top of page

המבצעים הגדולים: פרק 3 - מסתערבים

סיפור הגלגולים השונים בהפעלת כוחות מסתערבים. מסתבר שהעלילות מסמרות השיער של פאודה מתגמדות מול המציאות ארוכת השנים שהחלה ביחידת המסתערבים של פלמ''ח ונמשכת ממש עד רגע זה. בפרק מספר הסופר והעיתונאי מתי פרידמן את סיפורם של המסתערבים הראשונים שנטמעו בביירות וסיכנו את חייהם לטובת המדינה עוד לפני שזו נוסדה ואילו תומר צבן ורז שביט ששירתו ביחידת דובדבן בשנות התשעים יספרו על הניסיונות למגר את הטרור בעזה בשנים הללו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/02/2024.

קריין: שומעים? גל"צ הסכתים.

מתי: האנשים האלה הם גיבורים בצורה שאי אפשר להבין בכלל. הם יוצאים בשירות מדינה שלא קיימת והם יודעים שאם הם נעלמים לא יחפשו אותם.

תומר: פתאום אני מסתכל אחורה, אני רואה כמעט חמשת אלפים איש מאחורינו. אתה מתוך הרעלה, אתה רואה את הזיעה שלהם, אתה מריח אותם, אתה שומע אותם, אתה חלק מהם.

[מנגינה]

ד"ר גילת: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט המבצעים הגדולים של הכוחות המיוחדים של מערכות וגלי צה"ל. אני אמיר גילת ואיתי נמצא גם יאיר אנסבכר.

יאיר: שלום וברכה.

ד"ר גילת: כל פרק אנחנו צוללים לפעולת קומנדו משמעותית של צה''ל ומנסים להכיר בעזרת המתכננים והמבצעים שלה את העולם הסודי, המסוכן, האכזרי ומלא אדרנלין של הכוחות למבצעים מיוחדים.

הפעם, אנחנו במתכונת קצת אחרת. במקום מבצע ספציפי, נדבר על סוג מסוים של כוח מיוחד, שמושך המון תשומת לב בארץ ובעולם, בין אם בחדשות או בסדרות טלוויזיה ואלה המסתערבים.

[מנגינה]

מתי: אז אנחנו מדברים על חבורה מאוד קטנה בתחילת המלחמה בתש"ח, יש לנו משהו כמו 12 מסתערבים.

ד"ר גילת: זה מתי פרידמן, עיתונאי ומחבר הספר "מסתערבים", שעוסק במחלקה הערבית בפלמ"ח, היחידה הראשונה בתולדות המדינה שעסקה בריגול בארצות ערב.

מתי: המילה מסתערבים זה מילה שהם בוחרים, כי הם לא רוצים להשתמש במילה מרגלים. בערבית המילה מרגל זאת מילה שלילית. אתה לא רוצה להיות מרגל, כי זה בוגדני. אז הם שולפים את המילה המסתערב שזה מילה שקיימת בקהילות ישראל במזרח. זה היהודים המקומיים, שנהיו דומים לערבים, הם הסתערבו.

אז מילה שמלווה אותנו מאות שנים, מילה שמקבלת משמעות חדשה.

יאיר: המשמעות החדשה שמתי מדבר עליה היא לוחמים. בין אם פלמ"חניקים, בתקופה שהוא עצמו חקר, או לוחמי צה''ל לאחר קום המדינה, שתפקידה מאז ועד היום הוא להיטמע בתוך אוכלוסייה ערבית, על מנת להשיג מטרות ביטחוניות כלשהן. המטרות האלה נעות בין איסוף מודיעין, סיוע לכוחות קומנדו, שחוצים קו אויב לצורך פעולות אלימות, ופשיטות על מבוקשים.

הטכניקות של עבודת המסתערבים, כמו גם הזהות שלהם והזירות שבהן הם פועלים, מתפתחות ומשתדרגות כל העת לאורך השנים, בהתאם למציאות בשטח. אבל המכנה המשותף של כל מי שאי פעם נקרא מסתערב, הוא בעצם ההסוואה וההטמעות בין אנשים.

ד"ר גילת: בפרק הזה נתמקד בשלוש תקופות שונות ומסעירות במיוחד בהיסטוריה של המסתערבים. הראשונה, סביב קום המדינה, אז התגבשה המחלקה הערבית בפלמ"ח, שהייתה הניסיון הראשון לשלוח לוחמים יהודים לאסוף מידע על שכניהם הערבים בערים המעורבות, ובהמשך אף מעבר לגבולות המדינה.

השנייה, שנות ה-70, אז לוחמי יחידת המסתערבים "רימון" נשלחו לחסל מחבלים ברצועת עזה.

התקופה השלישית היא אבולוציה של "רימון", יחידת המסתערבים "שמשון", שפעלה יום יום בעזה של הניינטיז, על מנת לעצור מבוקשים פלסטינים ולמגר את הטרור שיצא מהרצועה.

על שנות ה-90 העליזות נדבר עם תומר צבן, שהיה לוחם בשמשון, וסגן אלוף במילואים רז שביט, שהיה המפקד ביחידה. בעזרת מתי, תומר ורז נבין אילו שינויים עברה הפעילות המסוערבת הישראלית לאורך השנים, ומה נותר כשהיה. וגם נשמע סיפורים מדהימים שבקלות אפשר לחשוב שנלקחו מפאודה.

מתי: בואו ניקח את זאכי שאשו, לדוגמה. זאכי שאשו מגיע מחלב. הוא ילד סמטאות, הוא ילד עני. הוא בורח מסוריה, מגיע לארץ ישראל, מנסה להיקלט בקיבוצים. מאוד רוצה להשתייך לחברה הקיבוצית. הוא רוצה להיות צבר. הוא מחליף את שמו, הוא משנה את שמו. במקום זאכי שאשו הוא קורא לעצמו יצחק שושן. לא השתמשו במילה ישראלי, אבל הוא מנסה להיות חלוץ, צבר, ולא מצליח. הוא לא מצליח להיקלט בחברה הקיבוצית, כי הוא שונה מדי. הוא דומה לאויב.

השונות שלו היא סוג של נכות, וסיפור דומה אנחנו רואים במקרים של מסתערבים אחרים, כמו נגיד ג'מיל כהן, שקורא לעצמו גם ליאל כהן בקיבוץ. והם נורא רוצים להשתייך, לא מצליחים.

ואז, בין מלחמת העולם השנייה לפרוץ מלחמת השחרור, בא לקיבוץ דמות בשם סמעאן, שמעון סומך, שהוא מפורסם מאוד בעולם של המודיעין וכמעט לא מוכר מחוץ לעולם הזה, לצערי.

ד"ר גילת: שמעון סומך עלה ארצה מבגדד בתחילת שנות השלושים והתגייס כעבור כעשור לפלמ"ח. בזמן מלחמת העולם השנייה כשבארץ ישראל חששו מפלישה גרמנית, הבריטים החליטו לשתף פעולה עם הפלמ"ח ולהקים בו מחלקה גרמנית. חבריה היו יהודים שדיברו את השפה ומטרתם הייתה להתחזות לאנשי צבא גרמנים, ובמקרה שהם אכן יפלשו, לפעול נגדם בפעולות גרילה.

כשהאיום הוסר, המחלקה פורקה, אבל הבריטים שזיהו את כפל הזהויות של היהודים בארץ ישראל, ולא חשוב מאיזה מוצא, החליטו להקים גם מחלקה ערבית. היא הורכבה מיוצאי מדינות ערב, בהם גם שמעון סומך.

כשהבריטים הפסיקו את שיתוף הפעולה, בפלמ"ח הבינו שמדובר בנכס שראוי לשמר. ליישוב היהודי היה ברור שיום אחד תפרוץ מלחמה עם העולם הערבי וצריך להתכונן אליה. אחת הדרכים לכך הייתה לאתר לוחמים, שיוכלו להטמע באוכלוסייה הערבית, לאסוף מודיעין על האויב, ולחבל במאמציו.

מתי: וסמעאן, שהוא בעצמו יהודי עיראקי, מחפש בדיוק את הילדים האלה. הוא מחפש את החבר'ה שהם כל כך ערבים שהם לא מצליחים להיקלט בחברה האשכנזית של הקיבוצים. כי הוא מבין שאלה המסתערבים שהוא צריך.

המסתערב לא יהיה יהודי שיודע קצת ערבית ויודע לשתות קפה שחור. מסתערב יהיה בן העולם הערבי, שיכול לחיות כערבי. הוא שולף אותם ובונה מהם את המחלקה הערבית של הפלמ"ח.

[מנגינה]

ד"ר גילת: המחלקה מתחילה לפעול, כמו שאומר מתי פרידמן, בקטן.

מתי: הם היו עוברים משכונה יהודית בחיפה לשכונה ערבית, הולכים לבית קפה, יושבים, מנסים להבין הלכי רוח, נכנסים לכפר, מנסים להבין כמה אנשים גרים באותו כפר, מי המוכתר של הכפר, כמה חמושים יש, האם יש נשק. היהודים בשנות ה-40 לא ידעו כמעט כלום על הערבים. העולם הערבי בתוך ארץ ישראל היה מסתורי לחלוטין. ופתאום יש לנו אנשים שיכולים לחצות את הקווים ולחזור ולספר. אנשים שאנחנו מאמינים להם במאה אחוז, לא משת"פים שמקבלים מאיתנו כסף, אנשים משלנו שיש להם מין כוח על כזה, שהם יכולים להסתערב.

ד"ר גילת: ההיטמעות של אנשי המחלקה הערבית הייתה מבוססת על דמיון חיצוני לאוכלוסייה, אבל גם היכרות תרבותית עמוקה הייתה. הם היו בעצם ערבים בעצמם. יאיר, זה דבר שיש לו תקדים בעולם?

יאיר: אז למען האמת, כן. כמו שאמרנו, הטכניקה הזאת כבר הוכחה בהצלחה רבה בכמה מקרים בעבר והתבססה עליהם. בראשית מלחמת העולם השנייה פעלו סוכני חבלה גרמנים מוסווים בפולין מיחידות קומנדו שנקראו ברנדנבורגרס [Brandenburgers]. והם לבשו בגדים אזרחיים והשתלבו באוכלוסייה, כדי להכין את הקרקע לפלישה בפולין.

אחר כך, בהמשך המלחמה, השיטה הזאת התפשטה לשני הצדדים. לגרמנים היו עוד כוחות כאלה של כל מיני לוחמים, שהתחזו בשלבים שונים במלחמה ללוחמי בעלות הברית, וידעו אנגלית טובה, וכמובן הם חיפשו אנשים שיש להם קשר למערב, בעדיפות מוצא אמריקני ואנגלי, והיו להם כאלה. המתחזים האלה פעלו בכל מיני מקומות ויצרו המון בלגן ובלבול, בעיקר אימה בקרב לוחמי הקו השני והעורף של בעלות הברית, שחששו שכל רגע יצוץ איזה חבלן גרמני.

וכמובן לאמריקנים ולבריטים היו יחידות משלהם. יש צמד יחידות בריטיות קטנות אבל חשובות. הזכרנו קודם את המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, אבל יחידה לא פחות חשובה הייתה יחידת הזיג, שזה ראשי תיבות של Special Interrogation Group. שם שנועד להטעות את המודיעין הגרמני. היחידה הזאת, יחד עם המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, שהתבססה על יהודים יוצאי גרמניה, שידעו הכל ולמדו הכל לפרטי פרטים, בהקשר של איך הצבא הגרמני פועל ועובד ויש לו פקודות יום. הם נשלחו למשימות שונות בעורף האויב.

ד"ר גילת: המחלקה התמקדה בעיקר באיסוף מודיעין, אבל הוציאה לפועל גם כמה מבצעים אסטרטגיים. אחד מהם נסב סביב שייח נימר אל חטיב. מנהיג ערבי חשוב וכריזמטי שהיה מטיף במסגד המרכזי של חיפה וגם מנהיג צבאי.

מתי: בעקבות עליית האלימות במלחמה בתש"ח בתחילת 48', זה עוד לא צה"ל, זה עוד עדיין ההגנה, מחליטים שצריך לחסל את האיש הזה. והם שולחים למשימה את אחד המסתערבים, את אותו זכי שאשו, יצחק שושן. והוא נשלח לעקוב אחרי אותו נימר חטיב, אסף מודיעין, ניסו להבין איפה הוא עובר, מתי הוא עובר. בסופו של דבר הם מוציאים פעולה, מתנגשים עם רכב שנצמד לרכב שלו בכביש בין הקריות לחיפה. פוגעים בו, לא מצליחים להרוג אותו, אבל פוגעים בו והוא נפצע מאוד קשה, יוצא מגבולות ארץ ישראל, ויוצא מפעולה. ובעצם זה היה אחת הפעולות המשמעותיות הראשונות של המחלקה הערבית.

ד"ר גילת: אלא שאחרי הקרב על חיפה, בתחילת מלחמת העצמאות, יצא מהעיר גל ענק של פליטים ערבים. רבים מהם ללבנון. בפלמ"ח הבינו שזו הזדמנות מעולה לשתול סוכנים בעולם הערבי.

מתי: וככה מגיעים בעצם המרגלים הראשונים שלנו ומקימים את שלוחת המודיעין הראשונה שלנו בביירות. הדבר המדהים בעיניי הוא, שמדובר בעצם בפליטים יהודים ממדינות ערביות. והם מחופשים לפליטים ערביים ממדינה יהודית. קוראים להם מסתערבים או קוראים להם מרגלים, אבל היה שם משהו הרבה יותר מורכב, הזהות הערבית שלהם לא הייתה בדויה, לא היה צריך ללמד אותם ערבית. הם היו משם והם חזרו לשם בכובע אחר.

הם פועלים בהתחלה בלי מכשיר קשר, אז הם לא יודעים מה קורה בארץ, והם יודעים רק מה שהם קוראים בעיתונות הערבית. ומה שכתוב בעיתונות הערבית זה שהערבים מנצחים, שאין מדינה, שהמצרים כבר בתל אביב וקאוקג'י בחיפה, ושהלכה המדינה. אז יש כמה שבועות שם שהם שוקלים את האפשרות שהם תקועים בעולם הערבי בלי מדינה.

בקיץ 48' הם מצליחים להביא מכשיר קשר ומתחילים לשדר מדירת גג בביירות. הם מסתירים את האנטנה בתור חבל כביסה, תולים על האנטנה את התחתונים שלהם ומתחילים לשדר. מאוד מעניין את היישוב או את המדינה הצעירה, מה קורה עם הפליטים הערבים שמגיעים לבנון. איזה הערכות צבאית יש בלבנון, מה שומעים ברחוב, והם מתחילים בעצם לדווח.

ד"ר גילת: החיים שניהלו המסתערבים היו צנועים. הם עבדו בעבודות פשוטות ומטרתם הייתה לאסוף מודיעין על הלך הרוח של הרחוב בביירות.

מתי: אנשים האלה המסתערבים, המבצע שלהם כל יום היה לקום בבוקר, לא לטעות במבטא בערבית, להפעיל את הקיוסק שלהם, למכור סנדוויצ'ים לילדים, ליד בית ספר נוצרי. המבצע זה החיים היומיומיים. איך לא מסתבכים, איך אתה חי כאיש צעיר במשך שנתיים בזהות שקרית.

ד"ר גילת: לצד הדיווחים היומיומיים, האנשים שלנו בלבנון ביצעו מעת לעת גם מבצעים מיוחדים. אחד הבולטים בהם זכה לשם מבצע דוד.

[קול של צופר ספינה]

מתי: המטרה היא ספינה, שמופיעה בנמל של ביירות, בסתיו 48'. המודיעין הישראלי שם עין על הספינה. למה? כי זאת הספינה, היאכטה הפרטית של היטלר. והיא נבנתה עבור היטלר בגרמניה הנאצית, ובתוכנית המקורית של גרמניה הנאצית, הם תכננו להשתלט על אנגליה, ושהיטלר יגיע ללונדון דרך הים, עם היאכטה הזאת. זאת לא יאכטה כמו אלה שרואים במרינה של הרצליה, מדובר בספינת קרב קטנה.

ואחרי המלחמה הספינה הזאת נעלמת, וצצה פתאום בנמל של ביירות. העיניים של ישראל בביירות, שמות לב שהספינה הזאת פתאום מופיעה, ושיש חיילים גרמנים ששירתו במלחמה, שמשפצים את הספינה. כנראה מכינים את הספינה לקרב מול חיל הים הישראלי, והמודיעין חושב, על בסיס מידע שמגיע אליו, שהספינה הזאת אמורה להגיע בסופו של דבר לצי המצרי. הדבר הזה מסוכן.

ד"ר גילת: חברי המחלקה החליטו להטביע את הספינה, אבל האיום הביטחוני, לא היה המניע המרכזי שלהם.

מתי: 48', המלחמה בקושי נגמרה, היהודים פה בטראומה, בכלל לא ברור שהיטלר מת. ברור שאנחנו הובסנו במלחמה הזאת. אז לפחות משהו נעשה, אנחנו נעשה איזו פעולה סמלית, ונטביע, נפוצץ את הספינה של היטלר.

אז מצלמים את הספינה מלמעלה, מוודאים את המיקום שלה, מנחיתים חבלן, שהוא גם מהמחלקה הערבית, בחור מסתערב, כי אם הפעולה מסתבכת, הוא צריך להטמע באוכלוסייה אחר כך. עושים לו איזו הכשרה ימית מאוד בסיסית, נותנים לו שני מוקשים, שאחד מהם לא עובד, ושולחים אותו לשחות.

הוא מצמיד את המוקשים לספינה, בלילה בביירות, ושאר המסתערבים הם תומכים בו מהרציפים של הנמל. הוא חוזר אחורה, הם נורא מרוצים, שהם הצליחו לעשות את זה בלי להיתפס, והמוקשים לא מתפוצצים.

קמים להם למחרת בבוקר, יש איזה חגיגה שהם הצליחו. שישראל הצעירה, שהיא בת ארבעה חודשים או משהו, שהיא צריכה להוציא דבר כזה לפועל. אבל בשורה התחתונה הספינה [צוחק] צפה בנמל, ואין פיצוץ, והם נורא, נורא מתבאסים מזה. ויום עובר, ועוד יום, הם חושבים לעשות את זה שוב, וזה נדחה, וזה מתבטל. ושבועיים אחר כך יש פיצוץ חזק מהנמל של ביירות, ונפער בור עצום בצד של הספינה. וכמובן יש מחיאות כפיים, גם בביירות וגם במפקדה של המודיעין, גם נורא מרוצים, ומבצע דוד מוכתר כהצלחה, למרות שלמעשה, הספינה שורדת את הפיצוץ. בסופו של דבר היא לא מגיעה לצי המצרי, היא חוצה את הים, מגיעה לארצות הברית, מפרקים אותה, מוכרים את המתכת.

ד"ר גילת: זו רק דוגמה לפעולות שביצעה המחלקה הערבית בביירות, אבל למרות התרומה שלה, בשלב מסוים היא סיימה את תפקידה, ונכנסה לדפי ההיסטוריה.

מתי: יש בחורה נוצריה מביירות, ששמה ג'ורג'ט, ואחד הסוכנים מסתבך איתה, מתאהב בה, הם הופכים לזוג. היא חושבת שהוא פליט פלסטיני מיפו, בשם עבדול קארים. זה כמעט מפיל את החוליה בביירות.

בסופו של דבר זה נגמר בזה שמקפלים את כל המסתערבים בביירות, ומחזירים אותם לארץ ב-1950. הם היו צריכים להתרגל למדינה הזאת שהם לא היו בה אף פעם. ומתחילים לשמוע שמקימים גוף חדש, וגם ליאל כהן מספר על זה בספר שהוא כתב.

הוא מסתובב בתל אביב, וניגשת אליו מישהי שהוא מכיר, והיא אומרת לו שכמה קצינים באיזה צריף בקריה, והם מקימים איזה גוף חדש, איך קוראים לגוף הזה? זה המוסד.

בסופו של דבר הוא ממשיך בזהות הבדויה שלו, שהוא השתמש בה בביירות, יוסף אל חאמד. הוא ממשיך בזהות הזאת עוד המון שנים, עם אישה מדהימה בשם עליזה, שגם היא נמצאת בזהות בדויה.

יש לו בת שנולדת עם שם ערבי, סמירה, כי הם יודעים שיום אחד הם יחזירו לישראל, יורידו את ה"ס", והיא תהפוך להיות מירה.

ד"ר גילת: והדבר אולי הכי מדהים בסיפור הזה, הוא שאותה מחלקה ערבית ששימשה בסופו של דבר תשתית לעולם הביון הישראלי כולו, הייתה בעצם אילתור מוחלט.

מתי: כל הדבר הזה הוא מאוד מאוד פלמ"חניקי. אין דרגות, זה לא ברור מי אחראי על החוליה, ואין חלוקה ברורה בין התפקידים. אין בית ספר לריגול, אין הכשרה מסודרת. האנשים האלה נשלחים כמעט בלי הכשרה. הם בונים לעצמם את סיפורי הכיסוי. ומתוך האילתור הזה נולד משהו מאוד מיוחד ומאוד ייחודי לנו.

התרומה העיקרית היא, בעובדה שהוכיחו שיהודים יכולים לעשות את הדברים האלה, שלא האמינו בזה בהתחלה. ויש סיפור שאני מספר אותו בספר. שיגאל אלון, שהוא אחד המקימים של המחלקה הערבית, הוא בא לחיפה כדי לראות בעיניים שלו שיהודי, אחד המסתערבים, מצליח להיכנס למסגד, להתפלל ביום שישי ולצאת. הם לא מאמינים שזה אפשרי, והמחלקה הערבית מוכיחה שזה אפשרי. וחלק גדול מההצלחה של המוסד בשנים הראשונות, זה העובדה שבישראל יש עתודה מדהימה, אוצר, יש פה מאות אלפי אנשים שיכולים להסתערב.

אמיר: אבל הנכס הזה, כפל הזהויות של היהודים בארץ ישראל, לא שרד את כור ההיתוך הציוני.

מתי: וזה יתרון שמתבטל אחרי דור אחד, כי מדינת ישראל נורא רוצה לגדל ילדים שהם לא יהודים ערבים או יהודים פולנים, ולא יהודים יידיש ולא יהודים ערבית, וזה מצליח. בעצם אחרי דור אחד הדבר הזה נמחק, וכולנו ישראלים, והערבית הולכת לאיבוד.

אבל אולי זה טוב לפרויקט הציוני. זה גרוע מאוד למודיעין.

ד"ר גילת: ולמרות ההשלכות של מדיניות כור ההיתוך, המחלקה הערבית בפלמ"ח הותירה חותם משמעותי על עולם המודיעין, ובהמשך על הקומנדו הישראלי. הידע והיכולות המודיעיניות של חברי המחלקה, סייעו לפתח את גופי הביון, המוסד והשב"כ וגם ההסתערבות עצמה, קפצה מדרגה.

בצה"ל הבינו שניתן להשתמש בהסוואה, לא רק על מנת להשיג מודיעין, אלא גם כדי לפעול באלימות בשטח האויב.

בסוף שנות ה-50 עלה במוחו של אברהם ארנן הרעיון להקים יחידת קומנדו, שתביא מודיעין מארצות זרות באמצעות חדירה צבאית לשטח האויב, לשהות קצרה, תוך הסוואה ברמה גבוהה. לשם כך הוקמה סיירת מטכ"ל. מי שלימד את חברי הסיירת להסתערב, הם בוגרי אותם חברי מחלקה ערבית בפלמ"ח.

כעשור לאחר מכן, הוקמה על ידי פיקוד הדרום גם סיירת רימון, על ידי מאיר דגן, לימים ראש המוסד ובאותה תקופה סרן. היחידה פעלה יחד עם השב"כ בתוך הרצועה. לצורך כך, צה"ל שלף מספר קצינים קרביים מיחידות שונות, כמו מסיירת מטכ"ל או מסיירת שקד, שהתמחתה בלוחמה באזור הדרום.

הוא בנה יחידה שמטרתה הייתה להסתערב כדי ללחום בטרור. להיכנס לשטח ולהיטמע רק עד רגע ביצוע הפעולה. כלומר, פעולת פגע וברח אלימה, כשהברח נעשה לעיתים באמצעות חילוץ צה"לי.

היחידה הייתה אפקטיבית מאוד ובזכות פעולותיה, כמו גם בזכות פעילות יעילה של הממשל הצבאי הישראלי בעזה, דעך הטרור הפלסטיני מהרצועה למשך כעשור. כשלא היה צורך ביחידה הזאת, היא פורקה.

קריין רדיו: ועכשיו נשוב ונספר על המצוד שעורך צה"ל אחר מבצעי הירי שלשום…

ד"ר גילת: מאוחר יותר עם עליית כוחו של ארגון החמאס, שהיה ארגון דתי, וסבבי אלימות נוספים עם הפלסטינים, כולל כמובן גם האינתיפאדה הראשונה, חזר הטרור העזתי להכות בישראל והדבר הצריך מפיקוד דרום מענה הולם.

אז גם הוקמה, על פי רוחה של סיירת רימון, יחידת שמשון, אשר פעלה בעזה באופן דומה במשך עשור.

רז: אני יכול לומר שהמורשת שהשאירו החבר'ה של שקד ומאיר דגן בסיירת רימון, אנחנו לקחנו את מה שהם עשו והרחבנו אותו לעוד דברים, כמו שיתוף פעולה עם מסוקי קרב, כמו שיתוף פעולה עם כוחות אחרים.

ד"ר גילת: זה סגן אלוף במילואים רז שביט, שהיה מפקד ביחידת המסתערבים שמשון, שפעלה בעזה בין השנים 1986 ל-1996. בשנים ההן הרצועה הפכה למעוז של החמאס, והפעילות הצבאית שצה"ל נקט נגדו פשוט לא הספיקה. אנשי רימון עדיין היו בסביבה. וכך הוקמו שתי יחידות מסתערבים חדשות: שמשון ברצועת עזה ודובדבן ביהודה ושומרון.

את הקמת דובדבן יזם אהוד ברק, שהיה אלוף פיקוד מרכז כבר בשנת 1986, עוד לפני האינתיפאדה. ומתוך רצון שלצה"ל תהיה יכולת מבצעית טובה לפעול בתוך מרכזי אוכלוסין ערבים, כדי להשיג מודיעין ולסכל טרור באופן נקודתי. את הרציונל שמאחורי הקמת היחידה שאב ברק משירותו ארוך השנים בסיירת מטכ"ל.

במקביל למה שעשה אלוף פיקוד מרכז באיו"ש, עשה פיקוד דרום בעזה.

רז: אנחנו בעצם גרנו מחוץ לרצועת עזה וחיינו ברצועת עזה יום יום שעה שעה.

ד"ר גילת: מסתערבי שמשון אמנם העבירו זמן רב ברצועה, אבל לא יכלו להתמזג בשטח בצורה מוחלטת.

רז: ההסתובבות עצמה לשרוד בשטח מבחינת המראה הערבי שלנו, היה מצוין. יכולנו להסתובב בלי הפסקה. המגע האנושי האישי עם האוכלוסייה היה קצת פחות בכל נושא השפה. למדנו מנהגים, לימדנו מנהגים ביחידה, אבל לא יכולנו להיטמע לימים ולילות.

ד"ר גילת: אז איך בכל זאת, המסתערבים ברצועה באותם ימים הצליחו להסתדר מבלי ששלטו בערבית? תומר צבן, שהיה חייל בשמשון, מסביר.

תומר: היו אצלנו חבר'ה שדיברו ערבית שוטפת. רק שההורים באו מעיראק. הם מדברים ערבית עיראקית. תדבר בג'באליה ערבית עיראקית, יקח דקה בדיוק כדי שיעלו עליך. אותו דבר גם לגבי ערבית מצרית. לכן היינו משתמשים במשתפי פעולה מקומיים והם היו עושים את מה שהיינו צריכים מבחינת דיבור. הם היו אלה שמדברים…

ד"ר גילת: בהעדר השימוש בשפה, ביחידה היו צריכים למצוא דרכים יצירתיות להיטמע באוכלוסייה העזתית.

תומר: אני, לדוגמה בהפגנות, כשהייתי נכנס פנימה, הייתי בוחר לי דמות שדומה לי במימדים ומחקה אותה. הוא זורק אני זורק, הוא מתכופף, הוא צועק אני צועק. ואז אתה נהיה כחלק מה… אתה לא בולט בנוף.

עכשיו, לא כל הפגנה דומה להפגנה אחרת, ולכן כדאי לך להצטוות על מישהו מסוים, ואז בעצם אתה נהיה כמו כולם ביחד.

עכשיו, כל עוד האקדחים לא נשלפו, החיים שלך בקטע הזה פשוטים יותר. בשנייה ששלפת את האקדח הפכת להיות ממסתערב לחייל, וזה כבר סיפור אחר לגמרי.

ד"ר גילת: הסיפור הזה התקיים במציאות של רצועת עזה שבין האינתיפאדות.

קריין רדיו: … העיר ג'נין, מחנות פליטים רבים וכן כמה כפרים באזור יהודה ושומרון היו היום תחת עוצר, כחלק מצעדי המנע שנקט צה"ל לקראת…

קריינית רדיו: … ברצועת עזה היום סגר כללי. מרבית חלקי הרצועה נתונים בעוצר. עד לשעה…

רז: ג'ונגל שיכול להתלקח ברגע אחד, שהשגרה שלו היא מאוד מתוחה, בעיקר מחנות פליטים. אנשים קשי יום וטרור שמסתתר מתחת לפני השטח. כשאתה נוסע ברכב בעזה, הרוב נראה רגוע אנשים עובדים, אנשים עסוקים… עד שאתה פועל.

בדרך כלל שפעלנו, האוכלוסייה הגיבה בשלושה שלבים: שלב ראשון הלם, שלב שני בריחה המונית ובעתה, שלב שלישי ארגון הכוח והתקפה. השלבים האלה לפעמים יכלו להגיע תוך דקה וחצי-שתיים, אפילו פחות לעיתים.

ד"ר גילת: בתוך הרצועה הלוחמים פעלו בלב האוכלוסייה לעיתים קרובות באור יום, כשסכנת ההיחשפות מרחפת מעליהם בלי הפסקה.

רז: אם אתה רואה עכשיו אובייקט, מחבל שקיבלת עליו את התיאור, והוא… ואתה רואה אותו מדויק מולך, עכשיו אתה מבין שאתה צריך לפעול. אתה מחכה לרגע הנכון, אתה מסתכל סביב ואתה רואה כמות האוכלוסייה שנמצאת כרגע לא עסוקה בשלה, ואתה מסתכל גם סביב מבחינת המקומות שאתה הולך להיות בהם ברגע שאתה יוצא מהרכב, איפה אתה תסתתר, כי תוך רגע ההמון מתלקח ומתמקד עליך. לא צעקות "יהוד", צעקות "איטבח אל יהוד". מיד המסגד הקרוב עולה וצורח לכולם שלעלות על היהודים שנכנסו ופלשו ופגעו. ההמונים כבר מתורגלים, סוגרים את הסביבה הקרובה, חוסמים את הצירים, שצבא לא יוכל להיכנס, ולאט לאט מצמצמים עליך, כדי לחסל אותך.

ד"ר גילת: אחד המקרים שבהם הכוח של רז נחשף, אירע ברפיח בשבת בצהריים. זמן שבו עזתים רבים חוזרים לרצועה וממלאים את הרחובות בהמוניהם.

רז: פתאום מולנו אנחנו מזהים שני חשודים, רעולי פנים. חמושים בגרזינים ו… התברר בדיעבד שהם חיסלו כמה דקות קודם מישהי שחשודה במשת"פ. אני נתתי תיאור לפעול אליה. זה היה במרכז שוק שבורה. במקום שאתה אומר, רק פה לא הייתי רוצה לעשות את זה, אבל זה יצא. זה המצב. ובמקרה הזה של לוחם שמשון או לוחם מסוערב, אין מצב שאתה עוצר, בגלל שעכשיו מסוכן פה. אין מצב שאני מפסיק. זה בדיוק המקום שהם לא מצפים. זה בדיוק המקום שאנחנו נפעל. פעלנו, נחשפנו ואז באותו רגע אני אומד נזקים ונותן פקודות. במקרה הספציפי הזה זה עוד הסתבך. כוח אחד עמד בנקודה מסוימת, אנחנו המשכנו בריצה, אני ובן זוג, התפצלנו מהכוח לפי התרגולת, התפצלנו לפסאז' אחרי מחבל אחד, הבחור השני נתפס ונעצר ככה.

ד"ר גילת: גם במקרה של היחשפות, העיקרון המרכזי שמוביל את המסתערב הוא קודם כל להשלים את המשימה, רק אחר כך להתמודד עם האוכלוסייה. ואיך מתמודדים? סגן אלוף במילואים רז שביט מסביר.

רז: אפשרות אחת זה להימלט בצורה מתוחכמת. אפשרות שנייה זה להרתיע את האוכלוסייה העצמאית, ככוח חמוש מיומן, אבל קטן. ואפשרות שלישית, לקרוא לחילוץ, שהיה מוכן ומאורגן להיכנס לשטח, לעזור לך לצאת.

ד"ר גילת: חזרה לחוליה של רז, שנחשפה במרכז רפיח.

רז: כשיצאנו לשם, ההמונים כבר שמעו יריות, שמעו דברים, חיכו לנו. ברגע שיצאנו החוצה, התנפלו עלינו, אני נפגעתי בפנים מאיזשהו אבן. איבדתי את ההכרה. עמד לידי לוחם, שהציל את החיים שלי למעשה, ונלחם באוכלוסייה שניסתה לקחת. התעוררתי אחרי קרוב לחצי דקה… והוא פעל לגמרי, שתבין, המונים המונים בצעקות "איטבח אל יהוד" ומנסים להרוג אותך. כל דבר שבא ליד. באמת, משהו שאתה לא, קשה להסביר אותו במילים, צריך להבין, שאתה גם מסתכל לשמיים, אתה לא רואה שום דבר חוץ מאבנים, בקבוקים, דברים וזה לפני היריות.

את זה היה צריך לקפל ולצאת מהשטח. בסופו של דבר קראנו לחילוץ, למשוך חלק מהמקומיים לצד שלהם, ואנחנו נכנסנו חזרה דרך הפסאז' והתחמקנו החוצה, על הג'אנטים, על הגלגלים.

ד"ר גילת: היעדר הדמיון התרבותי לפלסטינים ואופי הפעילות שלהם ברצועה, הכניסה והיציאה מדי יום, כל פעם בדמות אחרת, אילצו את לוחמי שמשון להיות שחקנים של ממש.

תומר: לפני מבצע, קודם כל, אנחנו חייבים לדעת מה המבצע. אם היה מבצע רכוב, התפקיד שלך לנוע עם הרכב, להגיע לנקודה מסוימת, לשלוף בן אדם, להכניס אותו פנימה ולצאת החוצה, אתה יכול להסתערב עם בגדים של, אתה יודע, פועל בניין, שיוצא בבוקר לעבודה.

אבל, אם אתה צריך להגיע לנקודה מסוימת, לדוגמה באחד מהמבצעים בספר, אני כותב על זה שאני צריך להתעכב. כלומר, יש מישהו מסוים שצריך לאסוף פתק ממקום מסוים ואני לא יודע כמה זמן זה ייקח לו. אז התחפושת שאני בחרתי היא תחפושת של אדם מבוגר, שבעצם מלקט עצים והולך באטיות, כי הייתי צריך להרוויח את הזמן. כלומר, אני חייב לדעת מה העבודה עצמה ולהתאים לה את התחפושת. אתה גם לא יכול להיכנס להפגנה, להתחפש כאדם זקן בן 70 או 80, ואז לקפץ כמו בחור צעיר יחד עם כל החבר'ה הצעירים שבעצם נמצאים בהפגנה. התחפושת חייבת להיות מתאימה לפעילות עצמה. וקרה, אגב, שתוך כדי הפעילות מצאתי איזושהי סמטה, הורדתי מעליי את הכאפייה מהראש, הורדתי מעליי את העצים, אתה יודע, נתתי לעצמי דמות צעירה יותר ויצאתי החוצה.

רז: המסתערב חייב להיות כמו זיקית, לנוע ולשנות תחפושות ולשנות פוזיציה בהתאם למה שקורה. וזה מאוד מאוד קריטי, היכולת גמישות הזאת היא מאוד מאוד חשובה.

ד"ר גילת: כלומר, המסתערב חייב להיות זריז מחשבה, דינמי ורגיש לסביבתו, אבל אסור לשכוח שהוא פועל תחת סכנת חיים מתמדת. ובתור בן אדם בשר ודם, זה כמובן עלול לחלחל לקבלת ההחלטות שלו בזמן אמת.

תומר: אדם שמפחד למות לא יכול להיות מסתערב. אתה רוצה נורא, אתה מרגיש את זה בכל העצמות שלך, שאתה רוצה להתנפל על המבוקש, ואתה יודע, לחסל את העניין, אבל לא. אתה ממשיך ונע עד שהדברים נוחים לך. היכולת שלך לשיקול דעת, היכולת שלך לעצור את עצמך, היכולת שלך להחליף זהויות, היא לא באה בחשבון, אתה יודע, בכל יחידה אחרת.

רז: אני יכול לומר לך כמפקד, לוחם שהרגשתי שיש אצלו משהו כזה, שמתחיל לכרסם בו דברים, הייתי משאיר אותו לא בקו הראשון. עושה איתו תהליך, וזה סוג של משהו שמתאסף. עכשיו, להיות מישהו אחד, שאתה לוחם בקבוצה, יוצא צה"ל, כוחות גדולים, אתה חלק מעניין. הלחץ הוא לחץ אבל אותו עניין. כשאתה מסתערב אתה לבד, אתה לבד יכול להשפיע על העסק הזה לבד, הלחץ הוא עליך, אתה אחרת.

ד"ר גילת: רז מספר שהכוח המסוערב שמורכב מקומץ לוחמים, יכול להשיג בפעילותו תוצאה שמתעלה על זו של גדוד שלם.

רז: אם יש הפגנות שמפריעות לכוח צה"לי לעשות את העבודה שלו, גדוד כזה או אחר. כוח קטן שמסוערב, מגיע עם רכב, פורק, הולך ברגל בין המפגינים, מזהה את המנהיגים, שהצבא לא רואה אותם. נמצאים בלג אחד לאחור, מזהה את כל התהליך, וברגע אחד מוריד 4-5 ביחד ועוצר אותם. באותו רגע אתה הפסקת את הפעילות הזו.

אני חושב שהאפקטיביות הייתה גבוהה מאוד. קודם כל, פגיעה נקודתית, מאוד ממוקדת במחבלים, כמעט ללא נפגעים בלתי מעורבים. הרתעה עצומה על האוכלוסייה, על התחברות. כוח קטן צה"לי ומיומן, שיודע לפעול בכל מקום, בכל הזמן, במהירות גבוהה בתוך הרצועה, שמכיר את הרצועה כמו כף יד. שאני יכול לומר לך בראייה לאחור, 95% בערך מהמבצעים היו מוצלחים.

ד"ר גילת: אחת הפעולות שרז מביא כדוגמא הייתה בעלת אפקט כל כך חזק ופתאומי עד שהאוכלוסייה במקום בקושי הספיקה להגיב.

רז: נשלחנו ל… נקרא ליירט, לחטוף מישהו בתוך לב האוכלוסייה ברפיח. הגענו אליו לפי סימנים מיוחדים שקיבלנו, חטפנו אותו… כל העסק הזה לקח משהו כמו דקה וחצי. יצאנו מהשטח, לפני שבכלל השטח הספיק להתעורר. לאחר מכן דיברו עם האנשים שראו וחזו באירוע עצמו, קצבים שהיו שם בקצביה, אמרו: "חמש דקות אחרי שהאנשים האלה הלכו, לא מצאנו את הרגליים, לא יכולנו לזוז". ואני זוכר את הפרצופים המפוחדים שלהם. אני יכול לומר לך שהצלחנו להגיע למצב שבו לא נשארה רשימת מבוקשים עם דם על הידיים תקופה מסוימת. כל הזמן זה מתחדש. אבל בלחימה אפשר למגר טרור, אפשר להוריד את הלהבות, אפשר לעשות את זה בדרך נכונה, נחושה. עשינו את זה, זה עובדה. גם אז היו נשקים, גם אז ירו, גם אז. אני חושב שזו אפקטיביות מאוד גבוהה.

ד"ר גילת: יאיר, רז מדבר על 95% אחוזי הצלחה של יחידת שמשון בשנות ה-90. מה השתנה מאז באפקטיביות של יחידות המסתערבים? האם ניתן למגר באמצעותן את הטרור הפלסטיני?

יאיר: רימון ושמשון פורקו כל אחת בתקופתה בגלל שינויים פוליטיים. במקרה של רימון, כבר אמרנו. במקרה של שמשון היו הסכמי אוסלו ואוסלו ב' ולצה"ל אסור היה לפעול בשטח הרצועה. ככה שהיחידה ב… התייתרה. אבל האמת שאין תחליף ליחידות כאלה ולכן הקימו יחידות אחרות. והיום בכל הארגונים וכוחות הביטחון יש יותר מסתערבים ישראלים מאי פעם. יש לישראל נכס עצום ברשותה. ההיתוך המושלם בין הלוחם למרגל במזרח התיכון, שזה המסתערב. ולישראל באמת יש צורך במסתערבים ולדעתי זה מקצוע שרק יילך ויגדל. זה עדיין אחד התחומים הבודדים שאפשר לומר את המשפט הזה עליו, ששום דבר טכנולוגי לא יכול להחליף את הפעולה המאוד אינטימית ורגישה, היומינטית הזאת, האנושית, לראות לשמוע בעיניים, מה קורה עמוק בשטח של היריב?

ולכן, אין לנו אף פעם מספיק מזה. האם זה יכול לנצח את הטרור הפלסטיני לבד? לא, ברור שלא. זה כלי אחד מתוך סל כלים רחב מאוד, שהמדינה, והכוונה לכל מדינה חפצת חיים שנלחמת נגד הטרור, מוכרחת לדעת וצריכה להפעיל במסגרת כל הכלים.

רז: אני באופן גורף חושב שהלוחמים של היום, מקבלים ומגיעים כלים טובים יותר ממה שהיינו אז. התוצאות הן מדברות. מכללת דובדבן, היא היום אימפריה. היא בעצם משהו שאנחנו היינו יכולים לחלום עליו אז, מבחינת היכולות, ההכשרה והתקציבים והטכנולוגיה.

אני חושב שיש דבר אחד שלא השתנה מאז והיום, זה המימד האנושי. המימד האנושי שבעצם הוא ליבת העשייה. עליו יקום ויפול דבר. לא משנה במה תצייד אותו. המימד האנושי הזה אין לו תחליף, הוא גם לא השתנה.

ד"ר גילת: עד כאן הפרק שלנו על המסתערבים.

תודה לעורך הראשי דורון רובינשטיין, לעורכת מרים בלוך, עיצוב סאונד ומוזיקה מקורית מור סיוון, ועל ההפקה לסתיו דויטש.

אנחנו נתראה בפרק הבא של המבצעים הגדולים של הכוחות המיוחדים, שהופק ע"י מערכות וגלי צה"ל.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

3 views0 comments

Comments


bottom of page