גילי אביאני היא נערה בת 17 שחולמת להיות מורה לספרות ולעסוק בחקלאות. בשעות הארוכות בממ"ד המחשבות שלה היו עם אביה הרבש"ץ של הקיבוץ, וחברתה הכי טובה אגם
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/11/2023.
אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
גילי: אני חושבת שבחיים בזמן קצר לא חוויתי כל כך הרבה רגשות ממש גם בעוצמות וזה התחיל בקצת צחוקים לא הבנות המצב כי מבחינתנו זה שנייה זה צבע אדום אנחנו מבינים שיש פה משהו קצת יותר גדול אבל אף אחד לא מבין את הגודל.
כאילו דאגה אני גם דאגתי נורא מעבר לזה שאבא שלי היה לי בראש כי ידעתי שאבא שלי יצא גם גם החברים שלי כאילו. אני לא יכולה להסביר את החיבור הזה שכאילו שיש בינינו.
זאת גילי אביאני היא נערה, תלמידת י"ב שקמה בשבת בבוקר לאזעקת צבע אדום. אירוע שגרתי למי שגרה כל חייה בקיבוץ כפר עזה אבל הפעם זה הרגיש שונה
גילי: גם היה פחד. כאילו באיזה שהוא שלב מצאתי את עצמי שנייה יושבת ושנייה מנסה להבין כאילו יכול להיות שאני עומדת למות:
ניר: שלום אני ניר גורלי ואתם על אסיף יומני שבעה באוקטובר.
הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא.
פגשנו את גילי אביאני כמה ימים לפני שציינה יום הולדת 17 במלון בקיבוץ שפיים המקום אליו פונו תושבי קיבוץ כפר עזה.
היא דור שלישי שם סבא וסבתא שלה היו בגרעינים הראשונים שהקימו את הקיבוץ וגילי נולדה וגרה שם כל חייה.
גילי: קודם כל אני מתה, מתה על האזור הזה גם נוף, גם אידאולוגיה. קיבוץ זה קהילה, קהילה גדולה והיא עוטפת ומחבקת ולפעמים היא קצת מעיקה וזה טו מאץ אבל זה ממש משפחתי וממש אתה מרגיש שאתה לא לבד ותמיד יש חום ותמיד אכפת כאילו לאנשים. אני לפחות ככה חוויתי את הקיבוץ.
אני אגיד כאילו את הקלישאה הכי גדולה שכל בבן אדם שמדברים איתו איך שהוא על הקיבוץ הוא אומר שזה 95% גן עדן 5% גהנום אתה בטח תשמע את זה פה מכולם.
ניר: וכשזה היה גהנום זה היה בעיקר ירי רקטות בלתי פוסק.
גילי: אנשים אומרים אנחנו מתרגלים אנחנו מתרגלים וזה מוזר אבל באמת גם מתרגלים לזה באיזשהו שלב אבל זה לא מצב שהוא נעים לאף אחד אני בטוחה גם לא לי שאני כבר קצת יותר גדולה וגדלתי למצב גם לא לילדים קטנים שעכשיו חווים את זה.
גם על כל אחד זה משפיע אחרת יש לי חניכים ילדים בכיתה דלת כיתה ה' שחווים חרדה קיומית בדרך כזו או אחרת כאילו וזה וזה לא נעים בכלל. לשמוע את זה גם לא בתור אדם קצת יותר בוגר וגם לחוות את זה.
ניר: אבל גילי הרגישה בטוחה אבא שלה שחר אביאני הוא הרבש"צ ראשי תיבות של רכז ביטחון שוטף צבאי בקיבוץ.
גילי: כאילו מסתובב לך לפעמים עם כובע של שריף ועושה קצת עוונתות על הקטנים שיפחדו ממנו. עשה כל למען הביטחון של הקיבוץ ומה עם כולם ולהבין וכל פעם שהילדים היו יוצאים לטיול בגן נגיד, אז לעבור לידם עם הרכב והצ'אקלקות וכל הילדים רצים אליו ומחבקים אותו.
גילי: את יום שישי השישה באוקטובר גילי העבירה בתכנון אירוע קיבוצי שנתי שנקרא עפיפונידה
גילי: זה מסורת בקיבוץ שכל שנה, יש את זה גם בעוד כמה קיבוצים שמעתי, אני חשבתי שזה רק לנו אבל שכל שנה בערך בתחילת אוקטובר נפגשים כולם על הדשא הגדול זה נקרא, מגרש כדורגל שגם המיקום שלו הוא כאילו יש תצפית מטורפת לעזה אז נפגשים שם כל שנה כאילו שבועות לפני זה אנשים בונים עפיפונים יש אנשים שכאילו משקיעים בזה כל שנה היו מפציצים בכאילו עפיפון מטורף.
ניר: הרעיון של עפיפונידה הוא להעיף עפיפונים בשמיים במקום רקטות כסמל של תקווה לשלום ולשפיות
גילי: שכבה י"ב בדרך כלל מפעילה את כל הדברים שקורים שם.
ניר: בלילה של שישי גילי דיברה בטלפון עם החברה הכי טובה שלה אגם גולדשטיין לאגם היו סיפורים ומחשבות לחלוק.
גילי: אמרתי לה לא לא אל תספרי לי אנחנו מחר ביחד אנחנו נדבר מחר בשבת כאילו בעשר בבוקר היינו צריכות להיפגש כאילו להתחיל להכין דברים. אנחנו עובדות ביחד להשלים פערים וזה אל תדברי איתי בטלפון עזבי אותך.
ניר: אבל בשבת עוד לפני שאגם וגילי הספיקו לדבר הקיבוץ כולו התעורר ב-6 וחצי בבוקר מהתראות של צבע אדום. שחר, אבא של גילי הרבש"צ של הקיבוץ ידע די מהר שלא מדובר באירוע רגיל.
גילי: הוא בא, שם שחפ"צ קסדה הוא בא לצאת, אמא שלי ואחותי כבר נכנסו לממ"ד.
אני לא יודעת איך אבל קצת יותר הבנתי את הסיטואציה והוא בא לצאת ועצרתי אותו אני הספקתי היחידה שהספיקה באמת להיפרד וכזה. אתה מבין שאתה הולך אתה תצא אתה תפגוש מחבלים אז שנייה בוא שניה נעשה את השיחה הזאת שאני אוהבת אותך תשמור על עצמך וכל זה באמת. זה גם גרום לי קצת להיות יותר שלמה עם המצב שלפחות הספקתי לפחות עצרתי הסתכלתי לו על הפנים פחדתי שאני אשכח את הפנים אז כזה. והוא באמת יצא.
ניר: גילי נכנסה לממ"ד עם אמא שלה ואחותה יש לה עוד אח אחד שהיה בחו"ל ועוד אחות גדולה.
גילי: היא גרה בדירות צעירים בקיבוץ שאני מניחה ששמעתם שבכל, ברוב הקיבוצים הדירות צעירים זה המקומות הראשונים שנפגעו. כי זה קרוב אצלנו לגדר אז אחותי באיזשהו שלב הצליחה ראתה חיילים והצליחה שהם יביאו אותה אלינו. שזה גם הייתה איזו סיטואציה שנייה לא הבנו מי נכנס זה גם היה איזשהו סטרס אבל בסוף היא הגיעה אלינו.
באמת היינו שם רוב הזמן כאילו כל יום שבת היינו שם עד אחר הצהריים שאחותי הגיעה.
אני לא הבנתי כלום הדבר היחיד שהבנתי שלא הפסקתי לשמוע יריות ולא הפסקתי לשמוע צרחות בערבית. ופתחנו קצת החלון כי גם לא היה מזגן ולא היה אוויר אז לא הפסקתי להריח ריח של שריפה. ואתה מבין שזה משהו גדול אתה לא מבין את גודל המצב בכלל.
ניר: היא התכתבה עם החברות שלה מהקיבוץ וגם שלחה הודעה לאגם.
גילי: שלחתי לה כזו הודעה שאני אוהבת אותך כל כך תשמרי על עצמך.
ניר: אבל באותם רגעים הדאגה המיידית הייתה לאבא שלה.
גילי: עכשיו אבא שלי הוא אחד שמודיע כמו שהוא הוא מצפה ממני להודיע על כל דרך אתה עולה לאוטובוס אתה יורד מהאוטובוס, את עושה ככה את עושה ככה.
כמו שהוא מצפה ממני להודיע הוא גם כל הזמן מודיע אז אני כאילו מבחינתי מההתחלה כבר הבנתי שאולי... שאם הוא לא בא ואומר אז אולי זה כן איזה משהו.
אולי זה כן זה אבל לא העזתי להגיד את זה לעצמי כי כי אף אחד לא רוצה להגיד את זה לעצמו.
אז בזמן הזוועות אמרתי לא נורא לפחות יש לי את אגם שתעזור לי לעכל את זה.
ניר: גילי, אמא שלה ואחיותיה היו סגורות בממ"ד מיום שבת בבוקר ועד ראשון אחר הצהריים.
הן היו באוטובוס האחרון שפונה מהקיבוץ ולא ידעו מה קורה עם שחר, אבא שלה.
גילי: יצאנו בידיעה שהוא מנותק קשר שאני בסוף גם אני הייתי מנותקת קשר והמשפחה שלי כאילו. הרבה זמן החברים פה ובכללי כל המעגלים שלנו חשבו שגם לנו קרה משהו כי, כי לא הייתה קליטה ולא היה חשמל ולא היה כלום.
וכשצאנו ואמרנו שאנחנו בסדר כזה פתאום ניסינו לחבר כזה את כל הדברים שקרו להבין. ומעבר לדאגה זה גם הבנה של מה שקרה לי.
ניר: אחרי חילוץ קשה ואחרי מסע מפרך הם הגיעו בראשון בערב לבית המלון בשפיים. ביום שני הם קיבלו את הבשורה שחששו מפניה. שחר אבא של גילי נהרג.
גילי: הוא בן אדם מאוד הוא בן אדם מאוד מאוד מאוד קליל. כאילו אם אני מבסוט אז שכולם יהיו מבסוטים. זה הוליך אותו הכל קל, קל, קל. אין, כאילו הכי כזה. והוא תמיד גרם לתחושה שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. תמיד הוא נתן לנו את התחושה הזאת, כאילו.
מידי פעם כזה בגלל שאנחנו באזור מתוח אז כזה מתבדחים על הדברים האלה אז אז נגיד הוא אמר בהלוויה שלי 'אמן על הילדים שלי' זה מה שהולך להיות כאילו. כאלה שיחות לפעמים. בצחוק כזה אבל, מי חשב שזה באמת יהיה ככה.
הוא באמת, באמת היה גיבור.
אני מסתובבת פה ואני שומעת מהנשים. מאימהות צעירות שאומרות לי שתדעי שכשהיינו בממ"ד הדבר שהחזיק אותנו. זה שאמרנו לילדים ששחר יבוא להציל אותנו. הרבה אימהות שמעתי את זה מהם.
וגם מצד שני גם עוד מישהי באה ואמרה לי. כשהבנו מה קורה בקיבוץ, ידענו שהוא כבר לא איתנו, כי הוא לא היה נותן לזה לקרות.
גם אני אמרתי את זה, אין מצב שהוא היה נותן לזה לקרות.
ניר: וברגע שהיא קיבלה את הבשורה, האינסטינקט שלה היה להתקשר לאגם.
גילי: באתי להתקשר אליה, ואז הייתי כאילו רגע לא שנייה.
ו...
ניר: בזמן הרעיון מאחורינו ישבו חברות של גילי והקשיבו, כשאחת מהן פתאום הוסיפה: 'כל סיטואציה שקורה אצלנו, וכל הודעה שהם מספרים, את ישר אומרת לנו, אני חייבת לשלוח לאגם הודעה, אני חייבת לדבר איתה, ואז כאילו נופל לך האסימון שהיא לא פה'.
ניר: רגע אחרי שגילי קיבלה את הבשורה על אביה. הודיעו לה שאגם החברה שלה היא אחת מההרוגים. אחרי כמה ימים חזרו ואמרו שהייתה טעות בזיהוי ושאגם מוגדרת כנעדרת.
גילי: היא מלאכית, היא אחת האנשים והנשים הטובות והחזקות שאני מכירה. היא כאילו בגוף של ילדה בת 17 היא לא... היא אחרת.
החוויה עם אגם היא גם קצת שונה מהחוויה עם אבא. כי אני כאילו גם חושבת את זה. כאילו חצי ממני זה הוא. הוא תמיד הוא תמיד יהיה נוכח. ותמיד אני מפחדת שבגלל שזה...שזה דבר כל כך המוני מה שקרה. זה אסון לאומי ברמה הכי גבוהה שהייתה פה. אז אני מפחדת לפעמים שהיא קצת תבלע, ושהיא קצת תבלע לי. ושלאט לאט היא תדעך ואם אני אשכח את הצחוק שלה, ואת הקול שלה, ואת החיבוק, ואת הצחוקים, ואת כל הדברים הקטנים האלה.
אז זה מאוד מאוד הרתיע אותי, איך שכאילו אמרו לי, ישר אמרתי אני מפחדת לשכוח. לילה לפני זה. עצמתי עיניים וניסיתי כזה לשחזר את התווי פנים ואת השיחות האחרונות. וכל הימים האחרונים. אני מנסה לחשוב מה הרגע האחרון שלי איתה. אני מנסה לשחזר כל רגע. כי זה מפחיד אותי.
ניר: פגשנו את גילי על מדשאות המלון בשפיים. נערה עם עיניים מאירות שמוקפת בחברות ובקהילה תומכת. היא סיפרה לנו שתמיד הייתה ילדה שמתנדבת. מגיל שמונה גילי כבר יצאה לשדות כדי לעבוד ובהמשך הייתה חברה בתנועות נוער. בהתחלה בנוער העובד ואחר כך מדריכה בצופים.
שאלנו אותה מה היא תרצה להיות כשתהיה גדולה.
גילי: היא צוחקת כי היא יודעת שזה מצחיק. אני רוצה להיות מורה. אה, לעסוק בחינוך.
אמא של גילי: למה מצחיק?
גילי: כי איזה ילד רוצה להיות מורה? כולם רוצים להיות בהייטק.
ניר: אבל אצל גילי החינוך והחקלאות הם חלק מהסיפור המשפחתי.
גילי: גם אני מאוד מחוברת לארץ ולאדמה. ואני עובדת את האדמה מאז שאני קטנה.
גם בקומביינים וגם פיזית עם הידיים. ואני... אני לא מוותרת בקלות, אני לא מוותרת על הקיבוץ.
זה גם באמת עניין של קהילה והמעטפת ש... שאני לא מכירה משהו אחר. גם אימא שלי שהיא בת קיבוץ, היא גדלה בלינה משותפת. היא עוד לא ידעת... היא בכלל לא מכירה משהו אחר.
אנחנו ב-2008 חווינו טראומה. טראומה הקהילה.
כשהתחילו כל הדברים האלה נהרג לנו חבר קיבוץ מפצמ"ר ועזבו עשר משפחות.
אז כשיצאנו אמרתי, טוב, אם בן אדם אחד עזבו עשר משפחות, מי יישאר?
ו... ושוב, היום שאחרי הוא יהיה קשה ומפחיד אבל אני לא מתייאשת ואני לא מוותרת על הדבר הזה שנקרא קיבוץ כפר עזה.
גם כי הוא קרוב לליבי, וכי סבא וסבתא הקימו.
גם כי זה האזור, וגם כי... כי זה הבית. זה הבית.
ואני אומרת את זה עכשיו, ויכול להיות שאני אגיע לשם, להסתכל רגע על הבית שלי, ואגיד, אוקיי, הלכתי לערבה, ביי. כאילו יכול להיות שזה יקרה.
ניר: חמישה ימים אחרי המפגש הראשון איתה, חזרנו לשפיים. לפגוש את גילי שוב.
גילי: טוב, היום יום שלישי 17 לעשירי אני חוגגת יום הולדת 17.
זה כאילו, אני בן אדם ממש של חגיגות. ממש.
היום זה קצת פחות מתאים. מלוויה ללוויה, וכל יום מתווספות עוד, וגם כולם אתה מכיר, זה לא כזה... מישהו מאוד רחוק.
אני מאחלת לעצמי לקחת המון ממה שחוויתי עכשיו. גם אם לא הייתה לי יום הולדת, הייתי מאחלת לעצמי, כי אפשר לקחת. אפשר להוציא את הדברים הטובים שהיו, שהשפיעו עליי גם כבן אדם, ועלינו כקבוצה, כקיבוץ, ועלינו כמדינה.
- מה למשל?
גילי: כל ה"ביחד" הרגשתי ממש שמפקירים אותי. ישבתי שעות, והיה לי קשה, ורק הקיבוץ שלי דאג לי, ורק הקהילה שלי דאגה לי.
ואנשים מהקיבוץ בכל העולם פתחו חמ"לים במרכאות, וניסו להבין מה קורה בזמן שלא בהכרח מי שאמור, לא בא לי להיות נוקבת מדי, אבל לא בהכרח הצבא והממשלה היו על זה. אז הקהילה והקיבוץ שלי היו על זה. וכל המדינה שנרתמה ותרמה לי בגדים, ואוכל כל מה שאני לובשת עכשיו זה לא שלי. זה הכל תרמו לי. כי לא הספקתי אפילו לקחת כלום.
אז ה"ביחד" הזה, זה משהו שאני לוקחת איתי, וגם אם היה לי ספק שאני אהיה בקיבוץ, אז עכשיו כבר אין לי, ואני יודעת שאני אחזור לקיבוץ. בין אם זה יהיה שם, ובין אם זה יהיה במקום אחר, הקהילה הזאת, זה הדבר הכי טוב שיצא לי מזה.
ניר: על הזרוע שלה התנוסס קעקוע חדש. הוא לא היה שם כשפגשנו אותה בפעם הראשונה.
גילי: החלטתי לקעקע כבשה. אבא שלי, כשהוא היה בגיל שלי, הוא היה כל התיכון בתיכון חקלאי. הוא ממש אהב חקלאות של אדם ואדמה, ממש, כאילו גם של אנשים, וגם של חקלאות.
אז כשהוא היה בתיכון חקלאי, הוא היה דירניק, הוא עבד בדיר. גם זאת אחת הסיבות שאני התאהבתי בחקלאות. זאת אחת הסיבות שהסכמתי בכיף לעלות על הקומביין כבר מגיל קטן. וזאת אחת הסיבות שעברתי לתיכון חקלאי בעצמי, ולמדתי שם שנתיים.
ניר: והייתה עוד סיבה לקעקוע הזה.
גילי: זהו, אז גם הכבש השישה עשר. הוא בחר לגדל אותי על האלבום המטורף הזה, שכאילו, אין, שנים זה איתי, וגם כמובן, 'יש על יש ילדים שאומרים שהאבאים שלהם גיבורים', זה בכלל המשפט שלי בתקופה האחרונה. ובכלל. אז החלטתי לצייר כבשה. וגם זה קצת כאילו, אנשים רואים כבשה, זה קצת מצחיק.
- זה רק חיבוק, זה רק חיבוק. אני לא אפריע באמת שלא [מישהי נותנת לה נשיקה]
גילי: [צוחקת] זהו, שוב, קיבוץ קהילה. אנשים מכירים, באים. אכפת להם, אכפת להם באמת.
צלילי חיוג: ניר: אז היי גילי.
גילי: שלום.
ניר: עברו שבועיים מאז שנפגשנו בפעם האחרונה, מה שלומך?
גילי: אהה אני בסדר, כל יום אני ככה לומדת יותר ויותר על עצמי בעיקר.
ניר: איפה אנחנו תופסים אותך? את עדיין בשפיים?
גילי: כן, אני והמשפחה עדיין בקיבוץ שפיים, עם רוב הקיבוץ. לאט לאט אנשים מתפזרים, אבל כרגע אנחנו פה.
ניר: ולכם יש תוכניות?
גילי: אהם לא באמת, עוד לא, אנחנו עוד לא שם.
לי טוב פה, לי טוב פה מאוד. עם כל החברים, ויש לנו שגרה, ושבוע הבא כבר מתחילים לאט לאט לחזור ללימודים, מתחילים לדבר על בגרויות.
ניר: מתי נודע לך שאגם בעצם נמצאת ברשימת החטופים?
גילי: כזה שבוע בערך אחרי שהגעתי לכאן, משהו כזה.
ביום הראשון אחרי שהגעתי לכאן אמרו שכנראה היא נרצחה, אחרי זה אמרו טעות בזיהוי, עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שהיא ברשימת החטופים.
היא, אמא שלה ושני האחים הקטנים שלה, לצערי אבא שלה ואחותה הגדולה נרצחו, וכבר הייתה הלוויה וכבר הייתה השבעה. כל זה נגמר שבוע שעבר, ועכשיו מחכים לה.
ניר: הרגשת כשגילית שבעצם היא בחיים?
גילי: אני חושבת שזה הדבר שהיה לי הכי קשה בעולם, הסיטואציה הזאת. כאילו, המעבר מאבל לדאגה, זה פשוט, לי זה היה נורא. כי זה גרם לי קצת כאילו, כאילו לא לסמוך יותר על כלום.
כאילו אני אומרת, נגיד אבא, אני יודעת שהוא נרצח, וכבר הייתה הלוויה וכבר הייתה שבעה, אבל גם אמרו לי בהתחלה שהיא נרצחה, אז אולי גם הוא לא.
אולי בכלל כל זה, אולי לא קרה, כי אמרו לי ככה, ועכשיו זה ככה, וזה הכי מערער בעולם.
אז מצד אחד זה באמת המעבר הזה, שהוא היה לי נורא קשה.
וגם עכשיו, כאילו היא כל היום בראש שלי, ואני כל היום חושבת מה היא אוכלת, ואם היא אוכלת, ואם היא ישנה, ואיפה היא, ועם אחים שלה, עם אמא שלה. אז זה מאוד מעסיק אותי.
מצד שני זה גם בערך הדבר היחידי שמחזיק אותי פה. כאילו אני לא נותנת לעצמי להתעסק בשום דבר אחר, עד שאני לא אדע איפה היא ומה היא איתה, ועד שלא תהיה לי את הוודאות עליה, אני לא מתעסקת בשום דבר אחר. אז זה קצת, זה מחזיק אותי.
אתה יודע, עכשיו התחילו קצת יותר הפגנות ומחאות, ואני כאילו כל היום מנסה לדבר אותה במרכאות כאילו כל פעם, מי היא ומה היא היתה, וכמה היא חשובה, וכמה היא יקרה לכל כך הרבה אנשים, אז בכל פלטפורמה שאני יכולה, אני מדברת עליה.
- יש משהו שאת יכולה לספר לנו על אגם?
גילי: אז אגם היא כמו קרן אור כזאת. היא כל כך סקרנית וכל כך רוצה תמיד לדעת עוד וללמוד עוד, והיא מאוד אוהבת ספרות, והיא אוהבת פילוסופיה, והיא אוהבת אנשים, והיא בעיקר אוהבת ילדים ותינוקות.
ויש לה מוסר עבודה שלא ראיתי בחיים, בחיים, והיא גם בן אדם מאוד אהוב, והיא חברה טובה, הכי טובה. אני מחכה לה, ממש, ממש.
ניר: גילי, אם אגם שומעת אותנו עכשיו, מה היית רוצה להגיד לה?
גילי: עכשיו לבכות או אחר כך?
אם אגם שומעת אותנו, פשוט שתדע שאני אוהבת אותה, ושגם תמיד אהבתי אותה, ושהיא יודעת את זה, ושיש לה מקום ענק בלב שלי, ושאני מחכה לך, אני מחכה לך פה עם זרועות פתוחות.
רק תחזרי ואני לא אעזוב אותך בחיים, אני מבטיחה לך, מבטיחה לך, שאני לא אעזוב אותך בחיים.
כאילו כל כך הרבה הלכו לנו, אז נשאר לנו בערך אחת את השנייה, וזהו.
אז תבואי.
ניר: גילי, תודה.
גילי: תודה לכם.
ניר: האזנתם ליומני שבעה באוקטובר.
ערכתי את הפרק יחד עם מאיה קוסובר, עריכת סאונד ומיקס אסף רפפורט.
מפיקות ההסכת הן נועה טייב ונועה רוקני, תודה גם לנועם פלג על הסיוע בהפקה.
תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים.
מוזיקת הנושא מבוססת על השיר 'אסיף' שאת מילותיו כתב איתמר פרט והלחינה נעמי שמר. תודה לדניאל שמר על הביצוע ותודה ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר במיוחד עבור ההסכת ולמור סיון על העריכה המוזיקלית.
פרקים נוספים מחכים לכם באתר וביישומון כאן אני ניר גורלי, תודה רבה על ההאזנה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments