דורון שבתאי והמשפחה שלו מצאו את עצמם רצים לממ"ד בשדרות. ברגע שאפשר היה לצאת מהבית דורון לא חשב פעמיים ויצא למילואים שם גילה שרחובות השכונה שלו הפכו לשדה קרב
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/09/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע]
דורון: קשה להסביר מה זה אומר, שהשמיים נופלים. כי שמיים הם לא דבר שפיזית יכול ליפול, אז אתה צריך רגע לחשוב על משהו שאתה תופס בתור מאוד טבעי - שלא מתקיים - כדי להסביר. וזה קשה, קשה להסביר את זה. זאת התחושה. אתה ואני כאן, תחת ההנחה שלדלת הזאת עכשיו לא יתפרץ מישהו וירסס אותנו ושהמזגן הזה מוציא אוויר ולא אש. ואם פתאום זה משתנה, זה משנה את כל איך אתה חווה את המציאות בכלל.
ניר: שלום. אני ניר גורלי, ואתם על "אסיף - יומני שבעה באוקטובר", הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא. דורון שבתאי גר בשדרות. הוא נשוי לשיר, ואבא של נגב בת שלוש, וניסן בן שנה וחצי. חלקכם אולי מכירים אותו מהרשת החברתית "X", בה הוא פעיל עוד מהימים שקראו לה טוויטר.
דורון: אחד הדברים המגניבים בטוויטר זה שהוא מצמיח אנשים כמוני. אין לי שום חיבור לאף אחד, אני פתחתי חשבון עם אפס עוקבים והתחלתי לטקבק, כאילו, וזה פשוט התפתח.
ניר: היום יש לו 15 אלף עוקבים, תמצאו אותו שם תחת הכינוי "smolan_with_s@".
[מוזיקת רקע]
דורון: לא יודע, בשביל המשפחה שלי אני כל-כך שמאלני, שזה כמו גן חיות. הם אפילו לא טורחים להתווכח איתי רוב הזמן. ובשביל החברים השמאלנים שפגשתי בטוויטר, אני בדרך כלל "הציוני הימני".
ניר: דורון גדל בשכונת רמת עמידר ברמת-גן, והוא מגדיר את עצמו "איש של ניגודים".
דורון: יש בי אלמנטים, חלקים, מאוד מאצ'ו. מאצ'ו במובן שאני גדלתי עליו, המזרחי, ה… וזה היה חלק מהפנטזיה שלי. זאת אומרת, שנורא רציתי גם להיות בתור זה, נורא רציתי להיות מה שמכונה ב… זה, ערס. כי זה התפרש לי בתור בן-אדם שיש לו גב ושיש לו הגנה, ושהוא… מצד שני, יש בי משהו סופר חנּוּנִי ו-dorky וכולי. גם כשהייתי ילד, אז כזה לקרוא מלא מלא ספרים וללכת למפגשים של אתרים באינטרנט ולכתוב מלא, וכל מיני כאלה. וכאילו לא מצאתי עד גיל 18-19, אני חושב, איזשהו הסבר קוהרנטי לעצמי, של מי אני. אני רוצה להיות גבר-גבר שהולך מכות ומפחדים ממנו וזה… אני רוצה דווקא להיות חנון שממש טוב בגיימינג, ושומע מטאל סימפוני. מי אני, מה אני?
ניר: כשהיה נער, הצטרף לתנועת הנוער של בני המושבים, דרכם גם התנדב לשנת שירות. אבל גם שם לא היה לו קל. ברגע של משבר הוא חשב לפרוש. הרכז שלו תפס אותו לשיחה, ודורון אמר לו:
[מוזיקה]
דורון: "תשמע, עזוב אותך, הם כולם פה אשכנזים כאלה, ואני לא יודע אם זה מתאים לי" - כי גם חלק מהסיפור היה באמת לחץ חברתי. כאילו, השנת-שירות היה ממש נקודה שהרגשתי שאני מתנתק מהמעגל החברתי שלי, מהחבר'ה שאני רגיל אליהם בשכונה, כי אני חוזר ו… זה לא מסתדר. ואז הוא הסתכל עליי ואמר לי… הוא אמר לי: "שמע, יכול להיות שאתה לא מבין, אתה לא פרחח". [ברקע הד: אתה לא פרחח]
ניר: המשפט הזה נחרט בו.
דורון: זה היה - וואלה, נכון. תכלס, למה צריכה להיות דילמה? אני לא… אין באמת דילמה. אני לא רוצה. אני לא טוב בלהיות מאצ'ואיסט.
ניר: אבל לקראת הצבא, אפילו שלא היה לו פרופיל קרבי, היה לו מאוד חשוב להתגייס לתפקיד משמעותי.
דורון: לקחו אותי לגדוד 50, אמרתי לשליש: "היי, אני רוצה להיות לוחם". הוא אמר לי: "וואי, איזה רעיון מגניב, אנחנו… ברור, ברור, רק תלך שמה לחדר הזה, שמה זה אגף המבצעים", וזה "חֵצִי לוחם". ככה מכרו לי את זה אז, והיה לי חשוב להיות הכי קרוב ללוחם שאני יכול.
ניר: וכך הצליח דורון ליישב את הסתירות שבו. מצד אחד הוא ביקש שירות משמעותי, שהפך עם השנים גם לשירות מילואים פעיל, ומצד שני, הלך ללמוד עבודה סוציאלית…
[מוזיקת רקע]
תפקיד שהוא ממלא היום בבית-משפט קהילתי.
דורון: אז בעצם, אשתי ואני מכירות [כך במקור] בשנה א' שלי בלימודים, אני גר בנתיבות והיא גרה בשדרות.
ניר: שיר מכירה לו את הקיבוץ העירוני בשדרות.
דורון: זה כמובן היה הדבר הכי מגניב ששמעתי בעולם, ונורא רציתי כזה. לפני 30 שנה קמות שתי קבוצות חילוניות שמנסות ליישב בין שתי סתירות. אומרים, מצד אחד אנחנו בעד שיתוף, ובעד לקיים אורח חיים קהילתי וקיבוץ וזה, ומצד שני אנחנו רוצים משהו פחות מנותק מהחברה הישראלית, של קיבוץ עם שער צהוב וכזה. מה הפתרון? בואו נתיישב בערים פריפריאליות.
ניר: והשילוב הזה התאים לדורון כמו כפפה ליד. אמנם הקיבוץ הופרט והשותפות התפרקה, אבל הקהילתיות העירונית הצליחה להשתמר.
דורון: יש מבנה משותף שאנחנו מחזיקים ביחד, תרבות שאנחנו עושים ביחד, אנחנו עושים קבלות של השבת ביחד, אנחנו כאילו בקשרים מאוד טובים.
ניר: וכך מצאו את עצמם דורון ושיר, אחרי כמה שנים בדרום, עוברים בשנת 2020 לשדרות. גם בגלל האידיאולוגיה וגם בגלל הנוחות.
דורון: אבל ההורים של שיר זה כאילו פריווילגיה משוגעת להיות איתם, כי כאילו הם מאוד מעורבים וממש מולנו.
ניר: דורון זוכר שהפעם הראשונה שהמצב הביטחוני ממש ערער אותם, הייתה כשהתחיל טרור הבלונים.
[מוזיקה]
דורון: זה אחד מפעולות הטרור הכי אפקטיביות שקרו, יותר מטילים. כי בעצם, טילים ספורדיים, אז זה משהו שאנחנו יחסית מכירים. והבלונים, קודם כל, היו כל הזמן. הם היו דבר מאוד מפחיד, כי זה היה גם בלונים וגם בדובי ממולכד, וגם כל מיני כאלה. זה היה פשוט נורא מפחיד. ילד עובר ורואה צעצוע על הרחוב, ו… זה ממולכד? זה לא ממולכד? זה היה ממש תקופה שהיית יכול לקום בבוקר ואי-אפשר לצאת לעבודה כי הכביש חסום, כי יש בלגן. כאילו, זה כל הזמן היה עשן וריח, וירי.
ניר: ובכל התקופה הזו, דורון, כמו תושבי שדרות ועוטף עזה רבים אחרים, הרגישו שלא רואים אותם.
דורון: נקודת שבירה אחת שאני זוכר, היה ב-2018 או 19', משהו כזה, זה… חמאס ירה איזה 400 טילים בבום. זה היה משוגע. אמרנו, טוב, זה היה נורא ואיום, אבל הנה, עכשיו יקרה משהו.
ניר: זה היה אחרי האירוע הזה, שצחי הנגבי, מי שהיה אז השר לשיתוף פעולה אזורי, אמר בקול את האמת השקטה של מקבלי ההחלטות: "חמאס הגיב בצורה מדודה ותקף רק את עוטף עזה. יש הבדל בין העוטף לתל אביב".
[מוזיקת רקע]
דורון: היה בזה משהו שובר. בסוף יורדת התובנה של, אוקיי, זה מה יש. נראה לי הכותרת שאני יכול לתת לזה, זה שבסוף הוחלף החוזה החברתי. החוזה החברתי אומר, במקום שהמדינה אומרת לך: "אני מתחייבת לשמור על ביטחונך בגבולותיי הריבוניים", אז זה כבר לא החוזה. החוזה הוא "אני מתחייבת אולי להגיב בעוצמה. אני מתחייבת"… אבל לא ביטחון. והדיון הוא רק כמה זה בעוצמה. הגזלייטינג כמדיניות מולנו. אבל אני כן יכול להגיד לך, שכאילו על כולנו הייתה אז תחושה של בסוף זה יתפוצץ. אבל הפיצוץ היה נראה בראש שלנו אחרת לגמרי. היה משהו ברור שמשהו במשוואה הזאת לא… לא סביר. זה לא דיבור של פוליטיקה, אלא מה מדברים כאילו עם המוכר פלאפל, מה שנקרא. בעוטף זה היה איזה שמורת טבע כזאת של הדבר הזה. באמת, גם עם חבר'ה מאוד מאוד ימניים שאני ממש לא… אבל על עובדות היסוד כולנו מסכימים כאילו, ועובדות היסוד היו: יש פה איזה שקר מאוד גדול, שמנפחים לנו איזה בועה והיא תתפוצץ. [צוחק] מה קרה, זה… זאת שאלה אחרת.
[מוזיקה]
ניר: בבוקר שבת, שבעה באוקטובר, הילדים של דורון התעוררו בשש כמו תמיד, והוא התכונן לצאת איתם לגן השעשועים. בשעה שש עשרים ותשע התחילו הרקטות.
דורון: בעוטף מאוד קל לדעת מי יורה עליך, והבנו תוך שנייה שזה חמאס, כי יש הבדל בקצב האש. ג'יהאד לא יודע לייצר מטחים על מטחים על מטחים על מטחים, וחמאס כן. אנחנו רואים שזה מלא-מלא זמן, אני בהתחלה מגיע בלי הטלפון, רק שולף את הילדים, ואני חושב שהסיפור הזה של מימד הזמן - כמה זמן מהאזעקה, מה"צבע אדום" עד הפיצוץ… אגב, הרבה פחות מ-15 שניות. היה תקופה שבה היה מיירט "כיפת ברזל" לידנו וזה נתן עוד כמה שניות. אז זה היה עשר נטו, כי שמעת את המיירט שיוצא, וזה קצת לפני האזעקה. הסיפור הזה של לשלוף את הילד ולרוץ, וכל מיני כאלה וש… עניין.
[מוזיקה מתגברת]
ניר: הם ניצלו את אחת ההפוגות כדי לרוץ לבית הסמוך, שם גרים ההורים של שיר. בשלב הזה הם לא ידעו עדיין שמחבלים מסתובבים ברחובות.
[צליל של דלת נטרקת]
דורון: הרחוב שלנו הוא רחוב צדדי, זה המזל. כאילו, אחרת נראה לי היינו אוכלים אותה, אוקיי? אבל בשלב הזה לא ראינו כלום. משהו כמו חצי שעה אחר-כך, בעצם אנחנו מקבלים את הסרטון הראשון.
[הקלטה, מחבל אומר משפט בערבית]
דורון: הטנדר הלבן, ב… ליד… זה היה ליד הגן של הילדים שלי, זה כזה ממש הרחוב המקביל.
[מוזיקה מתגברת]
בשלב הזה, אני חושב שהבנו בגדול את כל מה ש… זה. אתה יודע, גם יש להבין שאתה הולך לקבל כיסא בראש, ויש לקבל כיסא בראש. לא הבנו עד הסוף את המשמעויות, אבל כאילו הכותרת הזאת - רגע, יש פה חמאסניקים. הנה הם פה, הם יורים. אני שומע את הירי, אני שומע צעקות. הצ… שדרות לא מוצפת צבא. אז כנראה שזה לא איזה רכב שברח קדימה. אם היא לא מוצפת צבא, כי כאילו אני גם במילואים שלי הייתי בחזית הדרומית, אז אני יודע מה התוכניות, אני יודע מה זה, חלק מהתפקיד שלי היה לעזור לכתוב, אז כנראה שהכוחות בגזרה עסוקים במשהו אחר. כנראה שזה לא רק פה. מִפֹּה שום דבר לא הפתיע אותי. [שתיקה] הדבר שהפתיע זה באמת כמה זמן לקח לממשלה, לצבא, להבין מה קורה. זה היה מטורלל לגמרי.
ניר: דורון ושיר הבינו שאין להם הרבה מה לעשות, אז הם התמקדו בלשמור על הילדים.
דורון: מאוד מהר התחלנו לכפות כללי שיחה, כי אנחנו בעיקר מול הילדים שמה, מנסים כן לשדר איזשהי נורמליות. לא אומרים "וואו", לא אומרים "שיט", לא אומרים "פאק", לא אומרים… לא אומרים את הדברים האלה. תגיד מה אתה רואה. תגיד… וואי, אמרו אהה ש… שנחטפו אנשים. בממ"ד, בגדול אנחנו מבוצרים, עושים תורנויות מי נשען על הידית, כי קראנו בוואטסאפ שזה עניין. אתה אף פעם לא חשבת על הממ"ד כמשהו שצריך לנעול. ותוך כדי אנחנו מקבלים מלא מלא וואטסאפים מחברים, בכל מיני קבוצות וואטסאפ. אתה יודע, זה בסוף בן אדם שחוטפים אותו עכשיו, או יש מחבלים לידו בבית, הוא כותב… בכל קבוצת וואטסאפ שהוא יכול, גם בקבוצת ריצה.
ניר: וגם דורון שיתף, בטוויטר כמובן.
[צליל הקלדה]
דורון: כאילו, כזה קצת צוחק, קצת מבקש מאנשים להפסיק לשלוח אליי כל שמועה שיש, זה לא עוזר. אתה יודע, אנשים מנסים לעזור לך - שמעתי שככה, שמעתי ככה, [מנמיך את הקול] כאילו אוקיי, או שזה נכון ואז אוקיי, זה לא עזר… זה לא עוזר לי שרצחו ככה או… די, אל תשגעו! תפסיקו לשגע אותי! כן נהיה דרמה עולה וגד… וזה, של התמ"ל לניסן. ניסן אז הוא תינוק, הוא צריך תמ"ל, והבאנו קצת, כי אמרנו: טוב, בסדר, גם בסבבים שיש ירי, אין ירי רצוף כל הזמן, באיזשהו שלב אפשר ללכת ל-10 דקות, להביא ולחזור.
[מוזיקת רקע]
אבל אין. יש בבית ממול. ואז התחלנו להשתמש בתחליפים, אבל גם כל החלב סויה וכל מה שמצאנו נגמר גם. והילד צורח. ואז היה רגע שאני ממש מצייץ בטוויטר: "תקשיבו, לא מצחיק, הילד צורח, אין לי תמ"ל". ניסינו להתקשר לקב"ט של שדרות, לא היה לו מה להגיד חוץ מ"לא יוצאים מהבתים, שלא תעזו". בסוף איזה שכן לידנו שם נפשו בכפו והביא ורץ. אמממ אז ירדן רימון, תודה רבה לך.
ניר: הם העבירו את הלילה בממ"ד של ההורים של שיר. דורון ישן בסלון.
דורון: מה שגיליתי על עצמי גם אחר-כך, זה שאין לי בעיה לישון ליד סוללת תותחנים פעילה, יש לי בעיה לישון ליד הבת שלי כשהיא משתעלת.
ניר: ביום ראשון, על אף שהקרבות בשדרות לא הסתיימו, הם קיבלו מסר מהעירייה שמי שחייב לצאת מהבית דחוף, יכול. דורון לא חשב פעמיים וקפץ לצו 8.
דורון: אחד התפקידים של היחידה שלי היה להגיב לאירועי חירום בדרום. ואני, מה שעשיתי חלק גדול מהזמן ב-7 לאוקטובר, היה לכתוב ולהתחנן לכל מי שיכול: "בבקשה תגייסו אותי למילואים, יאללה!" כאילו, אתה רוצה להשפיע.
[מוזיקה]
כאילו איזשהי שרשרת חיים הובילה אותי ל-להיות משמעותי ברגע, אבל לי זה מאוד תרם רגע - נפשית, טיפולית, איך שלא תקרא לזה, כי הרגשתי מה-8 באוקטובר ואילך, שאני אמנם לא רואה את המשפחה שלי ומאוד קשה לי ומאוד זה ומאוד זה, אבל שאני עושה את הדבר הכי משמעותי שאני יכול לעשות עכשיו, כדי להחזיר אותם הביתה.
ניר: במקביל, שיר והילדים התפנו לקיבוץ יטבתה שבדרום.
דורון: אחת השכנות היא בת הקיבוץ, והם פשוט היו ממש ממש מקסימים. כאילו אמרו, בואו, יהיה בסדר, כאילו, כזה, עוד פעם, באמת, וואו. הבנו מהיכרותנו עם המדינה שעדיף להימנע מאזורים מוסדרים ולמצוא… אתה יודע, זה הכול היה בשנייה, לא היה דיון מסודר. היו מלונות, בדיעבד אנחנו יודעים גם שהצפיפות שם הייתה מאוד מאוד מורכבת, היה מעט מאוד פתרונות חינוכיים. היה מאוד מאתגר, כאילו. רוב מי שאני מכיר שהיה במלונות, היה לו חוויה מאוד מאוד קשה ש… לנו… אני בקושי הייתי, אבל הילדים חוו משהו אחר. זה עניין של מזל. אז התמזל מזלך, והכרת מישהו, ובמקרה נפלת ואיזה קהילה קלטה אותך, אז הרבה יותר נוח, והרבה יותר רגוע, ופחות כזה… ובטח לא כל כזה צפוף.
ניר: דורון בתפקיד הצבאי שלו כ-ע' קמב"ץ, עוזר קצין מבצעים, מצא את עצמו חוזר לשדרות.
[צליל נקישה ורכב חולף]
דורון: סיטואציה מאוד הזויה, כי כאילו בימים הראשונים הפכתי להיות כזה בן אדם - אני, ואני מניח שכל מי ש-שְׂדֵרוֹתי - שאנשים מהחטיבה באים אליו, כאילו באופן לא מוסדר, אלא כזה זה, כאילו, מבקשים עזרה כי אני מכיר את השטח. זה מאוד מוזר להתחיל לדבר על הבית שלך. ואני… זה מתחיל איזה phase של חודשים שבו אני מדבר על הבית שלי במונחים צבאיים. אני לא אגיד את השמות, אבל הציר הוא לא כביש איקס, אלא ציר טנגו. סתם, השם שלו זה לא ציר טנגו, אבל ככה אני מדבר על הבית שלי. אני מתאר, אני יושב ואני מתאר לאיזשהו גדוד אחר, כזה עוזר להם לתכנן תוכנית, ואני אומר לו: "פה יש מבנה שולט", כשאני מתכוון לגן של הילדים שלי. הוא פשוט מבנה גבוה. כאילו, יש בזה משהו של… שהיה ממש… הבית שלי הפסיק להיות הבית שלי, הבית שלי כבוש, כי אני מדבר עליו כיעד שצריך לכבוש.
[מוזיקה ודיבורים עמומים ברשת קשר]
ואתה יודע, בשלבים יותר מאוחרים תפסנו קו על הגדר ואז אנחנו [בפליאה] הולכים סביב הבית שלי. הכל נורא מפחיד, כל הזמן יש איום נוּן ט' כזה, וכאילו, אני הולך בזה של העגלת-קפה. היה בניר-עם עגלת-קפה - אני לא יודע מה קורה איתה היום - למפגש "קפה לֵידָה" כל יום רביעי, אני וכל האמהות בחופשת לידה באזור, מגיעים בבוקר עם הילדים והיו לנו הרצאות על פיזיו רצפת-אגן וכאלה. וכאילו, הכביש שהייתי הולך לשמה, אז אני לובש אפוד קרמי ועם כדור בקנה, כי זה ההנחיות עכשיו ליד ניר-עם. כאילו, זה מה שאני בעיקר זוכר מהתקופה הזאת.
ניר: ככה דורון העביר חצי שנה, בינתיים - במילואים, רובם בגזרת עזה, חלקם בגבול הצפון.
[צליל פסנתר - תו אחד]
דורון: והדבר הכי משמעותי שאני יכול לעשות עכשיו זה לנצח את חמאס, כי אם ננצח את חמאס נחזור הביתה. אז אם זה עוזר, אז סבבה. זה היה… נגיד, אני חושב שלא הבנו את כובד ההחלטה, כי בעצם אז היה דצמבר, לא יודע מי זוכר, אבל אז היה וייב של "בינואר ביידן חודל את האירוע", זה היה הסיפור. ופה, כמה שבועות, כאילו, אני אהיה פה בסיפור הזה, ואז אני אלך הביתה. ובסדר, ואז יהיה כמה חודשים הפסקה, דיברו איתנו אז על סוף מרץ - לקרוא לנו עוד פעם. ואז הייתה תנועת מלקחיים, נשארנו הרבה יותר. נשארנו עד פברואר, וקראו לנו יותר מוקדם. זאת אומרת, בפועל, אז הייתי חצי שנה במילואים.
ניר: כל הזמן הזה הם קיבלו מסרים ששדרות תהיה מפונה עד הקיץ. רק שבפברואר פתאום המדיניות השתנתה.
דורון: ואז, מהרגע להרגע, פתאום פרסמו: "אתם הולכים לחזור מחרתיים. נא להתארגן". הפגנות, צעקות, בלגנים, גם של ראשי ערים, גם של זה, גם של הבת שלי.
[מוזיקה]
ניר: השריר האקטיביסטי של דורון הופעל. הוא פתח בטוויטר האשטאג "ביטחון_לנגב", ועלה להפגין בירושלים.
דורון: ואז כתבתי: "אני יוצא, לוקח את הבת שלי להפגין בזה, מי שרוצה שיבוא".
[מוזיקת רקע]
עיקר הבאז היה הדבר. ההפגנה עצמה, באו איזה 20 איש והיה מאוד נחמד. היה בעיקר קר פיצוצים. אבל המטרה הייתה רגע להצליח לדבר על זה, ועד עכשיו אני מנסה לשקף את הקול של "תראו רגע איך זה נראה, שאני צריך להסביר לבת שלי שאי-אפשר לצאת לחצר בגן כי לא בטוח". ושהבת שלי יודעת להבדיל בין צרור של מסוק לצרור של רובה. ורגע, מה המשמעות של זה? זה מקום ממש רע לחיות בו, אם אתה מוצא את עצמך אומר לאנשים שחיים בגבולותיה הריבוניים של המדינה: "תשמע, אנחנו לא יכולים לשמור על הביטחון שלכם, פשוט אל תחיו פה אם אתם לא רוצים לחיות בתנאים לא אפשריים". זה רע כשזה קורה בשכונת עוני או ברהט, כשאתה אומר לאנשים: "תשמעו, זאת רהט, אני לא יכול להבטיח שלא ירצחו אתכם", וזה רע כשזה קורה פה.
וזה נראה לי המסר שה-7 באוקטובר נראה לי צריך להדהד: שריקבון, הוא לא יודע להישאר במקום אחד. אתה לא יכול… אין מצב כזה שאתה תפר את החוזה של הביטחון של המדינה עם האזרחים שלה, וזה יהיה רק דבר כזה. בסוף זה יתפוצץ. כאילו, ואם לא נשנה את זה, אז הפעם הבאה שזה יתפוצץ זה יהיה עוד יותר כואב. כמו כל ריקבון בחברה.
ניר: בליל הסדר דורון והמשפחה שלו חזרו לשדרות. במובן מסוים, הביטחון בעיר אכן השתפר.
דורון: איזשהו איום, שהרבה שנים כולם מכל הצדדים אמרו לי שלא אפשר, אי-אפשר להסיר, נעלם. אין כוח בצד השני שמתאמן עכשיו והולך לכבוש את הדרום. אין מטח של 500 רקטות שיכול לקרות בכל רגע. הילדים שלי יכולים לישון באחד החדרים בבית שאיננו הממ"ד, כי זה באורח סביר מאוד שלא יהיה טילים באמצע הלילה.
ניר: אבל למרות זאת, החיים לא לגמרי חזרו למסלולם.
דורון: הלכתי היום לשים את הילדים בגן, ופגש אותי חייל עם מחסנית ב"הכנס" ו-ווסט לידו עם כזה שש מחסניות. ברור שבמובן מסוים זה כאילו הוכחה לביטחון, אבל זה… אני לא הרגשתי ב… הוא היה נורא חמוד וכל הכבוד לו שזה, אבל… אז התחושה, בשילוב הדברים, שכאילו חזרנו לתחילת שנות האלפיים. מזגן צריך פעם אחת לפלוט עליך אש כדי שתוציא אותו מהבית. אין "טוב, תיקנו את המזגן ועכשיו הוא לא יפלוט עליך אש". זה לא עובד ככה.
מראיין: מתישהו הייתה לך מחשבה לצאת מפה?
דורון: לא, זה הבית שלי. אנחנו הפראיירים שקנו בית בשדרות, בערך ב-6 באוקטובר, כן? [מצחקק]. אבל אני גם חושב רגע סביב מה זה אומר "ציונות" בעיניי, ומה זה אומר אם אני קם והולך. של לא רק במובן של חמאס מנצח, אלא דווקא סביב האמונה שלי בערכים סוציאל-דמוקרטיים ושמאלניים, שיש משהו מאוד עמוק שנוטע אותי כאן. זה הבית שלי.
[מוזיקת רקע]
ניר: האזנתם ל"אסיף - יומני שבעה באוקטובר". ערכתי את הפרק יחד עם מאיה קוסובר, עריכת סאונד ומיקס מור סיוון.
מוזיקת הנושא מבוססת על השיר "אסיף", שאת מילותיו כתב איתמר פרת והלחינה נעמי שמר. ותודה ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר במיוחד עבור ההסכת.
כל הפרקים של "אסיף" מחכים לכם להאזנה בכל יישומוני ההסכתים וגם ביישומון "כאן", שמה אפשר למצוא את כל עולם התוכן של "כאן", בדיגיטל, בטלוויזיה וכמובן ברדיו.
אני ניר גורלי, תודה רבה על ההאזנה.
[השיר "אסיף", בביצוע יהודית רביץ]
"אֱסוֹף אֶת הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, שֶׁגָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
אֱסוֹף אֶת הַמַּעֲשִֹים, הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, שֶׁגָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד".
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments