אני פוגשת בקליניקה הרבה הורים דואגים. מוטרדים. לחוצים. חרדים. איך הילד יצליח בחיים אם הוא לא מצליח אפילו לקום בבוקר, להתארגן, לעשות דברים, לסיים דברים... נראה שהכל קשה, כל דבר דורש יותר מאמץ, צריך להניע ולעזור כל הזמן. יש קשיים בבית הספר, יש קשיים בפן החברתי, יש קשיים בשינה ואפילו בתזונה. מה יהיה? כשההורים האלה שואלים אותי אם הפרעת הקשב זה לכל החיים? ואני עונה ש-כן, מייד עולה המבט המאוכזב על פניהם, ואז מגיע ה-אבל! אמנם הפרעת קשב היא מולדת ומוחית ומלווה לכל החיים, אבל אם מכירים בה מגיל צעיר ומטפלים בה, הקשיים והסיכונים פוחתים משמעותית. ויש עוד נקודה משמעותית. שהפרעת קשב מאוד תלויית סביבה. כשהסביבה מתחלפת גם ההפרעה מתחלפת, ואפילו יכולה להתגלות כמתנה! המסגרת הבית ספרית לא תמיד מתאימה, אבל מסגרות אחרות בבגרות יכולות לתת חופש ולהצמיח, במיוחד אם עושים את מה שאוהבים.
בפרק הזה תקבלו תקווה באמצעות הסיפור המרגש של דגן קאופמן וגם עצות פרקטיות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/09/2024.
ד"ר הרשקו: אז מה לדעתך המתנה בהפרעת קשב?
דגן: המתנה הכי גדולה לדעתי זה שאנחנו מסוגלים לעשות כמה דברים ביחד, ולא לעשות אותם מושלם אולי, אבל לעשות אותם די טוב, כל הזמן.
ד"ר הרשקו: אני ממש מסכימה.
[מוזיקת פתיחה]
אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם, בכדי שתוכלו סוף סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה שתמיד מדברים עליו. אני דוקטור שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית, מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים, ומנחת סדנאות ארגון זמן, סופרת ובעלת טור בעיתון "הארץ", מנהלת קהילת "אנשי הקשב" בפייסבוק, וגם מגדלת משפחת קשב. הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב, ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים אני גם מעניקה עשרה אחוז על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי. ועכשיו בואו נצלול לפרק.
ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט של "אנשי הקשב", בו נותנים מקום של כבוד להפרעת קשב ואת כל המידע המדויק וכלים שיכולים לעזור.
ואם אתם רוצים לקבל בשעה אחת קפסולת מידע ואסטרטגיות מטורפת ממני, וגם להיפגש בלייב סוף סוף, בואו ל"זאפה" חיפה ב-30/9. אני אהיה שם עם ההרצאה "הפרעת קשב, חיסרון או יתרון", מלא דברים חשובים, מרתקים, שלא ידעתם, הרצאה באמת שמשנה חיים, ואני ממש אשמח גם לתת ולקבל חיבוק. ועכשיו, אני רוצה לספר לכם על הפרק הקרוב.
אני פוגשת הרבה הורים דואגים, מוטרדים, לחוצים, חרדים, ממה יהיה עם הילדים שלהם? איך הם יצליחו בחיים אם הם לא מצליחים אפילו לקום בבוקר, להתארגן, לעשות דברים, לסיים דברים? נראה שהכל קשה להם, כל דבר דורש יותר מאמץ. צריך להניע אותם ולעזור להם, יש קשיים בבית ספר, יש קשיים בפן החברתי, יש קשיים בשינה ואפילו בתזונה, מה יהיה איתם?
כשההורים האלה שואלים אותי אם הפרעת קשב זה לכל החיים, אם היא ממשיכה גם בבגרות, ואני עונה שכן, מיד עולה המבט המאוכזב על פניהם, ואז מגיע ה"אבל" החשוב שלי. אמנם הפרעת קשב היא מולדת ומוחית ומלווה לכל החיים, אבל אם מכירים בה בגיל צעיר ומטפלים בה, הקשיים והסיכונים פוחתים משמעותית. ויש עוד נקודה משמעותית, שהפרעת קשב מאוד תלויית סביבה. כשהסביבה מתחלפת, גם ההפרעה מתחלפת, ואפילו יכולה להתגלות כמתנה, כחוזקה, ככוח על.
הרבה פעמים בית הספר זאת לא הסביבה המותאמת לילדי הקשב. לשבת הרבה שעות בלי לזוז ולהקשיב למורה שמדברת בלי הפסקה, אבל בסביבות אחרות, כמו תנועת נוער, או חוג ספורט, הם פורחים, ולכן בבגרות, כשמסתיים בית הספר וילדי הקשב יכולים לבחור או ללמוד מה שמעניין אותם, או לעבוד במה שהם טובים, אז החיים משתנים. אז התכונות החיוביות בהפרעת הקשב, כמו יצירתיות, דמיון, חשיבה מחוץ לקופסא, רגישות, התכונות האלה עולות, ואף יכולות לגרום להם להיות הכי טובים בתחום שהם בחרו.
ובפרק הזה אני רוצה לתת תקווה לכל ההורים הדואגים, ובצדק, אני הכי מבינה אתכם, ולקחת אתכם רגע למבט מלמעלה, או למבט עתידי, של מה יכול להיות, באמצעות סיפור מרתק ומרגש ומעורר השראה של דגן קאופמן. אז שלום דגן, ותודה שהגעת אלינו.
דגן: שלום, מתרגש להיות פה.
ד"ר הרשקו: אני הייתי רוצה קודם כל לשמוע איך זה היה לגדול כילד עם הפרעת קשב, זה לא הייתה החוויה הכי נעימה בעולם.
דגן: כן, אני חושב שהיום יותר קל קצת, כי יותר מודעים להפרעת קשב, היום אולי קצת נהיה עניין יותר מדי לפעמים, כאילו כל אחד מתייגים אותו כבר עם הפרעת קשב, לא תמיד זה נכון, אבל בתקופה שלי זה היה לא מקובל כל כך.
אני כבר בגיל הגן אבחנו אותי, שזרקתי אבנים על ילדים שעצבנו אותי, ואצלי זה באמת התבטא בהמון תסכול, המון אלימות, גם מילולית וגם פיזית, כי לא ידעתי להסביר שאני יודע כל מיני דברים, אפילו שידעתי. יותר פשוט לא לדעת פשוט דברים, נראה לי, מאשר לדעת שאתה יודע ואתה לא יודע להסביר את זה לסביבה. זה יותר קשה, שאתה רוצה להוציא משהו ואתה לא יודע איך להוציא אותו נכון, ואז כשאתה מוציא אותו זה יוצא רע, ואז זה נורא מתסכל.
זה קורה לי גם היום, זה לא שזה נגמר. אבל היום אני יודע יותר להבין את זה ולקבל את זה ולעבד את זה לפני שאני מגיב או לפני שאני אומר משהו.
אני חושב שהילדות שלי הייתה בסך הכל טובה, כי גרתי במושב והורים שהם מאוד עזרו ותמכו, ומושב למי שיש הפרעת קשב נראה לי משהו דווקא שהוא טוב, כי יש לך הרבה עיסוקים, אתה יכול לעשות הרבה דברים, אין לך רק מסכים, גם בתקופה שלי כבר התחילו מסכים, ולקבל אחריות על כל מיני דברים במשק, ובצד היה את הלימודים, ואת הסביבה החברתית שהיה לי מאוד קשה בה, עד כיתה י' בערך והתמודדתי עם המון המון קשיים, גם פסיכולוגיים, גם נפשיים, גם פיזיים, משהו שאתה לא שוכח אותו, אבל מצד שני זה גם משהו שבנה אותי. אני לא מצטער על זה, כאילו, זה היה. צריך לדעת איך להתמודד עם זה.
ד"ר הרשקו: תספר לנו קצת באמת איך זה היה ללמוד בכיתה, כשיש לך הפרעת קשב.
דגן: ברוב המקרים שלא הבנתי את החומר, או שלא הצלחתי בדיוק להיצמד למורה, אז הייתי המצחיקן של השיעור, והייתי יושב מאחורה ועושה צחוקים, ותמיד אותי היו תופסים כי אני הכי בולט, אז ברוב השיעורים הייתי או הולך למנהלת, בכל… גם ביסודי, גם בתיכון, או שפשוט הייתי יושב בחוץ, אחד מהשתיים.
ד"ר הרשקו: אתה יודע, אני מסתכלת עליך, וזה כל כך לא מתחבר לי, הסיפור שלך כילד, כי היום אתה נראה כל כך אחרת, ואתה אפילו מורה במערכת החינוך, וזה פשוט פער מטורף, מה שאתה מתאר שהיה בילדות, ומה שהיום, ומעניין אותי איך עשית את ה… איך גישרת על הפער הזה?
דגן: קודם כל זה אחרי הרבה שנים, וזה הרבה עבודה, וזה לאורך השנים הורים שליוו אותי וקיבלו אותי, זה לא נראה לי טריוויאלי שהורים תמיד מקבלים את זה שיש לילד שלהם איזושהי בעיה. קודם כל, קודם כל צריך לדעת להכיר בבעיה. יש בעיה, אוקיי, לא צריך להתכחש אליה. והם שיתפו אותי לאורך כל הדרך שיש בעיה, ולא הסתירו את זה, כאילו… גם ראיתי את זה, זה לא שלא ראיתי, אבל נתנו לזה שם. אני חושב שלתת לזה שם זה קודם כל מאוד חשוב, והיו אבחונים אז, התחילו להיות אבחונים יותר מקצועיים קצת, מגיל כיתה א' עד י' הייתי במלא מלא סוגים של טיפולים, אם זה רכיבה טיפולית, ואם זה שיטת אלבאום, ואם זה "מוח אחד", ואם זה "ניצן", כל דבר כזה זה לא יום-יומיים, זה כמה חודשים טובים של לנסות לראות מה עוזר. ושום דבר זה לא קסם, שום דבר לא עזר ישר, זה שקע לאט לאט וחילחל. ויש המון דברים והמון שיטות שאני משתמש בהם עד היום. אם זה לצייר כל מיני תווים מיוחדים שעוזרים לכישורים במוח, שמיניות, אם זה לעשות דמיון מודרך, אם זה לעשות ספורט שגיליתי, שזה מאוד עוזר לי, הרבה מאוד דברים שגיליתי תוך כדי תנועה.
ד"ר הרשקו: נגיד עכשיו אם היית פוגש הורה לילד עם הפרעת קשב, אתה גם בטח פוגש הרבה הורים כאלה, מה ככה העצה הכי טובה שאתה יכול לתת לאותו הורה, שמרגיש הרבה פעמים מאוד מוטרד?
דגן: קודם כל אתה צריך להכיר את הילד שלך, זה נכון גם בתור מורה. ברגע שאתה מכיר את הילד שלך, אז אתה יודע באמת להכיר את התגובות שלו לכל דבר ולנסות לשייך את זה לדברים נכונים, ובאמת לזהות את הבעיה ולהבין מה זה, אם זה הפרעת קשב, אולי זה משהו רגשי בכלל, אולי זה משהו בבית, כאילו קודם כל צריך לזהות את הבעיה, נראה לי, כמו כל דבר ולקבל את זה ולא להתנגד לזה. ומשהו שאני מאוד חושב, גם היום בתור בוגר, זה למצוא תחום או משהו שהילד אוהב, אם זה ספורט, אם זה ציור, אם זה מוזיקה, לא משנה מה, משהו שהוא טוב בו ויתמקד בו, וזה מה שייתן לו את הביטחון העצמי ויבנה לו את האישיות.
אני נזכר, תוך כדי שאנחנו מדברים, בסרטון שהיה פעם של האסימונים של סיימון, נראה לי אם אני אומר את זה נכון, הוא נותן בעצם דוגמה של אסימונים, ככל שיש לך יותר אסימונים, יש לך יותר ביטחון עצמי. אני מדבר על זה כי אם אני עכשיו אלך לחוג כלשהו ואני אהיה בו טוב, אז זה ייתן לי ביטחון עצמי, אני אצבור אסימונים, ואז אני יוכל לבזבז אותם על זה שעכשיו המורה העירה לי בכיתה, או על זה שהילדים צחקו עלי עכשיו. ככל שיהיה לי ביטחון עצמי יותר גדול ואני יותר יאמין בעצמי, אז הדברים האלה ה"קטנים" האלה, במרכאות, לא יהיו גדולים.
ד"ר הרשקו: נכון, באמת תמיד הורים אומרים לי שהדבר הכי חשוב להם, שלילד או לילדה יהיה ביטחון עצמי, ואת זה בונים באמצעות חיזוק החוזקות, בעצם ככל שיש יותר הצלחות וצוברים יותר הצלחות, אז הביטחון העצמי שלי עולה. זה פחות עניין של עכשיו שיחות של "יואו, כמה את חכמה, כמה את יפה, כמה את מוצלחת", אלא בעצם צריך לאפשר לאותה ילדה להצליח, וזה לא תמיד קורה בלימודים, זה הרבה פעמים לא יקרה בלימודים, ואז צריך לחפש את המסגרות או את המקומות, יכול להיות אפילו בבית, אם הילדה נגיד מוכשרת בבישול, אז לתת לה את המטבח שיהיה הממלכה שלה ולעודד אותה על זה, אבל החוזקות זה מאוד חשוב, כי באמת יש נטייה נורא לטפל בקשיים, ולשלוח למלא מלא טיפולים, ואז כבר לא נשאר זמן לחוזקות האלו, אבל זה אותו הדבר מבחינת חשיבות, כמו הטיפול בקשיים. וגם בנושא של ספורט, הוא מאוד משמעותי, כי זה בעצם הוכח כמקום שני אחרי טיפול תרופתי, כמסייע להפרעת קשב, ומעניין אותי איך אתה השתלבת בעולם הזה, ומה זה עשה עבורך.
דגן: קודם כל זה עשה לי מאוד טוב, במיוחד ספורט אירובי, פחות כוח, בגלל ההפרשה של דופמין במוח, כי זה מחקרי וזה ידוע. אני בהקשר הזה רוצה להגיד רגע שבאמת יש הרבה מאוד הורים ששולחים ילדים לחוגים, ואו עושים את זה בכוח, שזה לא נכון, כן צריך לדעת לתווך את זה נכון, אבל לא הייתי מוותר כל כך מהר. הרבה מאוד הורים, בלי לשפוט, אבל לפעמים לוקחים ילד לאיזשהו חוג, אחרי פעמיים שלוש מוותרים, כאילו, אומרים לו לא. אבל כן, אני חושב שהניסיון הוא חשוב, גם אם זה פעמיים שלוש והוא לא, לא להתייאש, לנסות סוג של ספורט אחר או לנסות משהו אחר, וכן לחשוף לכמה שיותר דברים, כי אם הוא לא ייחשף, רק מזה שהוא שמע על זה ומישהו אחר סיפר לו, זה לא מספיק. צריך לחוות את זה, אולי פתאום יהיה לו כיף.
ד"ר הרשקו: כן, גם חשוב לי להגיד שיש קושי בהתמדה בהפרעת קשב, ואין מה לעשות, זה חלק מההפרעה ולא צריך להילחם בזה. אז לילד נמאס אחרי חודשיים? בסדר, תעברו לחוג הבא. אל תגידו לו "אתה לא יודע להתמיד, אז אנחנו לא רושמים אותך יותר לחוגים", כי זה ממש כמו להגיד לילד עם משקפיים ש… בוא, תסתדר בלעדיהם. הקושי בהתמדה זה חלק מהעניין של ההפרעת קשב, וזה גם יכול להיות יתרון, אתה גם דיברת על זה בהתחלה קצת, הדינמיות, על לעשות כמה דברים ביחד או לעבור ביניהם, אז ככה זה נראה כחוסר התמדה אולי בחוגים, אבל היום גם בעולם שהוא כל כך מהיר ומתחלף, זה בסדר גם לא להישאר כל השנה באותו החוג, ולא להלקות את עצמכם או את הילד על זה.
אז כן, אני חוזרת רגע לנושא הספורט, מה הוא עשה לך?
דגן: אז הספורט בעצם כל החיים התאמנתי, הייתי שחקן כדורסל, הרבה שנים, מכיתה א', הייתי שוחה הרבה, הייתי פעיל מאוד במשק, היינו עובדים פיזית קשה, זה גם כיף וגם לא כיף. וההרגשה הזאת של האופוריה אחרי, אני הכי מרוכז אחרי שאני רץ וגם הכי רגוע וגם הכי פחות לחוץ, זה גם עוזר לבעיות נפשיות.
ספורט זה קסם. וצריך לאהוב את זה, עוד פעם, להגיד כל פעם שאני אוהב לצאת לרוץ? לא, אני לא תמיד נהנה ללכת לרוץ ב-5-6 בבוקר, במיוחד בקיץ, פשוט בגלל שאני יודע שזה עושה לי טוב אחר כך, אז אני עושה את המאמץ, אני "מסמן וי", במרכאות, וזה עושה לי טוב אחר כך.
ד"ר הרשקו: אני ממש תומכת בזה, אני לפעמים אומרת לאנשים שספורט זה כמו תרופה, אתה צריך לקחת את התרופה שלך, ויש היום 300 סוגי ספורט, אפשר למצוא משהו שיותר מתחברים אליו. כן, זה לרוב לא פשוט, גם מי שאוהב לרוץ, זה לא בהכרח בא לו עכשיו לצאת ולרוץ, אבל צריך למצוא את הדבר שבאמת יותר מתחברים אליו, ופשוט להכניס את זה כסוג של מן…, הרגל כזה, שזה אולי כבר לפרק אחר, איך מפתחים הרגלים, אבל זה ממש ממש חשוב. ואני רוצה רק קצת לעבור איתך על הסדר הכרונולוגי של החיים שלך קצת. בעצם, מתישהו בתקופת בית הספר היה איזשהו שינוי, אמרת עד כיתה י'. מה, מה קרה שם?
דגן: עד כיתה י', כמו שסיפרתי, היו לי הרבה מאוד קשיים בלימודים, ובגיל 15 אחותי הכירה בחור שנקרא אופיר, אופיר בדיוק שהשתחרר מ-669, היה קצין, ולא הכרתי את היחידה לפני, והוא פשוט דיבר איתי והתחלנו להיות בקשר, והוא הציע לי לבוא להתאמן איתו. זה לא שלא הייתי בכושר, אבל לא הייתי בכושר של ריצות. והתחלתי להתאמן איתו, לעשות איתו אימוני כושר ותוך כדי, הוא היה כמו מנטור, לא היה אז מקובל מנטורים. הוא היה ממש כמו מנטור, הוא דיבר איתי על הכל, ועשה איתי ספורט ואז התחלנו לדבר על הצבא, ואז התחלנו להתאמן לצבא, ותוך כדי הביטחון העצמי שלי עלה, גם כי הייתי אז שמנמן. אני הרגשתי מאוד שמן, לא הייתי כזה שמן, אבל הרגשתי מאוד שמן, כי הייתי אוכל הרבה בגלל תסכול, ועשיתי המון ספורט, גם לפני שהכרתי את אופיר, וזה לא עזר, והתחלתי יותר להיות מודע לתזונה שלי, והכל הסתדר פתאום. הייתי אוכל מסודר, כי היה לי אימון, אז הייתי צריך לאכול מסודר, לא הייתי יכול לאכול הרבה. אז רזיתי גם, וגם השתפרתי בכושר, והתחלתי להראות טוב, והתחלתי לצאת עם בנות. הכל התחיל להסתדר, כאילו הגלגל שינה את הכיוון.
עכשיו, יכול להיות שהייתי מסתדר גם בלי אופיר, כאילו, אני לא יודע מה היה קורה, יכול להיות שהייתי הולך לכיוונים אחרים, אבל הוא הגיע בזמן, מה שנקרא, והוא ליווה אותי שלוש שנים, הוא עד היום מלווה אותי. ובזכותו ובזכות הרבה מאוד דברים אחרים, כמו ההורים שלי, ואנשים שהכרתי בדרך, הצלחתי להתקבל ליחידה טובה בצבא, וזה גם שיפר לי את הביטחון העצמי. וזה נראה לי פתח לי הרבה מאוד אפשרויות אחר כך, לא בקטע של קומבינות, בקטע של התחושה שלי, של המסוגלות.
ד"ר הרשקו: הצבא באמת הרבה פעמים נקודת מפנה, זאת אומרת, לפעמים ההורים חוששים איך הוא יסתדר בצבא, אבל דווקא משהו במסגרת הנוקשה יותר של הצבא, הרבה פעמים, לא תמיד, אבל הרבה פעמים עוזר שמה להתאפס, וכמובן מאוד להעלות את הערך העצמי.
יש פרק שלם בפודקאסט על הנושא של צבא ומה כדאי לעשות שם, ממש ממליצה להקשיב למי שנמצא בנקודה הזאתי, כי כדאי מאוד להיערך לפני, אחרי, תוך כדי, אבל אם נגיד אתה היית צריך לתת איזושהי עצה עכשיו לחייל, או אפילו למישהו לפני גיוס, מה היית אומר לו?
דגן: להתאמן, לעשות מה שתלוי בך, תעשה את הכי טוב, לא להגזים, כדי לא להיפצע, תעשה את הכי טוב, תלך למקום שאתה מרגיש בו הכי בנוח, זה לא משנה למי, העיקר להתמיד, כמו שדיברת מקודם, ספורט זה בעיקר התמדה, וכן לקרוא ולהתעניין ולראות על היחידות כמה שאפשר, לבדוק מה אתה חושב שיכול להתאים לך, למרות שלא תדע באמת מה מתאים לך עד שלא תגיע. אני הגעתי ליחידה עם פחד גבהים, עם היחידה שהכי לא מתוכננת בעולם, כאילו, ואני צריך להיות הכי מתוכנן בעולם, לא הייתי חושב בחיים שהיא תתאים לי והיא התאימה לי, באיזשהו מובן. ובזמן השירות, דווקא לא לתכנן, כאילו, להיות כאן ועכשיו, לא לחשוב קדימה, כי זה סתם מלחיץ. תדעו שכל דבר בסוף נגמר, גם אם זה קשה וגם אם זה קל, זה בסוף נגמר, ושקשה מאוד דווקא לחשוב על זה שזה הולך להיגמר מתישהו, כן לחשוב על העתיד.
ד"ר הרשקו: אני תמיד אומרת את זה למי שעושה דוקטורט, כולם רוצים לעזוב באמצע, אין אף אחד שנהנה מהתהליך, ובאמת, לפעמים צריך להגיד, אוקיי, זו תקופה של זמן, אני לא אחשוב על ההמשך, אלא אהיה בכאן ובעכשיו. ואני חושבת שמה שאמרת לגבי להתכונן לפני, דיברת על הכושר, ואני יכולה להוסיף גם להתכונן לכל המבחנים שלפני הצבא, ממש להכין את עצמך אליהם, לא להגיע ככה out of nowhere. אם יש איזשהו טיפול שצריך לקחת, אז לקחת לפני, אם יש התאמות שצריך לסדר, כי באמת התקופה הזו של הצבא יכולה ממש לעשות שינוי, לא לכולם, אבל הרבה מאוד מהאנשים, ואז אחרי הצבא מגיעה האקדמיה, שהיא סופר מאיימת על אנשי ילדי הקשב, כי לא הצלחתי ללמוד בבית ספר, מה אני אעשה באקדמיה. ואיך זה היה עבורך?
דגן: אני האמת הופתעתי לטובה, כי באתי להשלים בגרויות והלך לי די בקלות. דווקא פסיכומטרי היה נוראי, ואני זוכר שהייתי ממש בדאון, כי קיבלתי ציון ממש נמוך, ו… אני דווקא שמח אולי שקיבלתי ציון נמוך, כי ככה הגעתי להוראה. לא בגלל הציון הנמוך, אלא בגלל שפשוט אמא שלי יום אחד באה ודיברה איתי ואמרה לי, "תעזוב אותך פסיכומטרי, תעזוב אותך כסף, תחשוב שיש לך עכשיו הכל בעולם, מה היית רוצה לעשות בחיים?" והגעתי לספורט, כי זה מה שעזר לי, אמרתי אוקיי, אני אעזור לאנשים אחרים בספורט. ובלימודים בספורט ובחינוך גופני הלך לי טוב, כי אהבתי את זה, והתעניינתי בזה, אז השקעתי בזה, וזה לא בא לי בקלות, כי הלכתי וחזרתי ולא למדתי בבית. למדתי והשקעתי, כי אהבתי את התחום.
ד"ר הרשקו: כן, זה הטיפ הכי גדול אני חושבת שאני יכולה לתת לאנשי הקשב, תעשו את מה שאתם אוהבים, כי אז גם המוח מפריש מלא דופמין, וגם כל התכונות החיוביות בהפרעת קשב יכולות פה… לעזור, כל מיני יצירתיות ואמפתיה, וממש, זאת אומרת, אנשי הקשב ממש לא יכולים לעשות את מה שהם לא אוהבים, כי פשוט אין להם יכולת ריכוז לשם, והם הרבה יותר סובלים מאנשים ש… זאת אומרת, כל בן אדם סובל אם הוא לא במקום שהוא אוהב, אבל בהפרעת קשב זה ממש קריטי. זאת אומרת, זה הדבר שאפשר להתמיד בו. אז זה טיפ אני חושבת מאוד חשוב, ופעם, שראיינתי את פרופסור טל בן-שחר, מדען האושר ל… לפרק בפודקאסט, והוא גם איש קשב, והוא גם מתעסק הרבה בספורט, והוא אמר שזו המתנה של הפרעת קשב, שהיא מכריחה אותך לעשות את מה שאתה אוהב, כי כל דבר אחר אתה לא יכול לעשות.
אז אני חושבת שזה מדהים שיש משהו שמכריח אותך לעשות את מה שאתה אוהב, ואם אתה עושה מה שאתה לא אוהב, אתה לא מצליח וזה פשוט סוג של מכוון אותך כזה. אז זה נקודה ממש חשובה. ואחר כך בעצם, אחרי האקדמיה, מתחילה זוגיות, שעליה יש לי הרבה פרקים בפודקאסט, כי זה חתיכת אישיו רציני, עכשיו שבת הזוג שלך תבין אותך, ולמה אתה מתנהג ככה, ובוא תספר לנו קצת על המקום הזה.
דגן: אז באמת אחרי הצבא טסנו פעם ראשונה לניו זילנד, אני ואפרת, היא הייתה אחרי טיול בדרום אמריקה. כל הכבוד לה שהיא מצליחה לסבול אותי קודם כל, ואני מעריך אותה מאוד על זה, והיא מאוד עוזרת לי ומאוד תומכת ודוחפת ובאמת מסייעת לי בכל דבר, וזה שהיא מבינה את ההפרעת קשב, זה מעולה. ובאמת בטיול כבר היו ניצוצות להפרעה. כאילו, בסך הכל טיול לניו זילנד, מה יכול להיות רע, כאילו, ו… וגם שם היה לי קשה עם זה שאנחנו לא מתוכננים. טיול בדרך כלל זורמים, לא מתכננים. אני אלך לפה, נלך לשם, ולי היה מאוד קשה עם זה, וזה בא לידי ביטוי בזה שהייתי פחות סבלני וכועס, ולפעמים זה יצא על אפרת, וזה לא היה נעים, ובסוף הסתדרנו, בסוף גם אני למדתי לזרום, אבל זה מאוד קשה כל הזמן הקטע של מישהו אחד שהוא מאוד מתוכנן, ומישהו אחד שהוא פחות מתוכנן, כי הוא יודע שהדברים יסתדרו, ואני לא סומך על הדברים שהם יסתדרו, אני צריך ש… שאני אדאג שהם יסתדרו, כמה שאפשר.
ד"ר הרשקו: כן, חשוב להגיד פה באמת, כי יותר מכירים את הסוג השני של הפרעת קשב, שהוא לא מתוכנן, ויותר רוצה להיות בזרימה ובספונטניות, כי קשה לו לתכנן, אבל יש גם את הסוג שהוא over מתוכנן, מה שאתה מתאר, ממש בסוג של אובססיביות כזו לתכנון, כי זה האסטרטגיה שהוא פיתח כדי להתמודד עם הפרעת הקשב שלו, ואז כשאין תכנון, אז הוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד.
האמת שאתה הזכרת לי עכשיו שגם אני טסתי עם הבן זוג שלי לפני 20 שנה לטיול ארוך בדרום אמריקה, והוא עם הטעויות של החוסר תשומת לב שלו גרם לנו פעם אחת לנסוע עוד איזה 48 שעות באוטובוס, כן, לחינם, בגלל שהוא לא שם לב, אז זה מדהים איך ההפרעה פשוט נמצאת שמה בכל מקום, פוגשת אותך בכל מקום.
ואיך היה אחר כך, זאת אומרת, החיים ביחד כזוג?
דגן: אני יכול להגיד שקודם כל בגלל שאני ואפרת מאוד דומים בהרבה תכונות, אנחנו מאוד אמיתיים קודם כל, אנחנו אוהבים גם אנשים אמיתיים, קשה לנו עם צביעות. אנחנו מאוד אוהבים לעזור לאנשים, גם לילדים, גם למשפחה, אנחנו מאוד משפחתיים, אז זה משהו שמאוד מאוד מאחד בינינו. בדברים היותר לוגיסטיים אנחנו שונים מאוד. בתכנון וב… אני צריך לעשות איזשהו פרויקט או משהו, גם אם זה בבית, אני מתכנן אותו, ואני חושב עליו, ואני לא ישן בלילה, היא נרדמת בכל מצב, והיא, הכל בסדר, הכל מסתדר, היא קמה בבוקר לשתות קפה בנחת, אני תוך כדי מוציא כלים מהמדיח, עושה כביסה, אני כאילו לא מסוגל. זה קשה לראות את זה מהצד, נראה לי גם אותי קשה לראות מהצד. לפעמים זה גורם לכל מיני חיכוכים כמו לכל זוג, אבל במהות, אני חושב שאנחנו בסדר גמור, ואנחנו מסתדרים. זה כן, לפעמים יכול ליצור קשיים, הולכים עכשיו לאיזשהו אירוע משפחתי, אז אני יכול להגיע גם שעה לפני הזמן, אם זה היה תלוי בי, ואנחנו בדרך כלל לא מגיעים בזמן, וזה לה פחות מפריע, גם אני למדתי לחיות עם זה, כאילו זה דברים קטנים יחסית.
ד"ר הרשקו: כן, אני חושבת שגם יש פה עניין של השלמה כזו בין שניכם, וזה מזכיר לי תמיד את העניין של חלוקת תפקידים שאני תמיד ממליצה לזוגות שמגיעים אלי לעשות, יש את מי שנגיד מאוד מתוכנן, מעולה, שהוא יתכנן את הדברים, ויש את מי שיותר זורם, אז הוא יהיה אחראי על החלק היותר כיפי נגיד עם הילדים, וממש לעשות חלוקה כזאתי, שעוזרת להשלים אחד את השני. ובכלל, העניין של להבין ולקבל, זה אני מדברת מלא, על כל הנושא של המודעות שזה סופר סופר קריטי, וגם בעל הפרעת הקשב, כמו שאתה ציינת, הוא גם צריך, מה שנקרא, לטפל בעצמו. זאת אומרת, בין אם זה לקבל אסטרטגיות שהן אולי יותר יעילות, או בכלל אסטרטגיות, ובין אם לנסות גם ככה להתאים את עצמו לסביבה ולעשות תהליך עם עצמו, זה ממש משהו כזה משותף. גם הבן זוג צריך להבין ולעשות חלוקת תפקידים, וגם בן אדם עם הפרעת קשב צריך לעזור לעצמו. זה משהו שהוא קריטי אני חושבת, ואחר כך מגיעים הילדים שזה עוד יותר קשה ועוד יותר מעמיס, מוסיף עומס ולחץ ו… ופוגש את ההפרעת הקשב גם שם. איך אתה מרגיש במקום הזה?
דגן: קודם כל אני מאוד מסכים עם זה, שאני חושב שאני לא סיימתי במרכאות "לטפל בעצמי", אני כל הזמן מחפש, כי זה לא נגמר, וההפרעת הקשב נמצאת שם כל הזמן, והתגובות הרגשיות והאימפולסיביוּת לא נגמרת, היא מתעדנת, אבל צריך לדעת באמת לעצור את זה לפני. אז הרבה פעמים אני מצליח לעצור את זה לפני כי למדתי כל מיני דברים, והרבה פעמים אני כבר נשאב לתוך זה, ושאתה בתוך זה אתה כבר נורא קשה לך להירגע. אם זה לחפור לעצמך בראש כל הזמן, שזה קורה לי כל הזמן, ואם זה לצפות שאנשים יבינו אותך, כמו שהיית רוצה, אם זה הבת זוג או הילדים או המשפחה. זה באמת, אני מסכים איתך ב-100%, זה כל אחד צריך לדאוג, אפילו שיש לך הפרעת קשב, זה לא תירוץ. אתה כבר בוגר, אתה כבר אבא לילדים, אתה לא יכול להרשות לעצמך להגיד, אוקיי, יש לי הפרעת קשב, אז ככה אני, זה לא עובד ככה. והילדים, כן, זה מוסיף הרבה אושר, זה היה… מדהים להיות אבא, יכול להגיד שלפני זה הייתי מאוד מאוד לחוץ, לפני הלידה של הגדולה שלי, שהיא בת 13 תיכף, הייתי מאוד לחוץ. איך אני אסתדר, ואיך אני אהיה אבא, ואיך אני אדע מה לעשות, ואיך, כאילו, זה היה ממש לחץ מוגזם אפילו, ונשאבתי לתוך זה, וזה היה מעולה.
כן, היה קשה לי שאני לא יכול לצאת מתי שבא לי, כאילו הרגשתי בהתחלה באמת כמו, לא נעים להגיד את זה, כמו ב"בית סוהר" כזה, מרכאות. ככה ההרגשה כאילו, ברור שזה לא ככה, ברור שזה כיף. אבל זה כאילו פתאום אתה לא יכול ללכת פתאום מתי שבא לך ולפני זה כן, ועכשיו צריך לתכנן את זה עוד יותר, כאילו, צריך לסגור פינות, אם עכשיו רוצים לטוס לחו"ל או משהו, רוצים ללכת לבלות ביחד, זה לוגיסטיקה שלמה, זה נהיה כבר כבד.
ד"ר הרשקו: ואיזה דברים, נגיד, עוזרים לך בתור הורה עם הפרעת קשב?
דגן: קודם כל אשתי, שהיא מחזיקה אותי בקרקע, ואני מתייעץ עם האחיות שלי הרבה ועם ההורים שלי ועם חברים. וכשאתה מסתכל על עוד אנשים בסביבה, נראה לי זה מאוד מעודד כשאתה מדבר עם עוד אנשים, אתה שומע שהם במצב דומה לשלך, וזה לא קשור רק להפרעת קשב, זה לא קשור רק לזוגיות שלך או לקשר שלך עם הילדים. אני חושב שכולם חווים את העומס ואת הלחץ ואת הכיף גם מצד שני, ואת הדאגות. אז נראה לי זה בעיקר.
ד"ר הרשקו: אז באמת, לא להישאר לבד וליצור קבוצת תמיכה, זה גם ידוע כגורם מספר אחת לאושר, מערכות יחסים ותמיכה, ומהסיפור שלך נשמע שהיה לך הרבה. אני כן אולי אעודד קצת את מי שמאזין לנו [דגן מגחך] ו… הייתה לו פחות תמיכה, ואני מכירה המון כאלו, שבעצם לא הבינו אותם והאשימו אותם, אז אני אגיד שגם, מהניסיון שלי כמטפלת, תמיד אפשר לעשות חוויה מתקנת. זאת אומרת, גם אם היו לכם הורים שלא הבינו אתכם וכל הזמן האשימו אתכם, כל הזמן היה לחץ בבית, והכל היה רע בילדות, אתם יכולים למצוא בן זוג שיהפוך את כל הדבר הזה. וגם אם לא מצאתם בן זוג, זה יכול להיות חבר, זה יכול להיות מורה, זה יכול להיות מנטור, זה יכול להיות מטפל, מטפלת, תמיד אפשר למצוא את הבן אדם הזה, כמו שאתה מצאת את אופיר, או הוא מצא אותך, שיהיה האחד הזה שמאמין, וזה יכול להיות מכל מיני כיוונים, ורק זה יעשה את השינוי. זאת אומרת, לא צריך אף פעם להרגיש יאוש, באמת הרבה אנשים מגיעים אלי, ואני ככה אומרת להם את זה ותמיד תמיד הם עונים לי, "טוב, הלוואי", "טוב, אני מקווה", אני רואה את הספק בעיניים. ולכן ממש חשוב לי להדגיש שזה… לאדם יש כוחות על, ומספיק שהוא ימצא משהו אחד שיעזור לו, וזהו, בום, זה יכול להשתנות מקצה לקצה, בכל מצב, גם במצבים המאוד מאוד קשים, וראיתי מצבים קשים, ובאמת אנחנו עכשיו נמצאים במצב קשה, במלחמה, אחרי קורונה. איך אתה באמת רואה את הפרעת הקשב משתלבת שמה בכל המקומות הקשים האלו?
דגן: אז קורונה הייתה לי מאוד קשה בהתחלה, במיוחד שהגבילו אותנו במרחקים, לא לצאת מהבית. אני יכול להגיד שהייתי פושע וכן יצאתי. לא הייתי יכול להיות סגור ככה, הרגשתי כמו ב… כמו אסיר.
ד"ר הרשקו: יצאת לרוץ בבוקר?
דגן: ברור, יצאתי לרוץ, וברחתי מהמשטרה, והרבה דברים, יעצרו, אם יעצרו אותי, אז יעצרו אותי, לא הייתי מסוגל, כאילו, מה, כאילו, מה עשיתי רע? בבית היה לי מאוד קשה, כאילו, כל הזמן רק להיות בבית עם הילדים, זה… ואשתי, מוריד בפניה את הכובע, כאילו, היא נהנתה מזה מאוד, היה לה כיף, ואני בהתחלה מאוד סבלתי. ואז באיזשהו שלב תפסתי את עצמי, ואני חושב שגם אשתי עזרה לי עם זה, ופשוט התחלתי לעשות כל מיני פרויקטים. בבית, אם זה לעשות בידוד לגג, או כל מיני, כל מיני דברים, כל מיני דברים שממש יכלו להוציא אותי מלחשוב על הבעיה, כמו המלחמה, שגם כן עכשיו, גם אפילו שעשיתי הרבה מילואים, אז כשלא עשיתי, אז הייתי עושה גם כן כל מיני פרויקטים, כל מיני דברים שעשו לי טוב, והשכיחו ממני את הדאגות. זה היפר פוקוס, מה שאת מדברת עליו הרבה? אז יש לי את זה גם, אני עושה משהו, אני יכול לשכוח לאכול, אני יכול לשכוח את הכל, ורק להיות ממוקד במטרה.
ד"ר הרשקו: חשוב לציין שאתה גם הסוג עם ה-H, ה-ADHD, שהוא שונה לגמרי מהסוג של ה-ADD שהם הרבה יותר… הרבה יותר קשה להם להניע את עצמם ולעשות, זה בדיוק ההפך, אבל הסוג של ה-ADHD הוא בהחלט חייב שייתנו לו דברים לעשות, אחרת הוא סוג של משתגע. אני ממש מסכימה עם זה שצריך להיות מודעים למאפיינים ולהתאים את הסביבה.
ובאמת לקראת סיום, הייתי רוצה לשאול אותך איך אתה בעצם מסביר את זה שדווקא הפרעת הקשב, כמו שאתה אומר, גרמה לך יותר להצליח בחיים בסופו של דבר.
דגן: אני חושב שלא חייבים לעבור את הדרך שאני עברתי, אבל אני חושב שבזכות הדרך שאני עברתי, עד גיל 18 פחות או יותר, וזה המשיך גם אחר כך, כל ה… אני חושב שפיתחתי חוסן נפשי מאוד חזק, בגלל הרבה השפלות וחוסר הצלחה ונפילות כל הזמן, מלנסות להתרומם מהם כל הזמן, אני חושב שזה בנה לי את האישיות. זה לא שהיום אני לא נופל, לא קשה לי, קשה לי. אבל אני יודע שיכול להיות גם בסדר, והכל מסתדר בסוף. אז אני חושב שבעיקר זה, וכמו שאמרת מקודם, אנשים בדרך, כל הזמן, גם עכשיו, חשוב שכל מיני אנשים בדרך שייתנו לך גם פרופורציות, וגם ידעו לתת לך את החוות דעת האובייקטיבית הזאת, של… אם מה שאני מרגיש זה נכון, או שזה סתם משהו שאני מדמיין, ולא לפחד להעיז. לא פשוט לי לבוא ולדבר על ההפרעת קשב, דרך אגב. ואני עושה את זה כי אני יודע כמה זה יכול לעזור לאנשים.
ד"ר הרשקו: חד משמעית, זה מאוד עוזר, והתכונה של החוסן, ממש נמצאה במחקרים כאחת התכונות המאפיינות את הפרעת הקשב, בגלל בדיוק מה שאמרת, כל הקשיים. אולי זה יכול קצת לעודד מהבחינה הזאתי, שכשעוברים הרבה קשיים, ועוברים אותם, אז זה מפתח לך חוסן, ואפילו מחקרים שעשו על סטודנטים בקורונה, הראו שסטודנטים עם הפרעת קשב עברו את זה הרבה יותר בקלות, כי הם כבר רגילים לקשיים בלימודים, אז יאללה, מה זה בשבילם? הם יודעים שהם יעברו את זה, כי הם כבר עברו את זה. אז דווקא באמת שאנחנו עוברים דברים קשים, זה מחסן אותנו, יש בזה סוג של יתרון כזה.
ובאמת, היום, יש לך יום הולדת 42, שזה מאוד מרגש, אז אני רוצה לשאול אותך ככה שאלה אחרונה, איזה תובנות חשובות הגעת אליהן בגיל שלך היום, אם אתה מסתכל על ככה, החיים שלך, מה היית יכול להגיד?
דגן: בעצם הבנתי שעד גיל מסוים נלחמתי בהפרעה, רציתי להילחם בה, כאילו להתעלם ממנה, שהיא לא קיימת, ודווקא כשהתחלתי לקבל אותה ולהבין שיש לי אותה והיא תמשיך להיות, וזה לא פתאום משהו שזהו, זה נגמר, פשוט הבנתי שאני רוצה שאנחנו נלך ביחד, אני וההפרעה, ואני אציב את הגבולות. וזה מאמץ, זה קשה, אבל אני כל הזמן תוחם אותה, וזה יהיה בדרך שלי, בדרך שאני רוצה ואני מנסה לנהל אותה. זה לא פשוט, זה כל הזמן, גם ככה אני כל הזמן עם דברים בראש שלעוסים, כל מיני טחינות כאלה קטנות, וכל מיני קולות שנשמעים כל הזמן, ואני מנסה כמה שיותר לצמצם את הקולות האלה וכמה שיותר למקד אותם, זה עבודה.
ד"ר הרשקו: מדהים. אני חושבת שזה מסר סופר חשוב, דווקא להכיר בהפרעה, זה הפתרון, כי הרבה אנשים חוששים מזה, ואפילו אנשים שקרובים אליהם חוששים מזה, נגיד בני זוג אומרים לי "מה, עכשיו הוא ישתמש בזה כתירוץ?" אז אני כן אציין שלפעמים בהתחלה, כשמכירים בהפרעת קשב, שנגיד לא הכרתם בה לפני ופתאום גיליתם שיש לכם, אפשר גם לגלות את זה בגיל 40 ו-50 וגם 70, אז יש קצת תקופה כזו של מן סוג של ירח דבש אני קוראת לזה. "וואי, אוקיי, אז בגלל זה אני ככה, אז בגלל זה אני ככה, אז אני לא יכולה לעשות ככה, אז אני לא עושה", אבל אף בן אדם לא נשאר במקום של "אני לא יכולה לעשות את זה, וזהו, תסתדרו עם זה". כל בן אדם רוצה לחיות יותר טוב, להרגיש יותר טוב. אז אחרי שעוברת תקופת ירח הדבש של השמחה לגלות מי אני ומה אני, בהחלט מתחילה התקופה של אוקיי, אז מה יכול לעזור לי, ובהפרעת קשב יש דברים מאוד מדויקים שיכולים לעזור, אז בגלל זה אני כל כך אוהבת את התחום, כי אפשר ממש לעשות שינוי מקצה לקצה בחיים, וזה רק דורש הכרה וטיפול מתאים.
[מוזיקת סיום]
אז דגן, אני ממש רוצה להודות לך שהגעת ושיתפת וסיפרת, ואני בטוחה שנתן גם השראה וגם תקווה לאנשים שיקשיבו לנו, אז תודה.
דגן: תודה לך, בשמחה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments