אין הרבה ארצות שמגיע להן ספיישל כמו לאנגליה – הארץ שהביאה לכולנו את הביטלס, המנדט, את השפה הבינלאומית ואת השעועית לארוחת הבוקר. אפשר לדבר על אנגליה במשך אינסוף שעות, ולכן בחרתי לעשות ספיישל של שני פרקים על הארץ ב-א' המרתקת הזו. הפרק הראשון בספיישל ידבר על אנגליה, ואילו הפרק השני ידבר על בריטניה 😊 אז על מה מדברים בפרק 25? החלק הראשון של הפרק עוסק בפרהיסטוריה ובהיסטוריה המוקדמת של האי הבריטי, על האוכלוסייה הקלטית, הכיבוש הרומאי, האנגלו-סקסים ועל וויליאם הכובש. החלק השני של הפרק מדבר על ההיסטוריה של ממלכת אנגליה, מהמגנה-כרטה עד לאוליבר קרומוול. החלק השלישי של הפרק עוסק ברנסנס האנגלי שהתרחש תחת תקופת מלכותה של המלכה אליזבת' הראשונה ובסוף הפרק אני מצטט קצת מילים של הוגים ויוצרים מאותה תקופה. בקיצור – פרק היסטורי הארדקור עם נגיעות של תרבות. נושאים שעולים בפרק: סטונהנג', יוליוס קיסר, נדידת העמים, אסטריקס, הפרלמנט, מלחמת מאה השנים, ז'אן דארק, משחקי הכס, הנרי השמיני, פרנסיס דרייק, סקוטלנד, המלך ארתור, וויליאם שייקספיר, לוויתן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/08/2021.
יובל: שלום לכולם וברוכים הבאים לעוד פרק של "חור בהשכלה".
(מוזיקה)
היי, כיף שאתם פה. בתור מאמין גדול בדמוקרטיה, אני משתדל להיות מאוד קשוב למאזינים שלי. ובקבוצת הפייסבוק כל הזמן חוזרות בקשות ונשנות על כל מיני נושאים. אחד מהנושאים שכל הזמן חוזרים בבקשות הם נושאים שקשורים לאימפריה הבריטית, ולבריטים ולמלוכה האנגלית ולאנגליה ולכל מיני דברים כאלה, ולמנדט. בקיצור, משום מה ישראלים, או לפחות המאזינים של "חור בהשכלה", מרותקים מאנגליה. ממש מעניין אותם מה קורה במקום הזה, באי הזה שסמוך לאירופה.
עכשיו אי אפשר לדבר באמת על אנגליה בפרק אחד, וכנראה שגם לא בשניים-שלושה אבל אני כן אקח את האתגר הזה על עצמי ואעשה שני פרקים שיעסקו בנושא הזה. הפרק הראשון יעסוק באנגליה ואילו הפרק השני יעסוק בבריטניה שזה הדיג'יגדל של אנגליה. עכשיו לשני הפרקים הללו תהיה ארומה מאוד היסטורית אבל אנסה גם לדבר על דברים אחרים.
בפרק הזה אדבר על שלושה וחצי נושאים כרגיל. החלק הראשון של הפרק יעסוק בהיסטוריה המוקדמת של אנגליה. זאת אומרת מפחות או יותר התקופה של סטונהנג' עד לתקופה של וויליאם הכובש. החלק השני של הפרק יעסוק בהיסטוריה היותר מאוחרת של אנגליה, מתקופת וויליאם הכובש עד מלחמת האזרחים האנגלית, בואכה הקמת הממלכה המאוחדת הלוא היא בריטניה. החלק השלישי של הפרק יעסוק בתרבות, וידבר על תקופה שנקראת הרנסנס האנגלי, שהתרחשה בעיקר במלוכתה של המלכה אליזבת הראשונה. ובחלק האחרון אצטט קצת חומרים מאותו רנסנס אנגלי, כדי שנבין מה היה שם. יאללה בואו נתחיל.
(מוזיקה)
על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנגליה? קודם כל אנגליה היא ארץ באלף וזה מאוד חשוב לפודקאסט הזה, אבל בוא נדבר על דברים יותר חשובים. כיום אנגליה היא רק אחת מן המדינות שמרכיבות את הממלכה המאוחדת, הלא היא בריטניה. ואם אנחנו רוצים לדבר מבחינה גאוגרפית אז אנגליה נמצאת בשטח של האי הבריטי ליד וולש וסקוטלנד שנמצאת מצפונה, והיא החלק הגדול ביותר מהאי הבריטי. זאת אומרת, היא המדינה הגדולה ביותר בבריטניה. הבירה של אנגליה היא לונדון שהיא כמובן גם הבירה של בריטניה. ואפשר להגיד שאנגליה מהווה את הגורם הדומיננטי ביותר בבריטניה. ובגלל זה בחרתי לדבר על ההיסטוריה של אנגליה בנפרד, כי גם לסקוטלנד הייתה היסטוריה, והיסטוריה מעניינת, אבל רק בשלב מסוים ההיסטוריות של שתי המדינות הללו התאחדו להיסטוריה אחת. ואנחנו נדבר רק על החלק האנגלי כרגע.
אבל צריך להתחיל ממשהו ובואו נדבר על הפרה היסטוריה לפני שהמציאו בכלל את סקוטלנד או את אנגליה. ההתיישבות על האי הבריטי החלה לפני 800 אלף שנה. זאת אומרת לפני שהיה אפילו אדם קדמון, אלא כל מיני קופים דמויי אדם. וההתיישבות שם לא הייתה רציפה וכנראה הייתה מבוססת במידת מה על גובה פני הים. כי כשגובה פני הים היה נמוך אז בריטניה הייתה מחוברת יבשתית לאירופה והיה קל להגיע אליה ולחזור ממנה. אבל אם אנחנו כן רוצים לדבר על האדם המודרני אז אפשר להגיד שבאי הבריטי יש התיישבות רצופה כבר מעל עשרת אלפים שנה.
והיום אומרים שהפעם האחרונה שבריטניה הייתה מחוברת יבשתית לאירופה הייתה לפני 8500 שנה, פלוס מינוס. אם אתם שואלים למה הים עלה וירד זה בגלל עידן הקרח שהסתיים. זאת אומרת כשכל הקרחונים קופאים אז גובה פני הים יורד משמעותית. לפני משהו כמו 6000 שנה החקלאות הגיעה לאי הבריטי ולאט לאט התושבים שם נהיו יותר ויותר עירוניים והקימו כפרים משל עצמם. והתחילו להקים כל מיני אנדרטאות משונות. כאשר האנדרטה המוכרת ביותר היא כמובן סטונהנג'. היום מקובל להגיד שהבנייה של סטונהנג' החלה לפני משהו כמו 5000 שנה והבנייה של האתר נמשכה כ-1000 עד 1500 שנה. זאת אומרת לא היה בן אדם אחד שבנה את זה, אלא דורות של דורות של אנשים.
בניגוד לתרבויות כמו במזרח התיכון, הודו או סין, הפרה היסטוריה הבריטית נמשכה הרבה מאוד זמן בגלל שהכתב לא הגיע לאזור הזה. זה לא אומר שלתושבים המקומיים לא הייתה תרבות מפותחת, זה אומר פשוט שהכתב לא הגיע לשם ובגלל זה אנחנו לא יודעים הרבה מאוד דברים. אם אתם רוצים להבין קצת יותר על איך הגיע הכתב למקומות אתם מוזמנים להקשיב לפרק הקודם.
אם תשימו לב אני מקפיד מאוד לא לקרוא לתושבים המקוריים של האזור הזה אנגלים בגלל שהם לא היו אנגלים. מי שגר באותה תקופה באי הבריטי היו קלטים. הקלטים היו העמים שאכלסו את רוב אירופה לפני נדידת העמים שהתרחשה בתחילת האלף הראשון. ואם אתם רוצים להבין איך נראים קלטים ומה ההבדל בינם לבין האנגלים, אז הקלטים יותר דומים לאוכלוסייה שקיימת היום בסקוטלנד ובאירלנד ובחלקים מסוימים מצרפת. זאת אומרת הם לרוב יותר בהירים, יותר שיער בלונדיני וג'ינג'י, מבנה גוף קצת שונה ותרבות שונה לחלוטין.
אם אנחנו מדברים על השבטים שהגיעו יותר מאוחר אז זה השבטים שהיה למיתולוגיה שדומה למיתולוגיה הנורדית שגם עליה דיברנו. ולקלטים הייתה תרבות אחרת. ואם אתם רוצים להכיר קצת יותר את התרבות הקלטית שהייתה מאוד מעניינת והיה שם דרואידים וכל מיני טקסים מיוחדים, אז אני ממליץ לכם לקרוא את הקומיקס "אסטריקס". שאומנם הוא מדבר על הגלים בצרפת, אבל בסופו של דבר זאת אותה תרבות.
הקלטים שחיו באי הבריטי לא היו מבודדים מאירופה והיה שם קשרי מסחר ואפילו פלישות הדדיות. אבל מי ששמו סוף למסיבה הקלטית באי הבריטי היו הרומאים. ומאותו רגע אנחנו מסיימים עם הפרה היסטוריה הבריטית ונכנסים להיסטוריה הבריטית, כי הרומאים הביאו איתם את הלטינית. ומעכשיו יש לנו גם תיעוד של מה שקרה שם.
מי שהוביל את הפלישה הרומאית לבריטניה בשנת 55 לפנה"ס היה גנרל רומאי שכנראה שמעתם על השם שלו. קוראים לו יוליוס קיסר. והוא עשה זאת כהמשך ישיר למסע הכיבושים שלו בצרפת שנקראה אז גליה. יוליוס קיסר פלש לבריטניה אבל לא ממש הצליח לכבוש אותה. ובתכלס האימפריה הרומית הצליחה לבסס את השליטה שלה בבריטניה ולהפוך אותה למחוז באימפריה רק כמאה שנה לאחר מכן.
אבל הקלטים המקומיים לא עשו לרומאים חיים קלים והתמרדו ונלחמו בהם במשך הרבה מאוד זמן. אחת המרידות המוכרות ביותר הובלה על ידי מלכה קלטית בשם בודיקה בשנת 60 לספירה. במהלך המרידה של בודיקה, המורדים הקלטים שרפו הרבה מאוד ערים רומאיות וביניהן את לונדיניום, הבירה של בריטניה הרומית או העיר שאנחנו מכירים היום בתור לונדון.
בסופו של דבר, אחרי מאבק שנמשך עשרות שנים ובמהלכו הצבא הרומאי פשט על כל האי הבריטי כולל סקוטלנד, הרומאים ניצחו וכבשו את בריטניה. או יותר נכון, את החלק הדרומי של בריטניה מה שאנחנו מכנים היום בתור אנגליה. כי את החלק הצפוני הם לא כל כך אהבו. כל כך לא אהבו שהקיסר אדריאנוס בנה חומה שחוצצת בין אנגליה לסקוטלנד, בגלל שהסקוטים היו פשוט קצת יותר מדי בשבילם. וחומת אדריאנוס שכביכול חצצה בין התרבות הרומית לבין הברברים הסקוטים, היוותה השראה לכל מיני יצירות תרבות, ביניהן "משחקי הכס".
הרומאים המשיכו לשלוט בבריטניה עד המאה הרביעית לספירה. ואז השלטון שלהם התחיל להתערער, כי השלטון הרומאי בכל האזור הזה התחיל להתערער, לא רק בבריטניה. וברגע שהשלטון הרומי קרס, אנחנו נכנסים לתקופה שהיא ימי הביניים.
תקופה שאין ממש שלטון ברור בעיר הבריטי. ולוואקום השלטוני הזה נכנסו הרבה מאוד שבטים. אותם שבטים שהזכרתי קודם במסגרת נדידת העמים. והמוכרים ביותר מביניהם היו האנגלו-סקסים, האנגלים והסקסונים. עמים גרמנים שפלשו לאי הבריטי במהלך דמדומי השלטון הרומי ולאחריו. ובמאה השישית לספירה, האנגלו-סקסים הפכו להיות הכוח הדומיננטי ביותר באי הבריטי, ועל שמם קרויה אנגליה- הארץ של האנגלים.
אנגליה של ימי הביניים המוקדמים הייתה ארץ מפולגת. והאנגלו-סקסים שפלשו אליה הקימו בה שבע ממלכות שונות. במקביל, באותה תקופה החל תהליך של התנצרות באיים הבריטים. התהליך הזה כבר החל עם השלטון הרומי ועם התנצרות חלק מהעמים הקלטיים, אבל תהליך ההתנצרות של האנגלים ושל הסקסונים נגמר פחות או יותר רק בסוף המאה השישית ותחילת המאה השביעית.
ואם כל זה לא מספיק, אז לא רק שהארץ הזאת הייתה מפולגת והנצרות התחילה להיכנס, עוד כוח מאוד משמעותי החל לתקוף את בריטניה באותה תקופה. הוויקינגים, הנורדים, שהחלו לפלוש לבריטניה מצפון, לפשוט עליה וגם לכבוש חלקים ממנה. הפלישות הנורדיות גרמו לאנגלו-סקסים להתאחד נגדם, כי הם היו אויב משותף.
ובמאה העשירית לספירה לראשונה החלו להיות מלכים אנגלו-סקסים שהצליחו לאחד אפילו לרגעים קטנים את אנגליה. מלכים עם שמות ימי ביניים "הרדקור", כמו אלפרד הגדול ואדוארד הזקן וכל מיני אנשים כאלה. וככה נראתה ההיסטוריה האנגלית באותה תקופה. היו ממלכות אנגלו-סקסיות שנלחמו אחת בשנייה ותוך כדי הם גם התגוננו מפלישות של נורווגים ודנים.
אבל בשנת 1066 לספירה צבא אחר פלש לאנגליה, והצבא הזה פלש דווקא מדרום, מכיוון צרפת. מי שהוביל את הצבא הזה שהיה מורכב מכל מיני עמים צרפתיים היה דוקס נורמנדי, שלאחר מכן זכה גם לכינוי וויליאם הכובש. וויליאם, שטען לכתר האנגלי, פלש לבריטניה מדרום, יחד עם צבא שהיה מורכב מאלפי אנשים ומאות סירות. וויליאם פלש לאנגליה במקביל לפלישה של נורווגים מהצפון, והצליח לנצח את האנגלים בקרב הייסטינגס. במהלך הקרב המלך האנגלו-סקסי הרולד, נהרג, וכחודשיים לאחר מכן וויליאם הוכתר בתור המלך של אנגליה. יש טענות לכאן ולכאן כמה הפלישה הזאת והשינוי הזה היה משמעותי לאנגליה.
וויליאם שהגיע מבחוץ הצליח לשנות במידה רבה את התרבות האנגלו-סקסית. הוא הכניס לשלטון האנגלי מוטיבים של התרבות הצרפתית, והוא גם הביא את השיטה הפאודלית לאנגליה שעד אז לא ממש הייתה קיימת, וזה הכניס סדר, גם אם סדר מעוות, בממלכה האנגלית שהתבססה קודם על עבדות וכל מיני הסדרים אחרים.
בעיקר מה שוויליאם עשה היה לנשל את האצולה האנגלו-סקסית מהרבה מהזכויות שלה, ולבסס את הכוח של המלוכה האנגלית. כמו כן וויליאם מביא סדר וארגון לאנגליה ועשה לראשונה סקר תושבים בארץ המשוסעת, מה שאיפשר לשלטון החדש גם לגבות מיסים בצורה יותר טובה וגם להבין יותר טוב מי נגד מי.
לסיכום אפשר להגיד שוויליאם הכובש כבש את אנגליה והפך אותה לממלכה, ממלכה אמיתית ולא אוסף של שסעים כמו שהיה שם קודם. ומאותו רגע אפשר לדבר סוף סוף על ההיסטוריה של ממלכת אנגליה. בואו נעבור לחלק הבא של הפרק.
(מוזיקה)
אז איפה היינו? היינו בוויליאם הכובש. לאחר מותו מי שירש אותו היו הבנים שלו כיאה לשושלת מלוכה. ובעצם וויליאם הקים איזושהי שושלת מלוכה אנגלית שהיה לה מקורות צרפתיים, ותזכרו את זה כי זה חשוב.
עכשיו, אנחנו עדיין בימי הביניים והממלכה האנגלית עדיין המשיכה לסבול מכל מיני מלחמות אזרחים קטנות ומסכסוכי ירושה. זאת אומרת, נגיד פתאום יש לנו מצב שבו לאחד המלכים אין בן זכר, ואז יש איזשהו סכסוך ירושה לגבי מי יחליף אותו, ופתאום אנחנו עוברים לשושלת אחת הצידה כי זה הבן דוד יורש את ההוא, בקיצור בלאגן. ובמקביל קורים דברים שקרו בימי הביניים כמו מסעות הצלב, ואחד המלכים של אנגליה, ריצ'רד לב ארי, שולח צבא לשם, והוא מגיע לישראל וחוזר. בקיצור, ימי הביניים, אבירים נסיכות.
עכשיו, עוד דבר שאיפיין את ימי הביניים זה השיטה הפאודלית, שבה למלך היה המון סמכות. אבל היו עוד כמה אנשים שהייתה להם הרבה מאוד סמכות, ואלו היו כמובן האצילים, האצולה.
ובשנת 1215, המלך ג'ון היה קצת מסוכסך עם הברונים שלו. והדבר הזה הוביל לכך שהברונים שמחזיקים את הקרקעות של המדינה מרדו במלך. עכשיו, אופציה אחת זה ללכת ולנסות לחסל אותם ולתקוף אותם, אבל ג'ון לא עשה את זה. הוא עשה משהו אחר. הוא חתם איתם על הסכם. ולהסכם הזה קראו בלטינית "Magna Carta Libertatum", או בקיצור, ה"מגנה כרטה". ובתרגום חופשי אפשר להגיד שזה "כתב הזכויות הגדול של החירויות".
אז מה היה שם? מה נכתב באותה "מגנה כרטה"? ולמה היא כל כך חשובה? באופן כללי אפשר להגיד שה"מגנה כרטה" הייתה ההסכם הראשון במערב, שבו מלך מוותר על הסמכויות שלו וחותם על הסכם כלשהו עם הנתינים שלו, ובעצם הופך אותם לאזרחים.
מה ההסכם הזה כלל? קודם כל, הוא נתן כל מיני זכויות לאצולה על חשבון הזכויות של המלך, אבל הוא גם התייחס לכל מיני דברים שקשורים למשפט הוגן. הפרדת מערכת המשפט מהמלוכה ואפילו בחופש כלכלי. עכשיו, לא צריך להפריז ולהגיד שהמלך ג'ון המציא את הליברליזם וחתם על אמנת זכויות, כי זה לא המצב, אבל הוא נתן איזשהו בסיס חוקתי שפשוט לא היה קיים קודם. אפשר להגיד שה"מגנה כרטה" מהווה את הבסיס החוקתי לכל המשפט המודרני.
המלך ג'ון חתם על מסמך המגנה כרטה, אבל אחר כך הוא התחרט והאפיפיור גיבה אותו. ובתגובה, האצילים מרדו בו, והטקס הזה חזר על עצמו שוב ושוב גם אצל מלכים אחרים. אבל בסופו של דבר, גם אם המסמך הזה לא תמיד כובד, הוא היה שם. וכבר אי אפשר היה להתעלם מהמהפכה שהוא יצר.
ובמקביל לכינון המגנה כרטה קרה עוד תהליך שעיצב את השלטון האנגלי והפך אותו למה שהוא היום, כינוס הפרלמנט האנגלי הראשון, שקרה גם הוא באותה תקופה במאה ה-13. הפרלמנט האנגלי היה מורכב מאותם ברונים שמרדו במלך, זאת אומרת, זה היה איזשהו דרך לאזן את השלטון המלוכני. ועם הזמן הצטרפו אליו עוד ועוד נציגים. בהתחלה הנציגים של הכנסייה, ואחר כך גם אצולה פחות בכירה. במהלך מאות השנים הבאות, הפרלמנט לקח עוד ועוד סמכויות מהמלך בתהליך שלפעמים היה איטי והדרגתי, ולפעמים היה בפיצוצים ומלחמות אזרחים. וגם לשם נגיע בפרק הזה.
אבל בדומה למגנה כרטה, עצם קיומו של הפרלמנט האנגלי הפך להיות איזשהו קונטרה למלך, והיווה את הבסיס לדמוקרטיה הבריטית שתבוא בהמשך.
ועכשיו בואו נרוץ משהו כמו מאה שנה קדימה למאה ה-14. זוכרים את וויליאם הכובש שכבש את אנגליה? אז הוא הגיע מצרפת, מנורמנדי, ובגלל זה הוא היה אציל צרפתי בסופו של דבר. וגם מי שהמשיך אותו היה מלך אנגליה וגם אציל צרפתי.
ובשנת 1328 עם מותו של מלך צרפת שארל הרביעי, שלא השאיר אחריו אף יורש, היו צריכים למצוא יורש לכתר הצרפתי. ולפי החוקים הפאודליים, מי שהיה אמור לרשת את זה, היה מלך אנגליה שהיה אציל צרפתי שהיה קרוב אליו בדם. הצרפתים לא ממש התלהבו מהרעיון שמלך אנגליה יהיה גם מלך צרפת, והם מינו מישהו אחר במקומו. מלך אנגליה לא כל כך התלהב, והדבר הזה הוביל לתחילתה של מלחמת מאה השנים, שנמשכה כ-116 שנים.
המלחמה הזו התרחשה כולה בשטח צרפת, והאנגלים פשוט שלחו לשם כוחות שנלחמו, ובחלק מהזמן גם באמת כבשו חלקים מאוד גדולים מצרפת. יש כל מיני סיפורים מעניינים ממלחמת מאה השנים, כמו ז'אן דארק, הבתולה מאורליאן, שהצליחה לנצח את האנגלים ולהעיף אותם מחלקים מאוד גדולים מצרפת, אבל לא נכנס לכל הסיפורים האלה, ופשוט נגיד שזאת הייתה מלחמה שנמשכה המון זמן, ולא נתנה לאנגלים כלום.
ואחרי שהמלחמה הסתיימה, והאנגלים השיגו את כל הכוחות והצבאות שלהם מצרפת, אז חיכתה להם בבית הפתעה לא נעימה. להפתעה הזו קראו מלחמת השושנים, שהייתה בעצם מלחמת ירושה על הכתר הבריטי בין שני בתי אצולה. למה השושנים? בגלל ששני בתי המלוכה היו בית לנקסטר, שהסמל שלו היה שושנה אדומה, ובית יורק, שהסמל שלו היה שושנה לבנה. וגם כאן, הספרים של "משחקי הכס" התבססו בעיקר על המלחמה הזאת. סתם שתדעו.
מי שבסופו של דבר ניצח במלחמה לא היו הלנקסטרים ולא היו היורקים, אלא בית טיודור, שנחשב לאחד מבתי המלוכה היותר עוצמתיים ומשמעותיים בהיסטוריה האנגלית.
מפה לשם אנחנו כבר בתחילת המאה ה-16, והמלך החדש של שושלת טיודור הוא הנרי השמיני, שדיברתי עליו כבר לא מעט בפרק על הנצרות, ואני רק אגיד בקצרה מאוד שהוא התעצבן על הכנסייה והקים כנסייה משל עצמו, כנסייה האנגליקנית, שהייתה איזשהו טייק על הכנסייה הפרוטסטנטית.
הנרי השמיני מת בשנת 1557, ושנה לאחר מכן מי שבסופו של דבר ירשה אותו הייתה המלכה אליזבת הראשונה. לא, לא אליזבת השנייה שחיה עד היום, נכון זה מרגיש כאילו היא חיה 500 שנה, אבל זה לא באמת. תקופת שלטונה של אליזבת הראשונה נחשב לתור הזהב האנגלי הראשון, ולראשונה, אנגליה באופן רשמי יצאה מימי הביניים ונכנסה בלב שלם ובנפש חפצה על הרנסנס. ונדבר על זה יותר בחלק השלישי של הפרק.
אבל מעבר לתרבות ששגשגה באותה תקופה, אנגליה הפכה לאט לאט למעצמה, והתחילה להתמודד עם הכוחות הגדולים שהיו באירופה באותה תקופה, ובעיקר עם הספרדים. מי שהיה שותף מרכזי למשימות והמזימות של אליזבת הראשונה היה אדם בשם פרנסיס דרייק.
דרייק היה טיפוס די צבעוני, והוא היה שילוב של אדמירל, מגלה ארצות ופיראט. בין היתר דרייק הקיף את העולם עם האוניות שלו, גילה את קליפורניה ושרטט את המפות של החופים המערביים של צפון אמריקה. מדי פעם הוא פשוט היה סתם פושט ובוזז אוניות ספרדיות. ובשנת 1588 הוא פיקד על הצי האנגלי, כשזה הביס את הארמדה הספרדית שניסתה לפלוש לאנגליה. חוץ מזה יש כאלה שגם אומרים שהוא היה "המאהב" של המלכה אליזבת שהייתה ידועה בכינויה "המלכה הבתולה".
בכל מקרה, המעשים של פרנסיס דרייק מייצגים במידה רבה את רוח התקופה של שלטון המלכה אליזבת. תקופה באנגליה מאתגרת את המעצמות האחרות, ומתחילה לבנות את הניצנים של מה שיהיה אחר כך האימפריה הבריטית.
בסוף תקופתה של המלכה אליזבט האנגלים מתחילים ליישב את ארצות הברית, והיא גם מעניקה צ'רטר לחברה קטנה בשם חברת "הודו המזרחית", שמתחילה להקים עמדות סחר בחופי הודו. גם לחברת "הודו המזרחית" אנחנו עוד נחזור, אבל כנראה שבפרק הבא.
כאשר המלכה אליזבת הראשונה מתה בשנת 1603, היא השאירה אחריה אנגליה אחרת. אנגליה שכבר מזמן לא נמצאת בימי הביניים, והיא מסתכלת החוצה לעולם הגדול. רגע, אבל אמרתי שאליזבת הייתה ידועה בכינויה "המלכה הבתולה", ואפשר להבין מזה שלא היו לה ילדים, אז מי בעצם ירש אותה?
טוב, אז אני לא אשאיר אתכם במתח. מי שירש את הכסא האנגלי לאחר מותה של אליזבת היה לא אחר מאשר מלך סקוטלנד, ג'יימס השישי, שהפך להיות מלך אנגליה ג'יימס הראשון. למה דווקא הוא? קודם כל הוא היה קרוב משפחה, ודבר שני הוא היה פרוטסטנטי, ואנגלים לא הסכימו יותר שמלך קתולי ישלוט באנגליה. והדבר הזה הוביל לכך שלראשונה אנגליה וסקוטלנד היו תחת אותו מלך. על פניו שתי הממלכות הללו המשיכו להתקיים במקביל, אבל מאותו רגע הסקוטים והאנגלים נשלטים תמיד על ידי אותו מלך.
על פניו במשך משהו כמו 40 שנה, הכל באנגליה היה בסדר גמור, והיא המשיכה להתעצם, והמשיכה ליישב כל מיני מקומות בעולם, כולל חלק מהמושבות שיפכו אחר כך למושבות של ארצות הברית. אבל ב-1642 קרה משהו, ופרצה מלחמת אזרחים.
אי אפשר לדבר על סיבה אחת ספציפית שבגללה פרצה מלחמת האזרחים האנגלית, אבל בטוח שהמלחמה הזאת פרצה בגלל כל מיני מעשים של המלך צ'ארלס הראשון. צ'ארלס הצליח לעלות על העצבים של האצולה הבריטית. קודם כל הוא דגל באיזושהי גרסה מאוד מסוימת של הדת הפרוטסטנטית שלא באה להם כל כך בטוב. דבר שני הוא הסתבך במלחמות באירופה ורצה הרבה מאוד כסף למלחמות הללו. והדבר השלישי וכנראה שהכי חשוב זה שצ'ארלס תפס את עצמו בתור מלך ששולט בזכות איזשהו צו אלוהי. זאת אומרת הוא דגל במלוכה אבסולוטית, והאצולה הבריטית שהתרגלה כבר לאיזשהן זכויות, מתוקף המגנה כרטה והפרלמנט, ממש ממש לא התלהבה מזה.
נהוג לומר שמצפון תיפתח הרעה, והצרות של צ'ארלס אכן הגיעו מצפון, מסקוטלנד, שם החלו כל מיני מרידות נגד דרישות של המלך. אבל די מהר המהומות הללו התפשטו לאנגליה, והמלחמה הפכה להיות מלחמה דו-קוטבית. מצד אחד יש את נאמני המלך, שגרים בעיקר בכפרים, ומהצד השני יש את האצולה והפרלמנט.
היו כמה סבבים ללחימה הזאת, אבל בשנת 1648 הפרלמנט ניצב כשידו על העליונה. אבל שם זה לא נגמר, כי צ'ארלס, מלך אנגליה, הואשם בבגידה ו59 שופטים הכריזו שהוא עריץ, בוגד, רוצח ואויב העם. גזר הדין היה כמובן מוות, וראשו נערף אל מול ארמון המלוכה שלו.
לאחר שצ'ארלס הוצא להורג, מי ששלט דה פקטו באנגליה היה אוליבר קרומוול, מנהיג הפרלמנט. קרומוול השתלט על אנגליה, דיכא את המרידות בסקוטלנד והקים את ה-commonwealth האנגלי, בעצם ממשלה רפובליקנית ללא מלך ששלטה באנגליה, וקרומוול עצמו שלט באנגליה במשך כעשור כדיקטטור.
ב-1658 קרומוול מת, ומי שהיה אמור לרשת אותו היה הבן שלו. ופתאום הפרלמנט והצבא הבינו שהם לא רוצים להחליף מלך אחד במלך אחר. והם לא נתנו אמון בבן של קרומוול. ומפה לשם, בתהליך שנמשך פחות או יותר שנה וכלל עוד קצת אלימות, המלך צ'רלס השני, הבן של צ'רלס הראשון שהוצע להורג, הוכרז בתור המלך החדש של האנגליה.
החזרה של צ'רלס השני לכסא מלוכה ידועה בתור הרסטורציה, החזרה של המלוכה האנגלית. אבל המלוכה האנגלית כבר לעולם לא תחזור להיות מה שהיא הייתה, כי בהיפוך מאורעות היסטורי, מה שקרה זה שהפרלמנט הכתיר את המלך. והתהליך הזה, שהחל עם הכתרתו של צ'רלס השני, נמשך לאחר מכן במאורע היסטורי שידוע בתור המהפכה המהוללת, שבסופו של דבר הייתה עוד איזשהו קרב ירושה אנגלי על כסא מלוכה בין פרוטסטנטים לקתולים.
אבל בתכלס מה שהיה מעניין שם, זה ששוב היו צריכים את הסכמת הפרלמנט בשביל להכתיר את המלכים החדשים. ובשלב הזה, הפרלמנט האנגלי כבר הכריח אותם לחתום על מסמך נוסף, חוק הזכויות של 1689. המסמך הזה הוא סוג של שדרוג של המגנה כרטה ההיסטורית, אבל שדרוג מאוד משמעותי. כי בסופו של דבר יש פה הגבלה מאוד משמעותית של הכוח של המלוכה, והמלך צריך את הסכמת הפרלמנט לכל מהלך משמעותי שהוא עושה, אם זה גיוס צבא ואם זה הגדלת מיסים.
והשילוב הזה של מלחמת האזרחים, חוק הזכויות, הרסטורציה והמהפכה המהוללת, הפכה את אנגליה למונרכיה חוקתית. שיטת השלטון שנהוגה שם בעצם עד היום. עם כמה שינויים קטנים כמו דמוקרטיה וזכות הצבעה ודברים כאלה, אבל לא נתקטנן עכשיו.
וכ-18 שנה לאחר מכן היה אירוע היסטורי נוסף, שנדון בו בפרק הבא. והאירוע הזה הוא הקמת הממלכה המאוחדת, או בריטניה. אבל עכשיו נעשה סיבוב פרסה קטן ונדבר על הרנסנס האנגלי שאירע בתקופת המלכה אליזבת.
(מוזיקה)
אמרתי שפה אני אדבר על הרנסנס האנגלי, אבל מה זה בעצם רנסנס? רנסנס נחשבת לתקופה שבאה אחרי ימי הביניים. המשמעות של המילה רנסנס היא "לידה מחדש". זאת אומרת, בתקופה הזאת אירופה חזרה לגדולה שלה שהייתה בתקופת יוון ורומא, אחרי ימי הביניים הנוראיים. נהוג לומר שהרנסנס התחיל באיטליה, שם צמחו כל מיני אמנים גדולים כמו רפאל וליאונרדו דה וינצ'י, וכל מיני הוגים ופילוסופים כמו מקיאבלי. הרנסנס התבטא בציורים ובפסלים ובהגות הומניסטית, ועם הזמן הרעיונות הללו שהתבטאו ברנסנס, כמו גם הסגנון האמנותי, התפשטו לכל רחבי אירופה והכחידו את ימי הביניים הידועים לשמצה.
אבל אם אמרנו שהרנסנס האיטלקי התחיל במאה ה-14, אז הרנסנס באנגליה התחיל משהו כמו 200 שנה יותר מאוחר. והוא נראה אחרת, הוא היה מאוד שונה מרנסנס האיטלקי. וההבדל המרכזי ביותר היה בסגנון האמנותי בו היצירה התבטאה. אם הרנסנס האיטלקי היה בעיקר בתחום הציור והפיסול, אז הרנסנס האנגלי בא לידי ביטוי בשפה, בכתב, במחזות, בשירים ובמוזיקה. ואפשר להגיד שהיסודות הללו של הרנסנס האנגלי, שהתבטאו בעיקר ביצירה כתובה, מהווים את הבסיס של התרבות האנגלית ואפילו התרבות העולמית עד היום.
אבל בואו נלך רגע אחורה. איך בעצם נוצר הרנסנס האנגלי ולמה הוא היה כל כך מאוחר? אז ככה. התרבות האנגלוסקסית הייתה תמיד תרבות של מספרי סיפורים. וחלק מהיצירות הספרותיות המוקדמות שלה עדיין מוכרות לנו, אנשים שלא שייכים לתרבות הזאת וחיים במאה ה-21. בין היתר אפשר לדבר על אגדת המלך ארתור ו"אבירי השולחן העגול". כן, כל הסיפורים האלה על המלך ארתור ששולף את החרב אקסקליבר מהסלע וככה הופך להיות מלך אנגליה, ולנסלוט האביר, והעלמה גווינביר, ומרלין הקוסם, וכל מיני דמויות שכנראה שמעתם עליהם בצורה כזאת או אחרת.
עוד סיפורים אפילו יותר מוקדמים כוללים את האגדה על ביו-וולף, שהיה עליו סרט לא מזמן אם אני לא טועה, וכמובן רובין הוד, שגם אותו כנראה שכולנו מכירים. כל הסיפורים הללו היוו את המטען התרבותי האנגלוסקסי, חלקם עברו מפה לאוזן, חלקם ממש נכתבו, וכולם נוצרו בתקופה יחסית מוקדמת של ממלכת אנגליה, במאות ה-11, 12, 13, 14, כזה.
אוקיי, אז הייתה איזושהי תרבות כזאת של מספרי סיפורים ואנשים שהתעסקו עם מילים. אבל איך נוצר השינוי? מה הוביל לשינוי המשמעותי? אז אם אתם מאזינים קבועים של הפודקאסט הזה, אז אתם בטח כבר יודעים שהרבה מאוד מהדברים הטובים שקרו באירופה, קרו בגלל אירוע היסטורי אחד, והוא הרפורמציה הפרוטסטנטית.
במסגרת הרפורמציה הפרוטסטנטית, הדת בעצם הופרתה, ולכל אחד הייתה איזושהי גישה ישירה לאלוהים. אבל חשוב מזה, הדת פשוט תורגמה מלטינית לשפה המקומית. זאת אומרת שלראשונה, אנגלים יכלו לקרוא את התנ"ך באנגלית. ואם מוסיפים לזה עוד מהפכה שקרתה באותה תקופה, פחות או יותר, שהיא מהפכת הדפוס, מקבלים יצירות ספרותיות, ובעיקר את התנ"ך, מתורגם באנגלית, נגיש לכל אחד.
הגישה לסיפורי התנ"ך המתורגמים הובילה לפרץ יצירה חסר תקדים. ומי שהוביל ללא שום ספק את אותו פרץ יצירה, היה אדם שחי באנגליה בתקופה של המלכה אליזבת, ושמו היה וויליאם שייקספיר. אבל הוא ממש לא היה היחיד, ולצידו היו מחזאים גדולים אחרים כמו כריסטופר מרלו, ובן ג'ונסון ותומאס קיד.
הכתיבה האנגלית של אותה תקופה, בטח הכתיבה המחזאית, לא ממש הגבילה את עצמה לז'אנר מסוים. מצד אחד היו מחזות היסטוריים, עם שמות כמו "ריצ'רד השלישי" או "הנרי החמישי". אבל מצד שני, היו כל מיני מחזות שעסקו בממלכות קיימות, אבל באנשים שלא היו קיימים במציאות, כמו מקבת או המלט שהיו בסקוטלנד ובדנמרק.
ואם הולכים עוד יותר רחוק, אז אפשר להגיע גם למחזות כמו "חלום ליל קיץ", שמדבר על איזושהי חוויה קסומה שקרתה ליד אתונה. ממש רנסנס, חוזרים ליוונים ולכל מיני יצורים נפלאים שחיים ביער. דברים שפחות היו כותבים עליהם בתקופה שהכנסייה הקתולית הייתה מאוד חזקה בשלטון. סבבה, אז דיברנו על מחזות.
איזה עוד דברים היו בתקופת הרנסנס האנגלי? אז בין השאר היו גם התפתחויות רעיוניות ומדעיות, ומי שהוביל הרבה מהדברים הללו היה אדם בשם פרנסיס בייקון, שהיה אחד מהמייסדים של התיאוריה האמפיריציסטית, זאת אומרת, לעשות מדע על ידי ניסויים.
עוד פילוסוף והוגה שפעל באותה תקופה של הרנסנס האנגלי היה תומאס הובס, שידוע בעיקר בתור מי שכתב את "לוויתן". מי שלא מכיר, אז "לוויתן" זאת יצירה של פילוסופיה פוליטית שמתארת איך בעצם נוצרה המדינה. זאת אומרת, לא מבחינה היסטורית, אלא מבחינה רעיונית. למה אנשים התאחדו למסגרות פוליטיות שיגנו עליהם מהכאוס שנמצא בחוץ? יצירה מאוד הגיונית לבן אדם שיצא בדיוק מימי הביניים, שם הכל היה נורא ואיום. אגב, קוראים ליצירה "לוויתן" לא בגלל החיה לוויתן, אלא בגלל המפלצת המיתולוגית לוויתן, שדיברתי עליה בפרק על המפלצות, מהמיתולוגיה היהודית. מעניין, כדאי להקשיב.
אוקיי, אז יש לנו מחזאים ויש לנו משוררים שלא דיברנו עליהם, אבל הם גם קיימים, יש לנו פילוסופים ויש לנו מדענים, אבל חסר פה משהו בכל הרנסנס הזה. איפה הציירים? איפה הפסלים? איפה כל האומנות הזאת? אז המציאות היא שהאנגלים לא היו כל כך טובים בכל הדברים האלה. הם לא ציירו כל כך יפה, והם לא פסלו כל כך יפה, והם מכינים אוכל מזעזע, אבל היצירות הספרותיות והמוזיקה שהם יצרו וכל הדברים הללו הפכו להיות המרכז התרבותי שלהם. ואם תשימו לב, המצב הזה המשיך פחות או יותר גם היום. זאת אומרת, האנגלים ידועים בסופרים שלהם ובמוזיקאים שלהם, וזה לא משנה אם זה הביטלס או פינק פלויד או כל מיני להקות אחרות, אבל הם לא כל כך ידועים בציירים המדהימים שלהם או באדריכלות שלהם. זאת אומרת, המציאות הזאת המשיכה. הרנסנס האנגלי קיבע את התרבות האנגלית ל-500 שנה קדימה ובעצם הפך אותה לתרבות של מילים. מילים שבסופו של דבר אפשר להגיד שהשתלטו על העולם.
במקום לדבר על המילים הללו, בואו נצטט חלק מהמילים הללו:
(מוזיקה)
טוב, אז האמת שהתלבטתי מה לצטט כאן, כי זה הרגיש לי מוזר עכשיו לתת פה מונולוג של "להיות או לא להיות". אני לא איתי טיראן. אז אני אנסה לחדש ולתת אולי דברים שאתם פחות מכירים.
נתחיל מאיזשהו ציטוט של תומאס הובס מהספר "לוויתן", בו הוא מדבר על הרציונל של המדינה. בציטוט שאביא כאן, הובס בעצם מתאר על למה לוותר, למה לוותר על הפריבילגיות שלך לטובת מדינה וזה מה שהוא אומר:
"לא הסכמה או הרמוניה היא זו, אלא ממש אחדות של כולם באותו איש אחד עצמו, הנעשית על ידי הברית של כל אדם עם כל אדם. בדרך זו שכאילו היה כל אדם אומר לכל אדם, אני מוותר על זכותי למשול בעצמי ונותן סמכות לאדם זה או לאספת אנשים זו, בתנאי שגם אתה תוותר להם על זכותך ותסמיך את כל פעולותיהם בדרך דומה. משזה נעשה, הרי ההמון שככה יתאחד באיש אחד קרוי מדינה. זוהי הולדתו של אותו לוויתן אדיר, או מוטב אותו אל בן תמותה אשר לו אנו חווים את שלומנו והגנתנו".
היום אולי הטקסט הזה נשמע קצת פשיסטי, אבל פעם, בתקופה שבה כולם נלחמו עם כולם, זה היה טקסט מהפכני שהסביר למה צריך להסדיר את החוקים הללו ומה הרציונל מאחורי הדבר הזה.
בואו נעבור לציטוטים של פרנסיס בייקון, מחלוצי תנועת ההשכלה, האדם שטבע את המונח "ידע זה כוח'". כן, כן, הביטוי הזה באמת שלו, ובכללי פרנסיס בייקון היה בן אדם שאפשר לקחת כמעט כל ציטוט שלו ולהדביק אותו למקרר. ממש ציטוטי ניו אייג' אחד אחד, כמו ציטוטים שמייחסים לאיינשטיין בטעות. בין היתר בייקון אמר:
"ישנם ספרים שמהם צריך לטעום בלבד, אחרים שאותם צריך לזלול, ולבסוף כאלה, אך במספר קטן, שצריך ללעוס ולעכל".
או דברים כמו:
"אדם חכם מייצר יותר הזדמנויות מאשר הוא מוצא".
שלמה ארצי לא יכול לנסח את זה יותר טוב בעצמו.
ונסיים עם שני ציטוטים ממחזות של שייקספיר שמדברים בהם על החיים כתיאטרון. הציטוט הראשון קצת יותר עגמומי והוא לקוח מהמחזה העגמומי מקבת. שייקספיר כותב שם:
"החיים הם צל חולף, שחקן אומלל המתנועע ומתהלך בגאווה על הבמה, שעה אחרי שחדלנו לשמוע אותו".
ואילו הציטוט השני לקוח מתוך המחזה "כטוב בעיניכם", בו הוא אומר:
"כל העולם במה, כל איש ואישה, רק שחקנים הם, כולם כניסות ויציאות להם, וכל אדם על פי תורו מופיע בתפקידים שונים".
מקווה שאהבתם את החלק הזה בו יובל מקריא דברים. זה בתכלס מה שאני עושה בכל הפודקאסט הזה, תמיד. רק רוצה להזכיר לכם שכל הציטוטים הללו נכתבו לפני משהו כמו 500 שנה, ואותי זה די מרשים.
הפרק הבא של "חור בהשכלה" יהווה המשך ישיר לפרק הזה, וידבר על בריטניה, בעצם על האימפריה הבריטית, על המהפכה התעשייתית ועל כל הדברים היותר מודרניים.
מקווה מאוד שנהנתם מהפרק הזה. אם כן, תספרו את זה לכל מי שאתם מכירים, ואם לא, אל תספרו את זה לאף אחד. תשמרו את זה לעצמכם. בבקשה.
תודה רבה לכם. לי קוראים יובל שדה, ואתם האזנתם לעוד פרק של "חור בהשכלה".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments