דניאל לוז הוא שחקן בן 90 שמפחד מהמוות. הוא שרד את מלחמת העולם השניה כילד בצרפת
וניצל גם מן הטבח בשבעה באוקטובר 2023 בקיבוץ בארי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/11/2023.
אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
דניאל: אני דניאל לוס, בסוף אוגוסט סיימתי 90 [צוחק] ואני גם נותן פרנסה לרופאים בארבעה בתי חולים עם שלושה סרטנים שונים, אבל אני עובר הלאה. וזה שאני יכול להשתתף בתיאטרון זה הפסיכולוג שלי. אני מדלג מעל הבדיקות ואני תמיד משתדל להיות על הבמה. ולחשוב חיובי!
מאיה: דניאל נהג לנסוע מהבית שלו בעוטף לתל אביב כדי לעמוד על הבמה ולשחק. הוא השתתף כבר בשתי הצגות של תיאטרון קליפה. הראשונה…
דניאל: למבוגרים בלבד, על חיי הסקס של המבוגרים.
מאיה: והשנייה קיבלה את השם…
דניאל: ד"י, ראשי תיבות של דלת יציאה, ובאנגלית דיי זה מוות. ובעצם לדבר על המוות זה טאבו בחברה שלנו.
מאיה: הבמאי אריאל ברונז רצה להתמודד עם הטאבו הזה, אז הוא כינס שבעה קשישים שלא מפחדים לדבר על המוות.
דניאל: אנחנו בעצם הראשונים לעזוב את העולם הזה.
מאיה: דניאל סיפר שבמשך שנתיים הם עבדו על הפרפורמנס. שכלל גם שירה, מונולוגים מתוך סיפורי החיים שלהם, וגם רגעים קומיים.
כמו למשל רגע שבו דניאל עצמו מכריז…
דניאל: 'איזה זין זה להיות זקן' זה הומור שחור.
הדס: בהצגה נשאלת השאלה מה הוא רוצה שיהיה כתוב על הקבר שלו.
ודניאל עונה…
דניאל: פה נקבר אדם שאהב את עצמו, פחד מהמוות. אני פוחד [צוחק]
אני הולך לכל מיני רופאים כדי להיות בטוח, אני עושה הצלבות.
פחד מהמוות, והישתדל לעשות טוב.
ושאלה אחרת, איך היית רוצה לבלות את הרגעים האחרונים?
אני אומר, עם כל אלה שיקרים הילדים, ויש לי כבר שבט של 12 נכדים, ועם הכלות ועם החתנים.
אבל הייתי רוצה לסיים בפאי לימון, שאני מאוד אוהב [צוחק]
מאיה: שלום, אני מאיה קוסובר, ואתם ואתן על אסיף, יומני שבעה באוקטובר. הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא.
דניאל: אני בכלל תוצרת חוץ.
מאיה: דניאל לוז נולד בפריז, וזה קרה כמעט במקרה.
כי אבא של דניאל עזב את פלסטינה, ארץ ישראל, בשנת 1927, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי.
הוא חשב להגר לאמריקה, אבל בדרך עצר בצרפת, הכיר שם צעירה פולניה. השניים נישאו, ודניאל נולד ב-1933.
מלחמת העולם השנייה תפסה את המשפחה שם, בפריז. ומה שהציל אותם היה דרכון של אבא של דניאל מימי המנדט הבריטי.
דניאל: אז ככה שהיינו במחנות הסגר בתוך צרפת עם תנאים טובים, שהיו מבוקרים, על ידי הצלב האדום, גרמני ובנות הברית, ולא יכלו לשלוח אותנו להשמדה.
מאיה: דניאל והמשפחה שלו שרדו.
אבל לשנים בצל מלחמת עולם במחנה, הייתה השפעה כבדה על החיים שאחרי.
דניאל: אמי אחרי המלחמה התמוטטה נפשית, והייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי.
אבי היה צריך להתחיל להתפרנס וכל זה, ואחותי נשארה איתו.
ואני, הוא רשם אותי, עליתי עם קבוצה של עליית הנוער, בגיל 16. הגעתי ארצה, חמישי בספטמבר 1949.
מאיה: יש תאריכים שדניאל לא שוכח. נקודות מפנה משמעותיות בחיים שלו, שהצטלבו עם רגעים גדולים בהיסטוריה.
היום שבו הוא שוחרר מהמחנה שבו הגרמנים החזיקו את המשפחה שלו בצרפת, הוא אחד מהם.
דניאל: ב-22 לאוקטובר 44' היו הפצצות של האנגלים וכל זה, אז הגרמנים הורידו אותנו למקלט בתחתית המלון, ולא קרה לנו שום דבר.
אבל כשנקלעתי עכשיו בשבת בבוקר, במעמד בבארי עם צעקות בערבית ויריות, לא הרגשתי פחד ואיום על החיים כפי שהרגשתי הפעם.
לעבור את כל מלחמת עולם באירופה, ולחוש שואה פה, בבית שלי!
מאיה: הבית של דניאל נמצא במושב יבול, אבל בשנים האחרונות הוא גר בקיבוץ בארי עם בת הזוג שלו, עדנה אבני.
דניאל: אני בהסדר של תושב, זאת אומרת אני משלם סכום גלובלי בשביל כל השירותים שאני מקבל, אבל הם לא מחייבים אותי להיות רשום תושב במשרד הפנים.
אני רשום תושב ביבול, ואתם יודעים למה זה טוב? מכאן מלאך המוות עובד לפי רישומי משרד הפנים.
בלילות הוא מחפש אותי ביבול, והוא לא מוצא אותי [צוחקים] בצורה כזאת הצלחתי לרמות אותו ולסיים תשעים.
מאיה: בשבעה באוקטובר, דניאל ועדנה שמעו את האזעקות ונסגרו בממ"ד. לקח להם זמן להבין מה בדיוק קורה.
דניאל: והיינו צריכים לאכול, אז היא לא רצתה, אמרתי בסדר.
יצאתי כמעט בזחילה, לקחתי משהו, הכנסתי למיקרוגל וחזרתי מהר, ויש לנו שם ספה שנפתחת וארגנתי שולחן קטן ואכלנו.
מאיה: בהתחלה הגיעו הודעות על כך שיש מחבלים בקיבוץ. ואחר כך הם כבר שמעו אותם בעצמם.
דניאל: שמענו צעקות בערבית ויריות על ידנו, מקרה שהם לא נכנסו אצלנו. פחד כזה מהמוות לא הרגשתי בצרפת.
לא כל כך חשבתי, חשבתי איך לסחוט, שיהיה לי אוויר, שאמרתי לה "אני נחנק, אני מזיע, אז היא הסכימה קצת לפתוח", זאת אומרת, הייתי עסוק עם עצמנו. הייתי עסוק שלא תיגמר הסוללה שאני אוכל עוד לקבל מהוואטס אפ של בארי איזה ידיעות, "אל תפתחו" או "תעשו ככה" או "המרצחים מסתובבים".
מאיה: דניאל היה עסוק בהישרדות, במחשבות טכניות וניסיונות למצוא דרכים יצירתיות להחזיק מעמד. אבל לצד זה הוא גם ניסה לעשות עוד משהו.
דניאל: אני ניסיתי להצחיק, היא ככה התחילה לבכות בשקט. אז התחלתי לעשות קצת צחוק, ככה אמרתי לה "זה כל כך עצוב וכל כך מדכא, שנשאר רק דבר אחד לצחוק, אחרת אתה לא יכול בלי הומור".
מאיה: דניאל ועדנה היו בממ"ד משש וחצי בבוקר ועד רבע לשתים עשרה בלילה.
דניאל: ושומעים דפיקות, והיא אומרת "שקט, אולי זה המחבלים".
אז הם שברו את השמשה של החלון, נכנסו פנימה, פתחו את הממ"ד, ואמרו "באנו לחלץ אתכם, תיקחו מהר שקית עם משהו".
אז לקחתי שקית, שפכתי את כל התרופות, ומה שהיה עלינו אני יודע, ואת התיק הזה שפה יש לי את כל התעודות, כל הכסף, וזה הולך איתי כל הזמן.
וחייל אחד לקח אותי, חייל אחד לקח אותה, ובחושך מוחלט, שיורים, את שומעת יריות, ודיברו בקודים כדי שחייל אחר שלנו לא יירה עלינו. מכאן חושר מוחלט, בכוונה עשו גם חושך שלא יראו.
הצלחנו איכשהו להגיע לאיזה קומנדקר במרכז והעלו אותנו, והיינו איזה שלושה-ארבעה, לא היינו הרבה.
הקומנדקר נסע עוד קצת בתחנה אחרת. עלו איזה עשרה ילדים עוד, עם תינוק, עם שניים-שלושה הורים.
איכשהו הצלחנו לצאת מחוץ לבארי.
מאיה: רק אחרי שעתיים הגיעו אוטובוסים שלקחו אותם לנתיבות.
דניאל: ועם ישראל היפה הביא אוכל, וכבר נתנו לנו מזרונים להתכונן ללילה שם.
מאיה: ומשם פינו אותם למלון דוד בים המלח. שם פגשנו את דניאל, שעדיין משתמש בהומור כדי לשרוד.
דניאל: הסתובבה איזו בדיחה היום, שאנשי בארי רוצים לבקר את כל השרים, מכיוון הם שמעו שהם עדיין בהלם, והם סובלים נורא, אז אולי אנחנו יכולים לעזור להם.
את מבינה איזה הומור שחור צריך בשביל להתמודד עם שלטון שהפקיר אותך. שהפקיר אותך.
תשלחו איזה שר, במקום כל הנפשות הטובות שמביאים תחתונים וכל זה, תשלחו איזה שר, שישב ויגיד, מה אתם צריכים, אני רושם, ובטלפון אחד הוא…
מה זה?
מאיה: היה פה מישהו?
דניאל: אף אחד, חוץ מהנשיא. אף אחד.
לכן תפסתי אותו לפני שעלה לאוטו ואמרתי לו תודה רבה שבאת.
מאיה: רגע לפני שנפרדנו מדניאל, הוא סיפר שחבר שלו שלח לו קריקטורה שמאוד נגעה לליבו.
מצויר בה…
דניאל: ילד שלנו, עכשיו, בשביעי לאוקטובר, נפגש עם ילד מהשואה. אני גם זה וגם זה.
מאיה: הילד שהוא היה במלחמת העולם השנייה, והילד בן התשעים שהוא היום, זה שחולם להמשיך לחיות, וגם לעלות שוב על הבמה ולהופיע, כמו אז.
דניאל: במופע האחרון, אחד הצעירים לפני שהוא עזב, הוא אומר תודה רבה, ושאלתי אותו, מה לקחת לעצמך? אז הוא אומר לי, פרופורציות בחיים.
מאיה: האזנתם והאזנתן לאסיף יומני שבעה באוקטובר. אני מאיה קוסובר וערכתי את הפרק יחד עם ניר גורלי.
על עיצוב הסאונד והמיקס, דניאל שמר. מפיקות נועם פלג, נועה טייב ונועה רוקני.
תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים. מוזיקת הנושא מבוססת על השיר 'אסיף', "שאת מילותיו כתב איתמר פרט, והלחינה נעמי שמר.
תודה לדניאל שמר על הנגינה, ותודה ליודית רביץ שהקליטה במיוחד ביצוע חדש לשיר עבור ההסכת ולמור סיוון על ההפקה המוזיקלית.
פרקים נוספים מחכים לכם באתר ובישומון כאן.
תודה על ההאזנה. ימים שקטים שיבואו.
[השיר אסיף מתוך אתר הספרנים]
אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments