כשמחבלים חדרו לבית שלה באופקים, הצליחה אריאלה לתאם את החילוץ שלה ושל משפחתה בהתכתבות וכך הם ניצלו
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/11/2023.
אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
פעם לא הייתי פוחדת מהאזעקות. באמת כאילו הייתי רצה למיגונית הכל טוב, היום אמא'לה זה
אתה לא יודע אם ללכת למיגונית לא ללכת למיגונית. יבואו שוב לא יבואו שוב כל רעש קטן מקפיץ.
מפחיד. מפחיד, ממש מפחיד.
ניר: שלום, אני ניר גורלי ואתם על אסיף, יומני שבעה באוקטובר. הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא.
אריאלה: נולדתי באופקים. כל המשפחה שלי גרה באופקים.
ניר: זו אריאלה אלבז, בת 54.
אריאלה: אבא זכרונו לברכה ממרוקו, ואימא מאלג'יר.
אנחנו שנהיה בריאים משפחה עם 11 אחים. יש לי אח שנפטר לפני שלוש שנים.
העיר בסך הכל ממש טובה, אין אחד שלא מכיר את השני כאן. אנשים טובים, אנשים חמים, אוהבים לעזור אחד לשני.
שרלי: אנשים טובים, אנשים רגועים.
ניר: זה שרלי, האח הגדול של אריאלה.
שרלי: עם יחס חם בין המשפחות. אם אתה מבקש משהו, ישר מתייצבים. אפילו בלי שתבקש.
קורה משהו חלילה וחס, מישהו נפטר, מישהו זה קרוב אליך, שלא קרוב אליך. אנשים רצים ותורמים ונרתמים ועוזרים אחד לשני. ממש כך, זה אופקים.
ניר: שרלי פנסיונר של המשטרה, ואריאלה היא אם בית בבית ספר יסודי.
אריאלה: 19 שנה אני עובדת בבית ספר אשלים. לעבוד עם ילדים זה הכי כיף שבעולם.
אוהבים אותי מאוד שם. משפחה, משפחת אשלים. בוא נגיד ככה.
ניר: אריאלה נשואה לאליהו ויש לה שלושה ילדים.
זוהר בת 32 נשואה עם שתי בנות שחזרה לגור עם ההורים בחצי שנה האחרונה. ושני בנים, יהודה בן 29 ואופיר בן 24.
אריאלה: הבנים שלי ישנים בחדר מאחורי הבית, כי הגדולה גרה אצלי, אז הם ישנים שם ביחד.
ניר: ובשבת בבוקר, כשנשמעה האזעקה…
אריאלה: הם באו כדי לעזור לי ללכת למיגונית. המיגונית הייתה סגורה. השכן חתך את המנעול.
ניר: באזעקה השנייה כבר שמעו יריות ורצו חזרה הביתה.
אריאלה: נעלתי את הדלת עם מפתח והילדים הדליקו טלוויזיה.
ואני נכנסתי לשירותים. ואז אני קולטת את אחד המחבלים, קופץ לגינה אצלי מאחורה. פה יש חלון של החדר שלי. פה הייתה לי סוכה. אם לא הייתה סוכה, החלון היה פתוח לרווחה.
אני פחדתי לסגור שהם לא ישמעו. הסוכה ממש הצילה אותנו. לא ראו את החלונות.
ואז יצאתי מהר, עדכנתי את בעלי ואת הבנים, כיבינו טלוויזיה, כיבינו אורות, ונכנסנו לחדר, כאילו…
שבסך הכל זה קיר גבס. זה לא ממ"ד, אין לי ממ"ד בבית.
ניר: אחיה שרלי גר באותה שכונה, מישור הגפן, אבל בצד השני.
שרלי: היא בהתחלה אני בסוף זה קילומטר וחצי בערך. המחבלים נכנסו דרך מושב רנן, דרך הכביש החדש.
אם היו פונים שמאלה היו מגיעים אליי הביתה, וכל אלה שיצאו למיגוניות שהיו בחוץ, אני מאמין שהיו הולכים. הם המשיכו ישר.
ניר: באותו זמן אריאלה הייתה בחדר סגור עם בעלה ושני הבנים.
אריאלה: הבת, למזלי, למזלי, עשתה שבת אצל חמותה. ממש למזלי, כי יש לה שתי תינוקות.
ילדה בת שלוש וחצי וילדה בת עשרה חודשים, תשעה חודשים.
הבן הגדול לקח את הפלאפונים, ניתק את הצלצולים, ופתחנו את המצלמות.
ניר: לאריאלה היו מצלמות אבטחה שאפשרו להם להיות כל הזמן עם עיניים על הנעשה בתוך הבית.
אריאלה: ראינו אותו אחד שקפץ והגיע, אחרי כמה שניות הגיע עוד אחד. הוא בא, נקש לי בדלת, ניסה לפתוח עם הידית, וכנראה שהוא שמע את השכנים. והוא יצא לכיוון החומה, והוא הרג אורח שבא לברית. נולדו לו נכדים, הוא מטבריה, והוא בא לברית, ומסכן רצחו אותו.
ואז הם חזרו שוב לדלת, ניסו עוד הפעם, נקשו, ניסו לפתוח עם הידית. ואז השני כנראה קלט את החדר של הילד פתוח, אז הם הלכו אחורה. אחרי שלוש-ארבע דקות הגיע עוד אחד. כאילו, הוא לא בא לדלת, הוא קפץ ונכנס ישר לחדר. כאילו, הם קראו לו נראה לי.
הם השחיתו את כל החדר של הילד, הבן שלי סטודנט. הם השחיתו לו שם הכל.
המחשב, המדפסת, כל העבודות שלו, מסכן. הביגוד, הארון, הם פירקו הכול, חתכו את המזרון. הם עשו שם ממש הרס.
ניר: למזלם, המחבלים לא ניסו לפתוח דלתות בבית. לאריאלה ולבנים יש גם השערה למה.
אריאלה: הבן שלי קלט שם פתק הבן הקטן, שהיה כתוב בבית מנחם, שזה בית כנסת, 9.45.
כאילו, אולי הם חיכו שיצאו מהבית כנסת, שהיא ממש קרוב אליי הביתה.
לא פתחו דלתות, ויש בפרוזדור הזה שהם הולכים, חלון רק מזכוכית, כאילו, אין אפילו תריס.
הם לא ניסו, הם לא הרעישו גם, כאילו. למעשה, הם לא יצאו מהחדר. מאז שהם נכנסו, הם לא יצאו.
ניר: אריאלה לקחה את הטלפון וכתבה לאחיה.
שרלי: "שרלי, תציל אותי מחבלים. שרלי, תציל אותי מחבלים בתוך הבית." אמרתי לה, קודם כל, תרגעי הכל בסדר, תסגרי את הכל בבית, תנעלי הכל. תהיה רגועה, שבי בשקט. אני אדבר עם שוטרים, אני מכיר המון שוטרים.
כשהתקשרתי לחבר שלי, השוטר, שמה קיבלתי הודעה מרה.
שחבר שלי הכי טוב, שישבתי איתו ביום שישי, נרצח יהודה קידר.
זה מוטט אותי באותו רגע. אני ממש… לא האמנתי, אמרתי לו, מה אתה אומר? תגיד לי מה, אתה רציני? הוא אמר לי, כן, יהודה נרצח.
אמרתי לו, לא יכול להיות. לא יכול להיות שיהודה נרצח. לא האמנתי, זה היה קשה לי מאד אני עד היום לא מעכל.
ניר: ובזמן ששרלי מנסה לקרוא לעזרה, אריאלה הייתה סגורה בחדר הקטן. ובראש שלה רצות מחשבות.
אריאלה: המחשבות זה היה רק על הילדים. הילדים, הילדים. ועל הנכדות שלי, שלמזלי כאילו הם לא היו. ושיגיעו כבר הכוחות.
אני לא יודעת איך להסביר, אבל… הייתי חזקה. אני לא יודעת איך להסביר את זה. אבל… דאגתי שיהיה שקט.
כאילו גם בהודעות, שלחו לי נגיד הודעות קוליות, ביקשתי לא לשלוח הודעות קוליות, שאני לא יכולה לשמוע. אבל לרוב התכתבתי עם אחי הגדול.
ושלחתי גם הודעה לקבוצה של המורות, מסכנות.
כתבתי להם שיש לי מחבלים, שיזמינו משטרה, שאני עם הבנים בבית, ש… והדאגתי אותן גם מסכנות.
אמרו, אריאלה, הכוחות בדרך, אריאלה תירגעי, אריאלה תנשמי. ניסו להרגיע, ניסו.
אבל לא היה להם מעבר לזה, כאילו, מה לעשות. לא היו כוחות, כאילו. לקח זמן.
כל הזמן אני מתכתבת עם אחי, ודואגת לא לכתוב בקבוצה המשפחתית, בכדי שהבת לא תדע מזה, כאילו. לא להדאיג אותה.
ואין, לא באים כוחות. שעה רבע לתשע, ואף אחד לא בא.
ואז החבר של הבן התקשר, בכדי להזהיר הבן שלי, הוא שמע, הוא אומר לו, אופיר, יש מחבלים במישור הגפן, תעשו חושך בבית, תתחבאו, תהיו בשקט.
ואז אופיר אמר לו שכאילו, הם אצלנו בגינה.
אז הוא יצא, הוא יצא עם הנשק הפרטי שלו, והביא איתו כוחות. הביא כוחות מהבית של רחל, כי רחל היא שכנה שלי.
ניר: רחל היא רחל עדרי, שסיפור התושייה שלה, על האופן שבו היא עיכבה את המחבלים עם קפה ועוגיות, הפך לסמל במלחמה.
אריאלה הייתה סגורה עם המשפחה שלה בחדר אחד. המחבלים היו בחדר ליד, ואריאלה תקשרה עם הכוחות בהתכתבות בטלפון.
אריאלה: באו כוחות, וכשראיתי אותם דרך המצלמות, כאילו, קצת נשמתי לרווחה, אבל בכל זאת זה שלושה מחבלים, זה לא אחד, ואמרו לנו להשתטח על הרצפה.
ניר: אבל אריאלה לא הסכימה. היא דרשה מהכוחות שידאגו להוציא אותם קודם מהבית. היא ידעה שאם יתפתח קרב יריות, הם עלולים להיפגע.
אריאלה: זה קיר גבס, זה לא בטון או משהו. האמת שהיא שאני התעקשתי, כאילו, מה זה התעקשתי?
ביקשתי שלפחות את הילדים יוציאו, השוטרים והימ"מ, הגיעו ממש מלא.
אמרתי להם שלא יפתחו את השער, כי השער שלי מאוד מאוד מרעיש. אז הם עלו על הרכבים שלנו, ונכנסו דרך החומות, בכדי לא להרעיש.
הם אבטחו ארבעה לקחו אותנו עד הרכב, ואז הוציאו אותנו, זה היה עניין של שניות.
ניר: וכל הזמן הזה שלושת המחבלים בחדר לא מודעים למבצע החילוץ.
אריאלה: כאילו, הוציאו אותנו עד הרכב, ליוו אותנו לרחב, וכשנסענו הם התחילו את המלחמה שם, הארורה.
ניר: בזמן הזה אריאלה והמשפחה שלה כבר נסעו לבית של חמותה, במושב בטחה הסמוך.
אריאלה: הנסיעה לא הייתה פשוטה, כאילו, מהבית לבטחה. וכשהגענו למושב, השערים היו סגורים, ושם גם נכנס בי פחד. ואז החתן שלי אמר שיש הפסקת חשמל.
ברגע שנכנסתי לבית של החמות של הבת שלי, נרגעתי קצת, אבל להירגע לגמרי לא. לקח לי זמן. לקח לי ממש זמן.
וזהו, היינו שם אצל חמותה עד יום ראשון.
ויום הראשון קיבלתי את ה… כאילו, התמוטטתי ביום ראשון, ממש.
ניר: הם נסעו לקריית מלאכי, אחר כך לדימונה ולאילת, ואז חזרו לאופקים לבית של אמא שלה. שם נפגשנו שלושה שבועות אחרי.
בינתיים, העירייה פינתה את ההריסות, והמשפחה התחילה לנקות ולסדר את הבית. אבל לאריאלה עוד קשה לדבר על החזרה הביתה.
אריאלה: קצת קשה לי, כאילו, להיות שם גם לבד.
אני רוצה, כאילו. אז כל פעם אני הולכת קצת, קצת. לאט לאט הזמן יעשה את שלו.
שרלי: הכי חשוב שהיא תדע שהיא גיבורה, ושהיא דאגה למשפחה שלה ולא חשבה על עצמה.
היא לא חשבה על עצמה, כל הטלפונים שהיו, זה היא דאגה לילדים.
היא דאגה אך ורק לילדים. היא דאגה לבעלה, ולנכדים, ולבת שלה זוהר.
שהיא אמיצה, שהיא הייתה לביאה, לה ולמשפחה שלה.
האזנתם והאזנתן לאסיף יומני שבעה באוקטובר.
ערכתי את הפרק יחד עם מאיה קוסובר, עריכת סאונד ומיקס דניאל שמר.
מפיקות ההסכת הן נועה טייב ונועה רוקני, תודה גם לנועם פלג על הסיוע בהפקה.
תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים.
מוזיקת הנושא מבוססת על אסיף שאת מילותיו כתב איתמר פרט והלחינה נעמי שמר
תודה לדניאל שמר על הנגינה.
ותודה ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר, במיוחד עבור ההסכת, בהפקה מוזיקלית של מור סיוון.
פרקים נוספים מחכים לכם באתר ובישומון כאן.
אני ניר גורלי, תודה רבה על ההאזנה.
[השיר אסיף מתוך אתר הספרנים]
אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments