top of page

בין השורות פרק 28: דמויות איומות

הפעם נתחקה אחר גיבורים ספרותיים איומים, נוראיים ובלתי נסבלים. כאלה שהיינו מלהקים אותם לתפקיד הנבל, אבל איכשהו התברגו לתפקיד הגיבור.

נדבר על "תבשלים חריפים מהמטבח הטטארי" של אלינה ברונסקי, ועל ספר הילדים הנפלא "היום הרע של טובה" שכתבה ואיירה אלונה פרנקל. על הדרך נזכיר גם את "איש ושמו אובה" ואיך לא - את הצמד האיום "מקס ומוריץ".



 

עינת: בין השורות, האחיות תמר ויינברג ועינת שימשוני מדברות על ספרים על החיים ועל מה שקורה בין השורות.

עינת: בוקר אור.

תמר: בוקר טוב עינת. מה נשמע בבוקר זה?

עינת: בבוקר זה נשמע טוב, וכמו שאפשר לשמוע אני אפילו נשמעת קצת יותר טוב.

תמר: בהחלט. בעזרת השם זה חוזר אליי, וזה מזכיר לי, זה כל הזמן יש לי בראש את ה… כשאני עובדת על הקול שלי לחזור, אז זה מזכיר לי את בת הים הקטנה.

עינת: אווו… ללה!

תמר: שאיך הקללה שלה הייתה שיקחו לה את הקול, ואיך היא שרה, וזה רץ לי בראש, השירה שלה, איך היא נכנסה לתוך הקונכיה.

עינת: לא, אני כבר רואה אותך עם השיער המתנפנף במים. חחח

תמר: כן, וזה מביא אותנו לדמויות של מכשפות נבלות שעושות דברים רעים.

עינת: זה יפה שאת חושבת על בת הים הקטנה, אבל זה לוקח אותך דווקא למכשפה. זה מראה איפה המיינד שלך נמצא.

תמר: לא, היא דמות מדהימה המכשפה הזאת.

עינת: המכשפה, כן. אני רוצה לשתף אותך, ואת המאזינים, קודם כל היום זה יום נורא מיוחד, תמר.

תמר: מה מיוחד היום?

עינת: זה יום הנישואים שלי היום.

תמר: או, מזל טוב. העולם היום הרבה יותר זוהר.

עינת: כן, היום לפני 21 שנה התחתנו, זה מדהים שאנחנו מחזיקים מעמד 21 שנה. 

תמר: כשהוא מחזיק מעמד.

עינת: כן.

תמר: היה אתגר מבחינתו, אני סבבה.

עינת: כן, מה שאני זוכרת בעיקר מהחתונה הזאת זה מה לבשנו. לא יודעת איך שהוא, זה האימג' שנתקע לי בראש.

תמר: אני לבשתי שמלה לבנה.

עינת: וסוודר של אבא.

תמר: כי היה קר, היה מאוד קר.

עינת: היה קר, היה חורף, אנחנו נמצאים בעיצומו של חורף.

תמר: כן.

עינת: אני לבשתי שמלה מקסימה. שמלה מקסימה שחורה עם איזשהו נופך בורדו. אז היה בשיא האופנה בדים שיש להם מין שני...

תמר: אורגנזה מבריקים כאלה.

עינת: בשני צבעים, כן, זה הלך חזק, הסגול וכתום, והבורדו ושחור. איום, זה נורא.

תמר: חחח

עינת: אבל ממש ממש אהבתי את השמלה הזאת, קניתי אותה ברנואר.

תמר: כל הכבוד שאת זוכרת דברים חשובים. חחח אז מתוך המקום הזה של זוגיות ונישואים, אני רוצה לשתף אותך בקראש הראשון שהיה לי.

עינת: מילא אותי, בואי נשתף את המאזינים שלנו.

תמר: בואי נשתף את המאזינים… עינת…

עינת: אוקיי, אז הייתי בת 12, אני חושבת, אני חושבת שהייתי בערך בת 12, וראיתי את הסרט "רובין הוד, נסיך הגנבים" עם קווין קוסטנר. וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בקולנוע את אלן ריקמן.

תמר: אהה..חשבתי את קווין קוסטנר

עינת: לא, קווין קוסטנר. את מי הוא מעניין? אה, סליחה, אני צעירה. אלן ריקמן שיחק שם את הנבל הכי נבלי אולי שאני אי פעם ראיתי בקולנוע. הוא שיחק את השריף מנוטינגהם, האכזר הרשע הנוראי. ואני פשוט התאהבתי בו.

תמר: וואי, יש לו פרצוף של נבל של אלן ריקמן.

עינת: יש לו פרצוף של נבל, יש לו חיתוך דיבור של נבל.

תמר: אחר כך בהארי פוטר זה גם בא בהפוך על הפוך.

עינת: הוא כמעט תמיד משחק את הנבלים. כי באמת יש בו משהו, יש לו פרצוף שיודע להיות מרושע.

תמר: הוא יכול להיות אורסולה, את חושבת?

עינת: אני חושבת שהוא כבר לא יכול להיות כלום כי הוא כבר מת. אבל...

תמר: אולי ה-AI יפיח בו חיים ויעשה אותו אורסולה.

עינת: אוי, אני לגמרי בעד. אבל היה משהו בהופעה שלו פשוט ממגנט. ואני התאהבתי, וזה עוד היה בתקופת הוידאו, ואני מצאתי את עצמי מריצה את הקלטת וידאו כל פעם, קדימה ואחורה, כדי לשמוע אותו אומר, "Get me Robin Malacca." סליחה, אז זה פשוט, אני נמסתי מזה.

תמר: חחח

עינת: עכשיו, זה הכניס אותי לתוך איזשהו לופ רגשי נוראי, כי אני מצאתי את עצמי מתאהבת בנבל. הוא היה דמות נוראית. אז איך זה יכול להיות שאני כל כך, כל כך נמשכת לדמות האיומה הזאת? מה זה אומר עליי כבן אדם? האם אני בן אדם איום ונורא?

תמר: זאת אומרת, התוכנית שלנו היום היא מעין ניסיון ספרותי להתאהב בנבלים?

עינת: כן.

תמר: נבלות.

עינת: אנחנו הולכים לדבר היום על דמויות איומות. עכשיו, נבלים ודמויות איומות בספרות זה לא דבר שהוא סנסציוני ומרעיש, כי כמעט בכל ספר יהיה לנו גם את הנבל.

תמר: אבל לא נבל הגיבור.

עינת: בדיוק.

תמר: אנחנו הולכות לדבר על דמויות נוראיות שנבחרו להיות...

עינת: מובילות סיפור.

תמר: זה ה"פרוטגוניסט" של הספר ולא "האנטגוניסט" של הספר.

עינת: אני אף פעם לא זוכרת את המילים האלה. אנשים משתמשים בהם, אנשים בתחום שלנו, בוא נגלה למאזינים, אנשים בתחום שלנו משתמשים במילים האלה כל הזמן, "פרוטגוניסט", "אנטגוניסט".

תמר: אבל זה מאוד קל, "פרו" זה בעד ו"אנטי" זה נגד.

עינת: אני לא זוכרת, באמת, אני מחזיקה בעצמי בן אדם די אינטליגנטי, יש לי אוצר מילים מאוד גדול. פה יש חורים של הגבינה השוויצרית, אני לא מצליחה…

תמר: אוקיי, אז זה כמו…

עינת: הנמסיס, אני לא מצליחה לזכור מה כל מילה אומרת.

תמר: טוב, אז "פרוטגוניסט" זה הגיבור שמוביל את הסיפור, וה"אנטגוניסט" זה הנבל שמנסה לחבל בדרכו.

עינת: יש טוב ויש רע. בואי נתרכז למונחים האלה בעברית.

תמר: טוב, אז אנחנו מדבר על דמויות איומות שנבחרו להיות גיבורי הסיפור ולהוביל אותו. יש לנו כמה ספרים נפלאים לדבר עליהם היום, או פחות נפלאים, אנחנו נדסקס על זה. קודם כל יש לנו את הספר "תבשילים חריפים מהמטבח טטארי", שכתבה אותו אלינה ברונסקי ותרגמה אותו לעברית מגרמנית נועה קול והוא יצא בהוצאה משותפת של הוצאת הכורסא ושל תשע נשמות.

עינת: שזה כבר מעיד עליו שיש בו משהו טוב.

תמר: כן, זה ספר שזכה לתשבוחות ולפרסים ולכל מיני כאלה.

עינת: כי הגיבורה היא כל כך איומה.

תמר: איומה ונוראה, באמת. איזה מוח הוגה כזאת אישה זוועתית, אנחנו עוד נדבר עליה. ויש לנו גם את ספר "הילדים אחד האהובים עליי, היום הרע של טובה", שכתבה אותו אלונה פרנקל והוא יצא בהוצאת מודן. ואולי אנחנו נזכיר עוד כל מיני דמויות ספרותיות נוראיות.

עינת: נוראיות, ואתם מוזמנים גם לחשוב בעצמכם על איזה דמות הייתם רוצים להעלות על המוקד, כי היא מגיעה לה, כי היא ממש ממש מגיעה לה. כל הגיהנום עלי אדמות וגם בעולם הבא, כי היא דמות נוראית. פשוט מזעזעת.

תמר: אז אנחנו מתחילים עם הדמות הראשית בספר "תבשילים חריפים מהמטבח הטאטארי". אנחנו מתחילים עם דמותה הנוראית ביותר של רוזלינה אחמנטובה, שהיא גיבורת הסיפור שלנו. אני אקריא לך ולמאזינים קטע מתוך העמוד הראשון של הספר, שאני חושבת שהוא עושה את ההצגה הטובה ביותר לדמות של רוזלינדה.

[תמר מקריאה מהספר]

סולפיה ישבה על שרפרף במטבח. כתפיה היו משוכות מעלה בצורה מכוערת, ועיניה היו אדומות, כי במקום פשוט להניח לדמעות לזלוג, היא שפשפה את הפנים בגב כף היד. וזאת, אף שכבר מגיל צעיר לימדתי אותה איך לבכות מבלי להתכער ואיך לחייך, מבלי להבטיח יותר מדי. אבל סולפיה לא הייתה מוכשרת. עליי להודות שהיא הייתה אפילו די טיפשה. אבל אחרי הכל, היא הייתה הבת שלי, ולא רק זאת היא הייתה בתי היחידה.

וכשהסתכלתי עליה יושבת ככה על שרפרף בגב כפוף ובאף דולף, כמו תוכי קטן על מוט, התעוררו בי רגשות מעורבים. יותר מכל דבר אחר רציתי לצרוח עליה, "תיישרי את הגב, תפסיקי למשוך באף, תפסיקי לבעוט כמו עגלה, ותנסי לא לפזול לכל הרוחות". אבל גם כאב לי הלב עליה.

היא בכל זאת הייתה הבת שלי. בת אחרת לא נולדה לי, וגם בן לא.

עינת: כן, זאת רוזלינדה. ככל שאנחנו ממשיכים בספר, היא מתגלית באפס מודעות לעצמה ליוהרה שלה. באמת, היא דמות זוועתית. היא קודם כל סובלת מרמות מטורפות של נרקיסיסטיות. היא בטוחה שהיא מוצלחת, חכמה, פיקחית, מוכשרת, יפהפייה. היא בטוחה שכולם מסובבים אחריה את הראש ברחוב.

עינת: והיא יודעת הכל.

תמר: היא יודעת הכל טוב יותר מכולם.

עינת: כולל בעלה, הבת שלה, השכנים, הקולגות שלה. היא ממש היא בזה לכולם בצורה איומה. רק היא מבינה יותר טוב מכולם. והאופן שבו היא בזה לבת שלה, הוא פשוט מעורר סלידה. עכשיו, את רואה את הילדה הזאת שהיא מתוארת מפיה של רוזלינדה. כן, כל הספר מסופר בגוף ראשון. אנחנו מקבלים את כל הסיפור, את כל תפיסת העולם של רוזלינדה מתוך העיניים שלה. את רואה איך היא מסתכלת על הבת הזאת. היא מכנה אותה פלגמטית ומכוערת וטיפשה וחדלת אישים וחסרת אונים ואת אומרת, לא פלא שסולפיה יצאה כזאת עם אימא כל כך נרקיסיסטית שתלטנית וחסרת אמפתיה.

עינת: עכשיו, הבת הזאת היא קודם כל היא כן מוכשרת. היא אחות ויש לה עבודה טובה. והיא מנסה לברוח מהבית כמה שאפשר. היא מסתירה מאמא שלה את הבן זוג שלה. היא מסתירה מאמא שלה המון דברים.

תמר: כן, היא ממש ממש מנסה להתנתק מלפיתת החנק של האמא הזאת. ואפילו היא עושה יד אחת עם אבא שלה מאחורי הגב של האמא. וכשאמא שלה מגלה את זה, זה אפילו לא מפילה שום אסימון. כלום.

עינת: לא. זה גורם לה לכעוס מאוד. 'איך עשיתם דבר כל כך מטומטם בלי לשתף אותי? אני הייתי מצילה אתכם מהטעויות שלכם.' אבל זה לא גורם לה לעצור ולהגיד, רגע, אם גם בעלי וגם הבת שלי עושים דברים מאחורי הגב שלי, ולא משתפים אותי בהחלטות מאוד גורליות, אולי זה צריך לעורר בי סימני שאלה? לא.

תמר: לא, לא, לא, ממש לא. ואני מצאתי את עצמי מקריאה קטעים בכל מהספר, תוך כדי קריאה על אפס המודעות העצמית שלה, גם מול מראה מאוד מאוד שקופה, ברורה ונהירה. היא לא...

עינת: היא ממש חסרת מודעות עצמית.

תמר: עכשיו, הספר באמת מתחיל מזה שסולפיה יושבת ובוכה, כי סולפיה בגיל 17 מגלה שהיא בהיריון. ואנחנו מדברים על ברית המועצות של שנות ה-70.

עינת: אה, 80 כבר.

תמר: אני חושבת שזה מתחיל, זה ייגמר בסוף שנות ה-90, אבל אני חושבת שזה מתחיל ככה בשנות ה-70. ובאמת, רוזלינדה לא ממש יודעת מה לעשות עם זה.

עינת: עכשיו, רוזלינדה, אם אתם חושבים שהיא איזה בת נסיכים, לא, רוזלינדה היא טטארית. היא גם נחשבת מאוד, בקאסט נמוך יחסית, לרוסים של ברית המועצות. הבעל שלה, שגם הוא טטארי, הוא מאוד רוצה להיטמע בתוך ברית המועצות. הוא לא רוצה קשר עם העבר שלו, אוכל מסורתי, להשוויץ בכל מיני שורשים אתניים כאלה ואחרים. הוא מאוד רוצה להיטמע, הוא נכנס חזק לתרבות הרוסית, שכולנו אחד וכולנו אותו דבר. וסולפיה, היא דווקא מתעקשת על ה… לא סולפיה, סליחה.

תמר: רוזלינדה. רוזלינדה, היא מתעקשת על השמות הטטארים, שנגיד לנכדה שלה, שהיא קוראת לה… אמינט.

עינת: אמינט.

תמר: אז היא יודעת שקוראים לה ברחוב אניה. זה השם הרוסי שלה, אבל היא מתעלמת מהשם הזה.

תמר: גם סולפיה, כולם קוראים לה סופיה, אבל רק רוזלינדה בעצמה מתעקשת לקרוא לה בשם הטטארי סולפיה. עכשיו, רוזלינדה עצמה אין לה באמת קשר מאוד חזק לתרבות הטטארית, מהבחינה הזו היא לא מכירה הרבה.

עינת: כי היא יתומה.

תמר: נכון, היא התייתמה בגיל מאוד צעיר.

עינת: היא גדלה בבית יתומים עם אח שלה, שגם אותו בשלב מאוד צעיר היא מאבדת.

תמר: כן, והיא גדלה בבית יתומים סובייטי.

עינת: זאת אומרת, היא לא גדלה על ברכי התרבות הטטארית. היא מתעקשת לקרוא לנכדה שנולדת, כן, אנחנו אמרנו שסולפיה מגלה שהיא בהיריון, ורוזלינדה מנסה בכל מיני דרכים לאבד את ההיריון הזה, כי זה האסון הכי גדול שיכול לקרות, שבגיל 17 הבת שלה תלד ילדה לא חוקית.

עינת: מרוח הקודש?

תמר: מרוח הקודש, כמובן. כי עכשיו, למה היא נולדה מרוח הקודש? כי רוזלינדה כל כך מזלזלת בסולפיה, שהיא לא חושבת שאיזשהו גבר ירצה בכלל להסתכל עליה. עד כדי כך היא אטומה לבת שלה. העניין הוא כשהנכדה הזאת נולדת, קורה משהו שרוזלינדה לא צפתה אותו.

עינת: היא מתאהבת בה

תמר: ממש. והנכדה הזאת היא כל מה שרוזלינדה פיללה שיהיה בבת שלה. היא כבר מרגע שהיא נולדת, רואים עליה שהיא תינוקת יפה, שהיא בריאה, שהיא חזקה, שהיא נבונה מאוד, ורוזלינדה מיד לוקחת חסות עליה. היא זאת שנותנת לה את השם, וישר לוקחת חסות על הילדה הזאת, היא מתייחסת אליה כאילו היא ילדה שלה. היא ממש לוקחת עליה בעלות.

עינת: כן, היא מוכנה לזרוק את הבת שלה, ובלבד שהיא תגדל את הנכדה.

תמר: ברמות שהיא באמת עושה דברים איומים, היא הולכת ומדווחת על הבת שלה שהיא חולת נפש, כדי שלא יתנו לה משמורת על הילדה. דברים באמת, אימא לא אמורה לעשות לבת שלה דברים כאלה. ובאיזשהו שלב באמת סולפיה לוקחת את הילדה ובורחת מהבית, כדי להשתחרר מהאימא הנוראית הזאת, וזה לא, וכמו שאמרתי…

עינת: ועדיין לא נופלים לה שום שום שום אסימונים.

תמר: לא, לא, היא ממשיכה לרדוף אותם, היא ממשיכה להתעמר בהם, ולהתערב להם בחיים, וככל שהיא מתערבת יותר בחיים, כמובן מתוך מחשבה ואמונה שהיא עוזרת לסולפיה ומצילה אותה מעצמה, היא רק הולכת והורסת לסולפיה את החיים. לבנה אחר לבנה.

עינת: לסולפיה, לבעלה, לכולם מסביבה.

תמר: ממש. באמת דמות, אין שום דבר טוב להגיד עליה. עכשיו, כמה שהיא דמות נוראית ואיומה ומפלצתית, בתחילת הספר, לפחות עד האמצע שלו, יש משהו בספר, זה באופן שבו הוא כתוב, שהוא מאוד קולח ומאוד זורם ומאוד תופס, כי יש שם הרבה הומור. זאת אומרת, הדמות של רוזלינדה, היא באיזשהו מקום, היא כל כך גרוטסקית, ומוגזמת, שזה קומי.

עינת: כן, בהחלט קומי, וקצת כמו, הזכיר לי קצת את 'איש ושמו אובה'.

תמר: כן, רק שאובה הוא דמות מאוד מעוררת אמפתיה. כמה שהוא דמות קשה ובלתי נסבלת, ואת אומרת, זה לא סוג...

עינת: מתנשאת ומזלזלת.

תמר: את אומרת, אני לא רוצה שכן כזה ליד הבית שלי, אבל יש בו טוב לב, 

עינת: נכון.

תמר: שתוך כדי הספר הוא לאט לאט נחשף, טוב הלב שלו.

עינת: כי אתה מגלה מה היה לפני כן וכולי, ופתאום אתה מתמלא אליו אמפתיה, וגם הוא עובר איזשהו תהליך תוך כדי הספר. מה שהדהים אותי בספר הזה, שהיא נשארת כזאת קוץ עד הסוף.

תמר: נכון, היא לא עוברת שום תהליך של ..

עינת: ולא משנה כמה המציאות נהיית קשה לה, באמת, המציאות נכנסת בה שוב ושוב ושוב.דברים קורים, ושום דבר לא מזיז את הקשת הזאת.

תמר: גם כשהנכדה הזאת, אמינט, שהיא באמת אוהבת מאוד, וקשורה בנפשה, וכשהיא רואה ש...

עינת: ומשקיעה בה כספים, ומשקיעה בה, באמת, את עתידה.

תמר: גם כשהנכדה הזאת מטיחה בה בפרצוף, "את הרסת לי את החיים", זה לא גורם לה לזוז מילימטר מעמדתה.

עינת: אההה תני לי, תני לי קצת חוסר מודעות כזה.

תמר: לא, לא, זה ברמות נוראיות. עכשיו, באמת, עד מחצית הספר, אני הרגשתי שזה זורם לי, וזה כיף לי, כי זה היה מאוד משעשע. באיזשהו שלב קרו שני דברים. קודם כל, היא הולכת ונהיית איומה יותר ויותר. היא הולכת ועושה דברים יותר ויותר נוראיים.

עינת: כן, כבר זה ממש על הפרצוף, בפרצוף, ולא מאחורי הגב, ולא...

תמר: זה כבר ברמה של התעללות.

עינת: כן. זה כבר באמת ברמה...

תמר: זה כבר לא מניפולציה, זה ממש…

עינת: את אומרת איך את יכולה להיות אישה כל כך רעה. איך את יכולה...

תמר: באמת, אנחנו לא נעשה ספוילר, אבל היא באמת, היא מחרבת לסולפיה את החיים. עד לשלב שהיא באמת בסופו של דבר מביאה ממש למותה. ואת אומרת, איך את יכולה לעשות דבר כזה? איך את יכולה להיות כל כך קרה, כל כך אטומה, כל כך אגוצנטרית, ועם זאת, עם תהליך ההחרפה של מה שהיא עושה, זה גם, באיזשהו שלב, ההומור ממצה את עצמו. זאת אומרת, המחצית השנייה של הספר כבר לא הרגישה לי כל כך כל כך...

עינת: יש צחוקים ויש חלאס?

תמר: כן. כי בשלב, אוקיי, הבנתי. הבנתי את ההומור, הבנתי את הקטע, הבנתי את הגרוטסקיות של הדמות שהופכת אותה לקומית, אבל באיזשהו שלב, זה כבר די, אין משהו אחר שימלא. שוב, הדמות לא עוברת שום התפתחות.

עינת: הדמות לא עוברת שום התפתחות. את יודעת מה? בהפוך על הפוך, זה משך אותי עד הסוף, כדי לראות באמת אם קורה לה משהו, אם משהו יפיל לה את האסימון. עכשיו, ככל שהספר מתקדם, אני חשבתי שמה שיפיל לה את הסימון צריך להיות יותר עצום ויותר גדול ברמה של, לא יודעת, כריתת איבר או משהו כזה.

תמר: לא, אז גם אני, אני כל הזמן משכתי, כי רציתי להגיע כבר לקטע שהיא משתנה, שהיא מבינה, וזה לא מגיע. צריך הרבה אומץ כדי לבחור דמות ראשית שהיא דמות איומה.

עינת: כן, זאת אומרת, גם על זה, כשקראתי את הספר, חשבתי גם על זה. זאת אומרת, אם אני כעורכת הייתי מקבלת כזה כתב יד, האם הייתי מחזירה אותו לכותב ואומרת לו, "תקשיב, זה לא אמין".

תמר: אני לא חושבת שזה רק עניין של הלא אמין, אלא גם עניין האם הקוראים יצליחו ללכת בעקבותיה של דמות, שהיא לא מעוררת אמפתיה.

עינת: אבל היא מעוררת כעס. גם כעס הוא רגש.

תמר: נכון. אבל אני חושבת ששוב, עד אמצע הספר אני לא כעסתי עליה. היא שיעשעה אותי. חוסר המודעות שלה, הגרוטסקה הזו, פשוט היה משעשע וכל הזמן, שוב, הייתה בצפייה כזאת שזה יהיה מין סוג של קומדיה של טעויות, שבאיזשהו שלב אז זה יפיל אותה.

עינת: כן, אני טיפוס רומנטיקן, למרות שאני לא נראית.

תמר: את נראית.

עינת: ממש לא. לא, אני כולי שיניים וחודים, אבל אני רומנטיקנית ואני כן רוצה לראות שבסוף הטוב מנצח, שבסוף יש התפתחות, שיש איזה שהגיבור עובר משהו. זה לא רק שהמציאות נכנסת בו פעם, פעם, פעם, פעם, פעם, פעם, אלא שבסוף זה קורה. ראיתי היום איזשהו סרטון קטן של טד, על מישהי שאמרה שכשהייתה בת 19, היא עבדה בחנות טארגט בארה"ב, ונכנסה מישהי ואמרה לה, תלכי לתחרות יופי, את יפיפייה, את תיהיי מיס אמריקה והיא הלכה לתחרות יופי והיא לא זכתה. ושנה אחרי זה היא ניסתה עוד פעם ולא זכתה. ואז היא הלכה לאוניברסיטה, היא התחילה ללמוד, ונגשה לתחרות יופי ולא זכתה. והיא נגשה שוב לתחרות יופי גם בפעם השישית ולא זכתה. וכשהיא נגשה בפעם השביעית, אחר כך היא הגיעה להיות מיס אמריקה. ואז היא אמרה...

תמר: זה מדהים אותי, הנחישות להפוך למשהו ש...

עינת: לא משנה, זה לא מדבר אלייך, זה מדבר אליה. העניין פה, הוא היה הנחישות. העניין פה הוא היה שבסוף כשאתה מתעקש על משהו, אז יש פיצוח, אז חייב לקרות. וככל שהקשיים נהיים גדולים יותר וקשה יותר לפצח את זה, אתה יכול למשוך איתך את הקוראים לדרגה הבאה, ואז בסוף לקבל את הקליימקס לא אחרי שלוש נפילות, אלא אחרי שש נפילות. שזה קליימקס עוד יותר מרגש. ועוד יותר, שבחורה שמגיל 19 מנסה להתקבל לתחרות יופי, אפילו לא נכנסה לתחרות יופי ארצית. ורק בגיל 25 זה קורה. זה מרגש.

תמר: אבל תחשבי שהיינו לוקחים את הסיפור הזה והופכים אותו לספר, והיא הייתה מנסה פעם אחת ושתיים ושלוש ושש ושבע, וגם בפעם השביעית היא הייתה נכשלת וככה היה נגמר הספר.

עינת: נו, הנה, קראנו את זה.

תמר: איזה מבאס. מי רוצה לקרוא ספר...

עינת: תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי.

תמר: אז...

עינת: של מישהי שהמציאות נכנסת בה פעם, ועוד פעם, הבת שלה נכנסת להיריון. בן זוג של הבת שלה עוזב אותה. היא באה לגור אצלה בבית, היא בורחת מהבית שלה. כאילו, יש מלא דברים שקורים, ואנחנו לא נעשה ספוילרים ולא נגלה, אבל יש מלא דברים שקורים, והסתומה הזאת היא בטוחה שהיא מרכז העולם.

תמר: לגמרי. שהיא יודעת, היחידה שיודעת מה נכון ומה טוב, וכל מה שלא מתיישר לפי ה… -state of mind שלה, הוא הטעות.

עינת: לחלוטין.

תמר: עכשיו, נקודת זכות היחידה שאני יכולה ללמד עליה זה להגיד, אולי באמת העובדה שהיא עצמה גדלה בבית יתומים סובייטי, שאני מתארת לעצמי שזה לא ממש… המקום הכי חם, עוטף ואוהב.

עינת: אין ילד שרע, יש ילד שרע.

תמר: אנחנו בהמשך אנחנו נדבר על המשפט הזה, אני חושבת שאנחנו נגיע למסקנה אולי שיש ילד רע, אבל אולי זה שהיא גדלה בלי משפחה תומכת, בלי אהבת אם, בלי מעטפת רגשית כזאת, אולי זה מה שגרם לה להפוך למפלצת שהיא, ולהיות חסרת יכולת לגלות אמפתיה לבת שלה, לשאר בשרה. זה אולי איזושהי נקודת זכות קטנה, אבל גם זה לא מצדיק את ההתנהלות האיומה שלה.

עינת: והנה, את רואה שזה נהיה רב מכר.

תמר: זהו, אז זה באמת מעניין, ובאמת מעניינת אותי פה הבחירה של הסופרת, כי כמו שאמרתי קודם, דרוש אומץ כדי לבחור בדמות כזאת להיות הדמות המובילה שלך.

עינת: כן, דרוש גם אומץ של העורך, אני תמיד מסתכלת על ספרים בעיניים של העורך, על בחירות של כתיבה בעיניים של עורך, כי עורך אמור לתמוך, או להוריד, או לנתב.

תמר: או להציל.

עינת: כן, לנתב את הקול של הכותב, כדי שיצא מזה משהו יותר מזוכך ויותר אמיתי, ויכול להיות שזאת באמת, בגלל שזאת הבחירה של הכותבת, וזה הקול, בקוף ובכף של הכותבת, כל מה שיש לה, כל מה שהיא רצתה לומר, בגלל זה זה תפס, כי היה שם איזושהי אמת של סיפור.

תמר: כן, זה שרוזלינדה היא כל כך עקבית בהתנהגות שלה, אני חושבת שזה דווקא מחזק את האמינות שלה.

עינת: זה מה שמציל אותה.

תמר: בדיוק, כמה שהיא מוגזמת ומופרכת.

עינת: וסתומה. באמת יש אנשים כאלה?

תמר: התשובה היא כן.

עינת: לא.

תמר: יש אנשים נרקיסיסטים.

עינת: לא, לא, לא.

תמר: אני... יצא לי לשמוע סיפור מאוד קשה, של מישהי שיצאה מזוגיות עם אדם נרקיסיסט, וזה פחות או יותר מה שהיא תיארה. זאת אומרת, אנשים נרקיסיסטים הם כאלה, עד הסוף. וזה נורא ואיום באמת לחיות לידם. זה לקח אותי, המחשבה הזאת, לספר שלי "רוחות טובות", שבו הגיבורה, נוגה, היא גיבורה די מעצבנת. היא טיפוס מעצבן.היא תיכוניסטית, מרוכזת, כמו הרבה תיכוניסטים, מאוד מרוכזת בעצמה, בטוחה שכולם טיפשים ורעים, אף אחד לא מבין אותה, רק היא מסכנה ואומללה וכו'. והיא באמת מאוד מאוד מרוכזת בעצמה, ובבעיות הקטנות והלא מאוד משמעותיות שלה, כי סך הכל יש לה חיים טובים, היא סתם בכיינית.

עינת: נכון, אבל הגיבורה שלך, היא… קורה לה משהו בסיפור. היא לא נשארת ילדה מעצבנת.

תמר: נכון, היא עוברת התפתחות, ואני חושבת שמה שגרם לי לאהוב אותה, כי אני לא חושבת שסופר יכול באמת לכתוב דמות אם הוא לא אוהב אותה. ומה שגרם לי לאהוב את נוגה, למרות שהיא באמת מאוד מעצבנת בתחילת הספר, זה קודם כל היה לי אמון בה, שהיא באמת יכולה להתפתח, והיא באמת יכולה להשתנות, והיא יכולה לצאת מעצמה, ולקבל ראייה יותר רחבה, ולהיות במקום אחר. ובאיזשהו מקום היא גם קצת הזכירה לי את התיכוניסטית המעצבנת והאגוצנטרית שאני הייתי. ואני מרשה לעצמי להסתכל על עצמי היום ולהגיד, גם אני קצת השתפרתי, אני לא נשארתי אותה…

עינת: נכון, אבל בוא נגיד כשאת בת עשרה, זה באיזשהו מקום זה נסלח.

תמר: נכון.

עינת: כשאת אישה מבוגרת, ויש לך אחריות על ילדה, ואחר כך על נכדה, זה בלתי נסלח. באמת.

תמר: בהחלט, ואנחנו גם נראה את זה כשאנחנו נדבר בהמשך על ספרי ילדים. למה באמת עם ילדים קל לנו יותר לקבל את הדמויות האיומות?

עינת: שוב, כי אנחנו מאמינים שיהיה שם גאולה, אנחנו מאמינים שיהיה שם פתרון טוב. זאת אומרת לך, זה מה שמשך אותי לאורך כל הספר, גם כשהיא הייתה גועלית. כי האמנתי שכמו ב'איש ושמו אובה' ובסוף, בסוף יקרה משהו טוב.

תמר: ואגב, זה מה שרואים על הדמות של אמינט. שאמינט… לא סתם רוזלינדה מאוד מתאהבת בה.

עינת: היא באמת רואה בה איזה שהם קווי דמיון. אמינט, לפחות בשנות ילדותה המוקדמות, באמת מאוד מאוד מזכירה את רוזלינדה. גם כי יש משהו בקווי האופי שהם דומים, גם אמינט היא מאוד דעתנית. גם במראה… את, תתארי.

תמר: במראה שלה, הם דומות אחת לשנייה, אמינת, יש לה הרבה ביטחון עצמי, היא בניגוד, לסולפיה שהיא טיפוס מהוסס, וביישן, ונחבא אל הכלים, אמינט, היא יודעת לעמוד במרכז הבמה, ושיסתכלו עליה, ויש לה הרבה ביטחון. מהמבחינות האלה, היא מאוד מזכירה את רוזלינדה, ואנחנו גם רואים, יש שם קטע שבאמת סולפיה, רוזלינדה, סליחה, מסתכלת על אמינט. את הזכרת את זה כשדיברנו על זה מקודם. מסתכלת על אמינט, ואומרת, היא מאוד מזכירה לי מישהו.

עינת: וואי, אז כן, זה קטע שהכרתי.

תמר: וסולפיה אומרת לה, כן, היא מחקה אותך.

עינת: ורוזלינדה לא באמת… רוזלינדה במקום להגיד, אוקיי.

תמר: אז זאת אומרת, באמת בילדותה, אמינט מזכירה מאוד את רוזלינדה, ואת אומרת, יש כאן חשש שהיא תהפוך להיות כמו סבתא שלה. אבל לא, אמינט בניגוד לרוזלינדה, לא מתפתחת להיות האישה המגעילה הזאת.

עינת: נכון, כי קודם כל, אמינט גדלה בסביבה האוהבת, בניגוד לרוזלינדה, שגדלה בבית יתומים.

תמר: נכון.

עינת: יש גם… דמיינו לבד איך זה עובד. דבר שני, אמינט חיה בעולם אחר מרוזלינדה. העולם שלה הוא כבר הרבה יותר פתוח למערב, ואחר כך הם גם עוברים לגרמניה.

תמר: כן. וגם סולפיה נותנת לאמינט את הקונטרה לרוזלינדה. כמה שרוזלינדה מנסה נורא להתערב בחינוך של אמינט.

עינת: רוזלינדה מאוד סובייטית בתפיסה שלה על מה יש לי ומה אין לי, מה מגיע לי ומה לא מגיע לי, ואמינט לא שם.

תמר: נכון. אמינט הרבה יותר חושבת על עצמה ועל ההתפתחות האישית שלה, כשרוזלינדה מאוד שייכת לדור הסובייטי הזה, של "ללכת לפי הקווים, ואז יהיה לי טוב" כי אם אני עושה מה שצריך, ואני עובד, ואני הולך לעבודה והבעל שלה הוא חבר בהסתדרות, אז הם מסודרים. אז יש לה דירה עם שני חדרים ושותפה, אבל זה מה שמגיע לה, והיא שמחה בזה. היא לא שואפת ליותר, היא לא נעלבת, מגיע לה פחות. הדברים הם מאוד מסודרים, ואצל אמינט, זה כבר חיים אחרים.

עינת: נכון. זה כבר ההתפרקות של ברית המועצות. ולכן, יכול להיות שבגלל זה, יש שם פוטנציאל לצמיחה וריפוי.

תמר: אני חושבת שהנקודה שבה אני אמרתי לעצמי, הרגשתי מין רוגע כזה, ואמרתי, אוקיי, יש תקווה לאמינט, היא לא תגדל להיות רוזלינדה מספר שתיים. כשלסולפיה נולדת בת נוספת, סופיה מתחתנת עם יהודי. מה שמראה לנו את כל הרגשות האנטישמיים של רוזלינדה.

עינת: מוציאות אותה גזענית קצת.

תמר: כן, גזענות, בדיוק. ונולדת בת נוספת, ורוזלינדה לגמרי אדישה לנכדה, לנכדה הנוספת, זאת כמה שהיא מתה על אמינט, ועושה כל בשביל הנכדה שלה. לנכדה השנייה, שקוראים לה לנה, היא ממש לא מעניינת אותה.

עינת: אבל מי שמאוהבת בה, זאת אמינט.

שתיהן יחד: זאת אמינט.

תמר: אמינט מתאהבת באחות הקטנה הזאת, ושם אמרתי, אוקיי, אמינט מסוגלת לגלות אמפתיה וקשר וחיבור, שרוזלינדה לא מסוגלת אליה. אז כמו שאמרנו, אצל ילדים, אנחנו מקבלים התנהגות איומה בסלחנות הרבה יותר גדולה. ואחד מהספרים האהובים עליי, זה הספר "היום הרע של טובה", שכתבה ואיירה אלונה פרנקל, הנהדרת, היא באמת ילדה איומה. היא ילדה איומה ונוראית.

[תמר מקריאה מהספר]

בוקר נהדר אחד, ופקחה טובה את עיניה, והרגישה שהיא רעה מאוד. וטובה פשוט נותנת דרור לתחושה הזאת, שהיא מרגישה רעה מאוד, ולאורך כל הספר, היא עושה דברים רעים מאוד. היא פשוט ילדה מעצבנת.

עינת: ספר נפלא, שכתבה אלונה פרנקל, ואיירה אותו. זאת אומרת, את כל הציורים שאתם זוכרים, מ'הסיר של נפתלי' וכולי, זה דומה פה, זה הצבעוניות נהדרת, הספר פשוט עשוי נפלא.

תמר: אז כן, אז היא צובטת לתינוקת ציונה בטוסיק, והיא מושכת בזנב של החתול, והיא שמה לדג אוכל מפלסטלינה, והיא שופכת על אימא שוקו, והיא מציקה לילדים בגן, וגונבת לחברה את הסנדוויץ', משתטחת על הרצפה, וצורחת בדרך הביתה, ובאמת עושה את כל הדברים שאנחנו שונאים שילדים עושים. אני חושבת שכל הורה מכיר ימים כאלה אצל הילדים שלו, שפשוט בא לך לתפוס את הילד, ולהגיד לו, מה נסגר איתך? כאילו, באמת?

עינת: ואז הוא עושה את זה בספר, ואתה מת מהמבוכה.

תמר: נכון, אני פעם אחת הלכתי בסופר, והייתה שם אימא שהבן שלה עשה לה סצנה נוראית, והוא ממש, הוא צרח, והשתולל, ואת ראית כמה שהיא נבוכה, וכל מה שרציתי היה לבוא אליה, ולחבק אותה, ולהגיד לה, את אימא טובה. זה קורה לכולנו.

עינת: תוכלי להשאיר אותה פה, לחזור מחר, היא תהיה באותו מקום.

תמר: כן, אז עכשיו, טובה היא באמת ילדה מאוד רעה לאורך כל היום. יודעת את זה.

עינת: היא יודעת את זה,

תמר: וזה ממש לא מפריע לה, היא אפילו נהנית מזה, רואים עליה שהיא נהנית מזה. והספר נגמר בזה שבדרך הביתה, הם עוברים ליד איזושהי חנות,

עינת: חנות רהיטים?

תמר: חנות שיש מראה. מסתכלת במראה ורואה שם ילדה לא נחמדה בכלל. היא עושה לה פרצוף מגעיל, והילדה מחזירה לה פרצוף מגעיל. היא צועקת עליה את פויה, והילדה צועקת עליה את פויה בחזרה. ובאיזשהו שלב, טובה אומרת, בכלל לא כיף איתך, אני לא רוצה להיות חברה שלך, תשארי פה, אני הולכת. והיא משאירה את הילדה הרעה במראה, והולכת. וכולנו רוצים להאמין שלמחרת בבוקר טובה תקום, והיא כבר לא תרגיש שהיא רעה.

עינת: כי הרעה נשארה במראה.

תמר: בדיוק.

עינת: רעה, מראה.

תמר: זה ספר שהוא גם… הוא מקסים, כי אלונה פרנקל יודעת להכניס הומור, והשמות של הילדים הם מצחיקים, והם הומוריסטיים.

עינת: זה גם נותן בסוף איזשהו פתרון, זאת אומרת כשאתה יושב עם ילד ואתה מספר לו את הסיפור, אז הוא יכול להזדהות, כי לפעמים גם הוא רוצה להיות רע, או שיצא לו לעשות דברים לא יפים. ובסוף יש פתרון, שאני משאיר את הילד הרע בחנות רהיטים, אני משאיר אותו מאחוריי, וזה לא אני.

תמר: זה שהיה לי יום רע, לא אומר שכל הימים שלי חייבים להיות רעים.

עינת: כן, "זה הילד הרע שנכנס בי בפנים, תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה, הילד הרע" זה בדיוק זה.

תמר: יפה, ציטטת מלאה גולדברג. עכשיו, מה שעוד אהבתי בספר הזה, זה קודם כל השם שלו. השם של הספר, היום הרע של טובה. זאת אומרת, זה לא שטובה היא רעה. היה לה יום רע, היא הרגישה רעה. אבל טובה גם יכולה להיות טובה, ויכול להיות שגם יהיה לה יום טוב.שזה כבר נותן ככה איזושהי מסגרת הרבה יותר נעימה. עכשיו, אני קניתי את הספר הזה לפני כמה שנים, קניתי אותו לבנות של אחינו, מתניה. נולדה להם אחות קטנה, ואני קניתי להם מתנה את הספר 'היום הרע של טובה', שהן מאוד מאוד אוהבות ומחבבות, ובצדק, כי הוא ספר טוב. ויום אחד מתניה התקשר וסיפר לי שההורים שלנו היו אצלם בשבת,

(שתיהן פורצות בצחוק)

תמר: ואת כבר רואה לאן זה הולך. וברגע נדיר, אמא שלנו הציעה להקריא סיפור. אמא שלנו לא אוהבת להקריא סיפורים, אנחנו נגלה. אני בתור ילדה לא זוכרת אי פעם שאמא הקריאה לי סיפור, אתם הקראתם לי סיפורים.

עינת: נכון.

תמר: אז היא הציעה להקריא סיפור.

עינת: אבל זה סיפור קצר, זה טוב.

תמר: כן, וזה הספר שהן בחרו. והן נתנו לאמא שלנו לקרוא את הספר הזה, והיא קראה אותו והיא הזדעזעה. היא נחרדה ממש מהספר הזה, היא סגרה אותו, והיא אמרה, מאיפה הספר הנוראי הזה? אז מתניה אמר, קיבלנו אותו מתנה. אז היא אמרה, מי נתן לכם מתנה כזאת נוראית? ומתניה בלויאליות מרשימה, לא הסגיר אותי.

(שתיהן צוחקות)

תמר: אמא, אם את שומעת שכחי מזה. (צוחקות) אז אני קניתי להם את הספר הנוראי הזה, אני נורא שמחה שהם יוכלו לקרוא אותו.

עינת: לא, אני הולכת לקנות את זה לנכדים שלי, זה דבר ראשון.

תמר: ברור. זה ספר מקסים.יש לנו זמן לדבר על עוד ילדים נוראיים?

עינת: בוא נזכיר את זה שנייה לפני שנעבור לשיר. את מקס ומוריץ, צמד הנאצים.

תמר: וואי, ממש. אני חושבת שאם מחפשים את הדמויות הילדיות הכי נוראיות שיש בספרות העולמית.

עינת: שורש הרוע.

תמר: זה מקס ומוריץ, שמי שכתב את זה זה וילהלם בוש, גרמני.

עינת: אני חושבת שזה כבר נכתב לפני יותר מ-100 שנה.

תמר: כן, זה נכתב ב-1800 ומשהו.

עינת: אז היו ילדים רעים

תמר: קודם כל זה יכול להסביר איך הנאציזם הגיע לעולם. זאת אומרת, ילדים בגרמניה שגדלו על הספר הזה, שזה היה המודל שלהם.

עינת: מספיק לגדול על אגדות האחים גרים.

תמר: כן, אז הם באמת גדלו להיות נאצים.

עינת: מי שגדל על אגדות האחים גרים יכול להגיע להיות מקס ומוריץ.

תמר: כן, עכשיו מקס ומוריץ יכולים להזכיר לנו את רוזלינדה, כי בניגוד לטובה, שעוברת איזושהי התפתחות ומגיעה למראה ומבינה "אני לא רוצה להיות רעה", אז מקס ומוריץ נשארים רעים לאורך כל הסיפור, ממש כמו שרוזלינדה נשארת איומה לאורך כל הסיפור. מה זה? הם לא סתם ילדים שובבים. הם באמת, הם תמצית הרוע, הם עושים…

עינת: הם מתעללים.

תמר: הם פשוט הורגים את כל התרנגולות בלול של הדודה שלהם. הם מנסרים את הגשר שהשכן אמור לעבור עליו, והשכן נופל למים, הם כמעט הורגים אותו. במזל הוא לא מת שם. הם שמים אבק שריפה בתוך המקטרת של המורה. אשכרה מפוצצים לו את הפרצוף. אני שוב, אני אקריא לך את הפתיח.

[תמר מקריאה מהספר]

"הכירו את זוג הילדים שממנו כולם פוחדים. מי לא שמע עוד עד היום על מקס ומוריץ זוג איום. שני ילדים, שני ידידים, אינם קוראים, אינם לומדים, אבל תמיד הם מוכנים לגנוב דבר מה מן השכנים, באחרים להתעלל, לקלקל ולקלל". ועושים דברים הרבה יותר איומים מלקלקל ולקלל. גם הסוף שלהם הוא איום ונורא. אופים אותם בתנור.

עינת: מגיע להם.

תמר: כן, והם יוצאים מהתנור וממשיכים להיות רעים.

עינת: פויה.

תמר: פויה, פויה, ממש. עכשיו, כמה שמאוד מאוד אהבתי את השם של הספר "היום הרע של טובה", כי הוא ממסגר את כל הסיפור, את העלית נקודה לגבי השם של הספר "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי".

עינת: "הספר תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" שהוא מרמז על איזושהי הבטחה שיהיו כאן תבשילים. שיהיו תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי. שיהיה איזה סיפור, איזה סצנה, איזה בישול חריף נורא. משהו ש… לא יודעת, בהמשך הספר, שלא הבנתי באמת מה החיבור לשם, אז חיכיתי שיהיה אולי, שהיא חוזרת לשורשים שלה, היא מגלה שם משהו, משהו מהמטבח הטטארי, ואין שום דבר.

תמר: אין שום דבר. אין שום דבר, זאת הבטחה שלא מתממשת. אם אתם מחליטים לקרוא את הספר הזה, ויש לכם ציפייה למצוא שם מתכונים לתבשילים טטאריים, אז לא.

עינת: אז לא.

תמר: אז אין לגמרי.יותר מזה, יש איזשהו קטע בספר שהן פוגשות באיזשהו כתב, ועיתונאי, סופר, גרמני, שמגיע לברית המועצות, כי הוא כותב ספר על מאכלים מסורתיים, והוא מחפש כל מיני מתכונים שורשיים, והוא מגיע אליהם, ואני אומרת לעצמי, אוקיי, הנה, עכשיו זה יגיע, עכשיו יגיעו התבשילים מהמטבח הטטארי, ולא.

עינת: ולא.

תמר: היא סתם מורחת אותו, היא לא באמת יודעת לבשל תבשילים טטאריים, כי כמו שאמרנו, היא גדלה בבית יתומים, אין לה באמת מושג.

עינת: כן, וגם מה שהיא ניסתה לשאוב מבעלה שגדל בכפר הטטארי, הם אפילו לא היו בקשר עם ההורים שלו.

תמר: כי הם בזו להם.

עינת: כן.

תמר: כי הם מתנשאים וזה. עכשיו, הייתה פה נקודה אחת, כן, מאוד יפה, בספר שאני אהבתי, אני לא יודעת אם הסופרת התכוונה לזה, או שאני סתם הלבשתי עליה את זה, אבל אני הרגשתי כאילו יש איזושהי הקבלה בין הדמות של רוזלינדה לבין התרבות של ברית המועצות הסובייטית. החוסר המודעות,

עינת: אוו, זה עמוק.

תמר: תחושת העליונות, ההתנשאות כלפי כל מי שהוא לא כמוני.

עינת: כאילו רוזלינדה היא אלגוריה לרוסיה הסובייטית.

תמר: לגמרי, לגמרי. וגם איך שהספר נגמר, זאת אומרת, הספר נגמר...

עינת: אבל את מגלה.

תמר: אני לא אגלה ממש שזה נגמר, אבל הספר מסתיים באזור שנות ה-90 המאוחרות, כשברית המועצות מתפרקת, כשברית המועצות מתפרקת, וזה השלב שבו אנחנו רואים איך כל המציאות של רוזלינדה מתפרקת סביבה. כאילו אם בתחילת הספר היא הייתה אישה שיש לה את מה שהיא צריכה, שהיא מסודרת, שבעלה הוא חבר איגוד עובדים, ויש לזה, בסוף הסיפור הכל מתפרק לה. היא כמובן נשארת בדעתה שהיא בסדר וכל השאר לא, אבל הכל מתפרק סביבה. וזה הולך יד ביד עם ההתפרקות של ברית המועצות, שאנחנו רואים איך לאט לאט כבר קשה מאוד למצוא מצרכי יסוד…

עינת: הצחיק אותי, כשהן טסות, הן אוכלות ארוחה במקדונלדס. אז קודם כל, הן עומדות שלוש שעות בתור.

תמר: כן.

עינת: ואז הן מגיעות פנימה, והיא מקבלת כל מיני דברים ארוזים בכל מיני קופסאות נייר, והיא לא מבינה את זה. עכשיו, היא רוצה לקחת את האריזות איתה. חוץ מלהגיד מקדונלדס, היא מתארת הכל. רק כשהיא יוצאת מברית המועצות, היא בעצם קוראת לזה מקדונלדס ואז אנחנו מבינים, זה פשוט כל כך מצחיק, התיאור הכל כך זר למשהו שבעינינו הוא כל כך מוכר, והוא באמת מאוד מערבי.

תמר: כן. ואולי גם העניין הזה של השם, שהוא הבטחה שלא מתממשת, אולי גם זה אלגוריה.

עינת: יפהההה.

עינת: לקומוניזם, שהיה הבטחה מאוד גדולה, שהתרסקה.

תמר: מתבשילים חריפים טטאריים, וזה נהיה הכל מרק שעועית דלוח.

תמר: זה דייסת כוסמת טפלה. לא רוצה להעליב את כל אוהבי הכוסמת.

עינת: עם זאת, חייבים להגיד לזכותה של רוזלינדה, וזה הדבר האחרון שנגיד, שאל תפספסו את הקטע הזה, היא מאוד חרוצה.

תמר: נכון.

עינת: היא מאוד חרוצה, היא משקיעה, היא מבשלת, יש לה גינה מחוץ לעיר, והיא הולכת ומטפחת אותה, ומביאה משם ירקות ופירות, והיא משמרת אותה.

תמר: היא בעלת תושייה, אי אפשר להגיד שהיא לא בעלת תושייה.

עינת: והיא מכינה מזה ריבות, והיא בהחלט לא עצלנית ולא בטלנית. זאת הבעיה שאבא שלנו, ואולי זה גם באמת מתאים לסיים כך את התוכנית, אבא שלנו אמר תמיד להיזהר מטיפש חרוץ.

תמר: כן. אז סיימנו עם לפחות איזושהי נקודה טובה אחת על רוזלינדה.

עינת: כן. זה באמת, מצאנו, מצאנו משהו.

תמר: מצאנו משהו, וזה הולך באמת לאורך כל הספר. טוב, אז אנחנו נסיים פה התוכנית על דמויות איומות. בשבוע הבא נהיה עם דמויות יפות יותר.

עינת: אבל עם המלצות חמות.

תמר: כן.

עינת: זה לא אורסולה.

תמר: אז תודה רבה שהייתם איתנו.

עינת: תודה, תמר.

תמר: תודה על ההקשבה, תודה לרדיו 'קול הכנרת' מ46fm על האכסניה. תודה, עינת, ושיהיה לכם יום טוב.

עינת: אנחנו ניפגש בתוכנית הבאה. תהיו במתח. ‫ביי.


7 views0 comments

Kommentare


bottom of page