כולנו משתמשים באש כל הזמן, כמעט בלי לשים לב: זה קורה כשאנחנו מבשלים מזון על כיריים, נוהגים ברכב, משתמשים בחשמל או מעשנים סיגריה. אבל מה זה אש ולמה היא כל כך חשובה? בפרק הזה נדבר על התהליך הכימי שמתרחש באש (בערה), על היחס לאש בדתות שונות, על ההיסטוריה של האש ועל "הפתח לגיהנום" שנמצא בטורקמניסטן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/04/2020.
שלום לכולם וברוכים הבאים לעוד פרק של 'חור בהשכלה'.
כאן יובל שדה ואני רוצה להזמין אתכם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו ולעקוב אחר דף הפייסבוק שלנו, שם תוכלו לקבל מידע נוסף על דברים שנאמרו בפרקים ותוכלו להשפיע בעצמכם על התכנים של הפרקים הבאים. יאללה, בואו נתחיל עוד פרק.
(מוזיקת פתיחה)
הנושא של הפרק היום הוא אש. אש זה נושא מאוד-מאוד רחב, אפשר לתקוף אותו מהרבה כיוונים שונים. אני בחרתי באופן אישי להתמקד בשלושה נושאים: בהתחלה אני אדבר על הפולקלור של האש ואיך אש נתפסת בדתות שונות. אחרי זה אני אדבר על הכימיה של האש, בעצם אסביר מה זה אש, מה התהליך שקורה שם. והחלק השלישי יעסוק בשימוש של בני אדם באש - מתי בני אדם התחילו להשתמש באש, מתי הומצאו הגפרורים וכל מיני דברים באזור הזה. נסיים עם סיפור נחמד וחביב על הכניסה לגיהנום שנמצאת, כמובן, בטורקמניסטן באמצע המדבר. אני חושב שהולך להיות פרק מעניין.
שנייה לפני שנתחיל שווה אולי לדבר על מילת המפתח של הפרק. אם בפרק הקודם לא היה אפשר להבין את אוסטרליה בלי להבין את הבידוד של אוסטרליה, אז בפרק הזה שווה לזכור תמיד את המילה תלות. התלות של האדם באש והתלות של האש בדברים כמו חמצן או תנאים אחרים שנדבר עליהם.
טוב, זה כבר הקדמה ממש ארוכה אז בואו נתחיל.
אני רוצה להזמין אתכם למסע. מסע לתקופה יותר קדומה מזאת שאנחנו נמצאים בה עכשיו וגם לתרבות שהיא קצת שונה מהתרבות שאנחנו נמצאים בה עכשיו. בואו נלך אחורה אלפי שנים לתקופה של הטיטאנים. הטיטאנים היו ענקים בעלי כוחות מיוחדים ששלטו בעולם וביקום בתקופה שלפני האלים. כשאני אומר אלים אני מתכוון לאלים היוונים. מנהיג הטיטאנים היה קרונוס והוא שלט בשאר הטיטאנים, ובפועל ביקום כולו, ביד רמה.
הנבואה אמרה שאחד מבניו של קרונוס יירש אותו ויפיל אותו מהכתר. הנבואה הזאת הלחיצה את קרונוס, ותכל'ס בצדק. אז מה שהוא עשה, כמו כל טיטאן נורמלי, היה לאכול את הבנים שלו שנולדו. ולכן הוא אכל את הבן הראשון שלו ואת הבן השני שלו ואת הבן השלישי והרביעי והחמישי. אך את הבן השישי שלו הוא לא הצליח לאכול. הבן הזה גדל והתחזק והתעצם, והיום כולכם מכירים אותו - לא, לא בתור מייקל ג'ורדן - אלא בתור זאוס, מלך האלים.
זאוס זכר שקרונוס אביו רצה לאכול אותו ולהרוג אותו, וזאוס אירגן מרד ונלחם באביו וגייס לשורותיו בני טיטאנים אחרים, וביחד אותם בני טיטאנים הביסו את קרונוס, כאשר זאוס חיסל אותו בעצמו עם מכת הברק שלו כאילו הוא היה איזה פיקאצ'ו. וכך הסתיימה לה תקופת הטיטאנים והחלה תקופה חדשה, התקופה של האלים האולימפיים. אלים כמו זאוס, הרה, האדס ופוסידון.
אבל האם זה אומר שבאמת כל הטיטאנים מתו? לא. היו טיטאנים שלא נלחמו לצד קרונוס ולכן זאוס והאלים האחרים לא הרגו אותם. אחד מהם היה הטיטאן פרומתאוס.
לאחר אותה מלחמה איומה, זאוס החליט שהטיטאנים שנשארו, יעזרו לו בכל מיני משימות, ופרומתאוס וטיטאנים נוספים קיבלו את המשימה של להעניק חיים לכדור הארץ. בין היתר, הם בראו את בעלי החיים ובעל חיים מסוים שנקרא האדם. פרומתאוס הסתכל על האדם והחליט שהוא רוצה להעניק לו גם תבונה והיגיון.
עכשיו, פרומתאוס היה בחור חכם. הוא ידע שזאוס לא רצה שהאדם יקבל את הדברים האלה ולכן הוא מיד לימד את האדם לעשות דבר נוסף, להקריב קורבן. וככה פרומתאוס לימד את האדם להקריב את הקורבן הראשון לאלים אי פעם. ואיך מקריבים קורבן לאלים? לוקחים חיה, במקרה הזה פר, ושורפים אותה. ככה בעצם נראה קורבן. ופה נכנסת לנו לראשונה הגיבורה האמיתית של הסיפור. הגיבורה היא לא פרומתאוס, שהוא כמובן לא גיבורה, אלא האש.
למרות אותו קורבן, זאוס עדיין היה עצבני על פרומתאוס ועדיין היה גם עצבני על האדם, ולכן זאוס החליט שהוא לוקח את האש מהאדם ומחזיר אותה לאולימפוס. בתגובה לכך, כמו גנב שחוזר לזירת הפשע, פרומתאוס חוזר לאולימפוס ומתגנב לבתי המלאכה של אל הנפחים והרי הגעש, הפסטוס, גונב ממנו את האש ומביא אותה לבני האדם. עכשיו, פרומתאוס לא רק מביא את האש לבני האדם הוא גם מלמד אותם איך להשתמש בה, ומאותו הרגע, אי אפשר היה יותר לקחת את האש מבני האדם כי הם ידעו להשתמש בה ולהדליק אותה לבד. הסיפור של פרומתאוס לא מסתיים כאן, אבל אנחנו נפסיק איתו בינתיים.
הסיפור של פרומתאוס הוא סיפור קלאסי מהמיתולוגיה היוונית. אפשר לפטור אותו בתור איזשהו פולקלור של תרבות אחרת, אבל לדעתי, יש בו איזשהו מסר אוניברסלי שמהדהד בכל התרבויות וגם בהיסטוריה האנושית. כמו שאין עשן בלי אש, אז גם אין אדם בלי אש.
ולא סתם כשאנחנו חושבים על האדם הקדמון ועל ההמצאות הראשונות שלו אנחנו מיד חושבים על האש ועל הגלגל, שני דברים שהניעו את הציביליזציה קדימה. בהמשך הפרק אנחנו באמת נדבר על השימוש של האדם באש, ונדבר על מה זה בכלל אש. אבל אני רוצה רגע להישאר בתחום הזה, של הפולקלור והתרבות ושל איך אש נתפסת בתרבויות שונות.
שווה להגיד, שבכל התרבויות מתייחסים לאש וטקסי אש הם אחד הדברים הכי פרימיטיביים שקיימים בכל תרבות: אם זה בהקשר של הקרבת קורבנות, או אם זה בהקשר של גירוש החושך, כמו שאנחנו יכולים לזהות בחגי דצמבר כמו חנוכה או חג המולד, שתמיד קורים באופן מפתיע בתקופה שבה הלילה הוא הכי ארוך והיום הוא, כמובן, הכי קצר.
אחת הדתות שהכי מזוהה עם פולחן האש היא הדת האיראנית הקדומה של זרתוסטרה, הדת הזורואסטרית. דת זו, שהייתה דומיננטית באיראן עד כניסת האסלאם, האמינה בשני כוחות מנוגדים, בטוב וברע. מבחינת הזורואסטרים, החושך סימן את הרוע ואילו האור סימן את הטוב. לכן שימוש באש הפך להיות מוטיב פולחני מרכזי בדת הזורואסטרית.
עד היום, מאות אלפי המאמינים בדרכו של זרתוסטרה הולכים ומתפללים במקדשי האש, שהם הבתי כנסת של הדת הזאת. במקדשי האש יש להבה שדולקת תמיד, ותפקידם של הכוהנים של הדת היא לדאוג לזה שהם ימשיכו לבעור. רגע, מאיפה אנחנו מכירים מקדש שתמיד דולקת בו אש? אולי זה מזכיר לנו באיזשהו מקום את הסיפור של חנוכה ובית המקדש? אז כן, גם בפולחן היהודי, יש לנו הרבה מאוד שימושים שקשורים לאש.
בבית המקדש היה נהוג להדליק את נרות המנורה בעלת שבעת הקנים גם בבוקר וגם בערב בכל יום, חוץ משבת כמובן. כמו כן, בבית המקדש היה נהוג להקריב פעמיים ביום קורבן עולה. וגם פולחן זה, בדומה למה שמוצג במיתולוגיה היוונית, היה שריפה של בעלי חיים, רק שהפעם הם היו כשרים, כמובן. בקיצור, גם הפולקלור והדת היהודית לא חפים משימוש בפולחן אש. ניתן לראות את זה עד ימינו אנו, בכל פעם שמישהי מדליקה נרות שבת או שמתבצע טקס הבדלה.
מעניין גם לדבר על היחס לאש ביהדות, כי מצד אחד אפשר לראות באש בתור משהו אלוהי, כמו אליהו שעולה במרכבת אש השמיימה או הסנה הבוער, שמייצג באופן הכי מובהק, התגלות אלוהית. ומצד שני, ביהדות לפעמים מתייחסים אל האש בתור משהו שהוא של בני אדם והוא לא דווקא שייך לאל, לפחות לא באופן ישיר.
במדרש מהתלמוד הבבלי, מדובר על כך ששני דברים נבראו במוצ"ש, זאת אומרת, אחרי שאלוהים כבר ברא את כל שאר הדברים במהלך שבעה ימים. שני הדברים שנבראו הם האש והפרד, שני דברים שהאדם ברא. האש נוצרה על ידי זה שהאדם חיכך שני אבנים והדליק אותה, ואילו הפרד נוצר מזה שהוא לקח שתי בהמות והירבה אותן.
בכל מקרה, המסר שעולה פה, הוא שהאש היא יצירה אנושית ולא יצירה אלוהית. אז מה זה האש הזאת בכלל, ולמה היא כל כך חשובה לאדם? ולמה הוא כל כך תלוי בה?
בואו נדבר שנייה על מה זה אש מבחינה כימית ונעזוב רגע את כל הפולקלור והתרבויות והאלים.
אז מה זה אש? כמו חשמל, זה משהו שאנחנו משתמשים בו כל היום, כל הזמן, לא משנה אם זה כשאנחנו מעשנים סיגריה או מבשלים משהו על כיריים, וכנראה שרוב הזמן אנחנו לא עוצרים וחושבים - מה עשינו עכשיו, מה התהליך שקרה פה עכשיו? מה זה בכלל, לעזאזל, אש?
אז פעם חשבו שהאש היא יסוד, והיתה תיאוריה טרום-מדעית שקראו לה ארבעת היסודות. התיאוריה הזאת, שפותחה ביוון אבל אומצה על ידי רוב העולם הקדום כולל היהדות, דיברה על ארבעה היסודות שמהם מורכב העולם: רוח, מים, אדמה ואש. גם לסינים הייתה תיאוריה דומה, רק שלהם היו חמישה יסודות: אש, אדמה, מים, עץ ומתכת.
היום אנחנו כבר לא חושבים על יסודות בצורה הזאת, אבל אנחנו כן צריכים להיזכר ביסודות, בטבלה המחזורית. זוכרים שהיה משהו כזה? אני מניח שלמדתם את זה פעם. אז בשביל שאוכל להסביר לכם מה זה אש, אני צריך לקחת אתכם שוב אחורה.
רק שהפעם זה לא אלפי שנים אחורה אלא לספסל הלימודים, לסביבות כיתה ח'-ט', לשיעור מדעים שבו למדנו על ההבדל בין תרכובת לתערובת. ולמדנו על כל מיני יסודות, ביניהם חמצן. אז אני שנייה אעשה פה מבוא לכימיה בסיסית כדי שנוכל להמשיך לדבר באותה שפה.
הכימיה שאנחנו מדברים עליה רואה את העולם בתור אוסף של אטומים, כאשר יש סוגים שונים של אטומים שנבדלים ביניהם במספר האלקטרונים והפרוטונים והניוטרונים שלהם. הסוגים השונים של האטומים נקראים יסודות, והם בדרך כלל חומרים שאנחנו מכירים ושמענו עליהם כמו חמצן ומימן או אפילו ברזל וזהב.
עכשיו, חלק מאותם אטומים יכולים להתחבר עם אטומים אחרים. לדוגמה, פחמן וחמצן יכולים להתחבר וליצור יחדיו פחמן דו-חמצני. מימן וחמצן יכולים להתחבר יחדיו וליצור מים. H2O.
H מימן, O חמצן. התהליך הזה, בו כמה אטומים שונים מתחברים למולקולה אחת נקרא התרכבות ולחיבור הזה קוראים תרכובת. עכשיו, מה שתיארתי פה זה באמת הבסיס של הבסיס, פישטתי את זה בטירוף ועכשיו אנחנו סוף סוף יכולים לדבר על מה זה אש.
אש זה תהליך של חמצון, זאת אומרת שיש לנו חומר שמתרכב עם חמצן. לחומר שמתרכב עם החמצן מעכשיו אנחנו נקרא דלק ולתהליך הזה נקרא בערה. עכשיו איך הבערה הזאת מתחילה? היא צריכה איזשהו מקור אנרגיה חיצוני שיתחיל אותה. בדרך כלל זה פשוט חום מאוד גבוה. כשהוא מתחיל הוא הטריגר של הבערה.
רגע, אז כל תהליך של חמצון, זאת אומרת, תרכובת של משהו עם חמצן, יוצר אש, יוצר בערה? התשובה היא לא. כשיש לנו תהליך של חמצון שהוא איטי אז לא נוצרת בערה. נגיד, דוגמה טובה לתהליך חמצון איטי זה חלודה, שזה בעצם תהליך החמצון של ברזל.
אז למה תהליך חמצון אחד נראה כמו חלודה ותהליך חמצון אחר נראה כמו אש? כמו שאמרתי קודם, הכל קשור לקצב החמצון, למהירות שלו. למה? כי כל תהליך של חמצון פולט חום. ההבדל שבחלודה התהליך הזה איטי והחום שנפלט פשוט מתנדף ומתפזר באוויר, ואילו בבערה, בגלל שזה מהיר, החום לא מצליח להימלט והוא נשאר באותה נקודה וככה יש שם נקודה שהיא נשארת מאוד חמה ויש שם עדיין חמצן ודלק והאש ממשיכה.
אם החום לא היה מצליח להישמר היינו מקבלים אש אבל רגעית, לא משהו שהוא ממשיך לבעור. וככה נוצר לנו התהליך שכולנו מכירים בתור בערה. שריפה של דלק שגורמת לעוד שריפה של דלק. התהליך הזה פולט המון המון אנרגיה ובני אדם משתמשים באנרגיה הזאת.
רגע רגע רגע, אני קפצתי קצת קדימה. לא סיימנו להסביר עוד מה זה אש. מה זה, נגיד, הלהבות שאנחנו רואים כשאנחנו שורפים משהו? אז כתוצאה מתהליך הבערה, חלק מהדלק מתאדה. כן, גם אם מה שאנחנו שורפים זה בול עץ, חלק ממנו מתאדה. ומה שאנחנו מזהים כלהבות, זה הגזים שהתאדו, שהם גם בוערים.
אז, למה אותן להבות הן בדרך כלל גם יפות וצבעוניות? בגלל שכל גוף כשהוא מתחמם מאוד פולט אור. בגלל זה אנחנו גם יכולים לדעת כמה האש חמה לפי הצבע שהיא פולטת. אש יחסית קרירה של אזור 500 מעלות תהיה אדומה. להבה שהגיעה לאזור ה-1,000-1,200 מעלות תהיה כבר כתומה, ואילו להבות שהן יותר חמות מזה, זאת אומרת 1,200 מעלות ומעלה, כבר יהיו בצבע לבן או כחול. מלבד זה שהן יפות וצבעוניות, ללהבות יש גם תפקיד חשוב בשמירה על האש. בגלל שהן כל כך חמות, הן דואגות לזה שהיא תמשיך לבעור לאורך זמן.
אז, אני שנייה אעשה סדר במה שכבר אמרנו.
בשביל שיהיה לנו תהליך של בערה, אנחנו צריכים שלושה דברים: אנחנו צריכים חום גבוה, אנחנו צריכים דלק ואנחנו צריכים חמצן. בלי אחד מהדברים האלה לא יהיה לנו אש, לא משנה מה. ועכשיו כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו יכולים גם להבין איך אפשר בקלות לכבות אש. אנחנו צריכים לנטרל את כל אחד מהדברים שאמרנו.
אז אפשרות אחת היא באמת למנוע דלק. אם אין לנו מה שיישרף, אז האש לא תישרף. אפשרות שנייה היא למנוע חמצן כמו ששמים כוס על נר והוא מפסיק לדלוק, אם אין חמצן, הבערה לא יכולה לקרות כי לא יכול להיות תהליך של חמצון. אפשרות נוספת היא למנוע את החום. נגיד, כשאנחנו שופכים מים על אש אנחנו מקררים אותם בגלל שהמים סופחים חום בצורה מאוד מאוד יעילה. והדרך האחרונה היא למנוע את התהליך הכימי של החמצון או הבערה. יש לנו חומרים שנקראים חומרים מעכבי בערה שאם תשימו אותם על משטח מסוים, לא משנה אם יהיה שם חום, אם יהיה שם חמצן ואם יהיה שם דלק, פשוט התהליך הכימי של הבערה לא ייווצר.
רגע, אבל אני אמרתי קודם שאם אין לנו חום אז לא יכולה להיווצר אש. מה זה אומר על המושג 'אש קרה'? האמת שמה שזה אומר שהמושג הזה פשוט לא נכון. אין דבר כזה אש קרה. אש יכולה להיות קרה יחסית, וכשאני אומר קרה יחסית אני מתכוון לכמה מאות מעלות, שכנראה רוב האנשים לא יגדירו את זה בתור טמפרטורה קרה.
ואם אנחנו כבר בניפוץ מיתוסים, אז אמרתי גם קודם שלא יכולה להיות אש בלי חמצן. מה זה אומר על, נגיד, על השמש או על כדורי האש הענקיים שאנחנו מזהים בשמיים? אז מה שזה אומר שזה פשוט לא כדורי אש. מה שאנחנו מזהים בשמש זה חומר שקוראים לו פלזמה. הוא באמת מאוד-מאוד חם, אבל אין שם את התהליך של השריפה או הבערה שאנחנו מכירים בכדור הארץ. או בקיצור, אין שם אש.
טוב, עכשיו נשאר רק מיתוס אחרון לפוצץ. והמיתוס הזה קשור בפיצוצים. אני כבר שמעתי, משני אנשים שונים, שדיברו איתי בימים האחרונים על זה שפיצוץ זה אש רק מאוד מהירה. אז אני אתחיל ואומר שזה פשוט לא נכון בכלל. אין שום קשר ישיר בין פיצוץ לבין בערה, בין דליק לנפיץ. הרבה פעמים הדברים האלה באים ביחד אבל הם לא חייבים לבוא ביחד וכל אחד מהם יכול לבוא בנפרד.
אז אנחנו יודעים כבר מה זה אש. אבל מה זה פיצוץ? פיצוץ הוא תהליך פיזיקלי או כימי של גדילה מהירה מאוד של נפח של חומר מסוים, ובדרך כלל זה גם אומר שהחומר הזה הופך לגז, משנה מצב צבירה. או בקיצור, תדמיינו נקודה קטנה שפתאום ממלאה את כל החדר במהירות. או פצצת אטום שזה בתכל'ס איך שאנחנו מדמיינים פיצוץ.
פצצת אטום היא דוגמה מעולה כי היא גם מראה לנו שלא חייבים בכלל שתהיה שם אש. לתהליך של ביקוע גרעיני או היתוך גרעיני אין שום קשר לחמצן והוא לא קשור לחמצון ועדיין יש שם וואחד פיצוץ. באותה מידה, יש גם מושג של פיצוץ חשמלי, שגם הוא לא מעורב בשום צורה באש. אז מאיפה הבלבול? רוב חומרי הנפץ שאנחנו מכירים מופעלים על ידי שריפה. הם גם דליקים וגם נפיצים, אבל זה לא מחייב וחומר יכול להיות או דליק או נפיץ, אין קשר בין השניים.
טוב, אז מה היה לנו עד עכשיו? דיברנו על התהליך הכימי שאש עוברת, שזה בעצם תהליך של חמצון, והבנו שאש היא דבר מאוד תלותי. כן, היא תלותית, היא חייבת דברים מאוד ספציפיים, תנאים מאוד ספציפיים שהתקיימו. אז אם כבר הזכרנו תלותיות, בואו נחזור ונדבר על האדם ועל היחסים המורכבים שלו עם האש, יחסים של אהבה ושנאה, תלות וסלידה.
אני יודע שזאת כבר הפעם השלישית, אבל אני רוצה לקחת אתכם שוב אחורה. אבל הפעם באמת אחורה. בואו נלך מיליון וחצי שנה אחורה.
כי בערך בנקודת זמן הזאת, אנחנו מוצאים עדויות ראשונות של שימוש באש על ידי האדם. העדויות האלו, שרובן נמצאו באפריקה, כוללות כלי אבן של האדם הקדמון שיש עליהם סימנים של אש. החוקרים סבורים שלא מדובר באש שהאדם הקדמון הצית, אלא באש שהוא מצא. נגיד, שריפה שהוא נחשף אליה ואז אולי לקח כמה גחלים הביתה.
עכשיו, התיאוריה הזאת היא די סבירה, כי עד היום אנחנו מצליחים לזהות בעלי חיים שמנצלים שריפות לתועלתם האישית. בגלל שיש התנהגות דומה בעולם בעלי החיים, סביר להניח שבני האדם באותה תקופה פעלו די אותו דבר. אז מתי אנחנו מצליחים למצוא עדויות של בני אדם שהשתמשו באש בצורה קצת יותר מתוחכמת?
אז, העדות הראשונה באופן מפתיע נמצאה בארץ ישראל, באזור גשר בנות יעקב, גשר מעל הירדן ההררי שנמצא ליד קיבוץ גדות. בכל מקרה, באתר הארכיאולוגי שם מצאו עדויות של אבנים שרופות שנראות כאילו הם היו חלק ממדורה, והחוקרים תיארכו את הממצא הזה ללפני 800 אלף שנה, הממצא הכי קדום של שימוש במדורות על ידי בני אדם.
עכשיו, אותם אנשים שהשתמשו במדורות לפני 800 אלף שנה לא היו בני אדם כמונו, אלא היו זן יותר קדום של אדם קדמון בשם הומו ארקטוס, או האדם הזקוף. אותו הומו ארקטוס כנראה היה סוג של אב קדמון להומו ספיאנס, שהוא אנחנו. אבל גם זנים אחרים של אדם קדמון כמו האדם הניאנדרטלי, שאנחנו כנראה לא ממש הצאצאים שלו, אז גם הם ידעו להשתמש באש, זה כנראה לא היה משהו שהוא בלעדי רק לנו ולאבות הקדמונים שלנו.
יש אפילו חוקרים שטוענים שהאדם הניאנדרטלי ידע להשתמש באש יותר טוב מאיתנו ומהאבות הקדמונים שלנו, ומהר מאוד הוא ידע לייצר זפת משריפה של עצים, ויש הטוענים שאולי הוא גם ידע להדליק אש עם אבני צור.
אוקיי, בסדר, הבנו, סבבה. כל מיני סוגים של אדם קדמון הצליחו להשתלט על האש וידעו להשתמש בה ועשו מדורות. מה הביג דיל? מה האש שינתה בחיים של האדם הקדמון יותר מדי?
אז זהו, כנראה שדי הרבה. חוץ מהמובן הברור של אש כמחממת וכמשהו שמאיר את המערה שאתה גר בה לצורך העניין, יש לאש שימוש מאוד מאוד מרכזי שיש חוקרים שטוענים שהוא אפילו שינה את האבולוציה האנושית, והדבר הזה הוא בישול מזון.
אחד מהחוקרים האלו הוא ריצ'רד רנגהם. ריצ'רד טוען שבישול המזון הוא היתרון שהיה לבני אדם על קופי אדם אחרים, וזו הסיבה למה המוח שלנו מתפתח בצורה כל כך גדולה. רנגהם טוען שמאובנים של האדם הקדמון שנמצאו לאחר התקופה שהוא התחיל לבשל את האוכל שלו הראו שהשיניים לאט-לאט נהיו קטנות יותר, והמעיים גם הם נהיו קטנים יותר.
השינוי הזה התאפשר בגלל שהאוכל נהיה פשוט קל יותר לעיכול, וברגע שהאדם התחיל לאכול אוכל יותר קל לעיכול עם כנראה גם הרבה יותר קלוריות, אז הוא יכול לתפעל מוח יותר גדול שדורש יותר אנרגיה. לא כולם מסכימים עם רנגהם, חלקם חושבים שהתיאוריה שלו נותנת יותר מדי קרדיט לאוכל המבושל, אבל אם הוא צודק ואם הוא לא צודק, הבישול של האוכל נהיה אוניברסלי. כל התרבויות בעולם, ללא יוצא מן הכלל, מבשלות את האוכל שלהם, גם תרבויות של ציידים לקטים.
זאת אומרת שבשלב מסוים ללא יוצא מן הכלל כל בני האדם נהיו תלותיים לחלוטין באש. והאמת שאפשר גם להבין אותם, כי חוץ מבישול יש לאש עוד השפעות חיוביות על האדם. חוקרים זיהו שבזמן שבן אדם מסתכל על מדורה, לחץ הדם שלו יורד וכמו כן זה מאפשר לו לנהל אינטראקציות חברתיות יותר בקלות, או במילים אחרות, אש עוזרת לנו להירגע.
ואני מניח שהרבה מאיתנו יכולים להגיד שהמחקר הזה סך הכל די אינטואיטיבי. כשאתה יושב מול מדורה, הרבה פעמים אתה נרגע. אתה יכול להסתכל על האש במשך המון המון זמן בלי לעשות שום דבר אחר, לנהל שיחות עם אנשים זרים זה פתאום משהו שהוא קצת יותר קל, וזה כנראה לא מופרך לחשוב שלאש עצמה יש איזושהי השפעה בהקשר הזה, לפחות למימד הוויזואלי שלה.
ועכשיו נחזור לרצף ההיסטורי. אז איך בני אדם ברחבי העולם הדליקו את האש שלהם? כנראה שזה התחיל מלקיחה של אש ממקורות טבעיים, זאת אומרת בני אדם ראו שריפה ולקחו איזה ענף או גחל בוער חזרה איתם למערה, וניסו פשוט לשמור על האש בחיים. אחרי זה, בשלב יותר מאוחר, בני אדם התחילו להדליק את האש בעצמם. כנראה שבחלק מהמקרים הם עשו את זה בעזרת שפשוף של שתי מקלות אחד בשני במהירות, אבל קשה לנו לדעת את זה בוודאות כי מקלות פשוט לא נשמרים ולכן אין עדויות ברורות של הדבר הזה.
מה שכן, יש עדויות זה שבני אדם כבר מלפני 50 אלף שנה התחילו להדליק אש בעזרת אבני צור. רגע, איך מדליקים באמת אש בעזרת אבן צור? פשוט לוקחים שתי אבני צור ומקישים אותם אחת בשנייה בחוזקה ומקבלים אש?
לא בדיוק. מה שצריך זה מצד אחד אבן צור ומצד השני פיריט. פיריט זה סוג של מינרל של ברזל שניתן למצוא בטבע. הוא יחסית נפוץ ויש שמכנים אותו זהב שוטים, בגלל שהיו וטעו שבטעות מדובר בזהב. בכל מקרה, כאשר לוקחים אבן צור ומקישים בה בחוזקה בפיריט מקבלים ניצוץ וככה ניתן להדליק אש, וכנראה שככה בני האדם הדליקו אש במשך שנים, כשבשלב מסוים הפיריט הוחלפה בברזל ואחר כך גם בפלדה.
בכל מקרה, הצורת הדלקה הזאת הייתה נפוצה מאוד עד למהפכה ששינתה את העולם, ואני כמובן מדבר על גפרורים. הגפרורים הראשונים הומצאו בסין במאה ה-5 לספירה. זה לא היה גפרורים כמו שאנחנו מכירים אותם היום אלא מקלות שהקצה שלהם פשוט היה טבול בגופרית. הגפרורים האלה גם לא ממש שימשו להדליק אש אלא יותר להעביר אותה ממקום למקום בצורה נוחה.
הגפרורים המודרניים הומצאו במאה ה-19. ההבדל העיקרי בין הגפרורים האלה לגפרורים שיש לנו היום זה שהם לא היו בטיחותיים. יכולתם פשוט לשפשף אותם על כל דבר והם היו נדלקים. בשלב מסוים, ההמצאה הגאונית שתיקנה את זה, הייתה לקחת חלק מהתערובת, בעצם את החלק של הזרחן, ולשים אותו על הקופסה, וככה אנחנו מקבלים את הגפרורים כמו שאנחנו מכירים אותם היום.
בשלב הזה, אפשר להגיד שיחסית סיימנו את הסקירה ההיסטורית שלנו. שווה לזרוק עוד איזה מילה או שתיים על התלות של האדם באש בעולם המודרני.
אנחנו לא רק משתמשים באש בבישול. כל מקורות האנרגיה שלנו, כל המנועי בערה פנימית כמו שיש במכוניות, כל התחנות פחם שלנו, הכל מבוסס על אש. אם אין לנו אש, אין לנו חברה מערבית, אין לנו מהפכה תעשייתית ואין לנו שום דבר ממה שמקיף אותנו כיום.
רגע, אז אש זה רק דבר נהדר שאנחנו מאוד אוהבים אותו? לא, כמובן שזה גם דבר שהוא מסכן אותנו, כמו במצב של שריפות. אבל מלבד שריפות והפגיעה הישירה של האדם באש, (הערת המתמללת: כך במקור) אני רוצה לדבר על מה שלפני שנייה היללתי, על התלות האנרגטית של האדם בשריפה.
אני מניח שכל מי שמאזין לפודקאסט הזה לפחות נתקל במושג של התחממות גלובלית, וכנראה שגם שמעתם, שמדענים טוענים שהרבה מההתחממות הגלובלית קורית בגלל גזי חממה שנפלטים משריפת הפחם והדלקים השונים שמשתמשים בהם בשביל לייצר אנרגיה.
עכשיו, אני ממש לא רוצה להטיף בכל מה שקשור להתחממות גלובלית, זה נושא מאוד גדול שאפשר להקדיש לו כמה פרקים אם יהיה ביקוש, אבל אני רוצה לספר סיפור על שימוש לא אחראי של האדם במאגר אנרגיה ואני חושב שזה גם סיפור מעניין ומגניב אז שווה להקשיב לו.
הסיפור שאני מספר הולך לעסוק בפתח לגיהנום שנמצא במדבר בטורקמניסטן. לאותו פתח גיהנום אפשר גם לקרוא מכתש הגז של דרווזה.
בשנת 71' כמה מדענים סובייטיים, במה שהיה אז ברית המועצות, יצאו לחפש נפט במדבריות של טורקמניסטן. הם החלו לקדוח באותו מדבר ופתאום האדמה מתחתיהם רעדה והחלה להיסדק, והאוויר סביב המדענים החל להתמלא בגז טבעי. כן, כמו שיש לנו במאגר לוויתן ומאגר תמר. למרות הפליטה של הגז והבקע באדמה, למדענים לא קרה כלום והם נחלצו מכל העניין הזה בשלום, אבל כמה ימים לאחר מכן הם התחילו לשים לב שחיות באזור מתחילות למות.
למה הם התחילו למות? כי הגז הטבעי מכיל בתוכו הרבה מאוד גז מתאן שנפלט לאוויר ודחק את החמצן, וככה החיות לא קיבלו מספיק חמצן לריאות והרבה יותר מדי מתאן. חוץ מזה, המדענים באזור התחילו לחשוש מזה שהאוויר סביבם יהפוך להיות דליק, ולכן הם עשו את מה שעושים האמת הרבה פעמים בקידוחי נפט וקידוחי גז - הם הבעירו את הגז כדי שהוא לא יסכן אותם בהמשך.
עכשיו, בקידוחים רגילים התהליך הזה יכול לקחת כמה שבועות - שורפים את הגז ובאיזה שהוא שלב מאגר הגז נגמר, מכתש הגז של דרווזה לא היה מקרה רגיל, וכבר 40 שנה שהגז שם בוער ולכן הוא קיבל את הכינוי הנהדר של פתח לגיהנום. יש לכם בור ענקי באמצע המדבר שהוא פשוט מלא באש כבר 40 שנה.
הממשלה הסובייטית ואחריה הממשלה הטורקמנית קצת התבאסו. יש לנו מאגר גז שהוא כנראה אחד המאגרי גז הכי גדולים בעולם ובמשך 40 שנה הוא פשוט נשרף לו לאט-לאט. בשנים האחרונות המקום הזה גם התחיל למשוך תיירים שבאו לראות את אותו בור בוער באמצע המדבר.
מה הסיפור הזה בא ללמד אותנו? לא יודע, לא לכל דבר יש מוסר השכל. אבל יש משהו מטריד במחשבה שמדענים פשוט זרקו גפרור לתוך ערימה ענקית של גז והיא בוערת כבר כמעט 50 שנה.
אולי יש כאן איזה שהוא מסר על צניעות או על 'אל תדחפו את האף לדברים שאתם לא מבינים בהם', או סוף מעשה במחשבה תחילה. לא יודע, שכל אחד ייקח את המסר שהוא הכי מתחבר אליו וילביש אותו על הסיפור הזה.
אני מקווה מאוד שנהנתם מהפרק. בפרק הזה למדנו כל מיני דברים שקשורים לאש. דיברנו על המדע של האש, על הפולקלור של האש, על ההיסטוריה של האש ועל בור בוער ענקי באמצע המדבר הטורקמני.
אני רוצה להגיד המון המון תודה לכל מי שעזר לי להכין את הפרק הזה. לאורי סמואל, לאיתן ישראלי וליואב רבי שעזרו לי עם סיפורים כאלה ואחרים שקשורים לאש.
בזמן שאני מקליט את הפרק הזה אני עוד לא יודע במה הולך לעסוק הפרק הבא. למה? בגלל שהנושא הזה בדיוק בדיון בקבוצת הפייסבוק שלנו. יש שם ויכוח האם זה יהיה על האקדמיה, על ניטשה או אולי על נימוסים. אני מקווה שבקרוב אני אגלה מה המאזינים שלי רוצים לשמוע.
זהו, סיימנו להיום. תודה רבה לכם שהאזנתם לעוד פרק של 'חור בהשכלה'. אני הייתי יובל שדה, להתראות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה