top of page

אנשי הקשב 86 - מה הגוף מספר לנו? עם גלעד שימרון

שרון ברנע

נדיר המצב שהפרעת קשב מופיעה לבדה. בשמונים ושבעה אחוז מהמקרים תתווסף הפרעה אחת, ובשני שליש מהמקרים שתי הפרעות. בספרות המקצועית קוראים לזה: קומורבידיות, או תחלואה נלווית (הפרעות שנלוות). הכוונה למצב בו מתקיימות שתי הפרעות יחד בשכיחות גבוהה יותר. כלומר אם יש אחת מהן, הסיכויים לשנייה גבוהים יותר. ההפרעות הנלוות יכולות להיות גנטיות (קשורות לדופמין החסר), יכולות לנבוע מהפרעת הקשב עצמה, או מאורח החיים הלא בריא שמתפתח בעקבותיה. הפרעת קשב לא מאובחנת/מטופלת תעלה את הסיכון להפרעות נוספות. כלומר כאשר לא מתייחסים להפרעת הקשב מעלים את הסיכון להפרעות מתחומים אחרים להתפתח. כך למשל, ילד הסובל מקשיים בלימודים, יכול לפתח חרדה במבחנים, או דיכאון מהמציאות הבית ספרית, או הפרעת התנהגות כי אינו מסוגל לשבת בכיתה, או התמכרות לחומרים מרגיעים, או התחברות לעבריינים כדי להרגיש שייך, או אכילה אימפולסיבית שגורמת לסכרת והפרעות אכילה. הפרעות שהולכות בשכיחות גבוהה יותר עם הפרעת קשב הן: חרדה, דיכאון, הפרעות אכילה ושינה, או-סי-די, צליאק, סכרת, קוליטיס, אקזמות, דלקות פרקים, אסטמה, אלרגיות, פסוריוזיס, מגרנות. היות וישנן כל כך הרבה הפרעות בגוף שקשורות להפרעת קשב, חשבתי שיהיה מעניין לארח את גלעד שימרון, שנותן התייחסות מעניינת למיחושי הגוף, בדגש על מה הגוף מספר לנו, וכיצד אפשר לעזור. דיברנו על: גלי המוח, זיכרון תאי, כאבי גב ראש ובטן, דיבור פנימי וטיפים לחיים בריאים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/02/2024.

ד"ר הרשקו: אז מה יכול לעזור לי אם אני סובלת ממיגרנות?

גלעד: קודם כל, ההבנה שמיגרנות וכאבי ראש זה תוצר של אגרסיביות בהדחקה הרגשית. כאב ראש זה כאב לב בהדחקה, בהסוואה.

בעצם הלב כל כך כואב במקומות של ערך עצמי, דימוי עצמי, מישהו פגע בי. והקלקולציה הפנימית אומרת דבר מאוד פשוט: אני מעדיפה כאב ראש שיוצר לי מיסוך או אפילו מיגרנה ובלבד שלא ארגיש את הכאב של הלב.

וברגע שהאדם מסכים לשבת רגע אחד עם עצמו ולחזור על המשפט: "אני עושה מקום לכל רגש", בעצם היא מחליפה התנגדות בקבלה. התנגדות רק מעלה את הלהבות של הכאב. קבלה, כטבעה, פותחת את השערים ומאפשרת תנועה חדשה של ריפוי והתאוששות. זה נכון לכל האיברים ובקלות בכל מה שקשור לכאבי ראש וגם מיגרנות.

ד"ר הרשקו: זו גישה מאוד מעניינת, ובוא נצלול לפרק ונדבר עליה.

[מוזיקת פתיח]

אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם. בכדי שתוכלו סוף סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה שתמיד מדברים עליו.

אני ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית. מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים ומנחת סדנאות ארגון זמן. סופרת ובעלת טור בעיתון הארץ, מנהלת קהילת אנשי הקשב בפייסבוק וגם מגדלת משפחת קשב.

הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים אני גם מעניקה עשרה אחוז על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי.

ועכשיו, בואו נצלול לפרק.

[סיום מוזיקת פתיח]

ד"ר הרשקו: ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט של אנשי הקשב בו נותנים מקום של כבוד להפרעת קשב, ואת כל המידע המדויק וכלים שיכולים לעזור.

אז אם חשבתם שקשה לחיות עם הפרעת קשב אתם לא לבד. וזה תרתי משמע, כי נדיר המצב שהפרעת קשב מופיעה לבדה. ב-87% מהמקרים תתווסף הפרעה אחת. ובשני שליש מהמקרים, שתי הפרעות.

בספרות המקצועית קוראים לזה קו-מורבידיות או תחלואה נלוות. הכוונה למצב שבו מתקיימות שתי הפרעות ביחד בשכיחות שהיא יותר גבוהה. כלומר אם יש אחת מהן אז הסיכויים לשנייה הם גבוהים יותר.

ההפרעות הנלוות יכולות להיות גנטיות, קשורות לדופמין שחסר. יכולות לנבוע מהפרעת הקשב עצמה או מאורח חיים לא בריא שמתפתח בעקבותיה. הפרעת קשב שלא מטופלת מעלה את הסיכון להפרעות נוספות. וכשלא מתייחסים להפרעת קשב אז בעצם מעלים את הסיכון להפרעות מתחומים אחרים.

אז למשל, ילד שסובל מקשיים בלימודים יכול לפתח חרדה במבחנים, או דיכאון מהמציאות הבית ספרית, או הפרעת התנהגות כי הוא לא מסוגל לשבת בכיתה, או התמכרות לחומרים מרגיעים או התחברות לעבריינים כדי להרגיש שייך, או אכילה אימפולסיבית שגורמת לסכרת [כך במקור] והפרעות אכילה.

ההתייחסות רק להפרעת קשב, ללא התייחסות להפרעות הנלוות, לא תאפשר בעצם טיפול הוליסטי ומתאים. ככה, למשל, אם לא טופלה החרדה שנלוות להפרעת קשב, אז יכולים להתפתח טיקים.

הפרעת קשב בגלל זה נקראת "הפרעת מטריה", כי הרבה מאוד דברים יכולים להתחבר אליה. יש לא מעט הפרעות או מחלות בשכיחות גבוהה יותר, כשישנה הפרעת קשב, ואני רוצה לתת לכם ככה סקירה קצרה בנושא.

קודם כל מחקר בשוודיה, שכלל שניים וחצי מיליון איש, מצא שלאנשי הקשב יש פי שלוש סיכון להשמנה. מטא-אנליזה אחרת, שכללה ארבעים ושלושה מחקרים, עם יותר מ-700 אלף נבדקים, מצאה שאנשי הקשב שלא מטופלים תרופתית הם בעלי 50% יותר סיכון להיות במשקל יתר. וגם האחוזים בהפרעת אכילה הם גבוהים יותר.

יש עוד צורך בסיסי ונוסף של בני האדם וזה שינה, וגם כאן האחוזים גבוהים. יש מאמר מטא-אנליזה שנערך ממש לאחרונה. הוא בדק יותר מאלף מחקרים והוא מצא ש-75% מאנשי הקשב סובלים מבעיות שינה. כמו הרדמות מאוחרת, קימה במהלך הלילה, קושי להתעורר ושינה שהיא פחות איכותית. אז אל תכעסו על הילד שאתם לא ישנים בגללו, זו לא אשמתו.

נעבור מצרכים פיזיים לנפשיים: 18.4% מילדי הקשב יחוו דיכאון עד גיל 18, בהשוואה לילדים ללא הפרעת קשב, ששם זה רק 1.6%. בחצי מהמקרים הקשר הוא גנטי, ובחצי השני הדיכאון נבע מהתסכול שנגרם כתוצאה מהפרעת קשב שלא טופלה.

אצל מבוגרים, אגב, זה עולה ל-30-50%. ולא רק דיכאון, אלא גם אחוזי חרדה שהם גבוהים. ואם כל זה לא מספיק, 40-60% מהילדים עם הפרעת קשב מובחנים גם עם ODD, שזו הפרעת התנהגות. יש פי 10 סיכון לפתח הפרעה דו-קוטבית. יש יותר סיכון לצליאק, ויש לקוליטיס, אקזמות, דלקת מפרקים, סכרת, ועוד הרבה מאוד דברים.

אז קודם כל אני רוצה רגע להרגיע, ולא לבאס אתכם. שכן המחקרים מראים שהפרעת קשב, שהיא מאובחנת ומטופלת, היא מורידה משמעותית את הסיכון להפרעות שהם נלוות, אז זה ככה הדבר ראשון. ושוב, גם מדובר בסיכון גבוה יותר, זה לא בהכרח.

אבל כמו שאתם רואים, יש הרבה הפרעות או מחלות בשכיחות גבוהה יותר, ולכן חשבתי שיהיה מעניין לארח בפודקאסט שלנו את גלעד שימרון, שהוא מפתח גישת אורטופדיה רגשית, ואפשר לשמוע ממנו איך להתייחס להפרעות ולמחלות שונות, ואיך זה מתקשר גם לרגש, וגם מה יכול לעזור בעיניו.

אז שלום גלעד.

גלעד: איזה כיף, תודה שהזמנת אותי.

ד"ר הרשקו: אני חושבת שזה באמת חובה להתייחס לכל התחושות הגופניות שלנו, בין אם זה הפרעות, או מחלות, או כאבים כאלה ואחרים. והייתי רוצה לשמוע ממך באמת על זה, אבל ממש להתחיל מהבסיס, מהבסיס, מהבסיס. ולשאול אותך, מה ההשפעה של גלי המוח שלנו על התפקוד שלנו. ואולי גם איך אפשר להשתמש בהם. כי אנחנו יודעים שגם הפרעת קשב היא מוחית, ויש שם באמת עניינים של חוסר בדופמין, ופעילות דופמינרגית, שהיא פחותה, אז זה מאוד מעניין אותי בכלל לשמוע על גלי המוח.

גלעד: מהרגע שאנחנו קמים בבוקר, ובעצם קמים מהמיטה, הגוף מקבל boost של סרטונין [כך במקור], כי הוא צריך אנרגיה, הוא צריך להניע את עצמו בכלל לעמוד וללכת עכשיו לשטוף פנים וכולי. ואז בעצם המוח מתחיל לתפקד, במה שנקרא גלי בטא.

גלי בטא הם הגלים של התפקוד היומיומי שלנו. הם בעצם גלי המוח, דפוס גלי מוח, שתורמים לנו בשפה המקצועית, לכל מה שקשור להתמצאות בזמן ובמרחב. לצאת בזמן, להגיע בזמן, לחשב את הדברים נכון, לכבות את התנור, לשמור מרחק בכביש, ממש כל הדברים האלה, זמן ומרחב.

הם גם גלי המוח, הבטא, בגלל שהם אחראים על זמן ומרחב, הם גם אחראים על כל הנושא של מטרות ויעדים. עוד חודש אני מתכוון להשיג את זה ואת זה, המטרות שלי לשנה הקרובה, או אפילו ליום יום, כן? מה אני מתכוון לסמן וי היום?

אלא מאי? אחד הדברים שגילו, זה שבגלי מוח בדפוס בטא, המוח מפריש את הכמות הגדולה ביותר של הורמוני סטרס. זאת אומרת, בן אדם שלא ידע לעשות מדי פעם טיים-אאוט, פסק זמן. אין בעיה, בעד למטרות ויעדים שלך, תרוץ, תתלהב, תניע את עצמך, תהיה אנרגטי. הכל טוב ויפה. יחד עם זאת, אל תשכח מדי פעם לשבת מתחת לעץ, לצאת לטבע, ובכלל, לדעת לנהל נכון את המתחים הנפשיים שלך.

ולכן, אחד הדברים שאני מאוד מאוד ממליץ עליהם, אפילו אני אומר שניים: הראשון, בחצי שעה הראשונה של הבוקר, לא לגעת בטלפון. לתת לעצמנו את השלושים דקות הראשונות grace, עם עצמנו, עם הקפה, עם התה, עם הספר, לשבת רגע בשקט. התוכניות יחכו.

וזה רגע מרגיע את המוח, מייצר מצב שיש לך זמן לעצמך. מהרגע שהתחלנו עם כל הגוגל, וואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם, יש לנו מסיבה בתוך הראש, נכון? אז אם אנחנו יכולים לדחות בחצי שעה את המסיבה הזאת, הרי זה טוב.

דבר שני, ספורט. ספורט מפרק מתחים מהגוף. דבר שלישי, לצאת לטבע. בעצם, כמו לעשות, אני קורא לזה לעשות Download. להוריד תוכנה בתוכנו, שמנהלת נכון את המתחים בחיים שלך. לכל אחד יש את רמת המתחים שלו, שיכולים להפעיל אותו או לא, הטריגרים האלה. נשאלת רק שאלה אחת: מה אתה עושה איתם? אם אתה לומד לנהל אותם נכון, מהבוקר שאתה קם. וזה יכול להיות טקס של הכרת תודה. כן, זה יכול להיות לעשות טקס של ויזואליזציה, לעשות דמיון מודרך בעד היום והחלומות שלך. זה כל כך חשוב להקרין את זה לתודעה שלך. זה יכול להיות באמת הליכה בשדות או בטבע, איפה שזה יהיה. אבל לעשות את זה. ואז בעצם אתה מפסיק להיות מופעל מהגלי בטא, שזה הדגש שלהם.

ד"ר הרשקו: אני חייבת להסכים איתך ולהוסיף, שבקורס שאני עושה לארגון זמן, הדבר שהכי קשה לאנשים לעשות, זה להוסיף הפסקות לזמן שלהם. זה לא ייאמן! והם שואלים אותי, מה? להוסיף הפסקות? להוסיף דברים כיפיים? מה, גם בשישי שבת?

ברור. למה המחשבה היא, שכשאתה מארגן את הזמן שלך, אתה רק צריך להעמיס עליו ולהעמיס עליו עוד ועוד משימות?

זה כל כך חשוב מה שאתה אומר, הם לפעמים כל כך אובדי עצות, שאומרים לי: מה זה הפסקה? או, כמה זמן זה הפסקה? אז הנה, נתת פה כמה מיני רעיונות טובים, ומספיק אפילו לקחת אחד מהם, וזה כבר משפר את גלי הבטא.

גלעד: ככל שאדם חושב פחות - הוא פרודוקטיבי יותר. וככל שאדם חושב יותר - הוא פרודוקטיבי פחות. מה שמתיש בן אדם בסוף יום, זה לא מה הוא הספיק לעשות. זה הפטפטת האינסופית בתוך הראש. היא סוחטת אותנו אנרגטית. וברגע שבן אדם מסוגל לסמן את המטרות שלו, את יודעת, להיום, להשבוע וכולי, ולצד זה להשקיע במשאב העיקרי שלו, שזה שקט.

ד"ר הרשקו: אז אני אציין שבאמת, לאנשי הקשב, יש פטפטת עוד יותר רצינית בראש, הרבה הרבה הרבה הרבה רעש בראש. אבל בהחלט, בהחלט יש מה לעשות, ואפשר להוריד את זה ולהשקיט את זה. בגלל זה גם האחוזים הגבוהים של חרדה, אגב, בגלל כל המחשבות האלה.

אז מעולה, אז אלה הם גלי הבטא שלנו, מה יש לנו עוד?

גלעד: יש לנו את גלי האלפא. גלי האלפא, כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים פעמיים ביום בגלי אלפא, במצב טבעי, בלי מאמץ. גלי אלפא מוגדרים כגלי מוח בזמן מדיטציה, אבל הם נמדדים במוח שלנו במצב הטבעי פעמיים ביום. פעמיים ביום: בקימה, איך שההכרה מתעוררת, וכשהולכים לישון, מניחים סוף סוף את הגוף על הכרית, ויש את האנחת רווחה הזאתי, ואז לאט לאט המחשבות נעלמות, ואתה שוקע לתוך השינה. זה כשאנחנו הולכים לישון, אבל אנחנו יותר יכולים לצפות בזה, לתפוס את זה, כשאנחנו מתעוררים בבוקר.

אז זה לגבי גלי בטא וגלי אלפא.

יש עוד שני גלים מרכזיים, יש את הגלי תֶטָא, שהם קצת יותר מפורסמים, מכל ה-theta healing וכו' וכו', שהם כבר גלי שינה יותר עמוקים, והם גם נחשבים לגלי תקשור עמוק. ויש את הגלי דלתא. גלי דלתא הם ממש מאוד מאוד אווריריים. כשרואים אותם ב-EMG, בסקירות מוח, והם גלי שינה עמוקה, שנת חלום.

אלה הגלי מוח העיקריים. אבל מה שבאמת הכי רלוונטי מבחינתנו לדעת, כי אנחנו יכולים לתמרן ביניהם, זה השניים שהזכרנו.

ד"ר הרשקו: בהקשר הזה בעצם, של כל הנוירולוגיה שלנו, יש לנו גם את התאים, ויש את מה שנקרא זיכרון תאי, שהייתי רוצה שתרחיב עליו.

גלעד: זיכרון תאי זה מונח, שאני נחשפתי אליו לראשונה, לפני בערך עשרים שנה, בספר שנקרא "הצעקה הראשונית החדשה". ושם, הד"ר ארתור ג'אנוב, שהיה תרפיסט והיה פסיכולוג, מביא את המטבע לשון הזה, שנקרא זיכרון תאי. שמה שהוא בעצם בא ואומר, זה את הדבר הבא: כל חוויה וחוויה, מרגע לידתנו, ואפילו עוד קודם, מקודדת בתאים שלנו.

איך היא מקודדת? דרך בעצם המערכת החשמלית שלנו, המערכת הנוירולוגית, המערכת העצבית. בסופו של דבר, רגש זה פולס חשמלי. כשאדם מבטא רגש בצורה אותנטית, בכי, שיחת נפש, אפילו session כעס, או לתת ביטוי לעצב שלך, אם פוגש אותך עצב, או לא משנה, כל ביטוי של רגש אותנטי, אתה פורק חשמל מהמערכת. אותה הקלה שמורגשת, כשאתה נרגע היא אמיתית, פרקת מטען חשמלי.

אז דוקטור ארתור ג'אנוב חקר את כל הנושא הזה, סביב כל מיני התמכרויות והפרעות בריאותיות. וכשהוא טיפל בקליניקה שלו הרבה מאוד שנים, הוא חקר בעזרת הכלים שעמדו לרשותו אז, והוא כתב את הספר הזה, שהוא ספר מהפכני. שהוא בעצם מסביר עד כמה אנחנו פשוט ארכיון בתנועה, אנחנו ספר מהלך, וזה מרתק להבין איך לכל מפרק בגוף יש זיכרון. איך אדם שחרת על דגלו ביטוי רגשי, כי הוא הבין שהדחקה זה סבל, שכשאתה מדחיק את מה שעובר עליך, אתה פשוט הולך ומשתבלל, הולך ונסגר, והגוף הולך ומתקשה.

