top of page

אנשי הקשב 85 - האבולוציה של הפרעת הקשב, עם משה קדם

חשבתם שהפרעת קשב היא תוצר של שנות ה 2000? של העומס והמסכים? מחקרים מוכיחים שלא כך הדבר. היום אנחנו יודעים שישנם 25-40 גנים משותפים להפרעת קשב. גם בעצמות של האדם הקדמון נמצאו הגנים הללו! כלומר הפרעת קשב קיימת מאז ומתמיד, ויש ראיות רפואיות לכך כבר מהמאה ה 8 לספירה. הראיות המחקריות מצביעות על הוכחה לקיומה של הפרעת קשב, אבל גם מראות לנו שבסביבה אחרת, הפרעת קשב יכולה להוות יתרון! למשל באוכלוסיית הציידים-לקטים, שם נמצא כי אנשי הקשב היו בריאים יותר, משום שהפרעת הקשב עזרה בחיפוש מזון ובחדשנות. אבל לא רק שם. ההיפראקטיביות למשל, מהווה יתרון בענפים של ספורט ובעבודות שונות ודינאמיות, כמו בתקשורת, באומנות, בעולם העסקים ועוד. במקומות אלו יבואו לידי ביטוי התכונות החיוביות השכיחות בהפרעת קשב והן: היצירתיות, המנהיגות, האמפתיה, החוסן, ההומור ועוד. בפרק נדבר על האבולוציה של הפרעת קשב וכיצד לייצר סביבה בה היא תהווה יתרון.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/02/2024.

ד"ר הרשקו: אז מה הקשר בין מוח של צייד למוח של הפרעת קשב?

משה: אפשר לראות בעצם שבמוח של צייד ומוח של הפרעת קשב יש בהם משהו מאוד דומה, ואפשר לראות את זה גם בדיקות גנטיות. שבעצם בשניהם יש את הרמות דופמין שהן נמוכות יותר, הדופמין נשאב מהר יותר בהשוואה לאוכלוסיות אחרות. ובעצם בעוד שהתופעה הזאת אצל אנשי קשב היא משהו שיכולה ליצור הרבה תסכול, מוסחות, אימפולסיביות, קפיצה מדבר לדבר, אצל ציידים הרמות הדופמין שהן נמוכות יותר, השאיבה המהירה יותר, מהווה דווקא יתרון, יתרון אדיר, ומאפשרת להם לעשות המון דברים שאוכלוסיות אחרות, כמו נגיד חקלאים, אנשים שעובדים במפעל ומאוד טובים בזה, לא מסוגלים לעשות.

ד"ר הרשקו: אני מאוד אוהבת שמדברים על היתרונות בהפרעת קשב, אז בוא נתחיל ונשמע על זה עוד. [מוזיקת פתיח]

ד"ר הרשקו: אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם, בכדי שתוכלו סוף סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה, שתמיד מדברים עליו.

אני דוקטור שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית, מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים ומנחת סדנאות ארגון זמן, סופרת ובעלת טור בעיתון הארץ, מנהלת קהילת אנשי הקשב בפייסבוק, וגם מגדלת משפחת קשב.

הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב, ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים, אני גם מעניקה 10% על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי.

ועכשיו, בואו נצלול לפרק. [סיום מוזיקת פתיח]

ד"ר הרשקו: ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט של אנשי הקשב. בו נותנים מקום של כבוד להפרעת קשב, ואת כל המידע המדויק והכלים שיכולים לעזור.

יש ממצאים מרתקים ממחקר של עצמות של ניאנדרטלים, שזו האוכלוסייה הנכחדת של האדם הקדמון, שמראים על קיומם של גנים של הפרעת קשב כבר אז. יש לזה ראיות גם בספרות המוקדמת, כבר מהמאה ה-19, תחשבו אפילו על הספר "פינוקיו", או "עודד המתנדנד", או "אפריים שעיניו בשמיים ונפל למים", שאלו תיאורים די קלאסיים להפרעת קשב. גם הרמב״ם מתייחס להפרעת קשב, ויש גם חומרים מרופא ערבי מהמאה ה-8 לספירה, שהוא מתאר את זה.

אז בפרק הזה, אנחנו נצלול אחורה לאבולוציה של הפרעת הקשב, עד לציידים-לקטים. למה זה חשוב? קודם כל, כדי להוכיח את קיומה של הפרעת הקשב, ולענות לכל אלו שחושבים שזו המצאה, או שלכולם יש אותה, או שמסכים גורמים לה, או תזונה לקויה.

ושנית, נוכל לראות מגוון של סביבות שונות, ואיך הן משפיעות על הפרעת קשב. שזה נושא מרתק בפני עצמו, כי לרוב הוא גם מביא לבמה את היתרונות שבהפרעת קשב, שלא מספיק מדברים עליהם, וחבל.

אני כבר שנים מדברת על חשיבות הסביבה בהפרעת קשב. יש סביבות מסוימות שהפרעת קשב לא מפריעה, ואפילו מהווה יתרון. בסביבות כאלה, היתרונות שנמצאו מחקרית בהפרעת קשב, יבואו לידי ביטוי ביתר שאת, ואלו הם היצירתיות, המנהיגות, האמפתיה, החוסן, ההומור, ועוד ועוד דברים.

אבל, גם התסמינים שנחשבים לקשיים בהפרעת קשב, כמו למשל ההיפראקטיביות, יכולים להוות יתרון בסביבות מסוימות. כמו למשל בענפים שונים של ספורט, או בעבודות דינמיות, או בתקשורת, באמנות, בעולם העסקים.

