במחקרים שנערכו על התכונות החיוביות בהפרעת קשב, נמצאו יצירתיות, סקרנות, דימיון ואומנותיות. מחקר מארה"ב מצא כי 29% מהיזמים הם אנשי קשב! מחקר נוסף מצא שהפרעת קשב היא גורם מפתח לחדשנות! כמה חשוב לטפח גם את החוזקות שבהפרעת הקשב (כבר מילדות), וכך לצבור הצלחות ולהעלות את הערך העצמי. אנשי קשב רבים פונים בבגרותם למקצועות מתחומי האומנות, ובאמת אפשר לראות כשרונות גדולים בתחום, בזכות מוח הקשב הייחודי, שאוהב לעסוק בתחום העניין שלו, ואף להישאב לשם. הבעיה היא בתפקודים הניהוליים. אלו שאחראיים על סדר, ארגון, תכנון, בקרה... על היכולת לנהל את כל העסק הזה: לעמוד בדד ליינים, לחזור ללקוחות, לארגן את הזמן נכון, לאזן בית-עבודה, לתכנן לטווח הארוך, לעשות סדר עדיפויות, לקבל החלטות, לבצע משימות רוטיניות ומשעממות. כל אלו יכולים לצערי להפיל עסקים רבים, ולא להוציא את כל הפוטנציאל שטמון שם החוצה. ואז מגיעים הסטרס, הלחץ, הדימוי העצמי הנמוך... בפרק נדבר על: איך מסנכרנים בין האהבה והתחביב, לבין בניית קריירה בתחומי האומנות, לצד כל הקשיים, וגם ניתן טיפים פרקטיים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/05/2024.
ד"ר הרשקו: אז איך נראה אמן עם הפרעת קשב, כזה קווים לדמותו?
שחר: אמן עם הפרעת קשב מאוד מאוד יכול להיות מפוקס ובהיפר-פוקוס של שעות על גבי שעות בתוך היצירה שלו, אם זה נגינת פסנתר, כתיבת שירים, ריקוד, אפייה, וכל דבר שהוא ממש אוהב, שם הוא פורח וממש יכול להיות ב-flow ממש מדהים וכיפי, ללא מחשבות ולהיכנס לפרטים מאוד מאוד קטנים ולדייק. וכשהוא יוצא מהשדה האנרגטי הזה פתאום, אם זה ניהול בית או ניהול העסק או שיווק או לו"ז, להגיע בזמן למקומות או סידור הבית, שם הוא קצת מאבד את היכולות האלה. ובעצם הוויסות הזה הוא מאוד מאוד משמעותי בין המקום של השליטה והמקום של הזהות שלו שהוא טוב מאוד במשהו, לעומת המקום שהוא קצת מרגיש קלולס לפעמים.
ד"ר הרשקו: זה כל כך מדויק ואנחנו ממש הולכים לדבר בדיוק על שני הקצוות האלו.
[מוזיקת פתיחה]
אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם, בכדי שתוכלו סוף סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה שתמיד מדברים עליו. אני ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית, מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים ומנחת סדנאות ארגון זמן, סופרת ובעלת טור בעיתון "הארץ", מנהלת קהילת "אנשי הקשב" בפייסבוק וגם מגדלת משפחת קשב.
הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים אני גם מעניקה 10% על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי. ועכשיו, בואו נצלול לפרק.
ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט של "אנשי הקשב", בו נותנים מקום של כבוד להפרעת קשב ואת כל המידע והכלים שיכולים לעזור. אז במחקרים שנעשו על התכונות החיוביות בהפרעת קשב, נמצאו יצירתיות, סקרנות, דמיון ואמנותיות.
יש מחקר שעשו בהולנד בשנת 2020, והוא בדק עשרות מחקרים שנערכו על הפרעת קשב, ותכונת היצירתיות היא נמצאה חד משמעית כמאפיינת את אנשי הקשב. יש עוד מחקר מארצות הברית, משנת 2018, והוא הראה ש-29% מהיזמים הם אנשי קשב. שזה מטורף, כי האחוז של הפרעת קשב באוכלוסייה כולה הוא 5%, אז מדובר באמת באחוזים מאוד גבוהים. עוד מחקר מארצות הברית, שיצא ממש עכשיו ובדק 581 יזמים, מצא שהפרעת קשב היא גורם מפתח לחדשנות. דווקא בגלל שאנשי הקשב נוטים לקפוץ מדבר לדבר ולשים לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם, אז הם מפתחים רעיונות יצירתיים יותר.
אני ממש ממליצה להורים שמאזינים לפרק הזה לפתח את התחומים היצירתיים והאמנותיים בקרב הילדים שלכם. בין אם זה בחוגים או בבית, לעודד אותם לצייר או לבשל או לנגן, מה שהם אוהבים לעשות ומה שהם מתחברים אליו וטובים בו.
בגלל שיש לנו נטייה להתמקד בקשיים ולעזור בהם, עוד הוראה מתקנת, עוד ריפוי בעיסוק, עוד שעת שילוב, כשלמעשה הערך העצמי של הילדים שלנו נבנה על סמך צבירה של הצלחות, ולכן מאוד חשוב לחזק את החוזקות.
אנשי קשב רבים פונים בבגרות שלהם למקצועות מהתחומים של אמנות, ובאמת אפשר לראות כישרונות ענקיים בתחום.
המוח קשב הוא מוח ייחודי שחושב אחרת ורואה את הדברים אחרת. כשמוח הקשב עוסק במה שהוא אוהב אז מופרש מלא דופמין, שמביא להיפר-פוקוס בעשייה, שעליו בדיוק שחר דיבר קודם לכן. במצב כזה אותו אדם נשאב טוטאלית ליצירה שלו, ומשם יכולים לצאת דברים מדהימים.
למעשה בהפרעת קשב המוח ממש מכריח את הבן אדם לעסוק במה שהוא אוהב, משום שרק אז מופרש דופמין. זה מדהים.
הבעיה היא בתפקודים הניהוליים, אלו שאחראים על סדר, ארגון, תכנון, בקרה, על היכולת לנהל את כל העסק הזה. בין אם לעמוד בדדליינים או לחזור ללקוחות או לארגן את הזמן נכון או לעשות סדר עדיפויות, כל אלה לצערי יכולים להפיל הרבה עסקים ולא להוציא לפועל את כל הפוטנציאל שטמון שם. זאת אומרת, מערכת ההפעלה של אנשי הקשב היא פועלת טוב כשיש תשוקה ואתגר ושיש השראה שהיא מיידית. כלומר מתוך אימפולסיביות מסוימת שכזאת. זו מערכת שהיא עם טווח קצר, היא מיידית, היא הישרדותית, וכשיש צורך בארגון יותר ותכנון, אז היא עובדת פחות טוב. ואז יש קושי במשימות לטווח ארוך, בירידה לפרטים קטנים שלא מעניינים, במשימות כאלה רוטיניות ומשעממות, בלקבל החלטות, בתכנון פיננסי. אז כן, נראה יותר כאוס בחיים, חוסר איזון בין הבית והעבודה, מתח, סטרס, דחיינות, ערך עצמי נמוך, פחד מכישלון ליד פחד מהצלחה, כי שם מגיע עומס שקשה לנהל. בקיצור, יש שמה יתרונות אבל יש גם קשיים.
ובפרק היום נדבר על כל זה. על איך מסנכרנים בין האהבה והתחביב שלנו לבין בנייה של קריירה בתחום של האמנות, לצד כל הקשיים וגם ניתן טיפים פרקטיים. ואת כל זה ביחד עם שחר אליסוף, שהוא מפיק מוזיקלי והוא מלווה אמנים לבניית קריירה עסקית, הוא גם מרצה להפקה ותעשיית המוזיקה. אז שלום לך שחר ותודה שהגעת אלינו.
שחר: אהלן, תודה על האירוח.
ד"ר הרשקו: הפעם יש לנו פרק מיוחד, וכיאה לנושא אמנותי משהו אנחנו עומדים ממש לשאול אחד את השני שאלות שיעזרו לכל אנשי הקשב האמנים להגשים את עצמם בצורה הכי טובה, גם המבוגרים אבל גם הילדים. ובוא נתחיל ממך שחר, אולי תסביר לי רגע מה זה בכלל הפקה מוזיקלית ומה התפקיד של מפיק מוזיקלי.
שחר: הפקה מוזיקלית זה בעצם לקחת שיר, רעיון, שטמון בתוך המגירה שנים ובעצם ממש להוציא אותו לפועל, אם זה להתחיל להקליט גיטרות, פסנתר, ובעצם ליצור את העולם המוזיקלי, ממש לרקום את כל הצבעים וכל המרקמים שאנחנו רוצים, את כל החלום הזה שיש בפנים, למשהו אמיתי שאפשר לשמוע אחרי זה בספוטיפיי, רדיו וכדומה, ממש להוציא את הרעיון ליצירה שלמה.
התפקיד של המפיק המוזיקלי למעשה זה לנהל את כל המערך של ה… של המוזיקה ואת כל הפרויקט, אם זה למצוא את הטעם ואת הקול של האמן למשל, את כל הקול האמנותי שלו, ואם זה לעשות את כל הסדר מבחינת לו"ז ואיזה שלבים ומתי מקליטים גיטרה, מתי פסנתר, איך מתזמרים, וממש שלב אחרי שלב לבנות את זה. איך שאני מסתכל על מפיק מוזיקלי בכללי, לכל מפיק אני חושב שחייב להיות צלע אחת של או מוזיקאי, עדיף שהוא ידע לנגן בכלים מסוימים או לתזמר או להבין מה זה עולם המוזיקה, או להיות ממש כמו מלווה, מנטור, פסיכולוג, מדריך של האמן, כי בסופו של דבר אנחנו מפיקים אנשים, אנשים מייצרים מוזיקה אבל אנחנו מפיקים את האדם עצמו. אז חשוב מאוד שהוא יבין איך בני אדם עובדים, להכיל אותם רגשי, וממש להיות המדריך שלו. ויש את הצלע השלישית שזה להיות הטכנאי ומי שמייצר בעצם את כל האסתטיקה של המוזיקה ממש להקלטה ואיך להגיע למרקמים מסוימים.
ד"ר הרשקו: אז זה גם משלב את הצד הרגשי גם הטכני וגם האמנותי ביחד…
שחר: כן.
ד"ר הרשקו: שזה באמת, הרבה פעמים כשפונים לתחום הזה של אמנות, אז יותר מתרכזים בצד ה'אני טוב בזה, אני אוהב את זה, זה מה שאני רוצה לעשות', ושוכחים את הצד הרגשי שהוא חשוב, וגם את הצד כמובן הטכני, ההתנהגותי יותר, שהוא הכי קשה בהפרעות קשב. ואיך באמת אפשר, מהניסיון שלך, לשלב אמנות עם קריירה עסקית? זה לא תמיד מתחבר לאנשים ביחד.
שחר: מהמקום שאני רואה את זה, אני רואה דווקא שזה הדבר הכי קל שיש, לפי דעתי. מכיוון שאנשי קשב הם אנשים שהם רגישים מאוד לכל הפרטים, והם יודעים מה זה להתלהב, הם יודעים מה זה להיות מוצלח גם במשהו. שמנגנים עכשיו בפסנתר, או שהם כותבים שיר, או בכל דבר שזה האהבה שלהם, הם ממש מכירים את תחושת ההצלחה. המטרה שלי מתי שאני מלווה בן אדם זה בעצם להזכיר לו את אותה תחושת הצלחה ואיך אנחנו מתרגמים אותה לתחומים אחרים בחיים.
יש גם דברים שצריכים להבין שיש פורטה שלנו ביצירה, והפורטה שלנו הוא פחות בניהול, לו"ז, כספים וכו' וכו'. לפעמים גם צריכים לדעת לשחרר את זה ל-outsource, או לבן אדם שמלווה אותך צמוד, לפעמים זה יכול להיות חבר או מישהו מהמשפחה ולפעמים זה יכול להיות איש מקצוע. אז אפשר להפריד ולהבין שכל עסק בנוי מאיזה… תחום של אמנות, תחום של ניהול ותחום של יזמות. אז אפשר ממש לחלק את העוגה הזאתי לשלושה מרכיבים שונים, וכל אחד שיתפקס במשהו שונה.
ולצד זאת אפשר להטמיע גם הרגלים מסוימים שיכולים לעזור, שוב, לכל בן אדם ואמן זה כמובן יהיה קצת שונה, אבל יש הרגלים כלליים שממש אפשר להטמיע בתוך העסק. אם זה דברים שהם בלו"ז קבוע ולוגיסטיקה, אני תמיד חושב שהיא מנצחת כל תכנון על דף. למשל אם אתה מוזיקאי, שיהיה לך סטודיו מסודר, שהגיטרות יהיו מחוץ לקייס, שהפסנתר יהיה מכוון, שהכל בעצם יהיה ערוך לעבודה, בלי לחשוב עכשיו על הצד הטכני או על מתי צריך לעשות, פשוט להיכנס למקום הזה של היצירה ולהתחיל לעבוד בזה.
ד"ר הרשקו: אז אמרת פה שני דברים סופר חשובים שאני רוצה להדגיש ולחדד. אחד זה העניין של באמת גורם חיצוני outsourcing, אני כל פרק אני חושבת מדברת על זה באיזשהו הקשר כי זה כל כך חשוב. גם דבר ראשון כי נמצא שאנשים שהכי מצליחים בחיים שלהם זה בדיוק האנשים שיודעים להיעזר, שזה דווקא לא תמיד הטבע שלנו, כזה 'מה, להיעזר? לא נעים, את צריכה לעשות לבד' והכל, אבל להיפך, תמיד תזכרו את זה שאנשים הכי מצליחנים בעולם, התכונה מספר אחת אצלהם הייתה דווקא זו שהם יודעים להיעזר, להעביר סמכויות, וגם חייבים לזכור פה שמדובר בהפרעת קשב, הפרעה, זאת גם סוג של לקות. ולכן צריך יותר עזרה במקומות שהלקות תופסת אותנו, אם זה נגיד בנושא של ארגון זמן, או אם זה נגיד בטפסים ובירוקרטיה, שזה דברים שהם בדרך כלל, שיותר קשים להפרעת קשב, ולא באשמתכם, ולא בגלל שאתם מתעצלים או לא טובים, אלא זה תפקודים ניהוליים, זה עניין מוחי, זה עניין שהוא לקוי בהפרעת קשב, והוא זה שגורם לקשיים שם. אז באמת, אם יש תחומים שאתם יודעים שאתם פשוט גרועים בהם, על הפנים בהם, אז תחפשו מי יכול לעזור לכם, גם אם זה אפילו נגיד מישהו שילמד אתכם עכשיו לארגן את הזמן, אבל אל תישארו בתחומים האלו לבד, זה בדיוק המקום שיכול להוביל אתכם מטה וחבל.
זה דבר אחד, ודבר שני שאמרת, זאת אומרת זה היה באמת הגורם החיצוני והעזרה, ודבר שני זה התאמת הסביבה. וואי וואי וואי, כמה שזה קריטי להפרעת קשב. שוב, מדובר בהפרעה, ואם אנחנו נתאים את הסביבה אליה, אז זה נורא יעזור לדברים לקרות. הרבה פעמים אנשים מנסים נורא לשנות את עצמם, את עצמם, לעבוד על עצמם, לעשות תהליך בפנים, אבל הם לא מסתכלים בחוץ, כי באמת מספיק שהחדר יהיה מסודר כמו שצריך לך, כמו שמתאים לך, נגיד יש אנשים שאוהבים יותר בלגן, יש אנשים שיותר צריכים נורא סדר, אבל ממש לסדר את המקום שעוזר לכם לעבוד, בין אם כשכל הדברים יהיו פתוחים, בין אם לקחת אולי סטודיו בחוץ כי בבית אתם לא יכולים להתרכז, בין אם זה מקום שהוא יותר שקט, יותר רועש, ממש תחשבו מה עוזר לכם סביבתית לעבוד, ותארגנו לכם את הסביבה, זה גם לפעמים עושה את כל ההבדל.
אז יופי באמת שכבר דיברנו על זה, כבר נתנו כלים, אבל עוד רציתי לשאול אותך לפני כן, מה באמת הקשיים שאתה רואה שאמנים חווים בתהליך של בניית עסק, ואולי גם ספציפית לאמנים עם הפרעת קשב.
שחר: אני חושב שהתסכול הכי גדול מגיע באמת בין הפער בין המקום של האמנות, של היצירה, לבין המקום באמת של הפתאום להקים ולהבין שהרגשות שלי או הכישרון שלי הוא כבר, הוא כבר לא ממש מספיק, ואם פתאום עכשיו צריכים להתחיל לפרסם או לשווק או לפנות לשיתופי פעולה או לגבות כסף לפעמים, זה נהיה משהו שהוא ממש ממש ממש קשה לאנשי הקשב במיוחד, וגם לאמנים שלפעמים גם פשוט… זה גם משתנה ממש בין בית לבית, אם מדברים על כסף או מדברים על ניהול, אז שם אני שם לב שההבדל הכי גדול שאני יכול להיות מדהים ביצירה של משהו, ומבחינה עסקית אני אהיה על הפנים, לצערי. ויש הרבה עסקים שנסגרים לא בגלל הכישרון, בגלל נטו ניהול לא נכון. וכמו שאמרת, אני לא חושב שצריך להיכנס למקומות של לחזק את את כל מה שחלש בנו, אלא ממש לקחת ישר אנשים אחרים, שוב, זה יכול להיות משפחה, חברים, אנשי מקצוע, פרילנסרים, כל אחד באותו level שהוא נמצא בו בחיים, אבל חייב להיעזר במישהו, כי לבד זה יכול להיות נורא נורא קשה, ולזכור שאנחנו, כל אחד מהאמנים הכי מפורסמים בעולם, ככל הנראה שיש לו הפרעת קשב כזו או אחרת, וזה ברכה. אז בלי ההפרעה הזאתי גם לא היה אמנות מדהימה ויצירה וטכנולוגיה, אז זה ממש ברכה, צריכים לזכור שזה דבר טוב, ולצד כל עסק יש שם מישהו שמנהל חשבונות, מישהו שמנהל את הלוגיסטיקה, יש כמה אנשים שונים. אתם לא צריכים להיות בזה לבד.
ד"ר הרשקו: חד משמעית. אני חושבת שזה משהו שגם נורא אפשר לראות על ילדים טוב, כי הרבה פעמים מבוגרים עברו איזשהו תהליך שהורידו אותם והורידו אותם, אצל ילדים כזה בתחילת דרכם אפשר לראות את ההתלהבות ואת היצירה ואת הדמיון ואיזה דברים מטורפים באמת הם עושים שם. ואני שוב ממש ממליצה כזה ככה לחזק את זה ואפילו לסייע שם, נגיד אני יכולה לספר על הבת שלי, יש לה כישרון מטורף בבישול, אבל בסדר וארגון? אוי ואבוי, בסדר, אז אני מסדרת אחריה, כי אם אני אכריח אותה לסדר ולצחצח את המטבח כל פעם אחרי, זה בדיוק מה שיוריד אותה, אז או שאנחנו מסדרות ביחד או שאני עוזרת לה, אבל זה גם חלק מהטיפוח של הכישרון לצד עזרה בדברים שהם יותר קשים. ואל תדאגו, בכל שלב בחיים אפשר למצוא התאמה של הסביבה, או מישהו שיעזור, כי זה גם משהו שהרבה פעמים הורים אומרים לי, 'אבל מה, בהמשך גם יהיה לה הארכת זמן? או גם יהיה לה איזושהי התאמה?', כן, בטח, מוצאים בן זוג, מוצאים מנהל, מוצאים… מוצאים דברים להתאים את הסביבה גם כן. ועוד דבר שאני רואה הרבה אצל אנשי קשב, וגם אמנים בפרט, זה העניין של קושי לסיים למשל, לסיים פעולה, זאת אומרת, יש גם קושי להתחיל, אבל דווקא באמנות, אני ככה חושבת על כל האמנים שהיו אצלי, נגיד ציירים, מקעקעים, אז פעם אחת הייתה לי פגישת זום עם צייר מוכשר ברמות, ואני רואה פשוט בסטודיו שלו, שכל הציורים לא גמורים.
שחר: וואו.
ד"ר הרשקו: זה היה מדהים! והוא אמר לי, אני פשוט לא מצליח לסיים, יש שם הרבה עניין כזה של… של קושי עם לארגן את הזמן, לעמוד בדדליינים, וגם לסיים פעולה, כי כבר יורד האדרנלין של ההתחלה. איך אתה נגיד ניגש לעזור בעניין הזה?
שחר: לפעמים אני חושב שהבעיה של לסיים או להוציא את היצירה שלך החוצה, היא יכול להיות שהיא מאוד קשורה גם לקשב וריכוז, אבל לפעמים זה גם ביטחון עצמי שהאמן צריך להגיד, היצירה שלי עכשיו יוצאת לעולם, ומתי שהיא יוצאת לעולם השדה האנרגטי של היצירה למעשה נגמר מבחינתי, כי מעכשיו זה… הוא צריך להתמודד עם ביקורת, יפה, לא יפה, אתה טוב, אתה לא טוב, ובעצם ממש נכנסים לתוך הבריכה הרגשית הזאת שיש לו, ואז זה כבר, זה להתמודד אולי אפילו עם פחדים וכישלונות שיש לנו בתוך, את יודעת, כל בן אדם יש לו איזה משהו שהוא צבר איתו, איזה חוויות פחות נעימות, ואז אנחנו חייבים להתמודד איתם. והרבה אמנים צריכים גם להגיד את המילה פתאום, אני אמן, הנה, אני עשיתי אוכל, עשיתי ציור, יש לי ריקוד, יש לי אלבום, זה להתמודד שנייה עם העולם, ולפעמים להתמודד עם עצמם, יש נורא רעש בפנים כל היום, מחשבות, ואני טוב, אני לא טוב, אני ככה, אני ככה, ופתאום גם להתמודד עם הרעש החיצוני זה יכול מאוד למוטט לפעמים רגשית.
אני גם אוסיף משהו שאמרת לגבי אותם ילדים, שלמשל אם הילדה שלך אוהבת בישול, או כל אחד מה שהוא אוהב, אני תמיד מסתכל על זה כאילו כל בן אדם הוא חיה אחרת, אם אני אריה אז אני צריך להיות בג'ונגל, ואם מישהו דג אז הוא צריך להיות במים, ודג זהב שוחה בהרבה יותר טוב מכל אריה שאני מכיר, אז חייבים לזכור את זה שאני דג, ואחד אריה, ואחד נחש, ואחד… לא יודע מה, ג'וק, זה לא משנה מה הוא, כל אחד יש לו את המקום שלו והוא חייב להבין מי הוא, וברגע שאתה מבין מי אתה, גם דג זהב שוחה יותר טוב מכל אריה שאני מכיר, ומצד שני אריה יכול להיות, בהיותו בג'ונגל, להיות המלך שם.
ד"ר הרשקו: זה כל כך מרגש מה שאתה אמרת עכשיו, ממש יש לי דמעות בעיניים מהעניין הזה, כי בדיוק אתמול איבחנתי ילד חכם, גאון, באמת מדהים, עם מוח מטורף, אבל כל כך כל כך קשה לו בסך הכל בכיתה ד', ומה שהוא עבר בבית ספר זה פשוט גיהנום, בגלל שיש לו קושי ענק בקריאה ובכתיבה, ומה עושים כל הזמן בבית ספר? קוראים וכותבים. הילד פשוט מבוזבז, עבר באמת עינוי, וזה, וזה בדיוק מה שראיתי, אם הוא היה בסביבה אחרת, בסביבה שמתאימה לו ומטפחת את הכישורים הענקיים האחרים שיש לו, וואי, החיים שלו היו אחרים לגמרי. וגם כמובן להתאים את הסביבה, נגיד ילד כזה צריך הקראה במבחנים, צריך שיתנו לו מחשב להקליד עליו כי הוא לא יכול לכתוב בכתב יד, וצריך גם להתאים את הסביבה, זה ממש חוזר על עצמו כחוט השני השתי נקודות האלה, אבל זה ממש ממש חשוב, חשוב להדגיש את זה. וגם מה שדיברת על הנושא של הביטחון העצמי. אז הוא מאוד מאוד בולט בהפרעת קשב ויש שמה ערך עצמי שהוא הרבה יותר נמוך בגלל העניין שהערך עצמי נבנה על סמך הצלחות, יש המון קשיים בהפרעת קשב, אז צוברים הרבה כישלונות לצערי לרוב, וזה מוריד את הערך העצמי. אבל אני מפצירה בכם לא ככה ללכת שולל אחרי 'יש לי פחד מכישלון או מהצלחה ולכן אני לא, לא יעשה כלום', לא, אפשר לעבוד על זה, ואפשר אפילו מבחינת טכנית פשוט להתחיל ולעשות ולהתחיל לצבור הצלחות חדשות, ולעבור את הדבר הזה, שזה לא יעצור אתכם.
אתה יודע, אנחנו מדברים המון על הקשיים כרגע, ואני רוצה אולי לשאול אותך אם אתה חושב שככה, שנגיד אנשי הקשב אולי צריכים פחות לצאת לדרך שהיא עצמאית ולהיות יותר שכירים, אם הקשיים נמצאים שם.
שחר: דבר ראשון זה מאוד משתנה בין בן אדם לבן אדם, וכל אחד והרצונות שלו והיכולות שלו האישיים, כי גם בתוך הפרעות קשב ובתור בני אדם אנחנו שונים, כל אחד זה ויסות שונה ו-level שונה כמובן. בכללי אבל, אני רואה שאנשי קשב ואמנים, ברגע שיש להם את הסביבה העצמאית שלהם, שהם בונים את הלו"ז, למשל אני מתחיל את היום שלי ב-12 בצהריים, ומסיים אותו ב-12 בלילה, משהו שיהיה קצת פחות נהוג במקום של שכירים, כי מישהו נותן להם הגבלות. אני אוהב לעבוד בחדר מבולגן, או חדר מאוד מסודר, כמו שאמרת, הרבה פעמים זה יהיה קצת קיצוני, או מאוד מאוד מסודר, ברמה של הכל כזה על הקווים, או ברמה של אין רצפה, זה יהיה מאוד כזה… פחות מאוזן נקרא לזה, אז דווקא המקום העצמאי יש להם מקום מאוד לפרוח בו.
כמובן, כמובן, כמובן, כמובן, שלפעמים לבד זה יהיה קצת קשה. אם יש להם לפעמים הצלחה מטאורית באיזה שיר שהתפרץ, באיזה יצירה שהתפרסמה, אז אולי כלכלית בהתחלה ופרסומית יהיה להם יותר קל, כי הכל פשוט יבוא אליהם קצת, אבל לרובם זה לא ככה. כאילו, מבחינה סטטיסטית, אחד לכמה אלפים או כמה עשרות אלפים יביא את היצירה הבאה או את הדבר הבא, אז רובנו חייבים להתמודד עם כלים ולרכוש כלים מסוימים.
אז שוב, כמו שציינו, או ללמוד את זה, ממש להכיל גם הרגלים, ואני מאוד מאמין בצעדים קטנים, פיציים ממש, כמו ביצירה שיש מאה עמודים ועשרות אלפי תווים, להתחיל מהתיבה הראשונה, תו ראשון - סול, אחרי זה, אחרי שניגנת סול, נגן את מי, אחרי זה יש לך פה. ממש, כל פעם להתרכז בצעד צעד. מהר מהר אני קורא לזה, אבל צעד צעד, והרבה פעמים כשאנחנו מסתכלים על התמונה מלמעלה, אנחנו נאבדים.
אז אם אני צריך לסכם את זה, אני חושב שאנשי קשב דווקא יכולים להיות מעולה בתוך המקום של קריירה, לצד עזרה חיצונית, חובה לפי דעתי.
ד"ר הרשקו: אני מאוד מאוד מסכימה עם זה, ואני אפילו יותר פרו כיוון עצמאי, שוב, לא לכולם. יש אנשים שחייבים את המסגרת הנוקשה, אפילו מסגרת צבאית. אפילו, באמת, מסגרת כזו ששמה גבולות מאוד ברורים, יש מנהל שמנחה אותם, זה עוזר, כי הרי אין מנהל פנימי, אז יש מנהל חיצוני, ואנשים האלו יודעים שהם כאלה. אבל יש הרבה מאוד אנשי קשב שהם צריכים באמת, שוב, סביבה אחרת, דברים אחרים, ומסגרות כאלו רק כולאות אותם, וברגע שהם יוצאים לעצמאות הם יכולים לבחור לעשות מה שהם רוצים. אם זה להתחיל ב-12, כי נורא קשה לקום בבוקר ולהתארגן הרבה פעמים, ויש גם קשיי שינה, אז הנה, כאן אני יכולה להחליט מתי אני מתחילה ואני יכולה להחליט שאני מסיימת ב-12 בלילה, אם זה מתאים לי, אז למה לא? אז אני אעשה את, זה וגם באמת מקום של דרור כזה יותר, לכל הרעיונות ויצירתיות וגם בדרך כלל, באמת, כשהם עושים את מה שהם אוהבים, אז הם כולם בתוך זה, ויוצאים משם דברים מדהימים, וזה לרוב יקרה בעסקים שהם עצמאיים, שוב, לא גורף, אבל אני ממש מסכימה.
שחר: כן.
ד"ר הרשקו: אז אולי ככה, לקראת סיום, תיתן לנו איזה טיפ או איזה כלי פרקטי כזה, או אפילו שניים שהם ככה מאוד מוצלחים, מאוד טובים לאמנים עם הפרעות קשב.
שחר: דבר ראשון, אני קורא לזה שהמוח צריך להיות מקום יצירתי ולא מקום אחסון. מה זה אומר? לקחת דף, או יש אפליקציות כמו MindMap, או אפילו את ה-To do list כזה שיש בתוך הפלאפון, וכל רעיון ומחשבה שיש, החל מלקנות תפוח בסופר, להוריד את הכלב, או להיפגש עם הבן אדם הזה, ואם זה מקום עסקי או יצירתי, ממש פשוט לכתוב ולהוציא מהמוח כל דבר אפשרי. המוח לא קופסת אחסון, הוא קופסת יצירה.
ברגע שאנחנו מתחילים להתרגל ברמה היומית, זה יכול להיות על הבוקר או בערב, כל אחד מתי שכזה, המוח שלו יותר עמוס, פשוט לרוקן. ואז להחליט איזה יום בשבוע, או כל יום בשעה קבועה ממש ביומן, עשר דקות להסתכל פנימה. מסתכלים על הדבר הזה, אומרים, אוקיי, אני רוצה להיפגש עם החברה הזאתי, כל משימה שהיא עד חמש דקות, במקום אנחנו עושים אותה. ואז מתחילים לסמן וי. ולאט לאט כל הדבר המורכב הזה, מבינים שיש לו מרכיבים קטנים ממש, אוקיי, חיי חברה זה ככה, עסקים זה ככה, וכל דבר ממש יש לו את הזמן שלו. אז כל מה שלוקח בין דקה לעד חמש דקות, במקום לפתור, זה דבר אחד.
והדבר השני שאמרתי, אני חושב ששוב, לוגיסטיקה מנצחת כל תכנון אפשרי. במיוחד אני שם לב שבאנשי קשב שיש להם רשימות, זה פחות עוזר, זה רק מקשה עליהם, וזה יכול להיות שנה וחצי לקנות תמונה מסוימת, או לתלות משהו בבית, פשוט ממש לייצר את הסביבה הזאתי, אני חושב שזה הדבר הכי קריטי שיש.
ד"ר הרשקו: אני גם מלמדת בקורס שלי לא להשתמש עם רשימות, אני ממש שמחה שאמרת את זה, כי רשימות לא עובדות עם הפרעת קשב, הן פשוט נמשכות שנים, ימים. אז אני ממליצה ממש להכניס לתוך יומן, זאת אומרת, אני רוצה לקנות את התמונה הזאתי, ביום שני בחמש, זה זמן מעולה לי שיוצא לי לנסוע לקנות את התמונה, בדרך להביא את הילד לחוג, לא יודעת מה, לנעוץ את זה מה שנקרא ביומן, זה משהו שהוא גם יותר מחייב והוא גם יותר אומר לך מתי לעשות את זה. ברגע שזה ברשימה זה כזה ערטילאי, טוב, מתישהו אני אקנה את התמונה, לא יודע מתי. אז באמת להשתמש ביומן, למרות שאני יודע שאתם שונאים יומנים, אבל זה בסוף משחרר את המוח, כי ברגע שיש לי במוח 'אני צריכה להתקשר ל… ללקוח ההוא שביקש יצירה מסוימת' וזה יושב לי במוח בֵּלוּפּים, בלופים, זה גם לא משחרר את המוח ליצירתיות וזה גם מאוד מעיק, זה ממש מחשבות טורדניות, זה יכול גם להביא… להביא ללחצים ולדכאונות דבר כזה. ברגע שאני זורקת את זה ביומן, 'אני מתקשרת ביום שלישי בשבע כשאני בדרך לחוג', אז זהו, אני לא צריכה לחשוב על זה יותר, זה פשוט ננעץ שם. אז זה אחלה כלים וטיפים. ואני יודעת שגם אתה רצית לשאול אותי כמה שאלות, אז נעבור לחלק הזה.
שחר: אז השאלות שלי הם כאלה: למה אנשים ואמנים מפחדים לפעמים לקחת טיפול תרופתי, או בכלל אפילו לגשת לטיפול של האם יש לנו הפרעות קשב או אין לנו הפרעות קשב?
ד"ר הרשקו: שאלה מעולה, כי באמת יש פחד כזה, כי הם פשוט חוששים שזה יהפוך אותם למשהו שלא הם. והם אוהבים, הם אוהבים את מי שהם, את היצירתיות שלהם, או את האמביציה, או את החוש האמנותי הזה או האחר, והם לא רוצים שזה יהפוך אותם, את זה אני שומעת הרבה פעמים, ל"זומבים" במרכאות, או למשהו שזה לא הם. אז מאוד חשוב לי להגיד שטיפול תרופתי לא צריך להפוך לזומבי ולא צריך להוציא ממכם את היצירתיות ולא צריך להפוך אתכם למי שלא אתם. אם דבר כזה קורה, וזה יכול לקרות, זה אומר שהטיפול לא מותאם, זה אומר שנגיד לקחתם "ריטלין" והרגשתם זומבים או הרגשתם מדוכאים או אני לא יודעת מה, יכול מאוד להיות שה"ריטלין" לא מתאים לכם ואתם צריכים לקחת תרופה אחרת, כמו "אטנט" או "קונצרטה", אני לא יודעת מה, אני סתם זורקת שמות של תרופות, זה לא אומר שום דבר, יכול להיות שיהיה בן אדם שה"ריטלין" מושלם לו וכדור אחר לא טוב לו, בגלל זה באמת צריך לעשות אבחון וללכת לראות את האיש מקצוע שמכיר את כל התרופות שיש היום, שיש 20 סוגים ומינונים שונים, ולעשות התאמה. כי בעצם הטיפול התרופתי, מה הוא בא לעשות? הוא בא לעזור שם בדיוק במקום הזה שקשה לכם. אם זה נגיד להתרכז לאורך זמן, אתם יכולים לעשות משימה שהיא רק קצרה ואתם לא יכולים להתרכז לאורך זמן אז אתם לא מסיימים אותה, או אם זה נגיד עכשיו לשבת על הטבלאות אקסל שלכם והבירוקרטיה והטפסים והלהתקשר ללקוחות וכל הדברים האלו שהם יותר משרדיים, אז אפשר לקחת את זה שם. אני בהחלט גם שמעתי מאמנים שהכדור גם הרבה פעמים עוזר להם להתרכז ביצירה שלהם, זאת אומרת לא רק שהוא לא פוגע ביצירתיות, הוא לא אמור לפגוע, אלא אפילו עוזר, וממש אמר לי את זה מקעקע לאחרונה שפשוט הקעקועים שלו נהיו הרבה יותר טובים עם הכדור. אז יש סטיגמה כזו שזה כאילו מוריד מהיצירתיות, הוא הופך לזומביות, או כל מיני דברים כאלה, אבל כשהכדור מותאם זה ממש לא קורה וזה ממש יכול לעזור. אני כן אציין שלרוב זה לא מספיק, כן צריך גם איזשהו טיפול התנהגותי שדיברנו עליו בפרק הזה, על ארגון ותכנון וזמנים, כי את זה לא נותן הכדור, אבל הוא בהחלט יכול לעזור במקומות מסוימים.
שחר: עוד שאלה אחרונה, איך אני הופך את המאפייני הפרעת קשב שלי ליתרון במשחק שלנו של החיים?
ד"ר הרשקו: זהו, באמת דיברנו על היתרון של זה בעסק יותר, או בעבודה או בקריירה, זאת אומרת החוש האמנותי הזה, שזה חתיכת יתרון מדהים, כל הראש היצירתי הזה זה משהו, אבל בחיים עצמם לא תמיד זה באמת קל. ציינת באמת מקודם את אשתך, וזה, זה משהו מאוד נכנס לזוגיות למשל, ואפילו בתור אמנים, שנורא נכנסים להיפר-פוקוס ונשאבים ליצירה, אז הרבה פעמים הם הולכים לאיבוד שם והם פשוט שוכחים מהבית, הם לא מצליחים לעשות את האיזון הזה של בית-עבודה, זה כזה 'מאתיים שעות אני עכשיו מצייר', או שר או מנגן, והופה, מה עם האישה? מה עם הילדים? אז שם בעצם זה יכול להיכנס כל נושא האיזון הזה, וגם פה, זאת אומרת, יש קושי אבל תמיד יש פתרונות. תמיד אפשר לקבל כלים כאן יותר התנהגותיים באמת ויותר כלים גם של ארגון זמן ויומן, כדי להצליח לשלב בין הבית והעבודה ולא לפגוע בזוגיות או בהורות. זה מקום שממש מאוד מאוד נכנס שם, אבל הכלים וגם המודעות, מודעות גם של הבני זוג. אני באמת רציתי להביא לך לקרוא את הספר שלי, גם בשביל אשתך, כי ברגע שהסביבה מבינה, בני זוג מבינים או הילדים או מי שזה לא יהיה, או הבוס, אז הרבה יותר קל לקבל את זה. נגיד אני יודעת שאם אני לא אודיע לבן זוג שלי שהגיע הזמן לסיים לעבוד בשעה מסוימת, הוא צריך לחזור הביתה, הבן אדם ישכח לחזור, ישכח, לא יחזור. הדבר הזה יקרה יום אחרי יום אחרי יום. אז כל יום, כן, כל יום, כבר עשרים שנה איתו, [שחר צוחק] יש לי מנהג, אתה חוזר בשבע, אתה אוסף את הבנות מהצופים, ולא פעם אחת, כמה פעמים, כן, אני סוג של מזכירה שלו, למרות שיש לו מזכירה בעבודה ויש לו יומן, אבל אין מה לעשות, כל הנושא הזה של הסדר, ארגון ואיזון, זה נורא נורא קשה, זה כמו שהייתי עכשיו עוזרת אם היה לי בן זוג שהוא עיוור, לא הייתי מתעלמת מזה ויאללה הולכים לאן שהולכים, הייתי עוזרת לו. אז כאן צריך לעזור בתפקודים הניהוליים והמודעות מאוד עוזרת לזה, עוד לפני כל הכלים של מה לעשות ואיך להתקשר ואיך לכתוב ביומן, להבין שזה הקושי, זה כבר מוריד גם הרבה אשמה והרבה מאוד ריבים, הופך את החיים לגם מצחיקים, 'אה, הנה הוא שוב פעם שכח להביא את המטריה שלו מהמשרד', מצחיק, כבר צוחקים על זה, כבר לא מתעצבנים על זה.
שחר: כן, יש לנו אוסף מטריות. [צוחקים]
ד"ר הרשקו: ממש! אז שחר, תודה רבה על פרק סופר מדליק ומעניין ומסקרן וגם יצירתי.
שחר: תודה לך.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
ความคิดเห็น