top of page
מיכל מויאל

בר-דעת - רפואה 6# - אפיגנטיקה בהתמודדות עם פוסט טראומה - פרופ' גל ידיד

פרופ' גל ידיד מהפקולטה למדעי החיים והמרכז הרב תחומי לחקר המוח, מסביר מהי האפיגנטיקה וכיצד ניתן להיעזר בשינויים הגנטיים המתרחשים בגופנו לצורך טיפול במצבי פוסט טראומה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/08/2021.

[מוזיקה]

קריין: "בר-דעת", הפודקאסט של אוניברסיטת בר-אילן, והפעם…

אם בעבר חשבנו שמה שנקבע בתאים נקבע בשלב העוברי ונשאר לצמיתות, היום אנחנו יודעים ששינויים בביטויי הגנים ממשיכים להתרחש גם לאחר הלידה. אבל, מה אחראי לשינוי הזה? פרופסור גל ידיד, מהפקולטה למדעי החיים והמרכז הרב תחומי לחקר המוח, מסביר מהי אפיגנטיקה, וכיצד ניתן באמצעותה לטפל בסובלים מפוסט-טראומה.

[מוזיקה]

פרופ' ידיד: שלום לכל המאזינים. אני במשך שני עשורים חוקר את הסינדרום הפוסט-טראומטי. בעצם הוא מוגדר כמחלת חרדה. מחלה שקורית כתוצאה מזיכרון של חוויה מאיימת-חיים, שמתקבעת לנצח. למשל, אחרי מלחמה, אונס קבוצתי, רעידות אדמה. משהו של חוויה של כמעט מוות. תחלואות נפש הם בעצם מחלה של המוח, ולכן צריך לחפש את התשובות גם במוח.

ברוב המקרים, המענה שלנו הוא בעצם קוסמטי, ומשאיר את התחלואה בעצם כרונית, להרבה זמן. מה שאנחנו קוראים לזה מימטיקה או קוסמטיקה, אבל לא ממש טיפול בבעיה. לא טיפול בבעיה, כי אנחנו לא בדיוק יודעים איפה. העניין הוא באמת ללכת ולחפש מחט בערימת שחת, איפה בתוך המוח, ולמה אין לזה תשובה.

אני רוצה להציע הצעה אחרת, ולהסתכל על המחלה הזאת. הבעיה היא, כי בחרדות אנחנו יודעים לטפל, יש לנו תשובות לחרדות ולדיכאון. למה פה אי אפשר למגר את החרדה האיומה הזאתי, שאנחנו זוכרים אותה לנצח?

ובכן אני חושב, לא רק אני, קולגות כמוני, יחד… יחד חושבים, שהבעיה היא בעיה של למידה וזיכרון. המוח שלנו יכול לזכור, יכול לשכוח. שתי התהליכים האלה, הם תהליכים דורשי אנרגיה, המוח בעצם משתמש בהרבה אנרגיה בשביל לזכור, וגם כן בשביל לשכוח.

כשאנחנו נוסעים באוטובוס, אנחנו בחושים שלנו, חווים המון, המון, המון חוויות, שנאגרות בתוך המוח. לא כולם נצרכים לנו, לכן יש לנו מיפוי שלהם בכל מיני תהליכים.

ברוב הפעמים, עם הגיל, כוח הזיכרון שלנו יותר קטן. תמיד מחפשים איך להגדיל את הזיכרון. והנה פה, יש לנו איזשהו מצב, שאי אפשר לשכוח. יש לנו שני תחלואות, שניהן פסיכיאטריות, שלא מצליחים לשכוח אותן. אחד זה תחלואה שנקראת פוסט-טראומה, שעליה נדבר היום, ונזכיר את השנייה רק בחטף, קוראים לה התמכרות לסמים. שתי התחלואות האלה הם בעיה של זיכרון שלא מרפה.

אני רוצה להקריא משהו, מהוגה דעות מיוחד במינו שחי לפני 200 שנה. במאמר מיוחד שהוא כתב, הוא מתחיל ואומר: "אצל העולם, השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיניי יש בהשכחה מעלה גדולה". להוגה דעות הזה, קראו רבי נחמן מברסלב. והמאמר הזה הוא מרתק. יש מצבים שרוצים לשכוח, ואותם אנחנו לא יכולים לשכוח. זו שאלה, איפה לחפש ומה לעשות?

[מוזיקה]

ובכן, אנחנו במשך הרבה שנים, לימדנו שאת השליטה המוחלטת שלנו על הגנטיקה, בתכונות האופי. האופי שלנו, שנקבע למעשה עוד בציר השלב העוברי. וגם בתוך זה, סיכוי לחלות בכל מיני מחלים… מחלות, וגם להשתקם מכל מיני מחלות. הכל מובנה בעצם בתוך ה-setup. הרצף הגנטי שלנו. המידע שבגנים מועבר לנו ב-DNA, אמור לקבוע את כל המאפיינים. אבל השאלה היא, האם אין גורמים נוספים חיצוניים שמעצבים את גופנו ואת נפשנו?

הדבר מגיע באמת, במשהו כמו אז, שני עשורים אחורה, שהציע תשובה מהפכנית. אני נוירופסיכופרמקולוג מתוסכל. הפארמה שלנו לא נותנת מענה. תכף נראה למה. התשובה באה מזה שחוץ מגנטיקה יש מה שנקרא אפיגנטיקה. גנטיקה אומרת - sequence, רצף של גנים. הרצף של הגנים נותן לה את התכונות. זה ה-setup, זה הפרינט שלנו, זה בעצם התדפיס. אפליקציה, שהיא אישית לכל אחד מאיתנו.

האפיגנטיקה אומרת, שיש לנו על הרצף הגנטי, יש לנו שלושים אלף שמונה מאות גנים, ועליהם יש חמישה מיליון מפתחות. המפתחות האלה, כשנפתחות, מאפשרות ביטוי של גנים מסוימים. דוגמה קיצונית לדבר הזה: יש לנו את אותו רצף בכל תא בגוף. העין שלי רואה, האף שלי מריח, והלשון טועמת, למרות שיש אותו רצף בכל אחד. כי כשהתא נודד בזמן העוברות למקום שיהיה בסוף פה, אף, עין - הוא מקבל על ידי תהליכים מסוימים ששייכים ב-microenvironment, ב… בעצם באזור הספציפי שהוא מגיע אליו. הוא אומר לו איזה גנים לבטא. אוי ואבוי, התא שמגיע לאף, במקום להריח - יטעם. זה לא שייך.

האפיגנטיקה הזאתי, שחשבו פעם, שהיא בעצם נגמרת בזמן העוברות, היא נותנת לנו את ה-phenotype שלנו. בעצם את צורת ההתבטאות שלנו. התא או האורגניזם, כן? באים ומבטאים את הדבר הזה, וזה נשמר לתמיד. וזה גם עובר בתורשה.

אבל השינויים האלה מיוחסים, גם כן, היום, להשפעות סביבתיות. וזה עשה מהפכה גדולה. זאת אומרת, גם באדם הבוגר, אחרי שהוא כבר נולד וחי, והתבגר, גם דברים אחרים, לא פנימיים בתוכנו, גורמים לשינויים האלה.

כשנשמע מה זה, זה עוד יותר מטלטל. כמו למשל, סטרס, עליו נדבר. מזג אוויר, תזונה, תחביבים, מצב פיננסי, שימוש בכל מיני חומרים, התעמלות. כמעט כל אושיות החיים שלנו, מעצבים אותנו כל הזמן. איך אמר המשורר? "האדם הוא תבנית נוף מולדתו". וזה ממש ככה.

עכשיו, זה נותן לנו, קודם כל, רגישות מאוד גדולה לסביבה. זאת אומרת, כל דבר קטן, או לא קטן, משמעותי בסביבה שלנו - ישנה לנו את האופי שלנו. הוא יבטא את התאים, או את הפעילות של התאים, בצורה שונה.

וזה גם נותן לנו משהו מאוד חזק, מבחינת אפשרות טיפול. כי כשיש לנו, רק את הרצף הגנטי, מדובר על מוטציה, זה אי אפשר לשנות. אם יש לי תכונה מסוימת, אם אתם יכולים לראות אותי עכשיו, כן? ויש לי אף גדול, או עיניים גדולות, ושחורות, ויש לי נמשים, וכו' וכו' - זה בגלל שלאמא, לאבא, לסבא, לסבתא, משהו מתישהו בדורות - היו את התכונות האלה. זה לא ישתנה, עם זה חיים.

אבל האפיגנטיקה, מעצבת אותנו. אנחנו יכולים לבחור להיות בסביבה מסוימת. למשל, בן אדם שחי, בסביבה מאוד עשירה, מאוד נוחה, מאוד נעימה, יפתח תכונות אחרות לגמרי, מאותו אחד כפיל שלו. כפיל גנטי שלו. כן? תאום. שבמקרה, נסע להודו, ונשאר בהודו, במקום שהמצב הסוציו-אקונומי, ממש בעייתי, התברואה ממש קשה, אין אוכל, וצריך לשרוד, על מה שיש. לגמרי שונה.

אבל איך זה יכול להיות, אם יש לו אותו תדפיס גנטי? כי מה שחשוב, זה לא הגנטיקה, או רצף הגנטיקה אלא, האפיגנטיקה.

[מוזיקה]

אז אנחנו חשבנו, שבוא נחפש קודם כל, שמה. השמה, זה באיזה מתודה, באיזה שיטות. אבל איפה לחפש?

ואז, החלטנו שאנחנו מחפשים במקום לא קונבנציונלי במוח. יש מקומות, שמיוחסים לפוסט-טראומה, על ידי הדמיה של המוח, אנחנו יודעים לאפיין אותם, ואמרתי, אני לא רוצה לחפש את זה שם. אני רוצה לחפש את זה במשהו שיפתיע לגמרי. אותי גם. כי החלטתי, שאני לא עובד בצורה של out of the box, חוץ מהקופסה, אלא אני שובר את הקופסה. אני עובד בצורה, קצת נועזת. אבל, אולי, עם הרבה רציונל מאחורי זה. [צוחק קלות] לא סתם ממש, shoot in the dark, מה שנקרא. מחפש אבל מקום, שלפי דעתי, הוא הדבר היותר משמעותי שיש כאן.

אז דיברנו על חרדה ודיברנו על זיכרון. מה שקורה, הזיכרון הזה, רוכב למעשה, על המערכת של הקלט שאנחנו בעצם חווים מהסביבה. אנחנו למעשה, מנווטים את חיינו, דרך המוח, על ידי זה שאנחנו קולטים במוח, וגם המוח פועל על הגוף שלנו, כדי לבצע את הפעולות, להחצין אותם החוצה.

אנחנו מאוד, מאוד, מאוד אסוציאטיביים, ומאוד רגשנים. פירוש - אנחנו ננווט, על ידי כך שנקבל סימן, שיזמין אותנו. הכוונה, מערכת ה-reward, מערכת התִּגְמוּל. אנחנו לא סדיסטים ולא מזוכיסטים. משהו יגיד לנו, שנעים לנו, נחמד לנו, כדאי לנו - ניכנס פנימה. משהו יאותת לנו שיש אולי סכנה, משהו לא נעים, יכול להיות כל דבר שהוא גם פוגעני, או גם למעשה, מעליב אולי, כן? פוגעני פיזי, או מעליב - אז אנחנו ננסה להימנע.

חשבנו, שזה מה שנפגע. האדם הפוסט-טראומטי, לא יכול להתנתק מהזיכרונות שלו, ולחוות, מחשבות, הרגשות, תודעה חדשה, מהסביבה המאוד מחבקת. הרי זה באמת אבסורד. נכון שבקרב, או בפינוי של נפגעים מהקרב, הוא חווה דברים איומים, איומים ונוראים. למה אי אפשר למחוק את הזיכרונות? זה אחד. דבר שני, למה אי אפשר להתחרות בזיכרונות האלה, על ידי חוויות חיוביות, הרי עכשיו מחבקים אותו, כולם אוהבים אותו, כולם רוצים אותו, הוא נמצא במקום בטוח, ו-safe, ונעים, עם משפחה אוהבת וכו'.

והבעיה הזאתי, חשבנו לחפש אותה באזור אחר. אז האזור הזה שאנחנו מסתכלים עליו, עכשיו הוא לא האמיגדלה שכולם קוראים לו, אלא דווקא האזור שנקרא nucleus accumbens. האמיגדלה, מוגדר כאזור ששומר זיכרונות רגשיים. ונותן להם גם פירוש. פירוש מבחינת עוצמה, מבחינת… מבחינת תוואי, אזור וכו'. האזור של ה-nucleus accumbens הוא צומת של מערכת ה-reward, מערכת התִּגְמוּל. היא שייכת יותר לדברים של למעשה, דיכאון, ויותר דברים של reward, של תִּגְמוּל מבחינת נגיד, חוויה של סם, או דברים שאתה עושה.

[מוזיקה]

ובכן, האפיגנטיקה קובעת לנו בעצם את התוכנה הפרטית שלנו, למעשה טביעת אצבע. לכל אחד מאיתנו יש טביעת אצבע שלו, וגם כן, לתוך זה אפשר לראות את הנטייה שלנו למצבים של תחלואה, או התבטאות בכל מיני מצבים שהם קצת יותר שונים ממה שאנחנו נמצאים עכשיו, מצבים קיצוניים.

האפיגנטיקה משתנה על ידי מצבים של פתיחה וסגירה, כמו שאמרתי, של הגנים, כן, תהליכים של מתילציה, כן. זה דבר נפוץ מאוד, בהרבה מאוד יצורים, לא רק בני אדם, של הוספה של קבוצת מתיל, בעצם אטום של פחמן שקשור לשלושה אטומים של מימן, ובצורה הזאת הגנים יכולים להתבטא, לא רק להישמר.

דבר נורא חשוב זה להגיד בעניין של הלמידה וזיכרון, שישמש אותנו תכף בעניין של הטיפול. כמו שאמרתי, המוח בעצם צורך הרבה מאוד אנרגיה לתהליכי הלמידה וזיכרון. המוח שלנו, כמה עובדות חשובות לדבר הזה. אנחנו נולדים עם עשרה ביליון תאים, ומרגע הלידה לא נוצר כמעט ולו אחד נוסף מבחינת נוירונים. זאת אומרת, מה שיש - יש. משמרים אותו. חלק מתהליך ההזדקנות זה שיש דגנרציה, אנחנו מאבדים תאים, חלק מהתאים האלה באזור של הזיכרון. המוח שלנו, הוא בעצם 2% ממשקל הגוף, וצורך 20% מהאנרגיה, חייב לקבל כל הזמן זרימת דם, כי אין לו חומרי תשמורת אנרגטיים, אז הוא צריך לקבל אנרגיה, גלוקוז, הוא צריך לקבל חמצן. לכן, הוא חייב כל הזמן זרימה של דם.

עוד שני דברים מפתיעים לגבי המוח, הנוירונים חייבים לעבוד כל הזמן. נוירון שנח - מת. זה לא נכון שהוא צריך להירגע. בגיל 120, שתי אמות מתחת לאדמה, אז אנחנו מגיעים להומאוסטזיס אמיתי, ואז אפשר להפסיק לעבוד עם המוח. אבל עד אז צריך לאמץ אותו. ככל שנאמץ אותו יותר, נהיה יותר… הפרפורמנס שלנו יעלה יותר.

למה אני אומר את זה? כי מצב של סטרס, בעצם, הוא לא תמיד מאיים. על ידי זה שיש לנו סטרס, או אתגר, אנחנו מעלים את הפרפורמנס שלנו. למעשה, אנחנו מעיזים קצת מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים, ופתאום הגענו ליעד יותר גדול. ואנחנו מעצבים את עצמנו, ומִתְעַלִּים, אבל עד גבול מסוים. וזה מה שקרה במצב של הפוסט-טראומה, שמשהו חיצוני העיז, לא אנחנו, ולא יכולנו לעמוד בזה. אף אחד לא אשם בזה, זה מאוד-מאוד סובייקטיבי. אין מה להאשים את האנשים האלה.

עוד דבר מדהים לגבי המוח. המוח עובד באופן כאוטי, כאוס. כאוס זה לא בלגן, כאוס זה אומר בצורה לא לינארית. כלומר, לא - טריגר, גירוי, תגובה - בסדרה ליניארית. אלא בצורה ששייכת, או נקבעת, על ידי מצב ההתחלה. השאלה באיזה state נמצא התא, הנוירון שהולך להגיב. זאת אומרת, אותו גירוי, יכול במצב סטטי מסוים, נקרא לזה אנרגטי, בהפעלה שלו, או להגיב, או להגיב ביתר, או להגיב בדיכאון, דיכוי של הפעילות. לכן, הדבר הזה מאוד-מאוד גמיש.

ככל שאנחנו יותר כאוטיים, אנחנו יותר בריאים. למה? כי אם אנחנו יודעים להגיב A ל-B, ועכשיו ה-A ל-B הזה מאיים, אז אנחנו נשברים. אבל אם אנחנו גמישים, ויודעים לעשות מניפולציה, וה-A ל-B הופך להיות A ל-C, או ל-D, או ל-F, אז פתאום יש לנו פתרונות אחרים. אנחנו מצילים את עצמנו, שורדים, מגיבים בצורה מאוד גמישה, ויכולים לתת מענה.

כל הדברים האלה מתקבעים ונשברים לנו במצב של פוסט-טראומה, ואנחנו צריכים להבין למה. הלמה העיקרי, אנחנו קוראים לזה Usurpation.

Usurpation זה ניצול לרעה. והמערכת של הזיכרון ולמידה רוכבת לנו, על המערכת של ה-reward, ושל הפירוש האמוציונלי של זה גם, אבל אני בכל זאת מדגיש את העניין של ה-reward, ואז מאלצת אותנו, לחזור חזרה לאותם חוויות.

ואז מה קורה? אנחנו מגיעים לאותו עניין של קיפאון, במצב שאז לא יכולנו לתת לו מענה. איך שוברים את זה? את ה… את הטבעת הזאת שחונקת ולא נותנת בעצם מנוח?

הדבר הזה, קוראים לזה, בעגה המקצועית, intrusive memories, מה שנקרא - זיכרונות חודרניים. וזה בא. זה בא על ידי כל מיני רמזים מהסביבה. בן אדם הריח משהו, ראה משהו, וזה מזכיר לו מה שהיה שמה באותו אירוע. או בשינה, בכל מיני מצבים, הדבר הזה חוזר ולא מרפה.

[מוזיקה]

אז, מה הגילוי שלנו? אנחנו עבדנו עם מודל, מודל של בעלי חיים, אנחנו לא מעיזים אף פעם בבני אדם. ובכן, החלטנו ללכת ולסרוק את החמישה מיליון מפתחות האלה, באותו אזור, מהרגע שלפני שאנחנו חושפים, האם יש משהו ראשוני בבן אדם שהוא מגיע לקרב, שהוא כבר ירש אותו מאבות אבות אבותיו, שאולי עושה אותו יותר רגיש ל-? ואז אפשר ללכת ולהגיד, אפשר ללכת ולראות באנשים האלה, איך תכינו אותם לפני זה, או איך לא לחשוף אותם לטראומות האלה.

הדבר השני זה - איך התגובה לטראומה, ואיך היא מתפתחת. יש לנו… שוב, זה מאוד מאפיין את שני הקיצוניות האלה, כי בשניהם יש את העניין הזה של ה-reward. אחד אתה מגיע לאופוריה בהתמכרות, ואחד אתה מגיע למצב בדיוק הפוך של התנבגות, בהרגשה של חוסר, בעצם, התחושה הנינוחה מהסביבה, אתה לא מטמיע אותה כמו שאמרנו. והדבר הזה במצב של פוסט-טראומה. הדבר הזה מיטלטל לנו, ואנחנו רוצים לראות באמת איך אנחנו יכולים לשלוט בזה עכשיו.

ובכן, כאן יש לנו אפשרות ללכת לתוכנות, ולחפש איזשהו משהו שיהיה אופייני לכל הגנים. האם יש משהו שמאחד אותנו בתוך קבוצה של גנים, או באיזשהו גן בקרה ששולט על כולם? מתוך זה באמת הצלחנו להוציא. הצלחנו להוציא, א', גן בקרה, שהוא בעצם predictor. אם הוא נמצא בדם או ברוק, מאוד קל לזהות אותו. אנחנו יכולים לבוא להגיד, האם האדם הזה שחווה טראומה, יש לו סיכוי למעשה לפתח טראומה.

זה היה מאוד מעניין. למה אני אומר דם ורוק? למעשה מצאנו את זה בתוך ה-nucleus accumbens בעצם במוח. אבל אף אחד לא ילך לדגום את המוח ויקח ביופסיה מהמוח, כן? בשביל להגיד שהבן אדם הזה, כן, אולי הוא יהיה פוסט-טראומטי. מה שיש, יש לנו תמונת ראי, שהיא נמצאת לנו בפריפריה, וזה בלימפוציטים, בתאים הלבנים. למה? מדהים. שני תאים יודעים לזכור, ולשמור את הזיכרון. התאים שבמוח ותאים של מערכת החיסון. בינגו. וזה קיים שמה.

מה עשינו? בדקנו במוח, הסתכלנו בדם, ועשינו קורלציה, הקורלציה הייתה 97%. בום! יש לנו predictor. חומר שאפשר למצוא אותו בדם וברוק.

אז אמרנו, אם יש דבר כזה, בן אדם חווה טראומה, במקום שהבן אדם ילך הביתה ויגיד: "לא, אני עכשיו מכחיש את הדבר הזה, זה כבר לא מאיים", ללכת, לקחת סתם בדיקת דם מיד, מיד, או אפילו בשטח, או אפילו מיד אחרי זה, ולראות האם כן או לא.

ובכן, מה אנחנו עושים בטיפול הזה? זה למעשה, לעשות reset למערכת. אנחנו רגילים לטפל במחלה כרונית בצורה כרונית. בדרך כלל נותנים איזשהו משהו, חומר, ואומרים: "בואו נראה כמה זמן אחרי זה הדבר יגיב". לוקח זמן עד שהדברים מגיבים. צריך לדעת מתי להפסיק את זה. ה-stop signal מאוד חשוב, חשוב לעבוד ברצף של… ואנחנו קוראים לזה קוקטייל, זאת אומרת, אנחנו מערבים. חשוב מאוד החלק הקוגניטיבי שבזה. זאת אומרת, אנחנו לא לוקחים את זה, כ… איך להגיד, בהתכתבות, זה צריך להיות מול מטפל. וצריך לעשות דרך זה גם איזשהו אימון, אימון קוגניטיבי. ובעצם, באימון הקוגניטיבי, בנקודה מאוד מיוחדת, אנחנו שולפים את הזיכרון.

עוד נקודה חשובה לגבי זיכרון - הזיכרון שלנו, כשהוא מקובע, הוא יכול לשמר המון זמן. אבל, כשהוא נשלף, הוא מאוד רגיש. מתי הוא נשלף? אנחנו בעצם, כמו שאמרתי, מאוד אסוציאטיביים. אנחנו חווים את הזיכרונות, את הדברים שאנחנו… הסביבתיים, בדרך כלל בחברה, בדרך כלל על ידי רמזים מהסביבה. הרמזים יכולים להיות ויזואליים, חושים אחרים של ריח, של טעם, של צליל, וזה בעצם מה שמחזיר אותנו, לאותה חוויה.

החוויה יכולה להיות חוויה מצוינת, או פוסט-טראומטית, כן? זה ה… מה שאני קראתי לזה מקודם, הזיכרון החודרני, המחשבות החודרניות. שהם בעצם נשמרות בתוכנו, וכשאנחנו זוכ… כשהמוח זוכר אותן, הוא מיד מעלה את התמונה, שהייתה, בעצם עם אותם רמזים, בשדה הקרב.

בזמן שזה מקובע, אין לנו אפשרות למחוק את זה. ברגע שאנחנו שולפים את זה, אז בעצם, אנחנו עושים retrieval, מה שנקרא. אז הזיכרונות הם לביליים, הן מאוד מאוד רגישים, ואם ידעת לגעת בהם, זה מאופסן חזרה, בלי הרושם. זאת אומרת, הזיכרון של המראה, אתה תזכור עדיין את כל הסיטואציה, אבל בלי החרדות שבזה.

ניסו הרבה שנים, גם אנחנו ניסינו, למחוק זיכרונות. הבעיה, שברגע שאתה מתחיל לעשות מחיקה של זיכרונות, אתה לא ממש ספציפי. אתה יכול לפגוע גם בזיכרונות, שאתה לא רוצה למחוק אותם. מי זה אמא, מי זה אבא, ועוד דברים שאתה רוצה לזכור, אחרים, שחשובים לך בחיים. לכן, זה לא טיפול מספיק טוב.

מה שיש לנו פה, אנחנו מאחדים את השליפה של הזיכרונות, עם החוויה, אבל יחד עם אותם תוספי מזון שאמרתי. הפרמקוקינטיקה פה היא קריטית, כלומר, מתי לתת אותם, באיזה מינון, אבל בעיקרון, הזמן של הנתינה שלהם הוא קצר, ואנחנו למעשה מקבלים אפקטים עצומים.

עכשיו, כמו שהנה התחלתי, שאני נוירופסיכופרמקולוג מתוסכל, כשאנחנו נותנים תרופה, אנחנו מקבלים אפקט, של משהו כמו 20%, 30%, over פלצבו, מעל לפלצבו, אבל זה בערך מה שאנחנו מקבלים. ואנחנו הצלחנו לקבל תגובות של 80%. לא צריך סטטיסטיקה בשביל לראות את זה.

אני מדבר עכשיו על מודלים של חיות, וזה היה מאוד מרשים. והמרשים היה, שברגע שאתה יודע לשים את האצבע במקום הנכון, בזמן הנכון, ושני הדברים האלה סופר חשובים לכל פרמקולוגיה, אז אנחנו קיבלנו מצב של reset של המערכת. קיבלנו מחיקה של הזיכרונות, הספציפיים, לאורך זמן, עד כדי כך ספציפיים, שהם לא נוגעים בזיכרונות אחרים שהם חיוניים, essential, אבל הם גם לא פוגעים באפשרות שלנו לחוות עוד פעם טראומה. זאת אומרת, עד כדי כך זה ספציפי, זה לא הרג את המערכת של למידה וזיכרון שלנו. היא קיימת, היא עדיין יכולה לחוות את העולם, אפילו ליפול עוד פעם לפוסט-טראומה, כן?

זאת אומרת, לא עשינו הֶזֵּק למערכת הזאת, אבל ידענו לקחת זיכרונות מובחרים, ספציפיים, ואותם בעצם למגר.

[מוזיקה]

הבשורה הבאמת המעודדת בכל זה, שבניגוד לגנים שאנחנו יורשים מההורים שלנו ולא ניתנים לשינויים, כאשר מדובר באפיגנטיקה, כמו שניסיתי להסביר, השינויים הם הפיכים. ולכן טיפולים אפיגנטיים, חדשניים, כמו שניסיתי להציע עכשיו, יכולים לתת לנו מענה אמיתי, לשיקום. לא לקוסמטיקה, להנמיך את הסימפטומים, אלא באמת, באמת, להחזיר למצב שהוא נורמטיבי.

תוספת לזה, זה שבעצם מדובר כאן על תוספי מזון, שדרך אגב קונים אותם בסופר פארם, over the counter, לא צריך מרשם בשבילהם. אני נזהר להגיד את זה, כי פה במקרה הזה נותנים את זה לתחלואה ולכן זה לא סתם לקחת את זה, כי בן אדם שלוקח גם תוסף מזון, אבל יש לו תחלואה, מתייחסים לזה כמו תרופה. צריך להיזהר. דברים יכולים מאוד-מאוד לטלטל, במיוחד במצבים כאלה, שיכולים להגיע אולי למצבים קיצוניים, של הרגשות קיצוניות או לא נכונות, לכן צריך לעשות את זה עם בן אדם שיודע לעשות את זה, אדם מטפל נכון. אבל אפשר לומר שיש לנו בעצם איזשהו אור בקצה המנהרה.

המצב של פוסט-טראומה בארצנו מגיע מהרבה מאוד, הרבה מאוד כיוונים. זה מתחיל מאנשים יוצאי שואה ששרדו כאן, מדובר על דור שני, למעשה שיש בהם את אותם מאפיינים אפיגנטיים שדיברתי עליהם, שזה מורש בזרע ובביצית גם הלאה. וכל הטראומות והטרור שחווינו כאן.

הדבר הזה בעצם מאוד-מאוד משפיע. הוא לא משפיע רק על האדם שחווה את הטראומה, עם הקרב. והמשפחה שלו, שבעצם חווה יחד איתו, בצורה חיה, כל פעם את החיים האלה. אנשים שהגדירו אותם כ'מתים-חיים', וליבי ליבי ממש על הקבוצה הזאתי שלא מקבלת התייחסות מספיק נאותה מהשלטונות. הסיפור של איציק סעידיאן, אולי הקצין את זה בצורה מאוד-מאוד בולטת, אני חייב לומר שגם מבחינה אישית, אני גם כן חוויתי קרבות מאוד קשים, שהייתי צריך לסחוב על הגב אנשים מתים.

וההתייחסות צריכה להיות שהאנשים האלה נתנו באמת את חייהם, ונתקעו באותו גיל 24, כבר 20-30 שנה. צריך לתת מענה אמיתי, התייחסות אמיתית ורגישה מאוד לאותה קבוצה.

נסיים בזה שאני אומר בהתרגשות מאוד גדולה, שאולי יש לנו אור בקצה המנהרה. מה שאני צריך זה באמת לדגום אנשים, לראות אם אני מוצא את הסמן הזה, ולעשות את הניסוי הפשוט הזה, הקצר מאוד בזמן, ולראות אם יש משהו טוב בזה. לא מאמין שזה יזיק, שוב זה תוספי מזון, ואם זה יועיל, אז הרווחנו.

תודה רבה לכם על רוב קשב.

[מוזיקה]

קריין: תודה שהאזנתם לנו. באפליקציית "בר-דעת" תמצאו עוד הרבה פודקאסטים מרתקים גם בנושאים דומים, וגם בתחומי ידע שונים לגמרי. בואו לגלות אותם. "בר-דעת", אפליקציית הפודקאסטים של בר-אילן - משפיעים על המחר, היום.

[מוזיקה]

ערכה והפיקה שי קלוט. תודה על ההאזנה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


bottom of page