מאחורי המדים - פרק 20: איילה דקל - אני חלק מהמלחמה הזו
- איריס הררי
- Jun 24
- 30 min read
אילה דקל, בת 42, אמא לשלושה, ראש המכינה החילונית ואשתו של יונתן, קצין אג״מ בגדס״ר ביסל״ח ראתה את בן הזוג שלה כותב צוואה ביציאה הראשונה הביתה. באחת היציאות הראשונות ליוותה אותו במהלך 24 שעות של יציאה הביתה ומצאה את עצמה בבית חולים בביקור פצועים ונחשפת לכל הסיפורים מהשטח, דיברה איתו בטלפון מגג הבית בעזה וראתה אותו עובר תהפוכות בין הבית לצבא. ביחד עברו משבר משפחתי מורכב כאשר חבר של המשפחה, שהוא גם חייל של יונתן, נהרג בעזה. אילה בחרה בדרך אחרת, היא נכנסה לתוך הסיפור, הפכה להיות חלק מהגדוד, ממש עם תחושה של תפקיד. ובסוף מהסיפור הזה גם יצא מזה ספר - ״עד שתחזור אלי״
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/05/2025.
[קטע מ"גיבורי על" של "התקווה 6"]
"…וזה לא משנה אם באמצע החיים, או באמצע משחק כדורגל
כולם יעזבו את הכל בשנייה, אם יקרא להם הדגל…"
אלעד: ברוכים הבאים לעוד פרק של "מאחורי המדים", הפודקאסט שמספק הצצה אל מאחורי הקלעים של אנשי המילואים. אני אלעד, איתי נמצא זאב.
זאב: ערב טוב, מה נשמע?
אלעד: מעולה, איך אתה?
זאב: שורדים.
אלעד: שורדים זה טוב.
[השיר "גיבורי על" חוזר להתנגן]
"…נכון כולם נראים רגילים אבל
אנחנו עם של גיבורי על
בכל אחד תמיד מסתתר חייל…"
[השיר ממשיך להישמע ברקע]
אנחנו מארחים איתנו פה היום את איילה דקל. איילה היא בת 42, ראש הישיבה החילונית בתל אביב, שמקרינה גם החוצה. סופרת, אם לשלושה ילדים, ונשואה ליונתן, שהוא קצין. תפקידו?
איילה: קצין אג"ם של גדס"ר ביסל"ח.
אלעד: קצין אג"ם של גדס"ר ביסל"ח. כמה ימים משרת כבר, מאז תחילת המלחמה?
איילה: מעל שלוש מאות.
אלעד: מעל שלוש מאות ימים.
איילה: כן.
אלעד: אז אנחנו בפרק שהפעם בא לדבר, לא על מאחורי הקלעים של אנשי המילואים עצמם, אלא על מי שנמצאות מאחורי, נקרא לזה בעורף, של אנשי המדים, של אנשי המילואים, במקרה הזה - את. אז נשמח טיפה לשמוע קודם כל, תחושה שלך. אנחנו מתחילים, אמרת, מעל שלוש מאות ימים, הוא כרגע במילואים, אם אני מבין נכון.
איילה: כן, אבל הוא אמור לחזור. לא להרבה זמן. אני מקווה. [צוחקת]
אלעד: איך הדופק עכשיו, בתקופה הזאתי?
איילה: מלחיץ. דופק מאוד מלחיץ. אני אגיד, אני אלך אחורה, ואני רגע ידבר על תחילת המילואים. ואני רוצה לקחת אחורה, דווקא לא לסצנה של הפרידה בשבעה באוקטובר, אלא למה שהיה קצת אחרי, שלושה שבועות אחר-כך, פעם הראשונה שיונתן חזר הביתה. זה בעצם היה כשהם עמדו להיכנס, בתחילת התמרון הקרקעי, פעם ראשונה לעזה. והוא מגיע הביתה ל-12 שעות, ולשנינו ברור, שאם הוא מגיע הביתה ל-12 שעות, זה אומר רק דבר אחד: שהאימונים נגמרו והכניסה הקרקעית עומדת להתחיל. והוא נכנס הביתה, והילדים קופצים עליו, וכולנו מתרגשים, אבל אז הוא מייד אומר לי: "אני צריך עורך דין", וב"אני צריך עורך דין" הזה, אני מסתכלת עליו, ואני שואלת אותו, "למה?". אז הוא אומר לי, מנסה לנפנף משהו, ואני מבינה שהוא בעצם מנסה לכתוב צוואה. ובמקום להיות איתנו בסלון…
זאב: ב-12 שעות האלה שהוא בא הביתה, זה מה ש…
איילה: זה מה שהוא עושה.
זאב: …מטריד אותו.
איילה: זה מה שהוא עושה. והוא קוּל… והוא אומר לי בקול מאוד-מאוד מחושב, הוא אומר לי, "אם, חס וחלילה, יקרה משהו, אני רוצה שתהיי מסודרת, אני לא רוצה שתסתבכי", וקורא לחבר שהוא עורך דין, ובאים שני עדים, ואני רואה אותם מהחלון של המטבח, הם עומדים מחוץ לאוטו כזה, עם התעודות זהות, וחותמים על כל מיני דברים ומסמכים. נכנס הביתה, שם את זה במגירה התחתונה של הגרביים, והוא אומר לי…
זאב: "זה פה."
איילה: "את לא צריכה, זה פה."
אלעד: מאיפה זה בא לו?
איילה: תראה, לא ידענו מה יש בפנים. שנים סיפרו, שעזה היא מלכודת מוות. הם היו מהראשונים שנכנסו פנימה, פחד אלוהים. גם עכשיו זה פחד אלוהים. לפני, זה היה אימה. ואנחנו נמצאים באיזה רגע כזה, שאנחנו מתחבאים שנינו בחדר, בזמן שכולם באים כזה להגיד לו שלום, ההורים שלו, ההורים שלי, כולם, הבית שלנו מלא-מלא באנשים, ואנחנו נמצאים שנינו בחדר, והוא אומר לי, "תבטיחי לי שאם חס וחלילה אני לא חוזר, את מתחתנת". ואני אומרת לו, "יונתן, מה נסגר איתך? אני לא מתחתנת ולא שום דבר, אתה חוזר". הוא אומר לי: "לא, אני לא מבין מה את רוצה, הילדים צריכים לגדול בבית שמח". אמרתי לו: "הם יגדלו בבית שמח, אבל תחזור". והוא יוצא מהדלת, איזה שעה אחר-כך, כל מה שאני רוצה זה לצעוק לו, 'אל תלך! מלחמה זה לא בשבילנו, אנחנו אנשים של שלום. אנחנו לא אנשים של… זה לא החיים שלנו הדבר הזה.' כל מה שאני אומרת בסוף זה, "אני אוהבת אותך". וחיבוק, וכולנו מתחבקים. וזהו.
זאב: איך עשית את ה… איך הצלחת לעשות את המעבר הזה מְהַ…
איילה: לא הצלחתי.
זאב: אבל עשית אותו. אמרת בפנים, את מתה להגיד לו, עצור, תחזור הביתה, תשאר פה, ובכל זאת מה שיצא לך מהפה זה "סע לשלום", ברכת הדרך.
איילה: אני חושבת שהדבר היחיד הוא זה שיש איזו הבנה בראש ש… הוא לא צריך אותי עכשיו מתעצבנת. זאת אומרת, וגם בטח לא הילדים. אבל צריך איזה רגע, בתוך הרגע הזה, צריך איזשהו משהו יציב, ואיזשהו משהו, שהוא יוכל לצאת כמו שצריך. וגם שהילדים יוכלו להכיל את זה.
זאב: אז עשית את זה בשבילו…
איילה: כן.
זאב: כדי שהוא יצא עם כוחות…
איילה: לגמרי.
זאב: הצלחת להתגבר. ושנייה אחרי שהוא יוצא? את חוזרת הביתה ומה, כאילו…
איילה: מרוקנת לגמרי. מה שעשיתי הרבה בהתחלה, זה היה… לשבת על הספה, להזמין אוכל מוכן, לראות מלא סרטים עם הילדים. והדבר היחיד, פחות או יותר, שבאמת הצלחתי בהתחלה לעשות, זה היה גם ללמד בזום, כי ללמד זה נותן לי הרבה כוח, גם לכתוב, וגם קבלות שבת בכיכר החטופים. כי כל פעם שהגעתי לכיכר, הרגשתי שאני מבינה למה. זאת אומרת, שאני מבינה למה הוא שם, שאני מבינה למה אנחנו עושים את הדבר הזה, ושאני מבינה למה אני מוכנה לטירוף הזה, ושפשוט, זו החובה שלנו, אנחנו צריכים להחזיר את האחים שלנו הביתה. אז, אז ככה זה דברים שעשיתי אותם, שאני לא אישה דתייה, אבל אני אוהבת להתפלל. ואני, גם אם אני לא יודעת אם יש או אין מי שמקשיב בשמיים, אז אנחנו, כבני-אדם, התפילה מייצרת משהו מאוד משמעותי בינינו, ומצאתי את עצמי הרבה במקום הזה. בהתחלה בתפילות בזום, כי היה עוד פחד לצאת החוצה, בהתחלה-בהתחלה, ואחר-כך בחוץ בכל מיני מקומות, אבל זה נתן לי גם איזשהו כוח כדי להיות בבית. וכן, יש גם ימים שהייתי מרוקנת על הספה ולא עושה כלום, ומאוד-מאוד מסכנה, עד שהצלחתי להרים את עצמי.
אלעד: 600 יום אחרי, או כמעט 600 יום אחרי, עדיין ברור למה? עדיין אא… או אני אתחיל אחרת - עדיין בא לך להגיד לו "אל תלך"?
איילה: כן. ברור.
אלעד: מאותו מקום?
איילה: מה, של הפחד?
אלעד: כן.
איילה: הרבה יותר. מה זאת אומ… אנחנו הרבה מאוד ימים אחרי, ידענו אבדות כואבות, שאולי נדבר עליהם אחר-כך. היינו בסיטואציות בלתי נתפסות, גם בבית וגם בשדה הקרב. ברור שאני לא רוצה שהוא ייצא יותר לעולם. יחד עם זאת, אני יודעת שלא תהיה לי ברירה, וכשיקראו לו שוב, הוא יילך, כי זאת החובה שלנו - למען המדינה שלנו, למען העם שלנו, למען האחים שלנו והאחיות שלנו, אני מבינה שזו החובה. אני לא חושבת שיש מישהי אחת, אחת, אשת מילואימניק, שרוצה שבעלה יילך, כולן רוצות שתישארו בבית.
זאב: מעניין אותי, באיזה שלב אמרת לו, או שלא, [צוחק קלות] שכשהוא יצא מהבית, בעצם רצית לחסום אותו. זה משהו שדובר ביניכם, שאת נתת לו את ה-ללכת הזה, אבל בעצם אצלך זה היה מאוד קשה, או שאת עד היום - 'אתה תלך, ואני בשקט יהיה לי קושי'?
איילה: לא. קודם כל זה מדובר, ואנחנו זוג שמאוד מדבר, אבל דבר שני, אני חושבת שגם הוא, גם אצלו הייתה את השניות הזאת. ואני חושבת שאצל הרבה חיילים יש. הולכים כי צריך, אבל רוב האנשים, אני לא אגיד אף אחד, רציתי להגיד אף אחד, אבל רוב האנשים, לא באמת ששים לצאת מהבית ולהיות כל היום בקרב. אנחנו מעדיפים להיות בבית, להיות עם הילדים, וגם יונתן מעדיף. זאת אומרת, זו שניות שנמצאת בתוכנו, לא רק בי, נמצאת גם בו, כל הזמן, וגם אצל הילדים. הילדים שלי הם כבר די גדולים, הבנים שלי, אביתר הגדול הוא בן 15, בארי האמצעי בן 13, ותבור בן 11. אביתר, כשיונתן יצא לעזה בפעם הראשונה, עדיין היה נמוך ממנו, [זאב מצחקק] זה כבר לא שם, הוא לגמרי תפס את ה-פוֹר ב"גבר של הבית".
זאב: בדיוק בשנת הקפיצה.
איילה: גם בשנת הקפיצה, וגם באחריות ובתפקידים שהוא לקח על עצמו.
זאב: תפס את "הגבר בבית".
איילה: לגמרי.
זאב: וואו.
איילה: יונתן עכשיו כבר מסתכל עליו כזה מלמטה. זה גם כן הבדל, כשהוא חזר הביתה היה צריך פתאום, פתאום היה צריך שוב להבין את התפקידים. ובארי ואביתר, כבר בפעם הראשונה, הם רצו ללכת לשם גם. הם לא הבינו למה הם לא… אם אבא הולך להילחם וצריך, למה הם נשארים בבית ולא, ולא גם?
זאב: ולמה?
איילה: ואביתר, באמת, שעוד הצלחתי באיזשהו שלב לשכנע אותו שיהיה מודיעין וכאלה. [זאב צוחק קלות] בשנה וחצי האחרונות, הוא בכל הקורסים של הכושר ושל ה"קל בקרב", ושל ה… כבר מתכנן איך הוא יהיה ב"שלדג" או מטכ"ל, או לא יודעת מה. זאת אומרת, זה משהו שהוא מאוד-מאוד עובר. עכשיו, זה לא שהם שמחים שהוא הולך. זה לא שהם רוצים להיות בעולם של מלחמה. אבל גם יש איזה משהו שעובר, שאומר להם, 'זו האחריות שלנו'. ואני חושבת שזה משהו שעובר נורא-נורא חזק, והוא גם כואב.
יש לנו מדף היום בספרייה, שיש בו דברים שחזרו אחרי כל סבב. אז יש בו גם את התמונה המשפחתית, ששלחנו ליונתן לשם, אחרי שהוא לא היה בבית איזה חודשיים. ויש בו גם אבן, שהוא הביא מהמנהרה בעזה, שיושבת אצלנו על הספרייה, וכל פעם מזכירה מאיפה. ויש לנו חתיכה של עץ מלבנון, שמדברת את ארז הלבנון, וזה, זה הופך להיות חלק מהבית. גם קושי וגם ב…
זאב: זאת אומרת, זה לא… מה שאתם מנסים לעשות, במודע או לא במודע, זה שזה לא יהיה שלו, אלא שזה יהיה משפחתי. שכולנו בתוך הדבר הזה, עם המחירים של זה, עם הקושי של זה, ולהפוך את זה למן "כולנו חווים את זה, ומסכימים לזה, ומגבים את זה". א', אני חושב שזה דרך ממש טובה, קשה מאוד בעיניי, כי, כי בסוף האידיאולוגיה הזאת, אנחנו כל הזמן מדברים עליה. יש איזה רגע שאתה אומר, [בעייפות] די. די. יפה, נכון, חטופים, נכון, מלחמה, נכון, מדינת ישראל, נכון… אבל יש איזה שלב שאתה אומר, "די". די על הסכנת חיים האישית, די אולי בכלל, אבל… אני לא יודע איך ילדים מצליחים לעשות את ה… את ה-להמשיך הזה, ולא להגיד, "אבל בסוף אני רוצה את אבא בבית".
איילה: אז אני אגי… קודם כל, הם אומרים. ואני אגיד שני דברים. אני אגיד אחד, שבהתחלה ניסיתי לעמעם לילדים את המציאות ולא סיפרתי להם איפה יונתן נמצא.
זאב: אֶה, זה לא גיל שאפשר לעמעם.
איילה: אפשר הכל.
זאב: כן?
איילה: אפשר הכל.
אלעד: בגיל 15?!
איילה: לא לאביתר, בסדר?
אלעד: אה, אוקיי.
איילה: אבל לבארי ותבור. למרות שהוא… הוא גם בהתחלה, עוד איכשהו הצלחתי.
זאב: מה זה לעמעם?
איילה: אנחנו ביקרנו אותו, יחסית בהתחלה, בביסל"ח. ואז, זה המקום שהם הכירו.
זאב: מגניב, ליד ירוחם כזה, לא…
איילה: מגניב, חמוד. השארתי את זה במחשבה שלהם, לא סיפרתי משהו אחר. היה איזשהו שלב שתבור חזר הביתה מבית-הספר, נכנס לאוטו - תבור הוא הצעיר - ואמר לי, "אמא, קרה לי משהו מאוד מפחיד בבית-ספר", ואמרתי לו, "מה?" הוא אמר שאח של חבר שלו נכנס לעזה, וזה מאוד מפחיד.
ואז הוא מסתכל עליי ואומר לי, "אמא, אבא לא בעזה, נכון? כי עזה זה מסוכן. ואת אוהבת את אבא. את לא היית נותנת לו לעשות משהו כזה, שכל-כך מסוכן, נכון?"
אלעד: וואו, זה גם שאלה וגם האשמה.
איילה: הכל ביחד. ואני נחנקת.
זאב: זה היה שלב שהוא כבר היה בעזה?
איילה: ברור. ואני נחנקת ובסוף אומרת לו, "אבא, הוא רק שומר על החיילים. הוא לא באמת נלחם, הוא שומר עליהם". עכשיו תראו, שקר ממש זה לא, כי קצין אג"ם…
זאב: כי קצין אג"ם הוא…
איילה: יש לו כל מיני תפקידים, והוא אמנם…
זאב: אחד מתפקידיו לשמור על החיילים.
איילה: …שומר מקדימה, אבל הוא גם שומר על החיילים.
אלעד: הוא אחראי על התוכניות של החיילים.
איילה: נכון. Having said that זה החזיק לי בערך חודש, עד שהגיע היום הולדת של יונתן. ואנחנו, זה היה מאוד קשה שהוא היה עדיין שם, זה כבר היה לקראת סוף נובמבר, וכבר הרבה מאוד זמן לא ראינו אותו בעצם. ואז, הוא שלח להם תמונה בקבוצה המשפחתית, אחרי ששלחנו לו חבילה והוא רצה להגיד להם תודה. הוא שלח תמונה בקבוצה המשפחתית שלו, עם מה שאי-אפשר להתבלבל, [זאב צוחק] כמו עזה מאחוריו, ופתאום יש צעקה מהקומה העליונה, "אמאאאא! אבא בעזה!" ואני כאילו, אוקיי, אם את משקרת, את צריכה לתאם את זה עם מושא השקר, קצת קשה כשהוא לא זמין. ורצתי אליהם למעלה, בארי היה בהיסטריה, ואז תבור מסתכל עליו ואומר לו, "אבל בארי, אתה לא צריך לדאוג. אמא אמרה שהיא לא מרשה לאבא להילחם, רק לשמור על החיילים. [זאב צוחק] אתה יודע שהוא לא יעשה משהו שאמא לא מרשה". אז זה החזיק לקצת זמן, [זאב צוחק] אבל עד שהוא חזר בפעם הראשונה, אחרי עזה, באמצע עזה, ושמה כבר אי-אפשר היה לעמעם. ופה אני אגיד עוד משהו.
אלעד: למה? כי… מה קרה?
איילה: אז זהו, אני אסביר למה, ופה אני אגיד משהו על מה ששאלת על הסיפורים. על… אנחנו, אני עושה עבודה מאוד קשה, במודע, לחבר בין הסיפורים. וזה התחיל בפעם הראשונה שהוא חזר מעזה. בפעם הראשונה שהוא חזר מעזה, זה באמת היה אחרי המון-המון ימים שלא ראינו אותו, שבסוף, ממש כאילו… הם הכריחו אותו לצאת כבר. כאילו, אמרו לו, 'הנה, מחכה לך, צא, לך'. ו…
זאב: כן, בסוגריים נגיד, תפקיד קצין אג"ם הוא תפקיד בעייתי, תפקיד בודד. יש אחד כזה.
אלעד: כן, אין לו מספר שתיים.
זאב: אין לו מספר שתיים. מוכר לי היטב, [צוחק] וזה כאילו, צריך לדחוף אותו החוצה.
איילה: ממש.
זאב: כאילו, כי [לאט ובהדגשה] אין - מספר - שתיים. אז אא…
איילה: כן, צריך, ממש צריך לדחוף אותו החוצה.
זאב: זה משאיר אותך באמת, עם מעט מאוד ימי ביקור שלו בבית, כשעושים חישוב.
איילה: מעט מאוד, מעט מאוד. ואז הם הצליחו לדחוף אותו החוצה. הוא הגיע באחת בלילה כזה, ממש-ממש מאוחר, אבל הגיע. ולמחרת בבוקר הוא התעורר, עלה על מדים, לקח את המפתחות, ורצה ליסוע לסורוקה, לבקר את הפצועים של הגדוד. אני לקחתי לו את המפתחות מהידיים, אמרתי לו, "אין בעיה, אתה נוסע לסורוקה? סבבה, אני באה איתך. אתה 24 שעות פה, כל דבר שאתה… אני איתך. סורוקה, לא סורוקה, משפחות פצועים, זה, אנחנו ביחד". ואז נסענו באמת ביחד לסורוקה, ומהרגע שפעם ראשונה היינו ביחד עם פצועים, קודם כל, שמעתי את כל הסיפורים. גם בדרך הלוך, גם בדרך חזור.
דבר שני, ראיתי אותו עם הפצועים. הוא יושב איתם, לכל אחד שהוא נכנס לחדר, הוא הסביר לו את כל מה שקרה מסביב. כי החייל עצמו יודע מה קרה לו, הוא נסע בטנק, ופתאום היה פיצוץ. אבל רגע, הוא הסביר לו מה קרה מסביב. איפה הייתה ההתקפה, איפה נתקלו, מה קרה, מה הם עשו אחרי, איך היה הפינוי.
זאב: ואת יושבת ליד ושומעת את כל זה.
איילה: ושומעת הכל. וככה אני…
זאב: זה נדיר.
אלעד: וזה טוב לך?
איילה: כן. וזה טוב לנו. אני אגיד לך גם למה, כי ככה, הסיפורים שלנו בעצם התפצלו. ואגב, זה מה שקורה לזוגות בצורה מאוד-מאוד משמעותית, ואני גם נמצאת בקשר עם הרבה מאוד זוגות, שהסיפורים פשוט התפצלו. אנחנו חווינו את המלחמה, חווים אותה עד עכשיו…
זאב: שני סיפורים מקבילים…
איילה: שני סיפורים מקבילים.
זאב: שמנותקים לגמרי.
איילה: לא נפגשים. והמאמץ הוא להפוך אותם לסיפור משותף. כמה שיותר, להביא את שני הצדדים, אחד לקראת השני. וכשאני נמצאת איתו שם, כשאני, לאט-לאט הפכתי להיות - לא חלק מהגדוד, אבל זאתי שנמצאת במאחורה, כשהוא צריך. "איילה, נפצע מישהו, בבקשה תלכי לבלינסון", "קרה זה וזה, את יכולה בבקשה לעזור?". אני יכולה להיות שם בתוך הסיפור, יחד איתו, אז זה הופ… עושה משהו אחר לגמרי בקשר, זה עושה משהו אחר לגמרי כשהוא חוזר הביתה. עדיין יש אתגרים, עדיין יש קשיים, אי-אפשר להתעלם מהם. אבל זה…
זאב: אא, כאילו…
איילה: אבל זה בכל זאת הופך אותנו לחלק מאותו סיפור.
זאב: רצת פה נורא מהר על מלא דברים, ואני שנייה מתעכב, שאת בתמימות, רוצה רק להיות עם הבן-זוג שלך ב-24 שעות הבודדות שיש לו. את אומרת, 'לאן שאתה נוסע, אני נוסעת'. ואת מוצאת את עצמך בשתי קפיצות. אחד, שומעת את כל מה שהוא עובר…
איילה: כן.
זאב: בפָּנים, עם כל הפירוט, עם הפצועים לידך, עם כל ההשלכות של זה. ושתיים, שאני, מעניין אותי איך הגעת לדבר הזה, אמרת, 'אוקיי, אז אני גם חלק מהמשפחה הזאת, מהגדוד, מההתעסקות, מְהַ…' כאילו, העברת את זה נורא מהר, אבל…
אלעד: מהמלחמה, מהמלחמה.
זאב: מהמלחמה, כן.
איילה: כן, מהמלחמה.
זאב: ואני תוהה איך זה לעבור את השינוי הזה, מ-סך הכל להיות איתו, ליסוע לאן שהוא רצה ליסוע, ל-להיות חלק מאוד-מאוד מסיבי מהדבר הזה.
איילה: אני זוכרת שבנסיעה הראשונה הזאת, שנסענו ביחד לסורוקה, הוא התחיל לספר. עכשיו, אגב, אחד הדברים הכי דרמטיים - איך הבנתי שגם הוא במצב שהוא צריך שאני אקשיב לו, כי אני נהגתי ולא הוא. כי זה אף פעם לא קורה. זאת אומרת, כשאנחנו עולים לאוטו ביחד, הוא תמיד לוקח את המפתחות והוא נוהג ולא אני. וזה שאני נהגתי ולא הוא, זה רק הראה גם באיזה מקום גם פגיע הוא היה. ואני זוכרת שהוא סיפר, ובאיזשהו שלב, פשוט הדמעות זרמו לי על הלחיים. הוא אמר לי, "את רוצה שאני אפסיק? זה יותר מדי?" ואמרתי לו - ושם אולי חתמנו איזה הסכם בינינו - שאמרתי לו, "אל תפסיק, בגלל שזה החיים שלך עכשיו. ואם אני לא אכיר אותם, אז אני לא אכיר אותך, בעצם. אם אני רוצה להיות איתך ביחד בזה, אני צריכה להיות מסוגלת גם לשמוע את המקומות האלה".
אלעד: זה דורש המון-המון-המון משני הצדדים.
איילה: נכון.
אלעד: יש איזשהו מנגנון, אנחנו גם חווינו אותו ברמה האישית, וגם אנחנו שומעים את זה הרבה. ניסיון להגן, הגנה הדדית, של בני-הזוג אחד על השני, ש… [פאוזה] כאילו, היית במקום שאת אומרת, "רציתי להגיד לו 'אל תלך'", אחרי שאת שומעת את כל זה, בגדול, התגובה הטבעית, זה לקשור, אותו לבית. כאילו, כי פתאום הפציעה והמוות, זה לא, 'אני חושבת שזה יכול לקרות' - 'אני רואה בעיניים, אני פוגשת את הפצועים האלה בבית-חולים, אני יודעת שזה יכול לקרות עכשיו, בצורה מוחשית. והפחד הזה, מפני שזה מה שיקרה, אז כאילו, עדיף… תחושה אצל רוב האנשים, זה "עדיף לא לדבר על זה עכשיו".
איילה: אני הפוך, אני צריכה יותר לדבר, זה עוזר לי להבין או להיות ביחד, וגם אני אומרת לעצמי, אם חס וחלילה… אז מה, לא הייתי איתו? אז, אז אני חושבת שיש פה משהו שהוא נורא-נורא משמעותי דווקא, בזה שכשנמצאים ביחד, אפשר באמת-באמת להיות ביחד. אני מבינה למה זה גם קשה. אני מבינה למה גם חלק מהזוגות, או רוב הזוגות, לא נמצאים במקום הזה. אני כן אגיד שאני חושבת שהיה לנו איזשהו יתרון, שנכנסנו לתוך המלחמה הזאת, כבר אחרי שהיה לנו את הפור של "צוק איתן", שב"צוק איתן" אמנם היו לי שלושה ילדים ממש-ממש קטנים, אבל גם יונתן נעלם והתנדף, ולא היה חודש ומשהו בית, ואפילו לא תיקשר, כאילו, לא, ממש לא תיקשר, וכשהוא חזר, ולי היה מאוד קשה, אז דיברנו על זה. ואז הוא אמר לי, "איילה, כשאני בא להיכנס ללחימה, אני לא יכול להחזיק אותכם בראש, כי אם אני אחזיק אותכם בראש, איך אני אכנס פנימה? [זאב צוחק קלות] אני יוצר מנגנון שאני, אני מתנתק".
זאב: ניתוק הרגש…
איילה: מתנתק.
זאב: …כדי להצליח במבצע הלחימתי.
איילה: לגמרי.
זאב: אנחנו מדברים על זה המון.
אלעד: switch.
זאב: אבל, השאלה שלי היא אצלך…
איילה: אבל ברגע שאני יודעת את זה, אז אני כבר לא נעלבת מזה. ב"צוק איתן" עוד נעלבתי.
זאב: א', זה מדהים. אני באמת חושב שזה, שזה על השולחן, ומצליחים להבין שזה הנקודה, זה מדהים. אבל אני רגע מסתכל הפוך. את, כדי לשרוד את הבית ואת החיים ואת הילדים, את יכולה לסחוב גם אותו?
איילה: [שתיקה] אני חושבת שזה… להפך, זה נותן משמעות, כי גם כל פעם שאני יודעת שאני חלק מהסיפור, זה נותן לי גם כן משמעות, שאני גם כן חלק. אני אומנם לא יכולה להיכנס ללחימה, אני לא אצליח לעשות תמרון, זה לא התפקיד שלי בחיים. אבל כן יש לי תפקיד, יש לי תפקיד של רוח, יש לי תפקיד של תמיכה, יש לי תפקיד של הובלה רוחנית. זה דבר מאוד משמעותי שנותן כוח. הדבר, אני חושבת, הכי קשה הוא להרגיש - לי לפחות - הדבר הכי קשה מבחינתי, הוא להרגיש בחוסר אונים. ברגע שיש לי מה לעשות, זה מאוד משמעותי. עכשיו, אני אגיד עוד משהו על ה… על הסיפור הזוגי, שאמרתי שיש לנו שני דברים שיש לנו בהם פור. אחד זה "צוק איתן", והדבר השני זה, שאנחנו עברנו בתוך הזוגיות שלנו, שינויים מאוד משמעותיים. התחלנו את הזוגיות כשאני דתייה ויונתן חילוני, והיום אנחנו הפוך. אני דתל"שית…
זאב: שזה צריך פרק שלם משל עצמו.
איילה: לגמרי. [זאב צוחק קלות] ויונתן דווקא שומר שבת. בסדר? אז, כלומר, עשינו את התהליך הזה באותו זמן, אני הורדתי את הכיסוי ראש והוא חבש כיפה. ואני חושבת שזה, שיש לנו ברזומה הזוגי שלנו, משבר שהצלחנו להתמודד איתו, וריבים שכבר למדנו איך אנחנו יודעים לריב ואיך אנחנו יודעים להשלים, ואיך אנחנו יכולים להיות ביחד עם ההשתנות הזאת, זה מאוד-מאוד עזר לנו. ואני אגיד שבגלל שאני כל-כך הייתי בסיפור שלו, אז באמת יצא לאור עכשיו. הנה, נראה אותו.
אלעד: מזל טוב.
איילה: תודה. שבוע שעבר.
זאב: ממש עכשיו, שבוע שעבר.
איילה: שבוע שעבר. ספר שקוראים לו "עד שתחזור אליי", ויש בו שתי דמויות, את רחלי ואת גיא, שגיא הוא זה שיוצא לשדה הקרב, ורחלי היא זאת שנשארת בבית, וזה ממש פרק, פרק. עשיתי את זה כמו ש… כמו שאנחנו. שזה פרק אחד קרב בעזה, פרק אחד קרב בתוך הבית.
זאב: קרב בבית.
איילה: פרק פרק, ואז יש את הרגעים שמנסים להיפגש, ולהפוך את הסיפור הזה לסיפור אחד, אבל גם פה יש שני קולות. כי חווים את זה אחרת לגמרי, כשאתה חוזר אחרי כל-כך הרבה ימים ונכנס הביתה והבית השתנה, וכשאת מחזיקה את הבית לבד ופתאום מגיע בן-זוג, והבית השתנה. וכשכתבתי את הספר, כתבתי אותו באמת מתוך הרבה שיחות גם עם יונתן, כי הייתי צריכה לא לכתוב רק את הקול שלי, הייתי צריכה גם לכתוב את הקול שלו, ואני אף פעם לא הייתי במקומות האלה. אני חייבת את העיניים שלו, כדי לתאר אותם, כדי להבין אפילו איך הולכים לשירותים, מה אוכלים, איך מתעוררים בבוקר, איך ישנים, הכל. ואז, כשסיימתי לכתוב את הספר ועבדנו על זה, הוא היה בלבנון. כשהוא חזר מלבנון, נתתי לו לקרוא, כדי שיבדוק שלא עשיתי טעויות בצד של גיא. אבל פתאום, מה שהכי עניין אותו…
זאב: זה הצד שלך?
איילה: זה הצד של רחלי.
אלעד: ברור.
זאב: כי…
איילה: והוא קרא את זה, הוא פתאום אמר לי, "זה באמת קרה?"
זאב: כי עד עכשיו…
איילה: "זה באמת קרה לך? זה באמת קרה?"
זאב: עד עכשיו את הכרת את כל הסיפור שלו לעומק, היית איתו בפרטים, שמעת את הסיפורים, את הכל, אבל הוא את שלך לא שמע אף פעם.
איילה: בדיוק.
זאב: לא היה לו זמן לזה בכלל, נפשית, הוא ניתַק, הוא השאיר את זה מחוץ לגדר, כשהוא נכנס לעזה. אא, איך הייתה החוויה שלו? זה ממש מעניין. כאילו…
איילה: זה באמת היה מאוד-מאוד אא… זה היה דרמטי. גם הבנו פתאום שכל המלחמה היינו בצד שלו, וגם אני הייתי בצד שלו, והוא לא היה בצד הזה, וגם אני חושבת שהרבה דברים, גם בקשר עם הילדים, הוא פתאום הבין. זאת אומרת, הוא פתאום יכל לעשות את זה. עכשיו, יונתן היה בניתוק לגמרי. אני מדברת על זה, וזה נמצא בספר, שהם היו במבצע… מאחורה, כן? אבל במבצע החילוץ של נועה ארגמני, ואחרי שהוא חזר הביתה, ואחרי שהיא שוחררה, וכולנו התרגשנו והכל, איזה יום אני גוללת בפייסבוק, והייתה תמונה שלה, וכל-כך התרגשתי, ואני מראה לו את זה בדמעות, והוא אומר לי, "מי זאת"?
זאב: וואאאו. [נאנח]
איילה: כי הוא בכלל לא ראה תמונות, כרזות, הוא היה בעולם אחר, אחר. [בזעזוע] רק תוכניות קרב בראש. הוא קצין אג"ם, יש לו משימה אחת!
אלעד: זה תופעה, שאני זוכר שדיברנו עליה, בעוד איזשהו פעם.
זאב: דיברנו עליה פה, כן.
אלעד: שבאמת הסיטואציה הזאתי, שאנחנו חוזרים הביתה, אנחנו לא מזהים את השמות ואת הפרצופים של החטופים, כי כשכולם עסקו בזה…
איילה: אתם לא הייתם.
אלעד: אנחנו לא עסקנו בזה.
איילה: נכון.
אלעד: עכשיו, [בתדהמה] הוא היה שם בחילוץ שלה. אז זה בכלל עולם אחר.
איילה: אני זוכרת שהוא התקשר אליי אחרי, ואמר לי, יהיו בשורות טובות וזה, ואז כשאמרו בחדשות, הוא שאל אותי, [בשקט] "איך קוראים לארבעתם?", כי הם לא ידעו. זאת אומרת, ואז העבירו את השמות בקשר, ודיברו על הדברים, ועשו את זה. אבל יש כזה פער, אגב, פער גם קשה, כשהם מגיעים לפה ופתאום שומעים חדשות, אני מניחה שאנשים מדברים על זה, שזה מאוד-מאוד קשה. אממ, והחוויה של ה-יחד משתנה. אבל אני אגיד שעוד דבר, שהיה בינינו בשיחות. אני חברה בקבוצת הפייסבוק הפרטית של נשות המילואימניקים והקבע. עכשיו, אני לא יודעת כמה אתם מכירים את הקבוצה הזאת, אני חושבת שצריך יום אחד להיות שם, כדי להבין מה נשות מילואים חוות וכמה זה קשה וכמה זה מורכב, ובתוך הקבוצה הזאת, מה שבסוף עשיתי בספר, זה שכל פרק של רחלי מתחיל מציטוט מתוך הקבוצה. גם ציטוטים אנונימיים, וגם ציטוטים אמיתיים, כדי להגיד, "זה לא רק אני, זה קול של דור".
זאב: מייצג את כל ה…
איילה: זה קול של נשים, של כל-כך הרבה נשים. ואז היה איזה שלב שהוא קרא את זה והוא אמר, '"אבל אתן מלחיצות אחת את השנייה". [זאב צוחק קלות] כאילו, אתן מלחיצות, זה, זה מפחיד מה שאתם כותבות שם. ואמרתי לו, "זה לא מלחיצות, כמו שאין שום מקום אחר שאפשר לבטא את הרגשות האלה".
אלעד: ונטילציה.
איילה: זה לא רק ונטילציה, כמו להרגיש מובנת.
זאב: לא, זה להרגיש שאתה חלק…
איילה: להרגיש שאת חלק ממשהו.
זאב: זה להרגיש שאתה חלק מעוד קבוצת אנשים שחווים קשיים מאוד כואבים, דומים. כי אני באמת חושב, אפרופו, מטרת הפודקאסט…
איילה: נכון.
אלעד: ברור.
זאב: אותו דבר, לתת לאנשים את הרגע, המקום הזה, תוציא את מה שיש לך. בלי שפיטה, בלי כלום, תדבר על הדברים הכי כואבים, הכי קשים. ואני חושב שנשות המילואים… יש על זה הרבה שיח, לצערי, שמאוד שיפוטי, על הדבר הזה של "מאכילות אחת השנייה בכמה רע", ו"תסתכלו על כמה אתן רק מדברות על מה רע וכמה קשה וכמה קשה", וכל מיני אמירות כאלה. ו…
אלעד: אני לא מכיר אמירות כאלה, אני חייב להגיד.
איילה: כן, יש המון כאלה.
זאב: יש, יש המון.
איילה: גם לי הרבה פעמים כותבים.
זאב: להזכירך, אפילו למישהי שבאה לפה לפודקאסט, אשת מילואים, התגובה ב… אצלנו בפודקאסט הייתה שלילית. יש משהו…
אלעד: מה, בתגובות, כאילו, ברשתות.
זאב: כן.
אלעד: אוקיי.
זאב: כן, התגובות הם דֵההה, אתם עושות מזה… אתם סתם מגזימות. ו…
איילה: אני רוצה, נגיד, להקריא ציטוט, שכתבה אנונימית, בסדר? עכשיו, הרבה מהדברים הקשים באמת, יש איזו קבוצת פייסבוק שמאפשרת לכתוב באנונימיות, נכתבים ככה. והיא כתבה, "הוא לא זמין ואני משתגעת, ואז נפלטת לי צרחה חסרת פרופורציות על הילדים, והם בוכים ואני בוכה, והם מפחדים שאמא ככה נשברת, ואני לא ישנה ולא נושמת, אני קורסת". עכשיו, הדבר הזה, אני חושבת שהוא דבר, שכמעט כל אשת מילואימניק הרגישה, לפחות פעם אחת, אם לא הרבה יותר מפעם אחת.
זאב: פעם ביום, כנראה.
איילה: את התחושה הזאת, שפתאום הכל עולה והכל יוצא. באחת הפעמים, אני זוכרת שממש כעסתי על בארי, והתעצבנתי עליו, ואני לא צועקת בדרך כלל, ויצאה לי עליו איזה צעקה. ואז הוא הסתכל עליי והוא אמר לי: "אמא, אני לא מבין למה את כועסת בכלל, לא עשיתי שום דבר, את לא כועסת עליי. את דואגת בגלל שאבא לא בבית והוא בעזה?"
אלעד: בן כמה הוא?
זאב: וואו, וואו, וואו! [צוחק קלות]
איילה: בן 13. ואז אני…
אלעד: אוקיי.
זאב: זה, מה שנקרא, השיח בבית…
אלעד: כן.
זאב: הוא דבר מאוד נוכח. [צוחק]
איילה: הסתכל עליי ככה, ואמרתי לו, "אני עדיין כועסת, אבל אתה גם צודק". [אלעד וזאב צוחקים] והוא היה כזה חמוד, אבל זה דבר, שאני חושבת שגם הילדים היום, כבר יודעים להבין אותו, גם על עצמם. עדיין, זה לא אומר שלא צועקים ולא צורחים ולא מתעצבנים, כן? זה קורה בכל הבתים וגם אצלנו.
אלעד: הם יודעים להגיד שזה קורה להם? כי הרי, זה מעניין.
איילה: הם יודעים להגיד שזה קורה להם. אממ, אני כן אגיד, שנגיד יום הזיכרון החזיר אותנו אחורה. יש לנו חבר מאוד-מאוד טוב, שנהרג בדיוק לפני שנה, רן יעבץ, זכרו לברכה, שהוא גם חייל בגדוד של יונתן, הוא גם אבא של חבר של תבור, זאת אומרת שזה מאוד-מאוד קרוב, גם בעלה של חברה שלי. וזה היה… לפני שנה הוא נהרג, וזה היה גם היום הכי קשה שהיה לנו, גם התקופה הכי קשה שהייתה לנו. אני אגיד שלהרים את הילדים מזה, ובמיוחד את תבור, זה משימת חיים, שעדיין לא צלחנו אותה, כי לשמוע שאבא של חבר טוב שלך נהרג, שאתה יודע שהוא בגדוד עם אבא, ואבא עדיין שם, רק חזר ללוויה, דיבר בלוויה וחזר חזרה, זה היה game changer וממש בלתי נסבל. ונגיד עכשיו, סביב יום הזיכרון, אז ראינו שוב התפרצויות של כעס ושל בכי, ודברים שכבר חשבנו שכן התגברנו עליהם, וסביב יום הזיכרון וסביב האזכרה של השנה, חזרו.
אז הוא לא יודע תמיד להגיד 'זה בגלל זה', הוא מתעצבן על הדברים הקטנים. אבל אז אני יושבת איתו ואומרת לו שזה הגיוני, שזו תקופה קשה, שהדברים הקטנים האלה, רגע נירגע ונצליח להתמודד איתם, אבל זה משימה. וזה משימה, שאנחנו כן בתוכה ביחד, ואפשר לראות באופן דרמטי את ההבדל - אצל הילדים בכלל - אבל בטח אצל תבור הצעיר, כשאבא בבית וכשהוא לא בבית, בתגובות שלהם. אפילו אני אגיד, ואני חושבת שזה הדוגמה הכי בולטת, אצל לונה, הכלבה שלנו. כשיונתן לא נמצא, אני יוצאת איתה החוצה והיא נובחת וכזה, והיא לא כלבה נובחת ברגע שהוא ישן בבית. לא משנה שהוא לא זה שהוציא אותה, הוא רק ישן בבית, היא רגועה. כשהוא לא נמצא, היא ישנה עליי, לא זזה ממני מילימטר, וכשהוא נמצא, היא יכולה להיות בכל מקום.
זאב: זה התפקיד שלה.
איילה: עכשיו, כלבה, אפשר לראות את זה, כן, כי זה מאוד-מאוד בולט בהתנהגות, אבל זה בעצם ככה על כולנו.
אלעד: אני רוצה לשאול רגע… איזשהו סוויץ', התחלת לתאר מקודם. המעבר הזה, מזה שתיארת אותך ואת יונתן מאוד-מאוד עסוקים בסיפור שלו. מתישהו אז, מתישהו הוא חזר הביתה לפרק זמן.
איילה: נכון.
אלעד: בין הסבבים. ואני תוהה איך נראה המעבר של הפוקוס, חזרה לתוך הבית.
איילה: אז באמת, אני חושבת שמי שמאזין לפודקאסט הזה, ובטח שניכם, יודעים שהמילואים לא נגמרים כשפושטים את המדים, ולפעמים להיפך, זה, התקופה הרבה יותר מורכבת כשחוזרים הביתה. בגלל זה, אגב, בספר יש שני סבבים, ויש את ביניהם ויש את אחריהם. כי ה"אחריהם" וה"ביניהם", לדעתי, זה תקופות מאוד לא פשוטות.
אלעד: אחד השמות שנשקלו לפודקאסט היה "בין הסבבים".
איילה: זה… בהחלט. אני אגיד לך, שאת השלוש מילים האחרונות של הספר, ידעתי עוד לפני שהוא נכתב, והם: "עד הסבב הבא". אבל אני חושבת שזה הנקודה הכי כואבת גם, כי אתה יודע שיהיה עוד סבב, אז איך אתה חוזר בין לבין? אני אגיד שיונתן, יש לו, בזוגיות שלנו הוא המסודר. אנחנו שונים בזה מאוד מזוגות אחרים, אני יודעת. הוא עושה כביסה, הוא מסודר, לו מפריע כשהכיור מלא. אני לא רואה את הדברים האלה. כשהוא לא בבית, זה רק אוכל מוכן ובית מבולגן. אבל כשהוא חוזר, אחרי חצי שנה שהבית היה בידי המבולגנת, זה לא כל-כך פשוט להחזיר את הבית לקדמותו, וגם, וגם בינינו. יש לו איזה דחף קינון כזה, כל פעם כשהוא חוזר. פעם אחת הוא היה ב"איקאה" והחליף את כל המיטות ואת כל הארונות, פעם אחת הוא סייד את כל הבית. כל פעם כשהוא חוזר יש איזה דחף קינון כזה, כמו אישה אחרי לידה.
אלעד: אני מזדהה…
זאב: אני ממש מזדהה, זהו. אני מהרהר בשקט.
אלעד: אני אומר, רענון - מה עושים?
איילה: מסדרים את הבית.
אלעד: מש… מתקנים את הצבע פה, תולים את התמונות האלה, קונים שידה…
איילה: בדיוק.
אלעד: רענון. [צוחק]
איילה: בדיוק זה. איך לא…
זאב: מטבח חוץ שלם בניתי לי בבית, בתקופה אחרי המילואים ה… אחרי הסבב הראשון.
איילה: כן, [בטון סרקסטי] לא היה גבר בבית, צריך לסדר אותו, צריך לעשות. המכונת כביסה, זה, צריך לתקן, צריך… אז קודם כל הוא באיזה דחף קינון כזה.
זאב: ולך זה יותר…
איילה: אני שונאת את הדחף הקינון הזה.
זאב: [צוחק] זה יותר נעים או יותר מעצבן? את כבר עונה, אבל…
איילה: לא, לא, המשימה שלי, וזה מה שאני מקפידה עליו כל פעם, לא, פשוט ללכת לטיול. אנחנו נוסעים ביחד.
זאב: אה, ביחד.
איילה: הקפדנו. ביחד.
זאב: שנייה לא בבית, שלא תעשה את כל ה…
איילה: בדיוק. גם עם הילדים, זה, זה לזוז לשבוע במקום שבו אין הרבה כלים והרבה כביסה, ואפשר להיות בטבע. אגב, אני חושבת שהטבע נורא-נורא משמעותי. בפעם האחרונה שהוא חזר, מלבנון, אז הוא היה צריך… והוא אמר, "אני צריך שבוע של, של טיול שטח כזה". הוא רצה לעשות את חוצה גולן, רק ללכת ולעשות שלום עם האדמה ועם השמיים ועם הגוף, ואני נורא רציתי שנהיה ביחד, ורציתי איזה צימר, כי אני לא כל-כך… כאילו, אני יכולה לישון בשטח, אבל לא בא לי נודד של שבוע עכשיו. וממש ככה, היה אפילו העלבויות הדדיות. בסוף עשינו חצי-חצי. שלושה ימים היינו בצימר עם חוצה גולן, ואני הלכתי איזה 17 קילומטר ביום, וגירדתי את הקצוות שלי, ושלושה ימים הוא היה ב…
אלעד: בצימר?
איילה: באוהל, [זאב צוחק] וגירד את הקצוות של עצמו עם איזה 25 ק"מ ביום…
זאב: זה, מבחינתו זה צימר, אחרי שהוא ישן במזרון בעזה, ה…
איילה: נכון.
זאב: האוהל, המפנק הזה, זה…
איילה: גן עדן?
זאב: כל אחד עולה דרגה ממשהו.
איילה: אבל, אבל בסוף הצלחנו, ובסוף ה-להיות בחוץ, בטבע, זה מאוד-מאוד מרגיע את ה… את הלב ואת הנשמה, אז אני ממש מקפידה על זה. שיהיה לנו את הזמן, שאנחנו רגע חוזרים, חוזרים להיות זוג, חוזרים להיות אנחנו. חוזרים להיות משפחה.
אלעד: אני יכול להגיד, שזה לא תמיד עובד טוב, הניסיון הזה. אני אומר, מהניסיון האישי שלי, טל חגגה 40 כשסיימתי את שני הסבבים הראשונים. היה לה חלום לטוס לארצות הברית, לניו יורק, הגשמנו אותו, טסנו, טיול הכי גרוע בחיים שלנו. [צוחק] טיול הכי גרוע בחיים שלנו, כי זה לא היה הזמן. כי זה לא היה הזמן. וזה קצת עניין…
זאב: אני חושב שהיה חסר לך את הפוֹר של…
אלעד: של ה"צוק איתן", אולי, ושל ה…
זאב: לא, לא רק של "צוק איתן". היא הייתה איתו כל המלחמה, היא כבר, הם דיברו את אותה שפה. היא הייתה בפרטים.
אלעד: יכול להיות.
איילה: עדיין רבנו, שלא תגיד. נכון…
זאב: לא, ברור לי, רבים זה by definition בזוגיות, זה לא משנה, אבל…
איילה: וגם אני אגיד שזה כן קורה לפעמים. היה לנו בפעם הראשונה, אחרי הסבב הראשון, נסענו לאילת מוקדם מדי, ואז למדתי שצריך לתת קצת זמן בבית ואז ליסוע. נסענו לאילת מוקדם מדי, ותבור ברח לנו. בגלל שרבנו, תבור כל-כך נבהל שהוא ברח לנו. לקח לנו איזה… חצי שעה, ארבעים דקות למצוא אותו. שנינו היינו, כאילו, עם לב… משתגע, מאיך יכול להיות שזה מה שעשינו, כשרק נסענו, כאילו, לחופשה עם הילדים, ובסוף סיימנו את זה בפשוט לעשות צלילה של כולנו, כי בתוך המים לא מדברים, [זאב ואלעד צוחקים] ויש שקט, כולם עם הדגים, וה-vibe הוא טֶבע, צריך לעשות את זה.
זאב: תגידי, אבל המריבות האלה…
איילה: לא בתי מלון, זה לא… זה פחות עובד לנו. [זאב צוחק] באמת. בכנות.
אלעד: לא ניו יורק, את אומרת. [צוחק]
איילה: יותר עובד טבע, איכשהו בתוך המים, בתוך האדמה.
זאב: את דיברת בעיקר על ה… עלייך, על הילדים, על הבית, ורגע, יש פה עוד שני… שתי נקודות שמעניינות אותי. החיים, הקריירה שלך והקריירה שלו. אא, אז שלו אולי פחות מעניין, הוא כנראה מתמודד איתה, איך שכל אנשי המילואים מתמודדים. אבל דווקא מעניין אותי אותך, כי א', סתם, בהכי פשוט, איך זה להצליח להיות ראש בית מדרש, שזה דורש, נראה לי, המון-המון שעות עבודה והתעסקות וליווי, וזה לא כזה משהו שאתה אומר, 'טוב, אני אעשה קצת פחות'. וגם, איך יש כוח לזה? כאילו, גם הכי טכני יבש, וגם בכלל, להחזיק את הדבר הזה, איך עושים את זה?
איילה: אז אני אגיד שאחד, זה לא פשוט. זה לא פשוט.
זאב: אם זה היה פשוט, לא הייתי שואל.
איילה: נכון, זה לא פשוט. כן אני מרגישה, שכשאני עושה דברים שקשורים למלחמה, אז אני מרגישה הרבה משמעות. ולכן גם דיברתי קודם על הכיכר, וגם על הרבה קבלות שבת, וגם בכלל אני מרגישה, שאנשים צריכים את המקומות האלה של החיבור. ובגלל שאני כל-כך בתוך זה, אז אני יכולה לפתוח את זה ולדבר על זה, ואז גם אנשים אחרים יכולים להתחבר. אז אני מוצאת את עצמי הרבה מתעסקת בעולמות האלה, ולשמחתי ולמזלי, בתוך ה… עולם העבודה שלי, זה דבר שהוא, נדרש.
זאב: אפילו טריוויאלי.
איילה: לא רק… כן. אז אני יכולה, נגיד, לספר לך סיפור תלמודי שלימדתי השבוע, שהולך איתי הרבה בראש, מאז תחילת המלחמה, על חכם בשם רבה בר בר חנה, שהוא נמצא בספינה, ואז הוא מוצא יבשה, והוא עולה על היבשה ומתחיל לעשות מן קומזיץ כזה ולבשל עליה, ופתאום היבשה מתהפכת. ומסתבר, בגלל האש שהוא הדליק, שזה בכלל לא יבשה, זה דג גדול, שהיו עליו כמה ענפים. והוא שוב צולל, ושוב צריך למצוא את הנקודת אחיזה החדשה. וכמעט טובע, עד שהוא חוזר חזרה לספינה. ואני חושבת, שהעולם התלמודי, ובכלל העולם הטקסטואלי - הרבה אני מתעסקת גם בציונות עכשיו - הוא מאפשר לנו את המקומות האלה, שהם גם יכולים להיות מקומות של משמעות. כי כולנו, כמו רבה בר בר חנה, כל פעם מוצאים איזה נקודה שנראית לנו כמו יבשה, ואז היא מתהפכת ואז אנחנו צריכים לחפש מחדש.
אלעד: ואז מגיע הצו הבא. [צוחק קלות]
איילה: בדיוק, והיא גם מאפשרת לנו איזו פתיחה של הדבר הזה, על-ידי זה שאנחנו גם מבינים, ואני לפחות מבינה, שזה היה לפניי, זה יהיה גם אחריי. יש אנשים שהתמודדו עם זה, גם אם הם הרגישו שהם כמעט טובעים, בסוף הם מצאו נקודת אחיזה, ומצאו איזה ספינה לשוט בה ולהיאחז בה. וזה גם מה שאני עושה. ואני חושבת שהרבה אנחנו יכולים גם לראות, בטח בעולם בתי המדרש והלימוד, אבל בכלל אולי אפשר להסתכל בעולם העבודה, שנדרשת מכולנו ההתגייסות הזאת, הגמישות הזאת, היכולת לעשות איזשהו שינוי, כדי להתאים את עצמנו, ושם קורים הדברים הכי-הכי טובים. דווקא כשאנחנו עושים את הדבר הזה. להגיד שזה קל? זה לא.
זאב: אז כאילו, אני עונה…
איילה: זה נחוץ אבל.
זאב: בקצרה, את אומרת, 'לקחתי את הקריירה שלי, עשיתי לה אדפטציה למצב, שיהיה לי נוח'…
אלעד: זה לא אדפטציה למצב, תחשוב על זה בצורה שאתה עסוק בהובלה רוחנית, ובהובלות של קהילה. במה אנשים עסוקים עכשיו?
איילה: בזה!
זאב: לא…
אלעד: במה הרוח של אנשים עסוקה עכשיו?
זאב: כן ולא. אני יכול לתת לך רשימה ארוכה של מוסדות חינוך, שנשארו במה שהם רגילים, ועזבו את ה… עזבו את הדבר הזה, כי נורא קשה להתעסק בזה.
איילה: זה נכון.
זאב: ואני חושב שחבל. אבל אני אומר, פה איזה מן הזדמנות מדהימה, של לקחת את תחום העיסוק, להגיד, אוקיי, אני עושה פה איזו אדפטציה קטנה, שהיא טובה גם להם, גם לתלמידים, גם לך, גם לעולם. כאילו, גילית פה איזה משהו חדש במקצוע, כנראה, שמאפשר הרבה מאוד דברים, שאחרת אולי היו מתפספסים אפילו.
איילה: נכון. אגב, אני לא חושבת שגיליתי את זה, אני חושבת שזה משהו שהיה שם תמיד, ושאנחנו עושים אותו כל הזמן. הוא פשוט עבר איזה שינוי, להיות בתוך העולם של המלחמה. ואני כן מסכימה איתך, שאני חושבת שלפעמים נרתעים מזה, כמו שלפעמים נרתעים משכול, כי אולי זה מדבק, ולא מתקרבים. אבל דווקא…
זאב: או מפצועים בבתי-חולים, או…
איילה: או מפצועים. אבל דווקא המקומות, אני חושבת, המשמעותיים, קורים כשמעיזים להתקרב. אני כן אגיד, נגיד, שאחד הדברים שעשיתי, זה שלקחתי בתוך הדפי מקורות שלי, שאני מלמדת איתם, יש ציטוטים של נשות מילואימניקים, יש ציטוט תמיד של נעמה לוי, שחזרה מהשבי בעזה, אבל היא כתבה עוד לפני, מילים מאוד-מאוד חזקות בסוף שנת המכינה שלה, הם גם סוגרות את הספר. ובכל הרצאה שאני מעבירה ומלמדת, זה נמצא שם. שבוע הבא אני בניו יורק בהרצאות, וזה היה שם בדף. ובאחת ההרצאות התקשר אליי מי שאחראי על ההרצאה ואמר לי, "אני מבקש שתורידי את זה", אמרתי לו, "אין בעיה, אבל אני לא באה". זאת אומרת, אני, בכל הרצאה…
זאב: זה…
איילה: …מדברת על החטופים ומדברת על המילואים. אם לא רוצים, אין שום בעיה, יש מקומות אחרים. אבל זה דבר, ואז הוא אמר לי, "טוב, בסדר, תשאירי. תגידי בעדינות, אבל תגידי". אבל זה, אני חושבת, דבר שאנחנו, הוא נמצא איתנו. אי-אפשר להתעלם ממנו, צריך לתת לו מקום, ואם אנחנו מתעלמים, הוא מגיע מהדלת האחורית. וברגע שנותנים לו מקום, גם אפשר לקבל משם כוחות.
אלעד: מה הייתה המוטיבציה שלך לכתוב ספר? מאיפה זה בא?
איילה: קודם כל, זה ספר שפשוט היה צריך… הוא כתב את עצמו. [צוחקים] הוא היה צריך לצאת החוצה. אנשים שואלים אותי איך, איך כתבתי אותו בתקופה הזאת, איך הספקתי, נכון? לכתוב אותו בתקופה הזאת? אז אני אומרת שזה הפוך. תשאלו מה קרה בשבועות שבהם כתב היד היה אצל העורכת, ולא יכולתי לכתוב, זה היו השבועות שהיו לי הכי קשים. כי יש משהו בכתיבה…
זאב: כי זה ה-לשפוך החוצה את מה שבפנים.
איילה: זה גם מאפשר לשפוך החוצה, וגם יש משהו בכתיבה, שמאפשר שליטה במציאות. כי את בוראת את הדמויות בתוך הספר, ואת יכולה להחליט מה קורה להם ומתי קורה להם ואיך קורה להם, ואיך הם מתקדמות. ואת השליטה הזאת במציאות, לצערי, אני לא חושבת שלמישהו מאיתנו יש כרגע, בטח לא לי, אבל בכתיבה יש אותה.
אלעד: יהיה ספר… כאילו, אני מנסה לחשוב על ספר ההמשך.
איילה: אני מאוד מקווה שלא. [צוחקת קלות]
אלעד: זה, הסיפור לא, לא… אם אני מבין נכון, הסיפור לא נסגר.
איילה: נכון. מה זה לא נסגר? יש לו סוף, לא נעשה ספוילר, אבל שלושת המילים האחרונות הם "עד הסבב הבא".
אלעד: עד הסבב…
איילה: אני מאוד מקווה שהמילואים לא יהיו עוד כל-כך, כל-כך ארוכים, ושאם יהיו ארוכים, לפחות שזאת תהיה תעסוקה.
אלעד: שזה לא יהיה מלחמה.
איילה: כן. אין לי בעיה עם תעסוקה, אני יכולה להתמודד. רק לא תמרון.
זאב: אנחנו לקראת סיום. בא לי לשאול אותך שאלה קצת אולי חצופה. אז אם לא בא לך, את לא חייבת לענות. את יושבת פה נורא-נורא בנחת, הכל נורא מסודר. אמרת שהוא מסודר, ויש לי רושם שאת נורא מסודרת. מוציאה ספר…
איילה: אני מסודרת בראש, הוא מסודר בבגדים ובדברים האלה.
זאב: אוקיי, אז ה"בראש" הזה עובר לי, כמאוד מודעת למה קורה. 'הוא היה צריך לצאת, אמרתי לו, בסדר. כתבתי ספר כשהיה צריך, עשיתי אדפטציה בעבודה. את המפגשים האלה איתו הצלחתי תמיד לעשות.' כאילו, הכל מנוהל כזה לפי, לפי ספר. ואני אומר, איפה רגע המשבר? בטוח היה כזה, ו…
אלעד: א', היא תיארה אחד.
איילה: מיליון רגעי משבר.
זאב: אז…
איילה: ואני אתאר את אחד הראשונים.
זאב: תני לי רגע אחד, כי אני חושב שזה קצת מטעה, כי…
איילה: לא, לא, מיליון רגעי משבר, וגם אמרתי על מה שקרה, כשנהרג חבר טוב שלנו. אבל אני חושבת שאחד הרגעי משבר, אני דווקא אשים אותם בהתחלה. פעם ראשונה שהוא התקשר מעזה, אחרי תקופה שלא דיברנו, כשהוא כבר שם לא מעט ימים, ואני עומדת מכינה שניצלים, ופתאום אני רואה על הצג את הטלפון שלו. כאילו, כאילו את המספר שלו. ואני עונה, בקושי הצלחתי לדבר, ואז הוא אמר לי, "לולי?" ואני כזה, [בהתרגשות] "יצאת?" והוא אמר לי, "לא, לא, מה פתאום? לא יצאנו, אנחנו פשוט באמצע איזה משהו, אז אנחנו על גג של בניין, אז יש לי קליטה". ואז הוא דיבר איתי כמה דקות, ואני בוכה, בוכה, לא מצליחה להוציא מילה, ופתאום שומעים מאחוריו יריות, והוא אומר, "חייב לסגור!" גְ'טְ, נגמר. ולכמה שעות טובות לא הצלחתי… לא, ממנו לא קיבלתי עוד הודעה הרבה זמן, אבל אפילו לא לתפוס את הקצין מכלול, כדי לשמוע שהכל בסדר, וזה היה אחד הרגעים של אימה. עכשיו, היו לי עוד המון כאלה אחר-כך, רגעים של אימה, ואני אגיד גם עוד דבר. אני חושבת, שאת ההרגשה כשהוא שם, אי-אפשר לשחזר בגוף כשהוא לא. זה קצת כמו לידה. את זוכרת שהיה לך קשה, אבל את לא מרגישה את הכאב האמיתי. את לא יכולה להרגיש אותו בגוף. אחרת, לעולם לא תעשי את זה שוב.
זאב: כן, אנחנו נוטים לשכוח מהר מאוד את ה…
איילה: אז היו רגעים.
זאב: אבל ברגעי האימה האלה - מה עושים בבית? הרגע הזה…
איילה: כלום, ממשיכים להכין שניצלים.
זאב: השניצלים כבר נשרפים, זה כבר לא… זה.
איילה: לא נשרפים, למה נשרפים? ממשיכים להכין שניצלים.
זאב: או פְּשְׁשְׁט, חזרה למציאות.
איילה: זה התרופה הכי טובה, בסוף. ה-לעשות את הדברים.
אלעד: להיות ב-doing.
איילה: ממשיכים להכין שניצלים.
אלעד: להיות ב-doing, זה…
איילה: ואחרי זה רואים איזה סרט חמוד עם הילדים.
[שתיקה]
זאב: זה מטורף בעיניי. אני… כאילו, אני מזדהה וחושב שיכול להיות שהייתי עושה דבר דומה, אבל כשאת מתארת את זה ככה, זה מטורף בעיניי.
אלעד: זאב, אתה…
איילה: אגב, לכם קורה…
זאב: מנתק את הטלפון.
אלעד: אתה עושה את הסוויץ' הזה…
איילה: לכם קורה בדיוק אותו דבר…
אלעד: תודה…
איילה: כשאתם שם בשדה הקרב.
אלעד: בדיוק.
איילה: בדיוק אותו דבר.
אלעד: לכן אני אומר, אתה עושה את זה, אתה עושה את זה. אתה פשוט לא חושב על זה בצורה הזאת. אבל…
זאב: נכון. אבל לכן אמרתי, כשהיא אומרת את זה ככה…
אלעד: אבל אתה עושה את זה.
איילה: היה…
אלעד: אתה עושה את זה, אתה מתפקד בצורה הזאתי.
איילה: בול.
אלעד: אחד לאחד, בכל מיני אירועים שיש, מתפקד ככה, וכאילו, תעצור שנייה, תיזכר בהם, תחשוב עליהם, אתה אומר לעצמך "מה היה שם, מה היה שם"? אבל באותו רגע, התרופה הכי מהירה, היכולת הכי טובה שלך, לתפקד היא בדרך הזאתי. אחרי זה אולי צריך לדבר על זה בדרך אחרת, לעבד, לשתף, אבל באותו רגע…
איילה: אני חושבת שאחד הקטעים שהיה לי הכי קשה לכתוב, אגב, ובכיתי ללא הפסקה כשכתבתי אותו, זה היה איך שיונתן קיבל הבשורה שם, על חבר טוב שלנו שנהרג, הם היו באמצע התקפה. הוא קיבל את הבשורה, התפרק ל-5 דקות…
זאב: ויאללה, ממשיכים.
איילה: ואז לבש מחדש את כל החמישה פלאפונים, שיש לקצין אג"ם, והמשיך בהתקפה עד הערב. עכשיו, זה לא נורמלי. גם, גם אנחנו, זה לא נורמלי. בסדר? ואני, אגב, אם אתה שואל, יום שהתרסקתי לגמרי, ביום הזה. שמה התרסקתי, עד שגם האלמנה ידעה, ואז הייתי בתפעול. אבל שמה…
אלעד: כי פתאום יש מישהי ש…
איילה: שצריך לדאוג לה.
אלעד: שוב, את חוזרת חזרה לעשייה.
איילה: נכון.
אלעד: כי יש מישהי לדאוג לה.
איילה: כן, נכון.
אלעד: ולעזור לה ולתמוך בה.
איילה: הילדים גם. להכין את הילדים. כאילו, כל הדבר הזה, זאת אומרת, כל עוד רק אני ידעתי…
זאב: זה הכי קשה.
איילה: הייתי מרוסקת. ברגע ששאר העולם ידע, ואז, שוב, היה לי למי לדאוג, אז הרמתי את הראש.
זאב: אז עכשיו הבאת לי עוד שאלה, והיא תהיה האחרונה. [צוחק] מי דואג לך? מתי?
איילה: יונתן.
זאב: נֵאהה, איפה הוא עכשיו?
איילה: כשהוא בבית. לא, בסדר. אבל הוא דואג לי.
זאב: לא, אבל את…
איילה: אבל גם יש לי…
זאב: כאילו, זו תשובה קלה מדי.
איילה: יש לי חברות, ויש לי אחיות, ויש לי אמא. אני אגיד לך שהספר הזה מוקדש לה, בדיוק בגלל הסיבה הזאת. אממ, שזה נכון, צריך כאילו מישהו שיהיה שם איתנו. וגם אני אגיד שפתאום הרבה נשים מהגדוד, גם אם אני לא איתם פנים אל פנים, נהיו חברות טובות שלי, בוואטסאפים האלה, שכולנו נמצאות באותה…
זאב: של החוויות המשותפות האלה.
איילה: במֵמים המצחיקים, שאחת מאיתנו שולחת כל פעם, כשכולם בהיסטריה, כדי להרגיע. ובאמת, למזלנו, אנחנו, אנחנו מחוזקים. אני כן רוצה לסיים בלהקריא כמה מילים של נעמה…
אלעד: קדימה.
איילה: לוי.
זאב: בכבוד.
איילה: …שנמצאות פה בסוף הספר, שהיא כתבה אותם בסוף שנת המכינה שלה. וקוראים לטקסט הזה שהיא כתבה, "למדתי", והקראנו אותו לפני שהיא חזרה, ואנחנו מקריאים אותו עכשיו, אחרי שהיא חזרה.
זאב: מי זה אנחנו?
איילה: אנשים. בכיכר, ובכלל. סבא שלה, שמעתי את הטקסט הזה ממנו, בפעם הראשונה, והיא כותבת:
[מקריאה]
'למדתי לא לוותר…
…למדתי שלדברים לוקח זמן…'
ונראה לי שהמילים שלה יכולות להיות מוקדשות לכל אחד ואחת שחוזרים הביתה, וגם לנשות המילואים.
[ממשיכה להקריא]
'למדתי לקום ולנסות מחדש גם כשנראה שאין שום דרך בעולם.
למדתי שגם כשזה נדמה שכן, זה לא סוף העולם…
…למדתי לא לפחד להרגיש,
לא לפחד לנסות…
לא לפחד להראות מי אני…
…למדתי לתת את המאה אחוז שלי גם כשאני כבר מותשת.'
זו התשובה לשאלות שלך.
[ממשיכה להקריא]
'…למדתי לשמור על אופטימיות…
…למדתי שכל יום הוא הזדמנות חדשה.
למדתי', אומרת נעמה, 'שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד'.'
והמילים האלה שלה הלכו איתי כל המלחמה, וגם עכשיו, ושהלוואי שנצליח גם לא לוותר. כל פעם אמרתי גם לעצמי, אם היא, שם, לא ויתרה ולא מוותרת, אז אנחנו בטח לא נרים ידיים, והלוואי שנצליח. שישובו כולם…
זאב: אמן.
איילה: גם החיילים, ושיחזור הביתה.
אלעד: אני… אמן. אני רוצה לומר, איילה, שהרבה פעמים בשיחות האלו, יש פה אלמנט של שיתוף ושל יצירת קהילה ודיבור על הדברים הללו, אבל אני מרגיש שהיה כאן גם קצת שיעור. שיעור בהתמודדות…
זאב: שיעור בזוגיות…
אלעד: שיעור בזוגיות…
זאב: איך לעשות את זה.
אלעד: שיעור בהתמודדות, שיעור בזוגיות, שיעור באיך להיות חלק. ובחלום שלנו על הפודקאסט, אמרנו שמדי פעם יהיו לנו איזה פרקים מעשיים, להדרכות כאלו. לא תכננו, אבל אני מרגיש שהסיפור הזה שסיפרת פה היום, הוא סוג של הדרכה כזאת. אז אני, מעבר לתודה על הנשיאה בנטל הזה של המילואים, ועם כל הקושי של זה, אני רוצה לומר עוד תודה על מה שהבאת לפה היום, ושאני באמת מקווה שזה יגיע לכמה שיותר אוזניים, כי יש המון מה להיתרם מזה.
איילה: אמן.
אלעד: תודה רבה.
איילה: ותודה שהזמנתם.
זאב: תודה רבה-רבה, ושהחטופים יחזרו.
איילה: אמן, אמן.
[מתוך השיר "גיבורי על" של "התקווה 6]
"…זה הסיפור שלנו - עם ישראל
זה הסיפור שלנו…"
אלעד: תודה שהאזנתם לעוד פרק של "מאחורי המדים", פודקאסט שמספק הצצה אל מאחורי הקלעים של אנשי המילואים.
אהבתם את התוכן? שתפו לחברים שלכם. עקבו אחרינו ברשתות, בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, בטלגרם, בטיק טוק, איפה שנוח לכם. ביחד נספר את הסיפור של אנשי המילואים.
[המשך השיר]
"אנחנו עם של גיבורי על
בכל אחד תמיד מסתתר חייל
מוכן להציל את העולם"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント