כששאלתי את אברי גלעד מה הדבר בהפרעת קשב שהכי מאפיין אותו הוא ענה באימפולסיביות: אימפולסיביות. חד ומדויק, כזה הוא, וכזה הפרק! הפרעת קשב טומנת בחובה קשיי התמודדות רבים, אבל זה רק חלק מהסיפור. לאנשי הקשב גם יכולות ייחודיות, יצירתיות בשפע ומסוגלות לחדש וליזום. ידוע כי אחוז גדול מהיזמים הם עם הפרעת קשב, והיא ידועה ככוח העל בעולם הסטרטאפ! גם בתחום האומנות והתקשורת היא הולכת חזק. כך שלא רק שההפרעה אינה מחסום להצלחה – לעתים היא הסיבה לה! זה הסיפור של אברי גלעד, אבל זה לא תמיד היה ככה. בפרק דיברנו על: מהי הפרעת קשב עבורו? רכיב הזהות הראשון שלי הוא הפרעת קשב. איך היה לגדול בתור ילד קשב? אומלל! מה חשב על עצמו? שהוא דפוק. מה חוויית בית הספר שלו? אימה! אבל גם איך זה הביא אותו הלום? הסיבה שהפך לאיש תקשורת היא הרצון שיאהבו אותו כמו שהוא. מה עשה עבורו האבחון? שינה חיים. עד אז היה אדם אבוד. מה זה עשה לזוגיות שלו? ההבנה שזה לא אני זו ההפרעה. מה הוא עושה עם ילדת הקשב שלו? מלמד אותה לחמול על עצמה. מה דעתו על מערכת החינוך? צריך להוריד אותה. עצות להורים? להוליך את הילד למרעה הנכון ולעבוד עם החוזקות. מה הדברים הטובים בהפרעת קשב? הצורך האינסופי בדופמין גורם לו לחפש את המעניין אחרת הוא מרגיש מת. אם היה מעדיף להיות בלי הפרעת קשב? לא, כי אז הוא היה איש אחר לחלוטין. איך זה לחיות בבגרות עם הפרעת קשב לא מטופלת? תחושה תמידית של "לא ראוי", שאני כל הזמן "לא בסדר". בגיל הבוגר זה כבר צובר מסה קריטית. מה דעתו על התוויות ששמים על אבחונים? מי שלא עושה אבחון הוא מטומטם. אי אפשר להחביא את זה ולחשוב שיהיה בסדר. צריך לשים את זה על השולחן. כל זאת ועוד בפרק 100 מרתק במיוחד!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/08/2024.
ד"ר הרשקו: אז מה הדבר בהפרעת קשב שהכי מאפיין אותך?
אברי: אימפולסיביות.
ד"ר הרשקו: יפה. תשובה קצרה ולעניין, אימפולסיבית. אז בואו נתחיל.
[מוזיקת פתיחה]
אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם, בכדי שתוכלו סוף סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה שתמיד מדברים עליו. אני דוקטור שירלי הרשקו, מומחית להפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית, מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים ומנחת סדנאות ארגון זמן, סופרת ובעלת טור בעיתון "הארץ", מנהלת קהילת "אנשי הקשב" בפייסבוק וגם מגדלת משפחת קשב. הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב, ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים אני גם מעניקה עשרה אחוז על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי. ועכשיו, בואו נצלול לפרק.
ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט של "אנשי הקשב", בו נותנים מקום של כבוד להפרעת קשב, ואת כל המידע המדויק וכלים שיכולים לעזור.
הפרעת קשב טומנת בחובה קשיי התמודדות רבים, אבל זה רק חלק מהסיפור. לאנשי הקשב יש גם יכולות ייחודיות יצירתיות בשפע, והם מסוגלים לחדש וליזום. זה ממש ידוע שאחוז גדול מהיזמים הם עם הפרעת קשב, וידוע ככוח העל בעולם הסטארט-אפ למשל, גם בתחום האמנות והתקשורת היא הולכת חזק. כך שלא רק שההפרעה היא לא מחסום להצלחה, אלא לפעמים היא אפילו הסיבה לה.
ולקראת פרק 100 בפודקאסט שאלתי מי הייתם רוצים שיגיע להתארח, וממש רוב האנשים בחרו בך, אברי, ואני שמחה שהגעת אלינו היום, אז אני רוצה להתחיל ולשאול אותך דווקא איך היית בתור ילד.
אברי: אומלל.
ד"ר הרשקו: למה?
אברי: על פי שיערי את יכולה לראות שאני אדם מבוגר למדי. בזמן שלי לא היה אבחון, לא היה קשב להפרעת קשב, אז בבית ספר המורים קראו לי "עצלן", וההורים שלי קיבלו את אותו משוב כל אסיפת הורים: "יש לו פוטנציאל, אבל הוא לא רוצה".
בזמן ההוא, העתיק ההוא, חשבו שהפרעת קשב היא הפרעת רצון, זאת אומרת שאין רצון, לא ידעו שהאונה הקדם מצחית, אין לה מספיק דלק בשביל לרצות, אז היא מנמנמת לה, ולא מצליחה להתגייס. אז כל חוויית הלימודים שלי והבית ספר, שהשליכה גם על החוויה של מחוץ הבית ספר, הייתה חוויה של אימה. כי כל הזמן הייתי בתת תפקוד, לא הבנתי מה מדובר, לא יכולתי לעשות שיעורי בית בבית, הייתי מגיע לבית הספר בלי שיעורי בית, מתארגן בשנייה האחרונה על איזה העתקה או איזה הכנה מהירה. כל הזמן הייתי במרוץ, שגרם לי להרגיש לא ראוי, שמשהו איתי לא בסדר, אבל לא ברור למה. אז זה הייתה חוויה מאוד לא טובה.
כשזה לא היה נוכח, אז הייתה לי ילדות בסדר גמור. היו לי חברים, ושיחקנו משחקים, וכל הדברים, אבל הדבר הזה, למעט בחודש הראשון של החופש הגדול, שבו לרגע אפשר היה לשים את זה בצד, זה מאוד צבע את כל החיים שלי בתחושה של משהו… לא בסדר לעומק, ואני לא יודע מה זה יכול להיות. גם לא חשבתי שמשהו לא בסדר לעומק ומה זה יכול להיות, אלא פשוט חשבתי שאני דפוק. ולגדול ככה זה לא כל כך… זה לא תזונה טובה לההערכה העצמית, לקבלה העצמית, לכל המקומות האלה.
ד"ר הרשקו: זה ממש חוויה קשה לגדול ככה בתור ילד. ומתי אתה זוכר שחל איזשהו שינוי בעניין הזה, בתחושה הזאתי?
אברי: תראי, כל הסיבה שנהייתי איש תקשורת, זה בגלל הרצון שיאהבו אותי כמו שאני. זאת אומרת, להבלי… כי הרגשתי, עד שנהייתי מפורסם, אני החלטתי שאני אהיה מפורסם בערך בגיל 12. עד שנהייתי מפורסם, הרגשתי שלא רואים אותי, שלא מבינים אותי, שלא אוהבים אותי כי אני דפוק. לכן החלטתי להיות מפורסם, כי חשבתי שבגלל שאני אהיה מפורסם, יהיו חייבים לאהוב אותי, יהיו חייבים לקבל אותי כמו שאני. זה לא רעיון כל כך טוב, אגב, כי האהבה שמקבלים בגלל פרסום, היא לא מרפאת, האהבה שלא מתקבלת על מי שאני באמת. כי התחושה היא תמיד שאוהבים אותי בגלל משהו שהוא לא אני, אלא… בגלל התדמית שלי, אבל התדמית שלי היא אף פעם לא אני, יש מרחק אדיר בין החלק החיצוני שאני משדר החוצה לבין מי שאני מרגיש שאני באמת.
ד"ר הרשקו: נכון. אז מתי התחלת כן להרגיש שאוהבים אותך באמת?
אברי: זו שאלה קשה, אני לא יודע, אני לא… א' אני לא מנהל רישומים על חיי וכולי, כן? אבל… ברור שנגיד העובדה שאני עסוק ימיי ולילותיי בלימודי רוחניות בשיטת ימימה, שזה בעצם הכלי של בן אדם להתקרב לעצמו, אז זה מאוד מאוד עוזר. כי כל לימודי הרוחניות, הטובים, כן? לא השרלטניים, הם גורמים לדבר אחד בסוף, לקבלה עצמית. כשאדם מקבל את עצמו כפי שהוא, כשאדם מבין שמה שהוא זה הכלי המדויק שהוא קיבל כדי לבצע את שליחותו בעולם, אז חלה התקרבות. עד שזה קרה, בערך בגיל 40 הייתי ממש בן אדם אבוד. עכשיו אני לפעמים אבוד ולפעמים מצוי.
ד"ר הרשקו: אתה יודע, זו הסיבה שאני הרבה פעמים מתעקשת על העניין של אבחון, שאנשים יעברו אבחון, ויראו את ה…
אברי: ברור, חד משמעית. אני אספר לך על האבחון שלי. האבחון שלי קרה ביום הולדת ה-40 שלי. אמא של גיסי היא פסיכולוגית יוצאת מן הכלל, והיא הזמינה אותי לארוחת צהריים, לכבוד יום הולדתי ה-40. וישבנו במסעדה, והיא שאלה, מה שלומך? וכיוון שיש בינינו יחסי קרבה, אז אמרתי לה, תשמעי, אני… בזוגיות לא הולך לי, אני תקוע בעבודה, אני מרגיש אומלל, אני כל מיני, כל מיני דברים. אמרתי לה, אבל אני… יש לי תחושה שיש משהו מאחד לכל התופעות האלה, ואני לא יודע מה. אז היא אמרה, יש לך הפרעת קשב, חמוד. ואז פשוט כל ה… כל התמונה התבהרה לי, בשנייה. חשבתי שהיא מתבהרת, עוד לא הבנתי לאיזה מסע חקר היא שולחת אותי לברר את כל הפרטים של התמונה הזו, שעוד לא הגעתי לכולם, אבל לפחות לרגע היה לי איזשהו סיפור מאחד לכל הדבר הזה. ואחר כך, כשהתחלתי ללמוד על ההפרעה, אז הבנתי כמה עמוק וכמה קטלני הדבר הזה מגיע, איך הוא בעצם נוכח.
רכיב הזהות הראשון שלי, זה הפרעת קשב, לפני כל רכיב זהות אחר. מכיוון שזה נוכח בכל. אם אני גם אבא כרכיב זהות, אז אני אבא, אני אבא בבית וזה, אבל כשאני מגיש תוכנית בטלוויזיה, באותו שנייה אני יכול לשכוח לרגע שאני אבא, כן? אבל את ההפרעת קשב אני לא יכול לשכוח. וזה נכון לגבי כל דבר. כל דבר בחיים, ההפרעה נוכחת בו. כגוון נוסף שמשנה את כל הגוונים.
ד"ר הרשקו: זה מטורף. איפה אתה הכי מרגיש את ההפרעה? באיזה תחום?
אברי: אני לא חושב שיש "הכי". אני חושב שבבית זה מאוד מורגש. הרגישות שלי לצלילים, הרגישות שלי לסדר, האימפולסיביות שלי בתשובה, וגם, מצד שני, היצירתיות, הרגישות, כל מיני כאלה. אבל גם בעבודה זה מורגש ב… מי שיש לו עין לדבר הזה יכול לראות את זה כל רגע. ובכל מקום, וגם כשאני נוהג זה נוכח כל רגע, וגם כשאני… כל דבר.
ד"ר הרשקו: אתה יודע, מדברים הרבה אצלנו על ההשפעה של הפרעת קשב על הזוגיות. [אברי מהמהם בהסכמה] כי זה נורא נורא נוכח שם, וגם המחקרים מראים לנו על אחוזי גירושים גבוהים.
אברי: חד משמעית.
ד"ר הרשקו: אתה יכול לספר קצת על החוויה שלך, איך זה נוכח שם?
אברי: א' אני נשוי לאישה שיש לה הפרעת קשב, שזה בכלל רעיון טוב בעיניי.
ד"ר הרשקו: כי היא מבינה…?
אברי: למרות שהתסמינים שלנו הם הפוכים, שזה מאוד מאוד קשה. נגיד אם אנחנו מדברים על סדר בבית, לי חשוב, כדי שיהיה לי שקט בפנים, שהכל יהיה מסודר, ולה חשוב, כדי שיהיה לה שקט בפנים, שהכל יהיה מבולגן. אבל היתרון של זה הוא שאפשר להבין שהרבה פעמים זה לא אני, זה ההפרעה. זה לא היא, זה ההפרעה. אפשר להבין את זה מחוויה, לא מידיעה. אז אין, כמו בזוגות מעורבים, שאני לא ממליץ על זוגות מעורבים, לא, כי אני פשוט פוגש המון זוגות מעורבים, במיוחד בהרצאות וזה כשיש שלב של שאלות, אז… הרבה פעמים לגבר יש נגיד הפרעת קשב, ולאישה לא. ואז היא מרגישה שיש לה ילד, כן? ש… שהוא לא רוצה מספיק, שהוא לא… כאילו שוב אנחנו חוזרים לסוגיית הרצון, ונוצרים כעסים ונוצרים פערים מאוד גדולים.
פה, בבית הזה, יש הרבה פעמים חיכוכים על הרקע הזה, אבל זה ברור שזה הפרעה מתחככת בהפרעה ולא אדם באדם. אז זה עוזר מאוד. אבל באופן עקרוני, כבן אדם זוגי, עד שפגשתי את אשתי הנוכחית, היה לי מאוד קשה. עברתי מערכות יחסים בכמויות אין סוף. תמיד האימפולסיביות, קודם כל, של להתחיל, זה מתחיל בזה, כאילו האם… הייתי מתחילן כפייתי, כי זה כל התחלה היא טיפת דופמין, ואז להבין ש… עד שמבינים שזה לא זה, וכל פעם השבירת לב הזאתי, ההבנה שכל החיבור הוא מראש לא מדויק רק בגלל… רק בגלל הצורך בריגוש חדש. זה… עברתי וואחד דרך.
ד"ר הרשקו: ואם נגיד היית צריך לתת איזשהו טיפ לזוג ששומע אותנו לזוגיות יותר…
אברי: תתגרשו. [צוחק]
ד"ר הרשקו: לא. טיפ אחר. [צוחקים]
אברי: טיפ אחר, אה, זה כזה אין לי. [צוחקים] להפוך את מערכת היחסים למעבדה זוגית לחקירת הפרעת הקשב. אין דרך אחרת, אין דרך אחרת.
ד"ר הרשקו: כן, אני מאוד מבינה מה שאתה אומר. לפעמים זוגות אומרים לי, אבל אני סיפרתי לו והסברתי לו, והוא עדיין לא מבין, ואני אומרת, רגע, שנייה, זה תהליך, זה לוקח זמן, צריך לשמוע, צריך לקרוא, זה לא זבנג כזה וגמרנו.
אברי: אני אתן לך דוגמה דווקא מהיחסים שלי עם אחת מבנותיי, שהיא בת 12, ויש לה הפרעת קשב ממש מהביוקר. ומה שאנחנו עושים איתה, ומה שאני במיוחד עושה איתה, כי הפרעת הקשב שלה מאוד דומה להפרעה שלי, ולא דומה להפרעה של אמא שלה, זה שאני כבר מגיל ממש קטן, כל פעם שאני רואה ביטוי להפרעת קשב בהתנהגות שלה, אני עושה סטופ, ומראה לה את ההתנהגות הזאתי ואיך היא קשורה להפרעת קשב. זאת אומרת, אני מלמד אותה על ההפרעת קשב שלה דרך ההתנהגויות שלה. אני מלמד אותה לקבל את עצמה, ולחמול על עצמה, ולסלוח לעצמה, דרך הסדנה הזאתי שנקראת החיים שלה. כן? ואני לא כועס עליה, ואני לא מגנה אותה, גם כשהיא עושה דברים לפעמים שהם לא לעניין, ורק מאיר על זה זרקור, ומראה לה איך זה השפיע על החיים שלי, תכונה כזאת, איך זה משפיע על החיים שלה, ושמים על זה מרקר.
ד"ר הרשקו: אני חושבת שזו עצה מעולה להורים, וממש משנה חיים, וממש גורמת לי לחיות בתחושה אחרת לגמרי ממה שאתה…
אברי: חד משמעית.
ד"ר הרשקו: חיית בתור ילד.
אברי: חד משמעית, כי לי בתור ילד לא היה עם מי לדבר על זה, למרות שאבא שלי היה לו הפרעת קשב נוראית, אבל הוא לא ידע על זה. והוא היה אומלל, כי הוא חי חיים לא נכונים בשבילו. עבודה לא נכונה למשל, כן? הוא עשה עבודה, שהכי אסור לבן אדם עם הפרעת קשב לעשות. הכי, הכי הכי.
ד"ר הרשקו: איזה?
אברי: הוא ערך עיתון הכי משעמם בעולם. "הביטאון של הקרן הקיימת לישראל".
ד"ר הרשקו: אוי.
אברי: סבבה? והוא סבל, הוא פשוט ממש ממש ממש סבל. וכבוד לו על זה שהוא פירנס את הבית בכל זאת. אבל לא היה לו כיף בכלל. כי הוא היה איש מצחיק, וכותב מבריק, וכל מיני דברים כאלה, ונאלץ לכתוב טקסטים על ייעור של אלף עצים בשכונה חדשה בשדרות, או כל מיני. ולא היה… לא היה עם מי לדבר ועל מה לדבר. ובכלל, הבית שבו גדלתי, היה… לא היה בית שהיה עסוק בהסתכלות פנימית. זה כלים שלא היו בכלל בדור ההוא, זה לא… אנשים לא ידעו על זה שום דבר.
ד"ר הרשקו: נכון. באמת, מה שאתה מתאר פה זה כמה העבודה חשובה. העבודה, הסביבת עבודה שלך. יש עבודות שאתה חושב שיותר באמת מתאימות להפרעות קשב, ואולי גם איך העבודה שלך נמצאה כמתאימה לה?
אברי: הו, העבודה שלי היא מושלמת להפרעת קשב. בטח.
ד"ר הרשקו: למה?
אברי: כי אין יומיים אותו דבר. אין שתי שיחות אותו דבר, ואם יש שתי שיחות אותו דבר, אז אני עוצר אותם באמצע, כפי שעשיתי למשל בתוכנית של אתמול. פתאום מרואיין התחיל להגיד לי את מה שכבר שמעתי, אמרתי, סליחה, אני לא יכול לשמוע את זה, אמרת את זה, תתקדם, תתקדם, אל תגיד לי משהו שכבר שמעתי. זה דופק לי את ההפרעה, אני לא יכול. אני אומר את זה באופן הכי גלוי, ההפרעת קשב שלי לא חיה עם חזרתיות.
אבל העבודה שלי היא… יש בה רמות גבוהות של דופמין. בעבר גם היה בה אדרנלין, היום הרבה פחות, כמעט כבר לא, כי אני כבר רגיל, כי בשבילי לדבר בשידור זה יותר קל מלדבר פנים אל פנים. זה כבר לא מרגש אותי, כן? אבל בהתחלה, ואני מדבר על שנים על שנים על שנים של התחלה, זה סיפק לי כמויות גדולות של אדרנלין שבעבר הייתי מחפש אותם במקומות אחרים.
ד"ר הרשקו: איזה מקומות?
אברי: בתור ילד הייתי גונב ממכולות, למשל, דברים פעוטי ערך, כן? לא משנה, זה לא… עד שאבא שלי תפס אותי והביא לי סטירה ברחוב, חבל על הזמן.
ד"ר הרשקו: אני שואלת כי הרבה פעמים הולכים לכל מיני סוגים של התמכרויות כדי להשיג את הדופמין הזה.
אברי: כן, כן.
ד"ר הרשקו: באמת, אתה יודע, הרבה אנשים רצו שאני אשאל אותך, מה אתה עושה כשיש לך מרואיין שמשעמם אותך, איך אתה מצליח להתרכז?
אברי: אחד היתרונות והחסרונות שלי שיש מרואיין שאני לא יכול להסתיר את זה שמשעמם לי, אז אני משתדל לנער אותו, משתדל לקחת אותו פתאום לאיזה כיוון אחר, כיוון שאני בגלל ההפרעה אני רואה הכל, אז אני יכול לשאול אותו על… לא יודע, על איזה כפתור בצבע אחר בדש מעילו, או… לא משנה מה, כן? אני תמיד אחתוך, אני לא יכול להמשיך את הדבר. ולפעמים פנימית אני מת.
ד"ר הרשקו: אז אתה ממש מראה גם את היתרונות שבהפרעה, כי…
אברי: כן, כן, לא, בלי הפרעה לא הייתי נהיה מי שנהייתי, לטוב ולרע.
ד"ר הרשקו: כן? מה, תספר לנו קצת על הדברים הטובים בה, דיברנו הרבה על הקשיים.
אברי: כמו שאני תמיד אומר, אני חושב מחוץ לקופסה כי אני לא יודע בדיוק איפה הקופסה. אין לי יכולת, נגיד, כמו אנשים שאני עובד איתם, נגיד להתכונן לראיון, אין לי דבר כזה להתכונן לראיון. זה כמו מבחינתי, זה כמו ללכת לעשות שיעורי בית. באיומי נשק אני לא יכול לקרוא חומר על הבן אדם, להכין שאלות, לבנות את הראיון באיזה… ממש לא, אני כאילו, מה שיש כרגע זה מה שיש, מה שיביא לי הכי הרבה דופמין כרגע, זה מה שיש. הצורך האינסופי בדופמין, הוא יש לו יתרון אדיר, במיוחד בעבודה שלי. כי העבודה שלי, היא עוסקת בלהיות מעניין. אני כל הזמן צריך להיות מעניין. עכשיו, כיוון שזו הנטייה הטבעית של המוח שלי, הוא כל הזמן רוצה שיהיה לו מעניין, אז… אני הכי רואה את זה, לא רק בריאיונות וזה, אבל נגיד כשאני מנחה שעשועון. כשאני מנחה שעשועון, אפשר לעשות שעשועון, אהמ… פשוט לשאול את השאלות, וזהו, אבל זה לא יעשה את זה, כן? לא סתם, עד לפני רגע, אני מנחה השעשועונים בין המובילים, או המוביל במדינת ישראל, נגיד מבחינת כמות השעשועונים שעשיתי. כי… בכל רגע אני מחפש שיהיה עוד יותר מעניין ממה שיש, כן? זאת אומרת, אני מחפש שבכל רגע גם להגיד משהו מצחיק, וגם לעשות משהו מצחיק, וגם לעשות פרצוף, וגם זה, אחרת אני מת. אז זה היתרון שלי, כן? מבחינתי, זו מצוקה קיומית. אם לא מעניין לי, אני מת. אבל מבחינת העבודה שלי, אני כל הזמן מייצר תוכן נוסף למובן מאליו, אז זה יתרון אדיר.
ד"ר הרשקו: אני חושבת שאמרת פה משפט: זו מצוקה קיומית, בשבילך.
אברי: ברור, שעמום בשבילי זה מוות.
ד"ר הרשקו: אז זה בעצם גורם לחיים שלך להיות יותר מעניינים, שיש פה משהו ממש חזק, כי יש אנשים שפשוט חיים בשעמום, או בחוסר סיפוק, אבל בגלל שאתה לא מסוגל לחיות ככה, אז החיים שלך יותר מעניינים.
אברי: כן, נכון, אבל מעניין זה לא… מעניין זה מסיח דעת, כי הרבה פעמים מעניין בא במקום חשוב. כן? יש דברים שהם חשובים לעשות אותם, כן? אי אפשר כל הזמן להיות מכור למעניין. זה מורה דרך בעייתי נורא.
ד"ר הרשקו: איך באמת אתה מצליח להתגבר על הקשיים, איזה דברים ככה עוזרים לך להתמודד, בכל זאת אתה כבר חי הרבה שנים עם ההפרעה. כל הנושא של באמת להתחיל משימות, לסיים אותם, עניינים של זמנים, או לזכור, או כל מיני דברים שהם…
אברי: תראי, לזכור, אני לא זוכר כלום, זה נורא בעיה, זה קושי גדול בחיים שלי, אני יכול לשבת מול מרואיין, אני צריך להתחיל לדבר איתו עוד חצי דקה, ואני לא זוכר מיהו, לא זוכר איך קוראים לו, והוא שר בממשלה. [צוחקים]
ד"ר הרשקו: אז מה אתה עושה?
אברי: בסדר, יש לי את הטכניקות שלי, אני… לפעמים אני נקלע ממש למצוקה, אבל בדרך כלל אני כבר מיומן מספיק כדי לצאת מזה, אבל זה לא פשוט.
ד"ר הרשקו: טוב, זה גם מפריש דופמין להיות במצב כזה.
אברי: נכון, אבל דופמין רע, דופמין שחור, לא אוהב אותו. אני לא מחפש… בתור נער, כל הזמן חיפשתי דופמין שחור, אבל… כאילו הייתי נוהג על אופניים, בלי קסדה, בירושלים, יש ירידות בצורות… זה שאנחנו יושבים פה ומדברים, זה נס שלא נהרגתי בתאונה, נס.
ד"ר הרשקו: שיו!
אברי: הייתי עושה דברים באמת קיצוניים. בשביל הדופמין הייתי יושב בשיעורים, והיה לי מאוד מאוד קשה, הייתי דוחף, תוקע נעצים ברגל, [ד"ר הרשקו נושפת אוויר בתדהמה] בשביל להרים את הדופמין, כי היה לי כל כך קשה. לא עד שהם חודרים את העור, עד שנייה לפני שהם חודרים את העור, אבל ממש, כאילו היה לי נעץ כל הזמן והייתי תוקע אותו ברגל.
ד"ר הרשקו: אתה יודע, אני חושבת על ההורים שמקשיבים לנו, ודווקא יש פה משהו מעודד אני חושבת, כי הרבה פעמים הורים חושבים יואו, בית ספר, מה יהיה עם הילד, הוא לא מצליח בבית ספר, לא יכול להתרכז, מה יהיה איתו, איזה עתיד יהיה לו, והנה, זאת אומרת, זה בעצם מראה שזו מן תקופה כזאתי שהיא לא כל כך מותאמת לילדי הקשב, הבית ספר, נכון?
אברי: לא.
ד"ר הרשקו: מה אתה חושב על כל באמת מערכת החינוך, ואיך אתה רואה גם את העתיד מהבחינה הזאתי?
אברי: [נאנח] תראי, קודם כל, מערכת החינוך, כמו שאמר בזמנו מישהו על מערכת המשפט, D9. פשוט עם D9 להוריד את כל מערכת החינוך. היא לא… גם לילדים רגילים…
ד"ר הרשקו: כן.
אברי: …היא לא שווה שום דבר, ולוודאי לילדים עם הפרעת קשב. למרות שהיום יש כל כך הרבה מודעות, ויש אבחונים, ויש זה… זה עדיין, זה לא מעניין, זה לא מעניין. [צוחק]
ד"ר הרשקו: נכון, זה לא מעניין.
אברי: ככה לא לומדים, זה ממש לא העניין. כן? אז… וילדים עם הפרעת קשב, כשמשעמם להם, הם מגיעים להתנהגויות ולאלימויות ולהצקות ולכל הדברים האלה. אז… העתיד, איזה עתיד? עתיד בארץ? כשאנחנו עוברים מחדל אישים אחד לחדל אישים אחר? אין לזה שום… אין פה שום עתיד. העתיד האמיתי? ברור שלמידה מותאמת אישית, למידה משוכללת, שבנויה אחרת לחלוטין, שקודם כל משלבת בתוכה המון ספורט, המון פעילות גופנית.
יצא לי פעם לדבר עם איזה ישראלי, שהוא גם כן איזה אורים ותומים בקשב העולמי, לא זוכר איך קוראים לו, שהוא, יש לו בית ספר להפרעות קשב באמריקה, שמה כל יום לימודים מתחיל בשעה וחצי טרמפולינות. עכשיו נראה אותך מפריע בשיעור אחרי שעה וחצי.
ד"ר הרשקו: וואו, מדהים!
אברי: כן. שעה וחצי הילדים קופצים ועושים כל מיני דברים! גם הבית ספר של הבנות שלי, שהן לומדות, כל בוקר מתחיל בפעילות בוקר, של איזה חצי שעה של קפיצה בחבל, כאילו שניים מסובבים וכולם קופצים, וכל מיני פעילויות כאלה, שיוצרים… זה סתם, כאילו היום יש בבתי ספר שני שיעורי חינוך גופני בשבוע.
ד"ר הרשקו: נכון.
אברי: צריך שני שיעורי חינוך גופני ביום!
ד"ר הרשקו: חד משמעית.
אברי: אחד בבוקר ואחד ב-11, או 12.
ד"ר הרשקו: כן, זה כל כך חשוב, כי זה ידוע שזה מפריש כל כך הרבה דופמין, וכמובן בריא בעוד שבעת אלפים דרכים אחרות. ומה היית אומר עכשיו, אם היית פוגש הורה לילד עם הפרעת קשב ככה שרק, רק מתחיל לשמוע על זה, מה היית מייעץ לו? או מה היית אומר לו?
אברי: תמסור אותו לאימוץ. [צוחקים]
ד"ר הרשקו: לא! [צוחקים] טיפ אחר.
אברי: כמו כל ההורים, גם עליך נגזר להיות הרועה של הילד שלך, ולהוליך אותו למרעה הנכון. אתה לא מהנדס, אתה לא נועדת להנדס את הילד שלך, לעשות back engineering ולתקן אותו. זה לא יקרה. אבל מה שאתה יכול לתת לו, זה קודם כל קבלה. לקבל אותו, לתקף אותו. לא לתקוף אותו, אלא לתקף אותו. להסביר לו באלף דרכים ואחת, שמה שמכונה "ההפרעה הזאתי" יש לה גם צד של מתנה וגם צד של הפרעה. הצד של המתנה יכול להיות מה שיקבע את חייך לטובה. כן? אז בוא נתמקד בזה. נתמקד בחוזקות. יש הרבה חולשות, בסדר? זה ההסחות הדעת. החוזקות, זה העניין. עם זה אנחנו עובדים. אוקיי? אנחנו מוכנים להכיל את הבעיות, אנחנו לא מקבלים הכל ויש דברים שאנחנו צריכים לשים גבול ואתה צריך לשים גבול. ולא כל דבר יעבור בגלל שיש לך הפרעת קשב, לא, כן? זה לא שיהיו סנקציות חריפות, יש תמיד הבנה, אבל… אבל יש פה חוזקות, ואנחנו מקבלים אותם ומחזקים אותם, ומבינים שקיבלת אותם במטרה לעשות את שליחותך המיוחדת בעולם, שבשבילה נוצרת ככה בדיוק. אנחנו לא… לא מתבכיינים על הקלפים שקיבלנו. פשוט זה קלפים למשחק אחר מהמשחק שכולם מקבלים, אבל זה משחק מצוין.
ד"ר הרשקו: מעניין אותי, שאלה קצת אולי קשה, אם היית מעדיף להיוולד בלי הפרעת קשב?
אברי: תראי, אין לי מה לעסוק בשאלות היפותטיות, כן? אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי נולד מישהו אחר, ואם הייתי נולד שני מטר, או הייתי נולד מטר ועשרה. אם הייתי נולד בלגי, או הייתי נולד בקונגו. אני יכול לשאול את השאלה הזאתי על כל כך הרבה דברים, כן? ההבנה העמוקה שלי, שהיא לא שלי, אלא שהיא הבנה שהיא נלמדת, שאני קיבלתי סט של תכונות שנועדו לעשות משהו מסוים בעולם. ועם הסט הזה גם אני יכול להצליח בחיי, למרות כל הכאבים של אי ההתאמה לחברה כפי שהיא בנויה כרגע, וגם יש לי סט של דברים שמאפשרים לי לעשות משהו. כן? היום, העובדה שאני יכול לדבר, ולהישמע, ושדעתי, במידה מסוימת, בשוק הדעות היא גם נשמעת, זה קשור להפרעת קשב שלי. כן? זה לא רק, יש עוד דברים, אבל זה הכלי המיוחד שאני קיבלתי כדי להיכנס, או כדי לבלוט, או כדי… אז אני לא יכול להגיד… אם לא היה לי את הדבר הזה, אז הייתי מישהו אחר לחלוטין. אולי הייתי ראש מחלקת סחר חוץ בבנק "המזרחי", סניף מזכרת בתיה. אני לא יודע. [צוחקים]
ד"ר הרשקו: תפקיד מעניין. וסיפרת לי מקודם, שיש לך בעצם שתי בנות עם הפרעת קשב, ואחת בלי.
אברי: נכון, אחת לא… אחת, אם יש לה, היא אחרת. אבל, כן, היא לא… היא שמחה לשבת להכין שיעורים. זה גורם לה קורת רוח, כן? היא שמחה לשבת לבנות בלגו עיר שלמה, במשך 6 שעות, עם חבר, ולשחק משחק תפקידים. כן? כשלי בא אחרי 4 דקות לבעוט בכל הלגו הזה, לשים אותו בפח, וללכת לעשות משהו אחר.
ד"ר הרשקו: זה בטח מדהים לראות את זה מהצד, אחרי שאתה רגיל למשהו אחר.
אברי: ממש. זה מעורר השראה, זה מעורר קנאה, וזה מעורר שמחה על זה שהיא לא קיבלה את זה.
ד"ר הרשקו: ואיך זה משתלב ככה, עם הבנות שכן יש, איך מצליחים לאזן בין הכוחות? להסביר?
אברי: זה יוצר הרבה פעמים מתחים. הולכים למוזיאון, זאתי רוצה לעמוד מול התמונה חצי שעה, ולהסתכל על כל הקווים העדינים וזה, וההיא כבר בכניסה, היא כבר רוצה לצאת. [ד"ר הרשקו מהמהמת בהבנה] עוד לא הגענו לתערוכה כבר משעמם לה. אם אין שם משהו שאפשר לדחוף שתי אצבעות פנימה ולהתחשמל, זה לא מוזיאון. [צוחקים]
ד"ר הרשקו: איך מאזנים? מה עושים?
אברי: אין "מה עושים" אחד, משתדלים לתת לכל אחת את המקום שלה. לפעמים לעשות דברים בנפרד. אבל כיוון שהן אוהבות אחת את השנייה, ומקבלות אחת את השנייה, אז זה קורה… יש מקום לכל אחת. אבל הרבה פעמים יש, יש הרבה פעמים חיכוכים. הזאתי רוצה לשמוע היפ-הופ, וההיא רוצה לשמוע אריק לביא.
ד"ר הרשקו: אתה יודע, בקליניקה שלי, אני לרוב נתקלת באנשים באזור גיל 30, שרק בתקופה הזו הם מגלים את הפרעת הקשב שלהם, ואז הם כבר צברו הרבה מאוד תסכול וחוסר אמונה, וירידה בערך העצמי. והם ממש מתקשים להאמין שמשהו יכול להיות אחרת, ומשהו יכול להיות יותר טוב. וזה הדבר שהכי קשה לי לראות, שאנשים פשוט כזה כבר לא מאמינים שיכול להיות אחרת, שהם יכולים באמת לעשות את הדברים, הם מרגישים כל כך… כמו שאתה אמרת, "דפוקים" במרכאות ולא בסדר, ותמיד כשאני אומרת להם, רגע, אבל עוד לא התייחסתם להפרעת הקשב, אפשר לטפל בה ואפשר ללמוד. והם תמיד אומרים כזה, אולי, הלוואי, וממש אני רואה את החוסר אמונה, אולי יש לך משהו שאתה יכול להגיד למישהו שבאמת עומד במקום הזה, שבתחילת חייו הבוגרים הוא אפילו קצת עבר חלק מהם, ומרגיש כזה תסכול מהחיים, הוא עדיין אפילו לא יודע שזו הפרעת הקשב שמשפיעה על הכל. משהו כזה שאפשר להגיד לו שכן ייתן לו כוחות מהבחינה הזו?
אברי: קודם כל, את התחושה הזאתי שאני לא ראוי, אנחנו צוברים מילדות, מכל הריג'קטים שאנחנו מקבלים כל הזמן על מי שאנחנו. הגלויים והסמויים. כן? יותר גרועים הסמויים, אלה שכל הזמן נותנים לנו תחושה שאנחנו לא בסדר. בגיל 20 או 30 זה כבר מצטבר למסה קריטית כזאת, שזה כבר מרגיש שזה בתוך החומרה, זה לא תוכנה. ולכן מאוד קשה להחליף חומרה. מה שאני אומר לאנשים, זה אף אחד לא ייתן לכם את עצמכם בגרסה משודרגת עכשיו. כן? לא יקרה. לא יקרה עכשיו עדכון תוכנה שתהיו פתאום מישהו אחר. כן? אם אתם לא תצאו למסע של, קודם כל, היכרות עצמית, קודם כל, להבין מה יש לכם, לראות לאיפה הדבר הזה הגיע בכל מקום בחיים שלכם. לחמול על כל מקום מקולקל בחיים שלכם, שהושפע מהדבר הזה, ולהבין איך זה קשור, לא תעשו את העבודה הזאתי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילכם. תבזבזו את החיים שלכם ותמותו בצער. בסדר? זה בגדול. Once עשיתם את זה, אז צריך להתחיל להסתכל על החיים שלכם. במה אתם עובדים? האם זה מתאים לכם? איזה זוגיות יש לכם? האם זה מתאים לכם? איזה תרופות אתם לוקחים? האם הן מתאימות לכם? למה אתם מכורים? האם זה מתאים לכם? זה דורש עבודה של שנים, והתמסרות לעבודה הזאתי ולמידה. בלי זה, אז תמתינו מגיל 30 עד גיל 80, תפספסו כל כך הרבה דברים, תעשו הרבה הרבה טעויות, שילכו וייערמו, עד שכבר אי אפשר יהיה להזיז את זה לשום מקום.
ד"ר הרשקו: אני ממש מסכימה, ממש מסכימה עם זה. אבל גם הצד האופטימי, באמת, שזה תהליך שכל הזמן רואים את הפירות שלו.
אברי: ברור.
ד"ר הרשקו: זאת אומרת, עוד קצת הבנה, אה, ואוקיי, בגלל זה אני ככה, אז אני אעשה ככה, זה כל הזמן בעלייה כזאתי.
אברי: נכון. [מהמהם בהסכמה]
ד"ר הרשקו: וככה, לקראת סיום, אני רוצה לשאול אותך, יש הרבה אנשים שמתלבטים אם לעשות אבחון, או לא רוצים לעשות אבחון וחושבים שזה יהיה תווית, או שזה יהיה תירוץ, או שזה דווקא יותר ידכא אותם, והורים חוששים, גם, לשים תוויות על הילד, או שהוא ירגיש לא טוב עם זה שהוא עבר אבחון. ומה, מה דעתך על נושא האבחון, האם זה…?
אברי: מי שלא עושה אבחון הוא מטומטם, סבבה? באמת.
ד"ר הרשקו: אימפולסיבי ומדויק, כן.
אברי: לא, באמת. כאילו, אם לא תדע את עצמך, מי ידע אותך? כאילו, זה הא' של כל דבר, זה לדעת מי אתה. לדעת, כאילו, האבחון אמנם הוא 20 דקות ממש מבאסות, אבל היי, צריך לדעת מה קורה. אי אפשר להתחיל שוב, אי אפשר להחביא זה. אי אפשר להחביא זה ולחשוב שיהיה בסדר. אם יש לך סרטן, אתה לא יכול להגיד, אוקיי, יש לי סרטן, לא אכפת לי איפה, אם זה בלבלב, או במוח, או בעין, לא אכפת לי, אני כבר אסתדר. אם יש לךָ הפרעת קשב, אם יש לךְ הפרעת קשב, אני קורא לזה נכות קשב, כן? אני לא מאלה שמשחקים עם המילים ואומרים, יש לי קשב וריכוז. לא, לא, לא, לא, יש לי נכות קשב וריכוז, כן? זה כמו קטיעת רגל, זה כמו עיוורון, זה כמו חרשות. יש פה משהו במערכת שלא עובד, לא עובד. וזה דורש התייחסות ספציפית של אנשי מקצוע ושל קשב. ושל טיפול תרופתי הרבה פעמים, אנשים מפחדים מטיפול תרופתי. נכון, יש לו אספקטים גם לא נעימים לטיפול התרופתי, אבל לפעמים אין ברירה.
ד"ר הרשקו: טוב, זה מסר ממש חזק, ואני רוצה להודות לך, אברי, על השיתוף הכן שלך. אני בטוחה שזה נגע בהרבה, גם הורים וגם אנשים שחווים את זה על עצמם, והעלה את המודעות שציינו שהיא באמת כל כך חשובה. יש לך איזה מסר אחרון? דבר אחרון חשוב להגיד בנושא?
אברי: כמו שאני מדבר על עצמי, כל אחד צריך לדבר על עצמו. אסור להסתיר את זה, אסור להעמיד פנים כאילו אין את זה. רק אסונות קורים מזה. כן? לשים את זה על השולחן, זאת לא אמת כל כך גרועה. יש אנשים יותר גרועים מאנשים עם הפרעת קשב, סבבה? יש כל מיני אנשים עם כל מיני בעיות ממש יותר חמורות. זו בכלל לא הפרעה בעצם, זו קונפיגורציה אחרת של המערכת המוחית. בתרבויות אחרות, בזמנים אחרים, אנשים עם הפרעת קשב היו המנהיגים. גם היום יש מנהיגים עם הפרעת קשב, אבל לפעמים, כמו טראמפ למשל, שהוא גם הפרעת קשב וגם הפרעת אישיות קשה, זה לא מתאים, אבל… יש בזה הרבה מתנות, יש בזה הרבה איכויות. לא להחביא את זה, מי שמחביא, בסוף אוכל אותה.
[מוזיקת סיום]
ד"ר הרשקו: מושלם, תודה רבה.
אברי: בשמחה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments