בשתיים-אחת על אחת עם ענת שריג - פרק 13 - נשים גדולות | שלומית אהרון
- יעל בן משה
- Sep 16, 2025
- 29 min read
Updated: Sep 17, 2025
הפודקאסט בשתיים- אחת על אחת עם ענת שריג עוסק בחיים ובקריירה מנקודת מבט של נשים. בפרק השני בסדרת ״נשים גדולות״, סדרה שבה ענת מארחת נשים שחצו את שנות ה-60 לחייהן, ענת מארחת את הזמרת שלומית אהרון, ששיריה הם חלק מהפס הקול של החברה הישראלית. הקריירה המוזיקלית של שלומית נפרשת על חמישה עשורים, ומבטאת התפתחות אישית ומקצועית עליה אנחנו מדברות בפרק. שלומית התחילה כזמרת בלהקת פיקוד מרכז והמשיכה שנים רבות כסולנית בלהקת 'הכל עובר חביבי', אחת הלהקות המצליחות ביותר בארץ בשנות ה-80. עם התפרקות הלהקה המשיכה שלומית לקריירת סולו שממשיכה עד ימים אלה. שלומית זכתה בפרס מפעל חיים של אמ"י בשנת 2021.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/07/2024.
[מוזיקת רקע]
קריין: "בשתיים". ענת שריג בסדרת פרקים חדשה, "נשים גדולות".
ענת: ברוכים הבאים לפודקאסט "בשתיים", שיחה עם נשים, על נשים. על הדרך שעברו, על המורות שפגשו בדרך, על ההתמודדויות מנקודת מבט של נשים ביחס לחיים ולקריירה. בעצם - מה זה להיות אישה בעולם היום?
[מוזיקה דועכת]
אני ענת שריג, יועצת ארגונית, מומחית לפיתוח מנהיגות ותקשורת בעולם משתנה, מלווה אנשים וארגונים בתהליכי שינוי, מזמינה אתכם ואתכן למסע באמצעות מפגש עם נשים שפגשתי בחיי וכאלה שאני סקרנית לפגוש - ללמידה, להתפתחות ולהשראה. גם בשלב זה של חיי, אני מרגישה שיש לי יותר שאלות מתשובות. בפודקאסט אני מתכוונת להקשיב באמת לכל אורחת שתגיע באמפתיה, כנות וסקרנות, בתקווה לתת ערך לכל אחת ואחד מהמאזינים ומהמאזינות.
מזה זמן אני הולכת עם הבנה שממש מתחת לידיים שלנו יש מכרה זהב של תבונה, חוכמה, ידע, ניסיון, ובעיקר פרספקטיבה על החיים. כשהכל מסביב מרגיש מלחיץ, כאוטי וחד-פעמי, פרספקטיבה על החיים יכולה לעזור. אז החלטתי לפנות לנשים לא רגילות ויוצאות דופן שחצו את גיל ה-60, 70, ואף ה-80 ולשמוע מה יש להן להגיד על החיים ועל אתגרי העת הזו. ובעזרתן לזקק מחשבות, תובנות על חיים, קריירה, משפחה, חברה, יצירה ועוד.
האורחת השנייה שלי בסדרה היא הזמרת האהובה עליי, שלומית אהרון. שיריה של שלומית הם חלק מפס הקול של החברה הישראלית. קריירה מוזיקלית מפוארת לאורך 5 עשורים, שבהם שלומית הולכת ומתפתחת, מוזיקלית ואישית. מ"יש לי אהוב בסיירת חרוב", כסולנית בלהקת פיקוד מרכז ועד ללהיטים של להקת "הכל עובר חביבי", אחת הלהקות המצליחות ביותר בישראל בשנות ה-70 וה-80. מי לא זוכר את הקליפ של הלהקה, "על מדרגות הרבנות"? אני חושבת, בהקשר של הזמן ההוא, הקליפ, יש בו משהו מאוד חתרני ובועט. בשנת 1981 היא ייצגה את ישראל באירוויזיון עם השיר "הלילה", שיר שכתבה ביחד עם בן-זוגה, יובל דור.
בסוף שנות ה-80, עם התפרקות הלהקה, שלומית פותחת בקריירת סולו ומוציאה 7 אלבומים לאורך השנים. למעשה, היא לא מפסיקה ליצור ולהופיע עד לימים אלה. אפילו פתחתי את הפייסבוק וראיתי לוח הופעות, עדיין. [צוחקת קלות]
שלומית: לגמרי, לגמרי.
ענת: במהלך הקריירה שלומית נגעה גם בעולמות של המוזיקה הקלאסית. ושיתוף הפעולה יוצא הדופן שלה עם זמר האופרה יבגני שפובלוב, שנפטר לפני שנתיים בגיל 54, והם שרו לקלאסיקות כמו אווה מריה ואדאג'יו, שירים א… ככה… [לוקחת נשימה עמוקה]
שלומית נולדה בתל אביב בשנת 1950 בשם שלומית… דוויניק?
שלומית: דוויניק.
ענת: דוויניק. לזוג הורים יוצאי פולין, ניצולי שואה. אביה - אהרון, ואמה נעמי הייתה זמרת ושחקנית בתיאטרון ביידיש בלודג'. כשהייתה בת 17 נפטר אביה אהרון, ולזכרו שינתה את שם משפחתה לשמו. בשנת 2000 נפרדה מבן זוגה, יובל דור, לאחר 23 שנות נישואים ולהם שני ילדים משותפים. זכתה במפעל חיים… בפרס מפעל חיים של "א.מ.י." בשנת 2021, וכמובן, כמו שציינו, עד היום פעילה, מופיעה, יוצרת ורלוונטית.
בפרק אני אדבר עם שלומית על חיים, קריירה, יצירה, אמנות, טרנספורמציה ופרספקטיבה.
שלום, שלומית.
שלומית: שלום, ענת.
ענת: אז… שלומית, ניסיתי לחבוק…
שלומית: כן.
ענת: …את כל מפעל החיים הזה, שנקרא "שלומית אהרון"…
שלומית: והקשבתי לך, כי אני לא הכל זוכרת ולא הכל יודעת…
ענת: ואני חיי…
שלומית: …מה בא אחרי מה. אז… וזה מעניין תמיד לשמוע את זה, ככה מהצד. המקשיב.
ענת: ואני חושבת שלא אמרתי את הכל, לא דיברתי על המחזות זמר…
שלומית: כן.
ענת: …שאת היית בהם ועוד ועוד ועוד. אבל אני הייתי רוצה, ככה, לשאול אותך, מאיפה להתחיל, כדי להבין הכי טוב את שלומית אהרון? מאיפה היית מתחילה?
שלומית: וואו, את רוצה לשאול אותי? אני רוצה לשאול אותך [צוחקת קלות]. אממ, אני באמת, אני לא יודעת לספר את סיפור חיי. אני תמיד מקשיבה לשאלות, באמת מה מסקרן, מה… אז אני אשמח…
ענת: אני חושבת, שנתחיל בבית ההורים?
שלומית: כן. אז כמו שאמרת, נולדתי בתל אביב להורים ניצולי שואה, שאיבדו את… כמעט את כל המשפחות שלהם בשואה. לאבי הייתה משפחה - הייתה אישה ושני ילדים, שנספו בשואה. והוא פגש את אמא שלי בדרך לארץ אחרי המלחמה. והם היו פעילים למען ישראל, ועלו לארץ ואחותי נולדה בדרך. ואני כבר נולדתי בארץ והם ניסו, עם כל האובדנים שלהם, לבנות חיים חדשים, בארץ. הייתה להם הרבה תקווה והרבה אהבת חיים. ו… אז היה בית של, שהיה בו כמובן עננת הכובד של השואה. וכילדה, את מכירה בטח את הסיפורים של הילדים - ההורים לא דיברו על סיפורים ממש.
ענת: גם ההורים שלך לא דיברו?
שלומית: לא דיברו ממש. דיברו על הדברים הקלים והקלילים יותר, ועל היחסים ועל התיאטרון שהיה בגטו, סבא שלי היה שחקן והוא הפעיל תיאטרון בגטו. לא סיפרו על הזוועות ולא סיפרו על הקשיים, אבל א… [שתיקה] ילדים קולטים. קולטים ומדמיינים את הסיפורים.
ענת: נכון.
שלומית: אז היו לי הרבה דמיונות, של מה בעצם היה שם. אז היה מצד אחד באמת חיים, רצון רב של חיים והרבה שירה, אמא שלי הייתה זמרת ושחקנית בתיאטרון יידיש בפולין וגם בארץ, עוד ראיתי אותה על במה.
ענת: אה, גם בארץ?
שלומית: כן, אני הספקתי לראות אותה על במה. ו… אז הייתה הרבה שירה, אבא שלי אהב מאוד שירה. אני זוכרת ארוחות שבת עם הרבה שירה. ואותי מאוד-מאוד עודדו, ממש מילדות, זיהו את השירה שלי וקיבלתי הרבה עידוד, כך שזה היה הריפוי. זה היה סוג של ריפוי - המוזיקה, השירה. כן, ועם זה יצאתי לחיים.
ענת: והיום את מכירה את ה… את מרגישה שאת לא יודעת מספיק על הסיפור של המשפחות שלהם, איך את מרגישה…
שלומית: אני יודעת חלק ולא יודעת מספיק ואחד הדברים שאני מתחר… אני לא מתחרטת על הרבה דברים בחיים, אבל אחד הדברים שאני כן מתחרטת, שלא לקחתי מחברת ועט וישבתי עם אמא שלי. ובעיקר מסקרן אותי החיים שלה שם, גם לפני המלחמה. הבית שלה, החדר שלה, אורח החיים שלהם. למרות שלקחתי את אמא שלי לאחד המסעות בפולין, במחנות. נסעתי ל"מצעד החיים", עם תלמידים, ששולחים כל שנה. ואני נסעתי כזמרת ולקחתי את אמא שלי - תמיד לקחו 3 אנשי עדוּת, אנשים שהיו שם - אז לקחנו את אמא שלי כאשת עדות. והיינו במחנות, ושמעתי תוך כדי גם סיפורים שלא… שלא ידעתי. שם היה לה איכשהו יותר קל להוציא. היא קצת הייתה… כאילו מורה של הילדים, וכולם… היא הייתה מאוד מחובקת שם. והלכנו לדירות שהיא גרה בהם ו… [שתיקה] וזה היה לי מאוד-מאוד מוזר, לחבר את זה עם ה… כי זה היה בשבילי תמיד כמו איזה עולם מקביל שקרו בו כל מיני דברים. פתאום להרגיש ולראות חדר מדרגות ודירה ו… אממ… אני שמחה שיכולתי לעשות את זה איתה.
ענת: זה היה לה סוג של סגירת מעגל?
שלומית: א… [נאנחת] לא יודעת, אמא שלי כבר הייתה באיזשהו מצב שהייתה לי תחושה שבשבילה היא מספרת כמו על איזשהו סרט, שהיא…
[שתיקה]
ענת: כאילו, אצלך היה איזה ניתוק כזה?
שלומית: …היא ראתה מרחוק, היה איזה כאילו… אבל כן תמיד הרגשתי, תמיד היא הייתה מאוד גאה בשירה שלי ותמיד כשהיא ראתה אותי שרה - פעם היא באה איתי גם לגרמניה, שרתי בגרמניה במופע של שירי ברודווי שעשינו שם - והיא תמיד הביעה את זה, שהיא… שזה איזשהי נקמה שלה בגרמנים, שהבת שלה שרה ו… וכן, ומצליחה. אז אממ… בעצם שרתי, רוב חיי שרתי, בשביל אבא ואמא, בשביל לשמח אותם, בשביל איזשהו פיצוי למה שהם עברו. זאת הייתה התחושה שלי.
ענת: זאת אומרת שזה די בחר בך, פחות מאשר את בחרת בקריירה?
שלומית: השירה? לגמרי. אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הרגשתי שאני צריכה לעשות איזושהי בחירה. קיבלתי את כל החיזוקים החיוביים כבר מההתחלה. הייתה לי איזה תחושה שזה חלק ממני - שאני שלומית ואני שרה. [ענת צוחקת קלות] וזה לא תמיד הלך עם האופי שלי, כי הייתי מאוד שקטה ומאוד סגורה ומאוד ביישנית. ולא היו לי… לא היו לי תכונות שצריך בשביל לצאת ולשיר על במות.
ענת: נורא מפתיע אותי מה שאת אומרת, את יודעת?
שלומית: כן, זה היה ממש ככה. אז כאילו… אבל הייתה לי איזה תחושה שאני צריכה להיות על הבמה. שאין מה לעשות, שזה הגורל שלי. ולימים גם הבנתי שזה מין סוג של א… לפי האמונות שלי, זה השיעור שלי בחיים האלה.
ענת: מה זה אומר, השיעור?
שלומית: זה אומר ש… כדי לשיר בפני קהל, אני צריכה לפתוח בתוכי. צריכה לפתוח את הרגשות שלי, אני צריכה לפתוח את עצמי, אני צריכה לדבר ו… וזה פתח אותי כאדם. זה שחרר לי את הפחדים, שחרר לי את הסגירוּת. אממ… אני תמיד הרגשתי שהולך… שזה הולך ביחד. כל מה שאני משיגה על הבמה, בשירה, זה בעצם פותח לי דברים.
ענת: בחיים.
שלומית: בחיים, כן.
ענת: את יודעת, הפרסונה, לפחות איך שאני מכירה אותך, זה פרסונה של זמרת - שלומית אהרון - היא מאוד על הבמה פרפורמרית…
שלומית: כן, אני יודעת את זה, כן.
ענת: …ועם כריזמה. [שלומית צוחקת] וזה מאוד מנוגד למה שאת…
שלומית: לגמרי.
ענת: …בחוויה הנפשית שאת מתארת פה.
שלומית: כן, לגמרי. אני תמיד הרגשתי ככה, מפוצלת לשתי אִישִׁיוּיוֹת, שבעצם מתחברות לאישיות אחת בסופו של דבר.
ענת: ואיזה… את מרגישה, איזה מתנה קיבלת מאמא שלך, משושלת הנשים שלך, מסבתא, אמא?
שלומית: כן. סבא וסבתא לא היו לי. תמיד היה לי צורך מאוד גדול ותמיד תהיתי, איך יש לךָ צורך כל-כך חזק במשהו שבעצם אין לך ואתה לא יודע מה זה. זה כנראה משהו מובנה שאנחנו זקוקים לו. אמא שלי קודם העניקה לי… אמא שלי הייתה אישה מאוד מחבקת, מאוד מפנקת. אממ… היא העניקה לי את השירה. היא הייתה זמרת מדהימה עם קול סופרן אופראי מדהים. היא העניקה לי את זה ואני הרגשתי כל הזמן שאני ממשיכה את דרכה. ואני חושבת שהיא העניקה לי גם הרבה כוח חיים, כוח חיים. אמא שלי עברה המון דברים, המון א… איבדה, כמו שאמרתי לך, את המשפחה שלה וסבלה מאוד. והיו לה הרבה מחלות ויחד עם זה, הייתה לה שמחת חיים והיה לה רצון של חיים ואהבת חיים ו…
ענת: איך זה בא לידי ביטוי?
שלומית: היא תמיד הייתה מתנדבת בכל מיני מקומות לספר את הסיפור שלה, והתנדבה ב"משען", בכל מיני מקומות כאלה. הרגשתי ממנה המון-המון חיוניות. היא מאוד טיפלה במשפחה, היא מאוד… היא אהבה גם לצאת, היא אהבה לשמוח.
ענת: זה מדהים…
שלומית: כן, כן.
ענת: …למי שעבר מה שעבר, לא?
שלומית: אחרי שעברה מה שהיא עברה, כן. אז, א… אני חושבת שזה מה שהיא נתנה לי מאוד, את אהבת החיים ולא לפחד גם מנפילות, מירידות. אני מרגישה את החיים כמו מין א… מהלכים כאלה, שאתה עולה ואתה יורד ודרך כזאת שאתה עושה. ולא לפחד מהדרך.
ענת: ואת מרגישה שזה… היום, מהמקום שלך כשאת מסתכלת על ה… על המסלול חיים שלך, כאילו המשברים לא הפחידו אותך? לא מפחידים או…
שלומית: במקצוע של…
ענת: איך את מתייחסת לאובדנים?
שלומית: כן, לאובדנים. לאובדנים, תמיד אמרתי שהדבר שהכי מפחיד אותי, זאת אומרת, אין לי, אין לי כבר כמעט פחדים. אבל מה שהכי מפחיד אותי זה לאבד אנשים שאני אוהבת. ולצערי איבדתי. איבדתי את אבא שלי כשהייתי בת 17 ואז עוד הייתי, ככה, חסרת אונים נפשית, לא ידעתי בכלל איך להתמודד עם זה. עוד לא היו לי האמונות שלי וה… הייתי, הרגשתי שהעצב פשוט מציף אותי ואני לא יודעת מה לעשות איתו. ולקח לי הרבה שנים ככה.
ענת: בגיל צעיר מאוד…
שלומית: כן. ולא הרגשתי שיש מישהו סביבי שעוזר לי לצאת מזה, אבל כן מצאתי אחר-כך והתחברתי לחברים יקרים, שתמיד היו שם איתי והוצאתי את עצמי מזה. ושוב, תמיד הייתה לי הרגשה שאני לא רוצה להיות בעצב. אני רוצה להיות בשמחה וזה תלוי בי. זה תלוי בי ואני יכולה לעשות את זה. וכל אחד יכול לעשות את זה.
ענת: וההבנה הזו התחדדה לך בגיל צעיר, שזה תלוי בך? או שזה בגיל יותר מבוגר?
שלומית: בגיל יותר מבוגר הבנתי את זה יותר ואמרתי את זה לעצמי והתבוננתי בעצמי ואמרתי, "יש לנו את היכולת, בעצם אנחנו אחראים על מה שאנחנו מרגישים פה בפנים". יש מצבים שהדברים הם כל-כך קשים, שזה קשה. אבל א… והרגשות, הרגשות כאילו… [שותקת]
ענת: מציפים.
שלומית: מציפים. אבל בעיקרון, אני מאמינה בעיקרון הזה, שבסופו של דבר, כאנשים, יש לנו את ה… את האפשרות הזאת, את היכולת לקחת את עצמנו אל השמחה.
ענת: תראי, באמת אמא שלך לימדה אותך שיעור כל-כך משמעותי - אופטימיות אחרי מה שהיא עברה וכוח חיים…
שלומית: לגמרי.
ענת: שזה מרכיב באמת לאיכות חיים ו…
שלומית: אז אני מרגישה שאני, אני אופטימית בעיקרון. וגם שירים שאני בוחרת, ולפעמים יש לי ויכוחים עם יוצרים, כי הם אומרים "למה, אין לך אומץ לשיר?" [המוזיקה של השיר "הלילה" מתחילה להישמע ברקע] יש לי אומץ לשיר על כאב ועל, ועל רגשות שליליים, אבל אני רוצה תמיד את ה… את התקווה, איזשהו אור שיהיה בקצה השיר. כן, אני גם זקוקה לזה וגם אני מאמינה בזה. זה אני מאמינה שאופטימיות זה אנרגיה שאתה שולח. חיוביות זה אנרגיה שאתה שולח וככה החיים שלך, זה יכול להשפיע על החיים.
[השיר "הלילה" בביצוע "הכל עובר, חביבי"]
"לפני שניפרד
בטרם יום ירד
דברים רבים ייאמרו בינינו
אלף מילים, אלף צלילים
עד הלילה
נדמה שכבר קרה
נדמה שכבר היה
נדמה שכבר נאמרו בינינו
כל המילים, כל הצלילים
לילה לילה"…
[השיר דועך]
אני בת שבעים ו… אהיה עוד מעט בת 74.
ענת: בת כמה את מרגישה?
שלומית: אני לא מרגישה, לא מרגישה גיל. אני באמת, זה מוזר לי, המספר. אין לי כל-כך התייחסות לגיל, אני פשוט, אני לא שמה שם את תשומת הלב שלי. אני חיה, אני מרגישה יותר נשמה בלי גיל. אני גם מאמינה בזה, שאנחנו נשמות, א… שאנחנו נשמות שעוברות התנסות בעולם הזה, אנושית. ולנשמות אין גיל. אז אני רוב הזמן באמת חיה או ב"אין זמן" או באמת משתדלת לחיות בהווה. וגם לרגע אין גיל. אז אני פשוט לא מתעסקת בזה, למרות שאני מכירה בערך של הגיל. אני חושבת שיש גם הרבה יופי בגיל ויש מטען לגיל, שאני מרגישה אותו מאוד - שאני עומדת על הבמה, שאני שרה שירים, אני מרגישה שהמון חיים, המון גיל נכנס לתוך היצירה.
ענת: איך זה בא לידי ביטוי - שאת מרגישה יותר על הבמה היום? יותר בנוכח… איך את מגדירה את זה?
שלומית: קודם כל, כשאני שרה שיר, אז ישר כל רגש שאני שרה, כל רעיון, אז אני ישר מתחברת לאירועי החיים שלי, באופן אוטומטי. כאילו, אני מרגישה את זה…
ענת: את העומק.
שלומית: ממש מאחורי, את העומק של זה.
ענת: והיום שאת מסתכלת על עצמך מופיעה, לעומת בעבר, את יותר אוהבת את מה שאת רואה?
שלומית: כן. אני מרגישה יותר ויותר טוב על הבמה, נכון על הבמה. אני תמיד הרגשתי שזה… שאני צריכה להיות שם, אבל היו לי הרבה פחדים, והרבה חיבוטים, וחיפושים ו… ועכשיו אני מרגישה, בעיקר התחלתי להרגיש… אני מרגישה שאני יותר בוחרת, שאני יותר מחוברת לעצמי, שאני יותר מחוברת לקהל. לי גם היה העניין הזה, שהייתי שנים רבות בלהקה ואז יצאתי לחיים… לקריירה עצמאית. וזה היה הבדל מאוד-מאוד גדול, לעמוד על הבמה בלהקה או לעמוד לבד. ובלהקה פחות הרגשתי צורך באמת להסתכל לקהל בעיניים ולדבר איתו באופן ישיר. גם עשינו דברים שהם מאוד מסוגננים, עם קולות והרמוניות, וכשהתחלתי להופיע לבד, הרגשתי פתאום שהאחריות היא עליי כשאני על הבמה, ויש שם אנשים ואני…
ענת: זה פתאום להיות קצת ערום, לא?
שלומית: כן, גם להיות ערום נפשית, אבל בעיקר, פתאום ראיתי יותר את הקהל. הסתכלתי על הקהל בעיניים ודיברתי אליהם באופן, עד היום, אני מרגישה שאני יותר ויותר מדברת אל הקהל באופן ישיר. כשאני עולה לבמה, אני גם מרגישה כבר היכרות כזאת, שהם מכירים אותי, ואני מכירה אותם ויש איזה… ואנחנו יושבים כמו בסלון ומנהלים שיחה דרך השירים. וזה מאוד מהנה אותי. זה גם משחרר, וגם כאילו החיבור הזה עם הקהל מאוד מתאים. מאוד, אני מרגישה כאילו עוד ערך שנוסף.
ענת: אם אני, ככה, שומעת את מה שאת אומרת, אז כאילו אפילו הגיל נותן לך יותר… אם בעבר יותר פחדת…
שלומית: כן.
ענת: או היו לך יותר חששות, אז היום יש איזה משהו הרבה יותר נינוח…
שלומית: הרבה יותר, אני מרגישה, כן.
ענת: והרבה יותר מקבל, ונמצא שם. נשמע די ברכה.
שלומית: כן, אני מרגישה עם זה מאוד-מאוד טוב. אני גם יודעת שאני עולה לבמה, אני לא תמיד יודעת מה יהיה. לפעמים אתה מתחיל לשיר ואתה לא יודע מה ייצא. אני יוצאת לאיזשהי הרפתקה ולא כל-כך אכפת לי. אני אומרת, "אוקיי, תזרמי". לפעמים הקהל מגיב, הקהל מבקש, כאילו יש איזשהי זרימה שאני מאפשרת לה להיות חופשית יותר.
ענת: שזה הרבה ביטחון, שבאמת כנראה בא עם השנים.
שלומית: זה בא עם השנים, לגמרי. זה לא היה לי בעבר. זה באמת, בעיקר מאז שעזבתי את הלהקה ונהייתי עצמאית, אני חיפשתי שם גם, באמת. ושוב, כמו שאמרתי, זה משיק לחיים. זה שחרר לי דברים ביחסים עם אנשים.
ענת: [מהמהמת] [פאוזה] מה זאת אומרת?
שלומית: אני הייתי… תמיד נורא שמרתי על עצמי. הייתי מאוד סגורה ושומרת על עצמי ולא נותנת להתקרב.
ענת: את יודעת, אפילו הפנייה שלי אלייך, ושאת אמרת "כן".
שלומית: כן.
ענת: זה, זה לא ברור מאליו.
שלומית: לפעמים אני אומרת לעצמי, "תלכי עם האינטואיציה שלך, תרגישי, תלכי עם איזה ש… עם האנרגיות". אבל אני כן שלחתי את האינטואיציה שלי ואמרתי "אוקיי, בסדר. בואי נשוחח עם… עם אישה שפתוחה אלייך ורוצה להקשיב" ו… ושיש פה, אני מרגישה, חוכמה ורצון טוב.
ענת: מה, ככה, שגרת היום שלך?
שלומית: וואו, אין שגרה, כי היום א…
ענת: אבל יש דברים, טקסים כאלה, שאת שומרת על עצמך בהם?
שלומית: אני מאוד משתדלת, עד כמה שאני יכולה, שיהיה לי שעות שינה, כי אני מרגישה שזה ממש… אם אני רוצה להיות זמרת טובה, אני צריכה לישון טוב. אני צריכה לשמור על הגוף, כי זה הכל פה. אז אני משתדלת. היום שלי הפוך בדרך כלל. אני מאוד אוהבת את שעות הלילה, פחות אוהבת את שעות הבוקר, ומבחינת המקצוע זה מסתדר, כי ההופעות הם בלילה, אז אני ישנה מאוחר יותר ו…
ענת: את מתעמלת גם? יש לך שגרת אי…
שלומית: יש תקופות שאני… אני לא ספורטיבית מטבעי, אבל יש תקופות שאני לוקחת אחריות יותר [מצחקקת]. אז הייתה לי תקופה של פילאטיס, שאני מאוד ממליצה ואני תמיד אומרת שאני אחזור לזה.
ענת: אבל את נראית נהדר, את באמת…
שלומית: אני משתדלת לעשות הליכות. את יודעת, אני משתדלת לשמור כמה שאפשר, לא בפנאטיות. גם אין לי זמן, אני עסוקה נורא, כמו שאמרת וראית שיש לוח הופעות שראית בפייסבוק. אני מ… יש הרבה מאוד הופעות. אני מאוד עסוקה בכל מיני דברים. וזהו, אין זמן להכל, אבל…
ענת: איך את שומרת על כזאת רלוונטיות? אבל לפני כן, רציתי להגיד לך שאת נראית נפלא.
שלומית: תודה רבה, תודה.
ענת: [צוחקת] אז, אז אולי לפני… איך, איך שומרים על כזה מראה "ללא גיל", כמו שאת אומרת?
שלומית: כי אני מרגישה ללא גיל. את יודעת, אני מסתכלת במראה, אני רואה את עצמי. אבל שוב, אין לי הרבה תשומת לב לזה, למרות שאני מתאפרת ומסדרת את התלתלים. אני מרגישה שאני, אני אף פעם לא רוצה לחזור לעבר. אני מאוד רוצה להיות אני, כמו שאני היום. אני לא רוצה לשמר את עצמי. אני באמת משתדלת להיות ב"כאן ועכשיו" ואני לפעמים אומרת שאני מנסה לחיות את ה… את הרגע לרוחב ולא לאורך. א… לא בזמן שמתקדם, אלא באמת לקחת את הרגע ולמצות אותו לרוחב.
ענת: אבל שאת מסתכלת על עצמך, נגיד, צעירה יותר…
שלומית: כן.
ענת: אין לך תחושה של אובדן הנעורים או היופי שאבד? למרות שאת יפה [שלומית צוחקת] גם בגילך, אבל…
שלומית: כן. אה, לא תחושה…
ענת: אבל הגיל, רואים את הגיל.
שלומית: אני, יש לי איזשהי תחושה ואמונה, ותמיד הייתה לי, שלכל גיל יש את היופי שלו. באמת אני מאמינה בזה ורואה את זה. אני גם, כשאני מסתכלת על אנשים, אני… אני לא מנתחת "הוא נראה צעיר, הוא נראה מבוגר". אני מסתכלת על הנשמה יותר וכל מה שאני רואה, הוא יפה בעיניי. ואני חושבת שלכל גיל יש ערך. לכל מצב בחיים יש ערך.
ענת: את יודעת, אנחנו נמצאים בתקופה שבאמת יש ממש "טרור יופי" כזה.
שלומית: כן.
ענת: מה, מה את חושבת על זה?
שלומית: שחבל שיש א…
ענת: שאנחנו נכנעים לזה?
שלומית: כן, לטרור. כאילו, אני בעד כן לשמור על אסתטיקה ואם מישהי רוצה להיראות טוב יותר כמו שהיא חושבת, אני בעד, אני בעד. אני אפילו עם… עם הנכדה שלי, אז היא משחקת עם הציפורניים ועם ה… וטיפוח עצמי, וזה נעים ונחמד מאוד. אבל כמו כל דבר, כשיש הגזמה, אז א… וכשאתה מרגיש שעל זה קם… אתה קם ונופל, אז מתחילה בעיה. פשוט לשמור על פרופורציה.
ענת: ולקבל, לקבל. אחד האתגרים הכי משמעותיים. נכון?
שלומית: לקבל ולהתיידד, להתיידד עם השנים, להתיידד עם החיים, להתיידד עם מה שאתה רואה. לא לפחד מזה, לא לדחות את זה.
ענת: את פוחדת מהזקנה?
שלומית: אז כמו שאמרנו, אני אומרת כל הזמן, המסקנה היא שאני לא פוחדת מהזקנה. אממ… [שותקת] קודם כל, אני באמת כל הזמן עסוקה, אני כל הזמן עושה דברים, אני כל הזמן יוצרת. אני כל הזמן חושבת, כאילו, מה מעניין אותי. אני סקרנית לגבי החיים, אני מתעניינת. ואפשר לעשות את זה בכל גיל, להתעניין בחיים.
ענת: ובאמת, איך את שומרת על כזאת רלוונטיות?
שלומית: א… אני מנסה לחשוב תוך כדי זה שאת שואלת. קודם כל, תראי, יש שינויים, ואני יודעת שיש קהל… כאילו, אני משתדלת קודם כל ללכת לאן שאני מרגישה שרוצים אותי ואוהבים אותי. ואם יש כבר צעירים יותר, שאני פחות רלוונטית להם, אז א… בסדר, אז יש להם את המוזיקה שלהם וזה בסדר גמור ואני מרגישה שלכל גיל ולכל סגנון יש את הקהל שלו, יש את המקום שלו. אני לא מנסה להיות מה שאני לא. שוב, זה הכל אני מנסה - מנסה להיות א… כל החיים הרי אתה מנסה למצוא את הדיוק ואת המקום הנכון. שלך. אז א… ואני באמת מוצאת שיש הרבה מאוד קהל שאוהב אותי ורוצה אותי, אז אני הולכת אליו. ואם אני נתקלת במכשול, אז אני הולכת הצידה למקום אחר.
ענת: ואת כל הזמן עסוקה, ככה, ביצירה…
שלומית: כן.
ענת: ואת כל הזמן בחשיבה על זה. ואת, זה… זה כל הזמן, נכון?
שלומית: כן, כי זה החיים שלי. כמו שאמרתי לך, לא בחרתי בזה. הרגשתי שזה, אני מרגישה בשביל עצמי שזה ייעוד החיים שלי. ואנשים שואלים אם אני לא רוצה להפסיק, אם אני לא רוצה לצאת לפנסיה, ואני אומרת, למה, למה להפסיק? זה נותן לי כל-כך הרבה אושר. למה להפסיק אושר?
ענת: לגמרי. מוזיקה זה חיים.
שלומית: ואני מרגישה שאם אני אזרום עם הגיל שלי, ואעשה דברים שאני אוהבת, ויהיה קהל שירצה לשמוע, והקול שלי עדיין יישמר, אז אין שום סיבה לא, פשוט, להמשיך עד סוף החיים.
ענת: לגמרי. בפרספקטיבה על הקריירה המוזיקלית שלך - מה, מה הציוני דרך? מה, איפה ההתפתחויות שלך? את רואה ככה…
שלומית: קפיצות כאלה?
ענת: כן.
שלומית: [שותקת] קודם כל, התחלתי להופיע בגיל 16 עם יגאל בשן. היינו, למדנו יחד בתיכון "רננים", וכבר בגיל 16 התחלנו להופיע באופן מקצועי. והתמודדות ראשונה עם הקהל לא פשוטה לי, בגלל האופי שלי. אממ… [שתיקה ארוכה] עכשיו אני מנסה לחשוב על כל החיים שלי, שהם ארוכים. היו המון תחנות בדרך. א… בלהקה הצבאית, שפתאום התמודדתי עם קהל גדול של חיילים.
ענת: היום בבוקר שמעתי את השיר "יש לי אהוב בסיירת חרוב"…
שלומית: כן. [צוחקת קלות]
ענת: וחשבתי לעצמי, "וואו, כמה רלוונטי זה עוד היום". חזר להיות רלוונטי, אה?
שלומית: כן, נכון. אז עכשיו אני מופיעה, העלינו ערב חדש עם ששי קשת ודורי בן זאב, ב"תיאטרון הזמר העברי", וכל אחד הביא שירים שלו, מהקריירה. והכנסנו את "יש לי אהוב בסיירת חרוב", וכמובן התייחסנו לזה שהבחורות היום, כבר לא אלה שמחכות ל… בהכרח, לחייל שיחזור מהקרב, אלא הם בעצמם כבר…
ענת: גם לוחמות. יפה!
שלומית: לוחמות. ושינינו את הטקסט. ו…
ענת: יפה!
שלומית: כן, ואנחנו מתייחסים לזה. כי האמת שעד היום לא שרתי את השיר הזה בהופעות שלי. כאילו, מבחינת הטקסט, הרגשתי שאני רוצה… לא רוצה להיות במקום הזה של האישה שמחכה, למרות שהיום אנחנו רואים שגם הנשים שמחכות לבעלים שלהם, הם גם גיבורות בבית, אבל משום מה הרגשתי אז שאני לא רוצה להיות במקום הזה.
ענת: די בצדק.
שלומית: כן התחברתי ל"ימים האחרים", שזה גם היה הסולו שלי בלהקה צבאית, "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", שזה שיר תקווה לימים טובים יותר בארץ, וזה אני כן שרה עד היום. אז מה, אמרת שנתקלת בשיר הזה, כן.
ענת: כן, אז חשבתי באמת, כמה זה שוב רלוונטי, כי, לאור הימים האלה.
שלומית: נכון. המון-המון דברים עכשיו…
ענת: אבל מאוד יפה הטוויסט שעשיתם. מאוד יפה.
שלומית: כן. הרבה דברים מקבלים עכשיו משמעויות חדשות לגמרי.
ענת: ואז בעצם הקמת את הלהקה…
שלומית: ואז עשיתי, עשיתי הרבה דברים עם אמנון ברנזון והשתתפתי בהצגות. בעצם, רציתי להיות זמרת בהצגות מוזיקליות. זה היה החלום שלי. שחקנית-זמרת. והתחלתי ב"בימות", הייתה הפקה, "מחברות החשק", קראו לזה. ועשיתי עוד כמה הפקות תיאטרליות, עד שאמנון ברנזון חיבר ביני לבין שלושת הגברים של "הכל עובר חביבי" - עמי, קיקי ויובל. וזה היה באמת נקודת ציון, שקודם כל לקחה אותי קצת מהתיאטרון לכיוון יותר של מוזיקה, למרות שבבימויו של צדי צרפתי, בעצם הוא גם עשה איתנו הרבה מאוד דברים תיאטרליים. ולכל השיר… הרבה שירים, התייחסנו בעצם כפרודיה ובחיוך ו… אז הייתה תיאטרליות, אבל הלכתי יותר ויותר לכיוון המוזיקה, בלי תיאטרון.
ענת: וזאת הייתה הצלחה אדירה.
שלומית: זאת הייתה הצלחה אדירה, א… מיידית כזאת, שזה דברים שאתה לא, אתה לא מתכנן אותם. אתה לא יודע. אני אומרת, אתה עושה בחיים דבר ועוד דבר ועוד דב… ואלוהים כותב פתאום משהו, שאתה לא, לא תמיד יודע לתכנן אותו. היה שם כנראה איזשהו חיבור, שהיה מאוד רלוונטי לאותה תקופה. ומשהו בהרמוניה שלנו הקולית - פתאום קרה איזה נס הרמוני. והקהל התחבר לזה מייד והופענו ערב… שנים - ערב, ערב, ערב, ערב, באולמות מלאים, וזה נהיה 15 שנה של החיים שלי…
ענת: וואו.
שלומית: כאילו בלהקה. זה היה עולם מאוד סגור, שלנו, הלהקה.
ענת: ואיך התמודדת עם כזו הצלחה? זה גם לא פשוט.
שלומית: זה לא פשוט גם להתמודד עם הצלחה, כן.
ענת: לגמרי.
שלומית: אני בהתחלה עוד הייתי קצת מתוסכלת, כי הרגשתי שאני הולכת לאיזשהו מקום שלא תכננתי, כי רציתי תיאטרון, ופתאום אני לא בתיאטרון וכל הזמן אמרתי, "אוקיי, אבל אני אחזור לתיאטרון". אבל, הייתה הצלחה גדולה ואתה לא יכול לעזוב הצלחה כזאת. אז הייתי קצת באיזה… [שתיקה] וכן, ההתמודדות שלי עם ההצלחה, עם ההצלחה בא פרסום גדול מאוד, ואתה הולך ברחוב וכולם מכירים אותך ואין… יש לך פחות פרטיות. אז הייתי צריכה, נפשית, להתמודד עם זה. כאילו, למצוא את המקום שלי בתוך זה, לאזן בין הצורך שלי להיות פרטית, בחיים פרטיים, לבין הצורך להיות פתוח א…
ענת: באמת, איך התמודדת עם הישראליות הזו, ש"חברים שלך" [צוחקת], עצם זה שאת מפורסמת, הם כבר חברים שלך?
שלומית: של האנשים?
ענת: כן.
שלומית: את מתכוונת לקהל.
ענת: כן. אנשים בטח פגשו אותך ברחוב ו…
שלומית: כן, הייתה תקופה שהרגשתי מותקפת קצת, הרגשה שאתה קצת מותקף. במיוחד אני, שאני כל-כך זקוקה לפרטיות שלי. אני התחברתי ליובל הרי, בזמן הלהקה, ואיכשהו עשינו איזשהי חלוקה - הוא היה שר החוץ ואני הייתי שרת הפנים והוא… הוא לקח ממני את כל הדברים שקשורים ל… לסופר, לבנק, להתמודדות עם… ואני יותר סגרתי את עצמי. עם השנים - גם אחרי שהתגרשנו כמובן, ואחרי שעזבתי את הלהקה - החלטתי שאני צריכה לפתוח שם. והסתכלתי לקהל בעיניים, גם ברחוב, והבנתי את הערך של זה ואפילו נהניתי מזה ו…
ענת: אבל אני כל-כך פתאום מבינה ממך, איזה מחירים יש להצלחה.
שלומית: כן. כן, יש לזה מחירים.
ענת: גם לא היית מדויקת לעצמך ממש עד הסוף.
שלומית: נכון, כן. נכון.
ענת: וגם התכנסת והסתגרת מפני העולם.
שלומית: כן. ממש הסתגרתי.
ענת: שהיית ב… לעומת איזה… פרפורמרית גדולה על הבמה.
שלומית: כן.
ענת: איזה פער כזה.
שלומית: כן. זה היה פער, אבל…
ענת: זה 15 שנה, זה חתיכת תקופה.
שלומית: כן, אבל איכשהו הצלחתי כן להתמודד עם זה, במובן שמצאתי את המקום הפרטי שלי מאוד ויכולתי גם לצאת לעולם ואל הקהל. מצאתי איזשהי…
ענת: גם נהנית מהתקופה הזו?
שלומית: עם הלהקה?
ענת: כן, שזה היה כזה עומס ואינטנסיביות ו…
שלומית: כן. תראי, נהניתי מהמון דברים ואני יכולה לומר אפילו בהסתכלות מהיום, שאני רק מודה לכל… זאת היתה מתנה גדולה בשבילי. ואולי זה גם משהו שהייתי צריכה, כדי שיוציא אותי מהסגירות הזאת שלי. ההצלחה הזאת, הגדולה, של הלהקה. אממ… נהניתי מהמוזיקה, נהניתי מההרמוניות, נהניתי מאוד מהשירה, נהניתי מהמסעות בעולם, שעשינו הרבה מסעות בעולם, מאוד מרתקים. היו גם חילוקי דעות בינינו ומה שפירק אותנו בסופו של דבר. אנחנו, ארבעתנו, היינו אנשים מאוד-מאוד שונים, עם התעניינויות שונות. אממ… אז לא תמיד הרגשתי לגמרי הרמוני. לפעמים הרגשתי גם שדברים נכפים עליי. הם היו גם שלישיה בלהקה הצבאית, בלהקת התותחנים, והיו חברים מאוד-מאוד קרובים.
ענת: וואו.
שלומית: הם באו אל… נפגשנו, הם היו דבוקה כזאת ואני באתי לבד, אז לפעמים הרגשתי ככה, שאולי שהקול שלי לא לגמרי נשמע, שהם מובילים. שזה טוב, שאני, אני רציתי גם שיובילו אותי, אבל א… בדברים מסוימים. לפעמים הרגשתי שזה קצת יותר מדי לי. ו… עד שבסופו של דבר, הרגשתי שאני באמת צריכה [פאוזה] את החופש שלי מזה.
ענת: איך מקבלים החלטה כזאת, לפרק דבר כזה?
שלומית: זה לא היה פשוט, זה לקח כמה ז… כי גם הייתי נשואה ליובל.
ענת: כן.
שלומית: תקופה ארוכה שכבר החלטתי לעזוב, עוד הייתי נשואה ליובל והרגשתי שזה קושר אותי. אממ… זה החלטה מאוד לא פשוטה, כי גם ידעתי שאנשים ייפגעו מזה, אבל הצורך שלי היה כל-כך חזק, שהוא… גם ידעתי, גם לא ידעתי למה אני יוצאת. אמרתי, "חביבי" זה הצלחה. אני לא יודעת אם הקהל ירצה לקבל אותי לבד, אני לא יודעת מה אני אוציא מעצמי כזמרת לבד. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות.
ענת: זה חתיכת אומץ.
שלומית: אני יודעת שאת זה, אני רוצה לסיים. זה מה שידעתי. והיה לי אומץ.
ענת: ממש!
שלומית: והיה לי כוח, וברגעים האלה באמת אני מבינה על עצמי שעם כל זה שאני… עם כל הסגירוּת ועם כל העדינות ו… יש בי כנראה איזשהו כוח פנימי מאוד-מאוד חזק, שמאפשר לי את ה… את המהלכים האלה.
ענת: בפרספקטיבה לאחור היום, הצומת הזאת, את בטח… איך את מסתכלת עליה?
שלומית: העזיבה הזאת?
ענת: כן.
שלומית: כברכה, ותודה שהיה לי הכוח לעשות את זה. כי אני חושבת שזה היה טוב לכולם. אני לא, לא בטוחה שהם ידעו שזה טוב גם בשבילם, כי מרגע שזה התפרק, כל אחד חיפש את עצמו וכל אחד מצא לו את ה… את היכולת ואת הכוחות שלו בדברים אחרים. וגם, כשהיינו ביחד, הרגשתי שאנחנו מאוד תלויים אחד בשני, שאין לנו כאילו חיים לבד, בלעדי הלהקה. והרעיון הזה, לא אהבתי את הרעיון הזה, שאנחנו תלויים כל-כך, שאנחנו, אין לנו את… לאף אחד מאיתנו, את שתי הרגליים של עצמו. אני הרגשתי מאוד צורך לעמוד על שתי רגליי, להיות עצמאית. ואני חושבת שזה, זה עשה לכולנו את הטוב הזה.
ענת: שתמיד יותר קל לראות את זה בדיעבד…
שלומית: כן.
ענת: זה נורא קשה בזמן האמת, לראות את זה.
שלומית: לגמרי, למרות שהצורך, הבנתי אותו מאוד-מאוד חזק, אז. וזה מה שנתן לי את הכוח.
ענת: ולימים את גם מפרקת את הבית.
שלומית: כן. זה היה פחות או יותר באותה תקופה, כן.
ענת: וואו.
שלומית: כן, שזה גם מהלכים לא פשוטים, כי יובל ואני באמת היינו חברי נפש, חברים נפלאים. אנחנו נפרדנו כחברים מאוד-מאוד טובים. היה בינינו כבוד הדדי מאוד-מאוד גדול. והיו לנו חלומות משותפים, שהיינו צריכים לשנות. זה לא היה פשוט בכלל, וילדים. אבל גם אז, אני הבנתי שלא צריך להמשיך לחיות במקום שאתה מרגיש שכבר לא מתאים לך, שכבר לא מפתח אותך, שאנחנו יותר סוגרים אחד את השני מאשר פותחים. ואם אני רוצה לחיות חיים אמיתיים, צריך לשנות.
ענת: זה המון אומץ.
שלומית: היה לי אותו, כן. היה לי את האומץ הזה.
ענת: מה עוזר לך להיות אמיצה? במה את נעזרת?
שלומית: אני לא יכולה לחיות בשקר. אני לא יכולה לחיות ב-לרמות את עצמי. אני לא יכולה. אני מתה כשאני מרגישה שאני לא במקום האמיתי שלי. אני לא יכולה לשים מסכות. אני, אממ… נפשית אני… [שתיקה]
ענת: אז גם היום, המערכות יחסים שלך, שסובבים אותך, הם תמיד, הם משמעותיות, כנות, את…
שלומית: אני משתדלת מאוד.
ענת: את מתרחקת מ…
שלומית: אני משתדלת מאוד, שזה יהיה באמת אמיתי, ואם לא, אז זה לא.
ענת: אז את כל הזמן מדויקת לעצמך בהיבטים האלה.
שלומית: כן. כן, בייחוד עכשיו, דווקא בגיל שלי, שאני מרגישה שצריך מאוד-מאוד לדייק ולהיות במקום הנכון, כי אחרת, בשביל מה?
ענת: ויש לך דברים שעוזרים לך בזה? למשל, את לומדת משהו, את עושה מדיטציה…?
שלומית: אז זהו, שהאמת היא, שלאורך כל הדרך, כן. התעניינתי בדברים ולמדתי. הרבה יובל עזר לי בזה. יובל התעסק בזה הרבה פעמים, בכל מיני…
ענת: במה?
שלומית: בכל מיני תורות רוחניות ופילוסופיות רוחניות ודרכים רוחניות. ולי תמיד היו השאלות, כל ילדותי, על העולם, על החיים, אבל אף פעם לא לקחתי את עצמי לאיזשהי דרך. וליובל נתתי יד והוא לקח אותי, בזמנו. היינו תקופה בסיינטולוגיה [ענת מהמהמת], למדנו. עם כל זה שעזבנו והרגשנו שזה כבר לא בשבילנו, קיבלנו מזה הרבה מאוד, הרבה מאוד התבוננות פנימית חיובית, שאני לוקחת איתי לכל החיים. הוא הכיר לי את הספרים הראשונים, שקשורים לעבודה רוחנית. התחלתי אז לקרוא פשוט ולחפש ולנסות להבין את הנשמה. אממ… התעניינתי בעוד דברים. הייתה לי אחות, שנפטרה לצערי, שאהבתי אותה מאוד, שהייתה לה תופעה מעניינת של תקשור. אני אומרת "תופעה" כי אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל היא חוותה חוויה של תקשור והיא עבדה בזה והיא נתנה ייעוץ רוחני, דרך תקשור ונתנה לי הרבה ייעוץ, והיו לה גם קבוצות של מדיטציה, דרך התקשור. ואני השתתפתי בקבוצות האלה. אז הייתה לי… עד היום, עד היום יש לי דרך, כל הדרך. אני בעצם רוחנית, ו…
ענת: זאת אומרת, יש לך מזון רוחני?
שלומית: לגמרי. וזה נותן לי כוח והבנה יותר.
ענת: וכשאת מסתכלת היום על הימים שאנחנו עוברים…
שלומית: כן. תראי, יש לי את האמונות שלי, שמחזקות אותי מאוד, אבל באמת יש מצבים, כמו מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר, שפתאום אתה בוחן את עצמך ואתה אומר, רגע, אבל בעצם אתה לא מבין למה, אתה לא מבין איך להתמודד עם זה, אתה קצת מתבלבל. כי זה באמת איזשהי קיצוניות מאוד-מאוד-מאוד גדולה. א… כן, אז גם פה אני מחפשת את עצמי, משוחחת עם הילדים שלי. והבן שלי יום אחד אמר לי "אמא, הגעתי למסקנה שמה שצריך זה פשוט להמשיך לנוע, להמשיך לנוע". ואמרתי, וואו, זה נורא חכם. כאילו לא להיתקע בתחושות הקשות, בסיפורים, כאילו לשמוע ולדעת, אבל לא להיתקע. להמשיך לנוע ולראות - אוקיי, מה עושים עכשיו? עם כל הדבר הנוראי הזה שקרה לנו.
ענת: אז את מופיעה ומביאה בעצם, א…
שלומית: אז, אז די מייד התגייסנו, אני רק רוצה לציין שיש לי מנהל אישי, קיקי רוטשטיין, שהוא… בעצם, אנחנו צוות, שאנחנו עוברים ביחד את כל הדברים האלה. מאוד חשוב, שאת אומרת "איך, איך מתמודדים?" שאתה בצוות עם אנשים, שאתה עושה ביחד את הדברים. התגייסנו מייד להופיע למפונים. וניסינו לתת את הנתינה הזאת שלנו, שאתה אף פעם לא יודע אם זה שווה משהו. אבל התחושה הייתה שזה… שזה ח…
ענת: מוזיקה מרפאת.
שלומית: כן. אז זה מה שאני מרגישה. וזהו, וגם יצרתי - הקלטתי, עכשיו הקלטתי שיר שכתבה לי ריקי גל, היא כתבה את הטקסט. ופוליקר, נתתי לפוליקר את הטקסט…
ענת: אהה!
שלומית: יהודה פוליקר. והוא מייד נענה, ו… כאילו זה מין תקופה כזאת שהלבבות פתוחים. האמת שריקי כתבה את השיר הזה - לשיר קוראים "פתאום דמעה" - וזה מדבר על א… אני יכולה לקרוא לך שנייה את…
ענת: כן, בטח.
שלומית: …הטקסט שלו? הוא נורא קצר ופשוט.
ענת: בטח.
[ברקע מוזיקה של השיר "פתאום דמעה"]
שלומית: [מקריאה]
"פתאום דמעה, כך לפתע
באמצע היום
באמצע שום מקום
פתאום דמעה, כך לפתע
באמצע הרחוב
עוטף כתף קרוב
פתאום דמעה, כך פתאום
באמצע היום
פתאום דמעה אחת שמאשרת
את עצמה היא מדברת
בשמי ובשמך
פתאום דמעה אחת לא מתפשרת
פתאום דמעה כך פתאום
עכשיו כבר לא נבהלת
מתמסרת ושרה רק לך
רק לך
פתאום דמעה כך פתאום
באמצע היום"…
ענת: וואי, זה נפלא.
שלומית: את השיר זה היא כתבה…
ענת: כל-כך יפה.
שלומית: …היא נתנה לי לפני ה-7 באוקטובר. ו… עכשיו אני מרגישה צמרמורת עם ה"עוטף כתף", כאילו היא ניבאה משהו. והאמת היא, שלא מייד הלכתי להקליט אותו. יהודה פוליקר נתן לי שני שירים, השיר השני היה על משהו אישי, בינו לבינה, וכבר התחלתי לעבוד עליו, ופתאום קרה האסון, והרגשתי שאני לא יכולה להתעסק בעצמי ואני חייבת להתחבר ל… שכולנו לב אחד גדול שמרגיש ביחד, ועצוב ביחד. ואמרתי, "אני רוצה את השיר הזה". ואני לא יודעת אם הוא יהיה להיט ואני לא יודעת אם מישהו ירצה לשמוע אותו, אבל אני, כזמרת, זה מה שאני יכולה להגיד, שפתאום יש לנו איזה דמעה גדולה וגם אין מילים. זה… זה שיר בלי הרבה מילים.
ענת: זה דימוי מקסים…
שלומית: כן.
ענת: …"פתאום דמעה".
שלומית: אז הקלטנו את זה…
ענת: ומתי נשמע את זה?
שלומית: ו… כבר הוצאתי את זה לרדיו. אממ… זהו, וכל פעם שהשמיעו, אמרתי, אני מבטיחה שהשיר הבא יהיה שמח יותר ואני מקווה שתהיה לנו סיבה לשמחה.
ענת: אבל אהבתי את מה שהבן אמר.
שלומית: מה?
ענת: אהבתי את מה שהבן שלך אמר…
שלומית: כן.
ענת: "פשוט להמשיך בתנועה".
שלומית: להמשיך בתנועה, נכון זה חכם? כן.
ענת: ממש. מאוד חכם בעיניי. אין לנו ברירה, גם.
שלומית: נכון, אנחנו חיים.
ענת: כן. שלומית, אז, ככה, יצאת מהרחם הזה של הלהקה…
שלומית: כן. זה ממש היה רחם, כן.
ענת: לדרך עצמאית כזו והלכת והתפתחת והגעת למחוזות אופראיים גם.
שלומית: כן, דברים הפתיעו אותי, האמת היא שהדרך הפתיעה אותי. האמת שהתחלתי, כש… בהתחלה לא היה לי כלום, אמרתי, אוקיי, מה אני עושה עכשיו? והתחברתי ל-ירוסלב יעקובוביץ', הסקסופוניסט, והעלינו ערב משותף. הופענו שנתיים ביחד. ועשיתי דיסק שנקרא "תקליט עִברי" - לקחתי שירים שנכתבו לפני קום המדינה, בעיבודים חדשים, אפילו רוקיסטיים, של חגי אלקיים, וצדי צרפתי עבד איתי על זה. התחלתי לחפש את עצמי. ואחר-כך עשיתי דיסק שנקרא "אישי ואהובי", של שירים של מאיה בז'רנו, שלא יכולתי אחר-כך הרבה לעשות איתו, כי זה היה שירה ארוטית, שמאוד אהבתי, אבל איכשהו לא יכולתי להתחבר עם זה לקהל שלי. אבל…
ענת: למה?
שלומית: בגלל… זה היה מאוד אינטימי, מאוד משהו… היה לי איזה חיפוש דרך כשעזבתי את "חביבי", כי אנשים רצו אותי נורא "חביבית", כאילו [צוחקת קלות], בסגנון…
ענת: פרפורמרית…
שלומית: כן, של "חביבי".
ענת: על הבמה, על המדרג…
שלומית: והשיר והדיסק הזה היה כל-כך אישי וכל-כך פנימי וארוטי ו… אז הרגשתי, שאני צריכה עוד לחפש דרך להגיע לקהל שיהיה שלי, שהוא גם אני הפנימית וגם חיבור לעבר שנתן לי כל-כך הרבה.
ענת: כן, כן.
שלומית: לא להתכחש לעבר שלי. וזאת הדרך שעשיתי, החיבור הזה. א… ואז כן, והמשכתי את הדרך ופגשתי את יבגני. ושם היה חיבור ברמה אחרת לגמרי.
ענת: הבנתי…
שלומית: ששם, שם התחברתי לגנים של אמא שלי, שהיה לה קול אופראי, סופרן. אני תמיד הדחקתי, אני תמיד אומרת שהדחקתי את הגנים האופראיים שלי, במודע, לא רציתי להיות זמרת אופרה. אז לא פיתחתי את עצמי לזה. אבל כשהתחברתי ליבגני, פתאום הרגשתי את האהבה שלי לזה, והייתה לנו כימיה.
ענת: זה הייתה הצלחה גם, א…
שלומית: 7 שנים הופענו. התחלנו שנה באירופה, הופענו מטעם "קרן היסוד" ליהדות אירופה. וזהו, ובאנו לארץ ואמרנו, "טוב, ננסה". עשינו הופעה אחת, בדורות, והרגשנו מין "וואו" כזה, שוב, של משהו שאתה לא מתכנן אותו. כמו תחילת "הכל עובר חביבי", התחושה הזאת של א… שהקהל רוצה, שהם שואבים אותך למשהו. מאוד נהניתי להופיע איתו, שעשינו שילוב של אופרה ומוזיקה ישראלית כמובן.
ענת: כן.
שלומית: והיו 7 שנים שמאוד אהבתי. גם אחר-כך, כשהופעתי בחו"ל, הוא כבר עזב לניו יורק, אז הייתי מארחת אותו תמיד שם. והיו לנו הרבה תכנונים לעתיד. לצערי, הוא נפטר.
ענת: בגיל ממש צעיר.
שלומית: כן, כן. זה היה מאוד כואב. ואז עשיתי ערב עם שלושה טנורים.
ענת: כן.
שלומית: אמרתי, אוקיי, נשדרג את זה, נמשיך את זה. שלושה טנורים מהאופרה הישראלית. המשכתי את אותו קו שכל-כך נהניתי בו. ומה עוד? את יודעת יותר טוב. [צוחקות]
ענת: לא, אני רק יכולה להגיד לך ככה, שבאמת תוך כדי שאת מדברת, באמת איך כל שלב היה לו את התפקיד שלו, את השיעור שלו שהביא לדבר הבא, ו…
שלומית: כל דבר מביא לַבא. ולא לפחד מדלתות שנסגרות, כי באמת כל דבר מביא דבר אחר. אני יודעת שעם ירוסלב הפסקנו, כי הוא עזב את הארץ. ואני כל-כך הצטערתי, ואמרתי, "מה יהיה עכשיו? הוא עזב, מה אני אעשה?" וזה, הוא הכיר לי גם את פטר ורטהיימר, הסקסופוניסט האגדי, שאחר-כך הופיע איתנו, גם עם יבגני. ו… אוקיי, אז פתחתי את עצמי ליבגני ולפטר וכשיבגני עזב את הארץ, פתחתי את עצמי ל… כל דבר שנסגר הביא, ובאמת אני יכולה לומר, ממרום גילי, שממש לא לפחד מדברים שנסגרים, מדלתות שנסגרות. תמיד - זה החיים - דברים חדשים נפתחים.
ענת: ומה עוד את רוצה להספיק? מה עוד חשוב לך להספיק?
שלומית: שוב, אני לא אומרת "להספיק", כי אני לא רוצה להספיק…
ענת: כן. [צוחקת]
שלומית: אני רוצה לעשות, אני רוצה…
ענת: כן, להיות.
שלומית: להיות עכשיו ולהיות. אממ, פשוט להמשיך לשיר. ולהמשיך להקליט שירים ו… הייתה לי בשנתיים האחרונות חווית תיאטרון מאוד-מאוד-מאוד מרגשת בשבילי, "עוד חוזר הניגון" ב"הבימה", שזה הייתה הצגה מוזיקלית על חייו של נתן אלתרמן, עם כל השירים הענקיים של וילנסקי וארגוב. תרצה אתר. אני שיחקתי את רחל מרקוס, אשתו של נתן אלתרמן. ושם חזרתי לאהבה שלי, התיאטרון, כי זה היה גם תפקיד של משחק. מאוד-מאוד נהניתי, מאוד נהניתי מזה. נהניתי מ"הבימה", נהניתי מהקאסט הנהדר. שם הכרתי את ריקי גל, שאחר-כך התחברנו לערב משותף שעשינו ביחד.
ענת: כאילו, באמת, דבר מביא לדבר.
שלומית: דבר מביא דבר. עם ריקי גל ומאיה מעוז, השחקנית הנהדרת של "הבימה", ישבנו באותו חדר הלבשה שנתיים ומתוך השיחות נוצר הערב שלי עם ריקי גל המדהימה, שכל-כך נהניתי להתחבר אליה, לאישיות שלה, לכישרון שלה, ל… כל ה-Attitude המקצועי שלה, ההתייחסות שלה לטקסט. ממש הרגשתי חוויה יפה מאוד איתה, למרות שאנחנו נורא-נורא שונות, דווקא השוני הזה עשה משהו שלישי, שאני מאוד אהבתי. אממ…
אה, זהו, שאלת מה אני רוצה לעשות. אז זה הזכיר לי את זה, כי אני, אני מחכה באמת לראות, אני מאוד אשמח לעשות משהו בתיאטרון. צריך להיות משהו מאוד, שוב, מאוד מדויק כמו שהרגשתי ב"עוד חוזר הניגון". א… אז אני ככה מתבוננת ואני אשמח אם, אם יהיה משהו כזה. ופשוט שהחיים והמקצוע יפתיעו אותי, אני תמיד אומרת. כי כל דבר… כל-כך הרבה דברים באמת בדרך הפתיעו אותי. וזה, זה הכיף.
ענת: לאורך השנים את מרגישה איזשהו… שמשהו השתנה לך בהתייחסות שלך למשפחה, לזוגיות, לילדים, משהו בתפיסה שלך השתנה?
שלומית: אני לא יודעת אם השתנה. החיים השתנו, הזוגיות השתנתה. אני תמיד הרגשתי, כיוון שאמא שלי הייתה זמרת ושחקנית והיא בעצם ויתרה על זה, כי אבא שלי לא רצה שהיא… הוא רצה שהיא תישאר בבית ותטפל בי ובאחותי. אממ… והיא עזבה. אני חושבת שזה היה הסיפור. את יודעת, לפעמים אנחנו כילדים, אנחנו קולטים דברים ו… אני חושבת שזה היה הסיפור. היא הפסיקה ותמיד הייתה לי הרגשה, שהיא אישה אמנית שלא מגשימה את עצמה, שעזבה משהו שמאוד-מאוד יקר לה, שזה חלק ממנה, כמו שאני מרגישה שהשירה חלק ממני, ושהיא פחות מאושרת בגלל זה. שהיא פחות מוצאת את עצמה בלהיות עקרת בית, למרות שהיא הייתה אמא מדהימה ובשלנית מדהימה ונתנה לנו באמת את כל כולה.
אבל הרגשתי את התסכול ואחותי ואני תמיד התפללנו, שיבוא איזה מפיק גדול ויקח אותה ויגשים אותה. ואני זוכרת שאני אמרתי לעצמי, אני לא רוצה להיות במקום הזה. חשובה לי מאוד-מאוד משפחה וחשובים לי מאוד ילדים וחשובה לי מאוד זוגיות, ואני אגשים את 2 הדברים ביחד. ולשמחתי הרבה הצלחתי לעשות את זה שנים רבות. זה גם עזר מאוד שיובל ואני היינו באותה להקה. אז הצלחנו באמת גם להמשיך את הקריירה וגם להקדיש לבית קצת אחר, בגלל אורח החיים, אבל א… גידלנו 2 ילדים נפלאים ועכשיו נכדה נהדרת, יולי, ו… אז אני נורא שמחה שהצלחתי באמת וזה אפשרי להגשים. זה לא פשוט, זה כל הזמן התארגנות. אבל לא ויתרתי על שום צד.
כן, היו לפעמים בתחילת הקריירה, אני זוכרת שקצת נבהלתי, היו לי רגעים שקצת נבהלתי. אני זוכרת שפעם היו לי 4 הופעות ביום. ואז אמרתי לעצמי, "רגע, אבל אם אני רוצה זוגיות ויש 4 הופעות ביום, איך אני אסתדר?" והייתה לי איזה בהלה קטנה. אבל לאט-לאט הבנתי שאפשר לאזן את זה. ונכון לפעמים לוותר, אבל הוויתור הוא יותר בחירה מאשר ויתור.
[שתיקה ארוכה]
החיים עם יובל היו מאוד יפים ומיוחדים והייתה להם סיבה טובה מאוד וחיים של אהבה ו… [שתיקה] עד שדברים השתנו, אנחנו משתנים. והשתנינו, כל אחד, לכיוון קצת אחר. ואני הבנתי שבשביל האושר של כולם - אני לא תכננתי את זה, היו לי חלומות איתו ל… עד לסוף החיים - אבל אתה כן מבין תוך כדי, שדברים צריכים להשתנות.
ענת: זה מאוד אמיץ.
שלומית: כן.
ענת: מאוד אמיץ. ומחפשים זוגיות בגיל מבוגר?
שלומית: א… אני אומרת שאני לא מחפשת. אני רוצה…
ענת: כן?
שלומית: אני אשמח לדבר המדויק. כן. אני…
ענת: קצת… עדיין. ג'יין פונדה אמרה שהיא הוציאה גברים מחייה [צוחקת]. שמעתי אותה.
שלומית: אני לא הוצאתי שום דבר מחיי, אני אבל אני גם לא מחפשת, אני גם לא רוצה בכוח. כי בסופו של דבר, קודם כל אני מאמינה שכל מצב שאתה נמצא בו הוא מצב שלם. גם אם אני לבד עכשיו, זה איזשהי… איזשהו מצב שלם. יש לי חיים שלמים, גם מתרגלים ללבד ואוהבים את הלבד ואני שלמה מאוד עם הלבד ו… וזה לא סותר את זה, שאני הייתי שמחה מאוד אם לצידי היה עוד מישהו, שהוא גם לבד וגם איתי. כן, אני הייתי רוצה, אבל אני לא מחפשת את זה, כי אני מאמינה שאם זה צריך להיות, אז החיים יביאו את הדב… אם אני רוצה את הדבר הנכון, כלומר, היו לי אפשרויות לבחור דברים שהם לא… לא מדויקים.
ענת: ליד. [מצחקקת]
שלומית: כן, ליד, כמו שצדי אומר [ענת צוחקת]. אז לא בחרתי בהם ואני באמת רוצה או את המדויק או… [שתיקה] אלוהים גדול.
ענת: זה כל פעם משהו חדש?
שלומית: כן.
ענת: זה מה שאת מנסה להגיד?
שלומית: כן.
ענת: זאת אומרת, שאין לך את הילד המועדף, את השיר המועדף…
שלומית: ממש לא, ממש לא, וזה גם…
ענת: את התקופה מועדפת, כל דבר בזמנו.
שלומית: לא. כל דבר בזמנו ובעיקר, מה שאני עושה היום. זאת אומרת, כל פעם שמגיע איזשהו זמן עם משהו חדש, אותו אני אוהבת. אני לא מתגעגעת לדברים שעשיתי בעבר, למרות שאני שמחה עם המון דברים שעשיתי בעבר, אבל אני תמיד עם המבט למה שאני עושה עכשיו, אולי קצת קדימה, אבל בעיקר למה שאני עושה עכשיו, כן?
ענת: נשמע ממש בריא.
שלומית: אני משתדלת, להיות בריאה. [צוחקת]
ענת: בריא נפשית, לא להיאחז בעבר, לחיות את הכאן ועכשיו, ועם מבט…
שלומית: כן, כי העבר לפעמים…
ענת: עם קריצה קדימה.
שלומית: כן, כי עבר לפעמים יכול להיות מטען חיובי ולפעמים מטען שמכביד עליך.
ענת: כן. אממ… מה היית מציעה לנשים בתחילת הדרך? איזה תובנה לחיים, איזה…
שלומית: נשים או זמרות? מה השאלה?
ענת: נשים.
שלומית: א… כן. וואו.
ענת: למרות שבמהלך השיחה בינינו, אני יכולה לדוג הרבה פנינים.
שלומית: כן. אממ… באמת ללכת עם הלב ולהאמין בעצמך. ולא לפחד מירידות ועליות. להתחבר באמת רק לסביבה בונה ומחבקת, להתעניין בחיים, [שותקת] להשתדל להיות עצמאית, גם נפשית וגם כלכלית ו… [שותקת] להרגיש כל הזמן שאת צומחת. שאת צומחת. לא לתת כאילו, לעצור לך את ה… את הצמיחה.
ענת: אנחנו בסוף השיחה בינינו. יש משהו נוסף שאולי לא שאלתי, שהיית רוצה להגיד עוד, להתייחס?
שלומית: [שותקת] רק לתקופה הזאת, שאני כל-כך מקווה ש… שנצליח איכשהו לאחות את ה… את הכאב והסבל הכל-כך חזקים, לפתוח את הלבבות של אנשים שעוצרים, למשל, את החזרת החטופים, שמאוד כואב לי לראות שיש אנשים שבכלל שוקלים האם זה חשוב או לא חשוב. איפה זה בסדר העדיפויות? שיש פה משהו מאוד-מאוד שייך למוסר שלנו ולאנושיות שלנו. לזכור פשוט שבשביל מה כל זה? בשביל האנושיות. ואם נאבד את האנושיות אז אין טעם לשום דבר.
ענת: לגמרי.
שלומית: אז אני באמת מצפה לריפוי ולאיזשהי גאולה.
ענת: אמן. שלומית, תודה רבה-רבה-רבה שפתחת את את הלב.
שלומית: תודה רבה לך, שעזרת לי לפתוח.
[קטע מהשיר "אדאג'יו", בביצוע שלומית אהרון ושלושת הטנורים]
"…שלעד לא יכבה האור
שאת מאמינה, אני שלך
בנחמה
לא צריך עוד דבר
כי הלילה הואר
בשירך שנשאר…"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments