הקשר של המוזיקה היוונית לישראל והפופולריות הרבה של המוזיקה הזו החלו כבר בשנות החמישים של המאה שעברה. אז זו הייתה הזדמנות לראות הופעות חיות מלהיבות עם ניחוח אירופי. ד"ר עודד ארז מהמחלקה למוזיקה מחזיר אותנו אל ראשית המוזיקה היוונית בארץ ומצביע על הקשר לצמיחתו של הזמר הים תיכוני.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/09/2023.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "ממועדון ה"אריאנה", דרך אריס סאן, ועד ימינו, ההצלחה של המוזיקה היוונית בארץ היא יוצאת דופן. מעניין במיוחד הוא התפקיד שהיא שיחקה בעיצוב המוזיקה המזרחית והים תיכונית של ישראל, וביחס של הממסד אל המוזיקה הזאת ואל הקהלים שלה".
קריין: "בר דעת", הפודקאסט של אוניברסיטת בר אילן.
והפעם, דוקטור עודד ארז מהמחלקה למוזיקה לוקח אותנו למסע אל תחילתה של המוזיקה היוונית בישראל, ואל השפעתה על המוזיקה העכשווית.
[מוזיקת רקע]
ד"ר ארז: האהדה למוזיקה יוונית בישראל, שנמשכת בהתמדה עשורים רבים, היא תופעה יוצאת דופן. במילים פשוטות, אין עוד מקום בעולם שבו הקהילה היוונית קטנה כל כך, והמוזיקה היוונית מצליחה כל כך. והסיבות להצלחה לא קשורות לאיזה חיבור או דמיון תרבותי הכרחי ומהותי בין ישראלים ויוונים, אלא הן היסטוריות. הפופולריות של המוזיקה היוונית היום נובעת בעצם מסיפור ההתקבלות של המוזיקה הזאת בישראל, שראשיתו בשנות ה-50.
בין השאר אנחנו לומדים מהסיפור הזה גם על הקשר בין המוזיקה היוונית לשאיפות של הרבה ישראלים, רובם עולים או ילדי עולים, לפרוץ את הגבולות התרבותיים הצרים שניסתה לכפות עליהם החברה הקולטת, ולחוות את עצמם כחלק ממרחב תרבותי קוסמופוליטי. אחת מסגולותיה הרבות של המוזיקה היוונית בשני העשורים הראשונים למדינה, הייתה שניתן היה לחוות אותה בביצוע חי, על ידי מבצעים מקצועיים שהגיעו ממעבר לים.
[מוזיקה יוונית]
על אף שלא ניתן לנקוב במספר מדויק, בין אמצע שנות ה-50 לסוף שנות ה-70 מצאו יותר מ-100 מוזיקאים יוונים פרנסה זמנית בישראל. בניגוד למוזיקאי היווני המוכר ביותר בישראל, אריס סאן, שהיה ונשאר כמעט אנונימי ביוון, כמה מהאמנים היוונים שעבדו בישראל בשנים האלו זכו לרגעים של תהילה ולמקום של כבוד בהיסטוריה של הזמר ביוון עצמה.
חלקם שהו בישראל תקופות קצרות, ואחרים חזרו לעבוד בה כמה פעמים או שהו בה תקופות ממושכות יותר, והנחילו את האמנות שלהם לנגנים ישראלים צעירים. למרות זאת, הדמות הראשונה בסיפור של המוזיקה היוונית היא דווקא של מוזיקאי יהודי סלוניקאי ניצול שואה, שהשתקע בישראל, ושמו דויקו פיטשון.
[מוזיקה יוונית]
דויקו פיטשון נולד בסלוניקי ב-1920. הוא גילה כישרון מוזיקלי כבר בתור ילד, גם בבית הכנסת, ובהמשך גם בבית הקפה, אחרי שהוא למד עוּד והצטיין בנגינה. מלכתחילה הוא לא פנה למוזיקה כמקצוע, אלא הוא נדחק לפרנסה ממוזיקה בעקבות הכיבוש הנאצי ב-1941. בתקופת הכיבוש הוא התפרנס תחת שם יווני בדוי מהופעה בבתי קפה לצד מוזיקאים יוונים. גם אחרי שהוא נשלח עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, המוזיקה עזרה לו לשרוד. ובישראל הוא התפרנס בהתחלה מסבלות, כמו הרבה סלוניקאים, וניגן בבית הקפה של הסבלים הסלוניקאים בפלורנטין, כסוג של השלמת הכנסה. שם שמע אותו לראשונה שמואל ברזילאי, והזמין אותו לנגן, ובהמשך גם להקים תזמורת, שתופיע באופן קבוע במסעדה שלו ביפו, ששמה היה "קפה אריאנה". פיטשון אסף מוזיקאים בולגרים, טורקים ורומנים, מקרב תושבי יפו ודרום תל אביב, ולימד אותם את הרפרטואר היווני ברובו, שהיה חביב על הקהל הסלוניקאי של "אריאנה".
החל מאמצע שנות החמישים, שמואל ברזילאי, הבעלים של "קפה אריאנה", התחיל להביא אמנים אורחים מיוון, בדרך כלל לתקופות חוזה של שלושה חודשים, כמו שהיה מקובל בסצינת המועדונים של יוון. האמנים האלה היו על פי רוב זמרים גברים שגם ניגנו על בוזוקי, שזה כלי שהיה במחסור חמור בקרב המוזיקאים בישראל. הם הופיעו כסולנים כשהם מלוּוים על ידי להקת הבית בהובלת דויקו פיטשון. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את פוטיס "פוטאקיס" חלולאקוס, שגם התחתן עם ישראלית דרך אגב, ולוקאס דאלארס, שהוא האבא של יורגוס דאלארס המפורסם.
יחד איתם הגיעו גם זמרות יווניות, שהופיעו לרוב תחת שמות במה בדויים, והן זכו לאהדה, בין השאר בזכות ההופעה האירופאית שלהן וכישרון הריקוד שלהן, כן? העיתונים דיברו הרבה על ה… שיערן הבלונדיני וכולי. וזה לא מעט בזכות ההילה הבינלאומית של המוזיקאים האלה שהגיעו ממעבר לים, ש"אריאנה" הפכה למוקד בילוי שמשך קהלים מגוונים, ולא רק את היפואים, אלא יותר ויותר גם את הבוהמיינים שהגיעו מתל אביב. בסוף 1957 הגיע ל"אריאנה" אריס סאן, שאז עדיין קראו לו אריסטידיס סאיסאנאס.
[מוזיקה יוונית]
ולמרות האגדות הרבות והסותרות שמסתובבות לגבי הנסיבות שבהן הוא מצא את עצמו בישראל, העובדה שהוא הגיע ל"אריאנה" בעצם בעיצומו של גל מוזיקאים שהועסקו בחוזה על ידי הבעלים, מצביעה על זה שהסיבות להופעה שלו הן כנראה יותר פרוזאיות ממה שנהוג לחשוב.
הוא היה עוד מוזיקאי, אחד מני רבים, שחיפש פרנסה מחוץ לשוק היווני שהיה רווי בכישרון אבל מעוט משאבים.
[מוזיקה יוונית מסתיימת]
בן 17 בסך הכל, בהתחלה הוא צורף ללהקת הבית של "אריאנה" כגיטריסט ליווי מן השורה. אבל סאן היה בחור שאפתן, והוא דחק די מהר את רגליו של פיטשון ובעצם כבש לעצמו את משרת ניהול התזמורת של "אריאנה". פיטשון, דרך אגב, הקים אז להקה שניגנה בחתונות ושמחות, והייתה אחת המבוקשות ביותר בתחום הזה במשך יותר מעשור. אבל אריס סאן היה כל כך שאפתן שהוא לא הסתפק אפילו בלהיות הכוכב של ההופעה ב"אריאנה", הוא רצה להיות בעל הבית, ודי מהר הוא עוזב את "אריאנה", כבר בתחילת שנות ה-60, לטובת שותפות במועדון המתחרה מעבר לכביש, שנקרא "כליף". וכך הוא משיק למעשה מרוץ רב משתתפים של מקומות בילוי ים-תיכוניים, אפשר לקרוא להם, שהתחרו על לב הקהל. אריס סאן בעצמו היה שותף עסקי בשישה מועדונים שונים שנפתחו ונסגרו לאורך שנות ה-60, ולכן אפשר לומר שהיה לו תפקיד מרכזי גם בניסוח הדימוי והחוויה של תרבות בילוי מודרנית, ים-תיכונית וקוסמופוליטית בישראל, שהמוקד שלה היה ביפו.
בניגוד לדעה הרווחת, אריס סאן מעולם לא שר רק ביוונית. הוא בעצם שאף כבר מראשית דרכו למצב את עצמו כמן גיבור גיטרה, אמן קוסמופוליטי ורסטילי. למעשה האלבומים הראשונים שהוא הקליט הפגינו נטייה חזקה למוזיקה לטינית, ומוזיקה לטינית המשיכה להיות, לצד השפעות כמו רוקנרול, נוכחות קבועה ברפרטואר שלו לאורך השנים. אריס השכיל לשמור על ההילה הקוסמופוליטית הזאת ולהשתמש בה ככלי ללגיטימציה של צלילים מזרחיים יותר, שדווקא הם היו אחראים במידה רבה להצלחה שלו בקרב רוב האוהדים שלו בישראל.
[מוזיקה יוונית]
שנות ה-60 הן שנות שיא של מה שנקרא הגל היווני.
כשקמים עוד ועוד מקומות בילוי שרוכבים על ההצלחה של "אריאנה" ושל אריס סאן, כמו למשל "קפה אתונה" בטיילת תל אביב ו"קפה פיראוס" על הירקון, ומקומות נוספים בערים שונות ברחבי הארץ.
ההתבססות הזאת, בתל אביב-יפו והסביבה ובערים נוספות, קרתה במקביל להגעה של סרטי קולנוע יוונים, שגם הם תרמו משמעותית להרחבת הקהלים של המוזיקה הזאת מעבר למעגלים של המבלים במועדוני לילה. ולאור הביקוש, נמצאו גם יזמים ישראלים ויוונים שהביאו אמנים לסיבובי הופעות ברחבי הארץ, מחוץ למעגלים של המועדונים.
[מוזיקה יוונית מסתיימת]
הבולט שבהם היה המופע שנקרא "כך שרה יוון", שכלל אוסף של מוזיקאים, רקדנים ובדרנים מיוון, ובעקבות ההצלחה של המופע הזה, הגיעה לארץ גם שלישיית "טריו בלקנטו", שזה מההרכבים הבולטים במוזיקה הקלה של יוון באותם שנים, וההרכב הזה גם השתתף בתוכנית רדיו שנקראה "בידור 61" ב"קול ישראל".
המוזיקה היוונית שהגיעה לקהלים רחבים בישראל דרך המופעים האלו הייתה אירופאית יותר ומזרחית פחות בסגנונה. היא אפשרה גם לישראלים יוצאי אירופה לדמיין את עצמם כחלק מרצף תרבותי ים-תיכוני.
המושג הזה, "ים-תיכוני", משמש בישראל הרבה פעמים להצנעת הערביוּת שבתופעות תרבותיות מסוימות, או להעדפה של מקורות השראה בלקנים ולטינים על פני הערביות כמודלים תרבותיים מוזיקליים. ואותה ים-תיכוניות נתפסה גם כמכנה משותף אפשרי בין ישראלים מעדות ומעמדות שונים, ולכן כדגם לתרבות ישראלית חדשה. אבל למעשה, בשכונות ובערים עניות יותר, שמאוכלסות ביהודים יוצאי ארצות ערב, מקומות כמו שכונת התקווה למשל, נשמעה באותם שנים מוזיקה יוונית שונה למדי, מזרחית הרבה יותר באופייה, שהמייצג המובהק שלה היה הזמר סטליוס קזנג'ידיס. הוא היה בן לפליטים מטורקיה וגיבור מעמד הפועלים היווני, והוא ודומיו הדגישו את המרכיבים הסגנוניים ממוזיקת בתי הקפה של האימפריה העות'מאנית, שנשתמרו במוזיקה הפופולרית של יוון במחצית הראשונה של המאה ה-20.
הם גם הושפעו בגלוי ממוזיקה טורקית, מצרית והודית בת זמנם. כך שגם בתוך הגל היווני הזה של שנות ה-60, כשהיה נדמה שכולם מתלהבים ממוזיקה יוונית, למעשה היו כמה קבוצות טעם, יותר מזרחי או יותר אירופאי, וההבדלים הללו בהעדפות הטעם בתוך ישראל חפפו במידה רבה את ההבדלים המעמדיים של הטעמים המוזיקליים ביוון עצמה. הם תרמו בכך לעיצוב הקטגוריה האתנית-מעמדית המתגבשת שהיום אנחנו קוראים לה מזרחים. אנחנו רואים את החלוקה הזאת אפילו בתוך הקהילה המקומית של הסלוניקאים, כשהרבה פעמים מאזינים שבאו מרקע של מעמד בינוני נטו למוזיקה קלה, מערבית יותר, ואלו מרקע של מעמד הפועלים למזרחי ולכבד.
[מוזיקה יוונית]
בסוף שנות ה-60, עם עזיבתו של אריס סאן, שהיה דמות מתווכת בין הטעמים הנבדלים הללו, ועם עלייתה של מוזיקת הרוק האנגלו-אמריקאית כאופציה תרבותית מובילה שקיבלה לגיטימציה מאריק איינשטיין ומאחרים, המוזיקה היוונית איבדה הרבה מכוח המשיכה הקוסמופוליטי שהיה לה על מעמד הביניים האשכנזי. היא הפכה להיות מזוהה יותר לאורך שנות ה-70 עם תרבות מזרחית ישראלית מתגבשת. ובשנים האלה אנחנו מוצאים אותה במקומות שמהם יוולד הסיפור של הסגנון המקומי שאנחנו קוראים לו מוזיקה מזרחית, או מוזיקה ישראלית ים-תיכונית.
אותם צעירים שגדלו על מוזיקה יוונית ועל אריס סאן בשנות ה-60, מתחילים בעצמם לשיר או לנגן את המוזיקה הזאת בשנות ה-70. אנחנו מדברים על מוזיקאים כמו יהודה קיסר, דקלון ובן מוש, ג'קי מקייטן, וכמובן בהמשך זוהר ארגוב וחיים משה.
בשכונות שהמוזיקאים האלו גדלו בהן המוזיקה היוונית הייתה שחקן מרכזי, ולצד השפעות נוספות, כמו המוזיקה היהודית של עדות המזרח, המוזיקה של הקולנוע המצרי, ההודי והטורקי, אנריקו מסיאס, שירי סן רמו והדיסקו, היא תרמה לעיצובו של רפרטואר אקלקטי. הרפרטואר הזה עבר לאורך שנות ה-70 התכה לכדי סגנון שאפשר לקרוא לו מזרחי-קוסמופוליטי, סגנון שהוא מקומי וגלובלי בעת ובעונה אחת. סגנון כזה היה בו זמנית דרך לעקוף את מודל הישראליות הצברי המוגבל והמדיר, והזדמנות להעניק לאֲחֵרוּת המזרחית הגדרה עצמית מודרנית, וזה בניגוד לתפיסה שלמזרחים יש רק פולקלור מסורתי-דתי, שהייתה דומיננטית באיך שהממסד התייחס למורשת המוזיקלית של יהודי המזרח.
נטיות קוסמופוליטיות כאלה, שהכתיבו אקלקטיות סגנונית וקשב לתרבויות מוזיקליות עכשוויות מיוון, טורקיה וארצות ערב, והפכו בהמשך ליסודות התעשייה המקומית של מוזיקה מזרחית, נתפסו מבחוץ באופן פרדוקסלי כסממנים נחותים של תרבות מועתקת.
[מוזיקה יוונית]
כשבוחנים את העלייה של תעשיית המוזיקה המזרחית בשנות ה-80 דרך ההיסטוריה הארוכה יותר של המוזיקה היוונית בישראל, אפשר לראות שלא מדובר באופנה. המוזיקה של זוהר ארגוב וחיים משה, שהיה בה מקום נכבד להשפעות של מוזיקה יוונית, ממשיכה מסורת מקומית שהתפתחה תודות לנוכחות הרצופה של מוזיקה יוונית בישראל מסוף שנות ה-50 ובמשך למעלה משני עשורים.
אלו בדיוק העשורים המעצבים שבהם צומחת החוויה המשותפת והתודעה המשותפת של עולי המזרח, שהגיעו מרקעים מגוונים ועברו חיברות משותף בשוליים של הישראליות. וכאן היא מתגבשת לכדי משהו שאפשר להתחיל לקרוא לו תרבות מזרחית, במובן הספציפי הישראלי של המילה הזאת.
למרות שהמוזיקה היוונית המשיכה לחיות בתוך העולם של המוזיקה המזרחית לאורך כל שנות ה-70 ושנות ה-80 המוקדמות, כדי להחזיר לה את היוקרה שאבדה לה בעיני הזרם המרכזי, היא נאלצה לחכות ליהודה פוליקר, שהגיש אותה באלבום "עיניים שלי" משנת 85', עטופה בהון הסימבולי שהוא צבר בתחום הרוק הישראלי.
שוב, כמו בימי אריס סאן, היה דרוש איזה גיבור גיטרה שיתווך לשומרי הסף של המיינסטרים את מה שנתפס כאיום מזרחי בתור פוטנציאל ים תיכוני.
[מוזיקת סיום]
קריין: תודה שהאזנתם ל"בר דעת", אפליקציית הפודקאסטים של בר אילן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios