top of page

חור בהשכלה - פרק 27: חופשה

הייתי בחופשה, ובגלל זה לא יצא פרק חדש של חור בהשכלה כבר כמה שבועות – וזה תירוץ מספיק טוב לעשות פרק בדיוק על זה!

הפרק ה-27 של חור בהשכלה מדבר על חופשות ועל תיירות מכמה זוויות. החלק הראשון של הפרק מספר על ההיסטוריה של התיירות, מעלייה לרגל לבית המקדש עד לטיולים המאורגנים באיטליה של תומאס קוק. החלק השני של הפרק מדבר על כלכלת התיירות ברמה האמפירית והתאורטית. החלק השלישי והאחרון של הפרק נמצא בתפר הדק שבין פילוסופיה, כלכלה

התנהגותית ובלבולי שכל, ובו אדבר על הצורך בחופשה.

נושאים שיעלו בפרק: שבעת פלאי תבל, צליינות, לחם ושעשועים, הטיול הגדול, תחבורה, ייבוא וייצוא, תוצר, איי הבהאמס, פנאי ועבודה, הסללה.

 

16.10.21

שלום לכולם, אני יובל שדה ואתם מאזינים לעוד פרק של ״חור בהשכלה״. 

(מוזיקה)

יכול להיות ששמתם לב שהרבה זמן לא הוצאתי אף פרק, והסיבה המרכזית לכך שלא הוצאתי פרקים הייתה שהייתי בחופשה. ואז אחרי שחזרתי מהחופשה הייתי שבור לגמרי, כי חזרתי מחופשה. ומפה לשם התגבשה אצלי ההחלטה שאולי על זה אני צריך לדבר, על חופשה. כי חופשה זה נושא כבד וחשוב, כי כולנו מרגישים שאנחנו צריכים חופשה מדי פעם. ונשאלת השאלה למה? והאם זה תמיד היה ככה?האם תמיד היו חופשות או שזה משהו שהוא יחסית מודרני? 

ובהתאם, הפרק הזה הולך לעסוק בחופשה. החלק הראשון של הפרק יעסוק בהיסטוריה של החופשה. בכל מה שקשור להמצאת החופשה ואיך הדבר הזה התגלגל עם השנים. החלק השני של הפרק יעסוק בכלכלת החופשה, גם ברמה של כלכלת התיירות והתיירות העולמית, אבל גם ברמה היותר תיאורטית קונספטואלית של ה-trade off הזה בין חופשה לעבודה. ואיך הדבר הזה בעצם משפיע עלינו. החלק האחרון של הפרק יעסוק קצת יותר ברמה הפילוסופית, בצורך שלנו, במה זה בעצם חופשה. וזהו, זה יהיה הפרק. אולי הוא יהיה קצת יותר קצר מבדרך כלל. בואו נתחיל.

(מוזיקה) 

יש משהו מאוד טריקי בלדבר על ההיסטוריה של החופשה. כי בשביל לדבר באמת על ההיסטוריה של החופשה, צריך להבין קודם כל מה זו חופשה. אם נגיד אנחנו תופסים את החופשה בתור איזשהו פסק זמן בין עבודה לצורך העניין כשכיר או כעצמאי, אז אולי יהיה לנו קשה למצוא דוגמאות כאלה מההיסטוריה, כי ההיסטוריה פשוט לא ממש נראתה ככה עד התפתחות הקפיטליזם. זאת אומרת, הקונספט המודרני של העבודה הוא בסוף מודרני, הוא די חדש. ולכן גם החופשה כהפסקה מעבודה ואז אני חוזר לעבודה, זה גם משהו שהוא קשה למצוא בעת העתיקה, נגיד. אבל לכל הסיפור הזה של עבודה מול חופשה נדבר בחלק השני של הפרק, ועכשיו אני רוצה לדבר על מובן אחר של חופשה שהוא גם די אינטואיטיבי. זאת אומרת, חופשה כטיול או כמסע או כללכת פשוט למקום אחר ולנוח בו.

לצורך העניין, אם אני נגיד עכשיו הייתי בחופשה בסלובקיה, אז הסתובבתי בסלובקיה כי רציתי להכיר אותה, ורציתי לראות את הנופים היפים שיש באזור ואולי להכיר את התרבות, וזה באיזשהו מקום סוג של חופשה, נכון? בהנחה ואתם מסכימים איתי שסלובקיה יכולה להיות יעד לחופשה, אז הסוג הזה של הטיול, של החופשה, אפשר להגיד שהוא הסוג העתיק ביותר. אפשר למצוא עדויות מאוד קדומות לקונספט הזה של הטיול, כי הטיול הזה הוא בסופו של דבר גילוי ארצות. זאת אומרת, להכיר משהו שלא ידעת שקיים קודם, לצאת מהכפר הקטן שלך בבבל או בירושלים ולגלות את העולם. 

אני כן אחדד שלא מדובר פה בפשוט לנוע ממקום למקום, אלא לנוע ממקום למקום מתוך איזושהי סקרנות או מתוך רצון לגלות משהו חדש. יכול להיות שיש פה גם איזשהו אלמנט רציונלי של אני רוצה למצוא מקורות מסחר חדשים או להרחיב את האימפריה שלי, אבל בסופו של דבר יש פה איזשהו מסע. והעדויות היותר מוכרות של הסוג הזה של המסע אפשר למצוא כבר באלף השלישי לפני הספירה, תקופה של היוונים ושל הפיניקים שפשוט שטו ברחבי העולם כי הם רצו למפות אותו. הם רצו לגלות מקומות חדשים והם רצו להבין איך המקום הזה נראה. 

אבל פה אתם יכולים להגיד לי, ואולי בצדק, יובל, הם לא עשו את זה כי הם רצו לעשות טרקים והם רצו לטפס על הרים ולשוט בעולם, הם רצו את זה כי הם חיפשו כסף, כמו שאני אמרתי בעצמי לפני רגע. יכול להיות, למרות שאני לא בטוח שזה נכון. ולכן אני אמשיך לאחת הדוגמאות האחרות שיש לי של תיירות מאוד קדומה.

אני לא יודע אם אתם מכירים אבל סביר להניח ששמעתם על זה שאחוז מאוד גדול מהתיירות שמגיעה לישראל היא לא ממש תיירות קונבנציונלית, אלא מה שנקרא צליינות. מה זה צליינות? זה אנשים שבאים ממקום אחד למקום אחר בשביל לעלות לרגל לאתרים שקדושים להם, שחשובים להם. בישראל בדרך כלל מדובר על נוצרים שמגיעים נגיד לכנסיית הקבר ולבית לחם ונצרת, אבל באותה מידה זה יכול להיות גם יהודים אמריקאים שמגיעים לכותל המערבי. ובאופן לא מאוד מפתיע אפשר להגיד שאותה צליינות היא מסוגי התיירות העתיקים ביותר, כי ברגע שהיו מקדשים לאלים אז התחילה עלייה לרגל. 

עכשיו בשלב הראשון אפשר להגיד שעלייה לרגל למקדש היא לא הייתה ממש תיירות, כי לרוב היה לך איזשהו אל מקומי של הכפר שאתה גר בו, והליכה למקדש יכלה להיות באותה מידה כמו עלייה לקבר או הליכה לבנק. זה משהו שאתה עושה בעיר שלך, אתה יודע, אתה הולך למקדש, זובח שם זבח וממשיך בחייך. אבל ככל שהדת נהייתה יותר ממוסדת ויותר נפוצה, התחילו להיות מרכזי דת מרכזיים. והדוגמה אולי המוכרת ביותר מהיהדות היא בית המקדש. זאת אומרת, אם הייתי יהודי והייתי חי בארץ ישראל, נגיד בחלק הצפוני של ארץ ישראל, הייתי מחויב לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה לבית המקדש. כנראה שלא כולם עשו את זה. למי שהיה גר רחוק, זה כבר היה מסע של ממש. היית צריך לקחת את המשפחה שלך, לארוז אותם על פרדות ולעלות לירושלים.

והדבר הזה כמובן לא היה קיים רק בארץ ישראל או בבית המקדש, ויש עדויות על צליינות בודהיסטית מאוד עתיקה וגם אצל היוונים הייתה סוג של צליינות. נגיד רצית את הברכה של האלה ארטמיס, אז היית הולך למקדש ארטמיס באפיסוס, המקדש המרכזי של האלה הזאת. אפיסוס נמצאת בטורקיה המודרנית של היום. אז אם היית גר בספרטה או אתונה והיית מגיע לשם במיוחד, אפשר להגיד שעשית סוג של מסע תיירותי.

עכשיו שוב, אתם יכולים להגיד לי שלא מדובר במסע תיירותי, כי יכול להיות שהם לא ממש נהנו בדרך ולא חוו חוויות יותר מדי, והיה בזה משהו יותר טכני, זאת אומרת כמו ללכת לבית חולים, אז אתה הולך לבית מקדש ומתפלל. אבל אני חושב שזה קטנוני להגיד את הדבר הזה, כי גם היום אנשים עושים תיירות ככה. 

אבל אם אתם ממש רוצים להיות קטנוניים, בואו ניתן לכם דוגמה קלאסית. ונשאר עם מקדש ארטמיס באפיסוס. למה נשאר איתו? כי מקדש ארטמיס באפיסוס היה אחד משבעת פלאי תבל. מה היו שבעת פלאי תבל? אלה היו שבעה מונומנטים, מבנים מדהימים, מרהיבים, שהיו בעולם העתיק. זאת רשימה שהורכבה על ידי ההיסטוריון הרודוטוס, במאה ה-5 לפנה"ס, ואותה רשימה כללה את הפירמידה הענקית בגיזה שבנו המצרים, את הקולוסוס מרודוס, שזה היה סוג של פסל מוזהב ענקי, את הגנים התלויים בבבל, את המגדלור העצום של אלכסנדריה, את המוזוליאום אחוזת הקבר של הליקרנסוס, ואת פסל זאוס מאולימפיה, וכאמור, את מקדש ארטמיס באפיסוס. מתוך כל שבעת פלאי התבל של העולם העתיק, רק הפירמידה של גיזה שרדה עד ימינו. ואם אנחנו רוצים להיות מדויקים היסטורית, אז שישה מתוכם כנראה באמת היו קיימים, אבל אף אחד לא בטוח שבאמת היו גנים תלויים בבבל. זה מעולם לא הוכח. 

למה בעצם ציינתי את כל שבעת פלאי תבל עכשיו? בגלל שאלה באמת היו אתרי תיירות. זאת אומרת, ברגע שאותם מונומנטים התפרסמו, והיו ידועים לכל בעולם העתיק, אנשים רצו לראות אותם. אנשים רצו ללכת ולראות את כל שבעת פלאי תבל לפני שהם מתים. ומפה לשם משהו כמו מקדש ארטמיס באפיסוס, שהתחיל בתור מקדש לאלה ארטמיס, הפך להיות פשוט אתר תיירות עתיק. רומאים ויוונים היו באים, ומסתכלים על הדבר הזה, פשוט רוצים לראות את זה. וזה זהה לחלוטין לתיירים היום שמגיעים לפריז בשביל לראות את מגדל אייפל.

ולכן אחרי שאלכסנדר מוקדון כבש את כל האימפריה הפרסית, ובעצם איחד את כל המרחב של שבעת פלאי תבל תחת הממלכה ההלניסטית שלו, התיירות הייתה באמת משהו אפשרי ליוונים. זה משהו שהם באמת יכלו לעשות החל מהמאה השלישית לפני הספירה. ולכן באותה תקופה במאה השלישית לפני הספירה כבר אפשר ממש לדבר על תיירות. זה לא תעשיית התיירות המודרנית שאנחנו מכירים אותה היום, אבל זה אנשים שהם בסופו של דבר אמידים, ויכולים להרשות לעצמם לנסוע למקום מסוים עם כרכרת סוסים שלהם, ופשוט לראות דברים מאוד יפים. למה זה היה בעיקר לעשירים? בגלל שכנראה שאתה צריך הרבה מאוד משאבים בשביל לנסוע בכרכרת סוסים ארצות שלמות בשביל לראות משהו יפה. 

ואם אנחנו מדברים על תיירות של המעמד הגבוה, אנחנו כבר יכולים להגיע לרומא, שהם כבר באמת לקחו את זה כמה צעדים קדימה. קודם כל, רומא הייתה ידועה בנהנתנות שלה ובלחם ושעשועים שלה. זאת אומרת, ברומא יכלתם לצרוך פנאי, מה שלא תמיד היה קיים בעולם העתיק. יכולתם לראות קרבות גלדיאטורים ותיאטרון ומרוצי סוסים. אבל מעבר לזה, הרומאים היו כנראה הראשונים ששיכללו עד אומנות את החופשה, הייתה להגיע למקום כלשהו ולא לעשות בו יותר מדי. כי לרומאים העשירים כבר היו ממש בתי קיץ ליד החוף, שהם היו פשוט מבלים שם את זמנם, והיה להם מרחצאות. זאת אומרת, ספא. בקיצור, הרומאים באמת המציאו את החופשה, את החופשה המפנקת, את ״הלרדת לסיני״ ולקחת שם מלון חמישה כוכבים, לא להתכלב על החוף. הם היו הראשונים שהבינו באמת איך עושים את הדבר הזה. 

אבל האימפריה הרומית קרסה באיזשהו שלב, ואנחנו נכנסים לאלף שנים שבאירופה לא ממש הייתה תיירות או פנאי, כי נכנסנו לימי הביניים. כמובן שחופשות אחרות, כמו שדיברנו עליהם עכשיו, של מונומנטים וצליינות וגם חופשות של עשירים התקיימו במזרח, זאת אומרת, בסין היו כל מיני דברים כאלה, אבל אין מה לעשות, אני יודע לדבר יותר על היסטוריה המערבית.

ומפה לשם אנחנו עוברים את ימי הביניים, ואנחנו מגיעים לעת החדשה. עכשיו, בעת החדשה, זאת אומרת, נגיד עם גילוי אמריקה, שוב, אנחנו יכולים לדבר על מסעות של מגלי ארצות, אבל זה מאוד דומה למה שדיברתי בתחילת הפרק. זאת אומרת, יש לנו את מרקו פולו, שנסע לסין, ויש לנו את כריסטופר קולומבוס, ויותר מאוחר גם את ג'יימס קוק, ואנשים שגילו את העולם. 

אבל אם אנחנו רוצים לעלות שלב בכל מה שקשור להיסטוריה של התיירות, ולהתחיל להגיע לתיירות המודרנית, אנחנו צריכים לנחות במאה ה-17, ולדבר על מה שנקרא ה-grand tour, או בעברית, הטיול הגדול. כן, כמו טיול אחרי צבא. אז למרות שאמרתי את ה-grand tour במבטא צרפתי, מדובר במסורת שהתפתחה בבריטניה, בערך במאה ה-17 כאמור. במסגרת אותו grand tour אנשים בני 21 פחות או יותר, זאת אומרת אחרי שהם סיימו את הלימודים שלהם, וגם את לימודי הקולג' שלהם, היו יוצאים לטיול גדול באירופה. זאת אומרת, יוצאים מלונדון או ממקום אחר באנגליה, חוצים את תעלת למאנש, מגיעים לפריז, ומשם המסלול היחסית קבוע, היה להתקדם לכיוון שווייץ והאלפים לחצות אותם, ולהגיע לאיטליה, כי הרי איטליה הייתה ערש התרבות הקלאסית, זאת אומרת, התרבות הרומאית, וגם תרבות הרנסנס. 

ובהתאם, אותם ציירים בריטים היו מגיעים לרומא לראות את העתיקות, ונסעו לפירנצה ולוונציה בעצם לראות את התרבות העילית האיטלקית. משם רבים מהם היו ממשיכים צפונה לכיוון הממלכות הגרמניות, לווינה ולברלין ומשם להולנד, ואז חזרה הביתה לאנגליה.

כל הסיבוב הזה לקח משהו בין כמה חודשים לכמה שנים, ולא תופתעו לשמוע שבעיקר מי שעשה את זה היו האצולה, זאת אומרת, אנשים עשירים. שוב, תיירות היא לאנשים עשירים, או לפחות זה היה המצב עד המאה ה-19. 

מה בעצם קרה במאה ה-19 שפרץ את תקרת התיירות? אז קודם כל, תחבורה. כן הייתה תחבורה קודם, אבל היא כללה בעיקר סירות, סירות מפרש כמובן, וכרכרות. עכשיו, זה לא כל כך מהר סירות מפרש וכרכרות. זה יותר מהר מללכת ברגל, אבל זה אומר שאתה צריך ליסוע המון זמן, ובגלל זה אנשים באמת נסעו לכמה חודשים לכל טיול, כי אחרת פשוט לא היית מגיע לשום מקום. ולאנשים שהם לא ממעמד האצולה, בדרך כלל אין כל כך הרבה זמן, כי הם צריכים לעבוד. ולכן חופשה של שבוע זה אולי אפשרי, אבל חופשה של כמה חודשים או כמה שנים זה פחות רלוונטי. 

ואז במאה ה-19, אותם אנשים קיבלו את הרכבת ואת סירות הקיטור. אבל מעבר לזה, הם קיבלו משהו נוסף, והדבר הנוסף הזה היה תומאס קוק, שנחשב למייסד התיירות המודרנית. תומאס קוק לא היה הבן אדם הראשון שייסד סוכנות טיולים. קדמו לו אנשים אחרים, אבל הוא היה הראשון שהפך את זה למשהו תעשייתי. תומאס קוק בעצם רכב על המהפכה התעשייתית, והציע טיולים שגם מעמד הביניים יכול לטייל אותם. 

הטיולים הראשונים שקוק ארגן היו טיולי פנים בתוך אנגליה. הוא לקח כמה עשרות אנשים והסיע אותם עם הרכבת מיעד אחד ליעד שני. אחר כך הוא שכלל את זה ועשה את אותם טיולים גם לצרפת. בסופו של דבר חברת התיירות שתומאס קוק הקים ״תומאס קוק ובנו״, הסיעה אנשים והשיטה אנשים בכל רחבי הגלובוס. הוא לקח אנשים לטיולים מאורגנים במצרים, באיטליה, בארצות הברית, ומעבר לזה אפשר להגיד שהוא גם ייסד את התיירות העצמאית. כי תומאס קוק היה בן אדם חכם, ומה שהוא עשה זה למכור קופונים.

קופונים למה אתם שואלים? קופונים לתחבורה במדינות זרות. תומאס קוק מכר קופונים של הרכבת האיטלקית לאנגלים, ואיפשר להם ככה לטייל הרבה יותר בקלות. זאת אומרת, הם לא היו צריכים בכלל להתעסק עם זה, היה להם כמו סוג של חופשי שבועי. אומרים שהדבר הזה היה כל כך מוצלח שהכלכלה האיטלקית התאוששה באותה תקופה בגלל התיירות שתומאס קוק הביא אליה. מה שבעצם תומאס קוק עשה לתיירות זה דמוקרטיזציה. זאת אומרת, הוא לקח מוצר שהיה שייך אך ורק לאליטה והפך אותו למוצר כללי. אתה לא צריך להיות דובר צרפתית או איטלקית בשביל לטייל, אתה גם לא צריך להיות מאוד עשיר, ואתה גם לא חייב להיות איש העולם הגדול או איזה הרפתקן בשביל לטייל באיטליה עם קופונים. 

ומהרגע שתומאס קוק פרץ את הסכר, החלה להיווצר מה שנקרא תעשיית התיירות. זאת אומרת, פתאום יש סוכני טיולים, מלונות זה משהו שתמיד היה, אבל פתאום התחילו להיות מלונות לתיירים ולא מלונות פשוט של אנשים שעברו בעיר. והתוצר האחרון של כל הדבר הזה היה תעשיית האטרקציות, שזה עולם בפני עצמו שאני לא אכנס אליו. וכמובן, אותה מהפכה שהייתה לנו עם ספינות הקיטור והרכבות קיבלה עוד יותר תאוצה עם המכוניות ועם המטוסים. ופה אנחנו כבר די מגיעים להווה. אז בואו נדבר על כלכלת התיירות.

[מוזיקה] 

אז סיימתי את החלק הקודם עם הטענה שהתיירות המודרנית מבוססת במידה רבה על כלי תחבורה. ובעיקר על כלי התחבורה המודרניים ובראשם, המטוס. ואפשר לומר בביטחון מלא שמה שהקריס את תעשיית התיירות בתקופת הקורונה, זה בדיוק זה, משבר תחבורתי. זאת אומרת שברגע שאנחנו מתחילים לעשות הגבלות על שדות תעופה, או שאנחנו עושים כל מיני קריטריונים למי כן יכול להיכנס למדינה ומי לא יכול להיכנס, ובאיזה צורה ובדיקות ודברים כאלה, אז בסופו של דבר אנחנו בעיקר פוגעים במוביליות של האנשים. ותיירות מושפעת בעיקר מזה, מהיכולת של אנשים לנוע ממקום למקום. ולכן משבר התחבורה ומשבר המוביליות שנוצר בעקבות התגובה הממשלתית למגפת הקורונה, הוא זה שהוביל לקריסת התיירות העולמית. 

ועכשיו אני רגע אעצור, כי אני אומר פה אמירה מאוד קשה, קריסת התיירות העולמית. בוא נחשוב רגע על ישראל. האם התיירות הישראלית קרסה? זאת אומרת, מי שחי פה בשנה האחרונה, בטח שמע על זה שמחירי המלונות עלו בצורה משוגעת. זאת אומרת שנשמע שתיירות הפנים החליפה את תיירות החוץ. ואין לנו ממש סיבה לדאגה. כי מי שנפגע, זה רק מי שמתעסק ברמה המאוד ספציפית בתיירים נכנסים. זאת אומרת, אולי תעשיית ההוסטלים ומורי הדרך וסוכני הנסיעות. אבל לא מדובר במיליוני אנשים, נכון? זה לא מה שיקריס את המדינה. לצורך העניין, ממשלת ישראל יכולה לתמוך בכמה אלפי האנשים שנפגעו. והכל בסדר. 

האם זה נכון? אז קודם כל אני אגיד ברמה האישית שמבחינתי כל בן אדם שמאבד את העבודה שלו זה אסון. ואם יש לנו נגיד 7,000 מורי דרך שהם עכשיו מובטלים, זה משהו שכן המדינה צריכה להתעסק בו וזה לא כזה דבר קטן. אבל אם אנחנו מסתכלים על זה ברמה הלאומית, יכול להיות שזאת באמת לא בעיה לאומית ויש לזה לפחות שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שכלכלת ישראל לא כל כך מבוססת על תיירות. והסיבה השנייה זה שבישראל חיים אנשים מספיק מבוססים שהם יכולים לטייל בתוך גבולות המדינה. ובואו נפרט רגע על שני החלקים האלה.

נתחיל מהעניין של תרומת התיירות לכלכלה. יש לא מעט מדינות שהתיירות היא חלק מאוד מרכזי מהכלכלה שלהן. עכשיו באזורי הקיצון יש לנו מדינות שרוב הכלכלה שלהן מבוססת על תיירות, לדוגמא איי הבהאמה או פיג'י. ובשביל המדינות הקטנות הללו, סגירת התיירות היא גזר דין מוות על המדינה, זאת אומרת, אם לצורך העניין 50% מהכלכלה שלי מבוססת על תיירות, ואני סוגר את שדה התעופה, אני הורס את הכלכלה הלאומית. ולכן למדינות הללו הרבה יותר קשה לקבל החלטה כזאת. לעומת זאת, יש מדינות אחרות שזה לא כזה בגדיל מבחינתן, כי בכל מקרה לא נכנסים אליהן הרבה תיירים מכל מיני סיבות, ומבחינתן לסגור את המדינה זה לא כזה משנה. 

איפה נמצאת ישראל בכל הסיפור הזה? אז ישראל יותר קרובה לסוג השני של המדינות. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על ממוצע עולמי של 10% מהתוצר מושפע מתיירות, זאת אומרת, מתבסס על תיירות, אז בישראל אנחנו מדברים על משהו כמו 2.5%. זה רבע מהממוצע העולמי, זה מאוד מאוד קטן. 

והחלק השני של המשוואה הזאת הוא ה-trade off בין התיירות הנכנסת לתיירות הפנים. זאת אומרת, בישראל נוצר מצב שאם אתה סוגר את המדינה, אז הישראלים יכולים להחליף את התיירים בהרבה מאוד מהמקרים. לעומת זאת, במדינות אחרות זה לא יהיה המצב. לדוגמה, תושבים המקוריים של פיג'י או של איי הבהאמה לא ימלאו את מלונות פיג'י ואיי הבהאמה, כי אין להם כסף לזה. זה לא רלוונטי מבחינתם. וגם במדינות יותר עשירות, כמו ספרד, איטליה, או אפילו איסלנד, אין מספיק אנשים בשביל למלא את כל תיירות הפנים. זאת אומרת, השיעור של התיירות בתמ״ג כבר מגיע לאזורים של 10%, 15%, שפשוט תיירות הפנים לא יכולה לעמוד בזה, היא לא יכולה למלא את החסר. 

ולכן הרבה מתייחסים לתעשיית התיירות בתור תעשייה עתירת סיכון. זאת אומרת, שאם קורה משהו במדינה, וזה יכול להיות אסון טבע או מגפה או מלחמה, אז תעשיית התיירות היא הראשונה שסופגת את הנזק. ולכן יש לא מעט קולות שטוענים שלא שווה להשקיע בתעשייה הזאת, כי זאת תעשייה שהיא גם מסוכנת וגם הרבה פעמים יש לה כל מיני מאפיינים שליליים. לדוגמה, בשנים האחרונות שומעים יותר ויותר סיפורים על ערים שלמות שכבר נלחמות בתיירים שנכנסים אליהם, וזה יכול להיות בניו יורק, בברצלונה או בוונציה. ערים שהפכו במידה מסוימת, אם אנחנו נגיד מדברים על וונציה, לערי רפאים, לערים שבמקום אנשים שגרים בהם, יש שם דירות Airbnb, ואי אפשר ללכת ברחוב כי כל כך צפוף, והמחירים נהיו כל כך גבוהים שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו באמת לחיות שם. ובסופו של דבר אנחנו מקבלים איזשהו שלד של עיר. 

ויש לא מעט אנשים שיגידו שאם יפתחו עוד ועוד את התיירות, נגיד בישראל, אז אותו דבר יכול לקרות בירושלים. בירושלים כבר עכשיו יש לא מעט דירות רפאים שיושבות בגלל הסטטוס המיוחד של העיר. אם נשקיע בה יותר, אולי המצב הזה יחמיר ויהפוך אותה לעיר לא אמיתית, אלא אתר תיירות.

אוקיי, אז שמענו קצת נבואות זעם, בוא נעבור בדיוק לצד השני. תעשיית התיירות היא תעשייה נהדרת. למה? בגלל שבהשקעה כמעט אפסית, המדינה פשוט מקבלת המון כסף שבא מבחוץ. זאת אומרת, מגיע לפה בן אדם, נוחת בשדה התעופה, ופשוט מפזר את הכסף שלו שהגיע מארצות הברית או מרוסיה, בכל רחבי המדינה, הוא מפזר אותו במצפה רמון, בתל אביב ובירושלים, והוא כמעט לא לוקח כלום איתו. זאת אומרת שבניגוד לאזרחים, שהם בסוף משהו שגם עולה כסף למדינה, התייר הוא כסף על הרצפה, אתה פשוט מקבל ומקבל ומקבל. 

ועכשיו בואו ניקח את הקונספט המאוד אמורפי שתיארתי עכשיו, ונמשיג אותו במושגים של כלכלה. בואו נעמיק קצת יותר בתיאוריה. כשמדברים על גודל של כלכלה, מדברים בדרך כלל על תוצר, וזה המושג שהשתמשתי פה גם עכשיו. וכשמדברים על תוצר, בעצם מדברים על נפח של פעילות כלכלית. משהו כמו כמות העסקאות שמבוצעות במדינה פלוס מינוס. ועכשיו נסבך את זה עוד קצת ונגיד שישראל היא לא משק סגור, היא מקיימת יחסי גומלין עם מדינות אחרות. אגב, כל המדינות בעולם הן ככה, למעט אולי צפון קוריאה, שגם היא לא סגורה הרמטית, היא סוחרת עם סין. לענייננו, יש לנו את התוצר ויש לנו פעילות עסקית עם מדינות אחרות, ולפעילות הזאת קוראים יבוא ויצוא. כשאנחנו מייצאים, אנחנו שולחים סחורות או שירותים מעבר לים, ובתמורה אנחנו מקבלים כסף. ואם נמשיל רגע את כל אחד מהתוצרים של המדינות לשק של זהב, אז בעצם ביצוא אנחנו לוקחים חלק מהזהב של המדינה השנייה, ואנחנו שמים אותו בתוך השק של המדינה שלנו. ומה קורה ביבוא? ביבוא זה בדיוק הפוך. כשאנחנו מייבאים משהו, אנחנו קונים סחורות ושירותים ממדינה אחרת, ובתמורה אנחנו נותנים לה חלק מהזהב הזה שיש לנו בשק. ובמילים אחרות ובלי מטאפורות, יבוא מקטין את התוצר שלנו, ויצוא מגדיל את התוצר שלנו. כמה שהמדינה שלנו מייצאת יותר, אז התוצר שלנו גדל, וכמה שהיא מייבאת יותר, אז התוצר שלנו קטן.

עכשיו, אל תנסו לחשוב על הדבר הזה במושגים של טוב או רע, כי יש יתרונות ליצוא ויש יתרונות ליבוא. אבל למה בכלל דיברתי על זה? מה הקשר בין תיירות ליצוא ויבוא? אז יש ממש קשר, קשר הדוק. והקשר הוא שתיירות נכנסת היא בעצם יצוא; בא לפה מישהו ומפזר כסף ממדינה אחרת בתוך המדינה שלנו. לעומת זאת, תיירות יוצאת זה יבוא, כי אתה לוקח כסף שהרווחת אותו במדינה שלנו ומפזר אותו במדינות אחרות. ולכן תיירות נכנסת מגדילה את התוצר של המדינה וכל הישראלים שטסים לחו"ל, מקטינים את התוצר של המדינה. 

עכשיו, שוב, אני לא רוצה להיכנס פה למושגים של טוב ורע, אבל זאת המציאות. וזו באמת רק טעימה מכל העולם התוכן הזה של כלכלה תיירות, שמכיל הרבה מאוד דילמות. נגיד, אם אני רוצה לפתח את התיירות בישראל, אז אני משקיע גם במידה מסוימת בעובדים שהם עובדים עם שכר נמוך וכישורים נמוכים. עובדים נגיד שמתעסקים באמת בניקיון, מלצרות, דברים כאלה. ולא תמיד זה מה שאני רוצה להשקיע בו כמדינה. ולכן הדבר הזה הרבה פעמים מוביל לכך שאנחנו מביאים לפה עובדים זרים. נגיד, אני לא יודע אם אתם מכירים את זה, אבל לאילת נכנסים כל יום כמה מאות, אם לא אלפי, ירדנים, שמתחזקים את תעשיית התיירות המקומית. ואם אנחנו מעסיקים עובדים זרים, אנחנו בעצם שוב פעם מייבאים. ואנחנו נכנסים פה לאיזשהו לופ אין סופי ומאוד מעניין לדעתי. אבל אני לא אסבך אתכם ובואו נעבור לחלק הבא, שהוא גם יגע קצת בכלכלה, אבל יותר כלכלה התנהגותית, ונוסיף טיפה זווית פילוסופית. בואו נמשיך.

(מוזיקה)

בתחילת הפרק אמרתי שהנושא של הפרק הוא חופשה, בגלל שטסתי לחופשה בחגים וממש הייתי צריך את זה. הייתי עם הלשון בחוץ. עכשיו על פניו לגיטימי, אבל מצד שני אני מאוד אוהב את העבודה שלי. נכון היא עבודה מתישה ואינטנסיבית, אבל בסופו של דבר אני קם בבוקר עם חיוך ורוצה לעבוד במה שאני עושה. אז למה הייתי צריך חופשה? 

אז מסתבר שהשאלה הזאת היא לא כל כך פשוטה וכלכלנים, ויותר נכון כלכלנים התנהגותיים, חשבו עליה לא מעט ופיתחו מודלים עליה. והמודל הבסיסי ביותר שעוסק בדבר הזה הוא מודל פנאי-הכנסה. ומה שהמודל הזה מודד זה כיצד עלייה במשכורת משפיעה על כמה שאתה עובד. ואם תחשבו על זה רגע אז התשובה היא לא מאוד אינטואיטיבית. בואו נתחיל עם משכורות מאוד נמוכות. בהנחה ואני יכול לעבוד רק בשקל לשעה, אז כנראה שאני פשוט לא אעבוד, אני אנוח כל הזמן. אבל אם אני מרוויח משכורת של 100, 200, 300 שקל לשעה, אז כנראה שאני ארצה לעבוד ואני לא ארצה לנוח כי וואלה שווה לי לעבוד, שווה לי לעבוד בשביל 300 שקל לשעה. זה הרבה כסף. 

אבל מה יקרה אם אני ארוויח 1000 שקל לשעה? אני אעבוד יותר או שאני אעבוד פחות? כי אם אני מרוויח 1000 שקל לשעה, אולי שווה לי לעבוד רק יום או יומיים בשבוע ושאר הזמן להתבטל, ליהנות מכל הכסף שהרווחתי. אם אין לכם ראש מתמטי, אז אני פשוט אגיד את זה בעצמי ואני מקווה שתבינו, מה שתיארתי פה עכשיו זאת עקומה לא ליניארית. זאת אומרת, זה לא עולה ביחס ישיר. כי אני לא אומר פה שככל שאתה תרוויח יותר כסף, אז אתה תעבוד יותר. אלא יש פה איזשהו יחס מורכב. אתה לפעמים תרוויח כל כך הרבה כסף שאתה תנוח יותר. ואם אתה תרוויח מעט מאוד כסף, אז אתה גם תנוח יותר. בקיצור, יש פה יחס מעניין. 

ועכשיו בואו ניקח את צורת החשיבה הזאת, ונמחק את המילה כסף ונחליף אותה בכיף. זאת אומרת, כמה אני נהנה מהעבודה שלי, או כמה אני מקבל סיפוק מהעבודה שלי או משמעות מהעבודה שלי, לעומת כמה בא לי להיות בחופש? וזאת לדעתי שאלה הרבה יותר מעניינת. זאת אומרת, אם אני רואה בעבודה שלי שליחות, האם אני בכלל רוצה לצאת לחופש, או שאני מעדיף להיות בעבודה, כדי שאני לא אפספס איזה משהו חשוב? לדוגמה, אם אני וטרינר, אז יכול להיות שאני כל כך חשוב לי להציל חיות, ואני יודע שאם אני לא אהיה בעבודה שלי, אז איזושהי חיה אולי תמות, שאני פשוט לא רוצה לצאת לחופש, וזה לא קשור לכמה כסף משלמים לי. ואפשר להגיד בדיוק אותו דבר על ליצנים רפואיים, או על נגר שפשוט אוהב מאוד את מה שהוא עושה. 

ואת אותה שאלה בדיוק אפשר גם להפנות לצד השני. למה חופשה היא משהו כל כך אידיאלי? האם כל האנשים אוהבים לטייל? האם כל האנשים אוהבים לשכב על הגב ולא לעשות כלום? לקרוא ספר, לראות טלוויזיה? לא, אני מניח שיש הרבה מאוד אנשים שפשוט מעדיפים לעבוד. האם נגיד יכול להיות מצב שהמסורת של טיול אחרי צבא שיש בישראל היא הסללה? זאת אומרת, אנשים שלא אוהבים בכלל לטייל, ולא אוהבים טבע, מוצאים את עצמם פתאום בדרום אמריקה, בלי שום סיבה אמיתית, חוץ מזה שזה הלחץ החברתי? בכלל היה עדיף להם להיות באוניברסיטה, אבל הם, החברה כפתה עליהם לטייל. כן, זה מוזר להגיד, החברה כפתה עליהם להגיע לפרו ולטפס על הר געש ולשרוף משהו כמו 30 אלף שקל, 40 אלף שקל שהם חסכו. זאת החלטה שהיא תמיד רציונלית? לא. אגב, אל תחשבו שאני נגד הדבר הזה. אני בעצמי עשיתי משהו מאוד דומה. אבל אני חושב שיש פה כל מיני שאלות, שמעניין לפחות לשאול אותן. 

אז אני באמת לא יודע אם יש לי איזשהו מסר לסוף הפרק, אבל בא לי לתת איזה קצה חוט של מחשבה. נהוג לומר שהאדם הקדמון לא עבד מתשע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, ואנשים לא נועדו לעבוד. אבל האדם הקדמון גם לא עלה על סקי וירד הר. הוא לא עשה הרבה מאוד דברים שאנחנו מתייחסים אליהם בתור איזשהו כיף, כמו לשכב על החוף, כל מיני דברים שגם עליהם אפשר להעביר ביקורת. אז אני אוהב לעשות את הדברים האלה. אבל למה?

תודה רבה לכם שהקשבתם לעוד פרק של ״חור בהשכלה״. אני מצטער שלפעמים יש delay גדול בין פרק לפרק, אבל ככה יצא ואין לי תירוץ מספיק טוב. אז שוב תודה לכל מי שהגיע עד כאן. אני מקווה שעוד שבועיים ייצא פרק חדש של ״חור בהשכלה״. וזהו, יאללה, חוזרים לשגרה.


6 views0 comments

Comments


bottom of page