ואם אנחנו כבר מדברים על סביבות, בואו נראה מה קורה בקניה, למשל. אז יש מחקר גנטי מעניין, שנערך בשיקגו, ובדק קבוצה אתנית מסוימת בקניה. לפי הממצאים, בני הקבוצה הזו, שנשאו מטען גנטי מסוג שגורם להיפראקטיביות, היו בעלי גוף שהוא חסון ובריא יותר מהקרובים אליהם שלא נשאו את התכונה הזו. זאת אומרת שזו דווקא תכונה שתרמה להישרדות.

החוקרים הסבירו שהמטען הגנטי, שגורם לסימפטומים של הפרעת קשב, הוא קשור גם, לחיפוש אחרי מזון, ונטייה לחדשנות. וככה, בחיים של נוודים, נטייה גנטית כזו נחשבת ליתרון. מה שעוד יותר מדהים, זה כשבדקו את הגן הזה, בקרב בני הקבוצה שהפסיקו לנדוד, ועברו לאורח חיים, שהוא יותר כזה מיושב, והתחילו לעסוק בחקלאות, אז נמצא שהם סבלו יותר מבעיות בריאותיות. זאת אומרת, אצל אנשים שצריכים לעסוק במכירת הגידולים שלהם, הגן פחות תרם.

המחקר הזה ממחיש, עד כמה משפיעה הסביבה. וכדי לפתוח לנו את הראש לנושא, הזמנתי את משה, כדי לדבר על תרבות הציידים-לקטים, ואיך זה קשור להפרעת קשב, ואיך אפשר לאמץ משם כלים, שיעזרו להפרעת הקשב.

משה הוא פסיכותרפיסט, הוא עוזר לאנשים במצבי משבר, מדריך בשומרי הגן, ומנחה קבוצות ומרצה במכללת אורנים. אז, שלום משה. משה: אהלן. ד"ר הרשקו: ותודה שהגעת אלינו.

משה: שמח להיות כאן.

ד"ר הרשקו: אז מי היו בכלל הציידים לקטים?

משה: ציידים לקטים, זה בעצם אנשים שהתקיימו, מאז שתי מיליון שנה, שבני אדם התחילו ללכת על כדור הארץ, בני אדם התקיימו בתוך קבוצות, חברות של ציידים-לקטים.

וציידים-לקטים עדיין היו נפוצים על כדור הארץ, עד לפני חמש מאות שנה, שליש מכדור הארץ עדיין היה מאוכלס בחברות של ציידים לקטים. כלומר, מבחינה אבולוציונית, זה משהו שהוא עדיין מאוד נוכח.

בעצם מאז המהפכה החקלאית, ושבני אדם התחילו לגדל גידולים בעצמם, ולהתיישב, ולהיות במקומות קבע, אז לאט לאט חברות של ציידים לקטים התחילו להיעלם. עד היום, שבעצם באמת קיימות ממש מעט חברות כאלה, והן עדיין קיימות, באפריקה, באוסטרליה, בהודו.

וציידים לקטים הם אנשים שהיו צריכים כל הזמן להיות מחוברים לסביבה, כי הם קיבלו את כל ה… את האוכל, את הצרכים שלהם, מהסביבה המיידית. הם היו יוצאים בבוקר, ותלויים לגמרי בטבע שמסביב. אם יש עדר של באפלו, אז הולכים עכשיו אחרי העדר של הבאפלו. ואם פתאום אין עדר של באפלו, אבל יש פרחים או גרעינים חדשים, Berries שצומחים ביער, וזה העונה שלהם, אז הולכים אחרי ה-Berries. ויש חיים שהם מאוד מאוד, הם כל הזמן הם מאוד דינמיים, שהפידבק שאני מקבל הוא ממש מיידי. אני מלקט, אני צד את מה שאני אוכל.

הם גם התקיימו בתוך קבוצות שהן יחסית קטנות, והיו גם מאוד שוויוניות. היה בהן מעט היררכיה. והיו מאוד שווים, כי באמת הם, בגלל שפחות צברו דברים וצברו רכוש, התקיימו ממה שהם מלקטים וצדים, אז היה פחות היררכיה ופחות מעמדות.

ד"ר הרשקו: זה נשמע כל כך מתאים להפרעות קשב, עם כל המוסחות והדינמיות, והצורך באמת להיות כאן ועכשיו, והתגמול המיידי, לא צריך לחכות לתגמול. אז אולי באמת נרחיב על הנקודה הזו של הקשר בין הציידים-לקטים להפרעת קשב?

משה: התיאוריה של בין ציידים לקטים להפרעות קשב, היא פותחה על ידי טום הרטמן, בערך לפני 30 שנה, בספר שהוא כתב על ציידים בעולם של חקלאים, שהוא בעצם ספר שנכתב על הפרעות קשב, שבו הוא התחיל לפתח את התזה, שאנשים עם הפרעות קשב, בעצם המוח שלהם הוא יותר קרוב למוח של ציידים לקטים. לעומת מוחות של חקלאים שמתנהגים בצורה אחרת. למעשה, תפקוד ניהולי שנדרש ממישהו שהוא צייד-לקט, הוא שונה לחלוטין מבן אדם ש… ממה שנדרש מחקלאי, ושונה לחלוטין גם ממה שנדרש ממישהו שעובד במפעל.

אם במהפכה התעשייתית, אנשים היו צריכים לשבת במפעל ולייצר איזשהו חלק, נגיד חלק של מטוס, ויכול להיות שהם בכלל מעולם לא ראו את המטוס, והם בטח בכלל לא טסו בו. הם מעצבים אותו, עובדים, ובסוף החודש יש את המשכורת. ועם המשכורת הם קונים אוכל, והם מממנים בייביסיטר, ואת הבית ספר שהילדים שלהם נמצאים בזמן שהם במפעל. אז פה אני צריך תפקודים ניהוליים בצורה מאוד מסוימת. אני צריך את הסבלנות, ואת האורך רוח, וויסות רגשי, ותכנון לטווח הארוך, ולהבין שהפעולה שלי עכשיו תתוגמל רק בטווח הארוך, אבל זה שווה לי כי זה יגיע מתישהו.

אבל אם אני גר בטבע, ואני גר בחוץ, ואני מקבל את האוכל שלי, ואת ה-Rewards, את התגמולים, מהסביבה. ועכשיו אני יושב עם חבר שלי טום, ופתאום עובר… עוברת לידינו איילה, והיא לא תעבור מחר, אני לא יודע אם היא תעבור עוד פעם. אנחנו צריכים ללכת ולקפוץ ולרוץ אחריה, ואנחנו מתחילים ללכת אחריה, ואם אני היססתי לרגע, אז יכול להיות שהיא תברח, כן?

זה גם המקורות של ה-FOMO, החרדת ההחמצה, אני באמת, אם אני לא אלך עכשיו, אז היא באמת תלך, ואולי אני רעב.

ואני רץ אחריה, ואנחנו עוקבים אחריה, ואני לא אמרתי לאף אחד שהלכתי, כי אין לי זמן ללכת להגיד למישהו שהלכתי. ואני לא יודע איפה שמתי את הדברים שלי חוץ מהחנית, כי זה בכלל לא רלוונטי. ואנחנו הולכים אחריה, וכל עִקְבַה שאנחנו רואים, בום, דופמין. ואנחנו, פתאום אין עקבות, אז אני צריך לדמיין לאן היא הלכה, ואני הולך אחרי זה, ופתאום מצאתי עוד עקבה, ואנחנו רעבים, ואנחנו אולי צמאים, אבל זה לא משנה לנו, אנחנו ממוקדים עכשיו בצייד, לא רואים כלום חוץ מעוד עקבה ועוד עקבה. אבל פתאום אני שומע חזיר בר שרץ לידי, ואני רואה אותו, האיילה, אני לא רואה אותה, את החזיר אני רואה. אני לא עכשיו אחשוב, אולי, שנייה, אני התחלתי עבודה, אני אסיים אותה, אני עוקב אחרי איילה, זה חשוב, כאילו אני לא עוד פעם… לא, אני רץ אחרי החזיר. ואנחנו רצים אחרי החזיר, ורצים אחריו. ואנחנו תופסים אותו, ואז כשאני בא, ואני חוזר לשבט, לחברה שאני נמצא בה, התגמול הוא לא רק האוכל שאני אוכל. כי אני אוכל אותו, ואנחנו נחגוג, וננוח, ונעשה חגיגה. התגמול הוא גם שכל השבט באותו רגע, הוא רואה אותי. הוא ראה את מה שעשיתי, הוא נותן לי פידבק, הוא נותן לי כבוד. ואני מתחלק, וזה גם משהו מאוד מאוד מהותי. ואז אני יושב בערב, ואנחנו מדליקים מדורה, ואנחנו מכינים מהחזיר אוכל. ואולי אחר כך... או לא חזיר... אני יודע... איילה. או מה שזה לא יהיה, ואחרי זה משתמשים גם בעור שלה. ואני תיארתי עכשיו חיים, או לפחות כמה ימים, שמלאים מלאים בדופמין. הם מלאים בסטימולנטים כל הזמן, יש את העקבות, ויש את הצלילים, ויש את האנשים שנמצאים לידי, ויש את הפידבק. ואם אני פשוט: 'אוקיי, לא הצלחתי לעקוב אחרי איילה, בסדר, מחר יום חדש. אני אחזור הביתה, אני רוצה לקום מחר מוקדם'. לא הייתי יכול לחיות חיים כאלה.

ד"ר הרשקו: זה נשמע חלומו של כל איש, או ילד קשב, או ילדת, או אשת קשב, לחיות חיים כאלו, שבדיוק לוקחים ככה את כל המקום של המוסחות, וההיפראקטיביות, והצורך בדינמיות, וסיפוק מידי, והערכה כמובן, ושוויוניות. נשמע חלום.

אבל אתה יודע, הבעיה היא שאני מניחה שרוב מי שמאזין לנו, הוא לא צייד-לקט, ולא חי ככה. אז איך אנחנו יכולים בעצם להעזר בדבר הזה, או אולי להתאים את הסביבה הזה, או אולי לעשות קשר בין שני העולמות, ככה, שלא רק נוכל לחלום על חיים כאלו, אלא באמת יותר נוכל לחיות טוב עם הפרעת קשב?

משה: התנאים שהתקיימו אפילו לפני 500 שנה כבר לא מתקיימים היום. ובאמת אפשר לראות שחברות ציידים-לקטים שנמצאות היום הם מתקשות, והקושי הוא אמיתי, ואנשים שהמוח שלהם קרוב יותר למוח של צייד-לקט, באמת חווים קשיים אמיתיים.

ולפני שאני אכנס, ומה אפשר לעשות, יש קודם כל את ההבנה ש... את יודעת, להיות עם הפרעת קשב זה יכול להיות חוויה מאוד מבלבלת. מצד אחד, אתה לא מוצא את המפתחות שלך, ומבלה, במקום לשלם חשבון חשמל, אתה ארבע שעות יושב באליאקספרס ומחפש פנס. וזה נראה: 'אוקיי, מה נסגר איתי?'

מצד שני, שזה דרך אגב, זה גם סוג של פעולה של צייד, ללכת ולחפש עכשיו המון זמן דברים, או לקט. אבל מצד שני, פתאום כשאתה באלמנט שלך, ואתה עושה משהו שאתה טוב בו, רואים, אתה רואה את עצמך הרבה יותר גבוה מהממוצע. וזה חוויה מבלבלת גם לסביבה, שהרבה פעמים מתוסכלת ממך, אומרת: 'טוב, אתה לא משקיע, לא אכפת לך, אתה עצלן'. או על ילדים, שכזה: 'טוב, הנה, עובדה שכן עשית את זה, בכדורגל אתה מעולה, למה אתה לא יכול לשבת לעשות שיעורי בית?'. זה גם חוויה כאילו מהסביבה. זה מבלבל אותו, וזה גם מבלבל את מי שיש לו הפרעת קשב, שהוא גם לא מבין: 'שנייה, אני טוב, או אני דפוק?'.

עכשיו, לפני שאני נכנס לפתרונות, ומה עושים, ויש הרבה מה לעשות, זה יש את ההבנה קודם, שבן אדם עם הפרעת קשב, לראות אותו, שהוא גם, יש בו משהו שהוא כמו צייד על. יש לו יכולות במקומות מסוימים, בתנאים מסוימים, היכולות שלו, הן מדהימות. וצריך ללמוד איך משתמשים בזה. זה כמו שיהיה לי, לא יודע, אוטו ספורט, אבל אני נוסע רק כאילו בדרכי עפר, וכל החברים שלי נוסעים בדרכי עפר, ואני אגיד: 'מה זה, האוטו שלי דפוק, הוא קרוב לאדמה, הוא מקבל מכות, כל פעם שאני נותן גז, הוא קופץ, ואני נתקע. אני רוצה שיהיה לי אוטו כמו שלהם. ' אבל פתאום אתה עולה על כביש, ואתה אומר: 'וואו, כאילו, אני יכול לעשות דברים אחרים'.

אז זה, קודם כל ההבנה הזאת, שבעצם, לראות אנשים עם הפרעות קשב, יש להם כוחות על, יש להם כוחות מדהימים. פשוט, צריך למצוא את הסביבה, ואת התנאים שבהם, התנאים האלה יכולים להתרחש. ובסביבה מתאימה, זה פשוט קורה מעצמו. זה לא קשור למאמץ או למוטיבציה, ההפך, לאנשים עם הפרעת קשב, יש המון מוטיבציה ורצון להצליח. זה הרבה פעמים גם מה שגורם להם לא להצליח, הפרפקציוניזם, הרצון להצליח, וכבר, הימנעות, כי אני לא אצליח. אבל אנשים עם הפרעת קשב הם לא עצלנים.

אז הדבר הזה, קודם כל, לראות מישהו עם הפרעת קשב, כבן אדם שבאמת יש לו כוחות על, ויש שאלה, איך אני מוציא אותם לפועל?

ד"ר הרשקו: אני כל כך, כל כך מסכימה איתך.

אתה יודע, הרבה פעמים הורים אומרים לי, נגיד, באבחון: 'מה ניתן לו התאמות במבחנים? איזה התאמות יהיו לו אחר כך בחיים?' ואני אומרת: 'בטח שיהיו לו התאמות בחיים'. להפך, דווקא כשאותו ילד יסיים את הבית ספר, ויצא לחיים, ויוכל לבחור את הסביבה שמתאימה לו, את העבודה שמתאימה לו, אם זה משהו שהוא אוהב, הוא יכול לשקוע בתוכו, או אם זה עבודה שהיא יותר מותאמת, דינמית, או מתחום כזה שסטרטאפיסטים למשל, זה נחשב לכוח על אצל הסטרטאפיסטים, עם הפרעת קשב, עם המוח הייחודי הזה, היצירתי.

אז דווקא להפך, דווקא ברגע שהם מסיימים את הבית ספר, ואפשר לבחור סביבה אחרת, ורצוי לבחור סביבה אחרת. לא רק סביבה, גם נגיד בן או בת זוג, כן, אפשר למצוא מישהו או מישהי שיותר יתאימו לי, יותר יבינו אותי, יותר ישלימו אותי. אז לא צריך לחשוש מהעניין הזה של: רגע, רגע, רגע, יש פה רק סביבה אחת, ובואו נסתגל אליה, אלא בהחלט אפשר להתאים את הסביבה, כדי יותר גם לראות את היתרונות שיש בהפרעת קשב, שבהחלט יש שם הרבה מאוד יתרונות.

משה: חד משמעית, וזה באמת מה שציידים לקטים היו עושים. הם היו מסתובבים, זה המקום של הנוודות, שאומרים שזה גם המקורות של היפראקטיביות. הם היו מסתובבים, ומוצאים כל הזמן את הסביבה שמתאימה להם, וזה מיומנות שבמחשבה שאם אני חושב על עצמי כחקלאי, אוקיי, אני נמצא עכשיו ליד השדה חיטה שלי, אני צריך להישאר בו בכל מחיר, כי אני תלוי בו, אני אקבל את ה-product רק עוד כמה חודשים. במחשבה של צייד-לקט: לא, אני צריך לצאת ולמצוא את הסביבה שהיא מתאימה לי, ובסביבה שהיא מתאימה לי, אני אראה פתאום דברים אחרים. יש את המקום הזה: "אתה נושא את עצמך לכל מקום". זה נכון ולא נכון. אתה נושא את עצמך לכל מקום, אבל בסביבות שונות, יש תוצאות שונות.

ד"ר הרשקו: ממש ממש ככה. זה מזכיר לי קריקטורה שיש באינטרנט, על כמה חיות: דג, יש שם קוף, פיל. ויש שופט שאומר: טוב, עכשיו אני הולך לבחון את כולכם, כל החיות, לראות כמה אתן טובות, והמבחן יהיה, תטפסו על העץ. ו-וואלה, הדג לא יכול לטפס על העץ, או הפיל, אבל זה לא אומר שהם פחות טובים, או שאין להם את היתרונות שלהם. אז זה ממש מזכיר לי את הקריקטורה הזאתי.

יש גם ראיות גנטיות לנושא הזה, שאתה יכול לספר לנו עליהם במחקרים?

משה: במחקרים שעשו, שאפשר לראות בהפרעת קשב, שישנו וריאנט גנטי, שאחראי למערכת הדופמין, שנקרא DRD4-7R, שבאמת גורם לרמות דופמין הנמוכות יותר, שנמצאים בהפרעת קשב, ולמנגנון שהוא יותר מהיר, והשאיבה יותר מהירה, ופירוק יותר מהיר. והווריאנט הזה גם מאוד נפוץ, בחברות של ציידים-לקטים שנבדקו.

והווריאנט הזה משפיע גם, על עוד דברים שאפשר לראות. כמו נגיד, רגישות סביבתית. יש מחקר שנעשה באוניברסיטה העברית, על חוויות לידה של אימהות. בדקו איך החוויית לידה, השפיעה על האימהות שלהם בשנה הראשונה. וראו שאימהות שלא נושאות את הווריאנט, לא היה קשר בין החוויית לידה שלהם, לבין השנה הראשונה של הגידול ילדים. זה היה, כלומר, לא היה מתאם כלשהו. לעומת זאת, אצל אימהות שכן נשאו את הווריאנט, ראו שאימהות שהיה להם לידה יותר מורכבת, יותר קשה, אז באמת היה קושי יותר גדול, כזה שהתקשה בשנה הראשונה. אבל אימהות שהיה להם לידה שהיא הייתה יותר קלה, או בסביבה יותר פשוטה, יותר מכילה, אז ההורות, האימהות שלהם הייתה יותר גבוהה. והראו ממש כמו מתאם של רגישות סביבתית בין ההורות שלהם לבין החוויות שהם עברו.

ד"ר הרשקו: זה מדהים. אני חושבת שיכול גם להוריד עכשיו הרבה רגשות אשמה לאימהות שמאזינות לנו. אנחנו גם יודעים שיש קשר בין הפרעת קשב לדיכאון אחרי לידה, למשל.

משה: [מהמהם בהסכמה]

ד"ר הרשקו: גם זה משהו שחשוב להעלות ולהגיד, ולהוריד באמת, רגשות אשמה שהרבה מאוד מנשות הקשב, אני רואה, מסתובבות איתם. איזה עוד קשרים מעניינים?

משה: אפשר לראות בווריאנט הזה, שיש מחקרים שמצאו אמפתיה. כלומר, אמפתיה, היכולת שלי להדהד את האנשים שנמצאים לידי, להרגיש אותם. רגישות חושית, שאני שם לב שהחושים שלי הם יותר רגישים. זה כל הדברים שבעצם אני מגיב לסביבה שלי. אני קשור לסביבה שלי.

ד"ר הרשקו: אז איך בעצם התיאוריה הזו מסבירה כל מיני התמודדויות יומיומיות ממש של אנשי הקשב? כמו לשכוח דברים או קניות שהן אימפולסיביות.

משה: אם יש לי מוח של צייד, אני סורק כל הזמן את הסביבה שלי, אני מקשיב לה. זה משהו שהוא לא רצוני. זה משהו שהוא חלק ממני. אני כל הזמן שם לב לכל מה שקורה מסביבי. לרעשים, לצלילים, לתנועות.

אז אם מישהו עכשיו מנסה לדבר איתי, וזו שיחה שהיא קז'ואל, או אולי היא על משהו שהוא מאוד חשוב לו, אבל המוח שלי עדיין ימשיך לסרוק, לסרוק ולעשות את הדברים שקורים מסביבי, וזה מה שייצור את המוסחות. ואם פתאום ננעלתי על משהו, כלומר שהוא איזה… שמשחרר לי, כי המוח הוא כל הזמן, הוא צמא. אומרים 'מוח ישנוני', אני מעדיף 'מוח סקרן' או 'מוח צמא'. הוא צריך כל הזמן... הוא רוצה ידע, הוא רוצה לאכול.

יש בספר של יובל נח הררי, הראשון, אז הוא מדבר על זה שצייד-לקט היה לו ידע כמו של ארבעה דוקטורנטים, מקביל להיום. כי הוא היה צריך לדעת בוטניקה, הוא היה צריך לדעת כל צמח, מה הוא עושה, זואולוגיה, איך כל בעל חיים מתנהג, איך אני מכין לעצמי כלים, כלי צור, כלי צייד, אני מכיר את כל האנשים בשבט שלי, מה היחסים שלהם, זה המון המון ידע, ואני כל הזמן צריך ללמוד.

אז המוח כל הזמן רוצה ללמוד, אבל זה יוצר מוסחות, כי מישהו עכשיו רוצה לדבר איתי על זה שהוא מתבאס עליי, שאני עוד פעם לא זרקתי את הזבל, או השארתי את הגרביים על הרצפה, ואני מסתכל לצדדים ואני מוסח, אז זה יוצר קושי אמיתי.

ואותו דבר שאם פתאום יש לי איזה גירוי שמשחרר הרבה דופמין, שהוא כאילו דומה לצייד, כמו למשל קנייה באליאקספרס, או פתאום נכנס לי לראש שאני רוצה להחליף דירה, או להחליף רכב, ויש איזה בינג' של שעות. גם אוכל. הוא רואה אוכל, אז פתאום יש לי לידי דברים, אני כל הזמן רוצה לנשנש, וקורים לי הדברים האלה, אז זה יכול להיות התמודדויות מאוד מאוד מורכבות וקשות, בתוך בית שיש בו הרבה דברים שאני צריך לשים לב אליהם, ולנהל אותם. והם פחות מתרחשים דרך כאילו החיים, כמו שהיו אצל צייד-לקט, שהם דרך הסביבה.

ד"ר הרשקו: זה נשמע שגם יש קשר להתמכרויות שהן נמצאות ביותר סיכון בהפרעת קשב.

משה: חד משמעית. בגלל המוח הצמא, והרמות דופמין נמוכות יותר, ברגע שיש מקור שהוא משחרר המון המון דופמין, אני אהיה הרבה יותר רגיש אליו. ואז קודם כל אפשר לראות את זה אצל ציידים-לקטים בוודאות. הרבה פעמים נותנים את ההסבר הסוציולוגי, האנתרופולוגי, אבל ההסבר הוא גם נוירולוגי, הוא גם מוחי.

הם יותר רגישים להתמכרויות, בגלל זה הרבה היום ציידים-לקטים, אלכוהוליסטים, הימורים. המקומות האלה שהם פתאום עשירים מאוד בדופמין, שזה שונה ממה שהיה בטבע, כי בטבע זה תמיד היה במנות קטנות. כלומר, יש לי פה עקבה, ואז אני מצאתי פטרייה, ואז אני חוזר ואנחנו אוכלים ליד האש, ואז בבוקר פתאום יצאה השמש, זה מנות קטנות של דופמין. פתאום יש לי איזה בינג' כזה של עשר פרקים בנטפליקס, קניות בלא יודע, אליאקספרס או באמזון, אלכוהול מלא דופמין, סמים מלא מלא דופמין. אז המוח שלי הוא הולך למה שנותן לי, כלומר, את האוכל, אוכל מוח הכי עשיר, ואז מתחיל להיווצר התמכרות, וזאת באמת בעיה אמיתית.

ד"ר הרשקו: חד משמעית. גם התמכרות היא מפרישה המון דופמין, וכשהוא חסר במוח של הפרעת קשב, והוא לא מקבל סיפוק בצורה אחרת, אז פשוט מחפש את זה במקומות אחרים. ואתה יודע, עוד דבר שמאוד מפריש דופמין, זה פעילות גופנית, שבטח גם זה קשור לציידים-לקטים, שעושים המון פעילות גופנית.

משה: צייד לקט הולך ביום בין 10 ל-15 קילומטר, כל הזמן בתנועה. התנועה היא גם מזיזה את הגוף, וגם בעצם כשאני בתנועה אני מקבל דופמין, כי אני רואה דברים, קורים דברים, אני זז. זאבים נגיד, הולכים הרבה יותר, יכולים ללכת עד 40-50 קילומטר ביום. תיקח זאב, שים אותו עכשיו בתוך כלוב בגן חיות, מה יקרה? הוא יתחיל ללכת לסיבובים. וזה הרבה פעמים, אם אני רגיל להמון תנועה, ואין לי אותה, לא מתאפשר לי, אז יש משהו שהגוף שלי, הוא מחפש, הוא מחפש את התנועתיות הזאתי. ובאמת אפשר לראות בפעילות גופנית, כשאני זז בבוקר, אני מזיז את הגוף, משהו קורה, אני מקבל גם את התנועתיות, אני מקבל את הדופמין מבחוץ, ומשהו בי נרגע.

זה גם קשור להתמכרויות, כלומר, יש את הניסוי הזה של החולדה, ששמו חולדה לבד, בכלוב, מים רגילים, מים עם קוקאין. החולדה שתתה מים רגילים, שתתה מים עם קוקאין, התחלה לשתות רק מים עם קוקאין, עוד ועוד ועוד, עד שהיא מתה. ואז לקחו את הכלוב, אמרו, אוקיי, בואו נגדיל את הכלוב ונגדיל אותו פי 10. נוסיף עוד חולדות. הם יוכלו גם להזדווג, יהיה גם משחקים, יהיה גירויים, יהיה כמה סוגים של אוכל. החולדות שתו מים רגילים, שתו קצת מהמים של קוקאין, אבל הרוב שתו מהמים הרגילים וכמעט לא מתו. וזה מראה שפתאום הדופמין עולה, יש יותר גירויים ויותר עניין, זה פחות מושך.

ד"ר הרשקו: זה גם ממש מראה על החשיבות של קהילה.

משה: לגמרי. קהילה אצל צייד-לקט זה דבר שהוא בסיסי. אני תלוי בחברה שלי. אני, אין צייד שהולך לבד, מלקט דברים, אוכל אותם. אני לא כל יום צד, אני תלוי גם באנשים שמסביבי. אנחנו מתחלקים בדברים.

ד"ר הרשקו: ואיך באמת הקהילה פה, הנושא של קהילה, קשור להפרעות קשב?

משה: יש שתי דברים. אחד זה המקום הזה של הרגישות הסביבתית. יש את התופעה של ה-RSD, של הרגישות לדחייה. עכשיו, אם אני מסתכל על רגישות לדחייה בעיניים טובות, ולא רק בתור הפרעה, מה אני רואה? שחשוב לי מה אומרים עליי. שחשוב לי להיות חלק. שזה משנה לי. שאם באמת זה קורה בצורה זה, אני יכול להגיב ולברוח ולעשות acting out. אבל זה משהו שהוא משנה לי.

כלומר, הקבוצה שאני נמצא בה, היא משפיעה עליי. יש מאוד חשיבות למקום הזה שאני נמצא, ואני מרגיש שאני חלק מקבוצת השווים שלי. לי, בשבילי, הקבוצה בפייסבוק של אנשי הקשב, הייתה game changer. פתאום לראות עוד אנשים מתמודדים עם אותם דברים. זה שם את החלב במכונות כביסה, וזה כאילו שכח פה… זה יש משהו עמוק וקדום במוח, שהוא רואה עוד אנשים שדומים ומתמודדים עם דברים דומים, שנרגע באותם רגעים.

בלי קשר לזה שגם חברה ושבט, וגם המון דופמין, שאני לבד, למה חולדה היא בסטרס? היא הייתה לבד. אני לבד כל יום בבית, אני יותר בסטרס.

ד"ר הרשקו: חד משמעית. גם אנחנו יודעים שמערכות יחסים, זה גורם מספר אחת לאושר בחיים, ובאמת הרבה פעמים, גם ילדי וגם אנשי הקשב, לא מוצאים את עצמם מבחינה חברתית. שוב, לא כולם, אבל יש שם יותר סיכונים חברתיים, של בדידות, ותחושה שאני שונה, וקושי להבין כל מיני סיטואציות חברתיות, ומין רגישות כזאת לביקורת.

אז באמת ברגע שהם מוצאים סביבה, חברה, קבוצה, באמת כמו הקבוצה בפייסבוק של אנשי הקשב, שזה מדהים, אז הם מרגישים, אוקיי, אז בגלל זה אני ככה, ויש מי שמבין אותי, והכל בסדר אצלי. זה כל כך חשוב.

משה: באמת יש איזה פרדוקס בהפרעת קשב, של מצד אחד אני מחפש את זה, ומצד אחד בגלל הרגישות, בגלל היכולת שאני יכול להיות מוצף עכשיו בזה, זה גם יכול להיות מורכב לי. פתאום קבוצה, אני פתאום מוצף, פתאום יש הרבה אינפורמציה, פתאום מדברים אליי, פתאום רעש, פתאום מישהו עושה לי פרצוף, ואני מפרש את זה, אולי הוא לא אוהב אותי.

אז יש שם איזשהו פרדוקס, ומצד אחד זה מאוד חשוב לי, מצד אחד זה יכול להיות לי מורכב, אבל ברגע שמצאתי את הקבוצה שלי, את היחסים שלי, אז יש משהו שממש ממש נרגע.

ד"ר הרשקו: בגלל זה באמת, אחת העצות שאני תמיד נותנת להורים שמגיעים אליי, זה לא לוותר על הקבוצה החברתית. עכשיו, היא לא חייבת להיות בבית ספר, לא חייבת להיות בכיתה, אבל איזושהי מסגרת. זה יכול להיות בחוג, זה יכול להיות בנגיד אפילו חוג מצטיינים או מחוננים הרבה פעמים כזה מוצאים את עצמם, או באיזושהי מסגרת משפחתית, נגיד הקבוצה של הבני דודים. אבל חייבת להיות איזושהי קבוצה של שייכות, אחת לפחות.

אז בוא ככה לקראת סיום הפרק שלנו, נעבור לצד יותר פרקטי. למרות שנתנו הרבה הרבה דברים פרקטיים ומעשיים,

משה: כן.

ד"ר הרשקו: לאורך הפרק, שאתם יכולים ככה לקחת מתוכו. אבל יש באמת דברים שהם ממש מעשיים, שאפשר לקחת מהציידים-לקטים, ולהכניס לחיים שלנו, ולהפוך אותם ליותר טובים?

משה: כן. אחד זה המקום הזה של כמו העיניים הטובות. זה משהו שהוא מאוד חשוב בהפרעת קשב, בגלל הדימוי העצמי שיכול להיות מורכב ומפוצל, וגם הוא קשור למערכת הדופמין, כי בעצם כשאני נותן פידבק חיובי, גם משתחרר דופמין, ובטח עם ילד ובן זוג ועם עצמי, זה יגרום לי יותר לרצות לעשות את זה.

זה המקום הזה, שאני מביא את הצייד הביתה, ואומרים לי: אה, סחטיין, תודה. שטפו כלים? מגניב. היית עם הילד? מגניב.

המקום הזה שאני רואה ואני נותן פידבק, גם לעצמי, הוא ממש ממש עוזר, כי הוא מעלה, הוא משחרר דופמין, והוא גורם לי יותר מוטיבציה לרצות לעשות את זה. זה אחד.

דבר שני, זה סביבה ירוקה. יש מחקר עצום, שנעשה על 800 אלף איש בדנמרק, של ניתוח של דאטה, שהישווה בין דיאגנוזה של ADHD, לבין כמה הם היו גרים בתוך סביבות ירוקות. והוא הראה מיתאם מובהק, שהמשפחות שגרו בסביבות יותר ירוקות, יותר נחשפו לטבע, היה פחות סימפטומים של ADHD.

האם היה פחות ADHD? לא, כי זה גנטי. אבל בדיאגנוזה, היה תפקודים ניהוליים יותר טובים, אז הם לא אובחנו. מה ההסבר לזה? לדעתי, זה עוד פעם סביבות שמאוד עשירות. טבע הוא סטימולנט. הסטימולנט אני יכול לקחת, ולפעמים שאני לא אוכל לקחת, אני יכול גם לקבל אותו מבחוץ.

והסביבה הירוקה - בית על העץ, יער, יציאה, פה עושים מדורה, פה יש פטריות, פה עכשיו מנשנשים אספרגוס, שיש עכשיו בחוץ - היא משחררת דופמין, והיא יוצרת משהו אחר, היא משפיעה עלינו. הסביבה הירוקה.

ד"ר הרשקו: זה כל כך נכון. אני אתמול שאלתי ילד שאבחנתי, מה מרגיע אותך, והוא אמר לי לצאת לטבע. וגם ממש מחקרים מראים, שיש יותר אהבה לטבע, ומשיכה לטבע אצל ילדי הקשב.

משה: כן. עוד משהו שאפשר ללמוד מציידים-לקטים, לטוב ולרע, זה המקום הזה של כמו סטימולנטים, שבעצם, שאני רוצה למצוא את הדברים שמעניינים אותי, וזה גם המקום הזה של עניין - תחביבים, ספורט, דברים, ידע. וגם המקום של יציאה, יציאה החוצה, וכל דבר שהוא מעניין אותי. ולנסות להימנע מדברים שהם אובר-סטימולנטים, ואז זה כזה: אלכוהול, סמים - שהדברים האלה ממש ממש יכולים להיות רעילים, עבור אנשים עם הפרעת קשב, והם לאו דווקא עבור אנשים אחרים, כל כך ממכרים. וגם להימנע מאנדר-סטימולנטים, מדברים שהם כאילו, כל היום במיטה, כל היום בבית, לא יוצא. סביבה שהיא מאוד מאוד דלה בגירויים, מאוד מאוד ריקה, זה גם מאוד לא בריא. כי אז זה יוצר את הבינג'ים האלה, שאחרי זה אני כאילו הולך, ואני מוצא את עצמי, מנסה להזין את המוח שלי, מהמון המון דברים שהם בכלל לא בריאים לי. אז זה מין מקום שבו אני מוצא את הדרכים הטבעיות, והפשוטות, שיהיה לי מעניין.

ולפעמים זה יש פה איזשהו פרדוקס, כי זה הפרדוקס של הסטימולנט. שבעצם יש איזה מחשבה אינטואיטיבית, שאם הבית יהיה יותר ריק, אני אהיה פחות זה, אני רק אהיה בחדר, אני לא אעשה כלום, אז אני יותר אתרכז, ואני אצליח לעשות משהו. אבל זה הולך, זה בדיוק ההפך, ריטלין זה סטימולנט.

עכשיו אם אני רוצה לתפקד יותר, אני לפעמים… אם יצאתי בבוקר ורצתי, אם בסוף שבוע היה לי משהו מעניין - זה יכול דווקא להגביר את היכולת שלי להתרכז. אני רוצה דווקא יותר, אבל יותר מהדברים שהם פשוטים יותר.

ד"ר הרשקו: אני תמיד אומרת, שהמתנה בהפרעת קשב, זה שחייבים לעשות את מה שאוהבים, כי רק אז מופרש הדופמין הזה במוח, שמחזיק אותי שם. וזה בעצם פשוט גורם לאנשי הקשב ללכת ולעשות את מה שהם אוהבים. שזה צורה נחמדה, לחשוב על זה.

עוד איזה טיפ אחרון?

משה: אפשר לראות בחברות של ציידים-לקטים, שלמרות שהיו מסעות צייד, שלפעמים היו מאוד ארוכים, נגיד ריצה של חמש שעות עכשיו אחרי איילה עד שהיא נופלת, כמות הזמן שהם היו עובדים ועדיין היו ניזונים טוב, חיים טוב ובריאים בדרך כלל, היא יותר נמוכה מבתרבויות חקלאיות ותעשייתיות.

היה הרבה מנוחה, הרבה זמן של down time, במיוחד בגלל שעכשיו עשיתי משהו שהוא מאוד מאוד אקטיבי. והפעולה הזאת של מנוחה זה משהו שאנחנו כבר שכחנו לעשות בתרבות המודרנית. אנשים לא יודעים לנוח.

כאילו, לשכב על ערסל, ללכת כאילו, לעשות עכשיו, פשוט לשבת ביחד ולדבר, לצאת כאילו, לעשות פיקניק, פשוט כאילו, להישכב על הספה בלי הפלאפון לעשר דקות. זה משהו שאנשים לא יודעים לעשות, ואפשר המון ללמוד את זה מתרבויות של ציידים-לקטים. וזה מאוד מאוד מהותי.

ד"ר הרשקו: נכון. גם הפסקה מפרישה דופמין. זה עוד מה שייעודד אתכם, לקחת הפסקות. ואני באמת משתגעת מאנשים שמגיעים אליי, והדבר שהכי קשה להם, זה להוסיף הפסקות ללוז שלהם, זה לעשות דברים לעצמם. הם מרגישים לא בסדר עם זה, וזה באמת חלק גם מהתרבות שלנו,

משה: כן,

ד"ר הרשקו: שלצערי מעודדת את זה.

משה: ומה שציידים-לקטים, ואנשי קשב אוהבים לעשות, זה ללמוד. אז אפשר ללמוד לנוח. אפשר לתרגל לנוח, לנסות להשתפר בלנוח. כי אנשים עם הפרעת קשב אוהבים ללמוד.

ד"ר הרשקו: נכון, אתה יודע שגם עכשיו יצא מחקר, שמראה שאחד הדברים שהכי יגרום לנו לאושר, זה דווקא ללמוד משהו חדש. [משה מהמהם בעניין] זה גם כן מפריש המון דופמין. ובאמת אנשי הקשב הם מאוד סקרנים, לפעמים קשה להם ללמוד, אבל אפשר לעזור להם בזה. אבל יש בהם סקרנות מטורפת כזאת.

משה: נכון.

ד"ר הרשקו: אגב, סקרנות, הפרק הזה היה מאוד מסקרן ומעניין, ומראה צד אחר לגמרי, שלא מדובר בהפרעת קשב. אז אני מקווה שגם אתם נהנתם, ולקחתם פה גם דברים למחשבה, וגם דברים לעשייה. וצאו להפסקה, אפילו כבר עכשיו. [צוחקת]

משה: לגמרי.

ד"ר הרשקו: אז תודה רבה לך על הפרק.

משה: תודה רבה, שירלי.

[מוזיקת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page