אותו הדבר בפן התודעתי-רגשי, אנחנו דרך מערכות היחסים שלנו, אנחנו מקבלים כל מיני, את יודעת, פידבקים ותקשורת וכולי, והקריאה הכמעט טבעית היא: תשתף, תדבר, תייצר תנועה, תביא את האותנטיות שלך כדי שהאינטליגנציה הרגשית שלך תהיה חדה. כדי ששמחת החיים שלך תהיה אמיתית. כדי שהערך העצמי שלך יישמר בריא. כדי שיהיה לך קל לתקשר במערכות יחסים, ולהגיד באמת מה הצורך שלך, במקום לבטא צורך בהתנהגות, לפעמים כהפרעה. ואם אתה מסוגל להגיד מה הצורך שלך: אני צריך חיבוק, אני צריך מגע, אני צריך שמישהו יקשיב לי, אז זה יחליף את ההתנהגות ההפרעתית.

או אפילו דוקטור ארתור ג'אנוב מדבר על כך, שילדים כבר מגיל מאוד מאוד קטן, סביב גיל השנה וחצי שנתיים, מפתחים אסטרטגיות של איך יתייחסו אליהם. ויש ילדים שהאסטרטגיה שלהם, זה להיות הילד החולה בכיתה. זה שתמיד המורה צריכה להביא לו את התה ואימא שלו שולחת לו הודעה: נו, איך אתה מרגיש? נו, דאגו לך? הכל בסדר? זאת אומרת זה הכל... הרי מה קורה, ילד שלא מקבל יחס, בחוויה שלו לא רואים אותו, נכון? וזה אחד הכפתורים החזקים של כולנו אגב, ילדים ובוגרים, של מה שנקרא בספרות המקצועית, שגם שם הוא מדבר על זה, זה מה שנקרא "פצע נטישה", מה שגם מוכר כ"פחד נטישה" ו"חרדת נטישה", אם זה כבר מגיע לרמות הגבוהות. וההבנה שבסופו של דבר, הגוף שלנו צועק את מה שהפה לא מצליח לבטא. וככל שנצליח לבטא מהפה את הצרכים שלנו ואת הכאבים שלנו, נחסוך את זה מהגוף.

ד"ר הרשקו: אני חייבת להגיד, שאצל אוכלוסיית הקשב יש פה בעייתיות יותר גדולה שהיא אפילו... כי בעצם ילד עם הפרעת קשב כשהוא נולד, אז מההתחלה מסתכלים עליו קצת אחרת... הוא קצת לא ברור. למה הוא לא מתנהג כמו שאר הילדים? או כמו אפילו אח שלו... והמבט כבר מתחיל להיות שונה. הוא כבר, כבר ככה, אפילו מהלידה שלו, הוא מרגיש שלא... לא ממש מבינים אותו. והרבה פעמים גם הוא לא מבין את עצמו: למה, למה אני מתנהג ככה? למה אני מפריע? למה התגובות שלי אימפולסיביות? אז אני חושבת, שבאמת גם בגלל זה, אגב, כל כך חשובה האבחנה של הפרעת קשב. כי היא נותנת את ההסבר, והיא נותנת שם, והיא מאפשרת ממש ככה להגיד ולדברר ולהוציא את מי שאני, וגם לסביבה יותר להבין אותי. ואז זה יכול למנוע את השריון הזה היותר משובלל, שהרבה פעמים אנחנו רואים את זה בגילאים אפילו יותר מאוחרים. אנשים שהם מאוד מכונסים. אפילו יש בלבול עם אוטיזם לפעמים. שזה לא, זה הפרעת קשב. יש מאפיינים דומים, אבל יש את הבלבול הזה בגלל ההסתגרות הרגשית, בגלל החוויה, החוויה הזאת מהעבר.

גלעד: כן, כן, ואפ… אצל ילדים אפילו אני רואה את זה, את יודעת, מהקטנה שלי בכיתה ה'. הם עדיין כאלה מתוקים וקטנים, אבל אתה כבר רואה את המבנה גוף, פשוט רואים את זה בהליכה, רואים את זה בהחזקת הכתפיים.

ד"ר הרשקו: אני באמת רוצה לצלול קצת לאזורי הגוף, כי זה כל כך מעניין. ואני יודעת שיש חלוקה כזאת של למעלה, למטה, ימין, שמאל, בגוף. אולי תעשה לנו קצת מפה כזאת על העניין הזה.

גלעד: הרבה אסכולות עושות אבחנה מאוד מעניינת, ומדברות על כך שצד ימין אצל כולנו, גברים ונשים כאחד, מייצג את ההיבטים הגבריים. כל מה שקשור לתנועה החוצה. מערכות יחסים, מנגנוני ריצוי במערכות יחסים, מטרות, יעדים, ובכלל הדומיננטיות של האנרגיה הגברית. אפרופו כמו שאמרת בפתיח - אנשים שרק עובדים כל היום, ומאוד ככה... minded לעבודה, זה אנרגיה מאוד מאוד גברית. מה שמייצג אותה זה תנועה של חץ. חץ שלוח, מטרות, יעדים.

צד שמאל מייצג את האנרגיה הנשית, או הנקבית. אותה אנרגיה שדווקא מביאה את המבט שלה פנימה, אל עולם הרגש והשפה הפנימית, ומערכת ההדחקה.

ואני רוצה להניח פה, את אחת העצות הכל כך משמעותיות, שהתדר המרכזי, אפרופו גלי מוח וההשפעות על הגוף, ה-תדר ה-מרכזי שמשפיע בכל רגע נתון על רמת האנרגיה שלנו, זה הדיבור הפנימי.

הפטפטת הפנימית שלנו, אם היא חיובית, בונה, מאפשרת, אוהבת, רכה, מעצימה, מרימה, או לחילופין הפוך - מורידה, שיפוטית, ביקורתית, נוקשה, עם הלקאה עצמית.

את יכולה להבין את ההבדלים שהבן אדם ירגיש בגוף, והרבה פעמים אם אנחנו רוצים לדעת מה הפטפטת הפנימית שלנו, פשוט תקשיבו לגוף. אם רמת האנרגיה שלכם בגוף גבוהה, סימן שהדיבור הפנימי שלכם עכשיו חיובי. אתם בטוב, אתם בתנועה טובה, אתם מרימים לעצמכם. אולי שמעתם איזה שיר טוב ברדיו, המחשבות חיוביות.

ואם הפוך, אם עכשיו הגוף שלכם כואב או לחילופין, פשוט כבד, חסר אנרגיה. תבדקו מה הדיבור הפנימי שלכם.

ד"ר הרשקו: זה משמעותי אפילו עוד יותר לאנשי הקשב, כי הדיבור הפנימי שלהם הוא לרוב שלילי ולרוב מאשים. שוב, בעיקר אם לא מודעים להפרעת קשב: למה אני ככה? למה אני עצלנית? למה אני לא עושה? למה אני חסר מוטיבציה? ואפשר לשנות את הדיבור הפנימי.

גלעד: רצוי ואף מומלץ.

ד"ר הרשקו: יש לך טיפ אולי איך, ככה, אפשר לעשות סיפתח לשינוי זה?

גלעד: כן. זה יכול להתחיל עם הדבר הפשוט של להקדיש לעצמנו שיר אהבה. למצוא פלייליסט, היום, כל אחד עם הטלפונים, הכל מאוד נגיש, לבנות לעצמנו פלייליסט של שירי אהבה.

ד"ר הרשקו: אני גם ממש מאוד בעד, כל הנושא של הודיה, של ממש, אני חוזרת על זה הרבה בפודקאסט, כי זה כלי שכל כך קל ליישם אותו: כל יום, להגיד שלוש תודות, על היום הזה, על משהו, אפילו דבר הכי קטן בעולם. זה פשוט עושה לנו אימון מוחי בחינם, בזמינות, וממש בזמן קצר.

אימון מוחי לחשוב בצורה שהיא יותר חיובית, וממש המחקרים מראים לנו שאנשים שאומרים שלוש תודות ביום, הם מתחילים לחשוב בצורה שהיא יותר חיובית, ובזמן אפילו מאוד מאוד קצר.

וגם, גם מדיטציה באמת, לעשות מדיטציה אפילו קצרה של שתיים שלוש דקות, של לראות רגע את הילד הזה, ולשלוח לו, אהבה, שתי דקות, זה הכל, כבר יכול לשפר את הדיבור הפנימי.

גלעד: ממש. בשפה של ההסתכלות הפסיכוסומטית, פלג הגוף הקדמי מייצג את ה... את חלון הראווה שלנו לעולם, שזה בעצם הויטרינה. זה מה שהעולם רואה, נכון? אנחנו מתלבשים, אנחנו מסתרקים, תולים חיוך ו... שלום עולם. יוצאים לעולם. באנלוגיה של בית, אגב, קן דיכטוואלד משווה את הפלג גוף הקדמי לסלון של בית. את יודעת, שבדרך כלל יהיה יחסית מסודר, אם פתאום באים אנשים, וכולי. אם פלג הגוף הקדמי שלנו, מייצג, נגיד את הסלון של הבית, מה יהיה הצד האחורי לדעתך?

ד"ר הרשקו: הקומה למעלה שלא רואים?

גלעד: אוקיי, יפה, בדיוק. כל הצד האחורי מסמל את התת מודע. את הבוידעם, את המחסן, את כל אותם רגשות, חוויות ורגעים, שבזמן אמת, כשהם קרו על ציר הזמן שלנו, מגיל מאוד מאוד קטן, בחרנו להפנות להם את הגב. כי לא היה לנו את הכלים להתמודד, להביע, או אולי אפילו אסרו עלינו, בבתים מסוימים, לבכות או להביע רגש שהוא לא עכשיו שמחה.

ד"ר הרשקו: אז כל נושא כאבי הגב, שהוא באמת בחלק האחורי, איך הוא מתקשר?

גלעד: הגב הוא ממש, כמו שהגדרנו אותו כשריון שרירי מקודם, הגב הוא ממש אחד הביטויים הכי עוצמתיים של תת המודע. אם נחשוב על זה רגע, הגב זה החלק היחיד בגוף שלנו, שאנחנו גם לא רואים, אבל יותר מזה גם לא מגיעים אליו. זאת אומרת, כל חלק אחר, בין אם זה כף הרגל שלך, או הברך שלך, או כף היד השנייה, או מה שזה יהיה, את יכולה להגיע ואת יכולה לעזור לעצמך, טיפה רגע ללחוץ, טיפה להניע. אבל הגב? לא, את צריכה שמישהו אחר יבוא ומה שנקרא ילחץ או יניע או יעזור.

ולכן, כאשר מופיע כאב גב, ולא משנה אם זה כאב גב עליון, אמצעי או תחתון, אנחנו מיד מבינים, שזה ממש הקלאסיקה של הביטוי של תת מודע שצועק.

אתה צועק. [מדגיש את המילה 'אתה'] לכן, אני רוצה לתת פה תרגיל לריפוי זיכרון תאי:

בואו נפנה עשר דקות. נשים את הטלפון על שקט, נשים אוזניות. נשים מוזיקה שקטה. כמה דקות. נעצום את העיניים, ניתן לגב להישען לאחור, ובאמת ניתן לזה רגע. ברגע שאנחנו מרגישים שירדנו קומה, שירדנו מבטא לאלפא, ואנחנו רגע בלב, נפנה לאיבר שכואב. לצורך העניין, אם זה הגב התחתון שכואב אז נפנה, בתוכנו, כן? בכוח הכוונה, לגב התחתון, ונשאל אותו את השאלה, איך אני יכול לעזור לך? או איך אני יכולה לעזור לך? אנחנו ממש פונים לזיכרון התאי שלנו. זה שלנו. זה פה. זה בגוף שלנו. ושואלים אותו את השאלה הזאת. התשובה תעלה מיד לתודעה שלנו, בצורה של תמונה, רגש, סיטואציה, בן אדם.

בדרך כלל מניסיוני, עם התשובה שעולה לתודעה שלנו, אנחנו גם נדע מה לעשות. ולפעמים זה יהיה לעצור הכל ולכתוב מכתב שישב לנו הרבה זמן. לפעמים זה יהיה לעשות שיחת טלפון, להתנצל, לבקש סליחה, או פשוט לפרוק משהו מהלב. לפעמים זה לשלוח איזה אימייל שמוריד מאיתנו משהו. לפעמים זה פשוט לבכות רגע. לראות מה פוגש אותנו. ואז מגיעה האווריריות. ואז יש תחושה שחלק שלנו חזר אלינו.

לכאבי גוף, הקריאה, הקריאה שכאבי גוף לוחשת או צועקת - תלוי בעוצמה - היא תמיד בסופו של דבר בקשה להתקרב אלייך. בקשה להבין אותך. בקשה להיות נוכחת. וכשזה מתקיים, תהליך הריפוי הוא כל כך מהיר.

ד"ר הרשקו: מעניין ממש, ואחלה שאלה לנסות אותה. אני גם עשיתי את זה עכשיו ככה בראש שלי, ויצאה לי תשובה מאוד מעניינת. ו... אז בעצם זה לגבי הגב שלנו. מה נגיד עם בטן שהיא יותר קדמית?

גלעד: בטן, בהרבה אסכולות, נקראת המוח הקטן. זה מרכז עיבוד רגשות לא פחות מהלב. ממש. ויש הרבה ביטויים לבטן, נכון? 'הבטן הרכה שלי', 'פגעו לי בבטן הרכה', 'פרפרים בבטן', 'תחושת בטן'. יש פתגם מאוד יפה שאומר "הבטן עמוקה כמו הים". שזה ממש כמו להגיד, פה מחזיקים סודות.

והרבה פעמים לאורך השנים, כשהגיעו אליי בני נוער, עם כאבי בטן בלתי מוסברים, אחרי שהיו בשניידר ועשו את כל הבדיקות, והכל בסדר, ממש, אין שום… באמת, הכל תקין. ואז באיזשהו שלב אני פשוט שואל אותם, בצורה הכי ישירה, אז מה אתם מחזיקים בבטן? ואז בדרך כלל נפרץ הסכר, ובא הבכי, ואנשים מעלים דברים שקשורים לבושה, ולאשמה.

ד"ר הרשקו: אני חייבת להגיד שבכלל מהתחום הטיפולי, של פשוט לבוא ולשאול ולא לחשוש, זה משהו שאני חייבת להדגיש. כי הרבה פעמים הורים, או אפילו חברים, או אפילו בני זוג כזה, לא, לא נעים לשאול, אולי… אולי לא רוצה לדבר על זה, איך אני אשאל, איך אני אעלה. אני ממש רוצה לעודד אתכם, פשוט להעלות, פשוט לשאול שאלות, גם על דברים שנראים לכם שאתם חוששים מהם, פשוט לשאול. וזה יכול להיות פתרון טיפולי מדהים, ממש, אפילו לא צריך איש מקצוע לזה, פשוט תשאלו: מה את מרגישה? מה אתה מרגיש?

גלעד: נכון, נכון. ואפרופו הורים וילדים, להיות דוגמה, זה כל כך משמעותי. אם אתה רוצה שהילד שלך ישתף אותך, תהיה דוגמה. ילד עושה העתק הדבק להתנהגות שלנו, יותר מהמילים. כהורים אני מתכוון. ותראי, לשאול שאלות זאת אומנות בפני עצמה, וזה כלי אימוני טיפולי ראשון במעלה. זאת אומרת, אם רגע נגיד על זה עוד משפט וחצי: איך לא לשאול שאלות? כל שאלה, שיהיה בה את המילה 'לא', לרוב תענה בהתנגדות.

מה אתה לא רוצה לשמוע? אם יש לך דלקת באוזן, חוזרת ונשנית, או כאבי אוזניים. או אם יש לך כאבי גרון - מה אתה, מה אתה לא רוצה להגיד? או... להימנע מהלא. לדבר את הדברים כהזמנה, כהזדמנות.

ד"ר הרשקו: כן, זאת אומרת, מה אתה רוצה להגיד, לא מה אתה לא רוצה להגיד.

גלעד: בדיוק.

ד"ר הרשקו: נכון, זאת באמת נקודה חשובה, ואני אוסיף, לגבי התשובה, שגם ככה, יש את הצד השואל, יש את הצד העונה, ולא חייבים ישר להגיב, ישר להגיד, ישר לתת עצות. 'וואי, ככה את מרגישה, אז בואי נעשה ככה'. לא, לא. פשוט להקשיב, פשוט להיות בשקט, פשוט לשמוע. כן, אפשר מדי פעם ככה לוודא שהבנו: 'אה, אוקיי, אז בעצם את מרגישה שקשה לך, שיש איזה משהו שמכביד עליך', כן, אבל בעיקר פשוט לדעת לדבר, פשוט להיות בשקט.

גלעד: ממש. אני שם לב עם הקטנה שלי, אפרופו, היא מורה בפני עצמה - ילדים, את יודעת - שהרבה פעמים, כשאנחנו עושים שיחה של שלושתנו, אני, אמא שלה, והיא, עצם השיחה, תקשיבי, עצם זה שפתאום כל אחד שם את עצמו, והקשבנו לה, ודיברנו, באמת, רגש, זה הספיק לה. זה הספיק לה.

היא כל פעם אומרת לנו, 'יו, איך אני שמחה שדיברנו'. והרבה פעמים, אני חושב שזה יותר קל, כשזה מתחיל כשיחה שהיא כאילו 'על הדרך'. היא לא אומרת, 'טוב, בואו נשב בסלון ונדבר'. זה מיד מלחיץ. אבל שיחה שהיא פתאום מתחילה במטבח, או פתאום סתם יושבים ורגע עוזבים את הטלפונים ו… כשזה ספונטני, אז המגננות לא מספיקות לעלות.

ד"ר הרשקו: אני חושבת שמצאתי את המקום הכי טוב לשיחות כאלה, בזמן ההסעות שלנו, של הילדים, שאין להם ברירה, והם יושבים חגורים, זה זמן לפתח שיחה.

גלעד: מדהים.

ד"ר הרשקו: זה הזמן לפתח שיחה. ואגב, שיחה, אני ממש, ממש רוצה להודות לך על השיחה הזאת, המעניינת, והנותנת ככה צד אחר, וכל מיני, באמת, גם שאלות פרקטיות, והסתכלות אחרת של יותר להתחבר לגוף שלנו, ולרגע שלנו, ולחבר ביניהם. זה משהו שחשוב לעשות, זה גם מוכח מחקרית, כמאוד עוזר, רגשית, גופנית.

אז המון המון תודה, גלעד, על הפרק הזה.

גלעד: תודה לך.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

17 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page