top of page

חור בהשכלה - פרק 21: אידיאולוגיה

ספיישל בחירות 2021!

ישראל נכנסת למערכת הבחירות הרביעית תוך שנתיים, וזו הזדמנות נהדרת לדבר קצת על פוליטיקה מהכיוון ההיסטורי והפילוסופי. בפרק ה-21 של חור בהשכלה נדבר על אידיאולוגיה, מושג מתעתע שכולנו מכירים.

בחלק הראשון של הפרק ננסה להבין מה היא אידיאולוגיה – וננסה לענות ביחד על שאלות כמו אידיאולוגיה זה פשוט אוסף של ערכים שקשורים זה לזה? איך ערכים בכלל יכולים להיות קשורים אחד לשני? האם אידיאולוגיה היא בהכרח פוליטית? ועוד כל מיני דברים בסגנון. בחלק השני של הפרק נדבר על ההיסטוריה של האידיאולוגיה, ונתאר איך היא עיצבה את המאה ה-19 והמאה ה-20. בחלק השלישי של הפרק נדון בשני מושגים חמקמקים, ימין ושמאל. בדקות האחרונות של הפרק אציג מושג שנקרא "ניקסון הולך לסין", שחותר לחלוטין תחת המושג של אידיאולוגיה.

נושאים שיעלו בפרק: המהפכה הצרפתית, קרל מרקס, הקומונה הפריזאית, המלחמה הקרה, מנחם בגין, פרוגרסיבים ושמרנים.

 

שלום לכולם, אני יובל שדה ואתם מאזינים לעוד פרק של ״חור בהשכלה״. 

(מוזיקה) 

טוב, אני לא רוצה לייצר אצל אף אחד ציפיות יותר מדי מוגזמות, הפרק הזה הוא לא חלק מהעונה השלישית, שיקח לה עוד כמה חודשים לצאת לצערי. אז מה זה בדיוק הפרק הזה? זה פרק ספיישל, החלטתי פשוט להוציא פרק בלי קשר לעונות, בלי קשר לכלום, ואתם זכיתם מן ההפקר. 

אז על מה בדיוק אנחנו הולכים לדבר בפרק הזה? חשבתי לדבר על איזשהו נושא שקשור לאירועים אקטואליים, ואי אפשר כבר לדבר על הקורונה, כמה אפשר לדבר על הדבר הזה? אז חשבתי שאולי הבחירות זה אירוע אקטואלי, זה הרי תמיד אקטואלי בישראל כי תמיד יש בחירות. ואם מדברים על בחירות, אז יש כל מיני נושאים שאפשר לגעת בהם. אפשר לדבר על דמוקרטיה, ואפשר לדבר על מפלגות, ואפשר לדבר על ההיסטוריה הפוליטית של ישראל, ומיליון דברים.

בפרק הזה החלטתי לדבר על אידיאולוגיה. מה הקשר לאידיאולוגיה? אז כביכול מפלגות ופוליטיקה אמורות לייצג אידיאולוגיה כלשהי, לא ככה? זה הרי מה שכולנו למדנו. למפלגות הרי תמיד יש מצע, ובמצע הזה כתוב את האני מאמין של המפלגות, בעצם את סט הערכים שמוביל אותן. וסט הערכים הזה הוא כאמור האידיאולוגיה של המפלגה. אז כנראה ששמתם לב שהשתמשתי הרבה במילים ״כביכול״ ו״כאמור״, כי אני לא לגמרי מסכים עם כל מה שאמרתי עכשיו, אבל בדיוק על זה נדבר בפרק.

אז על מה נדבר בפרק? בחלק הראשון של הפרק נדבר על מה זה אידיאולוגיה? בעצם נעשה סוג של דיון מטאפיזי. ותוך כדי הדיון הזה נראה שהתשובה ל׳מה זה אידיאולוגיה?׳, לא כל כך ברורה. אחר כך בחלק השני נדבר על ההיסטוריה של האידיאולוגיה. ובחלק השלישי נדבר על שני כיוונים שקשה מאוד להתחמק מהם, ימין ושמאל. ובסוף, ממש בחלק האחרון של הפרק, בכמה דקות האחרונות, נדבר על עיקרון נחמד שנקרא "ניקסון הולך לסין". עיקרון שמצליח להציג בצורה נהדרת איך אידיאולוגיות הן גם דבר מאוד מאוד חשוב, וגם דבר חסר משמעות לחלוטין. בואו נתחיל.

(מוזיקה)

טוב, אז כמו שאמרתי קודם, יש הרבה מאוד הגדרות שונות למה היא אידיאולוגיה. מה זה בעצם הדבר הזה שאני הולך לדבר עליו? אז בואו נתחיל עם ההגדרה הכי הכי פשוטה והכי אינטואיטיבית. וזו כמובן תהיה ההגדרה מתוך ויקיפדיה. ויקיפדיה אומרת שאידיאולוגיה היא אסופה של רעיונות ותפיסות חיים ערכיות, המאווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים. או בקיצור, אידיאולוגיה היא אוסף של ערכים שהולכים ביחד. שזאת מחשבה קצת מוזרה. למה שערכים מסוימים ילכו דווקא אחד עם השני? מה זה, משפחה של ערכים? כמו שיש לנו טקסונומיה של בעלי חיים ויש לנו את היונקים, אז יש לנו את אסופת הרעיונות הליברליים, ואוסף של רעיונות סוציאליסטיים, וכל אחד מהם הוא משפחה בפני עצמו? 

אז לפי ההגדרה הזאת, כן, יש איזשהו אוסף של ערכים שיש להם משהו משותף, ולכן הם ביחד. אבל ההגדרה הזאת קצת לא ממצא לדעתי. כי לפי ההגדרה הזאת, כל אוסף של ערכים יכול להיות אידיאולוגיה, וזה לא משנה אם זה ערכים דתיים, או ערכים פילוסופיים, או כל דבר. לצורך העניין, לפי ההגדרה הזאת, אוסף הערכים היהודיים מהווים אידיאולוגיה. ובאותה מידה אפשר להגיד שהערכים הפילוסופיים שאפלטון מטיף להם, או ערכים נגיד של הבודהיזם, גם מהווים אידיאולוגיה. בכל מקרה, לדעתי, ולדעת רבים אחרים, ההגדרה הזאת פשוט לא נכונה. היא לא מספיקה. 

ובאמת יש סיבה למה מתייחסים לאידיאולוגיה בתור משהו יחסית מודרני, משהו של מאות השנים האחרונות. כי הדתות של לפני אלפיים שנה פשוט לא התנהגו כמו אידיאולוגיה. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאידיאולוגיה זה לא רק אסופה של ערכים, יש שם משהו מעבר. 

ולכן אני הולך להוסיף לקדרת האידיאולוגיה עוד שני מרכיבים. הראשון הוא חשיבה רציונלית, והשני הוא מטרה פוליטית. ובמידה מסוימת אי אפשר להפריד בין השניים, הם תמיד באים ביחד. וההסבר שלי יהיה מבוסס על המשמעות המקורית של המילה אידיאולוגיה. כן, יש למילה הזאת משמעות. אידיאולוגיה זה חיבור של שתי מילים- אידאה ולוגוס, מדע ורעיון, מדע הרעיונות. 

ומי שטבע את המונח הזה היה הוגה צרפתי שחי בזמן המהפכה הצרפתית בשם דסטוט דה-טרסי. אני מקווה שאמרתי את השם שלו כמו שצריך, אבל אני ממש לא בטוח בזה. בכל מקרה, דה טרסי חשב שאם ניקח את החשיבה הרציונלית והמדעית, ונלביש אותה על תחום הרעיונות, נוכל להגיע להישגים מאוד מאוד גדולים. לצורך העניין, דה-טרסי, שהיה ליברל ודמוקרט גדול, חשב שאם נשתמש בכלים מדעיים, נוכל להוכיח שליברליזם זאת השיטה הכי טובה לאנושות, כי היא תוביל להישגים הכי גדולים. ופה דה-טרסי באמת מחבר את הרציונליזם ואת הפוליטיקה לאסופת הרעיונות שדיברתי עליה קודם. כי דה-טרסי אומר שאם ניקח את הרעיונות הכי טובים, באופן מדעי, אז נגיע להישגים הכי טובים. הוא מדבר פה על שינוי מציאות פוליטי בעזרת כלים מדעיים. 

ויש לתפיסה הזאת כל מיני השלכות. כי אם אנחנו אומרים שהערכים שלנו הם הערכים הכי נכונים שהגיעו אליהם באיזושהי חשיבה רציונלית, אז אנחנו אומרים ששאר הערכים הם לא כאלה, הם שגויים. ולכן רק האידיאולוגיה שאנחנו מחזיקים בה היא האידיאולוגיה הנכונה. אי אפשר לחשוב בכלל על משהו אחר. הרי המדע אמר את זה. 

וההשלכה השנייה היא בעצם ההשלכה של שינוי המציאות. אם אנחנו אומרים ששימוש בערכים מסוימים יוביל לשינוי של מציאות כלשהי, אנחנו בעצם מדברים על פוליטיקה. למה אנחנו מדברים על פוליטיקה? כי אנחנו יוצאים מהתחום של המדע והפילוסופיה שמנסים לברר את האמת, ואנחנו גם לא בספירה הדתית שמנסה לשרת איזשהו כוח גדול יותר, אלא אנחנו נמצאים בספירה הפוליטית, שמסתכלת על המציאות כמו שהיא, על היחסים בין האנשים, ומבקשת לעצב אותה בצורה אחרת. אני מסתכל על המציאות, אני אומר, ככה זה לא אמור להיות, זה צריך להיות לפי האידיאלים שלי. 

ולכן אתם אף פעם לא תמצאו אידאולוגיה שהיא לא פוליטית, כי כל אידאולוגיה היא בסופו של דבר גם אקטיבית, מבקשת ממכם לעשות מעשה, וגם מבקשת ממכם לשנות את המציאות בעזרת המעשה שלכם. וזה לא משנה אם זאת אידאולוגיה שאתם חושבים שהיא חיובית, כמו סביבתנות, או אידאולוגיה שאתם חושבים שהיא שלילית, כמו נאציזם. בסופו של דבר, יש איזשהו סט של ערכים שמכתיב שינוי מציאות. ואותה קריאה לפעולה שקיימת בסופו של דבר בכל האידאולוגיות, היא זאת שנותנת להם את המימד שהוא תמיד קצת אלים, אגרסיבי. כי אם יש לנו קריאה לפעולה, אז אנחנו מהר מאוד יכולים למצוא את עצמנו הולכים לכיוון של אלימות וטרור, או לפחות איזושהי תודעה מהפכנית. כי אם סט הערכים הנכון שלנו הוא זה שיוביל את העולם למציאות אוטופית, אידיאלית, אז כנראה שכדאי שנבצע את הפעולות הללו, גם אם יש כל מיני דברים בדרך. 

והדבר הזה מוביל אותנו לשתי-ספק-הגדרות-ספק-ביקורות על המונח אידיאולוגיה. ההגדרה/ביקורת הראשונה מתייחסת לאידאולוגיה בתור באמת משהו רציונלי. אבל רציונלי במובן של פילוסופיה רציונלית. זאת אומרת, משהו שהוא תאורטי לחלוטין, ולא תמיד מתחבר למציאות שיש באמת בחוץ. בקיצור, הביקורת אומרת שאידאולוגיה זאת התיאוריה של הפוליטיקה במובן הרע של המילה. זאת אומרת, זה פוליטיקה לאנשים שמעולם לא עשו פוליטיקה, ולכן הם מדברים בערכים ובמילים גבוהות.

מה זאת אומרת? זאת אומרת שמי שמנסה לבצע פוליטיקה לפי המתכון האידיאולוגי, נגיד הוא רוצה להשיג חופש בעזרת מהפכה, אז הוא בעיקר מאוד תמים ולא מבין איך באמת העולם או הפוליטיקה עובדים באמת. כי שינוי מדיניות ושינוי מציאות מצריך הרבה פעמים פשרות ודילים וכל מיני דברים שהם כביכול מסריחים, אבל ככה העולם עובד, ולצייר את העולם באיזושהי צורה אידיאלית, זה פשוט לא נכון. זה מנותק מהניסיון האנושי. 

ושלא תחשבו שהביקורת הזאת אומרת שאין מקום לערכים בפוליטיקה. היא אומרת משהו אחר. היא אומרת שאידיאולוגיה זה פשוט מדע גרוע. זה כמו לעשות פסיכולוגיה מבלי לדבר עם אנשים. זה פשוט לא עובד. אוקיי, אז זאת הייתה הספק ביקורת ספק הגדרה הראשונה. בואו נעבור לשנייה. 

השנייה מגיעה מגרמניה של המאה ה-19, שנייה לפני שזאת התאחדה. ומי שהגה אותה היו שני פילוסופים. הראשון היה הגל והשני היה מרקס, שהושפע מאוד מהגל. וכן, מרקס זה קארל מרקס, זה שהמציא את המרקסיזם והשפיע על הסוציאליזם והקומוניזם בהמשך. בכל מקרה, גם הגל וגם מרקס התייחסו לאידיאולוגיה בתור תודעה כוזבת. בתור איזושהי צורת הסתכלות שגויה שלנו על המציאות. ובשביל להבין את הדבר הזה צריך להבין קצת את הפילוסופיה של שני ההוגים האלה. פילוסופיה שמזכירה אידיאולוגיה בעצמה. 

אז הגל האמין שאנשים הם בסך הכל כלים בתוך מהלך היסטורי גדול. זאת אומרת שאני לא עושה את המעשים שלי בגלל שאני רוצה, או בגלל כל מיני סיבות אחרות שאני חושב, אלא בגלל שאני בסוף איזשהו כלי במשחק. אני משרת איזושהי מטרה הרבה יותר גדולה ממני. ומרקס לקח את התיאוריה של הגל והלביש עליה את התודעה המעמדית. זאת אומרת שמרקס אמר שכל מה שקורה הוא מאבק בין מעמדות שונים. ואם זה נשמע לכם כמו תיאוריה מיושנת ולא רלוונטית, אז תחשבו על אנשים שמדברים אותה גם היום. נאו-מרקסיסטים כמו ד"ר אבישי בן חיים, והתיאוריה שלו על ישראל הראשונה והשנייה. זה ממש מרקסיזם. 

אבל בואו נחזור רגע להגל ומרקס. כי מה שהם אומרים בעצם זה שאידיאולוגיה היא כמו איזשהו פילטר שאנחנו שמים על המציאות. איזשהם משקפיים בהם אנחנו מסתכלים כל הזמן, ואנחנו לא יכולים להסיר אותם. זאת אומרת שאם אני אידיאולוג, אם אני בן אדם שיש לו אידיאולוגיה סדורה, אז אני לא יכול להימנע כל הזמן מלראות אותה. לא משנה על מה אני מסתכל. לדוגמה, אם אני מעריץ שרוף של השוק החופשי, אז אני אגיד שכל דבר בעולם, כל דינמיקה, לא משנה מה, היא תוצר של ביקוש והיצע. ויש הרבה מאוד אנשים שבאמת חושבים ככה. 

בקיצור, מה שהגל ומרקס אומרים זה שאידיאולוגיה זה בכלל לא סט של ערכים שאנחנו מחזיקים איתנו, אלא סט של ערכים שדרכו אנחנו מסתכלים על המציאות ותופסים אותה. ולדעתי זאת תיאוריה מעניינת. אני לא יודע אם היא נכונה או לא, אבל היא לחלוטין פותחת איזשהו צוהר חדש להסתכל על המושג הזה של אידיאולוגיה. 

ואני אוסיף עוד משהו אחד קטן לפני שנעבור לחלק הבא, שמדבר יותר על היסטוריה ופחות על פילוסופיה. בתחילת החלק הזה אמרתי שדת היא לא אידיאולוגיה, כי דתות פשוט לא מתנהגות ככה. אבל שווה אולי לחשוב על השינוי שדתות עברו ב-200 שנה האחרונות. זאת אומרת שאם פעם היה קשה לדבר על היהדות או על האסלאם בתור אידיאולוגיות, אז היום אפשר לחשוב על זה בצורה אחרת קצת, בגלל שבאמת דברים השתנו. נניח אפשר להגיד שחלק מהתפיסות של הציונות הדתית הן אידיאולוגיות, כי הן מדברות על איזשהו שינוי מציאות. זאת אומרת להביא את הגאולה ודברים כאלה. ובאותה מידה אפשר להגיד גם שאסלאם קיצוני, נגיד דאעש ודומיו, הוא גם סוג של אסלאם אידיאולוגי, כי הם רוצים לשנות את המציאות ולהחזיר את החליפות. בעצם יש לנו אסלאם עם מטרה.

והטענה שלי היא שהדברים הללו הם יחסית מודרניים, בעצם אנחנו רואים פה כניסה של אידיאולוגיה, שהמהות שלה הוא לאומי או לאומני, לתוך הדתות. וזה לא משהו שדווקא היה קיים לפני יותר מ-200 שנה. זאת אומרת שבמקור אי אפשר להגיד שדתות היו אידיאולוגיות, אבל מרגע שנוצרו האידיאולוגיות במאה ה-19, אז דתות הצטרפו גם לעסק. ועכשיו קשה להפריד לפעמים את הדת מהאידיאולוגיה. אבל זו ממש איזושהי כוכבית לא קשורה שרציתי להכניס ולא היה לי מקום מספיק מתאים. ועכשיו נעבור לחלק הבא ונדבר על ההיסטוריה של האידיאולוגיה. 

(מוזיקה)

אז מתי בדיוק התחיל כל העסק הזה של אידיאולוגיה? מתי אנשים התחילו להגיד, וואלה בא לי לשנות את המציאות עם סט הערכים הנפלא שלי, ואני הולך לעשות כל מיני דברים אלימים בשביל זה. מתי זה התחיל? אז למרות שנהוג לומר שהעידן של האידיאולוגיה היה המאה ה-19, אפשר למצוא מקורות יותר קדומים להתנהגות אידיאולוגית כבר מהמאה ה-15 וה-16. 

ובאמת באיטליה של הרנסנס פעלו כל מיני אנשים שמתייחסים אליהם בתור מבשרי האידיאולוגיה. אנשים כמו ג'ירולמו סבונרולה מפירנצה, שרצה להחליף את השלטון ולשלוט על הכלכלה בעיר שלו, ובצורה הזאת לייצר אוטופיה נוצרית. או אנשים כמו מקיאבלי שפשוט תמכו במהפכה שתחזיר את הרפובליקה הרומית לאיטליה. 

אבל האיטלקים לא היו היחידים שהיו ממבשרי האידיאולוגיה, ואפשר להגיד שגם הפילוסופים האנגלים ההומניסטיים, אנשים כמו ג'ון לוק, שנחשב לאחד מאבות הליברליזם והדמוקרטיה, היו גם הם סוג של מבשרי האידיאולוגיה, כי הם גם האמינו שיש איזשהו סט של ערכים פוליטיים נכונים שצריך לקיים במדינה, בעצם צריך להשתמש בערכים האלה בשביל לשנות את המציאות. ובתכלס, גם קביעות פילוסופיות כמו "לבני אדם יש זכויות טבעיות מעצם זה שהם נולדו", הן יותר אידיאולוגיות ממדעיות. 

בכל מקרה, הפעם הראשונה שאידיאולוגיה באמת נכנסה לבמת ההיסטוריה מהדלת הראשית, הייתה במהפכה הצרפתית. כמו כן, במהפכה הצרפתית השתמשו לראשונה במונחים "ימין פוליטי" ו"שמאל פוליטי", אבל על זה נדבר בהמשך. עכשיו, ברור שאנשים יגידו שהמהפכה הצרפתית לא הייתה מהפכה אידיאולוגית גרידא, היא הייתה באמת מהפכה מעמדית, ואנשים באמת התקוממו כי לא היה להם אוכל, והשלטון היה מוטרף לחלוטין, אבל אי אפשר להתעלם מכך שסיסמת המהפכה הייתה ״חירות, שוויון ואחווה״. ופחות או יותר לראשונה בהיסטוריה, לא היה פה רק שינוי של שליטים, אלא איזושהי כסות אידיאולוגית לכל המהלך הזה. 

ובאמת, המהפכה הצרפתית הובילה גם לשיח מאוד רציני ברעיונות אבסטרקטיים, בקונספטים עמומים כמו דמוקרטיה וחירות ושוויון, שעד לאותו רגע היו בעיקר שיחות פילוסופיות בין הוגים שונים, ופתאום הם הפכו לרעיונות עם משמעות פוליטית אמיתית. זאת אומרת, יש אנשים שמקדמים את הדבר הזה. זה כבר לא תיאוריה. ולא כולם קיבלו את השינוי הזה באהבה או בהבנה. נגיד נפוליאון, שתפס את השלטון בצרפת לאחר המהפכה הצרפתית, בז לכל העניין הזה של אידיאולוגיה. שוב, זה לא אומר שהוא לא היה מהפכן שהאמין בחירות ושוויון, אבל לתפיסתו אידיאולוגיה זה משהו שאנשים מבלבלים עליו את השכל. זה בכלל לא רלוונטי, זה שיח אינטלקטואלי מנותק. הוא תפס את זה באמת בתור, מה שאמרתי קודם, התיאוריה של הפוליטיקה, הבלבולי שכל שמסביב, ולא הפרקטיקה. 

אבל באיזשהו מקום נפוליאון היה זה שהציג תפיסה שנעשתה פחות ופחות רלוונטית. כי בתקופתו, גם אם הוא האמין בזה וגם אם לא, האידיאולוגיה התחילה לתפוס נפח משמעותי, והשפיעה על הפוליטיקה בפועל. ויש לא מעט אנשים שגם אומרים שזה היה באשמתו, כי נפוליאון כבש הרבה ממדינות אירופה והפיץ את רעיונות המהפכה הצרפתית. ובאמת אחרי שנפוליאון הובס, האידיאולוגיה הצרפתית הליברלית המשיכה לחלחל ביבשת. וזאת היא השתלבה יחד עם רעיונות אחרים, כמו הלאומיות והרומנטיקה, שביקשה להחזיר עטרה ליושנה.

ובמידה רבה של צדק, אפשר להגיד שהרבה מהמהלכים ההיסטוריים הגדולים שקרו במהלך המאה ה-19, אירועים כמו איחוד איטליה וגרמניה, או מלחמת האזרחים האמריקאית, לא היו אידיאולוגיים באופן מובהק, אבל היה להם לפחות איזשהו גוון אידיאולוגי. זאת אומרת שמלחמות היו צריכות איזושהי הצדקה, ואני אחדד ואומר, הצדקה ערכית. כי לפני כן אנשים היו נלחמים כל הזמן, אבל מלחמות היו על טריטוריות, או על משאבים, או על זה שהמלך אחד העליב את המלך השני. אבל להילחם על רעיון זה לא משהו שהיה קיים, זה מאוד מאוד מוזר. למה שנילחם על משהו שהוא לא מוחשי, משהו שרק מדברים עליו? 

ואם עד עכשיו דיברתי על כל מיני אירועים היסטוריים גדולים שקרו במהלך המאה ה-19, אז היו הרבה מאוד אירועים היסטוריים אידיאולוגיים שקצת פחות מוכרים, אבל היו מאוד משמעותיים באותה תקופה. נגיד גם בצרפת וגם בגרמניה של המאה ה-19, היו תנועות אנרכיסטיות וסוציאליסטיות מאוד מאוד קשוחות, ולחלקן אפשר להתייחס היום בתור ארגוני טרור של ממש. לדוגמה, אחד האירועים ההיסטוריים הפחות מוכרים בישראל בהקשר הזה, הוא הקומונה הפריזאית, שמתאר איזושהי הפיכה סוציאליסטית שהתרחשה ב-1871 בצרפת, ותפסה את השלטון בפריז למשך שלושה חודשים, עד שקנצלר גרמניה, אוטופון ביסמרק, התערב והפסיק את העניין הזה. 

ואם כבר מדברים על ביסמרק, אז ביסמרק נחשב לאבי מדינת הרווחה, הוא היה הראשון שנתן זכויות סוציאליות לעובדים ואזרחים. ולמה הוא עשה את זה? הוא לא עשה את זה כי הוא היה סוציאליסט גדול, אלא הוא עשה את זה כדי לדכא את האנרכיסטים הסוציאליסטיים שבאמת פעלו בגרמניה באותה תקופה. זאת אומרת שהתאים האידיאולוגיים באמת השפיעו על המציאות, גם אם הם לא היו בשלטון. 

אבל חשוב להגיד שהשיא של התהליך הזה לא היה במאה ה-19, אלא במאה ה-20, המאה של האידיאולוגיות הגדולות. מלחמת העולם הראשונה לא פרצה בגלל שום עניין אידיאולוגי. היא פרצה בגלל איזשהו רצף אירועים מוזר שהתחיל מהתנגשות בפרנס פרדיננד ונגמר בהפעלה של המון בריתות היסטוריות שגררו את אירופה למחול דמים נוראי שנמשך 4 שנים. אבל גם אם המלחמה לא התחילה מסיבות אידיאולוגיות, היא נצבעה בצבעים אידיאולוגיים תוך כדי. 

ובאמצע המלחמה ב-1916, מדינות ההסכמה כבר דיברו במונחים של מלחמה למען הדמוקרטיה, ואילו הגרמנים טענו שהם נלחמים בשביל להגן על התרבות אל מול הברברים. אז איך זה קרה? למה המלחמה שהתחילה בתור סתם מלחמה, הפכה פתאום למלחמה אידיאולוגית? כנראה שזה קרה בגלל המדינות עצמן. היו צריכות איזושהי הצדקה למלחמה שלהם, ולכן הם צבעו את זה בתור מלחמה על ערכים. 

וב-1917, כשפרצה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, אז רוסיה יצאה מהמשחק של מלחמת העולם הראשונה, לא בגלל כל מיני סיבות פרקטיות כביכול, אלא בגלל שהיא רצתה להגן על הקומוניזם. פתאום האידיאולוגיה הפכה להיות משהו מאוד מרכזי ביחסים בינלאומיים, בשלום ובמלחמה. 

גם כאשר ארה"ב בראשות וודרו ווילסון הצטרפה למלחמת העולם הראשונה, היא עשתה זאת כביכול בשביל לשמר את השלום בעולם, ובשביל לבסס עוד ועוד דמוקרטיות ברחבי העולם לאחר שהמלחמה הזאת תיגמר. זה היה החזון שלו. ולאחר שמלחמת העולם הראשונה נגמרה, פתאום התחילו לצוץ אידיאולוגיות ושיח אידיאולוגי בכל מקום. 

ומפה לשם מדינות ממש התפרקו בעקבות ויכוחים אידיאולוגיים, כמו במלחמת האזרחים בספרד. שם השמאל האנרכיסטי והסוציאליסטי נלחם בימין הפאשיסטי, שניצח בסופו של דבר. וכמובן שאי אפשר גם להתעלם ממה שקרה באיטליה, גרמניה ורוסיה באותה תקופה, העלייה של הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם. 

אה, וכמובן שיש עוד אידיאולוגיה שלא דיברנו עליה, שגם הייתה מאוד דומיננטית במאה ה-20, בארצות הברית ובריטניה ובעוד מדינות, האידיאולוגיה הדמוקרטית-קפיטליסטית. כן, זאת גם אידיאולוגיה בסופו של דבר. ֿ

עכשיו, חשוב להגיד שגם כשאנחנו מדברים על מלחמת העולם השנייה, אז לא ברור לחלוטין שזאת הייתה מלחמה אידיאולוגית. נכון שמצד אחד היה לנו את הפאשיסטים והנאצים שנלחמו בשאר המדינות, אבל באותה מידה אפשר להגיד שזה איזשהו המשך של מלחמת העולם הראשונה. כן, גרמניה פשוט פלשה לפולין והובילה למחול דמים ביבשת. ובמידה רבה, רוב המדינות שגרמניה פלשה אליהן היו יותר קובות אליה אידיאולוגית. זאת אומרת, הם היו סוג של פשיסטיות בעצמן. אבל זה ויכוח להיסטוריונים, האם מלחמת העולם השנייה הייתה על בסיס אידיאולוגי או לא? זאת לא הנקודה. ברור שהאידיאולוגיות שיחקו שם תפקיד מאוד מאוד משמעותי. וברור נגיד שהשמדת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, כן, אני מדבר על השואה למרות שלא רציתי, אז קרתה בגלל האידיאולוגיה הנאצית. זה לא היה איזשהו משהו רציונלי למלחמה. זה היה ממש בגלל אידיאולוגיה. 

ואם נראה לנו שמלחמת העולם השנייה הייתה השיא של העידן האידיאולוגי, אז זה ממש לא בטוח. כי למרות שבמלחמת העולם השנייה היה לנו דגלים אדומים שנלחמו נגד צלבי קרס, אז אחרי מלחמת העולם השנייה הכיתוב הזה היה אפילו עוד יותר קשוח ועוד יותר ברור. ואני מדבר כמובן על המלחמה הקרה, שהיא באמת השיא של התקופה האידיאולוגית. ובאמת בתקופה של המלחמה הקרה, היו לנו ממש רק שתי אידיאולוגיות שנלחמו על דעת הקהל העולמית ועל השלטון העולמי. הקומוניזם אל מול הדמוקרטיה. ארצות הברית אל מול ברית המועצות. 

ושוב, חשוב להגיד שזו תמונה פשטנית, ולא כל מי שהיה בגוש הקומוניסטי באמת היה קומוניסט, ולא כל מי שהיה בגוש הדמוקרטי באמת היה ליברל גדול. לדוגמה, מצרים הייתה בגוש הקומוניסטי, לא היה שם קומוניזם. הרבה מאוד דיקטטורים, פשיסטים, דרום אמריקאים, היו כביכול בגוש הדמוקרטי, אבל זה לא משנה. מה שמשנה זה שהאידיאולוגיה צבעה את הכל. והאידיאולוגיה הכריעה קבלת החלטות של יחסי חוץ ובמי נלחמים, ועם מי עושים שלום ומי חבר שלנו ומי נגדנו. ופתאום בגלל מאבק אידיאולוגי שמנסה להוכיח למי יש יותר גדול, לקומוניזם או לדמוקרטיה, אז המדינות משקיעות כספים עצומים במירוץ לחלל. או ארה"ב שמתחילה פתאום להיכנס למלחמות במקומות כמו וייטנאם או קוריאה, בגלל האיום הקומוניסטי שיש שם. 

וכמובן שהדבר הזה לא נעצר רק במדיניות חוץ, למרות שבזה התרכזתי. מדיניות הפנים של שתי המעצמות עוצבה לחלוטין על ידי אידיאולוגיה. אם זה בארה"ב שרדפה אחרי קומוניסטים בתקופה של מקארתי, ואם זה בברית המועצות שהייתה כל כולה ניסוי כלכלי מהפכני, וכמובן שגם היא רדפה ורצחה מיליוני אנשים שלא הסכימו עם האידיאולוגיה או עם המשטר. אבל נדבר על הקומוניזם בפרק אחר בהרחבה.

אז העולם שלנו נחלק לשתי אידיאולוגיות, הקומוניזם והדמוקרטיה. ופתאום, בשנות ה-80 המאוחרות ותחילת שנות ה-90, הקומוניזם קורס לחלוטין, וברית המועצות מתפרקת. ומפה לשם יש לנו רק אידיאולוגיה אחת שניצחה. רק הדמוקרטיה והקפיטליזם, אפילו הסינים נהיו קפיטליסטים! האם זה אומר שסיימנו עם המאבק האידיאולוגי והדמוקרטיה ניצחה, וכולם קפיטליסטים ועשירים ושמחים ויש זכויות לכולם? 

אז יש אנשים שבאמת חושבים ככה ואומרים שזהו, אין יותר אידיאולוגיות בעולם, הגענו לתקופת קץ האידיאולוגיה. ועכשיו כל בני האדם יצטרכו פשוט להתמודד עם השאלות האלו בעצמם, בלי כל מיני כותרות גדולות. ויש אנשים שאומרים שגם קץ האידיאולוגיה היא אידיאולוגיה בפני עצמה. מבלבל מאוד. בכל מקרה, ברור לכולנו, כי אנחנו קוראים חדשות ויודעים קצת מה קורה, שלא כל העולם הוא דמוקרטי, ואפשר להגיד שאפילו אולי הדמוקרטיה שברירית מתמיד, כי אין לה אף קונטרה שמראה את היתרון בדמוקרטיה. זאת אומרת, אולי אנחנו נכנסים לתקופה של 50 גוונים של אפור דמוקרטי. זאת אומרת, יש הרבה מאוד משטרים שקוראים לעצמם דמוקרטיים, אבל הם כבר לא ממש דמוקרטיים. ואולי בכלל נראה אידיאולוגיות חדשות שנוצרות שאנחנו עדיין לא מכירים אותם, ויכול להיות שגם נחזור לאיזשהו מצב יותר טבעי, שאנשים נלחמים על כסף ועל טריטוריה ועל אוכל, כמו פעם, בימים היפים. ועם התובנה הזו, נמשיך לחלק הבא. 

(מוזיקה) 

אני רוצה להזהיר מראש שבחלק הבא אני הולך להגיד כל מיני דעות פרובוקטיביות ומעצבנות שהן לא בהכרח הדעות האישיות שלי. אבל אם אתם אנשים שמתעצבנים בקלות, אתם לא חייבים להקשיב. 

אז ככה. קשה מאוד לנהל ויכוח אידיאולוגי בישראל, או שיח פוליטי בכללי, מבלי להיכנס מיד להגדרות של ימין ושמאל. ולכן עולה השאלה, למה? ומה זה הדבר הזה? מה זה ימין? ומה זה שמאל? מאיפה הביטויים האלה הגיעו אלינו? אז לפני שבכלל נדבר על פוליטיקה או אידיאולוגיה, בוא נדבר על הכיוונים עצמם. 

מה זה ימין ושמאל? זה כיוונים יחסיים. זאת אומרת, הם תמיד ביחס לאיפה שאנחנו עומדים. וזה כיוונים שמשתמשים בהם בכל תרבויות העולם, למעט כמה תרבויות ספציפיות, כמו האבוריג'ינים, שלפחות בעבר לא היו נוהגים להשתמש בימין ושמאל, ותמיד הם היו משתמשים בכיוונים מוחלטים. זאת אומרת, לך חמישה צעדים מערבה. קצת מוזר, אבל לא ממש רלוונטי לנושא השיחה. 

בכל אופן, השימוש הראשון במונחים ימין ושמאל פוליטי התרחש במהפכה הצרפתית. והסיבה שהתחילו להשתמש במונחים האלה של שמאל וימין הייתה מאוד שרירותית, כי באספה הלאומית שהתרחשה ב-1789 בצרפת, הנציגים שתמכו במלך ובאצולה ישבו בצד ימין, ואילו אלה שתמכו במהפכה ישבו בצד שמאל. ומכאן אנחנו יכולים להבין שהחלוקה המקורית, ההיסטורית של השמאל והימין הייתה בין שמרנים לבין פרוגרסיביים. בין אנשים שתומכים בשמירה על הסדר הקיים, לבין אלה שרוצים לשנות אותו. 

והחלוקה הפוליטית הזאת בין שמאל מהפכני לימין שמרני המשיכה להתקיים בצרפת למשך משהו כמו 70 שנה, עד סוף המאה ה-19. ואז היא התחילה פתאום להשתנות, כי נכנסה אידאולוגיה חדשה לעולם. לאידאולוגיה הזאת קראו סוציאליזם. והסוציאליזם שהשתלט על השיח הפוליטי התחיל לאמץ את המונחים הפוליטיים של ימין ושמאל גם הוא, על בסיס הרעיונות הקודמים. כי מי שימני הוא שמרן, והוא מתנגד למהפכה המעמדית, ואילו השמאל, שנצבע בגוונים סוציאליסטיים, תומך במהפכה המעמדית. וככה נוצרה לנו גם חלוקה בין שמרנים לפרוגרסיביים, וגם חלוקה בין סוציאליסטים לאנטי-סוציאליסטים. 

כאשר החלוקה הזאת גם מהדהדת דבר נוסף, השמאל מייצג את המעמד הנמוך ואת מעמד הפועלים, ואילו הימין, הימין מייצג את הבורגנות ואת המעמד הגבוה. רגע, רגע, רגע, זה נשמע לכם מוזר ולא תואם את השמאל והימין של היום? בסדר, אנחנו מדברים על צרפת של תחילת המאה ה-20. כאמור, החלוקה בין שמאל וימין נשארה בעיקר בצרפת עד תחילת המאה ה-20, ובתחילת המאה ה-20 הדבר הזה התפשט לאט לאט לשאר העולם. וכאשר פרצה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1917, גם שם התחילו לדבר במונחים של ימין ושמאל. ולאחר מכן כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, התקשורת העולמית התחילה להתייחס לזה בתור מלחמה בין הימין הפוליטי לשמאל הפוליטי. ומשם הדבר הזה כבר התפשט לשאר העולם, וגם בבריטניה התחילו לדבר על הקונסרבטיבים, השמרנים, שהם בעצם הימין, והלייבור, שהם השמאל. 

בצד השני של האוקיינוס בארצות הברית עדיין לא ממש השתמשו בימין ושמאל, והדמוקרטים לא החשיבו את עצמם כשמאלנים, והרפובליקנים לא החשיבו את עצמם כימנים. בכללי אפשר להגיד שכל השיח הזה של ימין ושמאל היה מאוד אירופאי באותה תקופה, בכל החצי הראשון של המאה ה-20.

טוב, אז בואו נחזור רגע לרצף הזמן. התייחסנו לכך שהשמאל הפך להיות מזוהה עם הקומוניזם ועם הסוציאליזם באותה תקופה. וחשוב להגיד שהסוציאליזם לא היה לו רק היבט מעמדי, אלא גם היבט בינלאומי. זאת אומרת שהתפיסה הסוציאליסטית יצאה במידה רבה נגד כל הקונספט הזה של מדינת הלאום. כי הרי צריך לייצא את המהפכה, כי צריך לאחד את כל פועלי העולם. זה לא רק מהפכה שקיימת נגיד ברוסיה. 

הדבר הזה כמובן הוביל לתגובת נגד. והתגובת נגד הייתה בימין. ובשנות ה-20 וה-30 התחילו להיווצר תנועות מאוד לאומיות ולאומניות בימין הפוליטי. התנועות האלו יצאו נגד ההיגיון הבינלאומי של הסוציאליזם, ושמו במרכזן את מדינת הלאום ואת הגזע. ואני כמובן מדבר על הפאשיזם ועל הנאציזם. יש איזו אמירה בזמן האחרון שהנאצים היו שמאלנים, כי הם נקראו נאציונל סוציאליסטים. אין לי מה לומר על הדבר הזה חוץ מזה שזה בולשיט. ממש. זה פשוט ניסיון לשכתב את ההיסטוריה.

בכל מקרה, גם אם הנאצים והפאשיסטים היו באמת אידיאולוגית הקצה הימנית באותה תקופה, אז הם עדיין מספרים לנו איזשהו סיפור. והסיפור הוא שהימין הפך להיות מזוהה לא רק עם האצולה ועם השמרנות, אלא גם עם הלאום, ועוד יותר מכך עם הלאום האתני, זה שמבוסס על גזע. 

ועכשיו נעשה איזשהו פאסט-פורוורד, ונדבר על ההתפתחות הבאה של הימין ושמאל, שהתרחשה כנראה באזור שנות ה-70. באותה תקופה, ארצות הברית הייתה שקועה בבוץ הווייטנאמי, והחלה להתפתח תנועת מרד מאוד גדולה נגד הדבר הזה. והתנועה הזאת, שנהוג לומר שמי שהוביל אותה היו ״ילדי הפרחים״, ההיפים, הפכה להיות תנועה אנטי-מלחמתית, שהחלה להיות מזוהה עם השמאל הפוליטי. וככה נוצר איזשהו אפיון חדש לשמאל, שלא היה קיים עד אז. השמאל הוא פציפיסטי, הוא מתנגד למלחמות. וחשוב להגיד שזה ממש לא מובן מאליו, כי אם השמאל תומך במהפכה, אז הוא לא ממש יכול להיות פציפיסט. פתאום יש לנו כל מיני סתירות פנימיות במה שמרכיב את השמאל. 

אבל הסתירות הללו לא נשארו רק בשמאל, כי עשור לאחר מכן, בשנות ה-80, הימין התחיל להיות מזוהה עם ניאו-ליברליזם. זאת אומרת, עם תפיסה מאוד קפיטליסטית, שמקדשת במידה מסוימת את חירות האדם. עכשיו, כל זה טוב ויפה, אבל תפיסה ששמה את האדם במרכז, לא תמיד מסתדרת עם שמרנות ולאומיות. זאת אומרת שאנחנו רואים שגם בימין מתחילות להיות סתירות פנימיות. 

ופה אני אסיים עם הרצף ההיסטורי, ואתחיל לדבר על ימינו אנו, ועל הסתירות הקיימות בימין ובשמאל. ואני אפילו אהיה עוד יותר מעצבן ואדבר על הסתירות הקיימות בימין ובשמאל הישראלי. 

אז בואו ונתחיל בלכסח את השמאל הישראלי. שמאל אמור להיות פרוגרסיבי, זאת אומרת, לתמוך בשינוי. אבל אם אנחנו מסתכלים על השמאל, או השמאל-מרכז בישראל, אנחנו נראה הרבה מאוד שמרנות, זאת אומרת, הרבה מאוד רצון דווקא לחזור אחורה, נגיד לתקופת רבין, או לתקופה שלפני מהפך 77'. בואו נמשיך. השמאל אמור לייצג את מעמד הפועלים ואת המעמדות הנמוכים, אבל אם אנחנו מסתכלים על מצביעי שמאל בישראל, זה די ההפך. מה לגבי פציפיזם? אז ממשלות שמאל יצאו להרבה יותר מלחמות מאשר ממשלות ימין. אוקיי, סבבה, אז אפשר להבין אולי שהשמאל בישראל הוא לא שמאל קלאסי.

מה לגבי הימין? אז המאפיין הראשון שאמרתי של הימין הוא שמרנות, אבל אם אנחנו מסתכלים על הימין הישראלי, אנחנו לא ממש רואים שמרנות פוליטית, אלא בעיקר שיח שמדבר על שינוי, שינוי מערכת המשפט, שינוי האליטות. שיח מאוד מרקסיסטי, קומוניסטי. מה לגבי מדיניות כלכלית כמו ניאו-ליברליזם? אז במידה רבה אפשר להגיד שדווקא שלטון הימין בישראל הוא זה שמאפשר את מדינת הרווחה החרדית, את זאת שמבוססת על תפיסת הרווחה הסוציאליסטית הכי מיושנת של קצבאות. ומה לגבי שטחים או מדיניות ביטחונית? אז אפשר להגיד במידה רבה של צדק שהימין לא ממש מוכיח את עצמו גם שם. כשבוחנים את ההיסטוריה הישראלית הדי קצרה, אז רק מפלגות ימין, זאת אומרת הליכוד, ויתרו על שטחים. השמאל מעולם לא ויתר על שטחים. גם אם הוא כביכול דיבר על כך. 

אז מה בדיוק המסקנה מכל זה? ששמאל וימין זה חרטא? שהימין בישראל הוא שמאלני והשמאל בישראל הוא ימני? לא יודע. הדעה האישית שלי היא שאידיאולוגיות כמו שמאל וימין הן הרבה פעמים לא מאוד משמעותיות ומה שמשחק הרבה יותר זה כל מיני זהויות תרבותיות וחברתיות ודתיות ודברים כאלה. אבל יש אולי עוד תשובה שאפשר לדבר עליה. ואני רוצה לדבר עליה בכמה דקות האחרונות שנשארו לפרק בואו נמשיך. 

(מוזיקה)

ב-1972 נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון עלה על מטוס ונחת בסין. שם הוא פגש את מאו צה טונג. הפגישה הזאת הייתה הביקור הראשון של נשיא אמריקאי כלשהו בסין הקומוניסטית. מה כל כך מיוחד בפגישה הזאת? מה שמיוחד בה זה שהיא הפכה להיות אירוע היסטורי בגלל שניקסון היה מתנגד מאוד מאוד גדול לקומוניזם, ואף אחד לא האמין שדווקא ניקסון הוא זה שיתן לגיטימציה למשטר הסיני. בכל מקרה, הביטוי "ניקסון הולך לסין" או "Nixon goes to China" הפך להיות ביטוי די מוכר בספרות הפוליטית. והביטוי הזה מתייחס לתופעה הפוליטית שמתארת שרק מנהיג שיש לו מוניטין של התנגדות למהלך כלשהו, הוא היחיד שיכול לבצע את אותו מהלך שהוא מתנגד אליו. 

ויש לכך הרבה מאוד דוגמאות שיעזרו לכם להבין את מה שאני מנסה להגיד. ואפילו אפשר להשתמש בדוגמאות שכבר נאמרו בפרק הזה. לדוגמה אוטו פון ביסמרק שהתנגד מאוד לסוציאליזם ובעצם ייסד את מדינת הרווחה הגרמנית. או מנחם בגין ואריק שרון הליכודניקים שהחזירו שטחים. או שמעון פרס המפא"יניק שהכניס ניאו-ליברליזם לישראל בתוכנית העיצוב או חיים רמון שפירק את ההסתדרות. יש המון דוגמאות לכך. 

והשאלה שמתבקש לשאול היא למה? למה שמנהיג יפעל באופן הפוך מהאידיאולוגיה המוצהרת שלו, מהאידיאולוגיה של המפלגה שלו? אז ההסבר הנאיבי אומר שמנהיגים ברגע שהם נבחרו, אז הם פתאום רואים דברים בצורה שונה. מה שרואים מכאן לא רואים משם ודברים בסגנון. אבל יש עוד הסבר, והוא קצת יותר ציני, או מרושע, או ריאלי, לא משנה איך שתרצו לקרוא לזה. וההסבר הזה אומר שהפוליטיקאים עושים את זה בשביל לצבור כוח. זאת הדרך הפוליטית הכי נכונה עבורם. 

בואו ניקח את בגין כדוגמה. היום כולם מתגעגעים לבגין, אבל פעם בגין ממש לא היה קונצנזוס, והוא נחשב לאיזשהו סמן קיצוני בפוליטיקה הישראלית. למרות שבגין לא היה קונצנזוס, הוא היה מאוד אהוב בקהל הבוחרים שלו, בבייס הפוליטי שלו. ואפשר להגיד שהם ילכו איתו באש ובמים, לא משנה מה הוא יחליט. ולכן כשבגין החזיר את סיני בתמורה להסכם שלום עם מצרים, הבייס שלו לא עזב אותו, כי הם אהבו אותו והעריכו אותו והיו נאמנים לו. ומצד שני, המהלך הזה גרם לבגין להפוך להיות מרכז, להיות קונצנזוס, כי הנה הוא מבצע מדיניות שמאלית לחלוטין, מה האופוזיציה בכלל יכולה להגיד נגדו? 

בקיצור, מהלך של "Nixon goes to China" הוא מהלך בו מנהיג יוצא נגד האידיאולוגיה של המחנה שלו, ובככה הוא משאיר את המחנה אצלו כי הם נאמנים לו, אבל זוכה גם בקולות מהמחנה היריב, הוא הופך את עצמו למועמד מרכז. ואם תשימו לב, המהלכים האלה בדרך כלל גם משתלמים פוליטית. גם שרון וגם בגין היו מאוד פופולריים לאחר ההסכם שלום עם מצרים ולאחר ההתנתקות. ולא, אני לא מדבר על פופולריים בברנז'ה, אני מדבר ממש על מנדטים, על סקרים, על בחירות. פופולריים בפועל. ויש שיגידו שזה בדיוק מה שראש הממשלה נתניהו עושה עכשיו, עם ויתור על הסיפוח, תמורת הסכמי שלום ופלירטוט עם המצביעים הערביים ועם מפלגת רעם. בקיצור, אולי הוא גם עושה עכשיו איזשהו מהלך של "Nixon goes to China". זה לא מופרך. 

ועם הניתוח הפוליטי הזה, נסיים את הפרק של ״חור בהשכלה״. אני יודע שכולכם רוצים כבר שתהיה עונה שלישית, אבל אין לי זמן להקליט עונה שלישית והדבר הזה ייקח עוד כמה חודשים ואני מצטער. מה שכן, יש סיכוי שיהיה עוד פרק ספיישל, ואם תיכנסו לקבוצת פייסבוק של ״חור בהשכלה״, אתם תוכלו להשפיע על מה יהיה בפרק ההוא. 

אני מקווה מאוד שנהנתם ושלא התעצבנתם יותר מדי, אתם מוזמנים לריב איתי בקבוצה, ואתם יודעים, נפגש בקרוב בפרק הבא של ״חור בהשכלה״.


7 views0 comments

Comments


bottom of page