לאחרונה יצאו שני מחקרים חדשים שמצאו כי מתבגרים עם הפרעת קשב בסיכון גבוה יותר להתמכרות לרשתות חברתיות ולשימוש בעייתי במדיה חברתית, בריונות וקורבנות ברשת. אלו יכולים לגרום להפחתה באינטראקציות חברתיות, חרדה ודיכאון, בעיות בשינה והחרפת תסמיני הפרעת הקשב. הסיבה לסיכון הגבוה היא תסמיני הפרעת הקשב: קושי בריכוז, בתכנון, בוויסות ובקבלת החלטות, כמו גם מוסחות, צורך בגירויים מהירים וקשיים חברתיים.
אז מה אפשר לעשות? בפרק דיברנו על: איך המוח שלנו עובד כשהוא ברשת החברתית? איך היא משפיעה על ההתנהגות והנפש שלנו? מה ממכר בה? ואיך אפשר להתגבר על כך ולצמצם את ההימצאות בה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/12/2024.
ד"ר הרשקו: אז מה הקשר בין הרשת החברתית לדופמין?
גיל: דופמין, שידוע גם בשמו "הורמון העונג", בעצם מופרש כתוצאה מגירוי חיצוני. הרשת הרגילה אותנו להיות תלויים ולהתבסס ואפילו להעריך את עצמנו לפי אותם גירויים חיצוניים. ברגע שהגירוי החיצוני הזה, לייק, תגובה, שיתוף, הוא טוב, המוח שלנו מפריש דופמין. דופמין עושה לנו "היי, אנחנו בטוב, כיף לנו". מה קורה ביום למחרת? אנחנו רוצים עוד דופמין. לא רק עוד, אנחנו רוצים יותר דופמין. ואם אנחנו רוצים יותר דופמין, נייצר פוסטים שיגררו יותר דופמין. באיזה פוסטים גוררים יותר לייקים, יותר אישורים חיצוניים, יותר "וואו מהממת"? פוסטים יחסית שטחיים - תמונות, וידאו, כל הדברים האלה שמאוד קל להגיב עליהם. ולכן לאורך זמן גם אנשים מייצרים יותר תכנים כאלה, וגם אנחנו מגיבים ליותר תכנים כאלה. וזה הופך את רוב התכנים ברשתות החברתיות לשטחיים.
ד"ר הרשקו: זה גם מסביר למה אנשי הקשב יותר מתמכרים למסכים, כי חסר להם דופמין במוח. בואי נצלול לפרק ונשמע על זה עוד.
[מוזיקת פתיחה]
אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם, בכדי שתוכלו סוף סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה שתמיד מדברים עליו. אני דוקטור שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית, מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים ומנחה סדנאות ארגון זמן, סופרת ובעלת טור בעיתון "הארץ", מנהלת קהילת "אנשי הקשב" בפייסבוק וגם מגדלת משפחת קשב. הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב, ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים אני גם מעניקה 10% על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי. ועכשיו, בואו נצלול לפרק
ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט של "אנשי הקשב", בו נותנים מקום של כבוד להפרעת קשב ואת כל המידע המדויק וכלים שיכולים לעזור. ואני רוצה להזמין אתכם להיפגש פנים מול פנים בהרצאה שלי ב"זאפה" בחיפה ב-23.12. נוכל לראות אחד את השני, נוכל לשמוע על הפרעת הקשב, לראות איך היא נראית במוח. זו הרצאה שממש משנה חיים. ויש לי גם קורס שנפתח ב-15.12, זה קורס לארגון זמן ותפקודים ניהוליים. הוא עובד על כל הקשיים בהפרעת הקשב: על דחיינות, על מוטיבציה, על הרגלים, על איך להתחיל ולסיים משימות ואיך להוציא את הפוטנציאל הזה שכולם מדברים עליו. פרטים מלאים באתר שלי.
יש מחקר חדש שיצא עכשיו בז'ורנל המדעי "Addictive Behaviors", והוא מצא שמתבגרים עם הפרעת קשב הפגינו רמות גבוהות יותר של שימוש בעייתי במדיה החברתית. וגם יותר תופעות של בריונות וקורבנות ברשת. במחקר הזה נמצא ששימוש ממושך במדיה הוא דומה להתנהגות התמכרותית, שכוללת התעסקות כפייתית בנושא, למרות ההשלכות השליליות שלה. זה יכול לגרום להפחתה באינטראקציות חברתיות, לפגיעה נפשית, כמו חרדה או דיכאון, וכאמור, לבריונות ברשת.
ילדי הקשב שסובלים מקושי בריכוז, בזיכרון עבודה, בתכנון, בויסות ובקבלת החלטות וגם ממוסחוּת, הם עם נטייה גבוהה יותר להימשך לרשתות בגלל הסיפוק המיידי, החיזוק המהיר, הגירויים הוויזואליים התדירים, וכמו שאמרנו בהתחלה, השחרור של הדופמין במרכז התגמול במוח. ילדי הקשב גם נמצאים בסיכון גבוה יותר לבריונות וקורבנות ברשת, בגלל הקושי שלהם בהבנה של סיטואציות חברתיות וברמזים חברתיים, וגם מאפייני האימפולסיביות והאגרסיביות של הפרעת הקשב משפיעים. בנוסף, הם גם סובלים יותר מבדידות חברתית, כמו שאנחנו יודעים, ולכן הם עשויים לחפש מענה ברשת, מה שחושף אותם עוד יותר לבריונות ברשת.
יש עוד מחקר שעשו בתחום, בבודפשט, והוא מצא שהשימוש במדיה מחריף עוד יותר את בעיות השינה של מתבגרים עם הפרעת קשב, וגם מחריף את התסמינים של הפרעת הקשב. אבל חשוב לי לציין בהקשר הזה שהקשר ההפוך הוא לא קיים. שימוש מוגבר ברשת חברתית לא ייצור הפרעת קשב, כי זו הפרעה נוירו-התפתחותית, היא מולדת, היא גנטית, היא מוחית. זה כמובן יכול לגרום לקשיי קשב או להחריף את התסמינים של הפרעת הקשב, אבל זה לא ייצור את הפרעת הקשב עצמה, כי כאמור, מולדת ומוחית.
אז כדי לדבר על ההשפעה של הרשת החברתית עלינו, הזמנתי אלינו היום את גיל מרטנס, שהיא מרצה, חוקרת, מייעצת וכותבת על השפעות המדיה החברתית, על שיווק, על תוכן, על ניהול קהילות ועוד מלא תכנים מרתקים. אז תודה גיל שהגעת אלינו היום.
גיל: תודה לך.
ד"ר הרשקו: אני רוצה ישר לצלול לעומק, מה שנקרא, ולשאול אותך, איך המוח שלנו עובד כשהוא נמצא ברשת החברתית?
גיל: יש ספר מרתק שנקרא "The Shallows", שבעצם מסביר איך המוח שלנו עובד כשאנחנו בכלל ברשת ובפרט במדיה החברתית, לעומת, למשל, קריאת ספרים. והוא מסביר שברשת אנחנו התרגלנו, קודם כל לצרוך חלקיקים מאוד מאוד מאוד קטנים של מידע. בניגוד ל… כשאנחנו קוראים ספר זה קריאה שנקראת לינארית, אנחנו ממש ככה עוברים מדבר לדבר, זה מוביל אותנו, יש לנו שקט, יש לנו קשב לחזור אחורה, להרהר, לדמיין. לעומת זאת ברשת אנחנו כל הזמן מוסחים. יש לנו לינקים שלוקחים אותנו כל הזמן החוצה. גם אם אנחנו קוראים איזשהו פוסט ברשת, זה כל הזמן מקפיץ אותנו לעוד מידע, עוד חלקיק, עוד פיסה. אז בעצם להתמקד במשהו לינארי, בשקט, עמוק, מה שנקרא קריאה עמוקה, כמעט בלתי אפשרי. אז המוח שלנו עובד אחרת לגמרי.
מדברים על זה שזמן הקשב מאוד מאוד ירד הרי ברשת. וחלק מזה זה פשוט אנחנו מתרגלים לצרוך גם פיסות מאוד קטנות של מידע, גם לקפוץ מדבר לדבר, וגם לקבל את הגירוי ובעצם את התוצאה ואת המידע מאוד מאוד מהר. זאת אומרת, אנחנו עובדים פחות קשה כדי לקבל אותם. אז המוח שלנו עובד אחרת לגמרי. וכשאנחנו באמת רוצים לקרוא משהו לעומק, זה מעניין כי עכשיו אני עובדת על הדוקטורט, אני עדיין מדפיסה לעצמי מאמרים, כי אני שמה לב שכשאני קוראת אותם על גבי המחשב, אני בריכוז אחר לגמרי. ככה אני יכולה לשבת בשקט, לסמן לעצמי דברים. זאת אומרת, הקריאה שלי היא הרבה יותר מעורבת, כשיש מולי ולא מסך עם המון המון הסחות דעת.
אז הרשת בעצם לוקחת את תשומת הלב שלנו, כל הזמן תופסת אותנו, אבל כל הזמן מפזרת אותה גם, על כל מיני דברים ברחבי הרשת, במקום למקד אותה.
ד"ר הרשקו: זה ממש לא נותן שקט, וזה גם ממש מסביר את כל הנושא של הפרעת קשב בתוך זה, כי גם ככה יש שם כל כך הרבה מוסחות, וכל כך קושי ל… לא לשים לב לגירויים חיצוניים, שזה ממש סוג של מלחמה אבודה מראש. ובאמת, אולי תספרי לנו קצת איך תפקודי הקשב ספציפית שלנו מושפעים מהרשת החברתית? מה קורה שם עם כל המסיחים האלה?
גיל: הרשת תופסת את תשומת הלב רק כדי לפזר אותה. עכשיו, המוח שלנו בנוי ככה שהסחות דעת - אנחנו אמורים להגיב להם. תקופת הציידים לקטים, שזה נראה לנו מאוד מאוד מזמן, אבל במונחים אבולוציוניים זה לא מזמן, כי המוח שלנו לא כל כך השתנה, אנחנו אמורים להגיב לגירויים חיצוניים, זה טוב לנו. כי אם הגירוי הזה מסוכן לנו, כדאי שאנחנו נברח מיד, או אם פתאום ראינו משהו על העץ, שאולי יכול לשמש למאכל, כדאי שנתפוס אותו. זאת אומרת, אנחנו מכוּונים להגיב להסחות דעת.
בעולם המודרני, אנחנו לא באמת צריכים כל הזמן להיות מוסחים, אבל הרשת בעצם מנצלת את התכונה הזו של המוח, והיא כל הזמן מפזרת, כל הזמן שולחת אותנו להמון המון גירויים. עכשיו, יש לנו את הרשת, ויש לנו גם את המכשירים האלה, הסלולריים, [צוחקת] הדבר הזה שהפך למה שנקרא הארכה, extension, של הגוף שלנו. וברגע שיש לנו כל הזמן נוטיפיקציות, כל הזמן משהו שם מהדהד לנו, משהו קופץ לנו, מאוד קשה לנו להתעלם מזה. ויש ממש מחקרים שמראים שגם כשאנשים יושבים ביחד, אפילו אם הטלפון מונח הפוך, אנחנו לא מרוכזים בשיחה באותו האופן שהיינו לו הטלפון היה בכלל בחדר אחר או רחוק מאיתנו, שזה מדהים.
ד"ר הרשקו: המחקרים האלו גם בדקו את רמת האינטימיות והחיבה, ומצאו שהיא יורדת משמעותית, אפילו אם לא נגענו בטלפון, הוא רק ישב על השולחן, כי בעצם הצד השני מרגיש שיש פה איזשהו מתחרה בתת מודע שלו, והוא כבר אוטומטית פחות מחבב, אז אני תמיד ממליצה לשים את הטלפון בתוך התיק, לא לראות אותו בזמן דייט, או בכלל בפגישה כלשהי. וזה באמת נשמע, שוב, כזה מלחמה אבודה מראש. אנחנו אחר כך נגיע גם לטיפים, אבל אני רוצה קודם שטיפה נרחיב יותר באמת איך זה קשור למעגל הדופמין, כדי שבאמת נבין לעומק שיש פה משהו מוחי, כמו שאמרת, אבולוציוני, ואגב, יש פרק שלם על אבולוציה של הפרעת הקשב, ואנחנו מדברים על זה שדווקא אנשי הקשב, הציידים לקטים, הם היו יותר טובים, הם היו החזקים בחברה, בגלל המוסחות הרבה שלהם ותגובות שהן אימפולסיביות, אבל אולי באמת נעמיק עוד קצת במעגל הדופמין כדי להבהיר את הנקודה הזאת.
גיל: אז אני נותנת לך סנריו: הלכתי לים. חברה צילמה אותי בבגד ים. יצאה תמונה טובה. החלטתי לשים את התמונה הזו באינסטגרם. כעבור שעתיים פתחתי את האינסטגרם, שלוש מאות לייקים, מלא תגובות, "וואו, מהממת". מה קורה לדופמין שלי? מה שנקרא dopamine rash, נכון? זה high של דופמין. אני עושה ריפרש כל שלוש-ארבע דקות לראות עוד, עוד, אני רוצה להגביר את הדופמין הזה. אין, אני בעננים. הלכתי לישון בתחושה שאני על קצה העולם. בבוקר למחרת קמתי, אמרתי: טוב, גיל, מה נהיה ממך? כאילו, בן אדם רציני וזה, שימי איזה פוסט נורמלי ברשת. השקעתי, כתבתי, פוסט שמעורר למחשבה. מה קורה לכמות הלייקים והתגובות? אני אפילו לא יכולה להגיד צונח, זה… מתרסק. אבל הדופמין שלי, שאתמול חווה את ה-high הזה, רוצה עוד. אז איזה פוסט אני אשים ביום השלישי? את התמונה בבגד ים, או ה-וואו, או תראו אותי? או איזשהו פוסט אינטלקטואלי, רציני? אני אשים כנראה את התמונה בבגד ים. כי הדופמין הוא כל כך נעים, הוא כל כך כיף, ואני רוצה עוד.
אז המעגל הזה, מאוד קשה לצאת ממנו. מאוד קשה לשבור אותו. כי כיף, כיף, כיף לנו. אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב. בסופו של דבר, גורם להתמכרות. וכל פעם אנחנו צריכים גם להעלות את המינון. הסיבה שכל הזמן עושים גם ריפרש לתמונות, כדי שעוד, שנחווה עוד קצת, שהדופמין יופרש עוד טיפה. וזה מעגל מאוד מאוד מסוכן.
עכשיו, יש פה את הקטע של מי שמוציא את התמונות האלה, או מייצר את התוכן, את הפוסטים האלה, ויש גם את הצד שלנו. לנו הרבה יותר קל להגיב על פוסט של תמונה בבגד ים, ולהגיד למישהי "וואו, מהממת" מאשר לקרוא ולחשוב, לעשות השלכות לחיים שלנו. ואולי בעצם יש לה פה איזשהו רעיון ששווה לחשוב עליו? לחשוב, לעבוד קשה? לא. נעשה לב, נעשה לייק, נמשיך הלאה.
אז יש פה בעצם גם את יצרני התוכן, שמעודדים את התכנים, הפלטפורמות, כמובן. כי הן רוצות שאנחנו נישאר כמה שיותר זמן, שאנחנו נייצר תכנים כאלה. ויש גם אותנו כקהל, שנשאלת השאלה, למה אנחנו שם? למה אנחנו נותנים לזה יד? למה אנחנו מעדיפים את הפוסטים האלה? האם כי אנחנו רוצים לשכוח מהמציאות, המורכבת והקשה שבחוץ, וזה נותן לנו איזשהו אסקפיזם כזה? או פשוט זה יותר קל לנו, אנחנו לא צריכים לעבוד קשה? או שזה מה שהרגילו אותנו, שזה הסטנדרט, זה הנכון?
ד"ר הרשקו: זה סופר מדכא, אני חייבת להגיד. למרות ששוב, אנחנו נגיע גם למקומות יותר אופטימיים, אל דאגה. אבל זה ממש נשמע כמו עכשיו האנשים המכורים בלאס וגאס, שכל פעם לוחצים ומורידים עוד פעם ועוד פעם, ומה יצא, מה יצא במכונה, אולי עכשיו? אולי עכשיו? זה כמו ממי קיבלתי עוד לייק? מי באמת השיב לי? וזה ממש נשמע אותו הדבר. ואני בהחלט שמה לב למה שאת מתארת, שכשאני מעלה סתם תמונה שלי מאחותי, יש איזה, וואו, אלפיים צפיות. לעומת זאת, כשאני מעלה איזשהו תוכן על הפרעת קשב, יש הרבה פחות, וגם אין בכלל תגובות. אבל אני תמיד אומרת לעצמי, לא אכפת לי מתגובות, אני רוצה להעביר את המידע. אתם לא צריכים להגיב לי, אני ממש נלחמת ברצון הזה לדופמין, וכן מעלה את המידע. אבל חשוב ממש לדעת איך זה באמת עובד, וזה ממש משפיע גם על ההתנהגות שלנו, נכון? איך אנחנו מתנהגים בתוך הרשת? זה נראה לי התנהגות לא בריאה בעליל.
גיל: אדם אלטר, שהוא חוקר התמכרויות, כתב גם ספר מרתק שנקרא "Irresistible", שבעצם מסביר למה אנחנו לא יכולים לעמוד בפני. הוא מדבר גם על גיימינג, אבל גם הרבה על הרשתות החברתיות, ומסתבר שהמאפיינים של… יש כמה סוגים של התמכרות, אבל זו נקראת התמכרות התנהגותית. לא סתם הזכרת את מכונות ההימורים של לאס וגאס, יש ממש הקבלה מבחינת החומרים שמופרשים במוח, בין האנשים האלה שכל הזמן גוללים ברשת ולא מסוגלים להפסיק, לבין מכונות המזל האלה, שאנחנו אומרים "רגע, רק עוד סיבוב אחד, הפעם בטוח יצא לי". אותו דבר אנחנו אומרים על הרשת, "רק עוד דקה ואני יוצאת משם". ופתאום כעבור שעה, שעתיים, שלוש, אנחנו שמים לב כמה זמן עבר, ובעצם, איפה היינו? מה עשינו?
יש לי סטודנט, בסמסטר קיץ, אני נותנת להם איזשהו תרגיל: תסתכלו על כמה זמן אתם מבלים ברשת, והם די נחרדים לגלות כמה שעות ביום הם מבלים, שהתשובות הן בסביבות 7-8 שעות ביום, רשתות חברתיות. ואז הוא אמר, "את יודעת איך אני מרגיש בסוף השיטוט הזה? ריק".
זה מאוד מאוד מדויק מבחינתי. כי בעצם על מה אנחנו מבזבזים את הזמן הזה? על התמונות האלה בבגד ים, על הלייקים האלה. [מגחכת]
ד"ר הרשקו: הרי הכל שם אשליה, כן? זה פייק, מה שנקרא "פייקבוק", כמו שאומרים.
גיל: תכף נדבר על הפייק הזה, כי זה גם נושא ענק. אז התחלת לדבר על התנהגות, איך זה משפיע על ההתנהגות? אז בעצם זה משפיע על ההתנהגות שלנו גם אונליין, אבל יותר חמור מזה, זה משפיע על ההתנהגות שלנו בחיים האמיתיים. אם ניקח למשל, את אמרת, תקשורת עם אנשים, קשרים בכלל, איזה קשרים יש לנו עם אנשים אחרים? ברשת התרגלנו שיש לנו המון חברים. אבל איזו חברות זו? זה עוד איזשהו מעגל שמאוד מאוד קשה לצאת ממנו. אז בואי אני אתן לך עוד סנריו: אני יושבת בערב, לא טוב לי. היה לי יום לא מי יודע מה. כל מה שבא לי זה לשבת עם חברה טובה עכשיו, על כוס יין, כוס קפה, ולשפוך את הלב. ואני מנסה חברה אחת והיא לא פנויה, ועוד חברה והיא לא פנויה. ואני ממש מבואסת. ומה קורה לנו כשאנחנו מרגישים לא טוב? שתי אופציות: או שאנחנו שוקעים בזה ואומרים, אני אהיה עם זה, הבודהיזם, הרוח. אבל רובנו לא ככה. מה אנחנו עושים? אנחנו רוצים להרחיק מאיתנו את התחושה הלא נעימה. והיום, אחת הדרכים הכי אפקטיביות והכי מהירות לברוח, אמרנו קודם אסקפיזם, זה לפתוח את הטלפון, את הרשתות החברתיות. ואז מה אני רואה ברשתות החברתיות? קודם כל, יש לי מלא חברים, אבל כולם עסוקים, וכולם מבלים, ולכולם יש עם מי לדבר. וכולם ב-וואו ונוסעים ובמסיבות וכן יושבים עם החברים שלהם. אז אני אומרת, רגע, מה קורה לי? אולי החברות שלי לא מספיק טובות? אולי אין לי בעצם מספיק חברים? אולי החיים שלי לא כאלה מוצלחים כמו האנשים האלה ברשת? אז אני שוקעת עוד יותר בתוך הרע הזה. ומה קורה כשאנחנו שוקעים עוד יותר בתוך הרע? אנחנו לא רוצים את זה. אנחנו רוצים לברוח. אני פותחת שוב את הרשתות החברתיות, ואז זה איזשהו מעגל כזה, של באמת גם כבר ערך עצמי, גם FOMO, כולם מבלים, כולם טוב להם, אנחנו… איפה אני? החיים שלי אפורים, אני יושבת בבית לבד. הנה עוד מעגל. אז יש לנו גם את המעגל הזה של הדופמין, גם את המעגל הזה של הערך העצמי, וממש אנחנו מתחילים לפקפק בבחירות שלנו. מעגלים שלא סתם זה מייצר התמכרות, כי מאוד מאוד קשה לצאת מהמעגלים האלה.
אז ההתנהגות שלנו, היא ממש התנהגות, לא סתם אמרת כפייתית, כי זה סוג של באמת כפייתיות, וצריך להיות מאוד מאוד חזקים, כדי להגיד, סטופ, אני יוצאת מהרשת עכשיו, זה לא עושה לי טוב, אני מרגישה את הריקנות הזו, את ההשוואה הזו לאחרים, את הערך העצמי שיורד. מאוד מאוד קשה להפסיק.
ד"ר הרשקו: ממש. אני עוד שנייה בוכה. אבל לא, לא, אנחנו באמת תכף נגיע גם לכלים ואיך אפשר להתנהל עם זה. אז זה הזכיר לי שקראתי איזשהו מחקר, שבדק כמה אנשים מתוך המיליון חברים שיש לך ברשת, יבואו לעזרתך כשאתה צריך, ויכולים להיות לך באמת עשרת אלפים חברים, אבל רק ארבעה יתייחסו אליך וזה בטח גם במקרה הטוב, כשאתה מאותת על איזושהי מצוקה ברשת. זאת אומרת זה לא באמת חברים, וגם כמובן מה שהם עושים שם הוא לא אמיתי. כי הרי מן סתם בוחרים להעלות את מה שרוצים, ואז גם באמת יש המון מחקרים שמראים על עניינים של חרדה ודיכאון. איך זה, איך זה משפיע על הנפש שלנו באמת?
גיל: מכל הדברים שאני קוראת וחוקרת, השפעה מאוד מאוד חמורה. אם דיברת למשל על "מתוך עשרת אלפים חברים", אז אחד הדברים שבאמת מדברים עליו בשנים האחרונות זה הבדידות. אז אם בשנות ה-80 משהו כמו 20% מהאמריקאים היו אומרים "אנחנו מדי פעם מרגישים בודדים", היום חצינו את ה-40%. זה לא המון זמן מאז שנות ה-80. ואחד ההסברים לזה הוא באמת המדיה החברתית, ומסתבר שככל שאנשים מבלים יותר במדיה החברתית, הם מרגישים יותר בודדים.
אולי רגע אני אסביר מה זה בעצם בדידות. כי בדידות היא בעצם תחושה סובייקטיבית. זאת אומרת רק בן אדם יכול להעיד על עצמו אם הוא בודד או לא. והיא נובעת מאיזשהו פער, פער נתפס, בין כמות הקשרים שהייתי רוצה שיהיו לי, לבין כמות הקשרים שיש לי בפועל. זאת אומרת, אם לך מספיק חמש חברות טובות כדי שלא תרגישי בודדה, ויש לך חמש, את מאושרת, את לא מרגישה בודדה. אם אני צריכה שבע כדי להרגיש לא בודדה, ויש לי חמש, אני ארגיש בודדה. זאת אומרת, קודם כל זה תחושה סובייקטיבית. אף אחד לא יכול להגיד על מישהו אחר בודד או לא.
וברגע שאני נכנסת לרשת, ואני רואה המון חברים, אבל בפועל, השניים, שלושה, ארבעה, שאני כן רוצה לבלות איתם, לא תמיד זמינים, הפער הנתפס הזה גדל. זאת אומרת, אנחנו מבינים, פה בראש, שמה שקורה ברשת זה לא החיים האמיתיים, אבל ברגש? לא ממש. אז הבדידות באמת הולכת וגדלה, ואומרים שהיום זה באמת המגפה הכי רצינית בעולם. אבל הבדידות באמת גדלה. עכשיו, תוסיפי את זה שאנשים באמת מבלים המון מאחורי המסך. הזמן הזה… הילדים היום פשוט פחות פוגשים בפועל חברים. איך אנחנו מפתחים קשרים? אנחנו צריכים להיות באינטראקציה. אנחנו צריכים להסתכל בעיניים. אמפתיה, למשל, כמות, רמת האמפתיה, אומרים שהיא הולכת ויורדת. כי אנשים כבר לא יודעים להסתכל אחד לשני בעיניים. הם רגילים להיות מאחורי מסך. הם רגילים להסתתר מאחורי איזושהי דמות או תדמית שהם הנדסו לעצמם ברשת. אז באמת, גם כמות הקשרים גדלה, האיכות שלהם היא הרבה יותר דלילה.
ד"ר הרשקו: תגידי, איך הרשתות החברתיות הצליחו לעשות את כל הדבר המטורף הזה? מה, מה הן עושות שם? איך הן פועלות?
גיל: קודם כל, יושבים שם גאונים. והם בעצם, אני חושבת, מזהים המון המון פערים בחיים שלנו, והם יודעים להיכנס בדיוק לנישה. אריך פרום מדבר על זה בספר שנקרא "מנוס מחופש", שבעצם בכמה מאות שנים האחרונות, כשהדת הלכה ודעכה והקהילה הלכה ודעכה, והערך המשפחתי, שהיה ככה מאוד מאוד חזק, הלך ודעך, אנחנו בעצם קיבלנו סוג של חופש, חופש לצאת מהמעמד שהיינו בו, חופש לצאת מהמקום שנולדנו בו, פתאום אנשים יותר ניידים, יותר ניידים בעבודה, יותר ניידים מבחינת מעמד חברתי, סוציו-אקונומי זה כבר לא דבר מוגדר מראש. ומצד שני, איבדנו שייכות, קהילתיות, חיבור לערכים, לאנשים אחרים.
מה הרשתות החברתיות מציעות לנו? חיבור לאנשים, קהילות. זאת אומרת, הן נכנסו בדיוק בדיוק בדיוק לנישה הזו שהייתה חסרה בחיים שלנו. הקהילות הלכו ודעכו, הקהילות הפיזיות, שזה אחד ההסברים למה הקהילות ברשתות החברתיות פתאום כל כך עלו. אבל האם הקהילות ברשתות החברתיות זה קהילות כמו הקהילות שלנו בעולם הפיזי? לא ממש. מעטות מהן מצליחות באמת לתת לנו את המשמעות הזאת, את השייכות האמיתית הזו.
אז באמת, אני חושבת שיושבים שם מוחות מדהימים, גאונים, [מגחכת] שלי קצת חבל שהם לא ניצלו את הגאונות שלהם לדברים קצת יותר טובים. אם כי אני לא חושבת שזה התחיל, זאת אומרת, אני לא חושבת שהיה שם איזשהו רוע צרוף, גם פייסבוק, גם גוגל, התחילו מחזון יפה, של לחבר אנשים, של לאפשר לאנשים יותר מידע, אפילו סוג של דמוקרטיזציה של הרשת.
אומרים שעם הכוח… נכון? Power corrupts? [צוחקת] שעם הכוח מגיעים גם השחיתות ו… כנראה קורה משהו בדרך. אז המוחות האלה, יש להם היום מטרה אחת, שהיא רווח. ככל שאנחנו מבלים יותר ברשתות החברתיות, יכולים להציג בפנינו יותר פרסומות. ככל שמציגים בפנינו יותר פרסומות, יש יותר רווח לחברות האלה, פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק. זאת אומרת, המטרה שלהם, למרות שהם אומרים שהם מחברים בינינו, שנהיה כמה שיותר זמן בתוך הרשת. זו הסיבה, דרך אגב, שכשאנחנו שמים לינקים חיצוניים, לא כל כך אוהבים את זה. אבל התמונות האלה, הוואו הזה, הסרטונים האלה, הרילס שכל הזמן, ברגע שסיימנו אחד, מיד עולה הבא, משאיר אותנו המון המון המון זמן.
יש אפקט שנקרא אפקט זייגרניק. חוקרת ששמה לב במעבדה שלה שאנשים שהיא נותנת להם לבצע איזושהי משימה, היא נתנה להם משהו להרכיב, אם היא מפסיקה אותם באמצע, הם נשארים לא רגועים. אז האפקט הזה אומר, שבעצם אנחנו לא יכולים להירגע כשאנחנו יודעים שעוד לא עשינו משהו, שעוד לא השלמנו איזה פעולה. זו הסיבה שכשיש לנו רשימת משימות, עד שאנחנו לא, נכון? מוחקים או ממרקרים, אנחנו לא נרגעים.
עכשיו, מה קורה ברשת? האם אי פעם אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו אומרים לעצמנו, "זהו, סיימנו"? לא. תמיד יש עוד משהו שאולי נפספס, עוד איזושהי נוטיפיקציה שאולי לא קראנו. עוד איזושהי הבטחה להתחבר למישהו, לא לפספס, להיות מעודכנים. אז אנחנו כל הזמן גם, האפקט הזה גורם לנו להיות הרבה יותר ברשת, והם מנצלים אותו. מאוד נדיר שיגידו לך, "זהו, סיימת לראות את כל הפוסטים בקבוצה, בפיד".
ד"ר הרשקו: נכון, זה ממש לגולל בלי סוף, מה שנקרא. ואת אמרת באמת על הפחד הזה, על הפומו הזה, על הפחד שאני מפספסת משהו, עכשיו, בימינו, בגלל שאנחנו באמת גם ספציפית בימי מלחמה, אז הרבה אנשים אומרים לי, כשאני באמת ככה עובדת איתם על בואו נצמצם זמן מסכים, הם אומרים לי "לא, אני לא יכול, אני חייב להישאר מעודכן. זה החובה שלי למדינה", או אפילו זה ה… באמת, נכנסים למקומות כאלו, כמו, "אם אני לא אסתכל על חומרים מסוימים, אז זה פוגע בחטופים, זה, זה פוגע בהגנה שלי". כל מיני סיבות כאלו שאנשים ככה אומרים לעצמם, שהם חייבים להישאר בתוך המסכים ולהיות זמינים כל הזמן, ולַהַתראות כל הזמן, כי זה משהו שמחייב מציאות. עכשיו, בעיני זה לא ככה, אבל אני אשמח לשמוע את דעתך.
גיל: קודם כל, חשוב לי להגיד, שכל הדברים שאני מדברת עליהם, גם אני נופלת לזה. זאת אומרת, בוא לא נשים את עצמנו במקום הזה שפתאום אנשים יגידו "וואו, אבל היא מצליחה, ואני לא", לא! הבדידות, התחושות, הדופמין, הצורך הזה להתעדכן, לבלות יותר מדי ברשתות, באמת, כולנו נופלים לזה, כולנו חוטאים בזה. השוואה חברתית, שזה אולי דבר שתכף נדבר עליו, שעושה לנו המון המון נזק, גם אני נופלת לזה. קודם כל חשוב להבין גם שאנשים יבינו שהם לא לבד בזה. אנשים מרגישים שהם לא מספיק חזקים. לא! יושבים שם טובי המוחות, דואגים שאנחנו נהיה לא מספיק חזקים.
ד"ר הרשקו: וזה גם באמת מוחי, כמו שהראינו, אז זה נקודה חשובה.
גיל: מאוד. אז קודם כל להבין שבאמת אנחנו לא לבד. כן, בסוף הפרק, כמו שאמרת, אנחנו לא נסיים עם הכל שחור, אני כן אתן טיפים לאיך להוריד את זמן המסך, כי אפשר. יש באמת כל מיני דברים, אפילו ברמה טכנית, שאנחנו יכולים לעשות. אבל קודם כל, זה באמת מאוד מאוד קשה.
השוואה חברתית זה בעצם מנגנון סופר טבעי, שכולנו גדלים איתו. אנחנו לא חיים בבועה. אנחנו לומדים בבית ספר, מדרגים אותנו. אז אני יותר טובה באנגלית מהחברים שלי או לא? אני פחות טובה במתמטיקה מהחברים שלי או לא? זאת אומרת, זה בונה לנו, לטוב ולרע, את הערך העצמי. אבל בעולם הפיזי, הערך העצמי שלנו היה נקבע לפי אנשים בסביבה שלנו, חברים שלנו, אנשים פחות או יותר ברמה דומה לשלנו. וככה בנינו את הערך העצמי שלנו.
עכשיו, מה קורה ברשת? אנחנו עדיין בונים ערך עצמי, אבל יש לנו הרבה הרבה יותר מקומות להשוואה חברתית. ומה שאנחנו רואים ברשת, קודם כל, זה כמות הרבה יותר גדולה של אנשים, וגם אנחנו רואים את מה שהם בוחרים להראות לנו. זאת אומרת, אנחנו רואים את ההצלחות, את ה… רק את הפוסטים היפים, רק את התמונות המלוטשות, רק את הטיולים הכייפים. "נסענו לטיול, אנחנו מצטלמים עם הילדים מדהים", זה שהם רבו שנייה לפני זה במושב האחורי באוטו, אף אחד לא צילם. עכשיו, אנחנו רואים את זה, ואנחנו לא יודעים את מאחורי הקלעים. אנחנו לא יודעים את השעתיים שקדמו לזה שהיו זוועה. אנחנו רואים את הוואו, ואז אנחנו אומרים, רגע! אבל הילדים שלי כן רבו בטיול, ולא כל הטיול היה לי כזה כיף. וכשאכלתי במסעדה, לא כל המנות היו לי טעימות כמו שהן מצטלמות, ובהרצאה הזו שאני ניסיתי למלא, הייתי צריכה לבקש מכמה חברים שלי שיבואו להיות בשורה הראשונה, כי לא היה לי מספיק כרטיסים שמכרתי. אבל אני רואה את הקולגות שלי בהצלחות שלהם, וממלאים אולמות, ונהנים במסעדה, ואז הערך העצמי שלי נפגע.
אז השוואה חברתית ברשת היא השוואה חברתית שהיא מאוד מאוד לא הוגנת, וכולנו נופלים בה. אז קודם כל, גם בגלל הקטע הזה היה לי חשוב קודם, מה שנקרא, לנרמל את זה, שכולנו נופלים לזה. גם אני, שאני חוקרת את זה ואני מבינה את זה מפה, מהראש, יש רגש, הרגש נופל, נפגע. אנחנו בני אדם. אז גם צריך לדעת את זה. [מגחכת] אחרי שסגרתי את הסוגריים, נחזור להתעדכנות.
אז תראי, אני לא רואה חדשות שנים. משנת 96' לא ראיתי מהדורת חדשות. ומתחילת המלחמה, יש לי בן חייל, אני בטירוף להתעדכן. אמנם ב… דרך האתרי החדשות, וזה ממכר. ואני עושה ריפרש למבזקים, מה שמעולם לא חוויתי, ואני באמת מרגישה שזה סוג של התמכרות. האם אני באמת צריכה את זה? לא! אם אני אסתכל פעמיים או שלוש ביום, זה יהיה מספיק טוב, זה לא נותן כלום. אז קודם כל זה באמת התמכרות, זה נותן לנו איזושהי אשליה שאנחנו בשליטה. אבל, כולנו יודעים שאנחנו בחוסר ודאות מטורף בחיים שלנו, אגב בכל תחום. להתמודד עם חוסר ודאות, מאוד קשה. אז אנחנו כאילו מרגיעים את עצמנו לרגע, "אני רק אתעדכן ואז אני אדע מה קורה", אבל האם זה שאנחנו יודעים מה קורה זה עושה אותנו באמת יותר רגועים? לא. הפוך. זה מכניס אותנו לחרדות.
אני זוכרת ששמעתי פודקאסט מהמם, בתקופת קצת אחרי הקורונה, עם אשרת קוטלר, שהיא בכלל דמות מדהימה בעיניי, והיא דיברה על זה שהיא עזבה את הטלוויזיה, בפעם השנייה, בגלל האולפנים הפתוחים. היא אמרה, אני לא הייתי מסוגלת כבר לתת יד לחרדה המתמשכת של כל הזמן להשאיר אנשים בתוך המעגל הזה.
והרשתות החברתיות עושות לנו די אותו דבר. להשאיר אותנו כל הזמן בתוך החרדה.
אז אחד נגיד הטיפים הראשונים שאני חושבת שמי שכן שם לב לדברים האלה, להתחיל לשים לב איך אתם מרגישים אחרי שאתם גולשים ברשת: יותר טוב? פחות טוב? איך הבטן? איך הרגש? זאת אומרת, ממש להתחיל לזהות מה זה עושה לנו. ואני חושבת שזה ההתחלה של להתחיל להבין, גם להיות מחוברים באמת לרגשות שלנו ולאיפה אנחנו בסיפור, כי יש לנו הרבה יותר כוח ממה שאנחנו חושבים, וגם באמת, באמת להתחיל לזהות את איזה רגשות זה מפעיל בנו. וברגע שאנחנו נזהה, אני חושבת שיהיה לנו גם אחר כך יותר קל להתחיל אולי לטפל בזה.
ד"ר הרשקו: ממש נכון. אני גם חושבת שזה הבסיס, שזה ההתחלה. אני למשל שמתי לב על עצמי שממש יש לי בחילה. ספציפית בחילה, אחרי שאני גוללת באינסטגרם ספציפית. וגם מין תחושה כזו של מה, מה קרה פה עכשיו? איך, איך עברה חצי שעה? כאילו חוסר שליטה מטורף. וברגע ששמתי לב לזה וזיהיתי את הרגשות, זה מאוד עזר לי לפתח כלים להתמודד עם המקום הזה. כי ממש… שוב, חשוב לי להדגיש, אם זה לא הודגש מספיק קודם לכן, שמדובר במשהו ממכר. זה בדיוק כמו שנגיד עכשיו לבן אדם שהוא מכור לאלכוהול למשל, תכניס אלכוהול הביתה שלך ויהיה בסדר, כנראה שלא יהיה בסדר. אז אנחנו באמת צריכים, אני חושבת, אמצעים שהם יותר… נקרא לזה אגרסיביים, ויש גם אגרסיביים פחות. אולי באמת נתחיל לגעת באיך אפשר להתחמק מהדבר הזה או לצמצם אותו?
גיל: אני רוצה רגע לדבר על עוד תופעה מאוד מעניינת, שגם אני חושבת שכדאי לשים לב אליה, שהיא גם תוביל אותנו אולי באמת לפתרונות - תשומת הלב שלנו, אם דיברנו על קשב, בעצם תשומת הלב שלנו מופנית ברשת לדברים שלאו דווקא אנחנו בוחרים, אלא שמישהו אחר בוחר עבורנו. ואם הרשתות החברתיות, אמרנו, המודל העסקי רוצה להשאיר אותנו כמה שיותר זמן על גבי המסך, הם יבליטו דברים שהם כנראה מאוד מושכים. אז למשל, יובל דרור, שכתב גם ספר מדהים על הרשת, אומר שהרגש הכי ויראלי ברשת זה זעם. זאת אומרת, מה הדברים מעוררים בנו, זה גם משהו שמאוד מאוד כדאי לשים לב אליו.
הדבר השני שכדאי לשים לב אליו זה למי ולְמָה אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו? נגיד בעולם הרוח מדברים המון, במיינדפולנס, במדיטציה, על זה שבעצם הקשב שלנו צריך להיות כאן ועכשיו, ובעצם יש לנו המון גם שליטה על לאן להפנות את תשומת הלב. ופתאום יש איזשהו מכשיר שגוזל, לוקח, תופס את תשומת הלב שלנו, ואנחנו לא באמת נמצאים, לא בהווה, לא בקשב לעצמנו, לא בקשב לסביבה שלנו, לא בקשב לאנשים. אני מניחה שכולכם רואים את הזוגות האלה שיושבים בבית קפה, כל אחד מהם עם טלפון. אני תמיד, זה ממש ככה נחמץ לי הלב שאני רואה את זה. לא מסתכלים אחד על השני. וואו! אתם יושבים עם הבן אדם הכי יקר לכם, או הורים עם הילדים, ואתם עסוקים. הקשב שלכם לא פה. תשומת הלב שלכם לא פה.
אז אני חושבת שעוד דבר שכדאי לשים לב אליו זה לאן תשומת הלב שלנו מופנית ולמי? איזה אנשים או תופעות או חשבונות במדיה החברתית מושכים את תשומת הלב? והאם באמת האנשים האלה ראויים לתשומת הלב שלנו? וזה זמן יקר. זה זמן שהוא לא חוזר. זה זמן שאנחנו משקיעים ומשפיע עלינו.
ד"ר הרשקו: ממש ככה! זמן, מה זה, הוא יותר יקר מכסף. ובאמת, מספיק שתעשו unfollow, מה שנקרא, על מישהו שאתם מרגישים שצובט לכם, לא בא לכם בטוב, מעורר לכם אפילו דברים כמו קינאה או תסכול. אז באמת לברור, זה ממש טיפ טוב, לברור את התכנים שאתם עוקבים אחריהם, זה כבר יכול לעשות שינוי מאוד גדול.
גיל: בעבר היה חוקר בשם ג'רמי בנת'ם, שדיבר על פנאופטיקון. הפנאופטיקון זה מבנה ששימש בעצם לכלא. זה אומר שהכלא במבנה עגול, ובאמצע יש איזשהו מגדל, שמהמגדל הזה אפשר לראות כל הזמן את כל האסירים, בגלל שהמבנה עגול, בתאים שלהם. עכשיו, מה שקורה במבנה הזה, שכשבן אדם יודע שכל הזמן מסתכלים עליו, הוא בעצם משנה את ההתנהגות שלו. זאת אומרת, הרעיון של המבנה הזה, של הכלא, זה בעצם לשנות התנהגות עד שבעצם האסירים האלה יצאו למוטב, מה שנקרא.
מישל פוקו, הפילוסוף, שיכלל את המבנה הזה, והוא מדבר המון באמת על פיקוח ועל ענישה. הוא אומר שהעונש בעצם הוא נראות. זאת אומרת, העונש של האנשים האלה זה שהם כל הזמן נראים. והוא אומר, ברגע שבן אדם יודע שכל הזמן מסתכלים עליו, בסוף כבר לא צריך להסתכל עליו, כי ההתנהגות שלו מתחילה להשתנות.
עכשיו, מה קורה היום ברשת? יש איזשהו היפוך מאוד מאוד מעניין לפנאופטיקון הזה. ברשת, העונש שלנו הוא להיות בלתי נראים. אם אנחנו העלינו פוסט ואף אחד לא עשה לייק, ואף אחד לא הגיב, זה עונש.
עכשיו, הרשת מבינה את זה, וזה גם קשור דרך אגב לדופמין, זה מחזיר אותנו למה שדיברנו קודם, אז איזה פוסטים היא גם תבליט בפנינו? בדיוק את הפוסטים הפופולריים, את הפוסטים האלה שכן גרפו המון לייקים והמון תגובות, גם כי הם משתמשים בהוכחה חברתית, אם הפוסטים האלה הצליחו כנראה שהם יותר טובים, מעניינים, מוצלחים, וגם כדי בעצם לשמש איזושהי דוגמה.
זאת אומרת, האנשים האלה שגורפים המון לייקים, הם הדוגמה שלנו, אגב, השוואה חברתית, זאת אומרת, והם דוגמה מאוד בעייתית לערך העצמי שלנו. אבל בעצם, אם אנחנו לא כאלה, מה זה אומר עלינו? קיבלנו עונש מהמדיה החברתית, ואז אנחנו נעשה יותר מאמצים כדי להיראות.
זאת אומרת, באמת זה מעגלים שהם מאוד מתוחכמים, מאוד קשה לצאת מהם. ובכלל, אותי, כשאני קראתי מאמר באמת על הפנאופטיקון הזה, זה מבחינתי, זה היה mind blowing, אמרתי, וואו, מה שקורה ברשת זה מטורף! פתאום, כשלא רואים אותנו, זה העונש. ואיפה החיים הפרטיים שלנו, המסתורין, הפרטיות, האינטימיות? כאילו הלכה, הלכה ונעלמה.
ד"ר הרשקו: ממש ככה. בתחום של הטיפול, ידוע שהדבר שבן אדם, ילד, בכל גיל, הכי הכי רוצה, זה שיראו אותו. ו-וואו! אף פעם לא חשבתי על זה. זה בדיוק מתיישב על הנקודה, על הבסיס שלנו כבני אדם, שאנחנו רוצים שיראו אותנו, ואנחנו צריכים שייכות, וזה הדבר הכי הכי בסיסי בבן אדם.
גיל: הגענו לטיפים?
ד"ר הרשקו: כן!
גיל: "כן", "תצילי אותי". [צוחקות]
ד"ר הרשקו: שלא נתייאש פה כולנו.
גיל: כן. אז יש לי כמה טיפים. אני חושבת שככה, הדבר הראשון שכדאי לנו לעשות, זה לקחת רבע שעה-עשרים דקות, לסגור את כל המסכים, ולחשוב באמת בינינו לבין עצמנו, מה המטרה שלנו כשאנחנו גולשים ברשתות החברתיות?
עכשיו, אין פה נכון או לא נכון. בשבילי, יכול להיות להכיר אנשים או ללמוד על דברים חדשים. בשביל מישהי אחרת, זה יכול להיות אני מסיימת את היום כל כך מותשת, בא לי חצי שעה, שעה, לא לחשוב על כלום. בשביל מישהי שלישית, זה יכול להיות להכיר בן זוג, למצוא עבודה חדשה, למתג את עצמה. באמת, אלף ואחד דברים.
קודם כל, תקבעו לעצמכם את הלמה שלכם. בעצם הלמה הזה זה סוג של עוגן. שימו לכם פתקיות על המחשב שזו המטרה שלנו. על המקרר, לא משנה איפה, שיקפוץ לכם פופ-אפ בטלפון, תזכורת. אם המטרה שלי היא להכיר, ללמוד דברים חדשים, לקדם את העסק שלי, חצי שעה לנקות את הראש, כל זמן שאנחנו מבלים ברשת והוא חוטא למטרה הזאת, הוא בעצם מיותר. אז קודם כל, שיהיה לנו את ה… בכלל את הלמה, כדי שאנחנו לא נגיע באמת לשיטוט של השעות על גבי שעות חסר התכלית. אז זה הדבר הראשון שאני ממליצה לעשות.
אחר כך, את אמרת, ובצדק, אנחנו בעלי השליטה. מישהו לא בא לכם בטוב, איזשהו חשבון מעורר בכם בחילה, קנאה, רגשות נחיתות, השוואה, מה שנקרא, לא טובה - unfollow, hide. יש כל מיני כפתורים, תשתמשו בהם. אף אחד ברשת לא אמור לתת לכם להרגיש רע עם עצמכם. באמת, [מגחכת] החיים מספיק קשוחים גם ככה.
אז אנחנו בעלי השליטה. נכון, יש שם מוחות גדולים, אבל אנחנו בעלי השליטה על החיים שלנו. זה הזמן שלנו, זה החיים שלנו. באמת, אף אחד לא אמור לגרום לנו להרגיש רע.
הגבלה של זמן מסך. אז אם אתם מספיק חזקים, שימו לכם תזכורת. אם אתם לא, תשתמשו באפליקציות. יש ממש חוסמי… גם, כמו שיש לילדים, שאנחנו מגבילים להם את זמן המסך, נגביל גם לעצמנו. שזה פשוט נסגר.
אם אנחנו בוחרים בעצם להשתמש ברשת, כמוני למשל, אני משתמשת ברשתות החברתיות, בעיקר לצרכים עסקיים, אז תכנון מראש. מה זה אומר? אחת לחודש, או אחת לשלושה חודשים, אני יושבת וכותבת פוסטים לתקופה הקרובה, זה נקרא אסטרטגיית תוכן, מילים ככה מפחידות, אבל תכלס לא. זה קצת שגר ושכח. אם אפשר, אני מתזמנת, לינקדאין, פייסבוק, אני מתזמנת מראש, כמובן תמיד עם אפשרות לספונטניות ושינויים, כשקורים כל מיני דברים. אצלנו בארץ תמיד קורים דברים. אבל ברגע שיש לי פוסטים מוכנים, אני לא נכנסת לפייסבוק, או ללינקדאין, או לאינסטגרם, ואז מתחילה לחשוב: רגע, אז מה אני אעלה היום? אז איזה פוסט יתאים? לא, יש לי כבר. או מתוזמן, או במגירה, ואני פשוט עושה copy paste, זה גורם לי פשוט להוריד את הזמן. גם, ככה טיפ שיווקי, כי זה לא גורם לנו להיעלם, יש איזשהי עקביות, יש תכנון מראש. תמיד טוב.
מאוד מאוד חשוב להבין, ואמרתי את זה ואני אגיד את זה שוב, שאנחנו לא לבד. כולנו סובלים מזה, וגם האנשים שנראים לכם וואו ברשתות, מוצלחים, מהממים, אנחנו צריכים להבין שכל אחד מהנדס לעצמו תדמית. אנשים בוחרים היטב מה להעלות לרשתות ומה לא, זה לא החיים האמיתיים. זו לא התמונה המלאה. במקרה הטוב, זה תמונה חלקית. במקרה הרע, זה זיוף מוחלט. אבל זה אף פעם לא התמונה המלאה.
עכשיו פה, אני חושבת שהמודעות הזו, וצריך להגיד את זה לפעמים שוב ושוב, היא סופר חשובה. מה שאנחנו רואים ברשת, זה לא החיים האמיתיים. האנשים המוצלחים האלה, יש להם גם רגעים קשים. יש להם כישלונות. הילדים שלהם לא תמיד מסתדרים, [צוחקת] והשיער שלהם לא תמיד נראה ככה כשהם קמים בבוקר! אז זה גם חשוב.
עוד משהו, זה לוותר על דברים שהם אוטומטיים ודיפולט. זאת אומרת להתחיל לשים לב, למשל, אנחנו נרשמים הרבה פעמים לאתרים דרך גוגל, פייסבוק, נכון? יש הרשמה מהירה כזאת. ההרשמה המהירה הזו היא באמת חוסכת לנו שנייה. אבל, מי שקצת מבין איך זה עובד, נרשמנו דרך פייסבוק, זה אומר שגם מהאתר הזה שנרשמנו אליו פייסבוק מקבלת את כל המידע. זאת אומרת שאחר כך כשאנחנו נראה פרסומת בפייסבוק שרודפת אותנו, ובכלל היינו באתר חיצוני, אז תבינו למה. אז תוותרו על הדיפולט ועל האוטומט, כי זה גם מאוד אחר כך משאיר אתכם באותו מעגל.
אם אנחנו בוחרים להשתמש במדיה החברתית כדי להעשיר את העולם שלנו, ובהחלט יש לה גם צדדים מדהימים, תנסו לקיים שיח. אחד הדברים שמאוד מאוד קשים ברשתות החברתיות, מדברים על זה כשמדברים על חדרי ההדהוד, על echo chambers ועל בועות סינון, שבעצם אנחנו נמצאים כל הזמן באותו מיליה, באותן דעות. זה גם אחת ה… באמת אחת ההשערות ללמה העולם והפוליטיקה נעשתה כל כך מקוטבת, שבאמת אנחנו… דומה מושך דומה. אנחנו רואים דברים שנעימים לנו ונוחים לנו, לאט לאט העולם שלנו הולך ומצטמצם. אם אנחנו בוחרים להעשיר את עצמנו, אנחנו צריכים דווקא לנסות לקיים דיון. עכשיו, לקיים דיון בפייסבוק שמעודד אותנו לרגש, זה מאוד קשה. תהיו מודעים לזה.
והעצה הבא קשורה גם לזה - לפני שאתם מגיבים, תחשבו. תנשמו. תספרו עד עשר. ואם אתם נמצאים בסערת רגשות, בבקשה, בבקשה, אל תגיבו. אל תפתחו פייסבוק ואל תכתבו פוסטים. אם אתם נמצאים בסערת רגשות, ב-high או ב-low, תנו לעצמכם זמן להירגע. יש המון המון נזקים מהסערה הזו.
ד"ר הרשקו: נכון, זה נקודה חשובה גם לאנשי הקשב שהם יותר אימפולסיביים. אז אני תמיד ממליצה, בסדר, תכתבו את זה, אין בעיה, תכתבו, תוציאו, אבל אל תעשו את ה-send. תגידו לעצמכם, אני בערב אעשה את ה-send. זה אגב גם נכון לכל הנושא של התמכרויות לקניות באינטרנט. גם שם - אוקיי, אז תעשו את ההזמנה, אבל מחר אתם קונים אותה. ואז באמת המצב מאוד משתנה. אוקיי, מה עוד?
גיל: אז בהמשך למה שאמרת, "חכו עם זה"? אם אתם מאלה שכן מייצרים פוסטים לרשת, תתחילו להתיידד עם טיוטות. אף פעם אל תכתבו את זה ישירות ברשת. תכתבו את זה במסמך Word, תכתבו את זה במחברת שלכם, בסלולרי, לא משנה, מה שנוח לכם. תחכו עם זה. תקראו את זה יום למחרת. תחליטו: מדויק, לא מדויק. זאת אומרת: להתחיל לעבוד… הספונטניות הזו, שהיא… שיש לה איזושהי הילה לא מוצדקת בעיניי, היא לא מתאימה, כי אנחנו בדיוק מעודדים את ההתמכרות, את הרגשות, את המעגלים האלה. חכו! העולם לא יתמוטט אם הפוסט שלכם ינוח כמה שעות. או אפילו, אם לא, בכלל לא תפרסמו.
העצה הבאה שלי היא לתעד, ממש, מחברת, דף, סלולרי, לא משנה, מה שעובד לכם, לתעד במשך שבוע את הזמן שאנחנו מבלים ואיפה אנחנו מבלים אותו. ואז להסתכל על זה אחרי שבוע: כמה שעות ביליתי בשבוע בפייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק. ואז לשאול את עצמנו, אני לא אומרת תוותרו לגמרי, כי אני מציאותית, אנחנו לא נוותר על הרשתות החברתיות. נניח שהייתי מורידה את הזמן, נניח שהיו באמת מתפנות לי 4 שעות בשבוע. אתם יודעים מה אפשר לעשות ב-4 שעות בשבוע?! כשאני שואלת את הסטודנטים, אז הם אומרים: "וואו, הייתי מבשלת לעצמי ארוחה בריאה", "הייתי עושה יותר ספורט", "הייתי ישנה יותר", "הייתי לומדת", "הייתי נפגשת עם חברים", "הייתי רואה את המשפחה", לא חסר, "קוראת ספרים". ואז, אחרי שתיעדתם וחשבתם מה אתם יכולים לעשות, גם תכתבו מה אתם יכולים לעשות. שיהיה לכם את זה מול זה. גם כתוב זה מאוד ככה חזק. לאן הולך הזמן שלכם? האם זה שווה את זה? אז זה גם משהו.
עוד הצעה שלי - מכיוון שאני פריקית של שיווק באמצעות תוכן וערך, אפשר לבחור באמצעות התוכן שלנו לתת ערך. זאת אומרת, ניתן נגיד דוגמה, יצאנו לטיול. ממש בא לנו לתעד את הטיול הזה, וכמה היה לנו מדהים וכמה אנחנו אנשים שיש להם פנאי ו-וואו. אז אפשר לצלם את עצמנו בטיול, אבל אפשר לתת טיפים מהטיול הזה למי שנוסע לשם. זאת אומרת, בכל פוסט אפשר לעשות את ה… זה ממש אצלי ה-go no go הזה, את האופציה של, אוקיי, מאוד חשוב לי להעלות, אבל האם אני יכולה להוציא את האנשים שיתקלו בפוסט הזה עם משהו לחיים שלהם? האם אני יכולה לתת ערך? עכשיו, "ערך" זה בכלל מילה שאפשר לדבר עליה פודקאסט שלם, וגם עוברת לדעתי סוג של abuse כזה. ערך אמיתי, ערך שיש לאנשים מה לעשות עם זה.
העצה הבאה שלי, והיא סופר חשובה וסופר טכנית - להוריד את הרשתות החברתיות מהסלולרי. ברגע שהטלפון עלינו והוא זמין, אנחנו משתמשים ברשתות החברתיות להעביר את הזמן. אנחנו עומדים בתור בסופר? מיד נפתח את זה. אנחנו מחכים לתחבורה הציבורית? אנחנו נפתח. זאת אומרת הרגעים האלה של הבין לבין, רגעים שפעם היינו מסתכלים על אנשים, קולטים מה קורה סביבנו, מדברים עם אנשים זרים, שיכולים להפוך להיות החברים הכי טובים שלנו מחר, איבדנו את זה. אין לנו רגעים לא עם עצמנו, דרך אגב, לבד, ולא עם אחרים. אז ברגע שאנחנו מורידים את הרשתות החברתיות, אנחנו כבר לא משתמשים כדי להעביר זמן. כשאני פותחת את המחשב, אני כבר מכוּונת קצת אחרת. רוב הסיכויים שזה, אפילו העצה הטכנית הזו, תוריד את זמן השהייה שלכם ברשתות החברתיות משמעותית מאוד!
ד"ר הרשקו: זה בטוח יוריד, ולמי שממש מתקשה לעשות את זה, אני יכולה להגיד, תורידו רק את האייקון מהמסך שלכם, זה כבר יוריד.
גיל: הדבר הבא שאני אמליץ זה להוריד את הנוטיפיקציות. הנוטיפיקציות… אגב, הזייגרניק הזה, שכל הזמן קורא לנו, "רגע, יש עוד משהו", זה עובד גם על הפומו של אולי פספסנו, אולי יש משהו שקורה לנו, משהו יותר מעניין. לא יקרה כלום אם אתם לא תדעו על כל בן אדם שהגיב לכם ברשתות החברתיות. אז להוריד את הנוטיפיקציות, גם למייל, גם ברשתות החברתיות. אנחנו לא חייבים. אנחנו יכולים להיכנס באופן יזום מתי שאנחנו, שוב, אנחנו בעלי השליטה, מתי שאנחנו רוצים, מתי שמתאים לנו, מתי שאנחנו מרגישים חזקים מספיק. אז להוריד את הנוטיפיקציות.
ד"ר הרשקו: אז אני רק אגיד על זה, שאני תמיד אומרת שאם יש לכם התראות, אז אין לכם שום שליטה בזמן שלכם, ובעצם, אנשים אחרים שולטים בזמן שלכם. תסתכלו על זה ככה. מישהו בחר להעלות עכשיו פוסט, זה אומר שזה בהכרח הזמן שלכם מתאים לקרוא פוסט? לא, זה היה הזמן שלו מתאים להעלות את הפוסט, אבל אתם לא יכולים לתת לו את המקום של לשלוט על הזמן שלכם.
גיל: העצה הבאה, נסו להתנתק לכמה שעות. תראו מה זה עושה לכם. תראו מה אתם יכולים לגלות על עצמכם. אולי פתאום אתם יכולים לעשות דברים שלא עשיתם? ממש ככה. וזה קשה, זה מאוד קשה, כי באמת, המנגנונים האלה בנויים ככה שזה יהיה לנו קשה, אבל תעשו את הניסוי הזה. אז בהתחלה תצאו עם הכלב לרבע שעה בלי הטלפון. בפעם הבאה תלכו לים ותגידו לעצמכם, אני קוראת עכשיו ספר ואני לא… במשך שעה אני לא פותחת את הרשתות החברתיות. תבדקו על עצמכם מה זה עושה לכם, ממש תהיו קשובים לעצמכם.
והעצה הבאה שלי מגיעה מספר מהמם, הוא נקרא "4,000 שבועות", ספר על החיים. 4,000 שבועות זה תוחלת החיים הממוצעת. 4,000 שבועות נשמע כלום, ואז אני קראתי בספר הזה על תרפיה מהממת שנקראת אי-חשיבות קוסמית. ומה אומרת התרפיה הזאת? היא אומרת, תראו: יש לנו 4,000 שבועות בממוצע לחיות. מתוך ה-4,000 שבועות האלה, בואו נסתכל רגע על עצמנו. אנחנו חיים באיזה ארץ, אנחנו פה מדברות עברית, ישראל, ארץ קטנה קטנה עושה בלגן גדול, קטנטונת, מה אנחנו במונחים של כדור הארץ? גרגר.
מה זה כדור הארץ במונחים של היקום? הגרגר של הגרגר. כלום, אנחנו כלום. בתוך הגרגר הזה, אנחנו פה לזמן מאוד מאוד מוגבל, 4,000 שבועות, כלום. בתוך הזמן המוגבל הזה, בתוך הגרגר של הגרגר של הגרגר, באמת מה שחשוב זה כמה לייקים עשו לכם?!
זה כאילו פתאום לתת פרופורציות. אנחנו לא חשובים ברמה הקוסמית, וגם המדיה החברתית לא חשובה ברמה הקוסמית, ובטח לא היחס שאנחנו נקבל שם, וגם לא הזמן שאנחנו נבזבז שם. אז אחת ההמלצות של אי-חשיבות קוסמית - אתם צריכים להיזכר בזה, תצאו החוצה בערב, תסתכלו על הכוכבים, ותגידו לעצמכם, תראו מה קורה שם, מי אני? ומה זה המדיה החברתית? ומה זה החיים שלנו? ותחיו את החיים שלכם עם באמת מה שחשוב לכם, ומי שחשוב לכם.
ד"ר הרשקו: איזה סיום וסיכום מושלם ויפה. זה גם מחבר אותי ככה בעקיפין לנושא הקשב והאושר. בעצם אנחנו יודעים שכשאנחנו נמצאים ברגע, אז אנחנו הכי מאושרים. וברשתות אנחנו אף פעם לא נמצאים ברגע. אנחנו לא נמצאים איפה שאנחנו, במקום שאנחנו, עם האנשים שאנחנו, וזה מה שגורם לנו לאושר, פשוט להיות ברגע.
ואני בהחלט בעד כל העצות שנתת, ואפילו באמת כמה שיותר בצורה שהיא חיצונית ואגרסיבית, נגיד, כמו להוריד התראות, אפילו לתת למישהו אחר לשמור לנו את הטלפון. אל תרגישו רע עם עצמכם או ילדים קטנים. זה באמת זה לא בשליטתנו. אז תשתמשו בכל העצות פה, אפילו בעצה אחת, אפילו, אפילו רק לשים אפליקציה שתגביל לך זמן, יכולה לעזור. אפילו רק זה, או רק לעשות unfollow וזה, זה ממש משנה תודעתית. זה ממש משנה את החיים. זה נושא כל כך חשוב כי הוא באמת משתלט לנו על החיים. אז אני ממש ממש רוצה להודות לך גיל על מידע מרתק ועל כלים פרקטיים והמון המון תודה שהבאת לנו את כל זה.
גיל: תודה לך!
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Kommentare