top of page

חור בהשכלה - פרק 28: עבודה

אין הרבה דברים ודאיים בעולם כמו עבודה. אנשים צריכים לעבוד בשביל להתפרנס, העבודה מניעה את גלגלי השיניים של הכלכלה, ויש שיקשרו את המילה עבודה למושג נשגב יותר שנקרא "משמעות". אבל זה לא תמיד היה ככה.

בפרק ה-28 של חור בהשכלה נדבר על עבודה, הדבר הזה שרובנו מקדישים אליו את מיטב זמננו. בחלק הראשון של הפרק נדבר על ההיסטוריה של העבודה, מתקופת הציידים והלקטים, לגילדות של ימי הביניים ועד למהפכה התעשייתית. בחלק השני של הפרק נדבר על הכלכלה של העבודה, וננסה להגדיר מה המושג הזה בכלל אומר. בחלק הזה יתארח גם ד"ר שמואל "מולי" סן מהאוניברסיטה העברית. בחלק השלישי של הפרק נדבר קצת על סוציאליזם ופמיניזם בהקשר של עבודה.

נושאים שיעלו בפרק: אדם וחווה, חוקי חמורבי, ניצול, אמצעי ייצור, שוק העבודה, שכר מינימום, הדיקטטורה של הפרולטריון, צווארון ורוד, הסללה, זהות.

 

16/10/22

שלום לכל המאזינים והמאזינות וברוכים הבאים לעוד פרק של "חור בהשכלה". 

(מוזיקה)

ייתכן ושמתם לב שלא הקלטתי אף פרק במשך משהו כמו שנה. אז היו לי כל מיני סיבות למה לא הקלטתי, חלקן קשורות לחיים האישיים שלי, חלקן קשורות לעבודה שלי, ובסוף זאת בחירה שאני כן עומד מאחוריה, אבל אתם ניצחתם. אני חוזר להקליט הרבה בגלל שהתגעגעתי, בגלל המאזינים שלי שביקשו שאני אמשיך את הפודקאסט הזה, ואני מאוד שמח לחזור.

אני מודה שבתקופה הזאת גם היו לי כל מיני מחשבות, חשבתי לשנות קצת את הקונספט והפורמט של הפודקאסט, אולי ליצור שיתופי פעולה, אבל בסוף החלטתי שאני נשאר עם הפודקאסט כמו שהוא, בגרסה שאתם אוהבים ומכירים.

לא יודע אם אתם זוכרים, כי זה היה ממש מזמן, אבל הפרק האחרון עסק בחופשה, ובפרק הזה נדבר על מה שקורה לרוב האנשים אחרי שהם חוזרים מהחופשה. עבודה. למה נדבר על עבודה? קודם כל כי רובנו משקיעים את רוב שעות הערות שלנו בעבודה. זאת אומרת, מי שעובד 9-10 שעות ביום, אז הוא כנראה רוב הזמן עובד ולא עושה דברים אחרים. כבר סיבה טובה לדבר על זה.

ובאופן ספציפי, בפרק הזה נדבר קצת על ההיסטוריה של העבודה, נדבר על כלכלת עבודה, ונדבר על דברים נוספים כמו אידיאולוגיות וסוציולוגיה שקשורים לעבודה, לא בהכרח בסדר הזה. בפרק הזה יכבד אותנו בנוכחותו גם ד"ר שמואל מולי סן, שהוא כלכלן עבודה באוניברסיטה העברית. בואו נתחיל.

(מוזיקה)

עבודה. עבודה היא נושא שנוי במחלוקת. למה? בגלל שיש שם הרבה מאוד מטען, מטען היסטורי, מטען אידיאולוגי, מטען כלכלי, וזה נושא שהוא מתסיס אנשים מכל מיני סוגים. ובגלל שזה נושא שהוא כל כך שנוי במחלוקת, אז גם כל מה שקשור להיסטוריה של העבודה, היא גם נושא שנוי במחלוקת. יש הרבה מאוד אנשים שחושבים שאם נציג את ההיסטוריה באופן מסוים, זה ישפיע על ההווה. לדוגמה, אם איזשהו היסטוריון יקבע שהתפקיד של אנשים בפרה-היסטוריה, התפקיד המסורתי שלהם היה לעבוד בעבודה מסוימת, אז יש אנשים שהיום יקחו את זה לפרשנות לגבי ההווה. אותו דבר כל מיני דברים שקשורים ליחסי עבודה, נגיד לעבדות, או להבדלים בין תרבויות שונות. זאת אומרת, זה נושא שהוא מאוד רגיש ונפיץ. ולכן אני מבהיר כבר מעכשיו, הדברים שיאמרו בפרק הזה יהיו הכללות. כי אני אף פעם לא אוכל לדעת בדיוק מה קרה בכל תקופה, לכל אדם, וזה מבוסס על ההיסטוריה לצורך העניין הפופולרית, מה שרוב האנשים חושבים. בוא נקרא לזה הקונצנזוס ההיסטורי המערבי, המיינסטרים, בסדר? 

אוקיי, אז אנחנו בפרה-היסטוריה, אנחנו מדברים על האדם הקדמון, אנשים חיו במערות או בכל מיני קומבינות אחרות שהם מצאו לעצמם, והם היו צריכים לשרוד. ובשביל לשרוד, אתה צריך כל מיני דברים בסיסיים, בוא נגיד, השלב הראשון בפירמידה של מאסלו. אז אנחנו צריכים אוכל, אנחנו צריכים מים, אנחנו צריכים מחסה מהגשם ומהמזג אוויר, וכל הדברים הללו מצריכים רמה מסוימת של עבודה. 

ובשלב הזה אנחנו מקבלים את החלוקה אולי הראשונית והפרימיטיבית ביותר למקצועות, החלוקה בין לקטים לציידים. לקטים זה בעצם הגברים ואנשים שיצאו לטבע וחיפשו כל מיני צמחים שאפשר לאכול אותם, אם זה פירות יער או כל מיני שורשים. ואילו ציידים זה משהו קצת יותר אינטואיטיבי, זה בעצם האנשים שהיו הולכים למסעות צייד וחוזרים הביתה עם איזה ממותה עסיסית או עם צבי או יעל או מה שלא הצליחו לתפוס. 

עכשיו, החלוקה הזאת בין ציידים ללקטים היא חלוקה קצת מטעה. למה? כי אנשים היו עושים גם וגם. זאת אומרת, יכול להיות שביום ראשון היית צייד וביום שני אתה לקט, או יותר הגיוני שבעונה מסוימת, נגיד בחורף היית יוצא למסע צייד, ואילו בקיץ היה הרבה יותר קל ללקט והיית אוכל הרבה יותר מזון צמחוני. ולכן באיזשהו מקום החלוקה היא לא בין ציידים ללקטים, אלא בין שני סוגי עבודות, צייד וליקוט, כי הרבה פעמים זה אותם אנשים. 

ואני אגיד שאני כבר עכשיו אשים בצד את המקצוע לצורך העניין השלישי, שבדרך כלל לא מדברים עליו בחלוקות היסטוריות כאלה, וזה גידול הילדים. אבל אני מבטיח לכם שנחזור לזה באינטנסיביות בהמשך הפרק. 

נחזור רגע לרצף. יש לנו שני סוגים של עבודות, יש לנו צייד ויש לנו ליקוט. ובתרבויות שונות הדגשים היו שונים, נגיד היו תרבויות כמו התרבויות הצפוניות, האינואיטים, זאת אומרת האסקימוסים בהגה העממית, שהיו מבוססים מאוד על צייד ודייג. והיו תרבויות אחרות, נגיד תרבויות האמזונס שהיו מאוד מבוססים על איסוף של פירות ודברים כאלה, כי זה מה שהיה נגיש. 

אבל בשלב מסוים היה שינוי. ולא רק שינוי, אלא מהפכה של ממש. ולמהפכה הזאת קראו "המהפכה החקלאית", או בשם היותר רשמי שלה, "המהפכה הנאוליטית". והיא התרחשה לפני משהו כמו 12 אלף שנה, לפחות באזור שלנו. היו מקומות שזה התרחש קצת יותר מאוחר. 

אז המהפכה החקלאית, כשמה כן היא. זה בעצם ההיווצרות הראשונה של הטכנולוגיה שאנחנו מכירים אותה היום בתור חקלאות. זאת אומרת, גידול של צמחים, זאת אומרת, במקום הליקוט. וביות של בעלי חיים, שזה מאפשר לנו להיפטר מהצייד. ובאיזשהו מקום זה הפך את הקיום להרבה יותר נסבל. אתה כבר לא צריך לרדוף אחרי הטרף שלך ולא צריך לחפש ביער את הצמחייה שלך, אתה יודע איפה הם נמצאים. וגם התפוקה של כל הדברים הללו עולה. זאת אומרת שבשעת עבודה אתה מקבל הרבה יותר קילו של אוכל. 

על פניו נשמע כמו שדרוג רציני לאיכות החיים. אבל כנראה שגם אז אנשים לא כל כך אהבו לעבוד, גם לא בחקלאות. ויש לנו אפילו טקסט חמוד שמדבר על התחושות הללו. הוא אמנם נכתב כמה אלפי שנים אחרי, אבל הוא כן מדבר על התחושות של המעבר מליקוט, שהכל היה זמין, לעבודה חקלאית שהיא הרבה פעמים קשה וסיזיפית. הטקסט הוא כמובן מספר ״בראשית״. וזה מתרחש אחרי שאלוהים גירש את האדם מגן עדן אחרי שהוא אכל את פרי עץ הדעת. אני אנסה לקרוא עכשיו את הפסוק הזה כמו שצריך, מקווה שאני לא טועה פה באיזה חיריק או חולם: ״ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו. ארורה אדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עצב השדה, בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי אפר אתה ולאפר תשוב״.

מה אני אגיד לכם? נשמע שאנשי התנ"ך לא כל כך אהבו לעבוד בחקלאות. אבל יש לי בשורות טובות לספר לכם ולאנשי התנ"ך. כי המהפכה החקלאית הובילה ליצירה של מקצועות חדשים שאין ביניהם קשר ישיר לחקלאות אלא קשר עקיף. בגלל שהמהפכה החקלאית הייתה מהפכה טכנולוגית, אז אנשים היו צריכים להשקיע פחות זמן בשביל ליצור את אותה כמות תוצר. וככה נוצר להם משהו חדש שלא היה ממש קיים קודם - זמן פנוי. כי פתאום אנשים לא היו צריכים לחיות במעגל התמידי הזה של הישרדות וזהו. 

וככה נוצרו לנו מקצועות חדשים וידע חדש. פתאום יש לנו את האנשים שמייצרים את הכלים לחקלאות, פתאום יש לנו קדרים, יש לנו סתתים, יש לנו בנאים, יש לנו אנשים שעוסקים באמנות ויוצרים בגדים. ובסופו של דבר כל הזמן הפנוי הזה שנוצר בגלל החקלאות הוביל למהפכה נוספת, מהפכת העיור. פתאום יש לנו יישובים גדולים יותר ותרבות אנושית שהיא יותר ריכוזית. וכשיש לנו תרבות אנושית ריכוזית יש לנו גם שלטון. זאת אומרת סוג של מדינות ואפילו אימפריות בשלב מסוים. 

ושלטון לרוב בא גם עם מערכת חוקים. ובקובץ החוקים הראשון שמוכר לאדם, חוקי חמורבי, יש כבר התייחסות למה שאנחנו קוראים לו היום דיני עבודה. או אפילו זכויות עובדים. או אולי יותר נכון להגיד זכויות עבדים, כי באותה תקופה יש לנו תיעוד ראשון של עבדות, בעצם פרקטיקה של עבודה שבה יש לנו צד מנוצל וצד מנצל. 

במקביל מתפתחת לנו עוד איזה מערכת עבודה היררכית שנקראת צבא. כן יש חיילים והחיילים הללו מקבלים הרבה פעמים איזשהו תשלום על העבודה שהם עושים. זה יכול להיות מטבעות, זה יכול להיות אדמה. אבל יש פה כבר איזושהי היררכיה שיותר דומה ליחס של שכיר מעסיק. נכון שזה לא כמו היום ואפשר להגיד שגם השכירים או החיילים היו יותר דומים לעבדים. אבל זה הניצנים של כל הדבר הזה של מערכת יחסי העבודה. ובמקביל היה לנו מעמד של, בוא נקרא להם אנשי מלאכה או סוחרים, שהם פשוט פירנסו את עצמם עם סחר חליפין. 

וככל שההיסטוריה התקדמה והמוסדות נהיו יותר חזקים, אז גם המעמדות הללו התקבעו. אם מה שאמרתי לכם על עבדים וסוחרים וחיילים היה קיים כבר באימפריות של אשור ובבל ושומר, אז כשאנחנו מתקדמים יותר לכיוון של יוון ורומא, אז זה כבר ממש מקובל. נורא קשה לעבור בין מה שהופך להיות מעמדות. אם אבא שלך היה סנדלר או חקלאי כנראה שאתה תלך בעקבותם, גם אם תרצה או לא תרצה. ואותו דבר אם אתה עבד או אם אתה סנאטור רומי אז גדלת למשפחת אצולה, ותנאי הפתיחה שלך יהיו הרבה יותר טובים. ואולי הדוגמה הכי טובה לזה זה מלוכה. זאת אומרת עבודה שהיא לשלוט בעם שעוברת מאב לבן.

אני אולי אגיד עוד כמה מילים על סחר חליפין כי זרקתי את זה כדרך אגב. אבל אם אין לנו מסחר אז כל העולם הזה של מקצועות שונים בכלל לא היה יכול להתקיים. כי כל כלכלת העבודה הזאת מבוססת על זה שאתה יוצר יותר ממה שאתה צריך ואתה סוחר עם העודפים. וכשיש לנו גם רמה מסוימת של שכירים ומעסיקים אז אנחנו צריכים גם מטבע, זאת אומרת שנוכל לסחור גם בדברים שהם לא ממש מוצרים. במילים אחרות עולם העבודה הולך יד ביד עם התפתחות הכלכלה. 

אוקיי, מפה לשם כבר סקרנו אלפי שנים של היסטוריה. אז בואו נתקדם קצת לתקופה של אחרי קריסת האימפריה הרומית לימי הביניים. שאפשר להגיד שבאותה תקופה נוצרו לנו שתי מהפכות. קודם כל, כל העולם הזה של עבדות פנים אירופית לצורך העניין כבר די הפסיק. מה שהחליף אותה זה מעמד חדש של צמיתים ואריסים. אנשים שעבדו בעיקר בחקלאות אצל אצילים, היו גרים להם בשטח ובתמורה לזה לא קיבלו יותר מדי, בעיקר את הזכות לעבד את האדמה ומדי פעם להיהרג באיזה מלחמה בין אצילים. אבל זה מה שקרה בכפרים, ודווקא בערים האירופיות התחילה מהפכה מעמדית של ממש עם ההיווצרות של גילדות. למה אני מתכוון כשאני אומר גילדות? אני מתכוון להתארגנות של אנשים שחולקים מקצוע. נגיד נפחים, סנדלרים, בנקאים, ימאים והם היו מתאגדים במטרה ליצור סדר בעיר שהם גרים בה. לצורך העניין הם הגדירו מי ראוי לעבוד כנפח, מי נחשב נפח מומחה, מי נחשב שוליית נפח וכמה נפחים יוכלו לעבוד בפריז. עכשיו זה נשמע נורא ארכאי אבל אם תחשבו על זה, לשכת עורכי הדין בישראל של היום היא גילדה שפועלת בדיוק ככה. 

נחזור לימי הביניים. אז למה גילדות היו חשובות? גם בגלל שהן יצרו מסלולי הכשרה. זאת אומרת, אני יודע שבשביל לעבוד במקצוע מסוים אני צריך ללמוד אותו, כמו שאנחנו מכירים היום. וזה גם ביסס עוד יותר את מודל העסקה שאנחנו מכירים היום. זאת אומרת יש לנו איזה מאסטר נפח שמעסיק נפח מתלמד והוא משלם לו מעט אבל במקביל הוא מלמד אותו את המקצוע, ופתאום זה לא נשמע כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים היום אפילו בהייטק עם העסקה של ג'וניורים. 

השלב המהפכני הבא בכל מה שקשור לתחום העבודה, הייתה העלייה של הפרוטסטנטים, הרפורמציה, שדיברתי עליה בהרחבה בפרק על הנצרות. בכל אופן הנצרות הפרוטסטנטית האדירה את ערך העבודה. ואפשר להגיד שהשיח הזה של משמעות והגשמה עצמית בכל מה שקשור לעבודה, התחיל שמה אצל הפרוטסטנטים. ולא במקרה היסטוריונים מותחים קו ישיר בין עליית הקפיטליזם לעליית הפרוטסטנטיות.

ועכשיו בואו נרוץ קצת קדימה באופן מלאכותי ונדבר על המהפכה התעשייתית. במידה רבה אפשר להגיד שהמהפכה התעשייתית עשתה בדיוק את מה שהמהפכה החקלאית עשתה עשרת אלפים שנה לפני כן. בלב ליבה של המהפכה התעשייתית יש לנו בעצם שיפור טכנולוגי, זאת אומרת גידול בתפוקה לשעה בדומה למה שהיה במהפכה החקלאית. אבל למרות ניסיונות ההשוואה שלי, זאת לא אותה סיטואציה. כי דווקא במהפכה התעשייתית העלייה בתפוקה לוותה בגידול בשעות העבודה ובניצול יתר של עובדים. 

אבל המציאות הזאת לא התרחשה בריק. והימים הם לא ימי חוקי חמורבי, אלא ימים שכבר מדברים בהם על זכויות ויש דמוקרטיות חלקיות בחלק מהמדינות. ופתאום העסקה של ילדים במכרות פחם או עבודה סיזיפית במפעל כבר לא ממש עוברת חלק. והדבר הזה הוביל להתנגשויות בלתי נמנעות ולעליית הסוציאליזם, שנדבר עליו קצת בהמשך הפרק.

אם אני כן צריך לתקצר, אז אני אגיד שהמהפכה התעשייתית הובילה דווקא לאיזושהי תנועת מטוטלת, שיצרה לראשונה את המושג של זכויות עובדים ומדינת רווחה. ומכאן המרחק לעבודה כמו שאנחנו מכירים אותה היום, אם זה nine to five או משהו אחר, הוא כבר לא מאוד רחוק.

ונראה לי שזאת הזדמנות טובה לעבור ולדבר על כלכלת עבודה. 

(מוזיקה)

בואו נשים רגע את הרצף ההיסטורי בצד ונדבר קצת במושגים יבשים, כלכליים, כמו שאני אוהב. אז בכלכלה מתייחסים לעבודה בתור אחד מגורמי הייצור, זאת אומרת משהו שמשמש כדי לייצר משהו אחר, שזה די דומה האמת למה שדיברנו עליו קודם, אבל בואו נתמקד רגע. 

גורמי ייצור, איזה עוד גורמי ייצור יש לנו? אז יש לנו הון ויש לנו קרקע, שלושת גורמי הייצור הקלאסיים בכלכלה. ובגלל שבעולם המודרני הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לקרקע בתור איזשהו סוג של הון, אז אפשר לדבר על שני אמצעי ייצור. יש לנו הון ועבודה. 

בשביל לייצר משהו אנחנו צריכים כסף וזמן. זאת אומרת זמן לא במובן הפסיבי, אלא מישהו שמתאמץ בשביל לייצר משהו. עכשיו כשאני אומר לייצר, זה נשמע כמו מפעל, אבל לייצר משהו בכלכלה זה יכול להיות גם לקטוף תפוזים או להקליד במחשב, זה לא חייב להיות כל כך פיזי. ואם אתם מכירים את הביטוי הכלכלי "תוצר" אז כשמו כן הוא "תוצר של עבודה" והון, זאת אומרת שפונקציית הייצור הקלאסית בכלכלה מבוססת על הון ועבודה וטכנולוגיה, שהיא איזשהו פרמטר שלא ניכנס אליו, שהם מייצרים את כל מה שיש סביבנו, את התוצר. שהוא בעצם סך הפעילות הכלכלית, שהוא בעצם העולם שאנחנו חיים בו. 

אבל בכלכלה כמו בכלכלה שום דבר הוא לא באמת פשוט, וכל אמצעי ייצור הוא גם סחורה שאפשר לסחור בה. אז כמו שאנשים סוחרים בקרקע או במכונות וכלים שהם כולם אמצעי ייצור, אז אנשים סוחרים גם בעבודה. ולכן מנגנון השוק שאנחנו מכירים ביקוש והיצע תופס גם כלפי שוק העבודה. יש לנו ביקוש לשעות עבודה ויש לנו את היצע שעות העבודה במשק. זאת אומרת כמה שעות עבודה אנשים מוכנים לעבוד. ורמת התעסוקה במשק נקבעת לנו לפי השיווי משקל שבין היצע והביקוש. ואם כמות העבודה נקבעת בשיווי משקל, אז גם מחיר העבודה צריך להיקבע בשיווי משקל ומחיר העבודה זה שכר. 

אבל זה לא ממש עובד ככה, נכון? כי יש הרבה מאוד מקצועות שיש בהם מחסור מטורף של עובדים, אבל אנחנו לא רואים שהשכר בהם עולה. איך זה מסתדר? אז ההסבר לכך נעוץ במושג כלכלי אחר שנקרא "תפוקה שולית". תפוקה שולית זה מושג שמתאר כמה גורם הייצור האחרון מוסיף לייצור הכללי. אם אנחנו מדברים על עובדים בתור גורמי ייצור, אז כמה העובד האחרון ששכרנו מוסיף לתפוקה הכללית של המפעל לצורך העניין. 

זה היה נורא מופשט ונורא באוויר, אז בואו ניתן דוגמה. נניח ויש לי סנדלריה ואני מעסיק שני עובדים ואותם שני עובדים יוצרים עשרה זוגות של נעליים ביום. ועכשיו אני מעסיק עובד שלישי והתפוקה הכללית בגלל זה עלתה ל-14 זוגות נעליים ביום. אז התפוקה השולית של העובד האחרון הייתה 4 זוגות נעליים, כי זאת התוספת שהוא הוסיף לסנדלריה שלי. 

אבל למה התחלתי לדבר על תפוקה שולית? אה, בגלל שלפי הכלכלה הניאו-קלאסית, התפוקה השולית שווה לשכר הריאלי ולכן העובד השלישי ששכרתי בסנדלריה יזכה למשכורת של עד 4 זוגות נעליים. כמובן שאני לא אשלם לו באמת ב-4 זוגות נעליים, אלא בשווי הכספי של 4 זוגות נעליים. ולא יותר מזה, כי אם המשכורת שאני אשלם לו תהיה גדולה מזה, אז אני מפסיד עליו כסף, ועדיף לי כבר לא לשכור אותו מלכתחילה. כמובן שאני יכול גם לשלם פחות מזה, אבל אז לפי התיאוריה הקלאסית, כנראה שהוא ילך לעבוד במקום אחר. 

ולכן, השכר הריאלי שווה לתפוקה השולית. במציאות כמובן, מחוץ לתיאוריה, זה לא ממש עובד ככה, ואמפירית התפוקה השולית של העובד הממוצע עלתה מאוד בשנים האחרונות, אבל השכר שלו לא עלה בהתאם. 

מי שאולי יוכל לעזור לנו להבין את הפער הזה בין הפרקטיקה לתיאוריה, הוא ד"ר שמואל מולי סן.

יובל: שלום למולי סן, אתה יכול להציג את עצמך, אולי קצת מה אתה עושה בחיים?

ד"ר סן: שלום, שלום יובל. אני מרצה באוניברסיטה העברית במחלקה לכלכלה, ואני מלמד קורסים של מבוא למיקרו וכלכלת עבודה.

יובל: מולי, אתה שותף לביקורת על המודל הכלכלי הניאו-קלאסי בכל מה שקשור לשוק העבודה, שהוא לא באמת מחובר למציאות?

ד"ר סן: כן, אז במציאות אנחנו רואים הרבה מאוד דוגמאות, כלומר, מכל תחום שאפשר לחשוב עליו, שהמודל הזה הוא מצוין בתור benchmark, אבל במציאות אנחנו צריכים לעשות לו התאמות. אז אולי הדוגמה הכי מפורסמת שכולם כבר, אני מניח שרוב השומעים של הפודקאסט הזה מכירים, זה הדוגמה של שכר המינימום. 

יובל: הדוגמה המפורסמת של שכר המינימום שאליה מתייחס מולי, הוא מחקר שנעשה על ידי קארד וקרוגר בשנות ה-90. שני חוקרים, שני כלכלנים. המחקר של קארד וקרוגר ניסה להבין האם העלאת שכר המינימום תוביל לעלייה באבטלה, כמו שהתיאוריה הניאו-קלאסית מנבאת.

ד"ר סן: אז הם השוו בין שתי מדינות סמוכות, פנסילבניה וניו ג'רזי, ובדקו מה קורה כאשר באחת המדינות העלו את השכר מינימום, ובמדינה השנייה לא העלו את השכר מינימום, ובדקו… השוו מה קורה לתעסוקה של עובדים שנמצאים פחות או יותר ליד השכר מינימום לפני ואחרי החוק הזה, והשוו בין המדינות. אם לא הייתה ההשפעה של השכר מינימום כנראה ששתי המדינות היו ממשיכות להתקדם לטרנדים מקבילים פחות או יותר. 

יובל: זאת אומרת אנחנו אומרים פה שכל המדדים האחרים לכאורה זהים, וההבדל היחידי שנוצר הוא רק בשכר מינימום.

ד"ר סן: אם אנחנו נמצא שתהיה השפעה דיפרנציאלית, למשל אם נראה שבמדינה שהעלו בה את השכר מינימום, אנחנו נראה שפתאום יש אבטלה גבוהה יותר, אז אנחנו נדע לשייך את ההשפעה של האבטלה הזאת על העלאה בשכר מינימום. אז זו המחשבה התיאורטית. מה שהם מצאו אחרי שהם עשו את הניסוי הזה, הם ראו שלא קרה כלום. שיעור התעסוקה בשתי המדינות הסמוכות היה שווה לפני ואחרי, אפילו אם כבר, אפילו במדינה שבה העלו את השכר מינימום, התעסוקה אפילו הייתה טיפה גדולה יותר, אבל לא באופן מעוות סטטיסטית. התוצאה הזאת, שהעלאה של שכר מינימום לא כל כך משפיעה על תעסוקה של עובדים, בעצם אומרת שאנחנו צריכים לבחון את המודלים שלנו מחדש. היא אומרת שהמודל הזה שהשכר של בן אדם שווה לתפוקה השולית שלו, לא כל כך נכון. הוא לא קירוב מספיק טוב של המציאות שעוזר לנו על השאלה הזאת. 

יובל: מולי לא מציע לזרוק את כל המודלים הישנים לפח, אבל הוא כן מציע לעדכן אותם.

ד"ר סן: בשביל להרחיב את המודל, שיכלול גם את האופציה הזאת, אני חושב שנכון לחשוב על השכר, איך השכר נקבע, לא לפי איזו נקודה מסוימת, לא שהשכר שווה לתפוקה שולית, אלא השכר יכול להיקבע בטווח מסוים, שהגבול העליון שלו הוא התפוקה השולית, כן, המעסיק לא ישלם לעובד יותר מאשר כמה שהעובד שווה לו, שזה התפוקה השולית של העובד הזה, והשכר התחתון הוא ה-outside option של העובד. יש שכר שמתחתיו העובד לא יהיה מוכן לקום בבוקר וללכת לעבודה, אלא פשוט יעדיף להישאר בבית עם הילדים או לקבל את דמי האבטלה שלו. ועכשיו, כל מספר באמצע, יכול להיות שכר ששני הצדדים יהיו מרוצים ממנו. לכן, ברגע עכשיו, אם אנחנו מעלים את השכר מינימום, אבל אנחנו עדיין נשארים בטווח הזה, אז ההשפעה של זה היא תהיה פשוט שהחלק הגדול יותר מהעוגה הזאת, מהרווחים מהעסקה הזאת בין העובד למעביד, ילכו לכיס של העובד. העלאה של שכר מינימום, לפי המודל הזה, לא פגע באופן משמעותי בתעסוקה, אבל עזרה לנו להעביר חלק גדול יותר מהעוגה לכיס של העובד.

יובל: שכר המינימום הוא רק אחד מהנושאים בהם כלכלני עבודה היום מתעסקים בהם, בשביל להבין קצת יותר טוב את המציאות המשונה הזאת של שוק העבודה.

ד"ר סן: כן, אז אני חושב שאחת השאלות, או הפאזלים הכי גדולים, התהיות הכי גדולות, היא למה שוק העבודה המודרני, זה למה אנשים עובדים כל כך הרבה שעות? אנחנו רואים שמאז נגיד מלחמת העולם השנייה, התוצר הריאלי לנפש צמח במאות אחוזים כן, או השכר, עכשיו זה גם השכר לשעה, צמח במאות אחוזים. היינו מצפים, לפי המודל הקלאסי, היינו מצפים שכאשר ההכנסה שלך גדלה, חלק מזה ילך לפחות להגדלה של הפנאי, כלומר, תעבוד גם פחות שעות. אבל… זה קורה, אבל זה לא קורה בקצב מספיק מהר, וזה לא קורה בהרבה מדינות. זה לא קורה בארה״ב, זה כמעט לא קרה ב-70 שנה האחרונות, כן? אז בעיני זה אחת השאלות הגדולות שצריך להסביר, למה? למה אנשים עדיין ממשיכים לעבוד כל כך הרבה שעות, למרות שהצריכה שלהם, הם היום צורכים פי כמה וכמה מאשר אבותיהם צרכו לפני 30 שנה, או אפילו לפני מה שהם בעצמם צרכו לפני 10 שנים, אבל משום מה הם עדיין לא מורידים את שעות העבודה שלהם.

יובל: אחד ההסברים לזה שאנחנו עדיין עובדים הרבה מאוד שעות, הוא פסיכולוגי, והאמת, מאוד אינטואיטיבי.

ד"ר סן: כסף שכבר נמצא בכיס שלך, או רמת צריכה שאתה כבר נמצא בה כיום… אתה מאוד קשה לך לחזור אחורה. אם התרגלת לטוס פעם בשנה לחו"ל, אז אתה כבר קשה לך לדמיין, קשה לך לדמיין לא לטוס את הטיסה הזאת, את החופשה הזאת, וללכת… לנסוע לאילת.

יובל: אין ספק שמי שהתרגל לטייל בחו"ל כל הזמן, אז לחזור רק לטיולים באילת יהיה לו קצת יותר קשה. 

תודה רבה לד"ר מולי סן. עכשיו נשים קצת את הכלכלה בצד, ונדבר על משהו אחר שקשור לעבודה. 

(מוזיקה) 

התחלתי את הפרק עם הטענה שעבודה זה נושא שהוא מאוד רגיש, מאוד נפיץ, ואפילו שנוי במחלוקת. ולכן זה לא מאוד מפתיע ששתי תנועות/אידיאולוגיות עסקו בו באופן מאוד אינטנסיבי. ואני מדבר כמובן על סוציאליזם ופמיניזם. עכשיו אין לי פה שום יומרה להציג את שתי התנועות הללו עכשיו באופן מקיף. צריך לפחות פרק אחד על כל אחת מהן בנפרד. אני הפעם הולך לדבר רק על ענייני עבודה בהקשר של שתי התנועות הללו. יופי, אתם מסכימים? אחלה.

אז בואו נחזור שוב למהפכה התעשייתית. לאותה תקופה בה החלו לייצר דברים באופן המוני. המכונות הפכו להיות יותר יעילות, ואילו דווקא העובדים, בני אדם, פתאום נהיו קצת פחות יעילים. אולי המילה יעילים לא נכונה פה, אבל פחות חשובים.

בואו נחשוב נגיד על סנדלר. פעם סנדלר היה מייצר נעל מ-0 עד לתוצר הסופי. אבל עם פרוץ המהפכה התעשייתית המקצועות הללו החלו לאט לאט להיעלם. והסנדלר הפך להיות אותו פועל שנמצא בפס ייצור, והוא עושה איזה משהו ספציפי עם הסוליה של הנעל, ומישהו אחר עושה משהו מאוד ספציפי, וככה האחריות של כל עובד הלכה ודעכה, וגם הכישורים שנדרשו מכל עובד הצטמצמו.

וכך נוצר לנו מצב קצת אבסורדי, בו דווקא ההתייעלות הגדולה של המהפכה התעשייתית גרמה להרבה אנשים להיות קצת פחות חשובים, והדרישות מהם קטנו. הדבר הזה הוביל בין השאר להיווצרות של מעמדות. ואם פעם באירופה הקלאסית היה לנו מעמד של אצילים, ומעמד של כמורה וכל השאר, פתאום נוצר לנו מעמד חדש. 

מעמד הפועלים. מה זה בעצם מעמד הפועלים? אז לפי ההגדרה המרקסיסטית, זאת אומרת הסוציאליסטית הקלאסית שפותחה על ידי קארל מרקס, מדובר על אנשים שהסחורה היחידה שיש להם למכור זו העבודה שלהם. וזאת בניגוד לבעלי ההון שמחזיקים באמצעי הייצור שדיברנו עליהם קודם. זאת אומרת האנשים שמחזיקים בקרקע, בהון וגם בעובדים.

מרקס קרא לאותם אנשים הפרולטריון, מעמד העובדים. ולפי ההגדרה הזאת הם יכולים להיות צווארון כחול, זאת אומרת עובדים פשוטים במפעלים או אינסטלטורים או נהגי מוניות ונהגי אוטובוס, אבל גם צווארון לבן, זאת אומרת גם רופאים ועורכי דין יכולים לא להחזיק באמצעי הייצור ולהיות בקטגוריה הזאת. גם מה שנקרא צווארון ורוד, זאת אומרת מורות, עובדות סוציאליות, אחיות, כולם יכולים להיות מעמד הפועלים ביחד.

צריך להגיד שיש עוד הגדרות למעמד הפועלים. יש אנשים שמתייחסים למעמד הפועלים רק בתור עובדים פיזיים בלבד, או עובדים נטולי השכלה אקדמית. לפעמים משייכים גם את מעמד הפועלים לכל מעמד הביניים. יש כל מיני התייחסויות שונות, אבל הרציונל, ההיגיון הוא די ברור. 

אם זה לא היה מובן עד עכשיו, מרקס טוען שיש חיכוך תמידי בין אותו מעמד פועלים לבין בעלי ההון. הוא אומר בעצם שבעלי ההון מנצלים את מעמד הפועלים. ובגלל שהמרקסיזם הוא אידיאולוגיה של ממש, אז יש לפועלים גם מטרה. לפי מרקס ואנגלס, המטרה, היעוד של הפרולטריון הוא להחליף את השיטה הקפיטליסטית. זאת אומרת ליצור דיקטטורה של הפרולטריון שתוביל לחברה קומוניסטית שוויונית. זאת אומרת שאם מעמד הפועלים ישתלט על מוקדי הכוח, אז תוכל להיווצר אוטופיה או משהו בסגנון. 

כמו שאמרתי קודם, אני לא הולך להיכנס לכל העומק של התנועה הסוציאליסטית או המרקסיסטית, אבל בואו רק נשים לב לכמה העבודה היא מרכיב משמעותי בתנועה אידיאולוגית ששינתה לחלוטין את המאה ה-19, המאה ה-20, ועדיין משפיעה עלינו עד ימינו אנו.

ובואו נעבור לתנועה אחרת. בואו נדבר קצת על פמיניזם. אני אגיד שכגבר אני קצת מפחד לדבר על פמיניזם, אבל אני מקווה מאוד שאעבור את מבחן האש הקטן הזה. גם הפעם נחזור להיסטוריה. ההבדל הפיזי בין המינים הכתיב מראשית ההיסטוריה חלוקה מגדרית כלשהי של תעסוקה. נגיד צייד היה מקצוע יותר גברי, ואילו ליקוט היה משהו שנשים השתתפו בו יותר. אבל החלוקה הזאת של ציידים ולקטים מפספסת משהו. היא מפספסת את המקצוע השלישי שלרוב לא ממש מדברים עליו. ואני מדבר כמובן על גידול הילדים. זאת אומרת שההבדל הפיזי שבאמת הכתיב את השוני המקצועי לא היה החולשה לצורך העניין של הנשים לעומת הגברים בצייד, אלא פשוט זה שנשים ילדו וגידלו את הילדים. לפחות ככה זה היה ברוב התרבויות.

ואם דיברנו בתחילת הפרק על גירוש האדם מגן עדן, וזה שאלוהים קילל אותו בכך שהוא יצטרך לאכול מהאדמה ולסבול כל החיים, אז שווה להזכיר גם את הקללה שהטילו על חווה באותו אירוע. כי אחרי שחווה אכלה מפרי עץ הדעת, אלוהים קילל גם אותה והוא אמר לה ״הרבה ארבה עצבונך, והרנך בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך".

ואם אנחנו חוזרים לפרשנות המקורית של תחילת הפרק, אז את האדם הענישו בכך שהוא יצטרך לעבוד כל החיים, אז גם את האישה הענישו בעונש דומה. היא תצטרך לעבוד כל החיים ולגדל את הילדים. והפסוק הזה הוא אולי נקודת מוצא טובה לדבר על שתי עמדות פמיניסטיות מרכזיות בכל הקשור לעולם העבודה. שתי עמדות שאפשר להגיד שאפילו מתנגשות אחת עם השנייה. 

העמדה הראשונה והמוכרת יותר היא שההפרדה בין המקצועות הנשיים והמקצועות הגבריים מהווה סוג של חטא קדמון. משהו שהחברה הפטריארכלית יצרה וצריך לתקן. מה זה אומר לתקן? זה אומר שצריך ליצור שוויון בשוק העבודה. צריך לדאוג לכך שנשים יהיו שוות ערך, כי הן סובלות מאיזושהי אפליה ממוסדת שמבוססת על אותה תפיסה שרואים אותה כבר בבראשית, שהגבר הולך לסבול בעבודה, ואילו האישה הולכת לסבול בגידול הילדים.

אם מפרקים קצת יותר את המטרה הזאת, אז מדברים על כך שצריך ליצור חברה שוויונית, והחברה הזאת תתקיים רק כשלנשים יהיו תנאים שווים במקום העבודה. ולא רק זה, אלא שגם יהיה שוויון הזדמנויות, לא תהיה הסללה למקצועות מסוימים וכן הלאה. זאת עמדה שאני מניח שרובכם מכירים, ושאני לא מחדש פה לאף אחד או לאף אחד כמעט כלום. 

אבל בואו נדבר דווקא על העמדה השנייה, שהיא נוגעת דווקא לעבודות שהעמדה הראשונה מנסה להתרחק מהן, עבודות הבית וגידול הילדים. אם נחזור שוב לבראשית, אנחנו רואים שיש פה שני סוגים של עבודות שהם סבל, גידול הילדים ועבודה לצורך העניין בחקלאות. אבל הבעיה כאן היא שרק אחת מהעבודות הללו נספרת, ואילו השנייה לא מתייחסים אליה באמת כמו עבודה. זאת אומרת שגם מבחינה היסטורית, נשים השקיעו הרבה מאוד זמן והרבה מאוד מאמץ על תחזוקת הבית וגידול הילדים והחינוך שלהם, העבודה הזאת מעולם לא נספרה. 

ואם אנחנו מדברים על זה אפילו ברמה האמפירית הכלכלית, אז העבודה הזאת היא לא נספרת בחישוב התוצר שדיברנו עליו קודם. זאת אומרת, אף אחד לא לוקח את שעות העבודה שמושקעות בגידול הילדים לצורך העניין בבית, ומכניס אותם לחישוב התוצר הפורמלי. זאת אומרת שיש לנו פה בעיה שהיא באמת אמפירית של חישוב התוצר, או אפילו חישוב של מספר המועסקים. כי העבודות הלכאורה הנשיות הללו הן סוג של עבודות צל, אבל העבודות הללו הן מה שמאפשר את קיום הכלכלה. כי אין כלכלה בלי חינוך, ואין כלכלה בלי גידול אוכלוסייה וכן הלאה.

מצד אחד, העמדה הזאת כביכול מאדירה וטובעת את המקום של העבודות הנשיות הקלאסיות. אבל מהצד השני, יש הרבה ביקורת על העמדה הזאת, בגלל שהיא באיזשהו מקום מנרמלת את האפליה והחלוקה המגדרית שדיברנו עליה קודם. בקיצור, לא מאוד פשוט כל העסק הזה, וזה באמת קצה המזלג של עניינים שקשורים לפמיניזם ועבודה.

וכמיטב המסורת, נסיים את הפרק עם איזה שאלה או תהייה. כשאנחנו פונים לבן אדם אחר ואנחנו שואלים אותו מה הוא עושה בחיים? לרוב הוא יענה תשובה שקשורה לעבודה שלו, ואם לא לעבודה שלו, אז הוא יסביר למה הוא לא עובד. אני בדיוק סטודנט, אני בדיוק יצאתי לפנסיה, אני בדיוק בין עבודות, אבל נקודת הייחוס היא עבודה. וזה מעניין, וזה מעלה כל מיני תהיות ושאלות בנוגע למקום של העבודה בחיים שלנו. זאת אומרת, האם העבודה באמת צריכה להגדיר אותנו? האם לפני שאנחנו אנשים או הורים או אחים, אנחנו קודם כל איזה שהם אמצעי ייצור ושחקנים בתוך השוק? או שזה בכלל משהו שאנחנו עושים כדי להרשים את הצד השני? תראו, אני רופא, זה מה שאני עושה. זו תשובה קצת יותר נחמדה מלהגיד אני איש בן 42, מקריח עם קצת בעיות עיכול. זאת אומרת, יש משהו נחמד להדגיש את המקצוע שלך ולא להיכנס לאישיות או לעניינים אחרים שאתה לא רוצה בהכרח להדגיש. 

אבל אני רוצה לגשת לזה דווקא בצורה קצת יותר פשטנית. כששואלים אותי מה אני עושה, שואלים אותי מה בפועל אני עושה רוב שעות היום. ובפועל אני עובד. אני עובד 9 שעות, אני עובד 10 שעות, אני גם יכול לעבוד 11 שעות. ולכן כששואלים אותי מה אני עושה, אני פשוט מספר להם. אני עובד. זה מה שאני. אני בן אדם עובד. ואני חייב להודות שיש בזה משהו קצת עצוב.

המון המון תודה שהאזנתם לעוד פרק של ״חור בהשכלה״. הפודקאסט שמנסה להשלים לכם את כל המידע שהייתם אמורים לדעת, אבל אתם לא יודעים, כי אנחנו לא יודעים הכל. מה לעשות? תודה רבה לד"ר מולי סן שהתארח בפרק הזה. מקווה שתישארו איתי גם בפרקים הבאים. 

תודה.


13 views0 comments

Commenti


bottom of page