אסיף - יומני שבעה באוקטובר - פרק 12: רם
- אורית רונן
- 20 hours ago
- 14 min read
אזהרת טריגר - תיאורים מה-7 באוקטובר.
רם חיון יצא לריצת בוקר שגרתית עם שני חברים מקבוצת הריצה שלו. ריצה ממנה הוא חזר לבד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/09/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע]
רם: [צעדי ריצה] בשנים הראשונות הריצה הייתה… הפסיכולוג שלי. הייתי יוצא לבד עם עצמי, פה ליער, וזה היה טיפולי, עוזר לסדר את המחשבות, עוזר לסדר את הראש ופותח את היום אה, מלא באנרגיות. [צעדי ריצה]
ניר: זה רם חיון, בן 40, בהכשרתו מהנדס בניין ממושב תדהר. הוא נשוי להילה ולהם שלושה ילדים. לרם יש תחביב מיוחד - ריצה.
רם: האנשים שאתה רץ איתם קבוע הופכים מהר מאוד לחברים מאוד-מאוד קרובים. אם כל השבוע אתה מקדיש לעצמך ולמחשבות שלך, אז בסופשבוע, קצת עם חברים, זה נחמד.
ניר: גם בשבעה באוקטובר, רם יצא לרוץ עם חברים, אבל מהריצה הזו, הוא חזר לבד.
רם: כל הזמן ניסיתי לחשוב כאילו מה, מה אני יכול לעשות ובאמת שלא היה הרבה לעשות.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
ניר: שלום. אני ניר גורלי ואתם ואתן על "אסיף - יומני שבעה באוקטובר", הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
תחביב הריצה של רם הוא יחסית חדש. הוא התחיל לרוץ לפני 5 שנים ולא הפסיק מאז.
רם: זה התחיל כשינוי שהחלטתי לעשות. בעצם, שמנתי מנחת. הגעתי למשקל, אה… שאני לא, לא הכרתי עד אז. בשלב מסוים החלטתי שמספיק, מספיק זה מספיק, והתחלתי מה שנקרא דיאטה. שילבתי את זה עם ריצות.
[מוזיקת רקע, צעדי ריצה]
ניר: הקילוגרמים ירדו.
רם: ועל הדרך התמכרתי לריצה. גיליתי שזאת תרפיה מדהימה. זה, זאת הפכה להיות שגרה. להתעורר ב-4 וחצי, את הרוטינה של הבוקר, אספרסו קטן ו… [הנחת כוס] לצאת לדרך. [דלת נסגרת]
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
ניר: בהתחלה, רם רץ לבד.
רם: חבר שהכיר את השיגעון אמר, "תשמע, יש לי עוד חבר משוגע. קוראים לו קובי, תנסו, אולי תיפגשו, תרוצו פעם ביחד. הוא רץ עם קבוצה, קבוצה של רצים משדרות". זה לא רחוק מפה, זה משהו כמו 12 דקות נסיעה, ואמרתי "וואלה, כאילו, למה לא? ננסה".
[מוזיקה מסתיימת]
ניר: קובי זה קובי פריאנטה, בן 43, בעל עסק לפרסום חוצות בשם "פרונט פרסום ומדיה", והוא זה שנתן לקבוצה את השם שלה, [צליל ממושך] "Sderot front runners".
רם: כולם מוזמנים, כל מי שרוצה. הרץ הצעיר ביותר הוא תחילת שנות ה-20, הרץ המבוגר ביותר, מעל 60. כל אחד לפי יכולתו. באמת הדגש בקבוצה הזאת היה החברתיות שלה. כאילו אתה רוצה לרוץ - אתה מוזמן. אנחנו שולחים הודעה, יוצא לרוץ ככה וככה ביום ככה וככה. מי שמתאים לו מצטרף. [מוזיקת רקע] ובאמת ככה התחברתי לקבוצה הזאת. החיבור היה מיידי, מהיר וחזק.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ניר: בקבוצת הוואטסאפ חברות וחברים בערך 50 רצות ורצים.
רם: אבל יש איזשהו גרעין של בערך 15 רצים, זה הלב של הקבוצה. תמצא אותם בכל ריצה, ומהר מאוד אני הפכתי להיות חלק מהקבוצה הגרעינית הזאת.
ניר: קבוצה שהפכה גם למעגל חברים קרוב.
רם: אחרי הריצה לשבת על בירה, עשינו כמה פעמים ערבים קבוצתיים כאלה של סתם מפגשים, לאכול, לשתות, לצחוק, לדבר. פשוט אנשים שנעים להיות איתם.
[מוזיקת רקע]
ניר: יום שישי, שישה באוקטובר היה כמו כל יום שישי.
[צלילי הודעות וואטסאפ]
רם: בקבוצה קופצת הודעה, קובי שולח: "מחר מתכנן משהו בין 22 ל-24 קילומטר, נראה איך נרגיש. מיד מרדכי לזיקים ובחזרה". בעצם המסלול שעשו שבוע קודם. אה, וזהו, לא צריך להגיד יותר מזה. זאת הזמנה להצטרף. [צליל הודעת וואטסאפ]
ניר: רם סימן לייק להודעה, סימן מוסכם שאומר "אני מגיע".
רם: בהמשך היום חברה נוספת, נעמי, נעמי שטרית, גם כותבת שהיא מתכננת להגיע.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ניר: נעמי, בת 52, אם לשלושה משדרות, הצטרפה לקבוצה בעקבות רם.
רם: את נעמי פגשתי בנתיבות, היא הייתה מאמנת בחדר כושר שאני הייתי מתאמן בו, ובאחד הימים, לפני בערך שנתיים, יצא שדיברנו ונושא הריצות עלה. היא אמרה שהיא גם מאוד אוהבת לרוץ וצרפתי אותה לקבוצה, [מוזיקת רקע] וגם היא מהר מאוד הפכה להיות חלק מהגרעין.
[מוזיקת רקע מתגברת, מכוניות נוסעות]
ניר: רם, קובי ונעמי נפגשו בשבת בשש בבוקר בתחנת דלק בה השאירו את הרכבים שלהם.
רם: 'שלום שלום, מה שלומכם?' [מוזיקת רקע מסתיימת, רכב כבה] חיבוקים, תמונה, [ציוץ ציפורים] תמיד אנחנו מצטלמים ביחד, לפני תוך כדי, אחרי. אז באמת הצטלמנו כמה תמונות כזה על רקע האור הראשון שהתחיל לבצבץ. [צעדים וקולות יער] נכנסים ליער, יער יד מרדכי. מתחילים לרוץ בעצם לכיוון מערב, כיוון חוף זיקים. הכל דרך השטח. [צעדי ריצה] הריצה מתנהלת רגיל, מתחילים קצת לפטפט, על השבוע שעבר, על התוכניות לעתיד. קובי מספיק להגיד משהו על זה שהוא מאוכזב ש… לא יותר הצטרפו, כנראה בגלל החג. שבוע קודם רצו שמונה אנשים, שמונה או תשעה, את אותו מסלול. [מוזיקת רקע] דיברנו קצת עם נעמי על התקדמות בתוכניות אישיות שהיא עשתה, שאנחנו מכירים כבר משיחות קודמות.
ניר: ואז, 20 דקות לתחילת הריצה, [3 צלילים דרמטיים] הם זיהו שיגור ראשון.
[מוזיקה דרמטית]
רם: קובי כזה מצביע ושואל אותנו, "ראיתם? ראיתם את זה?" לצערי, עד כמה שזה… זה פשוט מטורף להגיד את זה, אבל אנחנו רגילים לזה. מכירים את זה. זה אפילו לא פעם ראשונה שזה קורה. אז לא התרגשנו יותר מדי. באותו רגע היינו באמת באיזשהו שביל די חשוף עם איזה עץ שקמה בודד, ענק כזה שהיה לידנו. אז אמרנו, "טוב, אנחנו נשתטח פה למרגלות העץ רגע, נחכה שה… שהדבר הזה יעבור". וכזה בינינו לבין עצמנו אומרים, "טוב, הלכה הריצה היום, שנייה זה יירגע ואנחנו נחזור לרכבים". אז באמת אנחנו נשכבים על הארץ מתחת לעץ הזה. ואני הייתי היחיד עם טלפון, אז שלפתי כזה ועשיתי איזה סלפי שאנחנו שוכבים, ושלחתי בקבוצה, משועשעים לגמרי מהסיטואציה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ניר: כמה דקות אחרי שהם שלחו את התמונה בקבוצת הוואטסאפ, הם קיבלו תמונה של חבר נוסף. [צליל הודעה נכנסת]
רם: הוא באותו בוקר יצא לרכיבה, אז הוא שלח תמונה כזה שהוא שוכב על הכביש ליד האופניים, גם עם איזה כיתוב כזה של "תוהה איך אני ממשיך מפה". ואנחנו רואים עוד… עוד ועוד שיגורים, מתחילים לשמוע מרחוק את ההתרעות "צבע אדום" של הקיבוצים הסמוכים - של יד מרדכי ונתיב העשרה.
[צליל מעבר דרמטי]
ניר: הם חיכו כמה דקות, אבל…
רם: אנחנו רואים שזה לא נפסק. מטח רציני. תוהים בינינו לבין עצמנו מה קרה. כאילו, בדרך כלל הדברים האלה מגיעים אחרי, לא יודע, חיסול, מתיחוּת כאילו… בדרך כלל יודעים. [מוזיקת רקע] זאת אומרת, אם היינו יודעים על משהו, אז היינו מעתיקים את עצמנו לריצה במקום אחר. אותו בוקר זה ממש היה "אאוט אוף דה כלום", אני אוהב להגיד. הטעות במקור.
ניר: אחרי 10 דקות עצר לידם ג'יפ של צה"ל. [כיבוי מנוע] החיילים שאלו אותם, "מה אתם עושים פה?".
רם: "אנחנו רצים, לא… אנחנו לא נראים כמו רצים?" [מגחך] אנחנו מבקשים ממנו שיקפיץ אותנו לרכבים. אומרים לו, "תשמע, אנחנו פה כבר איזה 10 דקות, זה לא נפסק". הוא אומר לנו, "אני מצטער, אני לא יכול לקחת אותכם לרכבים, יש איזה אירוע קטן על הגדר, אני חייב להגיע". אני עוד מספיק לשאול אותו, "יש איזה חדירה של מחבלים או משהו?" הוא אומר, "לא, אירוע קטן על הגדר, אני חייב להגיע לשם. תתפסו מחסה. כשאני אחזור, אני אוציא אותכם לרכבים". [מוזיקת רקע] וככה נפרדנו. בעצם הוא המשיך על השביל לכיוון מחסום ארז.
ניר: אבל רם, קובי ונעמי הבינו שהם בשטח פתוח, [מוזיקה מסתיימת] ובשטחים פתוחים אין יירוטים של כיפת ברזל.
רם: אז אני אומר לחברים, "חבר'ה, לא טוב לנו להיות פה. כדאי שנשפר, כי אנחנו פה חשופים לגמרי". ובערך 200 מטר מערבית אלינו, בעצם בהמשך המסלול, יש איזשהו קיר מסתור. אני אומר להם, "חבר'ה, בואו נרוץ לשם, לפחות צד אחד שלנו יהיה מכוסה, יהיה מוגן יותר".
ניר: אז הם רצו בכל הכוח לקיר המסתור [מוזיקת רקע] שנמצא על כביש 4, בין יד מרדכי לנתיב העשרה. כשפתאום, הם שמעו קולות אחרים.
רם: קולות של ירי. שגם קודם לכן שמענו אותם, אבל הם נשמעו רחוקים. והיינו משוכנעים שזה צה"ל מגיב על הגדר, לאותו אירוע. פתאום הקולות האלה נשמעו הרבה יותר קרובים. ברגע אחד אנחנו מבינים ש… טוב, קורה פה משהו אחר, הירי ממש נשמע קרוב. ופתאום אנחנו שומעים גם צעקות. צעקות "אללה הוא אכבר" ועוד צעקות שאנחנו לא מצליחים לפענח מה הקריאות האלה.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
אנחנו אמנם מתחת לקירות האלה, אבל ברדיוס של 300 מטר מאיתנו אין כלום. אין… עץ, אין, אין שום דבר.
ניר: רם הסתכל מסביב והבין שהם נקלעו לנקודה הכי חשופה בשטח.
רם: והיה, היה איזשהו צינור כזה, שזה נקרא "גמל מים", צינור שעולה מהאדמה, עובר מעל האדמה בגובה נמוך וחוזר בחזרה. אז אני אומר לנעמי, "נעמי, בואי תיכנסי פה מתחת לצינור הזה. ננסה להסתתר, כי אנחנו, אנחנו לא במקום טוב. אם קורה משהו, אם אם באמת נכנסו מחבלים, אז בשנייה רואים אותנו ולא טוב לנו ככה". אז אני אומר לה כזה להיכנס ואני נצמד אליה. [זרימת מים] וקובי כזה עוד מסתכל ימינה, שמאלה, מנסה להבין איפה הוא מסתתר, ולפני שהוא מספיק לתפוס מחסה, פתאום [קולות הרקע נפסקים בבת אחת] רץ לנו מחבל ממש מעלינו. המחבל, בצורה מילולית, כמעט דורך עליי ועל נעמי. אנחנו כזה מתחת לצינור עם איזה כמה קוצים של סוף הקיץ כאלה, כמה ענפים שהתייבשו, [מוזיקת רקע] שמשכתי ושמתי מעליי. ואני רואה שהוא רואה את קובי, וקובי רואה אותו, במרחק של 3-4 מטרים אחד מהשני. קובי מתחיל לרוץ לכיוון מערב והמחבל אחריו. [מוזיקת רקע מסתיימת] ואז אני שומע צרור. ובעצם קובי נעלם לי אחרי הצרור.
[מוזיקת רקע מתחדשת]
ניר: המחבל הסתובב וחזר לכיוון רם ונעמי.
רם: אני משוכנע שהוא… זהו, הוא חוזר אלינו כדי לגמור את הסיפור. אבל אז הוא עובר מעלינו, ממש עובר מעלינו והוא לא ראה אותנו.
במקביל הגיע טנדר לבן כזה שנעצר באמת על הצומת, והתחיל לצעוק לו, לאותו מחבל, "יוסוף, יוסוף, תָעַאל". כאילו, 'יוסוף, תבוא'. והוא צעק "פי וואחד הון", כאילו 'יש פה אחד', שהוא בעצם מתייחס לקובי. הם דירבנו אותו כזה 'תגיע, תגיע', כאילו "תעאל, תעאל".
ניר: רם ונעמי המשיכו להסתתר מתחת לצינור.
רם: אנחנו קפואים לחלוטין. אני ממש הרגשתי שהדם בגוף שלי קפא. [מוזיקת רקע מסתיימת] הכל נעצר. אני גם חושב שלא נשמתי כמה שניות. גם נעמי. ואנחנו שומעים עוד כמה צרורות במקביל. זאת אומרת, כל הזמן היה ירי, אבל שמענו שהירי נעשה ממש מעלינו. והם הלכו. [מכונית נוסעת] הם פשוט המשיכו משם. אחרי כמה דקות אני מעכל את הסיטואציה ואני מבין שאין לי, אני, אני לא יכול לקום כי יש מחבלים. ושכל תזוזה שלנו תיקלט. אז אני ונעמי לחשנו בינינו כזה שצריך להיות בשקט מוחלט, שאסור לדבר, שאנחנו צריכים לנסות להסוות את עצמנו כמה שיותר. ביקשתי ממנה להפוך את השעון כאילו כלפי פנים, כדי שלא ינצנץ החוצה, שתחזיק את הציפורניים שלה מקופלות לתוך ה… כאילו לאגרף אותם ולשים על החזה גם, שהלק שלה לא יבריק למישהו בעיניים בטעות. [מוזיקת רקע] והיא שאלה אותי מה עושים. אמרתי לה שאנחנו לא עושים כרגע כלום, אנחנו מחכים שצה"ל יגיע, כי… מן הסתם צה"ל צריך להגיע. צה"ל, המשטרה, מישהו, כאילו ייקח להם 10 דקות, רבע שעה. ואז אנחנו נצא.
[מוזיקת רקע מתגברת, משב רוח]
ניר: אבל הדקות הפכו לשעות ארוכות.
רם: בערך בשעה 10, נעמי שואלת אותי, [מוזיקת רקע מסתיימת] "רם, מה, מה אתה חושבה שקרה לקובי?" ואני אמרתי לה "אנחנו לא חושבים עכשיו על קובי". בשום צורה, כאילו לא, לא לחשוב על זה שהוא אולי מת או פצוע. אני יודע שאני לא רואה אותו, אני יודע שאין לי איך לעזור לו. אני יודע שכל התעסקות במחשבה הזאת פשוט תחמיר את המצב שלנו. אני גם לא רציתי שנעמי תחשוב על זה. ו-11, וזה עוד לא קורה. ו-11 וחצי. ונעמי אומרת לי "זהו, אני, אני צריכה להתפנות. אני קמה, אני הולכת להתפנות", ואני אומר לה "נעמי, את השתגעת, כאילו, את את רוצה למות? אם את קמה עכשיו, רואים אותנו. את רואה, כאילו, יש פה מחבלים. יש פה תנועה שלא מפסיקה. ועד עכשיו הצלחנו שלא יראו אותנו. אז כנראה שאנחנו עושים משהו נכון וצריך פשוט לא לזוז". [מוזיקת רקע] וכבר צהריים וכבר חם.
ניר: והם שכבו שם מהבוקר, בלי אוכל ובלי מים.
רם: אני, ריצות של עד 20… אני לא לוקח איתי כלום בדרך כלל. ידעתי שגם אנחנו נגיע לחוף ושם אפשר יהיה קצת לשתות, לשטוף פנים ו…כאילו חצי דרך, אז אין צורך לסחוב איתי. ועם השמש גם יצאו הזבובים. הזבובים כזה עוקצים אותנו, ונמלים וקוצים, בגב. וקשה לא לזוז. ואני כל הזמן מתחנן לנעמי, אני אומר לה, "נעמי, אני מתחנן, בבקשה כאילו, תתעלמי מהזבובים. גם, גם אותי הם אוכלים. תתעלמי מהנמלים. זה, זה כאין וכאפס לעומת מה ש… אם יראו אותנו פה".
ניר: ב-12 בצהריים, בפעם הראשונה, רם מבחין בתנועה הפוכה - מיד מרדכי לכיוון דרום למחסום ארז. [רכב חולף]
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רם: מגיע רכב, רכב ישראלי, שנעצר בצומת ממש לידנו. אני לא יודע להסביר את זה, אבל אני מבין שהם מתלבטים - אם הם ממשיכים ישר לכיוון מחסום ארז, או פונים ימינה בעצם, לאיפה שאנחנו נמצאים, בכביש גישה הזה. ואני אומר לעצמי, 'טוב, תחכה עוד איזה 10 שניות לראות שלא יורים עליהם, שהם לא חוטפים נ"ט. ואם זה לא קורה, אז אתה, זה הזמן שלך לצאת'. ובאמת ככה [צלילים דרמטיים קצובים ברקע] עוברות כמה שניות שאני, [פעימות לב] אני אני רואה ב… כמה שאני מצליח לראות, אני רואה את ההתלבטות שלהם ואני אומר, זהו, עכשיו אני יוצא ואני מתחיל לצעוק. קודם לצעוק "צה"ל, צה"ל"… [הד ברקע] ואני יוצא מה… מהמסתור עם הידיים למעלה, [מוזיקה דרמטית] וכל הקנים מתרוממים אליי. ואני בראש כזה, 'רק שלא יירו בי', אני עם הידיים למעלה, אני עם בגדי ריצה שאי-אפשר להתבלבל. אמנם עם זקן כזה שמקנה לי חזות אה… הם צועקים לי "וואקֶף, וואקף". [פעימות לב ברקע] ואני עוצר במקום שאני עומד. צועקים לי "רד על הברכיים". ואני יורד על הברכיים ואני צועק להם, "אני אזרח, אני אזרח". כנראה מתרצים והם מגיעים אליי. [קולות הרקע מסתיימים]
ניר: ותוך כדי שזה קורה, מופיעה דמות מהשיחים…
[מוזיקת רקע]
רם: פתאום קופץ קובי. והוא צועק: "אני לא מאמין, אתם חיים!" ואנחנו אומרים לו: "אנחנו לא מאמינים שאתה חי, זאת אומרת, כאילו המחבל ירה עליך". והוא מספר לנו שהוא… שבאמת המחבל ירה, אבל הוא פספס אותו והוא מעד ונפל והתגלגל לתוך איזשהו שיח כזה שהיה שם ליד, ממש מאחורי הקיר. והוא התחבא שם את כל אותן שעות. והוא משוכנע שאנחנו מתים, ואנחנו משוכנעים שהוא מת. ואני לא יכול לתאר לך את השמחה שהייתה באותו רגע.
ניר: החיילים שאלו אותם…
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רם: "מה, מה אתם עושים פה?" אנחנו אומרים להם, "אנחנו, לא שאנחנו פה עכשיו, אנחנו משש בבוקר, משש ועשרים בעצם, תקועים פה ומחכים שתגיעו, ואיפה לעזאזל הייתם עד עכשיו?" והקצין שהיה שם אומר, "אין לי אפשרות לחלץ אותכם, יש פה לחימה בכל האזור. אנחנו נחכה לעוד כוח שיבוא ויוציא אותכם. אני משאיר פה שלושה לוחמים שיאבטחו אותכם עד שיגיע כוח נוסף, ואני יוצא עם עוד שניים… לוחם או שניים, לסרוק פה באזור".
ניר: קובי, רם ונעמי נכנסו לשיח שבו התחבא קובי. שני חיילים תצפתו מבחוץ והחייל השלישי נכנס איתם לשיח.
רם: אנחנו כזה מתחילים לדבר. שואלים אותם מאיפה הם, מספרים לנו שהם מ"כים של צנחנים שבכלל לא היו… קפצו מהבית, הם לא איזשהו כוח אורגני, הם לא עם קשר, הם, הם בעצמם שאלו אותנו לאן אפשר להתפנות. אמרו לנו, "אנחנו מנותקי קשר בדיוק כמוכם". והייתה תחושה של אופוריה. הצלחתי להוציא הודעה לקבו… בקבוצה, שצה"ל הגיע אלינו. כן, תחושה שנגמר האירוע, זהו. ואנחנו בעצם מעבירים את החוויות מהחמש שעות שעברנו בנפרד. אז הוא מספר לנו על הנמלים שעקצו אותו, ואנחנו מזדהים עם זה וצוחקים על זה. קובי הצליח אה… לקח טלפון מאחד החיילים והצליח להתקשר לאחותו, להגיד לה שהוא בסדר ושצה"ל הגיע. נעמי התקשרה לבן שלה מהטלפון שלי.
ניר: הם חיכו בשיח בערך 20 דקות.
[מוזיקת רקע דרמטית]
רם: ואז אני זוכר מתוך השיח, אני זוכר את אחד החיילים שהיה לפנינו כזה מסתובב אחורנית וצועק: "הותקלנו!".
ניר: חוליית מחבלים נוספת הגיעה והתחילה לירות לעברם.
רם: ואחרי כמה שניות צעקה של "רימון!". אני שומע את הנפילה של הרימון, ממש, אולי מטר וחצי מאחריי. ואני נשכב על הקרקע, ממש משתטח, כאילו, הלחי בתוך האדמה, ידיים על הראש, והרימון מתפוצץ [פיצוץ], פיצוץ מחריש אוזניים. אה, ממשיך הירי. אחרי הפיצוץ אני מרים את הראש. ואני רואה שהחייל שאיתנו שואל אם יורד לו דם, כי הוא מרגיש שהוא נפצע, אבל הוא לא… אני אומר לו שאני לא רואה דם. ואז קובי שהיה משמאלי תופס בירך ו… ומראה שהוא מדמם מהירך. [מוזיקת רקע מסתיימת] והוא אומר, "תעשו לי ח.ע., שמישהו יעשה לי ח.ע.", ואני אומר לו, "קובי, יש פה קרב, כאילו, הקרב מתנהל. מי יעשה לך עכשיו ח.ע.? כאילו, תלחץ על הפצע ותשכב". ואני מסתכל ימינה ואני רואה את נעמי תופסת בצוואר ואומרת שגם היא מדממת. [מוזיקת רקע] וכדורים שורקים מעל הראש, ועוד רימון נזרק. ואז אני מרגיש מכה אדירה בגב. וזהו, ואני משוכנע שאני מת. מתקשה לנשום. [מוזיקת רקע מסתיימת] החולצה כולה נצבעה - הייתי עם חולצת דרייפיט לבנה - היא כולה נצבעה באדום בשנייה. ואני אומר לעצמי, 'אתה עוד בהכרה, וייקח עוד כמה רגעים עד שתאבד אותה'. [פעימות לב]
ניר: בינתיים, נעמד מעליהם אחד המחבלים. קובי ראה אותו, התרומם וניסה לרוץ לאחור.
רם: הוא עושה כמה צעדים והמחבל אחריו. הם יוצאים לי בעצם מהפריים. אז אני שומע צרור. אני שומע צעקה וקול של חבטה. של בעצם… קובי נופל על הקרקע. ואז המחבל מסתובב וחוזר אליי, ועומד מעליי, משמאלי, ואני רואה את הרגליים שלו. זהו, אני כאילו כבר בראש אומר, אבסורד כאילו, אבל אני זוכר את עצמי תוהה אם הכדור מגיע לראש או לגב או כאילו איפה, איפה אני הולך לחטוף את זה. [צליל דרמטי] אני שומע צרור, שלא פוגע בי, אבל הוא פוגע בנעמי. ואני מרגיש את ההדף מהצרור הזה. ונעמי משתתקת. ו… אני מחכה לכדור שיסיים את זה, [צליל דרמטי] ואני שומע עוד שניים-שלוש יריות והמחבל נופל. ושקט. זהו, שקט מוחלט. החייל שהיה איתנו בשיח ונפצע, הוא זה שחיסל את המחבל. ואני עדיין משוכנע שאני מת. אני לא זז. אני נושם נשימות שטוחות מאוד, גם כי אני מרגיש ש… דרך לי פיל על הגב, וגם כדי שהחזה לא יזוז בעצם ולהישאר, להיראות מת. ואני… כאילו ברור לי שכבר אף אחד לא יוציא אותי משם. [מוזיקת רקע] ואני לא מאבד את ההכרה. אני כאילו מחכה לזה, לאבד את ההכרה, וזה לא קורה.
ניר: כעבור 20 דקות, רם שמע מסביבו קולות בעברית.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
רם: ואני מבין שזה הזמן להרים את הראש ואני מרים את הראש וצועק שוב פעם: "צה"ל, צה"ל, אזרח פצוע, אזרח פצוע". ומגיע אליי איזשהו קצין. שאל אותי אם אני יכול לעמוד וללכת, אמרתי שאני לא יודע. לא ניסיתי. [מוזיקת רקע] ניסיתי להתרומם וממש עוד לא הספקתי, ושני חיילים נכנסו כזה מתחת לידיים והרימו אותי. אה, אני עוד זוכר ששאלו את החייל שהיה איתנו אם הוא יכול להמשיך להילחם והוא אמר שלא, שהוא פצוע. שהוא צריך שיפנו אותו.
ניר: רם עלה לרכב עד לצומת יד מרדכי ואחר-כך עלה על אמבולנס שפינה אותו לבית חולים ברזילי. [צליל של מוניטור] רק שם הוא הבין מה היו הכאבים שהרגיש ומאילו פציעות הוא סבל.
רם: פצע כניסה ויציאה בישבן. ויש עוד איזשהו פצע לא ברור בגב, כנראה מהרימון. אבל שאני פצוע קל.
ניר: לבית החולים הגיעו קרובי משפחה כדי לחפש את יקיריהם.
רם: גם המשפחה של קובי וגם המשפחה של נעמי הגיעו לבית החולים אליי, לשאול אותי מה איתם ואיפה הם. הם הוגדרו נעדרים ב… [שותק] אני לא יכולתי להיות זה שמבשר. זאת אומרת, אני אמרתי למי שצריך היה, אז תיארתי לו את המצב ואמרתי לו שאני מבקש ש… שאנשי מקצוע בעצם יעבירו את ההודעה.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
ניר: וגם בקבוצת הוואטסאפ, השאלות לא פסקו. [צלילי הודעות וואטסאפ]
[מוזיקת רקע]
רם: ואתה יודע ואתה לא יכול להגיד.
ניר: ההודעה הרשמית על מותה של נעמי הגיעה רק ארבעה ימים אחר-כך.
רם: [מחייך] נעמי הייתה אור. כל חדר שהיא נכנסת אליו היה זורח. תמיד הייתה מחייכת, תמיד אופטימית. תמיד הייתה מפרגנת. היא הייתה המאמא של הקבוצה, הצעירים בקבוצה כולם הסתכלו למעלה לנעמי. וגם קובי, גם דמות מאוד אהובה פה באזור, מאוד מוכרת. קובי ונעמי … אני באמת לא, לא יכול לחשוב על אנשים שלא אהבו אותם. באמת.
[מוזיקה מתחזקת ונשארת ברקע]
ניר: באותה שבת נרצחו עוד שני חברים מקבוצת "Sderot front runners".
רם: החבר שיצא לרכב על האופניים, שצילם את עצמו, ליאור וייצמן, מחבלים הגיעו אליו במקום שהוא הצטלם בעצם. סמוך לצומת שער הנגב, כמה דקות אחרי שהוא הצטלם. וחבר קבוצה נוסף, ניצב משנה אבי עמר, איש כוחות הביטחון, שקפץ להגיב, לחם בכמה זירות, והזירה האחרונה שהוא הגיע אליה הייתה בארי. ושם הוא… נפל. גם את שני החיילים מתוך השלושה, גם נפלו בקרב. אילי גמזו ואיתי מרציאנו, זכרונם לברכה. הם בעצם אה… ספגו את האש ראשונים, בלמו את ההתקפה ובזכותם אני, ואני בטוח שעוד חיים רבים ניצלו.
[מוזיקת רקע מתגברת ומסתיימת]
ניר: בחודשים מאז, קבוצת הריצה שהפכה להיות גם מרכז חברתי, המשיכה לפעול.
רם: הקבוצה איבדה ארבעה חברים, כששלושה מתוכם היו הגרעין ה… אתה יודע, עברתי על תמונות, ושלושתם מופיעים כמעט בכל תמונה. עכשיו כל, כל ריצה היא ריצה לזכרם. אני הרבה פחות פעיל שם מאז. בטח לא המקום שהיה לי.
ניר: רם, בתוך ההחלמה הפיזית והנפשית שלו, כבר לא רץ כמו בעבר.
רם: זאת מלחמה, לצאת לרוץ. יצאתי, רצתי כמה פעמים. יש לי התמודדות שאני עוד צריך לצלוח, ה-לחזור לרוץ לבד, קצת מפחד מהלבד. לא מְהַ… מה שיכול לקרות, אלא מְהַ… דווקא מהמחשבות. וה… דווקא מה שהיה בעצם הטיפול, [מוזיקת רקע] היום מסתמן כמו ההפך. אני מנסה עכשיו כמה שיותר לחזור לשגרה של כושר ובריאות, שאני עוד לא שם. ריצות למרחקים ארוכים. [מגחך] כן…
ניר: האזנתם והאזנתן ל"אסיף - יומני שבעה באוקטובר". ערכתי את הפרק יחד עם מאיה קוסובר. הפקה נועה רוקני, עריכת סאונד ומיקס מור סיון. מוזיקת הנושא מבוססת על השיר "אסיף", שאת מילותיו כתב איתמר פרת והלחינה נעמי שמר. תודה ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר, במיוחד עבור ההסכת.
כל הפרקים של "אסיף" מחכים לכם להאזנה בכל יישומוני ההסכתים וגם ביישומון "כאן", שם אפשר למצוא את כל עולם התוכן של "כאן", בדיגיטל, בטלוויזיה וכמובן ברדיו.
אני ניר גורלי, תודה רבה על ההאזנה.
[השיר "אסיף", בביצוע יהודית רביץ]
"אֱסוֹף אֶת הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, שֶׁגָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
אֱסוֹף אֶת הַמַּעֲשִֹים, הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, שֶׁגָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד".
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments