top of page

אסיף פרק 10: יהודה ועוז

יהודה רבינוביץ ועוז ששון הם שניים מחברי כתת הכוננות של הישוב שלומית. כששמעו על חדירת מחבלים בישוב השכן פרי-גן הם לא חשבו פעמיים וקפצו להגן עליו.



 

[חסות]

יהודה: שמחה תורה זה חג שנראה לי רוב קהילות ישראל זה החג הכי שמח והחג הכי, הכי קהילתי כולם כבר הספיקו לנסוע לכל ההורים בכל החג ראשון חול המועד וזה שמחה תורה כולם חוזרים הביתה.


יהודה: אירחנו חברים יום חמישי ישבו אצלנו אכלו, עשינו מנגל בסוכה היה כזה אווירה מדהימה באמת כאילו שקט מדהים. ציפורים מציצות באמת היה מדהים.


ניר: ערב שישי השישה באוקטובר היה ערב החג עצמו.


יהודה: תפילות, ריקודים ספרי תורה כל הקהילה, יוצאים עם ספרי תורה גם החוצה כי הבית כנסת אפילו לא מצליח להכיל את כמות האנשים יוצאים כבר למגרש שזה צמוד. הולכים לישון בידיעה שמחר זה הולך לחזור לעצמו רק ביותר זמן ואפשר להגיד כאילו שמחת תורה מבחינתי לפחות זה לחזור למשפחה במרכאות גרעינית שלי שזה השכנים שלי.

המשפט 'טוב שכן קרוב מאח רחוק' אצלנו תופס משמעות מיוחדת החג הזה מיועד לזה.

לחזור דווקא לקהילה לשכנים לחברים ואנחנו מבינים היום שחג תופס משמעות נוספת. גם ברמה הקהילתית גם ברמה הלאומית ארצית כלל ישראלית. בוכים ביחד עוזרים אחד לשני ביחד כולם פה גיבורים.


ניר: שלום, אני ניר גורלי ואתם על אסיף יומני שבעה באוקטובר, הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא.

יהודה רבינוביץ' בן 37 חשמלי במקצועו נשוי לתמר ואב לשישה ילדים הוא גם חבר בכיתת הכוננות של היישוב שלומית.


יהודה: כשעברנו לאזור לפני שבע שנים פנה אליי הרבש"צ בני, הציע לי בעצם להיכנס לכיתת כוננות ולהיות בהגמ"ר - הגנה מרחבית, ראשי תיבות.

זה בעצם יחידת מילואים שהמשימה שלה זה במקרה כמו שקורה עכשיו שיש מלחמה, אז בעצם אתה שומר על היישוב שלך, על היישובים השכנים, בגדול זה הרעיון.


ניר: הם הגיעו לשלומית מהמאחז המפונה עמונה שבשומרון. היישוב הוא חלק מחבל שלום שבמועצה האזורית אשכול. הוא ממוקם כקילומטר וחצי מגבול ישראל-מצרים וכשבעה קילומטרים מרצועת עזה.


עוז: יישוב דתי, בתוך מרחב של הרבה מושבים וקיבוצים לא דתיים.

היישוב שלומית זה בעצם יישוב צעיר גם בגיל של היישוב וגם בגיל של האנשים. גאה להיות בו חלק מאז הקמתו, מההתחלה.


ניר: זה עוז ששון, בן 38, מהנדס מכונות בתעשייה האווירית. הוא נשוי לתמר ויש להם חמישה בנים.


עוז: הוא הוקם לפני 12 שנה, ממש לפני החגים באלול, עלינו לקרקע. היה רק חולות וחולות, שורה של קראוונים.


ניר: בבוקר השבעה באוקטובר, שניהם התעוררו בבתיהם מהאזעקות.


עוז: הרשעה מטורפת מהשמיים, בערך בשש וחצי. אנחנו קופצים, מתעוררים מהמיטה, מרימים את הילדים ונכנסים לממ"ד.


יהודה: אז אנחנו גם מתעוררים בשש וחצי לקול נפילות מטורפות.

כמובן בנוהל הראשון רצים, אוספים את הילדים מהחדרים, נכנסים לממ"ד.

ותוך עניין שלפי דעתי דקות, אני אומר לתמר אשתי, זה לא אירוע רגיל בכלל, אנחנו בדרך כלל, גם בכל הסבבים האחרונים, המפורסמים והפחות מפורסמים, כמעט לא חטפנו אף פעם.

ולכן אני גם מתחיל תוך דקות להבין שאוקיי, זה כבר לא עניין של לשבת עם המשפחה בממ"ד, צריך לרוץ להביא את הנשק, את הקסדה, את השכפ"ץ, להיות מוכנים.


ניר: גם עוז, כמו יהודה, חבר בכיתת הכוננות של היישוב. וגם הוא מיד הלך להביא לעצמו ציוד.


עוז: אני מוכן בחדר עדיין בבית עם הילדים. מחכים לראות מה מתפתח. אתה מבין שזה לא יום רגיל, זה אזעקות מטורפות, רעש מטורף, נפילה גם בחצר של אחד הבתים.


יהודה: וכעבור כמה דקות, החשמל נופל. אני מבין שאני לא אפקטיבי כי אין לנו קליטה בתוך הממ"ד לוואטסאפ, שזה בעצם המכשיר קשר של כולנו.

אני אומר לתמר אני יוצא החוצה, אני אהיה מחוץ לבית, וכל כמה דקות אני אכנס לראות שאתם בסדר.

אני יוצא החוצה, אני עוד רואה את אחד התושבים, חוזר עם ההורים שלו מהתפילת ותיקין, הולכים בשיא הנחת ביישוב, מחזה הזוי שחרוט בזכרוני.

אני עם שכפ"ץ, קסדה, נשק, והם כאילו הולכים בנחת, ואני אומר לעצמי בטח הם מה זה צוחקים עליי.


ניר: שם הוא גם פגש חבר מהיישוב על אמבולנס.


יהודה: הוא כבר הספיק לחזור מטיפול בפצוע תאילנדי בחממות של בני נצרים, שנפצע בהתחלה.

הוא חוזר לבית שלו כי הוא מדווח שהיתה לו נפילה בחצר של הבית, ובדרך הביתה שלו הוא עובר בעצם ליד הבית שלי, ואמר לי, תקשיבו, אתם גנובים.

אין חשמל, השערים פתוחים, האירוע הוא מטורף בכל הגזרה, הם מתניידים על טנדרים, על אופנועים, וחייבים להקפיץ כיתת כוננות ולהתחיל להגן על היישוב.


ניר: יהודה החליט לנסוע לביתו של מפקד כיתת הכוננות ראובן שישפורטיש.


יהודה: ואז באמת כולנו מתחילים להתאסף, מגיעים החבר'ה, מגיעים גם חבר'ה שלא כיתת כוננות, שמבינים שצריך להגן על היישוב, תושבים רגילים, עם אקדחים, אומרים חבר'ה מה לעשות? קדימה, תפעילו אותנו.


ניר: במקביל, עוז יצא לבית של שכן שלו בני משולם, שהוא גם רבש"צ היישוב.


עוז: הוא אומר לי, "קח את המפתחות, תנהג, אני אנהל את האירוע".

מתחילים סריקה ביישוב. בועז בירן קופץ אלינו מאחורה, לתוך הטנדר, אנחנו שלושה.

עושים סיבוב ביישוב, מוודאים שכולם מוגנים.

מגיעים לבית שנפל בו הטיל, שואלים את המשפחה אם הכל בסדר, מסתכלים מה קורה.


ניר: כעבור כמה דקות הם קיבלו קריאה בקשר שיש חדירת מחבלים ביישוב השכן פרי גן.


עוז: פרי גן זה יישוב מפונה מסיני, משנת 82-83. משפחות מבוגרות.

בגלל שיש הרבה מבוגרים, זה כבר לא חבר'ה צעירים שעוד עושים מילואים, משרתים.

לכן הכיתת כוננות שלהם מאוד מאוד קטנה, יש שם אולי שלשה ארבעה. הרבש"צ נמצא באילת. אז בני הבין את הסיטואציה, אני לא ידעתי את זה. הוא אומר, "אנחנו קופצים לעזור להם".


יהודה: בגלל שאנחנו יישוב צעיר יחסית עם הרבה חבר'ה בוגרי יחידות קרביות בצבא, אז ידענו שאנחנו כיתה יחסית איכותית, ברמה המבצעית שלה. חבר'ה יחסית בכושר. רוב הכיתה עדיין עושים מילואים ביחידות קרביות במילואים, באימונים ובתעסוקות.


ניר: יהודה וראובן, מפקד הכיתה, נשארו לשמור על שלומית.

עוז והחברים יצאו לכיוון פרי גן מרחק של כשבע דקות נסיעה.


עוז: יש בחור מפרי גן שראה אותנו בחוץ, מבוגר, בן שישים. מסמן לנו בסוף, הם בסוף.

נעצרנו, פרקנו, מצאנו משקפת, זיהיתי אופנועים על הרצפה, על הכביש, זרוקים כאלה.

ורשף של נשק שמתחיל לירות לכיווננו. ממש, טק, טק, טק, מזהה את זה כבר מרחוק.

בני אומר, אנחנו הולכים אליהם. אמרנו, בני, אנחנו איתך.


ניר: עוז זיהה שהמחבלים התחילו לירות על הממ"ד של אחד מבתי התושבים ביישוב.


עוז: ממש, יורים על הממ"ד עם החלון, ממ"ד כבר מחורר. והמשפחה בפנים, איכשהו, היה להם אקדח, הצליחו כל פעם לירות קצת על המחבל, שלא יצליחו לפתוח את החלון.

והיה שלב שבאמת אנחנו משכנו אותם אלינו, והם הפסיקו להתעסק עם המשפחה.

שם זיהיתי מחבל בפינה של הבית. אמרתי לבועז: בועז אני מזהה, אנחנו יורים. התחלנו לבצע ירי, התקלנו את המחבל.

ואז התחיל קרב של רימונים. הם זורקים רימונים, אנחנו יורים.

דילגנו מאחורי עוד קראוון, שמה בני דילג עוד מאחורי הבית, זיהה עוד מישהו. הוא חשב שהוא חבר כיתת כוננות, היה לו קסדה, היה לו נשק. בחור שהלך כזה, הסתובב. הוא מספר לי שהוא קורא לו, בוא אליי, תעזור לי.


ניר: אבל הוא לא היה חבר כיתת כוננות, הוא היה מחבל.


עוז: מסתובב לבני ומתחיל לירות עליו, זורק עליו גם רימון שלא הגיע לבני.

בשלב הזה אני ובועז מאחורי הקראוון, מזהים את המחבלים, מתחילים לבצע עליהם ירי. הם זורקים רימון, אחרי כמה דקות בועז מקבל כדור בכתף מהגובה מאיפה שהוא, מלמעלה כנראה.

אנחנו ביחד, אני עוזר לו לקפל אותו מאחורי הקראוון להגן עליו טיפה. וחוזר לעמוד בפינה של הקרוואן, לראות אולי מישהו יגיע.

בשניה הזאת מזהה מחבל רץ לקצה הגינה. הוא חשב כנראה שאנחנו בגינה טיפה מקדימה.

אני מתחיל לפתוח עליו באש. אני מזהה שהוא כזה קורס למטה.


ניר: תוך כדי קריסה, המחבל שחרר צרור יריות לעבר עוז.


עוז: ואני מרגיש שאחד הכדורים פוגע לי ברגל. אני נופל ליד בועז. בועז הוא פרמדיק, אני אומר לו בועז, מה זה, מה לעשות, מה קורה? יש לך ח"ע? תזרוק לי. שולף את הח"ע הוא זורק לי אותו, אני מבצע על עצמי ח"ע ברגל, עוצר את הדימום.

והמצב עכשיו שבועז שוכב פצוע, אני שוכב פצוע, ובני רואה אותנו.

הוא אומר, אני חייב לבוא ולחלץ אתכם, ולהוציא קדימה, כי אני לא יכול להילחם פה לבד מול הכמות מחבלים שהייתה שם, והכמות נשק.

[הקלטה: אני ובועז נמצאים מאחורי הבית בחצר הימנית, מאחורי הבניינים, תבואו אלינו, אנחנו צריכים, צריכים חילוץ.]


עוז: אנחנו ראינו בעיניים שלושה מחבלים. מסתבר שהיה בין תשעה לשניים עשרה מחבלים, חמושים, עם ציוד. ציוד פריצה, RPG, רימונים, ציוד לשהייה לחודש.


ניר: עוז התקשר לראובן, שנמצא עם יהודה בשלומית.


עוז: אומר לו ראובן, אני חייב שתגיעו, אנחנו פצועים, אתם חייבים להגיע לעזור לנו.

וראובן זה בן אדם עם נשמה ענקית, זה בן אדם שלא יגיד לא לאף אחד בשעות הכי גדולות, ויעידו על זה כל החברים וכל התושבים.

בדקות האלה, באמת בכמה דקות ראשונות, אני מתחיל כאילו סוג של להיפרד כזה של וואו, זהו, אני נפצעתי, כאילו, אני… אני יוצא מפה, לא יוצא מפה, כזה מתחיל לערער אצלי בלב נקודה כזאת. אבל לא יודע מאיפה היה לי את הכוחות ומאיפה את האמביציה הזאת של להתעשת.

והיה לי כל הזמן נקודה בראש, שאני יודע שהחברים שלי שיגיעו, הם יצילו אותי.


יהודה: עוז מתקשר לראובן, אני מהצד שומע, 'נפגענו, נפגענו, תבואו'.

רצים לרכב שלי על אוטומט, בעצם קופצים ראשונים, ראובן ואני ברכב שלי, מיכאל גוטסמן ומשה אבוקסיס ברכב של משה, ודוהרים, נשקים בחוץ כמו בסרטים.

מבינים שכאילו הם יכולים לירות עלינו מכל תמרור בכביש ומכל איזה סיבוב, אבל לא דופקים חשבון ואנחנו יודעים שיש שם חבר'ה שפצועים וצריכים אותנו.

[הקלטה: חיובי, יש שני מחבלים פה בבית האחרון, הם בזיגים פה כל הזמן וזורקים רימונים ויורים.]

אצלנו אפשר לבוא מאחורה, מאחורי החממות לפנות אותנו על השטח, סטרילי אפשר לבוא מאחורה.


יהודה: ובזכות הדיווח המאוד מדויק של עוז איפה המחבלים, זה בעצם מה שמציל אותנו, כי אם לא היינו יודעים איפה זה, כנראה שהיינו ממשיכים לתוך הרחוב וחוטפים RPG, כמו שלצערנו ראינו מהסיפורים במקומות אחרים.

ואנחנו באמת פורקים מהרכבים איזה 100-150 מטר לפני הבתים שהם מבוצרים בהם, ומתחילים בריצה מהירה לצמצם את הטווח.

כשאנחנו מתקרבים יותר, הם בעצם מבוצרים בבית הראשון והשני, מסוף הרחוב.

וכשאנחנו מתחילים כאילו להתקרב לבית הרביעי, השלישי, אנחנו בעצם חוטפים אש. הם בעצם חיכו לנו כמובן.


עוז: באמת לא עוברים יותר מ-5 דקות ואני כבר שומע את האש ואת הרימונים לכיוונם, וזה בעצם מה שגם מציל את החיים שלי.


יהודה: ואז מיכאל גוטסמן באינסטינקט של אריה דופק ספרינט של 30 מטר, חשוף לגמרי, חוצה בעצם את הרחוב לצד שני, כשאין שום דבר שמסתיר אותו תחת אש.

ובעצם היעד שלו זה ערימה של משטחי בלוקים, שכשהוא מגיע לשם בעצם הוא בזווית ירי ותצפית הרבה יותר טובה על המחבלים.

לצערנו הוא חוטף ישר כשהוא מגיע, הוא נפצע מאוד קשה בבטן. אני זוכר חולצת טריקו לבנה שתוך שנייה נהיית אדומה.

ושנייה אחרי שזה קורה, אבוקסיס גם צועק את אותו דבר, "תחפו, אני רץ". אנחנו יורים לכיוון.

לשמחתנו אבוקסיס מגיע בשלום. גם מתחיל לירות, ואז בשלב הזה ראובן, כדי להבין את התמונה, הוא בעצם מחליט להיכנס לחצר של הבית מספר שלוש.

כשהוא נכנס לחצר אני עוד בחוץ, בפתח של החצר, ברחוב, ואני זוכר שהוא צועק לי "רבינוביץ' רימון".

אני זוכר את ההלם המוחלט הזה מ"רימון".

מה רימון? מה זה רימון? רימון זרקנו בטירונות ומאז לא נלחמנו עם זה, לא התאמנו עם זה. זה לא משהו שיש לנו בפאוצ'ים.

אבל אני יודע שמהרימון הזה לא קרה לו כלום, כי אנחנו אחר כך מתקשרים, ואנחנו כל אחד מוודא עם השני שאנחנו בסדר.

אחר כך, מה שאני אומר עכשיו זה נטו השערה.

הוא מבין שיש מישהו שזרק עליו רימון מכיוון מסוים, הוא מחליט לעשות איגוף של הבית מצד שני. וכנראה שגם שם הוא חוטף עוד רימון וירי, אנחנו ראינו שם גם פיצות של רימון, גם מקבץ של תרמילים של קלאץ'.

ואז בעצם הוא מחליט לצאת החוצה מהחצר, כאילו לחלץ לאחור.

הוא פוגש את בני, הוא מעביר לו דיווח שיש פה בפנים קרב, והוא מבין כנראה שצריך להתחיל לנהל את זה לא רק על אוטומט בלי לחשוב, אלא צריך להתחיל שניה לנהל את זה נכון.

הוא בעצם מנהל את האירוע, גם נותן ירי, גם מעביר דיווחים, ומחביר כוחות.


ניר: יהודה בזמן הזה נשאר ברחוב, כשהדבר היחיד שמסתיר אותו זה רכב טויוטה ההיילקס.


יהודה: אני בשלב מסוים קולט שיורים עליי, אני מזהה את הרשף שיוצא מהשיחים.

אני מרגיש שאני חטפתי ברגל, ואני כמו בסרטים, אני ממש שומע את הכדורים שורקים כאילו בין הרגליים. אני מבין שהוא מחפש את הרגל השנייה כנראה, ואני בא לירות בחזרה, ואני קולט שהמחסנית שלי כנראה נפלה מהכלי, אין לי ברירה, אני יודע שלהוציא מחסנית מהפאוץ' ייקח לי שניה, שתיים, שלוש, עד שאני אצליח להשיב אש, תוך כדי שהיא כל הזמן יורה עליי, ואני מחליט להיכנס לתוך החצר.

וכאן קורה הנס הראשון מבחינתי, כי אני מנסה לחלץ את עצמי, אני לא קולט שאין לי רגל בעצם, אני בטוח שאני יכול לרוץ. וכשאני מתחיל לרוץ, אני בעצם קורס.

אני נופל, ואני פרוס לגמרי בין ההיילקס לכניסה לחצר.

הוא בעצם שנייה לפני זה היה בפינה וירה עליי, ואם הוא היה מחכה עוד חצי שנייה, אז לא הייתי פה היום.

זה הנס הראשון.

הנס השני, הוא היה רבע שניה אחר כך, שכשאני נופל ואני מבין שאני לא יכול לרוץ, אני עוד מצליח לראות תוך כדי נפילה, משהו עף לתוך החצר, ואחרי שנייה פיצוץ.

זאת אומרת, הוא זרק לי רימון, והנס שקרסתי בחוץ.


ניר: המחבל חשב שיהודה מת מהרימון ועזב אותו.

 אז יהודה ניצל את ההזדמנות והתחיל לזחול לפינה של הבית. שם הוא דיווח לחבריו שש פצועים גם בקרב הקבוצה השנייה שהוקפצה.

[הקלטה: חברים, תגיעו דחוף לפרי גן. אנחנו פצועים גמורים. תגיעו דחוף לפרי גן.]


יהודה: הדיווח הזה גורם גם לעוד שני חבר'ה מהיישוב לצאת.


ניר: השניים הם אביעד כהן ועוז גליק. אליהם מנסה לחבור חבר נוסף מכיתת הכוננות, בכור סווייד.


יהודה: בשמחת תורה הוא לא נמצא ביישוב. הוא נמצא אצל ההורים שלו בשובה, מרחק של 35 דקות נסיעה.

בעקבות ההקלטה שלי, שאנחנו בעצם מדווחים שנפצענו ונתקלנו ושיבואו לחלץ אותנו, הוא בעצם יוצא מהבית של ההורים שלו.

בלי לחשוב פעמיים, אין לו נשק ארוך, לא נשק קצר, יש לו רק ידיים. ובכור הוא לא אחד שנכנע, גם אם זה מאתגר.

בעצם הוא כל הזמן מדווח שהוא בדרך, שהוא בדרך, לאן להגיע הוא כל הזמן בקשר בוואטסאפ. לצערנו הוא לא מצליח להגיע.


ניר: בכור סווייד, בן 32, נרצח בצומת מגן בדרך לעזור לחבריו.


יהודה: אביעד כהן ועוז גליק יוצאים מהישוב, מגיעים אלינו, בעצם חוברים לראובן שעדיין נמצא ברחוב.

ראובן כמי שמנהל את האירוע אומר לעוז גליק שייתן ספרינט, כדי להגיע לאבוקסיס ולגוטסמן הפצוע, והקרב ממשיך.


ניר: בשלב מסוים אביעד חטף כדור.


יהודה: ראובן צועק, אביעד נפגע.

כנראה מנסה לחלץ אותו לתוך הפילר, למשוך אותו קצת, וישר צועק נפגעתי.

את כל זה אני רק שומע, אני במרחק של אולי 15 מטר ממנו, אבל אני שומע הכל.

אני אחרי אולי, לא יודע, דקה צועק להם, קורא להם בשמות. אני לא מקבל תשובה.

ברור לי שאין סיכוי שהם חילצו לאחור, גם כי אני מבין שאם שניהם חטפו, הם לא יכולים לחלץ את עצמם, וגם כי זה פשוט לא הם.

ראובן ואביעד בחיים לא ייקחו אחורה.


עוז: ראובן ואביעד, אני לא שמעתי מהם כלום כבר 20 דקות, והם שוכבים לפי דעתי חמש עשרה מטר ממני, אבל יש גדר חיה שמפרידה ואני לא יכול להגיע אליהם. אני לא יכול לזוז.

אני לא שומע מהם כבר הרבה זמן, לא בוואטסאפ ולא כאן, אז אני חושש לגורלם.


יהודה: הם נפלו ביחד באותו פילר, באותה פינה. ממש בחייהם ובמותם לא נפרדו.

אחד החבר'ה שלנו אחר כך שבעצם טיפל בהם אחרי שהאירוע נרגע, אמר כשהוא הגיע פשוט היה נראה שהם כאילו כמו מחובקים. ז"א ראובן ניסה לחלץ את אביעד וחטף. הם פשוט נראים כמו מחובקים.


ניר: ראובן שישפורטיש היה בן 36 במותו.

אביעד כהן היה בן 41.


יהודה: כעבור כמה דקות אנחנו פתאום שומעים אופנועי שטח מתניעים.

אני בכל הסטואציה הזאת יושב לבד, אבל אני זוכר שכאילו מאוד ברור לי שזה הם, כי לא יוצא עכשיו באמצע הקרב הזה מישהו פה מפרי גן לטיול שטח. ואני גם זוכר שהדיבור הראשוני היה שהם נכנסו עם אופנועים.

אז אני ככה נדרך ומוכן לירי, אבל אני יודע שאני כמעט לא אפקטיבי כי אני בתוך החצר. ובאמת הם נוסעים.

אני זוכר שבחוויה האישית שלי כשהבנתי שכנראה זה הם והם בורחים מהאופנועים, הייתי מאוד מתוסכל. זאת אומרת הרגשתי מובס לחלוטין.

עוד אף אחד לא אמר לי את זה באופן רשמי, אבל אני מבין שראובן ואביעד נהרגו. אני מבין שאנחנו פצועים. והם ברחו. וזה היה תחושה מאוד מאוד קשה.


ניר: בשלב הזה הגיע לפרי גן כוח קטן של קרקל.


יהודה: ואז בעצם מתחיל שלב של פינוי פצועים. מגיעות שתי חיילות להתחיל לטפל בי.

וכשאנחנו מבינים שכדי להוריד את הנעל שלי צריך מספריים כדי לגזור אותה, אז הן אומרות אחת לשנייה, טוב בוא נשאל את המשפחה.

ורק אז נופל לי האסימון שיש סיכוי בכלל שיש פה אנשים בסיפור הזה. זאת אומרת מבחינתנו בקרב, אנחנו והמחבלים.

אני יודע שיש פה אנשים אבל אני לא מדמיין שבתוך כל הכאוס הזה יש אנשים בתוך ממ"דים מתבצרים. לא נתפס.

וכשהכניסו אותי לתוך הבית ואני פתאום קולט את בעלת הבית ואני מזהה אותה כי אני קונה בחנות שלה, היא מוכרת בטמבוריה ואני קונה אצלה, אני בהלם.

זאת אומרת אני אומר לה אליס, זאת את?

ואז נפל לי האסימון שבעצם יש פה אנשים והצלנו אותם.

לוקח הרבה זמן, כמה שעות ואולי אפילו כמה ימים להבין את מה שעשינו.

להבין ששילמנו מחיר כחברים, כישוב, כקהילה, מחיר מטורף.

אני גם רוצה לציין שיש לנו, לצערנו, לנו עוד הרוג מהיישוב, שלא קשור באופן ישיר לקרב עצמו, אוריאל ביבי, רב סרן וצנחנים, שהיה בחג בבית. הבין שיש אירוע מטורף וכמו הרבה אנשים בכל הארץ שפשוט קפצו למילואים שלהם, אז הוא קפץ ליחידה שלו.

הוא מצא, לצערנו את מותו כנראה באותו תרחיש פלוס מינוס של בכור.

זאת אומרת, הכבישים היו מלאים במחסומים שהם עשו עם הדי צה"ל וכל מי שהגיע פשוט חטף.


ניר: בינתיים הגיע צוות של 669 לפנות את יהודה, עוז ושאר הפצועים.


עוז: הרימו אותנו לתוך המסוק הזה ובדיעבד מסתבר שכל הילדים וכל היישוב אומר, "אנחנו ראינו אתכם, עשינו לכם שלום", המסוק ממש המריא מעל שלומית כאילו, ואולי זה גם נתן לו את הכוח כאילו להגיע לבית חולים.

החבר'ה בועז ומיכאל הגיעו ראשונים לשיבא, הכניסו אותם לטיפול נמרץ, לניתוחי חירום שבאמת הצילו להם את החיים.

וגם אותנו הכניסו מהר לניתוחים, קידמו אותנו, הוציאו אותנו מהר.


ניר: ושם בבית החולים יהודה ועוז מצאו את עצמם באותו חדר מיטה ליד מיטה. מתחילים להבין את המשמעות של מה שקרה.


עוז: הצלנו את כל היישוב פרי גן, לא נפגע אף אזרח מפרי גן.

חבל שלום, יש בו איזה שבעה מושבים, אף אחד מהתושבים שם לא נרצח או לא נפגע ממחבלים.

וגם שלושת היישובים שלנו, שלומית, נווה, בני נצרים, לא יודע אם להגיד בדיעבד או זה, אבל חבל שלום ניצל, באמת בזכות הגבורה של כיתת כונונות שלומית.

זה עשה מה זה טוב, נתן לנו המון כוחות, עזר לנו לבכות ביחד, להתמודד ביחד.


ניר: פגשתי את יהודה ועוז חמישה שבועות אחרי השבעה באוקטובר, במלון כרמים שליד ירושלים. לשם פונה היישוב כולו.

שניהם עדיין מתאוששים מהפציעות שלהם ומחכים לחזור הביתה.


יהודה: אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לחזור בעזרת השם, לחזור ובגדול.

אתמול עשינו אזכרה יישובית לזכר הגיבורים החברים. התחלנו לכתוב ספר תורה, לעילוי נשמתם.

צורה מאוד מאוד כביכול סמלית, שבשמחת תורה זה חג שבעצם גם מסיימים את התורה וגם ישר מתחילים אותה, אז אנחנו לצערנו לא זכינו לזה, כי קמנו בבוקר לקרב.

ואתמול עשינו איזה סוג של איזה תיקון מסוים, שהתחלנו לכתוב את הספר תורה.

ואנחנו מתכננים לחזור ובגדול.

עם ישראל חי. אין לנו אופציה אחרת.


האזנתם והאזנתן לאסיף, יומני שבעה באוקטובר, ערכתי את הפרק עם מאיה קוסובר, סייעה בעריכה דניאל מאורר עיצוב סאונד ומיקס דניאל שמר. 

מפיקות נועה טייב ונועה רוקני. סייעה בהפקה נועם פלג, תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים.

מוזיקת הנושא מבוססת על השיר 'אסיף' שאת מילותיו כתב איתמר פרט והלחינה נעמי שמר.

תודה לדניאל שמר על הנגינה ותודה ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר במיוחד עבור ההסכת ולמור סיוון על ההפקה המוזיקלית.

פרקים נוספים מחכים לכם באתר וביישומון כאן. אני ניר גורלי, תודה רבה על ההאזנה.

מילות השיר אסיף מאתר הספרנים:

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת, אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר. הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי, רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.


4 views0 comments

Comments


bottom of page