top of page

אסיף - יומני שבעה באוקטובר - 7 - פרק 8: יואב ושלי בראל


תקציר: יואב ושלי בראל מכרו בגדים בפסטיבל נובה. בסיפור הבריחה שלהם יש הרבה מזל אבל גם אינטואיציה חזקה שהנחתה אותם בצמתים הקריטיים עורך ומגיש: ניר גורלי, עורכת: מאיה קוסובר, עיצוב סאונד ומיקס: דניאל שמר, הפקה: נועה טייב, נעם פלג ונועה רוקני, צילום: יאיר מיוחס מוזיקת הנושא מבוססת על השיר ״אסיף״ מילים: איתמר פרת, לחן: נעמי שמר, נגינה: דניאל שמר תודה מיוחדת ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר עבור ההסכת. הפקה מוזיקלית: מור סיון See [omnystudio.com/listener](https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

 

אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שלי: מבחינתי זה היה להגיע הביתה גם לא עצרנו במיגוניות ולא בקיבוצים אני ראיתי בית גם ראיתי את הבית ז"א כל הזה אני הייתי, הייתי בטוחה שנגיע הביתה כבר ראיתי את המרפסת כבר ראיתי את הספה שלנו רק רציתי כבר להגיע פשוט רציתי כבר להגיע.

שלום אני ניר גורלי ואתם על אסיף יומני שבעה באוקטובר הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא.

עם שלי ויואב בראל שוחחתי בזום כי יואב בדיוק היה במילואים

יואב: אני מחר חוגג 45, מתנדב בפיקוד העורף כבר כמה שנים יכולתי כבר לסיים את המילואים כבר בגיל 40 אבל המשכתי. אני אוהב לתרום, חשוב לתרום

ניר: יואב הוא מיישם מערכות פיננסיים במקצועו ומתנדב למילואים בפיקוד העורף.

יואב: בגדוד שנקרא חילוץ והצלה והתפקיד של הגדוד הוא לתת גיבוי חלילה וחס אם כיפת ברזל תפספס טילים אז יש פה כוח מחלץ עם המון המון כלים מכניים ענקיים בתקווה שלא ישתמשו בנו.

לפני שלוש שנים היה את הקורונה, ופיקוד העורף לקח את עצמו לנהל את כל המלוניות, אז שמה אני הייתי סגן מנהל מלון קורונה בתל אביב.

ניר: הקורונה הייתה תקופת מפנה עבור אשתו שלי.

שלי: אני גרפיקאית בעיקרון אבל בעצם הפסיק להיות עבודות בגרפיקה מאז הקורונה והמצאתי את עצמי מחדש כמו שאומרים.

מצאתי את עצמי כאילו לא עובדת כמו שצריך. היה לי חלום מ-2003 להביא בגדים מהודו ולמכור אותם.

ב-2017 כשאני ויואב היינו בהודו אז ראינו שזה באמת אפשרי לעשות את זה.

סתם, חשבנו על זה. ובקורונה החלטנו פשוט לרוץ על זה. מה שיהיה יהיה. בכלל לא חשבנו שזה יגיע לרמה של אחד הדוכנים היותר גדולים בארץ, שנמצאים במסיבות הכי גדולות, בפסטיבלים הכי גדולים.

- מוזיקה –

שלי: הגשמתי את החלום הזה אני נורא נהנית מהעבודה הזאת, זו עבודה שהיא ממלאת אותי. זה לא רק הלמכור, זה ללכת למסיבה, זה ליהנות, זה לדבר עם אנשים.

זה מחיה אותי, אני נהנית להיות במסיבה, אני מאוד נהנית לרקוד. זה מחיה אותי לשבוע.

ניר: הבגדים ששלי מייבאת פופולאריים במיוחד במסיבות ובפסטיבלי טראנס.

שלי: זה נישה מאוד קטנה, אבל זה נישה שהיא שלי. כי אין עוד אנשים שמוכרים את הדברים שאני מוכרת. אז זה ממש שהפכתי להיות באמת אחד מהדוכנים היותר גדולים כאילו למסיבות בארץ.

הייתה איזו בחורה, שהיא לפני יומיים, היא אמרה לי שהיא הייתה באוזורה, שזה פסטיבל עולמי, והיא לא קנתה חצאית, כי היא רצתה את החצאית שלי.

קנתה את החצאית שלי בנובה, והיא נשרפה לה.

והיא רצתה עוד חצאית שאני אביא לה במחיר כאילו יותר זול. היא יושבת באיכילוב, בשיקום.

נסעתי לאיכילוב, ונתתי לה את החצאית, והיא התרגשה מאוד, והתרגשנו מאוד.

ו.. כן, לעשות קצת טוב על הלב כמה שאפשר.

ניר: לפסטיבל נובה, שלי ויואב הגיעו ביחד.

יואב: אני בכלל לא הייתי צריך להגיע. חברה של שלי הייתה צריכה להגיע, וב... איך אומרים? "במזל", אני שם בגרשיים, כמה ימים לפני המסיבה הן רבו.

כשבאמת, לשלי הייתה צריכה להיות עזרה. עזרה גם פיזית, וגם להיות בדוכן. וככה, לא ידענו מה לעשות, אז התחלנו לדבר עם הסבתות, כי זה כמה ימים לשמור על הקטנים, זה לא פשוט בכלל.

למזלנו זה התאפשר.

הסבתות ככה, נתנו את האישור, את האוקיי, שהם ישמרו על הקטנים, ואני באתי עם שלה.

ניר: לשלי ויואב יש שני ילדים, אמיליה בת שלוש וינאי בן החמש.

הם נסעו לדרום לסוף שבוע ארוך כדי למכור בשני פסטיבלים שהתקיימו באותו המתחם.

פסטיבל יוניטי שהתחיל בחמישי בערב, ופסטיבל נובה שהתחיל בשישי ואמור היה להסתיים בשבת אחר הצהריים.

הדוכן שלהם הוא מעין חנות קטנה.

שלי: יש לנו בד שאנחנו שמים מסביב לדוכן, ו...

יואב: שמנו גם כל מיני ניאונים, ושמנו תאורה כזאת יפה וחמימה שתזמין, יש בובות ראווה ליד החנות, עם בגדים שאנחנו שמים.

וכמובן, אנחנו נמצאים בכניסה של החנות-דוכן, מחויכים, ומחכים לאנשים שיגיעו.

ניר: הלילה הראשון היה מושלם.

שלי: עסקים מעולים. והיה כיף, והיה אווירה נהדרת, והיה באמת, הפסטיבל של היוניטי, היה באמת, באמת... היה תענוג.

יואב: 30 שעות בלי שינה, כאן אנחנו באדרנלין מטורף, עם מלא אנרגיות. לגמרי.

אני תאמת, בין פסטיבל לפסטיבל, יצא לי לישון על איזה כיסא ככה איזה שעה, כי באמת הייתי ממוטט, אבל שלי, היתה חייבת לסדר את הדוכן, שייראה כמו שצריך.

אז אני טיפונת ישנתי והיא וונדר וומן. ממש ככה.

ניר: בשישי בלילה, נפתח פסטיבל נובה.

יואב: איך שהמוסיקה התחילה לפעול, שם המונים, ככה, הסתערו מה שנקרא.

שלי: הכל נפתח, הכל היה... פשוט אושר. אי אפשר להסביר את זה אחרת. אנשים יפים, האנשים הכי יפים של הסצנה, באמת.

כל ילדה מהממת, כל ילד פשוט... והם ילדים, הם בני 19, 20, חיילים, משוחררים. הרבה עברו אצלי בנות בדוכן, ו... אתה יודע, ודיברתי איתם, וצחקתי איתם, ו...

יואב: הצטלמנו, והעלינו סלפי, וסטורי. היה לנו עבודה בלי הפסקה.

עד באמת, שש בבוקר, כל הזמן אנשים באים, נכנסים לדוכן, שואלים שאלות, מצטלמים, קונים.

שמחים, שותים, נהנים, ממש אווירה של פסטיבל. ממש כיפית, ממש כיפית.

שלי: אז הגיעה שש בבוקר, עלה די-ג'יי שניגן טרק מאוד... הפתיחה של הסט שלו, זה היה... "כל גלגל"

של אברהם טל. זה היה מאוד כזה מרגש.

הזריחה זה הזמן שכל האנשים נמצאים ברחבה. אנשים מחכים לזריחה. כל האנשים נמצאים ברחבה, זה הזמן שאנשים באים. אנשים באים ב-4, ב-5, כדי להגיע לזריחה, לסט של הזריחה.

ניר: ואז התחילו המטחים.

שלי: יואב מסתכל החוצה, הוא אומר ש... יורים עלינו ואני יוצאת מהדוכן ואני רואה... לא מטח אחד, שתיים, אני רואה עשר ביחד פשוט עשר מטחים כאילו... מטורף.

בכל מקום, ממש, בכמות... לא... אני חשבתי שאני באיזה סרט.

והדבר הראשון שחשבתי, וואי, אני עם דוכן. כאילו, מה עושים עכשיו?

יואב: אני קודם כול במטח הראשון, קודם כול גם הסתובבתי, כולם הסתכלו לכיוון ישראל, אני הסתובבתי לכיוון עזה, וגם ראיתי את המטחים, וגם ראיתי כל מיני נקודות שחורות כאלה, מתקרבות.

לא הצלחתי להבין מה זה, אני אמרתי, אני יודע שיש לי בעיה בראייה, אולי המשקפיים שלי לא טובות, או אולי...

בדיעבד, אני ראיתי את הרחפנים מגיעים אלינו, אבל לקח לי קצת זמן להבין מה קורה.

אבל לפי הפקודות של פיקוד העורף, פשוט... תופסים מחסה, ידיים על הראש, וממתינים.

אבל זה היה משהו שהוא מאוד מאוד חריג, כי אנחנו כבר רבע שעה מנסים לתפוס מחסים מתחת לאיזה עץ מסכן כזה, כן? שהוא לא באמת יכול לעזור לנו במידת הצורך.

שלי: המשטרה ביקשה מאיתנו לשים להשתטח, השתטחנו, מחכים חמש, עשר דקות, רואים המטחים לא נגמרים, וזה לא הגיוני, כי מטח תמיד זה, זה, זה, יש מטח, מחכים, ואז מגיע עוד מטח, בסדר, ואז מתקפלים, כאילו.

אנשים עוד חשבו שהם הולכים לחזור למסיבה, כאילו, אנשים חיכו לסיום המטח.

יחזור איזה, ויחזור למסיבה.

ראיתי שהמטחים לא נגמרים כבר הרבה זמן.

יואב: ובאמת שלי אחרי איזה רבע שעה פתאום אומרת, זהו, עכשיו מתקפלים והולכים עכשיו.

מסביבנו אנשים לא הבינו את חומרת המצב.

ניר: אבל לשלי הייתה אינטואיציה לקלוט שמשהו בסיטואציה לא רגיל.

שלי: פתאום, כאילו, קמתי, אני לא יודעת אפילו מאיפה, מאיפה קיבלתי את ה... זה היה מ-0 ל-100 בשנייה, כאילו, מישיבה בדוכן, ל... התחיל אטרף לקפל אותו.

יואב הלך להביא את האוטו, ואני מקפלת את הדוכן באטרף.

זאת אומרת, הכול על הכול, את התכשיטים, ככה, איך שהם פרועים, פנסים דלוקים.

היה לידינו דוכן שהוא פשוט התחיל לארוז, כאילו, סוגר את השכיות, סוגר את זה.

לא יודעת מאיפה הגיע לי האטרף, העמסנו את האוטו בדקה.

זאת אומרת, דוכן שאנחנו מקפלים בשלושת רבעי שעה, משהו כזה, קיפלנו ב-10 דקות.

יואב: היינו בג'אננה, בלתי מסברת, אנדרנלין ש...

שלי: אנדרנלין שהוצאתי את היתדות כמו חמאה, משהו כזה.

יואב: והן היו תקועות עם פטיש מטורף. זאת אומרת, היה צריך חוזק מטורף לעשות את זה, לא ממש בקטנה.

ניר: אחרי שיואב ושלי קיפלו את הדוכן, הם נכנסו לרכב, וב-7.10 יצאו לדרך.

שלי: יצאנו לכיוון היציאה של המסיבה, ששמאלה זה לבארי, וימינה זה לרעים

יואב: חשוב לציין שלא היה לנו... לא היה לנו ג'י-פי-אס, ולא היה לנו פלאפונים, והכול על פי אינטואיציה.

לא באמת ידענו מה זה רעים, ומה זה... ידענו ימינה או שמאלה.

ניר: מבלי לדעת, הם נסעו לכיוון רעים. בשלב הזה הם חשבו שהם צריכים לברוח מהטילים.

יואב: בסביבות שבה וחצי המטחים נהיו עוד יותר מטורפים, עוד יותר חזקים, והרגשנו, ממש פיזית, שזה נופל על הראש שלנו, תרתי משמע.

אנשים יצאו מהרכבים, התחילו להיכנס למיגוניות.

ניר: לפי הוראות פיקוד העורף, כשנורים טילים צריך לעצור את האוטו, להשתטח על הרצפה או להיכנס למיגוניות.

יואב:: ואנחנו הפוך, אנחנו פשוט נשארנו באוטו, ואמרנו, זה הזמן שלנו לעוף מפה וכמה שיותר מהר.

שלי: לזוז, לזוז, לזוז. לא להיתקע.

מבחינתי זה היה להגיע הביתה. גם לא עצרנו במיגוניות ולא בקיבוצים. אני ראיתי בית, גם ראיתי את הביתה.

זאת אומרת, כל הזה אני הייתי...

הייתי בטוחה שנגיע הביתה, כבר ראיתי את המרפסת, כבר ראיתי את הספה שלנו, רק רציתי כבר להגיע, פשוט רציתי כבר להגיע.

יואב: כשהגענו לאזור של כיסופים, נתקלנו בתאונת דרכים.

זה הדבר הראשון שחשבנו, שמה שאנחנו רואים בעיניים, זה מה שאני חשבתי בהתחלה, כן?

ראיתי שתיים, שלוש מכוניות בצד ימין, עוד שלוש מכוניות בצד שמאל, אופנוע באמצע הכביש.

ואיך שהסתכלתי עוד פעם, אני רואה שיש גופות מוטלות בצדדים, ואני אומר לשלי, זה לא תאונה, אין פה רכב שנכס ברכב, זה לא תאונה.

טוב, זה בטח טילים שנפלו על הצומת, כי היה מטח מטורף לפני רגע.

ואז אני אומר לעצמי, אין פה חור של כביש, אין פה משהו שמזכיר נפילה או משהו כזה.

ואז פתאום אני אומר לשלי, תעצמי עיניים, יש פה משהו אחר לגמרי, עפים מפה עכשיו.

ניר: יואב פתח קבוצת וואטסאפ של חברים מהצבא, ורק אז התחיל לקלוט מה קורה סביבו.

הוא גם הבין שיש מחבלים בדיוק בצומת שהוא דוהר אליה.

יואב: מיד שקלטתי את הסיטואציה הזאת, ישר עשינו פרסה מטורפת. אני הייתי בטוח, אתה יודע כמו ישראלי טוב, אוקיי, מישהו חותך, אז עשרה חותכים אחריו, כן? אבל זה היה מדהים. אנחנו הרכב היחיד שעשה את זה.

וזו הפעם הראשונה והאחרונה שהסתכלתי במראה מאחורה, כי הבנתי שאנחנו לבד לגמרי.

שזה עוד יותר מלחיץ, כי אנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים. לא מכירים את הכבישים האלה. אין פלאפון, אין תוכנת, אין ווייז. פשוט נוסעים על פי אינטואיציה עיוורת לגמרי.

ממשיכים לנסוע, שוב, אנחנו נוסעים, דוהרים על איזה 150 פלוס, הרגל שלי על הגז בצורה מטורפת, ואז אנחנו שומעים איזה רעש של חומר נפץ, ממש עלינו, שלי רואה בצד עננה צהובה.

האוטו ככה התחיל...

שלי: האוטו כמעט עף.

יואב: עף, כן. ממש ככה, ממש ממש ככה.

אני הייתי עם ידיים חזקות על ההגה, ואמרת לי, אם זה הזמן להיפרד.

והיה שקט לגמרי.

שלי: ... אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך.

יואב: כן, זה כאילו הקטע הדרמטי שהיה, ואף אחד לא אמר כלום, פשוט המשכנו לנסוע.

מזל, לא קרה לנו שום דבר. פשוט המשכנו לנסוע, לא הסתכלנו אפילו אחורה.

פשוט היה לנו ויז'ן, כמו ששלי אמרה 'הביתה, הביתה, הביתה', זה הדבר ש...

שלי: שום מיגונית ושום קיבוץ ושום דבר. אנחנו הביתה. לילדים, לבית.

יואב: ובכל הזמן הזה רעשי מלחמה מטורפים, וטילים ו... אנחנו לא יודעים בכלל מה זה היה לנו, כן?

שלי: הקטע זה שבאיזשהו שלב, הטילים הפכו להיות ממש רעש רקע.

אנחנו ברחנו מהמחבלים, כאילו לא ברחנו כבר מה...

יואב: מהטילים.

שלי: הטילים כבר לא שמענו אותם. באיזשהו שלב זה הפך להיות רעש רקע.

ניר: ואז הם ראו מחסום משטרתי.

יואב: היו שמה שוטרים. על פניו נראה שהם באמת שוטרי מגל"ן אבל באותו זמן, כל אחד הוא מחבל מבחינתי.

שלי: הם גנבו מדים של שוטרים ומדים של צבא, מהאנשים. ככה הבנו.

יואב: כן, הם כיוונו עלינו את הנשקים, הם רצו...

-אני אמרתי לו, "לא, אל תתעסק עם המשטרה, "תחכה."

יואב: כן, נכון.

ושלי התחננה אליהם. התחננה אליהם שיעזבו אותנו. ממש. הוא רצה לבדוק לנו את האוטו, הוא רצה שנרד מהאוטו, הוא דיבר איתי, אני... אני לא שמעתי כלום, דרך אגב.

אני לא מבין מה הוא רוצה ממני. מבחינתי אני שומע ראש פתוח ומדבר, אבל אני לא מבין מה הוא רוצה ממני. אני הייתי בהיסטריה מטורפת.

מזל ששלי לקחה את המושכות והתחילה לדבר איתו ולהתחנן, והוא רצה לבדוק את האוטו, הוא רצה להוריד אותנו מהאוטו.

בסופו של דבר הוא נתן לנו להמשיך.

ניר: יואב ושלי המשיכו בנסיעה מהירה ועברו את אופקים.

יואב: כשהגענו לשם היה רמזור אדום.

אני כמו נהג טוב, רואה רמזור אדום, נעמד ברמזור אדום, למרות שיש טילים מעלינו ויש נפילות לידינו, אבל חשוב לעצור ברמזור אדום. מאוד מאוד. עכשיו אני צוחק על זה, כן, אבל...

ניר: בשעת 9 בבוקר הם סוף סוף הגיעו לבית שלהם ביהוד.

שישה ימים אחר כך יואב גויס למילואים.

שלי נשארה בבית עם הילדים. אירועי הבוקר ההוא עדיין מלווים אותם.

יואב: אני יכול להגיד לך שהזמן השביעי לאוקטובר עדיין נשאר. עדיין, נגיד בערבים, כשאני סוגר את העיניים אני מרגיש פיזית שאני שם עדיין בחניון.

פיזית בטילים, פיזית בפחד, פיזית באימה, זה לא... כאילו באמת הזמן עצר מלכת, לא התקדם.

ניר: והמלחמה פגעה ועדיין פוגעת בהם מבחינה כלכלית.

שלי: כל העבודה שלי התבטלה. אני בהדממה בעסק. וכרגע יש לנו פחות משכורת. וזה גם בעייתי.

ביטוח לאומי לא מגיע לנו יותר מדי.

אנחנו מנסים בכל דרך שאנחנו... ניקח איזו הלוואה אולי, או... עד יעבור זעם, המסיבות יחזרו.

אנחנו נחזור לרקוד, זה לא שיש בכלל ספק. אני שרדתי, ואני שמחה, וטוב לי. אני ניצלתי, אני צריכה לחגוג את החיים, ולא... זה לא יעצור אותי מלשמוח, ולרקוד, וליהנות, ולהראות להם שהם לא מזיזים, ולא...

מחכה לרקוד, מחכה למסיבה הראשונה. מחכה.

ניר: האזנתם והאזנתן לאסיף, יומני שבעה באוקטובר.

ערכתי את הפרק עם מאיה קוסובר, עיצוב, סאונד ומיקס, דניאל שמר.

מפיקות נועה טייב ונועה רוקמי, סייעה בהפקה, נועם פלג.

תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים.

מוזיקת הנושא מבוססת על השיר אסיף, שאת מילותיו כתב איתמר פרט והלחינה נעמי שמר.

תודה לדניאל שמר על הנגינה, ותודה ליהודית רביץ שהקליטה ביצוע חדש לשיר במיוחד עבור ההסכת, ולמור סיוון על ההפקה המוזיקלית.

פרקים נוספים מחכים לכם באתר ויישומון כאן.

אני ניר גורלי, תודה רבה על ההאזנה.

מילות השיר אסיף מאתר "הספרנים"

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת, אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר. הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי, רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.


6 views0 comments

Comments


bottom of page