top of page

אסיף - יומני שבעה באוקטובר - 7 - פרק 4: בר

Updated: Nov 29, 2023


תקציר: בר טוויטו חיכה חודשים ללכת לפסטיבל נובה. הפסטיבל המושלם הפך לסיוט כשבר וחבריו נאלצו לנוס על חייהם עורך ומגיש: ניר גורלי, עורכת: מאיה קוסובר, עריכת סאונד ומיקס: עודד דוידוב, מפיקות: נעם פלג, נועה טייב ונועה רוקני, צילום: יאיר מיוחס מוזיקת הנושא מבוססת על השיר ״אסיף״ מילים: איתמר פרת, לחן: נעמי שמר, נגינה: דניאל שמר תודה מיוחדת ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר עבור ההסכת. הפקה מוזיקלית: מור סיון

 

["אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי"]


[שיחה בפיצריה]


ניר: זה בר טוויטו בן 28 מגבעת שמואל, מנהל בוקר בפיצה דונטלו שבאבן גבירול תל אביב. הוא עבד כאן בעבר, עזב לעבודה אחרת בסטארט אפ ולפני שלושה חודשים חזר.

....

בר: כן. אוהב לתת לאנשים, לראות אותם שמחים, שיגידו לי שהפיצה שלי הכי טובה בארץ.


ניר: אני פוגש אותו בפיצרייה, שבועיים אחרי אירועי השבעה באוקטובר.

יש פה אזעקות, תגיד?


בר: כן. אני יוצא לראות אותם, את הטילים אבל אנשים רצים פה למקלט.


ניר: ואתה נשאר בעמדה?


בר: רגוע.


ניר: למה רגוע?


בר: מה זה רגוע? אחרי מה שעברנו, אתה יודע, טילים עם יירוטים זה לא... זה כן מפחיד, אתה רואה אותו בא לכיוון שלך, זה כן ממש מפחיד, אבל הוא מתפוצץ. גם אם הוא מתפוצץ איתנו, אז זה מכה אחת, זה בלי כאב.


ניר: שלום, אני ניר גורלי ואתם על "אסיף", יומני שבעה באוקטובר.

הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא.

בר היה בפסטיבל נובה, מסיבת הטבע שהתקיימה ליד קיבוץ רעים.


בר: יומיים לפני, אם אני לא טועה, או יום לפני, חבר אומר לי שהוא סגר לי כבר כרטיס, אמרתי לו איזה יופי וזה, תודה רבה.


ניר: הם היו עשרה חברים שקבעו ללכת יחד, חלקם חובבי טראנס, אחרים באו בשביל אווירת הפסטיבל.

בר הולך למסיבות כאלה מגיל 17.

מה אתה אוהב במסיבות?


בר: הווייב, משפחתיות כזה, אחווה, אהבה. כולם אוהבים את כולם, כולם עוזרים לכולם.

חסר לך משהו, שואלים אותך תמיד כאילו, אתה צריך משהו, חסר לך משהו, אתה, זה כזה תן וקח, אבל באהבה כאילו, יותר כיף אפילו לתת.

והכול קמפים כזה, אתה יודע, אוהלים, וזה, הכול מיוחד.

התפאורה יפה, הטראנסים, אומנים שמגיעים מחו"ל, מכל העולם, וזו מסיבה שהייתה הכי מדוברת.


ניר: בערב שישי, השישה באוקטובר, בר וחברים שלו ירדו לדרום.

בדרך כלל המסיבות מתחילות מאוחר, ונמשכות עד הערב של יום למחרת.

כששיא המסיבה, זו כמובן, שעת הזריחה.

השערים נפתחו בעשר בערב, אבל בר והחברים יצאו מאוחר, נתקעו בתורים בכניסה, ורק בסביבות חמש בבוקר, ממש נכנסו למסיבה.


בר: התחלנו לרקוד, היתה מסיבה מטורפת. הלכתי רגע לנוח בקנטה.

זה מקום שאנחנו יושבים, חלקם עם אוהלים, אנחנו הפעם לא לקחנו אוהל משמיים, כי אם היינו צריכים לקפל את האוהל אז כנראה ש... היו יורים בנו. הבאנו מחצלת, הבאנו פוף, שאתה יושב עליו, וכיסאות, שולחנות, אורות כאלה צבעוניים, אתה יודע שהקנטה שלנו תהיה יפה, זוהרת. והרבה מצב רוח.

עשינו שם סיבוב, אני זוכר כאילו שהלכנו לרקוד.

אני עוד לא כזה הייתי בריקודים, אמרתי, אני רוצה לעשות סיבוב, לראות את כל המקום, חברים שלי ראו את הבמה שהם רוצים, הם כולם על הבמה, אני עושה את הטיול. אני ועוד חבר שלי ועוד ידידה.

רואים וזה, מסתכלים, מתרשמים, נהנים, ממשיכים לעוד מקום של תמונות, ציורים, אומרים, וואו, כמה השקיעו במסיבה הזאת, איזה יופי.

אני אמרתי להם, אני חוזר לקנטה, אני אנוח קצת.

היה בקנטה עוד חבר וידידה, ישבנו כולם ביחד, נשענתי על הפוף, שמתי ראש.

פתאום אחרי כמה דקות אתה שומע פשוט פיצוצים.

ועוד לא התעוררתי על עצמי כזה.

פותח את העיניים, סוגרים את המוזיקה, אתה מתחיל לשמוע עוד ים פיצוצים, כאילו, אתה מילימטר מעזה.

וידידה שלי, אחת מהידידות, קיבלה התקף חרדה. עלה לה קצת בראש מה שהיא עברה בצבא וזה.

היא פשוט קפאה.

אנחנו יוצאים מהמסיבה, כי ראיתי את החברה קפואה, אמרתי, 'בואו ניקח אותה לאוטו', שמנו אותה באוטו וחיפשנו עוד שתי מכוניות של חברים אחרים.

אנחנו חוזרים, מחפשים את האוטו, רואים איזה מישהי עם כל מיני ציוד שלה, של הקמפינג, והיא לא יודעת איפה הרכב שלה, היא יודעת את הכיוון. ויש לה ים דברים, וכאילו, ייקח לה ים זמן, היא הייתה עושה הרבה נגלות.

ואז אמרתי לבנות שאיתי, כאילו, בואו תתפסו את הדברים הקלים, אני אתפוס את הכבדים, ובואו נעזור לה להתקדם לכיוון הרכבים. עוד לא ידענו שיש יריות.

התקדמנו, ראינו את החברים שלנו, הורדנו את הדברים, גם הרכב שלה היה ליד.

הם שומעים שיש יריות, אני לא שומע, הם חושבים שאני משחק אותה ראש קטן בגלל הבנות. כאילו, להרגיע אותם שיירגעו, ואני בכלל שומע רק את היירוטים.


ניר: הם נכנסו לרכב, והתחילו להתקדם אל מחוץ למתחם, במטרה לצאת לכביש.


בר: אני אומר לחברים שלי, 'יש פקק. כאילו, הפקק עומד, זה לא שיש פקק. זה לא בגלל הטילים.

אם הפקק ככה עומד, זה בגלל שכנראה פגע רסיס או משהו, או לא יודע.'

הם אומרים לי, 'די, תפסיק לדבר שטויות', פה, שם, זה, אני פותח את הדלת, ואת החלונות, אני שומע יריות, אני אומר להם, 'אני שומע יריות', הם אומרים לי, 'די, בר, תפסיק לדבר שטויות, אנשים מסטולים זה שלא תשגע אותם.'

פתאום עבר בן אדם מחוץ לאוטו, אמרתי לחבר שלי עדי, 'תפתח רגע את החלון, שאל את הבן אדם בחוץ מה קורה.'


ניר: החבר פתח את החלון ושאל:


בר: מה קורה פה, למה כולם עומדים? אז הוא אומר לו, 'יורים עלינו'.

ואז הסתכלתי על החבר, החבר מסתכל עליי. זה לחץ, אבל מעורבב בשאננות. כאילו, אתה לא יודע מה לעשות, גם אתה בחוסר אונים מצד אחד. ומצד שני, הם אומרים, כאילו, אל תדאג גם קרב יריות וזה הצבא שלנו הכי חזק בעולם. אנחנו נצח אותם.


ניר: בר יצא מהאוטו והתקדם לראות בעצמו מה קורה.


בר: התקדמתי לכיוון היריות, ראיתי שתי אנשים רצים לכיוון שלי. מהכביש, בן ובת, עם דם ברגל, והבן זוג שלה עומד ממולה עם קפוצ'ון ביד.

היא צועקת מאמי תעשה משהו, יורד לי דם, תעשה כבר משהו, וצועקת בהיסטריה. והוא בוהה בה מסתכל, המום. לא יודע מה לעשות, לקחתי את הקפוצ'ון, לחצתי לה על הרגל. היא אמרה "איי" וזזה אחורה בצעקה כזה, והוא תפס לי את היד.

אמרתי להם, אולי אני אקח אתכם, כאילו, יבריח אתכם, יעזור לכם. הם אמרו לי, לא, לא, תודה.

הם כנראה פחדו שיראו אותם בורחים בקבוצה, וירססו, כי הם כבר היו יותר קרובים, פגעו בה הרי אז היא כבר ראתה את הסרט. ואנחנו לא יודעים כמה מחבלים יש.

אז הם ניסו לברוח לבד, ברחו לכיוון המסיבה.

אנחנו רואים אנשים פתאום, מהכיוון שהם באו ואני באתי, אנשים רצים קבוצה, אנחנו רצים איתם ממול, בכביש ממול, אנשים גם רצים.

אז אני אומר להם, אל תרוצו לשם, יש מחבלים. בצעקות. הם אומרים לי, אבל גם פה יש מחבלים. ואז ברחנו לשטח.

אומרים לנו, יש פה מחבלים, אל תבואו לפה, אל תבואו, תברחו גופות זה. ברחנו גם משם, לכיוון השטח, ממול.

ורצנו, רצנו, כדורים עוברים לנו ליד הראש, אתה שומע את השריקות של כל סוגי הנשק, קלצ'ניקוב, מאג, שהוא אוטומט, אתה שומע אותו מתפרע.


ניר: בר והחברים חזרו לרכב ועשו פרסה.


בר: אנחנו היינו בפקק מאחורה כזה, ואז אנחנו שומעים כמה רכבים מאחורינו, פיצוץ, בום.

פיצוץ שאתה מרגיש אותו, זה כנראה RPG, שפוצץ רכבים או משהו. אמרתי לחבר שלידי, בוא נקפוץ מהאוטו, נברח. והוא אומר לי, אבל מה עם האוטו, מה נעשה? אני אומר לו, מה עם החיים? איזה אוטו?

יוצאים מהרכב אני והוא ועוד שתיים, כי פשוט אתה רואה אנשים רצים. הם רצים מסביבך, מסביב לאוטו, הם רצים ישר.

ואתה שומע ים יריות מכל כיוון.

ירו מצד ימין של הכביש, מצד שמאל של הכביש, מהשטח של המסיבה, ואז גם בשטח שנכנסנו.

בנות נופלות, בנים נופלים.

זוכר ממש את הבעות פנים, את הכאב, את האומללות, גם את החלק המפחיד שיוצא להם מהפנים.

אבל לא, אני לא זוכר, אם תראה לי תמונות של החטופות, אני לא זוכר אם זה הם או לא הם.

אני זוכר רק את ההבעות פנים.

וניסיתי פעם, פעמיים, שלוש, וחבר שלי צועק לי, בר, תפסיק להציל אנשים, תציל רק את עצמך, כאילו.

ואני אומר לו, די, תעזור לי, תנסו לעזור לי, ואני מתכופף, כי אני שומע ים כדורים שורקים לי ליד הראש, ואני רואה שאין מה לעשות.

גם הבנות אמרו, כאילו, כל אחד בתורה, תמשיך, כאילו הכל, לא הכל טוב, אבל תמשיך, תציל את עצמך.


ניר: כשמאחוריהם שורקות יריות ללא הפסקה, הם המשיכו לרוץ והגיעו לשטח חקלאי עם תעלות.


בר: חבר שלי קפץ ראש לתוך המחילה, חבר שהיה איתי יד ביד, ועוד שתיים המשיכו לרוץ, הם לא ראו את זה בכלל. עכשיו, הוא לא התרחק ממני יותר מדי, הוא התרחק שתי מטר. אבל שתי מטר שהרבה מחבלים יורים עליכם ומיליון כדורים, זה... ים.

ואני אומר לחבר שלי, קום, צא משם, צא.

ואתה רואה אנשים באמת קופצים, נכנסים ראש לתוך התעלות, מסתתרים, כאילו, שוכבים שם וזה.

אבל הם היו עם הראש ישר, אל הבריחה.

אני הייתי עם הראש כאילו להוציא אותו. אז אני רואה פתאום ים אנשים שרצים, כמו עדר.

ופשוט נופלים, נופלים, נופלים, כי טובחים בהם, ואני רואה רכבים מאחוריהם.

ואמרתי לו, יאללה, קום, צא.

נכנסתי לתוך הבור, ראיתי שהוא לא יוצא כאילו לתוך התעלה הזאת, ואני שוכב שם ראש, ואני תופס לו יד ביד, ומושך אותו, אחד, שתיים, שלוש, מתחילים לרוץ, רצים, רצים, רצים.


ניר: ואז הם ראו רכב בצבע שחור שנראה להם כמו רכב של צה"ל. חבר אמר לבר שכדאי להם ללכת לכיוון שלו.


בר: אמרתי לו, תשמע, לא הולכים אליו. זה לא נראה לי צבא, כי אם זה היה צבא, אז הם היו מעכבים אותם. והוא אומר לי, טוב, אז מה עושים? ואני אמר לו, בוא נמשיך ישר.

חלק מהאנשים לקחו ימינה לכיוון הרכב הזה, ויום אחרי זה בדיעבד, כאילו, ראינו שיצאה כתבה על אנשים שהלכו לרכב, והראו סרטונים שלהם כאילו שחטפו אותם וזה. שזה היה ברכב כמו צבאי כזה.

המשכנו להתקדם, ראינו כמו חווה של בדואים כזה, באמצע המדבר כזה, באמצע הפרדסים.

הבנות התחילו לבכות, חשבו שזה משהו של החמאס, שכאילו הבריחו אותנו לשם בכוונה ופה יחטפו אותנו וזה.

ואני בתור אחד שרוכב על אופנועים טרקטורונים, ומטייל הרבה בשטחים ובשדות, אז אני יודע שזה או של בדואים או של דרוזים.


ניר: הם נכנסו פנימה. כמו שבר חזה, המקום היה בטוח וריק.


בר: חיטטנו להם בדברים בשביל למצוא משהו להילחם איתו. סכין, משהו.

מצאנו סכין אחד, לקחתי אותו עליי. המשכנו ללכת, חלק מהאנשים שתו שם, אני לא שתיתי, כי ראיתי תור של אנשים שרוצים לשתות.

המשכנו ללכת, כל זה הליכה, ריצה, הליכה, ריצה. אם אתה הולך זה בשביל להסדיר את הנשימה.


ניר: אחרי ארבע וחצי שעות של תנועה, בר הרגיש שהוא עומד להתמוטט.


בר: אמרתי לחברים שלי, 'תמשיכו', כי נפלתי באמת, כבר היה לי סחרחורות, הקאתי, שכבתי על הרצפה, התייבשתי ממש. התמוטטתי על הרצפה, אמרתי להם, 'תמשיכו'. הם אמרו לי, 'לא, זה או שאתה הורג את כולם או שאתה ניצל עם כולם'.

כי המחבלים בדרך, אתה פתאום מתחיל לשמוע את היריות, לאט לאט מתקרבות אליך.

אמרו לי, 'בר, תתעשת', ואני בן אדם גם שמן אחי, לא הבנתי איך הצלחתי לרוץ את כל זה, כאילו, 130 קילו. כאילו, נס, נס.

ממשיך משם, אחרי מה שהם אמרו לי, ממשיכים, אני הולך בזיגזג, מסוחרר.

ראיתי פתאום צינורות של השקיה כזה, פתחתי את אחד מהצינורות, מרטיב את הגוף, ממשיכים, ממשיכים, ממשיכים. שומעים יריות, נעצרנו, אמרנו כולם, וואי, מה עכשיו, היריות כאילו ממש קרובות.

אני כבר גמור, כמו שאמרתי לך, ים אנשים, פורקים, פתאום עומדים לידינו שתי טנדרים שחורים, עם נגררות ענקיות.

אמרתי, יואו, זה המחבלים, כאילו, שניה לפני זה שמענו יריות.


ניר: בר כמעט התחיל לרוץ לכיוון השני, כשפתאום הוא שמע קריאות בעברית.

האנשים על הטנדרים היו תושבי יישוב השכן פטיש, שסיכנו את חייהם ויצאו לסיבובים בשטח כדי לאסוף את מי ששרדו מהמסיבה.

זו הייתה הפעם הראשונה אחרי מסע האימה שעברו, שבר ואחרים הרגישו קצת ביטחון.


בר: ואז מישהו דתי יצא ופתח לנו את המכולת שלו, אמר לנו, תשתו, תאכלו הכול, אתם לא נראים טוב וזה.

תפרקו לי, הכל, הכל, הכל, פתח גם את המחסן, כי נגמר השתייה במקררים, הביא לכולם הכול.

באו אנשים, אמרו לנו, יאללה, תעלו על האוטובוסים, אנחנו מבריחים אתכם למסלול, כי יש גם פה חדירת מחבלים בפטיש.

אז הבריחו אותנו שוב בשם מסלול, כאילו, ושם הסבירו לנו מה קורה במדינה.


ניר: לשם גם הגיע אבא של אחד החברים שאסף אותם הביתה. בר הגילה שכל החברים שלו, גם אלו במכוניות האחרות, הצליחו לברוח בשלום.

באותו הערב, כולם נפגשו לעכל את מה שעבר להם.


בר: הלכנו, ישבנו כולם ביחד, כאילו, כל החברים שזה קרה איתם, וכולם המומים, כאילו, עד היום אנחנו לא מפסיקים לדבר על זה כל יום, זה כאילו, 90 אחוז, 95 אחוז מהזמן זה אצלנו בראש.

ואנחנו חרוטים ופצעים לנצח, כאילו, חזרנו בריאים ושלמים, אבל לא בדיוק, הבנת?


ניר: בר לקח יום חופש אחד, וחזר לעבוד בפיצרייה.


בר: באתי יום אחרי זה, ואז הבנתי שאני צריך טיפול.

כי עם אנשים שקרובים אליי, או שאני יודע שאני הולך לדבר איתם, אני חסום רגשית. עם אנשים שבאים לי פתאום בספונטני, והם מדברים איתי פתאום במהלך היום, אני יכול לבכות. כאילו, לספר ולבכות.


ניר: האזנתן והאזנתם לאסיף יומני 7 באוקטובר. ערכתי את הפרק עם מאיה קוסובר, עיצוב, סאונד ומיקס, עודד דוידוב.

מפיקות נועה טייב ונועה רוקני, סייעה בהפקה נועם פלג.

תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים.

בפרק שולב הטרק "Reincarnated" של דיג'יי דניאל אשר כהן, שנרצח סמוך לקיבוץ נירים ב-7 באוקטובר.

מוזיקת הנושא מבוססת על השיר "אסיף", שאת מילותיו כתב איתמר פרט והלחינה נעמי שמר.

תודה לדניאל שמר על הביצוע.

ותודה ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר במיוחד עבור ההסכת ולמור סיוון על ההפקה המוזיקלית.

פרקים נוספים מחכים לכם באתר ובישומון כאן.

אני ניר גורלי, תודה רבה על האזנה.


[השיר אסיף]


5 views0 comments

Comentários


bottom of page