לחיות עם הפרעת קשב זה לא פשוט. אם מסתכלים על התסמינים שמגדירים אותה לפי ספר האבחנות הפסיכיאטרי (ה-DSM) אפשר להבין למה. ואלו התסמינים: רתיעה ממאמץ מנטאלי שדורש קשב, טווח קשב קצר, מוסחות, שכחנות, איבוד חפצים, קושי בסדר וארגון, דחיינות, טעויות של חוסר תשומת לב, קושי לעקוב אחר הוראות. מספיק לזהות 5 מהם וזה מעלה חשד לקיומה של הפרעת קשב. ואפשר לראות שאלו תפקודים ממש יומיומיים, שצריך בכל תחום בחיים, באקדמיה, בעבודה, בזוגיות, בהורות. לכן ככל שעולים בגיל אפשר יותר להרגיש את הקושי והתסכול והתקיעות, במיוחד כשהפרעת הקשב לא מאובחנת או מטופלת. מחקרים מראים על דימוי עצמי נמוך יותר והאשמה עצמית. אבל אפשר לחיות חיים טובים עם הפרעת קשב ולשפר את איכות החיים והסיפוק מהם. אפשר גם לאמן את המוח ולרכוש אסטרטגיות התמודדות שמשנים את החיים. מחקרים רבים מראים על יעילות של כלים משיטת הטיפול הCBT שהיא שיטת טיפול קוגניטיבית התנהגותית, שעובדת על שינוי המחשבה למיטיבה יותר, ועל רכישת אסטרטגיות התנהלות יומיומיות לחיים עם פחות מאמץ. בפרק הזה נדבר על: איך אפשר לעשות זאת וניתן ממש כלים פרקטיים לדחיינות, ביקורת, חמלה קבלה עצמית, ראייה חיובית, מוטיבציה והרגלים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/03/2024.
ד"ר הרשקו: אז תני לנו טיפ אחד שלך לדחיינות.
יהודית: ליצור מצב שבו אין לנו ברירה, אלא לעשות את מה שבעצם התכוונו, רצינו, חלמנו, היינו צריכים לעשות, זה קצת לשים את עצמנו עם הגב לקיר. למשל, להתחייב לאנשים אחרים שאנחנו נעשה משהו עד זמן מסוים, זה דרך לשים את עצמי במצב שאין לי ברירה.
או לקבוע שאני הולכת להעביר הרצאה על דחיינות, לפני שיש לי הרצאה על דחיינות מוכנה, אבל אנחנו קובעות שב-15 באפריל אני באה ומעבירה הרצאה, אז תהיי בטוחה שעד ה-15 באפריל תהיה אחת כזאתי. בגדול, זה מצב שמדמה את מה שאנחנו מרגישים כשיש דדליין, ופותר את הבעיה שלרוב הדברים החשובים בחיים אין דדליין חיצוני, אז אנחנו יכולים לתת לעצמנו את אותו מצב, שנותן לנו את הקצת בעיטה בטוסיק שאנחנו צריכים, אבל שומר אותנו מחוברים למה שחשוב לנו באמת, ומתגברים על הקשיים שבדרך.
ד"ר הרשקו: באמת אנחנו חייבים דדליין, אחרת זה לא יקרה. רשימות, הרבה פעמים אנשים אומרים לי: 'אבל, אבל אני עושה רשימות וזה לא עובד…' נכון, כי אין שם את הדדליין, רשימה זה משהו ערטילאי מדי, ואם לא תנעץ את זה כמו שאת נועצת, אז אה… לרוב אצל אנשי הקשב זה לא יקרה.
יהודית: אני גם אגיד יותר מזה, שרשימות זה אחד המקומות הכי אפלים לדחות בהם, בלי להרגיש שאנחנו דוחים, כי זה מרגיש כזה: "אוו! אני מסדרת את רשימת המשימות שלי! אני פרודוקטיבית!" כשבפועל אני רק מלטפת לעצמי את התחושת חוסר פרודוקטיביות שלי, אבל לא התקדמתי בשום דבר. אז רשימות זה טוב, אבל לא כפעילות, כן? לא ככזה, הנה, זה מה שאני עושה פעם אחר פעם, צריך לבדוק.
ד"ר הרשקו: זה ממש חשוב להגיד את זה, כי לרוב, אנשי הקשב פשוט מלקים את עצמם, שהם לא מספיק טובים והם עצלנים, כי הנה, יש את הרשימה וכולם אמרו להם לעשות רשימה, והם עדיין לא עושים את זה, אז הם מאשימים את עצמם, כשבעצם הכלי פה הוא פשוט לא נכון, הרשימה היא לא מספיקה. אז באמת אנחנו תכף ניתן עוד הרבה כלים ונדבר על זה, בואי נתחיל.
[מוזיקת פתיח ברקע]
ד"ר הרשקו: אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם, בכדי שתוכלו סוף סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה, שתמיד מדברים עליו. אני ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית, מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים ומנחת סדנאות ארגון זמן. סופרת ובעלת טור בעיתון הארץ. מנהלת קהילת אנשי הקשב בפייסבוק, וגם מגדלת משפחת קשב.
הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב, ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים אני גם מעניקה עשרה אחוז על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי. ועכשיו, בואו נצלול לפרק.
[סוף מוזיקת פתיח]
ד"ר הרשקו: עם הפרעת קשב לא פשוט. אנחנו מסתכלים על התסמינים שמגדירים אותה לפי ספר אבחנות הפסיכיאטריה, ה-DSM, ואז אפשר להבין למה. ואלו התסמינים שלה: רתיעה ממאמץ מנטלי שדורש קשב. טווח קשב קצר, מוסחות, שכחנות, איבוד חפצים, קושי בסדר וארגון, דחיינות, טעויות של חוסר תשומת לב, וקושי לעקוב אחרי הוראות. ומספיק לזהות חמישה מהם, וזה כבר מעלה חשד לקיומה של הפרעת קשב.
אפשר ממש לראות שזה תפקודים שהם יומיומיים, צריך אותם בכל תחום בחיים, באקדמיה, בעבודה, בזוגיות, בהורות. ולכן, ככל שעולים בגיל, אפשר יותר להרגיש את הקושי ואת התסכול ואת התקיעות, במיוחד כשהפרעת קשב לא מאובחנת או מטופלת.
מחקרים מראים לנו על דימוי עצמי שיותר נמוך, והאשמה עצמית שדיברנו עליה קודם לכן. אבל, אבל, אפשר לחיות חיים טובים יותר עם הפרעת קשב, ולשפר את איכות החיים ואת הסיפוק מהם. אפשר גם לאמן את המוח ולרכוש אסטרטגיות התמודדות, שיכולות לשנות את החיים.
מחקרים רבים מראים לנו על יעילות של כלים משיטת הטיפול ה-CBT, שהיא שיטת טיפול קוגניטיבית-התנהגותית, שהיא עובדת על שינוי המחשבה למיטיבה יותר, ועל רכישת אסטרטגיות התנהלות יומיומיות, לחיים עם פחות מאמץ ופחות תסכול.
אז בפרק הזה נדבר על איך אפשר לעשות את זה, וניתן ממש כלים פרקטיים, כל זאת ביחד עם יהודית כץ, שהיא סופרת, מאמנת, מרצה ופודקאסטרית, וכל המטרה שלה זה לעזור לאנשים לחיות טוב, ולהנגיש מחקר וכלים, אז אני ממש ממש שמחה שהגעת אלינו, יהודית.
יהודית: תודה רבה שהזמנת אותי.
ד"ר הרשקו: אני חושבת שאת כל כך יכולה, ככה, להסביר לנו על הרבה תחומים שהם מתחברים להפרעת קשב, ואני רוצה דווקא להתחיל ממקום שהוא קצת יותר קשה, שזה הרבה מקום של ביקורת, שהיא גם עצמית מבפנים - אני לא טובה, אני עצלנית, אני לא מתאמץ, אין לי מוטיבציה, אני לא כמו כולם, אבל גם מבחוץ, אנשים שהם מסתכלים עליך אחרת, ולא מבינים למה אתה מתנהג ככה, ואולי לא אכפת לך או אתה אגואיסט או אתה אוטיסט, או כל מיני ככה ביטויים שאני, שומעת ביום יום שלי, אז יש המון המון ביקורת ותחושה של משהו שהוא פגום כזה, והייתי רוצה לשמוע ממך איך אפשר גם להתמודד יותר טוב עם הביקורת הזו, העצמית והחיצונית, וגם לפתח איזשהי חמלה עצמית.
יהודית: ביקורת עצמית זה אחד המקומות הכי חזקים שאנחנו בעצם הורסים לעצמנו. ואנחנו עושים את זה מכוונות טובות, כן? אנחנו עושים את זה כי אנחנו מאמינים שאם אנחנו נתפוס את עצמנו ונעשה לנו: "נו נו נו, ממש חוצפנית! אסור לך להתנהג ככה", אז יהיה איזה מקום בתוכנו שיגיד [בקול קטן ומסכן]: "סליחה סליחה אני מצטערת, לא הייתי אמורה להתנהג ככה" ואני אשנה את איך שאני פועלת.
ואפשר להסתכל על זה ממש כמו, כאילו יש בתוכנו שני אני, נכון יש את מי שמסתובב לו בעולם ועושה את הפעולות ושכח את המפתחות, ולא התרכז בטקסט ופספס את הטעות, ואת האני שמסתכל על זה מהצד ומתחיל לשפוט אותו, ולהגיד לו כמה הוא בסדר או לא בסדר.
וכשאנחנו מסתכלים במחקר, אנחנו רואים שאנשים מאמינים שביקורת עצמית היא דרך לשינוי. היא דרך ששווה לי לרדת על עצמי, זה נותן לי איזושהי תחושה של שליטה גם, שאם אני, אם אני זאת שראתה את הטעות וביקרה אותה, אז יש לי את הפוטנציאל גם לשנות אותה, וקצת גם הענשתי את עצמי עכשיו, נכון? אז אני קצת מתקנת ככה את הטעויות שלי, והדבר הזה אמור להוביל לשינוי.
ואז אנחנו מסתכלים על תוצאות בשטח, ואנחנו רואים שביקורת עצמית, זאת לא אסטרטגיה מאוד יעילה לשינוי, זאת אסטרטגיה שבעיקר גורמת לנו להיכנס לספירלה מאוד קשה של רגשות שליליים, כשאני מרגישה רע, שאני יותר עצובה, יותר פוחדת, יותר מאוכזבת, יותר מיואשת, אני עוד יותר מבקרת את עצמי, נכון? כי אני רואה את העולם דרך הפריזמה השלילית הזאתי, וזה פוגע לי בתחושת המסוגלות, זה פוגע לי בכמה אני מאמינה בעצמי, ואנחנו יכולים לשאול את עצמנו, באיזה מהמצבים בחיים שלנו יש סיכוי שאנחנו נעשה משהו שנשתפר דרכו? האם דרך המצב שאני כזה מרגישה כמו סמרטוט על הרצפה, גרועה בכל דבר בחיים שלי, נכשלתי בכל קנה מידה? האם משם אני אבוא, אסדר את התיק שלי, אלך לחדר כושר, אלמד ב… זה, אסכם את הדברים? או שזאת תהיה הנקודה שבה אני כנראה אגלול בטלפון, אפתח משהו בנטפליקס, ואגיד לעצמי, בסדר גם ככה הרסת הכל.
ואנחנו רואים שדווקא המקום של חמלה עצמית, הוא מקום, וזה מחקרים של ד"ר קריסטין נף, שהיא חוקרת חמלה, שמראים שמתוך חמלה עצמית אנשים עושים הרבה יותר שינויים, ועושים הרבה יותר צעדים.
חמלה עצמית, רגע נגדיר - זה המקום הזה שבו אני מסתכלת עליי בעיניים טובות. אוקיי? אז כמו שאני יכולה להסתכל על חברה טובה שלי, שפספסה לגמרי את הפנייה, ועכשיו היא מאחרת בגלל זה לעבודה שלה, ומלא אנשים כועסים עליה, אז אני אסתכל עליה ואני לא אגיד: "וואי איזה יצור מטומטם, היא פשוט חסרת כל יכולת", נכון? זה לא יהיה מה שיעבור לי בראש, אלא אני אסתכל עליה ואגיד: "וואי זה באמת קורה שמפספסים לפעמים, וזה מה זה מבאס כשאת רוצה להגיע בזמן, ואת התאמצת כל כך ואז הטעות האחת הזאת הורסת את הכל, וגם את כועסת על עצמך וגם אנשים אחרים כועסים עלייך, ואת כל כך השתדלת ובואי נחשוב איך אפשר פעם הבאה, אולי להתארגן על זה אחרת", נכון? משהו שהוא הרבה יותר כזה.
וכלפי עצמנו אנחנו פחות מוצאים את הקול הזה, אנחנו יותר שולפים את השוט ואת הכעס, ואנחנו המבקרים הקשים ביותר של עצמנו. אז חמלה עצמית בעצם אומרת - איך החברה הטובה הזאת שלי הייתה מסתכלת עליי? איך האמא שבתוכי, איך איזושהי דמות, דמיונית גם, שמסתכלת עליי ואוהבת אותי, בלי קשר למה שהצלחתי או לא הצלחתי, נכשלתי או לא נכשלתי, בלי קשר להישגים שלי, אומרת לי: "את ראויה, מגיע לך לקבל אהבה והכרה כבן אדם, גם אם שכחת את המפתחות וגם אם את מאחרת לכל מקום, וגם אם לפעמים את אימפולסיבית ואומרת דברים שמייצרים לך טעויות ופדיחות, את עדיין ראויה כבן אדם". וזה המקום שאנחנו רוצים להתחיל לטפח. כי כשאני בחמלה כלפי עצמי, אז אני הרבה יותר אהיה במפגש עם הקושי באמת. תחשבי שיש משהו בביקורת עצמית, שאני לא באמת נוגעת בקושי שלי, אני עסוקה בהצלפה, נכון? אני עסוקה בכזה: "אני לא בסדר, עכשיו תעשי את זה, את בחיים לא תצליחי… [מלמול עצבני]" אבל אני לא באמת נכנסת ואומרת - רגע, מה, מה הדבר פה? באמת קשה לך להתרכז. או את באמת שוכחת דברים. או כשאיזושהי משימה מאיימת עלייך אז את מרגישה את החרדה הזאת, וזו תחושה בלתי נסבלת מבחינתך. ומשהו במקום של החמלה מאפשר לי להישיר מבט, לתוך הכאב האמיתי, לתוך הבעיה שהיא אובייסלי קיימת, ולהגיד אוקיי, עם זה אנחנו מתמודדים חבר'ה! זה אקזיביט A, זה הדבר שאנחנו כרגע יושבים מולו, ורק מתוך הקבלה של זה, אנחנו גם יכולים להתחיל לפעול ולחשוב מה לעשות עם זה.
ד"ר הרשקו: אני ממש רוצה להדגיש את זה שבאמת, ככה לחשוב שאם אני אעשה לעצמי רע, זאת אומרת, אבקר את עצמי, ואלקה את עצמי, ואאשים את עצמי, ייצא מזה משהו טוב, זה לא, לא הולך ביחד משוואתית. זאת אומרת, ולהפך, אם אני אעשה לעצמי משהו טוב, משם אני אוכל באמת לפרוח ולהוציא דברים שהם טובים.
אז ממש חשוב להדגיש את זה שבאמת אנשים חושבים שביקורת ככה תניע אותם, ותוביל אותם לאנשהו, וזו בדיוק הטעות, שם בדיוק צריך לעצור, ולא לחשוש גם לתת לעצמך חמלה עצמית, כי לפעמים גם אנשים אומרים לי: "מה אני אשתמש בזה כתירוץ, בהפרעת קשב כתירוץ?" ואני אומרת: "סליחה, אם הייתה לך סכרת, ועכשיו היית צריכה לקחת אינסולין, אז היית מסתכל על זה כתירוץ?" לא, זה מצב עובדתי. זאת ההפרעה, אלה התסמינים שלה, משם אנחנו מתחילים, ואת זה קודם כל צריך לקבל, ולראות איך אני עכשיו מסדרת באמת את הסביבה שלי, או את עצמי, כדי לעזור לעצמי, אבל זה לא עניין של תירוץ, זה עניין של מציאות.
יהודית: כן. אני חושבת שאפשר מאוד להבין את זה בקלות כשאנחנו חושבים על האינטראקציה שלנו עם אנשים אחרים, נגיד כשאת באה הביתה ואת פוגשת את בן/בת הזוג שלך, אז כשאומרים לך משהו כמו: [בטון נוזף] "למה עוד פעם השארת את הדברים שלך פה, ואת לא קולטת שזה מפריע, וכמה אני צריך לבקש ממך?" אז תשאלו את עצמכם, האם הדבר הזה גרם לכם אי פעם, אי פעם, להיות כזה: "יואו, נכון! את צודקת, זה באמת הערה שהיא הערה ממש נכונה, אני פשוט לא שמתי לב, תודה שלקחת את הזמן והערת את תשומת ליבי, אני על זה, אני מבטיחה לך שזה לא יקרה שוב", זה לא התגובה נכון? בדרך כלל, או שאנחנו מאוד ניפגע מזה, וכזה נשתבלל, ונרגיש שכזה… בן אדם לא אוהב אותי, למה הוא מתייחס אליי ככה? על משהו שלא עשיתי בכוונה. או שאנחנו נתקוף חזרה, ונגיד "לא, ואתה, כמה פעמים ביקשתי ממך, אה… לא להשאיר שם את הדברים שלך, ואתה רואה רק את עצמך…" נכון? אז זה יצור איזשהו ריב, אז למה שזה יעבוד כשאנחנו עושים את זה לעצמנו? זה פשוט אסטרטגיה שהיא, היא בעיקר מרגישה כמו בית משפט. היא לא מרגישה כמו… בית ספר לתיקון, מרגישה כמו לחפש אשמים.
ד"ר הרשקו: הדוגמה שנתת היא גם ממחישה את עד כמה חשוב שבאמת גם הסביבה שלנו, בני הזוג למשל, יהיו מודעים, ויכירו למשל את הפרעת הקשב והתסמינים שלה. שאלת אותי מקודם מי ככה מאזינים לפודקאסט, או נמצאים בקבוצה של הפייסבוק, ובאמת, הרבה הרבה מאוד אנשים שאין להם הפרעת קשב, אבל בני הזוג שלהם או הילדים שלהם, והם רוצים להבין אותם, רוצים להבין למה הם מתנהגים ככה, אז זה גם משהו שמאוד מאוד חשוב ועוזר גם להפחית את הביקורת מהסביבה. ובסופו של דבר גם אותו בן אדם שיש לו את הקושי, צריך, מה שנקרא, לסנגר את זה, זאת אומרת להסביר את זה, לדברר את זה, לשלוח מידע, כי הפרעת קשב כזה באמת לא רואים כמו עכשיו אינסולין לסכרת, שאפשר לראות את הבדיקת דם, וצריך מאוד להבין את מה שקורה שם, ואז זה עוזר לקבל וגם לתת את החמלה, זאת אומרת גם העצמית וגם הסביבה.
אולי זה באמת מוביל אותי לשאלה הבאה שלי של - איך לדעתך אפשר לקבל את זה, שיש לי פה הפרעה בכל זאת… נכון שזה גם מתנה מבחינתי, ויש שם גם הרבה דברים טובים, ובמיוחד אם מתאימים את הכלים והכל, את הסביבה. אבל יש פה גם הפרעה, לא סתם היא נקראת הפרעת קשב והיא גורמת לקשיים, ולתסכולים ולכישלונות, לפעמים גם הרבה בתקופה מאוד ארוכה בחיים, בילדות. ואיך אני יכולה להגיע למצב שאני אומרת, שאני משלימה עם זה, שזה מה שיש לי ואפילו מתייחסת לצדדים החיוביים שם?
יהודית: קבלה זה דבר שהוא מהיכולות היותר מורכבות. יש הרבה מה לעשות, אבל זה מסע, כן, לקבל באמת את הדברים שהם יותר מורכבים בנו, וכל אחד יכול לשאול את עצמו עכשיו, מה יש בי שאני פחות מרוצה ממנו, איזה הרגלים לא טובים יש לי? איזה תכונה יש לי שאני תמיד אומרת, הלוואי ולא היה לי אותה? איזה מערכות יחסים שלי מתפוצצות כל פעם? איזה חלק אני לא אוהבת בגוף שלי, כן? לכל אחד מאיתנו יש משהו שאנחנו אומרים - אם הייתי יכולה לבחור, אז, אז… הייתי עורכת את זה אחרת, את הסיפור, הייתי בוחרת לי קלפים אחרים, ואני לא יכולה לבחור, ויש בזה משהו שהוא… גם מאוד מתסכל והוא גם מאוד משחרר.
עכשיו, הוא מתסכל כשאנחנו במאבק עם זה, נכון? כשאני אומרת - זה לא היה אמור להיות ככה, זה לא אמור להיות ככה, אני לא אמורה להיות בן אדם כזה, אני לא אמורה לשכוח דברים, הקורונה לא אמורה לעצור את העולם, מלחמות לא אמורות להתנהל ככה, שוק העבודה לא אמור להשתנות כל רגע, אמור, אמור, אמור, אמור, יופי, טוב מאוד, בסדר גמור, אבל זה מה שזה, נכון?
ומתוך המאבק עם זה, אני מייצרת את הסבל. כי אני עסוקה בלהתנגד לזה, אני עסוקה בלשפוט את זה, אני עסוקה בלשפוט את עצמי. ומצד שני, אם אני מקבלת את זה, זה לא אומר שאני אוהבת את זה, זה לא אומר שהייתי בוחרת בזה מחדש, זה לא אומר שאני ממליצה על זה לאנשים אחרים, אבל אם אני מקבלת את זה, זאת הנקודה היחידה שממנה אני יכולה להתחיל לפעול עם מה שעומד מולי. אז אם אני לא מקבלת את זה, שאני, נגיד, מאוד מבולגנת, אז אני גם כל פעם אופתע מחדש - "פעם הבאה אני אהיה מסודרת! אני אעמוד בהבטחות שאני לא אצליח לעמוד בהן, אני עוד פעם אאכזב אנשים, אני עוד פעם אצא פחות אמינה, אני עוד פעם אכעס על עצמי", כי אני לא מכירה בזה שזה הדבר.
לעומת זאת, אם אני מקבלת את זה שאני כרגע לא מצליחה לסדר את הדברים כמו שהייתי רוצה, כמו שאני רואה שאנשים אחרים, אז אני יכולה להתחיל לפתח שיטות שיעזרו לי להתמודד עם זה, פרקטית, נכון? להגיד: "אוקיי, בהינתן מצב שאנחנו כבר יודעים שאת הולכת לאבד את הדבר הזה, או בהינתן מצב שאת יודעת שאת לא יכולה להגיד: "בסדר, אני אזכור לעשות את זה" כי את לא תזכרי, באיזה תנאים הדבר הזה יכול להיות או לא רלוונטי ולא להפריע, כלומר, באיזה תנאים זה פשוט לא יהיה משנה, או מה יכול לגרום לך, כן, לעשות את זה, איזה מנגנונים בעצם יכולים לעזור לך?"
אז למשל, דרך זה שאני קיבלתי את זה, שאני לא בן אדם מסודר, ומסודר זה לא רק הסדר של הבית, זה כאילו גם סדר של פרויקטים, רעיונות, אז יצרתי מנגנונים שמאפשרים לי לשלוט בזה, ולמשל, אחד המנגנונים בעסק, שאני אתן כדוגמה, זה לקחת מישהי שבעצם עובדת איתי, והתפקיד שלה זה לדאוג לסדר. זאת חוזקה שלה, היא עושה את זה מעולה, היא מייצרת טבלאות מסודרות, כל פעם היא מייצרת טבלה ואני כזה - "איך את עושה את זה?" זה נראה לי סופר פאוור, שאין ברשותי, אני רק, יש לי דברים צפים במרחב. אבל זה מאוד מאוד עוזר לי. וההכרה בזה שלי אין את זה, מאפשרת לי לבקש את העזרה, ולהקצות לזה משאבים, ובעצם להשתפר, ולא להגיד לעצמי: "אם את לא מסודרת אז את לא יכולה לעשות את זה".
ד"ר הרשקו: את יודעת, לפעמים כועסים עלי, שאני ממליצה לזוגות, נגיד זוגות שבאים אליי ליעוץ זוגי, אני אומרת להם, תיקחו עוזרת או עוזר בית. זה, כן, זה הטיפ שלי. ואומרים לי: "כן, ואת יודעת, לא לכולם יש כסף לקחת, זה גם עניין כספי" ואני אומרת להם: "כן, ולהתגרש, זה יותר, זה יותר זול?" ברמה הזאת, כי קושי בסדר וארגון, זה הרבה פעמים תסמין שמאפיין הפרעת קשב, ברוב המקרים, והוא מאוד חריף וגם מאוד קשה להתגבר עליו. זה אחד התסמינים שקשה להתגבר עליהם, ולכן פתרון מעולה, זה להביא מישהו חיצוני שעושה את זה, ולא אכפת לי לעצבן אנשים גם בעניין הזה, כי יש פה עניין של גם סדר עדיפויות, וגם כמו התאמות. נגיד, כמו שאני נותנת הארכת זמן לילד בבית ספר, כי הוא איטי, הפרעת קשב גם יכולה לגרום לאיטיות, אז אותו דבר, אני צריכה מישהו שיעזור לי בַּסדר, כי יש שמה משהו כל כך קשה וכל כך מתסכל וכל כך עוצר ותוקע, ששוב, גם אי אפשר לשפר אותו פלאים, אז אני צריכה גם לדעת איך לבקש את העזרה, או באמת איך לשנות את הסביבה שלי ככה שתתאים לי. אם נגיד אני לא מסוגלת להתרכז, לעבוד מהבית, אז אני אמצא משרד, בית קפה, בית של ההורים, לא יודעת מה. כל הנושא פה הסביבתי הוא ממש חשוב.
יהודית: אני עדיין בראש בסיפור הזה של העוזרת, כי זה באמת משהו שהרבה פעמים הוא נתפס כאיזושהי עצה מאוד פריווילגית, ומאוד אריסטוקרטית, וקודם כל - זה נכון, כאילו זה נכון שצריך כסף בשביל זה, אי אפשר גם לבטל את האמירה הזאתי, אבל זה גם נכון מה שאת אמרת שבסוף כסף הוא משאב, ושעתיים של עזרה בניקיון שווה כמו חולצה, אוקיי? בכסף, כן? נגיד אם חולצה עולה 100 שקלים, אה… 100 שקלים קונות שעתיים של ניקיון. ואיכשהו כשזה נוגע לקנייה של דברים שהם מכשירים, טכנולוגיות, אה… בגדים…
ד"ר הרשקו: אוכל.
יהודית: אוכל, כן? אנחנו פחות תופסים את זה כדבר פריווילגי, נכון? אנחנו יותר ניטה להגיד: "אני קונה עוד חולצה, למרות שכבר יש לי מלא מלא בגדים", ואנשים גם יגידו: "כן, יש לי התמכרות לקניות" וזה קצת כזה מצחיק, שאני כל הזמן מזמינה דברים ולא יודעת מה, אבל להזמין מְנַקֶּה או מְנַקָּה, זה… יושב לי על איזה מקום של אה…
ד"ר הרשקו: אני צריכה לעשות את זה.
יהודית: כן. ואני חושבת שלפעמים לעשות את החשבון הזה, מאפשר לנו שוב, דרך המודעות ודרך ההיכרות, לשאול: מה יעזור לי לחיות טוב יותר, אוקיי? מה יגביר לי את תחושת המסוגלות העצמית שלי? זה שיש משהו שאני פתרתי, דרך כסף שאני הרווחתי, כן? עבדתי קשה בשבילו, אתם לא איזה… זה לא מקרה של לשכת הסעד, כן? אתם עובדים, אתם מרוויחים כסף, ואתם יכולים לשאול איך החלוקה של הכסף שיש לכם, כל אחד ומה שיש לו, אני לא אומרת שלכולם יש את אותה יכולת, תעזור לכם לחיות יותר טוב. וחלק מלחיות יותר טוב, זה גם להגיד - "איפה במקומות שאני, קשה לי, יש לי בעיה, אני מקבלת עזרה?" בדיוק כמו שאם הילד שלכם, יש לו קושי במתמטיקה, אתם נותנים לו שיעור פרטי, ואתם שמחים לשלם את הכסף הזה, נכון? אתם אומרים: "הנה, עבדתי, במה אני אשקיע את הכסף שלי, אם לא במשהו שנותן לילד שלי קביים?" למה שלא תתנו לעצמכם גם קביים?
אני לא חושבת שיש נקודות על "התמודדתי עם כל דבר שאני סובלת בחיים שלי, ובכל הגזרות נלחמתי, ובכל הגזרות ניצחתי". אי אפשר לנצח בכל הגזרות, נכון? אני לא יכולה גם לארגן את המשימות שלי בעבודה למרות שזה קשה לי, וגם לנקות את הבית שלי למרות שזה קשה לי, וגם ל… נכון? יש לי איזה משאב, שבו אני אומרת: איפה באמת חשוב להשקיע אותו? ובשאר המקומות, לקבל עזרה, זה גם חוזקה מאוד גדולה, כן?
צריך גם לדעת לעשות את זה, זה לא פחות אתגר, כמו שאנחנו שומעים, לבקש עזרה, להודות בפְּגִיעוּת, שיש לי קושי באזור מסוים, שאני לא הבן אדם לבקש ממנו דברים מסוימים, זה לא פחות סופר פאוור, מלהיות בן אדם מאורגן.
ד"ר הרשקו: זה כל כך נכון, אנשים מאוד מתקשים לבקש עזרה, כשלמעשה זה קצת מצחיק, כי הצד ההפוך בדרך כלל מאוד רוצה לתת עזרה. אנשים מאוד רוצים לעזור, ואפשר ממש לראות את זה עכשיו, לצערי, בתקופת המלחמה. אנשים רק חיפשו איפה להתנדב, ואיך לתת, זה מפריש המון דופמין, אנשים אוהבים לתת, אז אולי זה גם משהו שיכול לעודד. לבקש עזרה, שאתה בסופו של דבר לא רק עוזר לעצמך, אתה גם עוזר לצד השני, שנותן לך ועוזר לך, וגם באמת מה שאמרת לגבי לחשוב איפה אני משקיעה עכשיו את המשאבים שלי, את המאמצים שלי, נגיד בשעתיים האלו, אני יכולה להעיף את העסק שלי קדימה, ולעשות הרבה יותר כסף, או לעזור להרבה יותר אנשים, כשאני לא דווקא צריכה לסדר, לנקות, לארגן, הצד הפחות חזק.
יהודית: נכון, וגם יש אשליה כזאת, שנקראת אשליית המיקוד, פרופסור דניאל כהנמן, שהוא זוכה פרס נובל לכלכלה, הפסיכולוג, מדבר עליה הרבה, ואשליית המיקוד אומרת: כל דבר שאני אתמקד בו, ואחשוב עליו, ייראה לי באותו רגע, כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעולם, וכל שאר הפרטים מסביב, יהיו לא חשובים. אז אם למשל, אני עכשיו עסוקה בשאלה "איזה אוטו לקנות?" אז אני מדמיינת את עצמי באוטו, וכמה זה חשוב שהאוטו יהיה נוח, וכמה זה חשוב העניין של הדלק, וכמה זה חשוב העניין של איך הדלת נפתחת, ואיזה מושבים, ואיזה זה. כשבפועל, כשכבר יש לי את האוטו הזה, אני יושבת באוטו, ורוב המוחלט של הזמן, חושבת על המקומות שאני מנסה להגיע אליהם, איך אני אהיה כשאני אהיה שם, האם זה יצליח, האם זה לא יצליח, מתי אני צריכה לאסוף את הילדים, האוטו הופך להיות פשוט פונקציה כללית בחיי.
וגם במקרה של הפרעת קשב, הרבה פעמים, וכל דבר שאנחנו מתמודדים איתו, יש לי איזושהי בעיה, היא בעיה אמיתית, אנחנו לא מכחישים אותה, אבל אני מסתכלת על כל המהות שלי, דרך הדבר הזה, כן? אני מסתכלת על כל כולי, דרך - "אבל אני לא מסודרת, אבל אני לא מאורגנת, אבל קשה לי להתרכז" ואני שוכחת את זה שיש מלא דברים אחרים מסביב, שהם לא פחות משמעותיים, מערכות יחסים עם אנשים, רעיונות, התלהבות, כישרונות שיש לי, תחומי עניין, כן? יש עוד חיים מעבר לסדר וארגון, או מעבר לדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו, ובסוף, אני חושבת שהדבר שאנשים מפחדים ממנו, כשהם מפחדים לקבל עזרה, זה הפגיעה הזאת במסוגלות העצמית, נכון? זה המקום של - אבל אם אני צריכה לבקש עזרה לזה, ולבקש עזרה לזה, אז מה… איפה הכוחות שלי?
אבל אני חושבת שהכוחות שלנו נבנים, מזה שהסתכלנו על מצב, פתרנו את הבעיה, הגענו לפתרון והצלחנו. אם מצאנו פתרון אחר, שהוא לא דרך "לחצתי לעצמי על הסדר והארגון" ועוזר לי להצליח, אז אני מרגישה מסוגלת, כי יש לי כוחות אחרים, יש לי משאבים אחרים, כן? אז המשאב שלי הוא אותנטיות וחיבור עם אנשים אחרים, הוא רעיונות, הוא התלהבות, אז זה הסופר פאוורס שלי, ודרך זה תיבנה המסוגלות שלי. ולא רק דרך הדבר הזה שאני לא טובה בו, כאילו לכל אחד יש דברים שאנחנו פחות מצליחים, טובים, אוהבים.
ד"ר הרשקו: זה ממש מזכיר לי שיחה שהייתה לי אתמול עם מאובחנת, שהיא אמרה לי: "אין, אני יש לי מזל שהתחתנתי עם איש כזה טוב, שהוא עוזר לי עם הקשיים שלי, והוא אחראי על הסדר והארגון, והוא בכלל ארגן את כל האבחון, ואיזה מזל יש לי…" אבל אמרתי לה: "אה… שנייה, שנייה, גם לו יש מזל! כאילו תראי אותך, איזה מדהימה את, ואיזה ספונטנית וכיפית וחכמה ומדליקה". ממש ראיתי שהיא ככה מפספסת את כל הצדדים, גם יש צדדים מהממים בהפרעת קשב, כל היצירתיות וכל הזרימה וסקרנות, ו… אני ממש מרגישה שהרבה פעמים, או אפילו ראיתי בקבוצה ששאלתי, מי חושב שהפרעת קשב זו מתנה? אז מישהו כתב לי: "אם זו מתנה, אני רוצה זיכוי".
יהודית: [מצחקקת]
ד"ר הרשקו: אז הרבה פעמים אנשים הם יותר ככה באמת שוקעים, באופן כללי אנשים, אבל גם אנשי הקשב עוד בפרט, יותר שוקעים ככה למין מחשבות שהן יותר שליליות, פחות רואים את הדברים הטובים, או מחשבות חיוביות, ופשוט מין כזה צוללים לשלילי, יש גם יותר מחשבות טורדניות, ובכלל אובר מחשבות. אז מין צלילה כזה למקום הזה, ואולי באמת ניתן קצת כלים איך… איך קצת להתנתק מהמחשבות השליליות, ובכלל מהצפה כזאתי של מחשבות.
יהודית: אנחנו רוצים להתייחס למחשבות כמו אירוע שקורה כרגע, והוא אירוע חולף בזמן, כמו שכשאנחנו עוברים את עונות השנה, אז אנחנו יודעים שעכשיו אנחנו בחורף, אבל שזה זמני, ואנחנו לא כל כולנו הופכים להיות חורף, נכון? אנחנו לא כזה: "אני תמיד אהיה לי קר", וכזה, אוקיי? עכשיו זה חורף.
ויש משהו במחשבות שהרבה פעמים אנחנו הופכים להיות מזוהים איתם, כשאנחנו אומרים: "אני כישלון", "אני לא טובה בזה", "תמיד אני מתעצבנת על אנשים", וזה הופך להיות כל מהותי, אני מזדהה עם זה לגמרי. וכשאנחנו מזכירים לעצמנו שמחשבה זה אירוע מנטלי, כן? זה אירוע בזמן - עכשיו יש לי מחשבה שאני לא אצליח, יש לי מחשבה שההפרעת קשב עוצרת אותי בכל תחום בחיים, יש לי מחשבה שאני גרועה במערכות יחסים, אז אנחנו מפתחים איזשהו מרחק מהדבר הזה, אנחנו הופכים להיות יותר משוחררים לגבי עצמנו, לוקחים את עצמנו קצת פחות ברצינות, ויכולים שוב להחליט מה אנחנו רוצים לעשות עם המחשבה הזאת. האם אנחנו נותנים לעצמנו להישאב לתוכה, ולתת לה לצבוע את כל היותנו, או שאנחנו אומרים: "אוקיי, זאת המחשבה, זו מחשבה שמאוד לא נעים לחשוב אותה, מה אני רוצה לעשות עם המחשבה הזאת? האם אני רוצה לקחת הפסקה? האם יש פה בעיה אמיתית שאני רוצה לפתור, אז מה זה? האם אני כבר יודעת שזה מין תקליט שמתנגן לי בראש ואני חיה לצידו?"
נגיד, אצלי, הרבה פעמים יש לי מחשבות ש… שאני לא מספיק. לא מספיק שלל דברים, כן? לא מספיק חכמה, לא מספיק מסודרת, לא מספיקה דברים, לא מספיק אמא טובה, כן? זה בא בכל תחום בחיים שלי, וזה לא מחשבות נעימות, מן הסתם, אבל למדתי עם הזמן לזהות את זה כתופעה שקיימת אצלי. זאת תופעה, זה באג שיש לי, ואני אומרת: אוקיי, הנה זה, ה"לא מספיק" הזה, ולצד ה"לא מספיק", בין אם הוא נכון, אני בטוחה שבחלק מהמקרים הוא נכון, ובין אם הוא בחלק מהמקרים בטוח לא נכון, כי זה לא יכול להיות שאני לא מספיק בכל דבר, נכון? [בחיוך ובהומור עצמי] כנראה שיש משהו שאני מספיק בו, איפשהו שם… אז, אז אני מתקיימת לצד הדבר הזה. כמו… כמו רעש שחי לצידי. כמו, את יודעת, שאת הולכת ברחוב ויש המון המון רעש, ואנשים מסביב, ומכוניות חולפות, ואת עדיין הולכת ברחוב, ואת אומרת: אוקיי, יש פה רעש, אני הולכת דרך הדבר הזה. אז זה משהו שמלווה אותי, זה לא הופך להיות מי שאני.
יש מודל שאולי הוא… יכול להיות נחמד להזכיר אותו, של מטפלת חוקרת בשם טארה בראך, אני מקווה שאני הוגה את השם שלה נכון, שהיא לוקחת מודל שמשתמשים בו הרבה בהקשר של מיינדפולנס, הוא נקרא בקיצור RAIN, שזה אקרונים כזה של:
R - recognize, A - acceptance או acknowledge, I - investigate, N - non-identification
אז רגע נתרגם את כל המילים הערטילאיות האלה, R-recognize, לזהות. בעצם לזהות מה אני מרגישה כרגע. אני מרגישה כרגע מאוד מתוסכלת, אין לי ביטחון עצמי, אני כועסת על עצמי, זה מה שזה, הנה התופעה. ואני עוברת ל-acknowledge או accept, אני מקבלת אותה. שזה ככה עכשיו, זה מה שאני חווה, אני במגע עם הדבר הזה, אני לא צריכה לברוח מזה, זאת חוויית חיי, ברגע זה, כן, זה לא כל מי שאני, אבל זה מה שזה. וה-investigate, אני ממש חוקרת את זה, אני אומרת "אוקיי, מתי אני מרגישה את זה? מה מעורר את זה? איך זה מרגיש בגוף להרגיש ככה? איך זה מרגיש להיות במצב הזה ש… שאני ממש מנסה להתרכז במשהו, ואני כל שנייה קופצת ממקום למקום, וזה תחושה כזאת של, של לא יודעת, חוסר נחת, והלב שלי דופק, ומשהו שם מעיק, ומה זאת החוויה הזאת של להרגיש ככה?" ואני מזכירה לעצמי שלא להזדהות עם זה, זאת חוויה שעוברת עליי כרגע, בדיוק כמו החוויה של מזג האוויר, הרוח, העלה שחלף, שיר ששמעתי ברדיו, זה מה שזה עכשיו. וזה מאפשר לי לפתח מערכת יחסים אחרת עם הדבר הזה, מערכת יחסים שבה המחשבות שלי, או הרגשות הקשים שלי, מצד אחד, הם לא שולטים בי, הם לא מנהלים לי את החיים, אלא הם חלק מחוויית החיים שלי, ומצד שני, אני גם לא בורחת מהם, אני לא מתכחשת אליהם, אני לא מנסה לטאטא אותם, כי גם זה לא עובד, נכון? אז אני הופכת להיות פשוט בקשר עם מה שיש, ופועלת לצד זה.
ד"ר הרשקו: אני חושבת שזה כלי טוב, של ממש כמו עונות השנה, או כמו גלים בים, להזכיר לעצמי, אוקיי, הנה זה עולה, אני עכשיו מטיפה לעצמי שאני לא מסודרת, בסדר, אני מזהה את זה, אני מכירה את זה במצבים כאלו מסוימים, כשאני ככה וככה, וזה יחלוף, וזה יעבור.
יהודית: אני גם חושבת שאנחנו כל הזמן מדברות פה על שני מישורים, כלומר, יש פה את המישור של להתייחס למחשבות אחרת, והמקום הזה של השיפוט של אני לא מסודרת, ולא לתת לזה להגדיר אותי. מצד שני, ההכרה וזה - שאני באמת לא מסודרת, כן? זה לא כזה… בואי נלטף לעצמי את האגו, ונגיד זה… לא, אלא יש פה שני דברים, יש פה את התופעה עצמה שאנחנו יכולים להסכים עליה, שיש לנו שונות בתכונות מסוימות, ויש אנשים מסודרים פחות, ויש אנשים מסודרים יותר, זה דבר קיים, כן? אממ… ולצד זה יש את מה שמתלבש על זה, שזה כל השיפוט, זה כל ה"מה זה אומר עליי" אם אני לא מסודרת, האם זה אומר שאני בן אדם פגום? האם זה אומר שאני לא ראויה? שאני שווה פחות? זה המקום שאנחנו מנסים לטפל בו ברמת המחשבות.
ברמת הפרקטיקה אנחנו אומרים: אוקיי, יש לנו פה עסק עם החיה הזאת שאינה מסודרת, זה מאפייני החיה, כן נכון? ממש כמו שאנחנו מתייחסים אחרת לחתול ולכלב, אז גם לבני אדם יש אנשים עם תכונות אחרות, מה היצור הזה צריך כדי לנהל את הדבר הזה, טוב יותר? איזה שיטות פרקטיות יכולות לעזור לי להתמודד עם חוסר הסדר שלי?
ד"ר הרשקו: זה בדיוק הטיפול ההתנהגותי שהזכרתי קודם לכן, עבודה על הפרשנות של המחשבות, וגם כלים שהם ממש פרקטיים.
יהודית: נכון, וזה בדיוק המקום שקבלה לא סותרת שינוי. זה לא, "אני אקבל את זה, אז אני אהפוך להיות בן אדם עצלן שיושב על הספה ולא עושה כלום כל היום", כי הוא קיבל את הפרעת הקשב שלו, אלא קיבלתי את מי שאני, אז אני יכולה להחליט מה אני רוצה לעשות עם זה. עדיין אני רוצה לתפקד הכי טוב שאני יכולה, אני עדיין רוצה להגיע להישגים, אני עדיין שאפתנית, אני עדיין רוצה מערכות יחסים טובות, אבל זה לא סותר אחד את השני.
ד"ר הרשקו: נכון, נכון, וחשוב גם באמת להגיד את זה לסביבה, כי לפעמים, נגיד בני זוג, או הורים, חוששים מזה ש"אה, עכשיו הילד ידע שיש לו הפרעת קשב, אז זהו, אז עכשיו הוא ישתמש בזה כתירוץ, והוא לא יעשה ככה ולא ירצה לעשות ככה", אבל בסופו של דבר, הטבע של האדם זה לא להשתמש בזה כתירוץ. אנשים רוצים לחיות יותר טוב, עם פחות מאמץ, עם פחות תסכול, עם יותר אה… הישגיות, ואני חושבת שמה ששונה אולי בהפרעת קשב, זה שיש קושי להניע לפעולה יותר גדול, בהפרעת קשב, להתחיל פעולה. כי בעצם חסר דופמין במוח, שזה הורמון, שמניע אותנו להתחיל דברים, ואז יש יותר קושי להתחיל פעולות וגם לסיים אותם, כי גם יש מוסחות, יש ריכוז לאורך זמן, ואז לפעמים זה נראה כמו עצלנות, זו מילה שאני שומעת המון על הפרעת קשב בכל גיל.
אני יכולה להבין מאיזה מקום זה מבלבל, כי כשקשה לי להניע את עצמי להתחיל משהו, אז זה כאילו נראה שאני מתעצלת או חסרת מוטיבציה. אבל חשוב להבין שזה לא העניין, זאת אומרת יש פה משהו בהפרעת קשב, שעוד יותר מקשה עליך להתחיל את הדברים, וכמובן להיעזר בכלים שיעזרו שם, וכולם רוצים בסוף כלים, אז אולי באמת ניתן כלים לדחיינות.
יהודית: פתחנו בכלי של ה… ליצור מצב ש… שאין ברירה, אלא לעשות אותו, וזה כלי שאני מאוד מאוד אוהבת, אני יכולה להודות שהרבה מהעשייה שלי, מתחילתה ועד היום, מבוססת על הכלי הזה, שאומר "אני מבינה שאני אף פעם לא ארגיש מוכנה מספיק בשביל לעשות משהו חדש, אני אף פעם לא ארגיש שאני יודעת מספיק על נושא מסוים כדי לבנות עליו הרצאה, אני אף פעם לא ארגיש בטוחה מספיק להציע רעיון, ואם אני אחכה לרגע הזה זה פשוט לא יקרה". ולכן לשים את עצמי במצב שבו אין לי ברירה, ואני יודעת מראש שהתוצאה כנראה תהיה פחות טובה ממה שהיא יכלה בפוטנציה להיות, אבל לפחות תהיה את התוצאה. אז למשל לקבוע מראש שאנחנו הולכים להציג איזשהי מצגת, או להתחייב ברשת החברתית לאנשים. אני בזמן האחרון הרגשתי שאני לא קוראת מספיק ספרים, וזה הפריע לי. והרבה זמן אמרתי, ניסיתי כל מיני שיטות, אמרתי: טוב, היום הזה, בשעות האלה, יהיו השעות של הקריאה - לא קרה, ספר בשבוע - לא קרה, ספר בחודש - לא קרה, אוקיי? כל מיני פורמטים שניסיתי לפצח, ובסופו של דבר המשכתי לקרוא רק כשהייתי צריכה את זה, נגיד כשהכנתי פרק בפודקאסט אז קראתי לקראתו. אז… וזה לא הספיק לי, זה הפריע לי.
אז מה שעשיתי היה לגייס חברה שסובלת מאותה בעיה, נראה לי שיש הרבה אנשים שסובלים ממנה, ולפתוח איתה, קראנו לזה "מועדון קריאה", שזה שם מאוד יומרני למה שאנחנו בפועל עושות, אבל המיתוג הוא חשוב לנו. ואנחנו… יש לנו פעם בשבוע שיחת טלפון של בערך 10 דקות, 15 דקות, שכל מה שאנחנו עושות בה זה לספר אחת לשנייה מה קראנו, ועד איזה עמוד אנחנו הולכות להגיע שבוע הבא. אז אני אומרת לה: "זה הספר שאני קוראת, הגעתי לעמוד 60, אה… הנה הדברים שהיו לי מעניינים, מה נגע בי, מה אהבתי, איך הרגשתי, לה לה לי לה לה לה", היא עושה את אותו דבר, "יופי עד יום רביעי הבא, לאיזה עמוד את תגיעי?".
עכשיו, הדבר הזה עוזר לי לקרוא. האם אני תמיד עומדת בהבטחות שלי? לא ולא! אוקיי? [מצחקקת] אני הרבה פעמים אומרת לה, אני אגיע עד עמוד 200, בפועל אני מגיעה רק עמוד 170, הבטחתי שאני אקרא 50 עמודים וקראתי רק 20, אפילו קראתי רק 10. אבל זה עדיין הרבה יותר ממה שקרה לפני כן, וזה הופך את זה לדבר חי שמתפתח, שאני לומדת ממנו, שאני רואה מה עוזר לי לעשות את זה יותר, וזה לייצר מצב שבו אין לי ברירה. כי אני יודעת שתהיה לי שיחה איתה, שהיא תשאל אותי, וגם אם אני אעשה את זה ברגע האחרון, גם אם אני יודעת שעוד 20 דקות אנחנו מדברות, ולא קראתי השבוע ואני אקרא את ה-20 דקות האלה, אז היי, הנה 20 דקות שקראתי!
אז אפשר לעשות את זה בכל מיני דרכים, אפשר להשתמש במחויבות חברתית, אפשר להשתמש בכסף, כסף זה אחלה של דבר, אנחנו מאוד מאוד קמצנים על הכסף שלנו, ומאוד לא אוהבים לאבד אותו, ולכן, להתחייב כספית בכל מיני דרכים, למשל, לשלם מראש למאמן כושר, אם אנחנו דוחים את הספורט, או מאמנת, שיגיעו אלינו כל יום שלישי ויחכו לנו בשעה שבע וחצי לפני העבודה מחוץ לבית, ושילמנו להם את ה-3000 שקל מראש, אתם לא תבריזו לשלושת אלפים שקל שלכם, לא מבריזים להם. וגם לא למישהו שמחכה לכם מחוץ לבית, שזה גם מאוד לא נעים. אז זה עובד, כן, השיטה הזאתי, ואפשר ליישם אותה בכל מיני דרכים, יש גם דרכים טכנולוגיות שמאוד עוזרות, יש למשל אפליקציות, יש אפליקציה שנקראת אממ… Forest, זה אפליקציה שבעצם אתם פותחים איזשהו טיימר של עבודה, ובזמן שאתם עובדים, האפליקציה מגדלת עץ, וזה נורא נחמד, זו נורא חמוד שעץ גדל, ואם אתם יוצאים מהאפליקציה או מפסיקים את הטיימר, אז העץ מת לכם מול העיניים, שזה דבר מאוד עצוב, להיות אחראים על מוות של עץ, אפילו אם וירטואלי, ולדעתי יש להם גם קטע שהם באמת שותלים גם עצים בכל מיני מקומות בעולם, אבל זה, נגיד, אילוץ טכנולוגי שעוזר לי לייצר את המצב הזה.
ד"ר הרשקו: וזה עובד להרבה אנשים, תנסו.
יהודית: זה עובד להרבה מאוד אנשים. יש חוסמי אתרים שיכולים מאוד לעזור, למשל, לי במשך תקופה מאוד ארוכה נסחפתי יותר מדי לרשתות חברתיות, וזה הפריע לי, אז התקנתי איזה משהו שנקרא "Stay Focused", יש עוד מיליון אחרים, "Block Site", כל מיני, זה חינם, ופשוט אני מגדירה לו כמה זמן מותר לי להיות בפייסבוק, אינסטגרם, מה שזה לא יהיה. הגדרתי עשר דקות, ואחרי עשר דקות האתר ננעל, וזהו, סלאמתק, אין לך דרך להיכנס, אז גם זה יכול לעזור. אז זאת שיטה שאני מאוד מחבבת אותה.
ד"ר הרשקו: כן, אני גם ממש בעד, כי בסוף הטלפון שלנו והרשתות, זה דבר סופר סופר ממכר, ממש כמו שעכשיו אני אהיה אלכוהוליסטית, ואני לא אכניס לעצמי אלכוהול הביתה כדי לעצור את עצמי, זה אותו הדבר כל התוכנות החוסמות האלה, אנחנו חייבים להשתמש באמצעים שהם יותר אגרסיביים, כדי לעצור את המשיכה המטורפת, ואת כל גדולי המוחות שמה שפועלים כדי למשוך אותנו אל הטלפון, אז ממש לא להסס להשתמש בזה, אתם לא חייבים לחפש איזושהי מוטיבציית על, כוחות על, כדי לעצור את עצמכם, אלא באמת להשתמש באפליקציות החוסמות, המנתקות, זה משהו שהוא חזק בעיניי.
יהודית: עוד משהו שאני מאוד אוהבת, זה בעצם כלי של אותנטיות, זה לא קשור ישירות לדחיינות, אבל זה מאוד עוזר, זה בעצם להודות במה שאני באמת מרגישה. כן? כי הרבה פעמים הטריגר לדחיינות יהיה איזשהו רגש שלילי שעולה, זה או מאוד מפחיד אותי, כי זה מאיים על הערך שלי, כי מה אם אני לא אצליח, כי מה אם זה ייכשל, כי מה אם יצחקו עליי, כל מיני דברים כאלה שמפחידים אותנו, ולשים את זה על השולחן, או להפוך את זה ממשהו שהוא ב… איפשהו במאחורי הקלעים ברמה לא מודעת, למשהו של "זה מה שאני מתמודדת איתו", עוזר לי בעצם גם לווסת את עצמי. כי יש משהו בתיוג רגשי, בשיום רגשי, שאני אומרת: "זה פחד" שגם מבחינה מוחית אנחנו יודעים, שזה מעביר את ההתמודדות מהתמודדות של המערכת הלימבית, האמיגדלה, ועוד חברותיה, לאזורים יותר פרונטליים - הקורטקס הקדמי, שאומר: "מה זה הדבר הזה? הדבר הזה הוא פחד. מה אפשר לעשות עם זה? איך אני הולכת להתמודד עם זה?", וגם ה… באמת רגע להוציא מזה את העוקץ, כן? כי לפעמים בראש שלי זה כזה [בבהילות] "מה יחשבו עליי? איך זה יהיה? זה יהרוס לי את החיים", וכשאני רגע אומרת: "אה אוקיי, את מפחדת", זה הופך את זה למשהו שהוא לא קל, אבל הוא יותר פשוט.
אז התיוג הרגשי, בין אם זה בינינו לבין עצמנו, ובין אם זה גם כלפי אנשים אחרים, לתקשר את זה, זה גם עוזר לנו, דיברנו קודם על לקבל עזרה, זה גם עוזר לנו לגייס יותר אנשים, אבל זה גם עוזר לנו לפתור לעצמנו את הבעיות ולחשוב מה אני עושה כשאני מפחדת, מה בכלל היחס שלי להתמודדות עם פחד. האם אני רוצה להיות הבן אדם שפחד עוצר את חייו, או אני רוצה להיות הבן אדם שמפחד, ובכל זאת לוקח צעד אחד קטן פנימה, ואז כשאני מזהה את זה, ואני כבר מבינה שזה זה, יהיה לי קצת יותר קל להגיד לעצמי "זה ממש קשה עכשיו, את מרגישה נורא, בואי תנסי להישאר פה עוד קצת, כי הנה הדבר הזה שאת מתמודדת איתו". זה כלי שהוא קצת יותר רגשי ופחות התנהגותי, כמו מה שהצענו קודם, אבל בעיניי הוא מאוד חשוב.
ד"ר הרשקו: גם בעיניי, וממש גם אפשר אפילו להפוך אותו להתנהגותי, כי בעצם הרבה פעמים אנשים דוחים משהו, והם לא יודעים למה הם דוחים אותו, ואז הם מנסים למצוא כל מיני פתרונות איך לא לדחות אותו, אבל זה לא פתרונות שהם מדויקים לסיבה שהם דוחים. נגיד אם אני דוחה בגלל פחד, או אם אני דוחה בגלל שאין לי זמן, או אם אני דוחה בגלל שהמטלה קשה לי, ואני צריכה שמישהו יעזור לי, זה סיבות שונות לדחיינות, ואז גם הפתרונות צריכים להיות שונים. אז עצם זה שאני רגע עוצרת ושואלת את עצמי: למה? רגע, למה, למה אני דוחה את הדבר הזה? מה עומד שם מאחורי זה? זה ידייק לי כזה את הפתרון בסוף בדחיינות. אז זה ממש אפילו משהו בסיסי שצריך לעשות בהתחלה.
יהודית: והרבה מחקר עצמי גם, של… באיזה סביבה הדברים שמפריעים לי, מפריעים יותר, ובאיזה סביבה הם פשוט פחות עולים. אנחנו בסוף אי אפשר לשפוט התנהגות בלי קונטקסט. כל התנהגות מתקיימת בתוך איזשהו הקשר. ואת יודעת, הסיכוי שאני אעבוד מהבית, ואם אני אשב על הספה ואעבוד, מאוד מהר הגוף שלי ינזל לתוך הספה, ואני יותר כזה אקפוץ מדבר לדבר. לעומת מצב שאני יושבת בבית קפה ועובדת, ומשהו במקום הזה, אפילו שיש שם יותר רעש, אפילו שיש שם לכאורה יותר הסחות דעת, יש מוזיקה, יש אנשים חולפים, משהו בזה עושה לי יותר כזה [עושה קול שמדמה איסוף] איסוף. וזה עוזר לי, אני יותר מרוכזת שם.
עכשיו, זה לא אומר שזה מה שיהיה נכון לכולם, זה רק אומר שאנחנו צריכים רגע להתבונן בחוויה שלנו, ולראות באיזה הקשרים אנחנו מתפקדים טוב יותר, ובאיזה הקשרים אנחנו מתפקדים טוב פחות. ולנסות עד כמה שניתן לעצב את הסביבה שלנו ככה, שנהיה בתנאים שבהם קצת יותר קל לנו, והמיטב יוצא.
ד"ר הרשקו: אני חושבת שזה סיכום ממש טוב לפרק שלנו. ככה, התחלנו באמת לדבר על ה… לקבל את ההפרעת קשב, ולהפחית מהביקורת העצמית והחיצונית עם יותר חמלה עצמית, ולהבין שזה חלק ממני, ולא רק מה שמאפיין אותי.
ומכאן ממש, זאת אומרת, מהשינוי המחשבתי הזה, גם לעשות שינוי שהוא התנהגותי, שנותן לי כל מיני כלים שיעזרו לי להתמודד עם הקשיים, ופחות להישאר במקום של: אני לא טובה, אני לא טובה, אני לא טובה, אלא נגיד: אני אשים לי דדליין, אני אמצא מישהו שיהיה אחראי עליי, אני אלך לעבוד במקום אחר.
כל הנושא של ה… שינוי הסביבה, לפעמים מסתכלים על זה כאילו זה פשטני, אבל זה לא. השינוי הסביבתי הוא בסוף עושה לי גם את השינוי מבפנים שאני צריכה. וזה משהו שהוא קריטי באופן כללי, אבל בהפרעת קשב בפרט, לראות איך אני משנה את הסביבה שלי, כדי לעזור למי שאני, אחרי שהבנתי את מי שאני.
יהודית: כן, וגם, את יודעת, תמיד יהיו סיבות, לא לאהוב את עצמנו, לא לקבל את עצמנו, אם זה לא הפרעת קשב, זה מיליון דברים אחרים, זה איך שהאף שלנו נראה, זה איך שאנחנו מגיבים לאנשים מסוימים, כאילו תמיד יהיו דברים שהם לא מה שהיינו רוצים, ואם אנחנו לנצח נשים את את עצמנו על תנאי, על זה שאנחנו לא יכולים לקבל את עצמנו, ולאהוב את עצמנו, להיות ראויים, אז אנחנו לנצח נשאר לא ראויים בעיני עצמנו. ו… את יודעת, אפשר להאשים את הסביבה על זה, אבל בסוף אני חושבת שזה מתחיל, מהאם אני מסוגלת להגיד לעצמי "יש לי הפרעת קשב, ואני עדיין בן אדם ראוי, ועדיין מגיע לי לקבל אהבה, ועדיין אני עושה את הכי טוב שאני יכולה, וכן, זה הדבר שאני מתמודדת איתו".
ד"ר הרשקו: נכון, נכון, אולי אני אסיים אפילו בדוגמה קטנטנה של שיחת טלפון שהייתה לי בדרך, דיברתי עם בחור צעיר שאמר לי: "יואו, אני הייתי מת ללמוד באקדמיה, מת, מת, זה החלום שלי, אבל אני לא יכול, איך אני אצליח להתרכז בשיעורים?" אמרתי לו, "מה זאת אומרת? קודם כל, אם זה מה שאתה מת, וזה הרצון שלך, וזה החלום שלך, אז אנחנו נמצא דרך לעשות את זה, בין אם אבחון וטיפול תרופתי, שיאפשר לך להיות מרוכז בשיעורים, אם זה מה שאתה כל כך רוצה, ובין אם למצוא את הדבר שאתה, הכי מעניין אותך ללמוד, ואתה כל כך תהיה passioned אליו שאתה, שזה יעזור לך להתגבר על החוסר ריכוז". ואין דבר כזה "יש לי הפרעת קשב, אז אני לא יכול". זה משהו ש… מסר שמאוד חשוב להעביר, שתמיד אפשר ללמוד דרכים, ונתנו פה כבר כמה דרכים שיכולות לעזור, אז תאמינו בעצמכם, ואני רוצה ממש, ממש להודות לך, יהודית, על פרק מרגש ומלא כלים ומלא ידע וכל כך מעניין.
יהודית: תודה, איזה כיף.
[מוסיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments