top of page

המבצעים הגדולים: פרק 1 - מבצע אנטבה

כיצד יכול כח קטן לגבור על כוח גדול וחזק ממנו משמעותית? על השאלה הזאת מנסה לענות תיאוריית ''העליונות היחסית'' שניסח האדמירל האמריקני, וויליאם מקרייבן. הוא מבסס את התיאוריה שלו בין השאר על אחד המבצעים המפורסמים ביותר לשחרור חטופים - מבצע אנטבה. במהלך הפרק אנחנו משחזרים את תכנון המבצע ואת רגעי השיא שלו, יחד עם מתכנן הפעולה מוקי בצר והלוחמים הראשונים שפרצו לטרמינל באנטבה ומנתחים את מהלך המבצע לפי תיאוריית העליונות היחסית.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/01/2024.

שומעים? גל"צ הסכתים.

דובר: דובר על עשיריות שנייה, לא על שניות, כי זה ברור, זה עניין של שניות כל הסיפור הזה. או שהם פוגעים בך או שאתה פוגע בהם, כי אם הם פוגעים בך, הם מפוצצים את כל החדר. מפוצצים את כל האנשים.

ד"ר גילת: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט "המבצעים הגדולים של הכוחות המיוחדים", הפקה של גלי צה"ל ומערכות. כאן ד"ר אמיר גילת ואיתי נמצא האנליסט הצבאי, יאיר אנסבכר, שלום לך.

יאיר: שלום וברכה.

ד"ר גילת: בכל פרק נצלול לפעולת קומנדו משמעותית של צה"ל, וננסה להכיר בעזרת המתכננים והמבצעים שלה את העולם הסודי, המסוכן, האכזרי ומלא האדרנלין של הכוחות למבצעים מיוחדים.

והפעם נחזור למבצע הישראלי המפורסם ביותר בכל הזמנים, ואני מדבר כמובן על מבצע אנטבה, כדור הרעם או מבצע יונתן, שנערך בשנת 1976, לאחר חטיפת מטוס אייר פראנס בידי מחבלים פלסטינים.

אנחנו נדבר עם אדם קולמן ואמיר עופר, שלקחו חלק במבצע, וגם עם אחד מהוגי, מתכנני ומבצעי המבצע הזה, אלוף משנה במילואים מוקי בצר. וגם עם האלוף איתי וירוב, לשעבר מפקד מפקדת העומק והמכללות הצבאיות.

דובר: זה מבצע ששינה את איך שהעולם המערבי, ובוודאי ישראל, רואים ותופסים את כל הדבר הזה שנקרא כוחות מיוחדים ומבצעים מיוחדים.

(רעש של סירנות ויריות)

ד"ר גילת: החל מסוף שנות השישים, התחיל בעולם גל טרור בינלאומי מודרני, שעשה שימוש נרחב בלקיחת בני ערובה. המטרה המרכזית של הטרוריסטים הייתה שימוש מניפולטיבי בכלי התקשורת העולמיים, שכמובן נמשכו לסיקור האירועים האלימים, הדרמטיים, וככה הם בעצם גם זרעו אימה בציבור והעלו מודעות למטרות שלהם. וגם ניסו להשיג הישגים, כמו שחרור טרוריסטים נוספים מבתי כלא או מטרות פוליטיות אחרות.

דובר: על צרפת למנות מייד נציג שיישא וייתן בשמה ולהעביר את שמו מייד לקמפאלה. עד כאן דרישות החוטפים. תובעים החוטפים את שחרורם של 53 מחבלים הכלואים בישראל במערב גרמניה, בקניה, בצרפת ובשוויץ כתמורה לשחרור המטוס והנוסעים. מישראל תובעים המחבלים לשחרר 40 מחבלים הכלואים בה, ובכללם הארכיהגמון הילריון קפוצ'י. בין שש התביעות שהגישו המחבלים, כל הכלואים הנכללים ברשימה יוצאו לאנטבה, שם יוחלפו בחטופים. חברת אייר פראנס תטיס את המחבלים שישוחררו מישראל, במטוס שיטיס אותם מישראל יהיו רק המשוחררים ואנשי הצוות. יתר המדינות מהן נתבע שחרור מחבלים ידאגו בעצמם להעברת המשוחררים לאוגנדה. שגריר סומליה בקמפאלה, חאשי עבדאללה, ייצג את החוטפים המשתייכים לחזית העממית במו"מ עם שלטונות צרפת.

ד"ר גילת: משנת 1968 ועד לשנת 1972, חווה העולם כ-300 חטיפות מטוסים. בניגוד להיום, עולם התעופה של השנים ההן, כמו האווירה הכללית, היה חופשי, פתוח ותמים יותר, מה שפתח פתח להתקפת טרור תעופתי מסוגים שונים.

ב-1968, מטוס אל-על שעשה את דרכו מרומא ללוד נחטף והונחת באלג'יריה. החטופים שוחררו תמורת מחבלים שיצאו לחופשי מהכלא הישראלי. זו הייתה הפעם הראשונה שנחטף מטוס ישראלי בפעולת טרור.

חטיפה נוספת אירעה בשנת 1974, של מטוס חברת סבנה שיצא מבריסל, הונחת בשדה התעופה בלוד ושוחרר במבצע חילוץ של סיירת מטכ"ל.

אבל כל זה היה רק הפרומו ליום ראשון, 27 ביוני 1976. אז נחטף מטוס איירבוס A300 של חברת התעופה הצרפתית, אייר פראנס, שהיה בטיסה 139 מנתב"ג לפריז.

המטוס נחטף לאחר שערך חניית ביניים בנמל התעופה של אתונה. במטוס היו באותה עת 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות. המטוס הוסט על ידי המחבלים לאנטבה, שם שוהים החטופים עם בני הערובה היהודים והישראלים בטרמינל ישן.

במקביל, המשא ומתן שהתקיים בין ממשלת ישראל לחוטפים, נהגית תוכנית לשחרור בני הערובה במבצע צבאי חסר תקדים.

אמיר עופר: צברנו את הניסיון, זה ניסיון שנרכש בדם, דרך אגב, לא רק דם שלנו, גם דם של בני ערובה. למחבלים ולכוח המתגונן, שזה האוגנדים, יש יתרון אינהרנטי שם, כי הם יכולים לזרוק רימונים והם יכולים לירות צרורות והם יכולים לפוצץ מטענים. ויש להם זמן, הם יכולים להרוג את החבר'ה. ולך גם אין זמן, אתה צריך תוך שניות לחסל את השומרים שלהם. אתה לא יכול לזרוק רימונים, אתה לא יכול לירות צרורות, אתה חייב לוודא מטרה. זו לחימה לגמרי אסימטרית, והיא מבוססת לטובת המחבלים.

ד"ר גילת: זה היה אמיר עופר, לוחם בסיירת מטכ"ל, שהיה הראשון שפרץ לבית הנתיבות.

יאיר: מי שהוטלה עליה המשימה הזאת, כמו משימות דומות, הייתה סיירת מטכ"ל שהחלה להתאמן באופן שוטף, לפתח ציוד ולהחזיק צוותי כוננות לאירועים כאלה. אני חושב שמבצע אנטבה הוא קודם כול העזה. יש סיסמה של היחידות המיוחדות המפורסמות ביותר בישראל, שלדג וסיירת מטכ"ל, שנשאלה מה-SAS הבריטי, "המעז מנצח". זה בעצם העתק-הדבק של הביטוי שטבע מייסד ה-SAS, דייוויד סטירלינג, Who Dares Wins. ההעזה במבצע הזה היא באמת הכוח העיקרי שלו.

אדם קולמן: אמרתי את זה לפרטנר שלי לחדר, לאילן, שהמבצע הזה יהיה או ההצלחה הגדולה ביותר של צה"ל או הכישלון הגדול ביותר שלו.

ד"ר גילת: זה היה אדם קולמן, שהשתתף במבצע אנטבה.

דובר: אנחנו חושבים על זה היום, מי יודע לקבל החלטות כאלה על מבצע כל כך מורכב? ארבעה מטוסים באוויר, 200 חיילים שם בשטח, אינסוף סיכונים, אינסוף סיכונים.

דובר: כל הסיכויים הם לרעתנו, אנחנו יצאנו ממטוס בלי דלק, שלא יכולנו לחזור. זאת אומרת, עזבנו מאחורינו מטוס בלי דלק, נסענו לקרב עם אויב שהוא פי שלושה, פי ארבעה מאיתנו, בתנאים של אי ודאות, בתנאים הכי קשים של לחימה בבני ערובה, שזו לחימה אסימטרית מיסודה.

דובר: כשאתה חושב על זה, אם אתה לוקח בחשבון את כל מה שיכול היה להשתבש ולא השתבש, זה נס.

דובר: אם חס וחלילה מישהו היה יודע יותר, וכל החמישה-שישה מחבלים שהיו שם פלוס כמה כוחות שלהם ועוד כאלה דברים היו עושים לנו אמבוש והם מכינים את האירוע הזה חמש דקות יותר מאוחר, כולם היו מתעוררים, היה...

דובר: היה קשה לחזור.

דובר: סיפור אחר לגמרי.

יאיר: בספר, שכתב אדמירל ויליאם מקרייבן, בשנת 1995 ואנחנו מכירים את האיש הזה כמי שאחר כך פיקד על הארגון של הכוחות למבצעים מיוחדים האמריקאים שתפס את בן לאדן הרבה שנים אחר כך, ב-2011, אז הוא היה עוד מפקד פלגה צעיר בקומנדו הימי האמריקאי, ב-Navy SEALs. הוא בחר שמונה מבצעים מיוחדים שבעיניו מייצגים את המבצעים המיוחדים הכי חשובים שהיו בתולדות העולם עד אז, ויש שם מבצעים רבים ממלחמת העולם השנייה. אבל ללא ספק, המבצע שאולי הכי משמעותי בספר שלו זה מבצע אנטבה. ומקרייבן מבסס את התיאוריה שלו, שהיא הבסיס הרעיוני התיאורטי של הספר, על עיקרון שהוא שואב מאנטבה, והעיקרון הזה נקרא "עליונות יחסית", Relative Superiority. הוא טוען שאם מתבססים ונצמדים לשישה חוקי "לא תעבור" שקיימים בעולם הזה של הכוחות למבצעים מיוחדים, אז אפשר להגיע לעליונות יחסית, והיא נועדה לצמצם את מה שנקרא החיכוך, כלומר כוח ההתנגדות של כל דבר בעצם שמתנגד לפעולה המיוחדת האלימה.

ד"ר גילת: אז בואו נראה איך העקרונות האלה באים לידי ביטוי באנטבה.

יאיר: העיקרון הראשון של מקרייבן, זה פשטות בתכנון ובביצוע. אתה לא יכול לצפות מלוחם בתנאים כאלה, שעכשיו הוא יחשוב כל מיני דברים. הוא צריך לקבל מטרה ברורה, שאפשר להסביר אותה במשפט או לפחות לחשוב עליה בצורה ממוקדת ובהירה.

דובר: הגענו ביום שישי בבוקר ליחידה ויצאנו ביום שבת בבוקר, אז היו לנו 24 שעות. ב-24 שעות אתה לא מכין כוח שפורץ לטרמינל במרחק של 4,000 ק"מ.

דובר: אף אחד לא ידע איפה זה אוגנדה ואף אחד לא ידע מה זה אנטבה. להגיד את המילה הזאת לא ידעו אפילו, מה זה אנטבה. התוכנית הייתה כזאת, לטוס לשארם א-שייח, המתנה, משם טיסה של שבע שעות, 4,000 ק"מ עד אנטבה, נוחתים בשדה החדש. יש שם שני שדות, כמו שדה דוב, הטרמינל הישן שבו מוחזקים בני הערובה ויש את השדה החדש. נוחתים שם. אנחנו פורקים את הרכב שלנו, שזה מרצדס שחורה ושני לנדרוברים, מחופשים לחיילים ואנשים אוגנדים. משם נוסעים איזה שש דקות, משהו כזה, עד שמגיעים לטרמינל הישן, שם נמצאים עשרת המחבלים ו-104 חטופים. יש שם מגדל פיקוח מאוד מסוכן בארבע קומות, שיש שם אולי מחבלים, אולי אוגנדים חיילים ואולי גם וגם.

דובר: היה לנו פחות או יותר, היה מידע על הבניין עצמו, איך הוא נראה, אבל הוא היה באמת מאוד... מידע מאוד כללי על מה מחפשים ואיפה נכנסים. כמה אנשים שומרים עליהם, מה זה נמצא. לא ידענו. לא ידענו.

יאיר: העיקרון הבא של מקרייבן, זה חזרתיות ואימונים דקדקניים. באנטבה לא היה הרבה זמן, אבל הזמן שכן היה, נוצל במלואו למודלים, והחבר'ה שהשתתפו במבצע מתארים עד כמה זה היה מצחיק ומצ'וקמק בזמן אמת, והם לא חשבו שזה באמת יקרום עור וגידים וזה יגיע למבצע אמיתי. אבל עשו, כלומר, בנו מקרטונים ומסרטי סימון לבן בכל אופן מודל, ואמרו, טוב, זה השדה, כאן זה המבנה הזה, ופשוט חזרו על זה שוב ושוב ושוב ושוב. וזה מה שעושים, מתרגלים עד שכשאתה מגיע לרגע האמת, אתה פשוט פועל על אוטומט.

דובר: אנחנו הגענו לשם כי היינו מתאימים לזה, ולכן לרוב המוחלט של החבר'ה שהיו שם לא קפאו הרגליים כשהם היו צריכים לרוץ מול כדורים, והם הסתדרו. היו הכנות טכניות, זאת אומרת, אוקיי, מי יהיה בחוליה הזאת, מי יהיה בחוליה הזאת, מי יושב איפה, על איזה כלי רכב, במטוס. היה מודל מסכם שהתבצע בערך ביום שישי בשעות הלילה, תשע, משהו כזה, שבו בוצעה חזרה גנרלית מול כל המטכ"ל וכל מי שהיה שם, מוטה גור וכל מי שלא היה שם. ואז הייתה חזרה נוספת אחרונה באמת, שבה הפתיעו אותנו ושמו לנו שומרים בדיוק כמו שהיה במבצע, השומרים האלה ירו עלינו. לא ידענו שהולכים לעשות לנו את זה. ותרגלנו בעצם, למרות שלא ידענו, אז התאוששנו ופגענו בשומרים. ואז הסתערנו על הבניין, זה היה בדיוק מה שבוצע במבצע אחר כך. ואחר כך היה עוד לילה ארוך של ניסויי כלים, שכבר כל אחד עשה בעצמו, וטעינת מחסניות ולימוד צירים וקודים. אתה בלחץ זמנים עצום במבצע כזה.

דובר: וכל אחד אחר כך לקח איזה נשק שהוא רוצה, עוד אקדח, עוד רימונים, עוד כזה.

יאיר: העיקרון הבא הוא עיקרון אבטחת הכוח, בידוד הגזרה כדי לאפשר לכוחות לעבוד בשקט ולמנוע מתגבורות שנמצאות לא רחוק משם, להגיע ולהפריע להם.

דובר: הייתה פה מחשבה מאוד רחבה על אפשרויות מכל הצדדים, זאת אומרת, כאילו שאני לא נמצא ב-3,000, 4,000 ק"מ רחוק, אלא מטפל באירוע שאני צריך להיכנס למתחם סגור ולטפל בו, ולחשוב גם על הנסיגות שלי ועל איך אני מאבטח לי את הצדדים.

יאיר: ופה העיקרון הזה עבד בצורה באמת הרמטית.

ד"ר גילת: איך?

יאיר: יחד עם הכוחות הפושטים היו ארבעה כלי רכב משוריינים מיוחדים, שנקראים BTR-40. זה כלי די נדיר ודי קטן, שניים כאלה מסוגלים לעלות על הרקולס, זאת אומרת שהיו זקוקים פה לשני הרקולסים לשאת אותם, והיו עליהם מקל"רים, מקלעי רימונים. הכול היה קומפקטי ומדוד בדיוק, אבל סיפק מספיק עוצמה כדי למנוע מתגבורות מקומיות להגיע ולהפריע. ובאמת הכלים האלה, צמד אחד בפיקודו של שאול מופז וצמד שני בפיקודו של עמר בר-לב חסמו בצורה מאוד אפקטיבית את המתחם, את ה-perimeter. ואחר כך פגעו גם בסדרה של מטוסי מיג שהיו בשדה, כדי למנוע מהם לרדוף אחרי ההרקולסים הנסוגים. העיקרון הבא הוא עיקרון ההפתעה.

דובר: עיקרון ההפתעה היא קריטי, שלא יקרה מה שקרה לנו במעלות, שאיבדנו את עיקרון ההפתעה, ועד שחיסלנו את שלושת המחבלים, הם הרגו 22 תלמידים, פצעו עוד 60 מתוך ה-100 שהיו שם. זה נורא ואיום. בשבריר שנייה יכול לקרות משהו, לחיצה על ההדק של מחבלים.

ד"ר גילת: במקרה הזה ההפתעה הייתה מושלמת, שכן החוטפים הגרמנים ששמעו את היריות אמרו, האוגנדים השתגעו. הם בכלל לא האמינו שזה חיילי צה"ל.

יאיר: נכון מאוד, אמיר. יש ביטוי שטבע נאסים טאלב, בספר שלו שנקרא "ברבור שחור". האנשים במערב באירופה, הראשונים שהגיעו לאוסטרליה, ראו ברבורים שחורים. ומכיוון שהם הורגלו כל החיים שלהם לראות רק ברבורים לבנים ולא הכירו את המציאות של ברבורים שחורים בכלל, העיניים שלהם אומנם ראו, אבל המוח שלהם לא הצליח לעבד את מה שהם רואים לכדי תמונת מציאות. כלומר, יש משהו שהוא מעבר לקונספט שאתה מסוגל לתפוס, וזה מה שקרה למחבלים באוגנדה. זה עיקרון ההפתעה. הם לא חיברו אחד ועוד אחד, ואף אחד לא צפה שצה"ל יופיע ויבצע את הפעולה הזאת, וזה מכניס את האויב להלם נקודתי. וזה המרכיב שעליו מדבר מקרייבן כשהוא אומר "עליונות יחסית".

דובר: במקומות שבהם אתה מצליח להפתיע, ואתה מוצא את האויב לא מוכן, באמת היכולת שלך לנחול הצלחות גדולות הם מעל ומעבר לכל דמיון. וככל שלך יותר קשה להאמין וככל שאתה יותר מפקפק האם זה אפשרי, הדבר הזה חל כמובן גם על האויב, הטובות שבפעולותינו. זה לא שהאויב הבין בדיעבד שהיינו שם. הן פעולות שעד היום הוא לא יודע שאנחנו היינו שם או שמישהו היה שם ואיזו מניפולציה ביצענו בתוך שטחו.

יאיר: העיקרון הבא של מקרייבן נקרא "עיקרון המטרה הברורה והתכליתית" או בעצם המשימה התכליתית. כלומר, שהלוחם שמגיע, ברגע שנפתחת הרמפה, כן? תחשבו על לוחם בסיירת מטכ"ל, שאחרי שהוא ישב שלוש או ארבע שעות חנוק בתוך מטוס בלי אוויר לנשימה, עם תחושות של כיסי אוויר ולחץ ופחד, פתאום נפתחת הרמפה והינה הוא בארץ זרה.

דובר: נחתנו, אני חושב, באחת עשרה בלילה שלהם, היה חושך. יצאנו שלושה כלי רכב, מרצדס ושני ג'יפים. הנסיעה הייתה משהו כמו קילומטר וחצי או שניים. במהלך הנסיעה היה שקט. אפילו תחושה מאוד גדולה של בדידות כזאת באמצע אפריקה. סוף העולם.

יאיר: ואז מקרייבן אומר, קודם כול משימה ברורה ופשוטה ותכליתית, לאן אתה הולך? מה אתה צריך לעשות? והלוחמים יודעים בדיוק מה הם עושים, וכל אחד רץ למקום שהוא צריך לרוץ אליו, כמו איזו מכונה, קפיץ שמשתחרר בבת אחת ומאות גורמים, כל אחד זז בדיוק למקומו.

דובר: ראינו את הטרמינל מרחוק. כשהתקרבנו לטרמינל, היו שני שומרים, ממש במסלול הנחיתה שלנו, לא הייתה שום אפשרות לעקוף אותם.

דובר: וזה היה מפתיע, לא מתוכנן לחלוטין. עומד חייל עם רובה ומסמן לנו לעצור. זה היה אירוע מאוד מסובך, מפני שבתוך המכונית, יושבים מקדימה מוקי, יוני ועמית צור הנהג. יוני יושב מצד ימין על יד הדלת, מוקי יושב באמצע. מה לעשות, מה לעשות, מה לעשות, מה לעשות. יוני אומר תירו בו. מוקי אומר, רגע, לא, הוא בסך הכול עושה הצדעה, מפני שהוא הרים את הנשק במין תנועה כזאת של כמו... לא הכתף, אבל איזו מין תנועה כזאת. ומוקי אומר, לא, לא, זו תנועת הצדעה, הכול בסדר.

דובר: אני אומר לו, יוני, עזוב, זו תרגולת. זה גם מחוץ לתכנון. זה בניגוד לכל התכנון שתכננו לפרטי פרטים, ואני צריך לפרוץ תכף עם החוליות שלי. ויוני מתעקש והם יורים בו עם משתיק קול. ספק פגעו בו, ספק לא פגעו בו, הוא נופל. כשהוא מתרומם, יורים עם אקדח ללא משתיק קול מאחורי יוני, דרך החלון. ועוד מישהו באותה שנייה עם קלצ'ניקוב. שתבין מה קרה שם. ירי רועש לפני פריצה, זה מבחינתי מעלות. ויוני לא התכוון שמישהו יירה באש רועשת, לא חשב על זה. חשב שזה יהיה משתיקי קול.

דובר: ואז יוני אומר, סעו, תן גז וסעו לטרמינל.

דובר: אני לא חושב שאף אחד מאיתנו בזמן הפריקה מהרכב או בזמן ההתקדמות בבניין, חוץ ממוקי, חשב על אסון מעלות ועל קטסטרופה מהסוג הזה. וגם ההתנהלות שלנו הייתה בהתאם, זאת אומרת, אנחנו לא נעצרנו, אנחנו רצנו קדימה, היינו מאוד אגרסיביים, מאוד מדויקים גם. אני לא חשבתי על מעלות באותו רגע. אני חשבתי על בני הערובה שצריך להגיע אליהם ולחסל את המחבלים שלידם, כי זה מה שתרגלו אותנו ואימנו אותנו, וזה מה שהיה צריך לעשות. כולנו קפצנו מכלי הרכב ביחד, אני איבדתי את קשר העין עם המפקד שלי. במקרה לחלוטין, זאת אומרת, בגלל ההמולה והחושך והמתח והרעש, והייתי בטוח שהוא כבר לפניי, אז רצתי הכי מהר שאני יכול.

דובר: אני רצתי קצת באיגוף, אז החוליות רצו אחריי, וככה יצא שהסתבכנו שם בדרך ואמיר פרץ ראשון.

דובר: פתאום מצאתי את עצמי לפני הטרמינל, במרחק של משהו כמו 20 מטר, משהו מהסוג הזה, שמעתי מצד שמאל צעקה שיוני נפגע וראיתי אותו נופל. והשמשות התנפצו ומישהו שכב בתוך... מישהו, מחבל, שכב בתוך הטרמינל, מוקף בבני ערובה, כולם שכבו, אף אחד לא עמד. וירה עליי צרור ארוך, הזכוכיות התנפצו והכדורים לא פגעו. ואני ספרתי אחר כך את הכדורים במחסנית, זה היה 17 כדור. יריתי בו תוך כדי ריצה, משהו כמו מטווח של משהו כמו 15 מטר, שלושה, ארבעה כדורים, ראיתי את הראש שלו נופל, נכנסתי פנימה. פתאום ראיתי שאני לבד. זאת אומרת, אני הייתי בטוח שיש כבר אנשים לפניי. בחדר שכבו 100 איש. הבעיה שלך בשלב הזה זה למצוא את המחבלים כמה שיותר מהר, כי דובר על עשיריות שנייה, לא על שניות. זה ברור, זה עניין של שניות כל הסיפור הזה. או שהם פוגעים בך או שאתה פוגע בהם. ואם הם פוגעים בך, הם מפוצצים את כל החדר.

המפקד שלי, שראה אותי רץ, רץ אחריי כדי להשיג אותי. הייתה מין אי הבנה מאוד מוצלחת. זה היה בטעות. כשהוא נכנס, היו שני מחבלים שהיו שלושה מטר מאחוריי בגב. הם בדיוק סובבו את הרובה אליי, את שני הקלאצ'ים הקרובים שלהם והוא פגע בהם ממש ב... הוא סיפר לי שהוא ראה את הקלאצ'ים הקרובים שלהם בחצי סיבוב כלפיי ואז הוא פגע בהם.

(רעש של ירייה)

דובר: עניין של עשירית שנייה. ואז היינו משהו כמו 15 שניות לבד בחדר, מחפשים באטרף כזה מי עוד מחבל, כי 100 איש שוכבים שם ולך תדע מי מחבל ומי לא. צעקתי לכולם לשכב, everybody lie down, כי לא יצא לי קול. התופעה הזאת עד היום מדהימה אותי, כמעט ולא יצא לי קול. הגיעה החוליה השנייה ועמוס, אחד מהחיילים בחוליה, ראה מחבל בצד שמאל מרים את הנשק שלו מאחורי אחד העמודים, פגע בו.

דובר: עמוס גורן ואני יורים בו כדור כדור, נהרג במקום.

דובר: ובזה בעצם חוסלו כל המחבלים, ארבעה, שזה הרבה בסיטואציה כזאת. לפני זה אתה מפחד ואחרי זה אתה מפחד, אבל כשאתה שם אתה כמו אוטומט. אם אתה מספיק מאומן. ואני חושב שהיתרון הגדול שלנו היה שהיינו הרבה יותר מאומנים מהם, היינו חיילים הרבה יותר טובים מהם.

דובר: ואז מישהו קם, מזהה אותי כמפקד, למרות שהייתי עם בגדים כמו חיילים, ואומר לי, פה הרגתם את כולם, השאר בחדר VIP ששם גיורא זוסמן פרץ עם החוליה שלו.

דובר: ואנחנו תחת הפיקוד של גיורא זוסמן, היינו שם שלוש חוליות, היינו צריכים לצאת לקחת את האולם שקראו לו אולם ה-VIP שהוא היה על יד, שמבחינת המידע היה ידוע שיש שם מחבלים, אבל אולי גם בני ערובה. איך אמר לנו מוקי בהתחלה? חבר'ה, דבר ראשון שחררו ירייה, זה יוציא את כל המתח. מימין אמור להיות היה החדר VIP ואנחנו היינו אמורים להיכנס. היה שם עוד איזשהו מסדרון קצת יותר אחורי. ואז בקצה המסדרון אני קולט שיש שם על הפינה חייל אוגנדי, וכל הקנים הופנו אליו. ואני זורק עוד רימון ואז אני מגיע אליו ויורה בו מטווח של נגיד 20 ס"מ. ואז מגיע עוד חייל אוגנדי, אז גם אותו היה צריך... לטפל בו. נסוגנו אחורה, חזרנו והצטרפנו לצוות הפורץ לתוך ה-VIP. אדרנלין אינסופי, (צוחק), נכנס ראשון פנימה, ופתאום רואה שלושה אנשים מולי. שלושה מחבלים עם ידיים למעלה. ואני עוד מדבר אליהם, אתם... (צוחק), חשבתי שזה בני ערובה. אז בא זוסמן, אומר, עזוב, אלה מחבלים, אנחנו מוציאים אותם וזהו. וגמרנו שם את כל האירוע, יצאנו החוצה ואז אני רואה אותם, את האנשים האלה מתים על הרצפה, עוד גם כן וידאתי הריגה, כי היינו בתוך אווירה של לשחרר הרבה תחמושת מהמחסניות.

דובר: גיורא אומר לי בקשר מוטורולה, אומר לי, מוקי, המשימה בוצעה כמו במודל. מבחינתי המחבלים חוסלו. אני מודיע ליוני בקשר, יוני, המשימה בוצעה. אין תגובה, וזה מכשיר שתמיד עונים בו. הוא פשוט, זה מוטורולה. ושוב אני קורא לו, יוני, המשימה בוצעה, הוא לא עונה. פעם שלישית אמיר פרדו, שהיה קצין קשר, אחר כך לימים הוא היה ראש המוסד, מאוד מוכשר, צורח לי בקשר, צועק ואומר לי, "מוקי, יוני נפגע, יוני נפגע". אני נותן הוראה לטפל בנפגעים, אני יוצא החוצה, אני רואה את יוני שוכב ללא הכרה, כדור פגע לו בחזה ליד הכתף, לפנים ובאלכסון, ויוצא לו מהגב התחתון, פגע לו בכל האיברים הפנימיים. הוא ללא הכרה ועוד כדור במרפק.

דובר: אחר כך היה תהליך של משהו כמו חצי שעה, 40 דקות של לארגן אותם, הם היו בהלם מוחלט, הם היו בטוחים שבאו להרוג אותם. הם היו בפניקה שאי אפשר לתאר.

דוברת: אני ראיתי אש. אני אומרת הו הו, עכשיו גמרנו. ואני קיבלתי כזה כאבים בבטן, אני הולך לנוחיות. ואני ראיתי כזה, חושבת זו פצצה. ראיתי המון חיילים. אני נפל שם ואני ראיתי את זה, אין הנעליים, אני הולך לרוץ בשביל הנעליים. אני ראיתי חיילים שלנו, הכול שבור. קירות וחלונות, זה היה נורא. נורא. (הטעויות במקור)

יאיר: העיקרון האחרון של מקרייבן הוא בעצם המהירות. מרגע שהגלגלים של ההרקולס הראשון עוצרים לנחיתה מלאה באנטבה ועד הרגע שאחרון המטוסים מתרומם משם, עוברת שעה אחת.

דובר: משהו כמו 15 או 20 שניות, מהרגע שנורתה עליי אש מחוץ לבניין ועד שאחרון המחבלים בחדר חוסל, אתה מבין לקראת מה אתה הולך. אתה מבין שאם לא תהיה מספיק מהיר, אז יחסלו את בני הערובה. זה קרה, זה קרה במעלות, זה קרה בסבוי. אתה מחכה לפיצוץ של הבניין. בסבוי הבניין נפל לנו על הראש. אתה בעיקר סומך על עצמך, על עצמך ועל החברים שלך. זה נורא חשוב, כי זו עבודת צוות. זה לא בן אדם אחד עושה את זה.

יאיר: אגב, גם לפי הסולם, או יותר נכון, הטבלה שמקרייבן בונה בספר שלו, עולה שכל רגע שעובר, זה רגע שבו אתה מאבד את העליונות היחסית, שכל כך שאפת להשיג. וזה רגע שבו כוחות הנגד מתארגנים, מתאוששים ויכולים להרוס לך את כל המבצע.

דובר: יורד על הארץ, נחתנו בתל נוף, שם רבין ופרס חיכו לנו. והיה מפגש עם הלוחמים ואיתי, ובזה נגמר הסיפור.

דובר: זה הישג... מבחינת צה"ל זה הישג בלתי נתפס, זאת אומרת, אי אפשר לשחזר הישג כזה. ובייחוד בכמות הפגיעות המזערית בבני ערובה, שברור שאנחנו כואבים על כל אחד שנפגע, אבל תחשוב ששכבו שם 100 איש.

יצחק רבין: צה"ל נחל את אחד הניצחונות המופתיים מבחינה אנושית מוסרית וצבאית מבצעית.

דובר: וזה היה נראה באמת קצת מפליג על הדמיון, מעל הדמיון. זאת אומרת, לנסוע לשם, לטוס ולנחות או לחזור בשלום. החזרה באמת היה אירוע... אירוע בפני עצמו. הייתה אופוריה, כולם היו ב... פתאום נבנה אירוע, נבנה מתח, ואז אתה נוחת ואתה רואה שם מאות או אלפי אנשים בתוך השדה. זה היה... זה באמת היה אירוע מאוד מרגש.

דובר: המבצע הזה נחשב למבצע מוצלח, להראות לעולם איך אנחנו נלחמים ומגיעים עד קצה העולם בכדי להציל את האזרחים שלנו. וזה המסר לכל ישראלי שנמצא במצוקה, בין אם הוא תקוע באיזשהו מקום בעולם או חלילה מחבלים, אנחנו נדאג כמדינה להציל אותו. זו תמצית הציונות, וככה אני אומר בכל מקום.

דובר: אני חושב שכל מה שיפה בתוך העולם הזה, שהוא מתחיל בדף חלק ואתה בונה את המודל, הוא מודל חד פעמי. היא תשובה אד-הוק. השאלה איך עושים, איך מבצעים, מה הדבר הנחוץ הבא, איפה לא מצפים לנו, איפה ישנן הזדמנויות ואיפה ישנן תורפות שאליהן אפשר להיכנס, היא שאלה תמידית. התשובה היא חד פעמית.

דובר: במובן מסוים שינה לנו את החיים, גם ברמה האישית, ביטחון עצמי, אפילו ברמה המקצועית. אני יכול להגיד לך שבאחד הסטארטאפים הגיע אנג'ל, זאת אומרת משקיע של הון סיכון, והם בדרך כלל בודקים ובודקים ומוציאים לך את הנשמה במשך חודשים, עד שהם מוציאים את הצ'ק מהכיס, וגם אז הם טוחנים אותך ושוחטים אותך באחוזים. התיישבנו ומישהו אמר לו שזה החייל הראשון שנכנס לטרמינל באנטבה. אז הוא לקח מפית נייר, כמו בסרטים, ורשם ארבעה וחצי מיליון דולר, ואמר לי, "יאללה, לעבודה." זה סיפור שהיה באמת.

ד"ר גילת: מה עשה מבצע אנטבה ליחידות המיוחדות בישראל? האם הוא גרם ליותר תעוזה, ליותר אומץ, ליותר יכולת לקבל החלטות מחוץ לקופסה?

יאיר: אני חושב שאם יורשה לי, אני אחלק את התשובה לשני חלקים. מה זה עשה? זה עשה לכוחות המיוחדים בישראל רק טוב, כי באמת זה הפך את ישראל למעצמה בכל התחום של לוחמה בטרור. זאת אומרת, היא הייתה מוצלחת גם קודם, אבל זה נתן לה את החותמת הזאת בעיני העולם המערבי ובעיני ארצות הברית. וזה כמובן מאוד טיפח גם את הכוחות למבצעים המיוחדים בישראל בכל ההקשרים, גם של כוח אדם מאוד איכותי, אנשים שנבחרים בפינצטה וגם משאבים יוקרתיים.

מצד שני, בכל מה שקשור להעזה וליכולת לצאת למבצעים שהם מסובכים ומסוכנים, אני חושב שאנחנו עברנו תהליכים מאז כחברה. ואם תרצה, קברניטי המדינה, כמי ששומעים ומרגישים מאוד, קשובים מאוד לרחשי הציבור, הם עברו את אותו תהליך, וככה ישראל נמנעת באופן שיטתי מלקבל החלטות בסגנון כזה של אנטבה ולהעיז. ויש לזה משמעויות.

דובר: להגיד את האמת, בעיניי הגיבור האמיתי זה יצחק רבין. הוא קיבל החלטה. בעיניי הוא ה... איך אני אומר? אני מסתכל על עצמי, אני אומר, אני הייתי חייל, היינו חיילים מצוינים, עשינו את העבודה שלנו best, באמת, הכי טוב. ירינו כמו שצריך, נלחמנו כמו שצריך, פגענו, התנהלנו כמו שצריך. והכינו את המבצע ובאמת מוקי ויוני תכננו יוצא מן הכלל. אבל בסוף מקבלים החלטות.

ד"ר גילת: וזה לא פשוט וזה הולך ונעשה יותר קשה מבחינה מדינית לאשר מבצעים שיש בהם רמת סיכון גבוהה. אז מה עושים?

יאיר: מנסים ליצור מצב סטרילי, להגיע למצב שיש אפס חוסר ודאות, אפס חיכוך. זה מאוד קשה. ובמבצעים כאלה, דרג מקבלי ההחלטות מאוד בודד והאחריות עליו היא מאוד מאוד כבדה. ולכן לא רק בגלל המבצע המסובך, אלא עוד יותר בגלל מי שהיה לו אומץ לאשר את המבצע הזה, אנטבה זה נס. ואני מקווה שנזכה לעוד ניסים מהסוג הזה.

ד"ר גילת: עד כאן הפרק הזה של סדרת הפודקאסטים שלנו.

תודה לעורך הראשי, דורון רובינשטיין, לעורכים מיה מידן וליעד פוסטלניק.

עיצוב סאונד ומוזיקה מקורית מור סיון.

תודה גם לאופק רוזנטל.

תודה לכם שהאזנתם.

להתראות.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Commentaires


bottom of page