת ושרה באידיליה עם עצמי.
זה מאוד סוריאליסטי זה ברמה שאם מישהו היה מספר לי הייתי אומרת אין מצב כאילו אני המצאת את זה עכשיו אין סיכוי. אבל זה החיים שלי וזה מה שקרה.
מאיה: שלום אני מאיה קוסובר ואתם ואתן על 'אסיף' יומני שבעה באוקטובר. הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים מתוך שעות האימה של השבת ההיא.
את מתן גנדלמן פגשתי בחצר הבית שלה בקיסריה.
היא קלינאית תקשורת, אם לארבעה ילדים ונשואה לדרור.
בחמישה באוקטובר הם נסעו לבקר במקום האהוב עליהם קיבוץ כפר עזה.
מתן: נסענו לחמשוש לחגוג את החג השני אנחנו המון בכפר עזה. יש לנו משפחה שהם עמוק בלב שלנו בחיבור שבאמת קשה נורא להסביר במילים.
מאיה: ההורים של מתן הגיעו לקיבוץ כפר עזה כשהיו בני 18 במסגרת גרעין נחל אי אז בשנות ה-70. מיד הם מצאו שם זוג שהפכו להם לחברי נפש.
מתן: אבא ג'י וענתי אימצו אותם כזוג צעיר בקיבוץ, אימץ עוד זוג צעיר בקיבוץ כדי להראות להם את הקיבוץ ושיהיה להם כזה משפחה לבקר בקיבוץ.
וזהו, מאותו רגע, ממש מהרגע שהם אימצו אותם, הם התחברו, חיבור שעכשיו הוא כבר בדור השלישי שלו. בעצם הילדים שלי הם דור ג' של החיבור הזה.
מאיה: החיבור הזה עמוק יותר מסתם חברים לאורך דורות. זאת ממש משפחה מבחירה.
בשישי, השישה באוקטובר, מתן, בעלה והילדים, וגם אחיות של מתן והילדים שלהן, התארכו אצל איילון, האח המאמץ מהקיבוץ.
מתן: יש להם בוסתן מקסים כזה, בקיבוץ מדהים, אז עשינו פיתות בטאבון ומרשמלו על האש שיחקנו כדורגל ועשינו אומגה, והיה פשוט ערב מושלם.
ואז עשינו להם טיול לילה, אנחנו עושים את זה הרבה בקיבוץ, בקלאב קאר וברגל חלק, ולפעמים זה בא עם שירים וריקודים, והפעם זה היה די קצר, כי הילדים כבר, זה היה מאוחר, הילדים כבר היו בטרלול, ואז הממטרות דלקו, וכל הילדים רצו ונרטבו עד העצם מהממטרות, ופשוט צרחו מאושר.
מאיה: אחרי הטיול הלילי, מתן ודרור השכיבו את שני הילדים הקטנים שלהם לישון. ערבל בן ארבע וחצי, וירדן בת שנתיים וחצי. שני הגדולים שלהם, עומר בת עשר וחצי, וגבע בן שמונה וחצי, ביקשו ללכת למסיבת פיג'מות בבית אחר, עם בני הדודים הביולוגיים והמאמצים.
מתן: אמרנו להם "בטח, בכיף".
מאיה: הקטנים נרדמו, ואז האח המאמץ, איילון, הציע להישאר לשמור עליהם, כדי שמתן ודרור ילכו לבקר את האחות המאמצת.
מתן: הלכנו רק אני ודרור, כמו שני רווקים, מטיילים בקיבוץ בלילה.
זה בשבילי החופש הכי גדול, לא צריכה שום מלון, שום צימר, רק תנו לי להיות בכפר עזה, והלב שלי כאילו באמת פתוח.
מאיה: הם הגיעו לבית של דרור, האחות.
מתן: הוא בעצם נמצא בשכונה הקיצונית הכי מערבית, והכי קרובה לשדה שגובל עם עזה.יש להם שדה של הקיבוץ, שאחריו זה כבר עזה. שדה חיטה, שהיום הוא חרוש כזה, הוא נמוך בעצם, אין שם משהו גבוה. רואים את כל עזה.
וטיילנו שם, היינו, ישבנו לערב, המשך ערב מצחיק, רק בלי הילדים. הילדים שמה במסיבת פיג'מות ראו סרט, מלא מלא מזרונים, כל הסלון.
באמת אווירה של זיכרונות ילדות שלי יש גם. ממש אותו דבר, ואני כל כך שמחתי שיש להם את זה גם.
וישבנו בערב צחוקים, ואמרתי להם, אתם יודעים שכל זה בזכותי, כן? אני קבעתי עם איילוני, ובזכותי אנחנו יושבים עכשיו פה כולנו, ובצחוקים, בכיף, בכפר עזה.
מאיה: ב-12.30 בלילה, מתן ודרור חזרו לבית של איילון, והלכו לישון לצד הילדים הקטנים.
ב-6.30 בבוקר הם קמו מאזעקת צבע אדום, תפסו מהר את שני ילדים ורצו לממ"ד. איילון והבת הקטנה שלו כבר היו שם.
מתן: הוא אומר לי, זה עוד כמה דקות ייגמר, ונוכל לצאת. ואז פתאום אנחנו קולטים שיש ירי מטורף.
זאת אומרת, אני הייתי בצבא, כן? אפילו הייתי מדריכת נשקים, הייתי מדריכת RPG, ורימונים, ומאג.
אז ככה, אני מתחילה לקלוט שמסביבי יש את כל הרעשים שאני מכירה, ממלא סוגי ירי, ממלא סוגי כלי נשק, ואנחנו לא מבינים מה קורה.
והם מתחילים לקבל, איילוני מתחיל לקבל, איילוני זה האח המאמץ שלי, הוא מתחיל לקבל מלא ווטצאפים מהקיבוץ, ואני רואה אותו, הוא לא בן אדם של מסכים בכלל, ואני רואה אותו ככה, יושב מול המסך עם העיניים תקועות בתוך האור הזה של המסך.
אני רואה את הפרצוף שלו, ואני אומרת לו, איילוני, אל תגיד לי כלום, אני לא רוצה לדעת שום דבר, אוקיי? רק תגיד לי שילדים בסדר.
מאיה: הילדים הגדולים של מתן ודרור לא היו איתם. האזעקה תפסה אותם בבית שבו התקיימה מסיבת הפיג'מות, יחד עם עוד ילדים והאחיות של מתן.
הם שלחו תמונה של כולם יחד אוכלים ג'חנון ומחלצים עצמות. גם שם לא הבינו שזה לא עוד צבע אדום.
מתן: הזמן עובר עברו שעה, עוברות שעתיים ואנחנו לא יוצאים משם, והירי לא מפסיק, וזה בומים שמרעידים לנו את כל הבית, את כל הממ"ד, ואנחנו שומעים את זה קרוב, ואנחנו שומעים את זה רחוק, ואני לא מבינה מה הולך פה כאילו.
ואז הוא פולט לידי שראש המועצה נרצח, ואני יודעת שראש המועצה הוא גר כאן, בכפר עזה כלומר, כל סוף השבוע הזה שהיינו שם, הכל מלא שלטים, אופיר מילפשטיין ואנחנו מדברים עליו, מדברים על הבחירות, וכשאני קולטת שהראש המועצה נרצח, אני מתחילה להבין שקורה פה משהו גדול כנראה.
הם שניהם תקועים בוויינט, שני הגברים שהיו איתי בממ"ד.
אנחנו מגיבים בעצם, סליחה על התיאור, אבל שלשול, כאילו, הפחד שלי, אני מרגישה אותו ברחם, אני מרגישה אותו במעיים שלי, ואני פשוט, שלוש פעמים פתחתי את הדלת של הממ"ד, רצתי לשלשל וחזרתי.
ואני מריחה, שרוף, וכל העשן, אני פותחת את הדלת של הממ"ד, והכל עשן, כל הקיבוץ עשן, ואני לא מקשרת בין הדברים, ואני לא יודעת כמה מחבלים יש שם באותו רגע. אני חושבת שכל העולם יודע חוץ מאיתנו, שאנחנו יושבים שם בתוך הממ"ד ולא מבינים את גודל הדבר, או אני לפחות שביקשתי להתנתק.
מאיה: בזמן הזה, מתן אומרת שהיא הרדימה את התודעה שלה.
לילדה הקטנה היא מראה פרפר נחמד, ודואגת שהילד בין הארבע וחצי ישמור על שקט.
אבל אז, איילון, האח המאמץ, מבין שמחבלים נכנסו לבית שבו נמצאים בני המשפחה האחרים, והילדים הגדולים של מתן ודרור.
מתן: ברגע אחד איילון לוקח את הטלפון שלו ומתחיל לצעוק, אבא, הם בבית, יש להם מחבלים, הם מנסים לפתוח להם את הדלת, תלכו לשם, לך תראה להם איפה הבית של דרור ואייל, אין להם אוויר ואין להם חשמל.
ואני יושבת שם והוא אומר לי, אני מצטער, זה המצב, יש להם מחבלים בבית, זה הזמן להתפלל.
ואני לא יודעת להתפלל, אני חילונית, ושום תפילה לא עולה לי באותם רגעים, ואני רואה את אילון שהוא חילוני גמור קיבוצניק, מוציא את הפלאפון שלו ומתחיל להתפלל, אני רואה את השפתיים שלו זזות ואני, מה הולך כאן? מה קורה כאן?
ואני לא מבינה, ואני מחפשת לי בראש, אוקיי, מה, תפילה, תפילה, וכל מה שעולה לי זה שמע ישראל, ואני אומרת לעצמי, שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ואני אומרת את זה עוד כמה פעמים בלב לעצמי, ולא מאמינה, וגם לא כל כך באמת מבינה, וממשיכים בומים שאין דקה של שקט, אין שנייה של שקט, כל הזמן בומים.
ושומעים טנק נוסע ליד החלון שלנו, ובום, ויורה, ירי בלתי פוסק, והילדים שלנו, בלי ההורים שלהם, בממ"ד השני, ומחבלים שם.
ובאותו רגע אני מבינה שאין לי שום שליטה, ומה שקורה באותם רגעים זה שהגוף שלי נכנס לשאט דאון, ואני הולכת לישון.
ואני ישנה וקמה, וישנה וקמה, ומניקה את הקטנה, כי זה כל מה שאני יכולה לעשות כדי להשתיק אותה, ובעצם אני כל הזמן מניקה, זה מה שאני זוכרת, והיא כבר לא יונקת בכלל, היא יונקת כאילו פעם ביום, בקושי, ואני מוצאת את עצמי, דוחפת לה פיתה יבשה, רק שתהיי בשקט, רק שתהיי בשקט, ומוצץ, וגם עם מוצץ היא בכלל לא, פשוט דחפתי לה אותו ואני עוד ברגעים האלה, אני לא יודעת מה קורה איתי, רק מספיקה לשלוח הודעה לחבר, שאני יודעת שהוא בצבא, והוא קשור לחיל אוויר, ואני אומרת לו, אני בהיסטריה מוחלטת, הילדים שלי בבית הם מחבלים, הם מנסים לפתוח את הדלת, זה הבית של אייל ודרור קוטלר, בכפר עזה כדי להגיע, וזהו, ואני שמה את הטלפון בצד, הם מנתקים אותי מהווי-פיי, כדי שיהיה מספיק כוח לשני הפלאפונים שלהם, של דרור ואיילון, הם הופכים לחמ"ל פנימי, הם שולחים את המיקום שלנו, לכל עבר, הם שולחים את זה לכל בן אדם שאנחנו מכירים.
מאיה: ההודעה עם המיקום ועם בקשת החילוץ, הגיעה לנייד של אשת התקשורת לוסי האריש.
מתן: ואני מבינה שלוסי שולחת לשם את צחי, בעלה, אב ילדיה, שולחת אותו, והוא שולח את חברים שלו, והם מתארגנים שם בקיבוץ, בלי צה"ל, בלי סדיר, בלי משטרה, בלי אף ממשלה, בלי אף אחד, באופן עצמאי מגיעים ומנסים להציל חיים של אנשים שהם קיבלו במיקום בוואטסאפ, שתביני, זה לא נורמלי, זה לא נתפס בכלל, הדבר הזה.
ואני מבינה שבדיעבד מבינה שיש שם כמה כוחות מילואימניקים עצמאים, של כל מיני יחידות שהם מחלקים ביניהם, מהר מהר את הקיבוץ, והם הורגים מחבלים, והם מגיעים לבית הזה, והם לא מצליחים להגיע אליהם, והם לא מצליחים, והם שולחים הודעה, אנחנו בדרך אליכם, אנחנו לא מצליחים להגיע אליכם.
מאיה: הבית שבו בשישי בערב מתן ודרור ישבו וצחקו, המקום שבו התקיימה מסיבת הפיג'מות השמחה, נכבש והפך לזירת טרור.
מתן: עשר שעות היו מחבלים בבית, עשר שעות מחבלים בבית שלהם שלוש פעמים ניסו לפתוח את הדלת, ובתוך הממ"ד יש ארבעה מבוגרים ושמונה ילדים, צריכים להיות בדממת אל חוט מגיל שנתיים וחצי עד אחת עשר וחצי, הם עושים על עצמם את הצרכים, אין להם אוויר, הם מזיעים כולם לגמרי, אין להם מים, הם הגיעו למצב שהם צריכים להחליט למי לתת את המים, כאילו יש להם כל כך מעט, אז הם החליטו שהם יתנו את זה לגברים שצריכים להחזיק את הדלת, ועושים תורנות של עשר דקות, עשר דקות, על להחזיק הכי חזק שאתה יכול בעולם את הדלת, את הידית, ולבין התינוק והבת שלוש שלא יכלו, שחייבים מים, שלא יתייבשו, שהם חשבו שהגדולים יכלו יותר לשאת את זה, מה זה גדולים? בן שש, בן שמונה, בת עשר, כאילו זה הגדולים.
גבע, הבן שלי, הוא בן שמונה ושלושה חודשים, והוא אומר לי, "אימא, את יודעת, אני רציתי להשתעל, ושני דודה שני, אמרה לי לא, לא, לא, והיא סימנה לי הכל בשפת סימנים, איך לעשות ככה, לנשוף נשיפה קטנה וחלשה בלי קול, ואני הצלחתי, אימא, את יודעת, כל פעם כשאני רציתי, התחלתי שיעול קטן, קטן, אז נזכרתי והוצאתי את זה בשאיפה קטנה ושאיפה קטנה, את יודעת, אימא, אני ילד חכם, אני התחבאתי מתחת למיטה, ידעתי שהם לא ימצאו אותי שם.
הוא מספר שבן דוד שלו הצליח להירדם מתחת למיטה, והוא לא הצליח, והיה לו כרית שם, שהוא לקח מהמשפחה שלי, והוא חיבק אותה והוא לא הצליח להירדם.
מאיה: ואחרי שעות קשות מגיע הצוות שהשחקן צחי הלוי הוא חלק ממנו. הם דופקים בדלת.
מתן: קושי להאמין להם שזה בעצם מישהו שבא לחלץ אותם, אז הם לא פותחים בהתחלה, ולא פותחים, הם מחזיקים חזק את הידית, והם אומרים להם, "תגיד לי מספר אישי" אז הוא אומר לו, "מספר אישי".
כאילו, התחיל לשאול את השאלות לזיהוי, ואז הוא אומר לו, "נו, לוסי אלהריש שלחה אותי, תצאו, אנחנו באנו לחלץ אתכם" משהו כזה, ואז הם פותחים להם את הדלת, ומבינים שכאילו, מלאך הגיע להציל אותם.
הם בלי להתבלבל פעמיים, לוקחים אקדח, טוענים אותו, נותנים לשני הגיסים שלי אקדח טעון, "בוא תחפה עלינו, אנחנו תחת אש כרגע".
והם יוצאים ברכב משוריין, ואז עוברים לעוד רכב משוריין, והכול, הקיבוץ נראה, אני לא ראיתי בעיניים שלי, אבל אחותי לצערי ראתה, היא אומרת לי, עשרות גופות, כאילו, משהו שהם השתדלו להסיט את המבט של הילדים מהמראות האלה, בעצם הם עוברים לתחנת דלק שנמצאת מחוץ לקיבוץ, אחרי שהם עוברים ברכבים המשוריינים שלהם, ובתחנת דלק, יש איזה מחבל שהורידו בדיוק, והם לוקחים את הילדים הצידה, וגם שם התחיל צבע אדום, ונפילות, והחיילים קופצים על הילדים, החיילים מגינים בגוף שלהם, החיילים המדהימים האלה, אני באמת לא יודעת מי הם, הלוואי שהם שומעים אותי, והם יגידו לי, אני מתה לחבק אחד אחד שם, פשוט הגנו בגוף שלהם על הילדים, ואז הילדים עולים מחליטים שם בין המבוגרים, שאחת מתפנה לברזילאי, כי יש לה בקוצר נשימה קיצוני, והמחבלים גנבו את המשאף שלה.
מאיה: הילדים של מתן היו צמודים לדודה שלהם, אחות של מתן, שני, שפינתה אותם באמבולנס לקיסריה.
מתן: ולאחותי בשלב הזה, אין פלאפון, גנבו לה הכל, גנבו לה פלאפון, גנבו את האוטו, הם גנבו הכל, המחבלים, ככה שגם אנחנו לא יכולים להיות איתנו בקשר, אבל איכשהו הגיעה אלינו הידיעה, ואני מתחילה קצת להתעורר בתודעה שלי, ואני מרגישה שיש בי תקווה פתאום, שהם חיים, ואני בשוק שהם חיים. איך הם חיים, היו שם מחבלים בבית, איך הם חיים?
אני כאילו, לא יודעת, איך זכינו לנס הזה, זה הבית הכי קרוב לגדר. הבית שלהם הפך למפקדה, עשר שעות היו שם מחבלים, נכנסו יצאו, באו הלכו, התחמשו בעזה וחזרו.
מאיה: ובזמן שהטרור הנורא הזה התרחש בבית שלהם, בממ"ד, הילדים היו עטופים.
מתן: מה שיפה זה שהילדים שם נשמרו כל כך טוב, בזכות אחותי, ואחותי המאמצת זה, הן שתי נשים שאם כבר משהו כזה קורה, שיהיה איתן, ולא איתי, אני היסטרית, אני בן אדם יותר היסטרי והן כאילו משמים...
מאיה: ביום שבת ב11 בלילה, כשמתן ובעלה עדיין היו בממ"ד עם הילדים הקטנים, הם קיבלו שיחת וידאו מהילדים הגדולים, שהגיעו בשלום לקיסריה. והבן שלה שאל מה איתה.
מתן: ואמרתי לו, אני מבטיחה לך שעד הבוקר אני מגיעה.
עכשיו אני כבר ערה לחלוטין בעצם, ואני לא מצליחה לישון, ואני כאילו, כל הגוף שלי דרוך, ואני מחכה, והיריות לא נפסקות ולא נפסקות, ועוד פגזים, ועוד כאילו, ירי כבד.
ואז היה איזה כמה זמן של שקט פתאום. ואנחנו מחכים בציפייה, שאי אפשר להסביר בכלל.
מאיה: באחת וחצי בלילה דפקו להם על הדלת של הממ"ד.
מתן: אני נדרכת לחלוטין, ואני אומרת, אוקיי, עכשיו אנחנו צריכים כאילו, זה עניין של שניות, אבל אנחנו מסתכלים אחד על השני, אני דרור ואיילון, ואומרים לעצמנו, לפתוח או לא לפתוח, כאילו. הם צעקו מבחוץ קוטלר, תפתחו! ואנחנו לא פותחים, ולא אומרים כלום, ולא מצייצים. כי היצר ההישרדותי אומר, כאילו, יש מחבלים פה, זה לא הגיוני.
והיצר שרוצה להגיע כבר לילדים אומר, אבל, אבל, אבל, כזה, בואו נצא מפה כבר.
והם לא, אנחנו לא עונים, ואז הם שוב, אנחנו שומעים, בום, בום, בום, שברו את החלון, נכנסו, אנחנו שומעים כבר דפיקות צעדים, דפיקות על הממ"ד עצמו.
'זה צה"ל, תפתחו, תפתחו, זה צה"ל, באנו להוציא אתכם'
ואז אני אומרת להם, 'זה צה"ל, תפתחו, אני יודעת שזה הם. זה הם, בטוח'.
ואני לא יודעת איך אני יודעת את זה, אבל אנחנו פותחים, ואני ממש בטוחה שזה הם. ואז אני רואה את החיילים, אני נרגעת, אני נושמת, אמרו לי, תארזו מהר, מהר. חמש דקות יש לכם לארוז, והולכים מפה.
מאיה: החיילים חילצו אותם בשלבים. בהתחלה, אספו את מי שנשאר בחיים, מהשורה שבה נמצא הבית של איילון, לממ"ד אחד. אחר כך הם יצאו עם הילדים על הידיים, כשחיילים מגנים עליהם, והאש בקיבוץ לא פוסקת.
כשמתן הבינה שמפנים את כולם למושב הודיה, היא חשבה על ההבטחה שלה לילדים הגדולים, שעד הבוקר היא תגיע לקיסריה.
אני מפרסמת סטורי באינסטגרם תוך שלוש דקות, יש לי שלושה רכבים שאוספים 11 איש, ואני בתוכם, והמשפחה שלי וכל המשפחה שלי בכפר עזה, 11 איש, והם אוספים אותנו לקיסריה.
אנחנו עלינו על ההסעה הראשונה של איזה בחור שאנחנו לא מכירים, קוראים לו יזהר והוא גר מושב ליד מושב הודעיה, והוא בא לקחת אותי ואת דרור את הילדים עם חטיפים ומים באוטו. נחת עליי מלאך פשוט.
מאיה: כל המשפחה המאמצת שלך בסדר?
מתן: כל המשפחה המאמצת שלי בסדר. כל המשפחה שלי בסדר. כולם חיים, הדודים שלהם בקיבוץ גם חיים.
אין מילים להסביר, כאילו הצער הוא עמוק ברמות שאי אפשר להסביר, ומצד שני גודל הנס הזה כאילו...
אני כן רוצה להגיד שהנס שלנו, חד משמעית, התקשורת והמיקום בוואטסאפ. לא המדינה, לא הצבא, ולא הממשלה, ולא כלום.
חיילים שבאו ספונטנית למילואים, עלו על מדים, הצילו את החיים של הילדים שלי.
אני לא יודעת איפה אני יכולה להודות להם, אני לא יודעת איפה אני יכולה להתחיל בכלל, אני כותבת להם תודה באינסטגרם, אני מוצאת אותם, נותנים לי טלפון שלהם כותבת תודה, מה זה תודה? מה זה המילה הזאת? תודה בכלל?
מילה כזאת קצרה, היא מתחילה ונגמרת, וזה כלום לומד כל מה שאני מרגישה שאני רוצה להגיד, ואין לי מילים חוץ מ... וואו, הצלתם את הילדים שלי, תודה.
מאיה: קיבוץ כפר עזה תמיד היה הבית השני של מתן ושל המשפחה שלה. מרחבים, שמיים, וחופש אינסופי.
ועכשיו, כשהקיבוץ כולו פונה, הבתים של מתן ושל המשפחה שלה בקיסריה הפכו להיות מקום המפלט עבור המשפחה המאמצת שלהם. הם שם, כולם ביחד, שלושה דורות של משפחה מבחירה.
מתן: כל הרבה ילדים הולכים לשם, אנחנו יש לנו קצת זמן מבוגרים, אנחנו מדברים.
ואיילוני הוא איש של שלום. מאוד מאוד איש של שלום. והוא עדיין אומר שהפתרון היחיד זה לעשות שלום בעזה חופשית ומעבר, ובאמת לאכול פלאפל בעזה, רכובים על אופניים. כמו שכתבתי בשיר, כי זה...
גם אני קצת כזאת, אבל אמרתי לו שהפעם הוא צריך לשכנע אותי יותר, כי אני לא מצליחה לחשוב בכלל איך לדמיין איך זה... איך זה יקרה.
מאיה: האזנתן והאזנתם לאסיף יומני שבעה באוקטובר.
אני מאיה קוסובר, וערכתי את הפרק יחד עם ניר גורלי.
על עיצוב הסאונד והמיקס, אסף רפפורט.
מפיקות נועם פלג, נועה טייב ונועה רוקני.
תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים.
מוזיקת הנושא מבוססת על השיר "אסיף", שאת מילותיו כתב איתמר פרט והלחינה נעמי שמר.
תודה לדניאל שמר על הנגינה.
ותודה ליודית רביץ שהקליטה במיוחד ביצוע חדש לשיר עבור ההסכת
ולמור סיוון על ההפקה המוזיקלית.
פרקים נוספים מחכים לכם באתר וביישומון כאן.
תודה על ההאזנה, ימים שקטים שיבואו.
[נגינת השיר "אסיף"]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments