אי אפשר להתעלם מארצות הברית – המדינה הזו נמצאת בכל מקום, גם אם נרצה וגם אם לא נרצה. המוזיקה שאנחנו שומעים מושפעת מהמוזיקה האמריקאית, הפוליטיקה שלנו תלויה בפוליטיקה האמריקאית וכלכלת העולם כולו נשענת על הכלכלה האמריקאית. מכל הסיבות הללו הוחלט לעשות פרק ספיישל כפול על ארצות הברית לרגל הבחירות לנשיאות (אם אתם מאזינים לזה מהעתיד – אנחנו לפני הבחירות של טראמפ מול ביידן). בחלק א' של הספיישל נדבר על ההיסטוריה של ארצות הברית ועל הפוליטיקה האמריקאית. הפרק יעסוק בכל התחנות המשמעותיות של ההיסטוריה האמריקאית – בין היתר נדבר על ההתיישבות בחוף המזרחי, מלחמת העצמאות האמריקאית, מלחמת האזרחים ועל ההיסטוריה המודרנית. סוף הפרק יעסוק בפוליטיקה האמריקאית ומתארח בו אורח מיוחד – רותם אורג מהוושינגטון אקספרס (תעקבו אחרי הדף שלו בפייסבוק/אינסטגרם!) ונדבר ביחד על מבנה המשטר, הבחירות לנשיאות, החוקה והמפלגות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/10/2020.
שלום לכל המאזינים והמאזינות, אני יובל שדה ואתם מאזינים לעוד פרק של 'חור בהשכלה'
[מוזיקה]
לדבר על אמריקה זה כמו לדבר על חמצן, על אוויר, על משהו שמקיף אותנו כל הזמן. אנחנו יכולים להיות מודעים לו, אנחנו יכולים להיות גם לא מודעים לו, אבל הוא תמיד משפיע עלינו. כשאני פותח עכשיו חדשות, וזה לא משנה אם זה ברדיו, בעיתון או באינטרנט, אז אני ישר רואה חדשות של אמריקה.
אני רואה כל מיני דיווחים על המרוץ לנשיאות ארצות הברית, ואני שומע כל מיני דברים שקשורים לבית המשפט העליון האמריקאי, או על ביקור שר החוץ האמריקאי במדינת ישראל או במדינה אחרת ואיך זה משפיע עלינו, וכל מיני דברים כאלה. וזה רק אם אני מדבר על חדשות, כי כשאני פותח את הרדיו ואני לא שומע חדשות, אני כנראה שומע מוזיקה אמריקאית. וגם אם אני שומע מוזיקה ישראלית, אני כנראה שומע מוזיקה ישראלית שהושפעה ממוזיקה אמריקאית - כל שיר רוק או היפ-הופ או פופ ישראלי שאני שומע בסופו של דבר מושפע ישירות מהמוזיקה האמריקאית, כי זה ז'אנרים שהומצאו שם.
וכל מה שאמרתי עכשיו רלוונטי לכמעט כל תחום בחיים שלנו, וזה לא משנה אם זה מדע או קולנוע או כלכלה. נגיד, כשמדברים על משבר כלכלי נוראי שפוקד את העולם, אז בסוף מדברים על משבר כלכלי נוראי שפוקד את ארצות הברית ומשפיע על שאר העולם.
בקיצור, כל עוד אנחנו לא חיים בתוך קופסה אטומה, אנחנו כנראה רואים ושומעים ארצות הברית כל הזמן, אנחנו נושמים ארצות הברית.
מפה לשם יש לי הרגשה שכבר ניחשתם שהפרק הזה הולך לעסוק בארצות הברית.
ועכשיו יש לי וידוי. אני התכוונתי במקור לעשות פרק אחד שיעסוק בארצות הברית, אבל התחלתי להקליט אותו וראיתי שפשוט אי אפשר לעסוק בזה רק בפרק אחד, יש כל כך הרבה מה להגיד. ולכן, אחרי התלבטות רבה, החלטתי שמה שאני אעשה זה פשוט שני פרקים על ארצות הברית.
כן, יש לנו סוף סוף פרק ספיישל שמחולק לשניים ב'חור בהשכלה'.
אז, בפרק הראשון על ארצות הברית, שזה בעצם הפרק הזה, נדבר על ההיסטוריה האמריקאית ועל הפוליטיקה האמריקאית, ואילו בחלק השני נדבר על כלכלה, תרבות ודמוגרפיה.
טוב, אז בינתיים בואו נשים רגע בצד את הפרק השני ונדבר על הפרק שיהיה לנו עכשיו.
אז בפרק הזה אני אדבר בחלק הראשון על ההיסטוריה האמריקאית המוקדמת, בחלק השני אני אדבר על ההיסטוריה האמריקאית המודרנית, ואילו החלק השלישי יעסוק בפוליטיקה האמריקאית.
בסוף הפרק אני אזמין את רותם אורג מוושינגטון אקספרס שידבר על הקיצוניים בפוליטיקה האמריקאית, נושא מאוד מעניין. רותם גם עזר לי עם הבנייה של התוכן של הפרק ואני רוצה להודות לו על כך מאוד. ועכשיו, עכשיו בואו נתחיל.
[מוזיקה]
ההיסטוריה האמריקאית התחילה לפני עשרות אלפי שנים, כשהמתיישבים האמריקאים הראשונים חצו את מיצר ברינג שמחבר בין רוסיה לאלסקה ונדדו מהעולם הישן אל העולם החדש. אותם מתיישבים התפזרו ברחבי היבשת האמריקאית, גם בצפון אמריקה וגם בדרום אמריקה, והיום אנחנו מכירים אותם בגלל טעות היסטורית בתור אינדיאנים.
במרכז אמריקה, אותם אינדיאנים הקימו ממלכות ענקיות כמו הממלכה האצטקית וממלכת המאיה, ואילו בדרום אמריקה הם הקימו ממלכות כמו ממלכת האינקה.
הם לא היו ברברים, התרבות שלהם הייתה מפותחת, אם כי מאוד שונה מזו שהתפתחה באירופה ובעולם הישן. אבל הפרק הזה הולך לעסוק בצפון אמריקה, ובצפון אמריקה הילידים המקוריים, יעני האינדיאנים, לא הקימו יותר מדי אימפריות ורובם חיו בצורות כאלה ואחרות של חיים שבטיים.
גם אם אתם לא מכירים יותר מידי את התרבות הצפון-אמריקאית הילידית, אז כנראה שמעתם על חלק מהשבטים שלהם, שבטים כמו אפאצ'י או נבאחו, שגם להם יש תרבות עשירה, פשוט הם לא הקימו אימפריות וערים כמו האצטקים או האירופאים. בכל מקרה, בפרק הזה אנחנו לא נדבר על ההיסטוריה של האינדיאנים, הילידים האמריקאים, אבל לדעתי זה חשוב להבין שכשאנחנו מדברים על ההיסטוריה של ארצות הברית, אז ההיסטוריה הזאת לא התחילה ב-1492 עם גילוי אמריקה, אלא היו שם אנשים גם קודם.
ועכשיו, אחרי שדיברנו על זה, אפשר לעשות פאסט פורוורד ולהגיע לגילוי אמריקה. אז ב-1492 כריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה, אבל הוא לא גילה את צפון אמריקה אלא את מרכז אמריקה, את הקריביים. במהלך המאה ה-16, חוקרים ומגלי ארצות אחרים גילו את אמריקה הצפונית באמת. הם סרקו את החוף המזרחי והמערבי ונכנסו פנימה וגילו את נהר המיסיסיפי ואת הרי הרוקי והאפלאצ'ים ואת כל הדברים הללו.
אבל האירופאים לא הסתפקו בלגלות את אמריקה, הם רצו גם להתיישב באמריקה, להגר לאמריקה, ובמהלך המאה ה-16 וה-17 אירופאים שונים מבאמת כל מקום - שוודים ודנים ואנגלים ואירים ואיטלקים וצרפתים - היגרו לצפון אמריקה והתיישבו בעיקר בחוף המזרחי. לכל מי שזה לא ממש יושב לו בראש אז החוף המזרחי זה בעצם החוף שיותר קרוב לאירופה ולכן כולם התיישבו שם.
ואותם אירופאים שהתיישבו שם התחילו להקים מושבות וערים, ערים כמו ניו אמסטרדם שהיום אנחנו מכירים אותה בתור ניו יורק, או שוודיה החדשה שאנחנו מכירים אותה בתור מדינת דלאוור בארצות הברית. למה כל אותם אירופאים התיישבו בחוף המזרחי? היו לזה המון סיבות.
חלק רצו לברוח מאירופה בגלל שרדפו אותם שם, נגיד, על רקע דתי או דברים כאלה. חלק פשוט רצו הזדמנות חדשה. חלק נשלחו לשם על ידי הממשלה שלהם בשביל להקים אימפריה מעבר לים - כל אחד והסיבה שלו.
ובא לי להגיד שהקולוניאליזם נראה הרבה פעמים ככה, זה לא איזה החלטה ממשלתית מכוונת, אלא כל מיני אנשים שפשוט מהגרים ומשנים את המציאות במקום החדש שהם מגיעים אליו.
המהגרים הביאו איתם כל מיני דברים חדשים לעולם החדש - הם הביאו איתם רובים, הם הביאו איתם צמחים שלא היו שם קודם ובעלי חיים, אבל בעיקר הם הביאו איתם מחלות - מחלות כמו דבר והמגפה השחורה ואבעבועות רוח, דברים שהאינדיאנים המקומיים מעולם לא נחשפו אליהם, והמחלות הללו התפשטו בקרב האינדיאנים וחיסלו משהו כמו 90% מהם. ולכן, גם אם הלבנים לא עשו ממש רצח עם באינדיאנים, הם בסופו של דבר הובילו למותה של כמעט כל האוכלוסייה הזאת.
עכשיו, למרות שאמריקה הייתה ארץ החלומות ואירופאים היגרו לשם במיוחד, עדיין תנאי המחייה שם היו קשים מאוד ובדרך כלל, מה שמתיישבים קולוניאליסטים עושים כשהם רוצים להקל על החיים של עצמם, זה לשעבד את האוכלוסייה המקומית ולהשתמש בה בתור כוח עבודה זול. אבל לצערם רוב האוכלוסייה המקומית פשוט מתה בגלל המגפות והמחלות.
אז הפתרון היצירתי של הלבנים באמריקה, וזה לא רק היה בצפון אמריקה זה היה גם בדרום אמריקה, היה להביא עבדים מאפריקה בספינות. וככה החלה תעשיית סחר בעבדים שהתחילה באפריקה, שמה שבטים מקומיים וסוחרים ערביים חטפו את האוכלוסייה המקומית, העלו אותם על ספינות שבדרך כלל היו פורטוגזיות או הולנדיות, ומכרו אותם למתיישבים באמריקה, בעולם החדש. וככה באמריקה פתאום יש לנו לבנים ושחורים, שהם העבדים של הלבנים. יפה. אז בואו נעשה רגע קאט.
היה לנו את כל המושבות האלה בחוף המזרחי, היו שם הולנדים ושוודים ובריטים וצרפתים והכול, וכמו תמיד בהיסטוריה הקולוניאליסטית של העולם, באיזשהו שלב הבריטים השתלטו על הכול. הבריטים פשוט כבשו את כל החוף המזרחי והחליטו שהוא שלהם. אחרי שהבריטים כבשו את המושבות הם התחילו לפתח אותם באופן אינטנסיבי - הם שיפרו שם את הכלכלה, והגדילו שם את האוכלוסייה, וסללו דרכים, והקימו בנקים, וככה המושבות האלה גדלו מסביבות האלפיים איש במהלך המאה ה-17 למשהו כמו שני מיליון איש באמצע-סוף המאה ה-18, ובשלב מסוים האוכלוסייה המקומית שם התחילה להרגיש בבית, זה כבר לא היו מהגרים שהגיעו רק עכשיו מאירופה, אלא הרבה מהם נולדו שם וגם הסבים שלהם נולדו שם.
בקיצור, אותם מתיישבים הפסיקו להרגיש כמו בריטים והתחילו להרגיש כמו משהו אחר, כמו אמריקאים. חוץ מזה, הם התחילו להתבאס על השלטון הבריטי בגלל שהם לא היו מרוצים משני דברים מרכזיים - הם לא אהבו שהבריטים לוקחים מהם כל כך הרבה מיסים, וחוץ מזה, הם הרגישו שהם לא מספיק מיוצגים, זאת אומרת שאין להם מספיק השפעה פוליטית על החיים של עצמם. ההחלטות מתקבלות בבריטניה, בפרלמנט בלונדון או על ידי המלך. וככה, כמו אש בשדה קוצים, התחילה להתפשט הסיסמה "No taxation without representation", או בעברית, "אין מיסוי ללא ייצוג". ואני מתנצל מראש על המבטא המאוד ישראלי שיש לי באנגלית.
מפה לשם, כל הסיפור הזה של המיסוי יתר וחוסר הייצוג הובילו לתסיסה מאוד גדולה במושבות, תסיסה שבאה לידי ביטוי במסיבת התה של בוסטון, אירוע שבו המתיישבים האמריקאים זרקו לים משהו כמו 40 טון של תה וגרמו להפסדים כספיים גדולים מאוד לאימפריה הבריטית.
עכשיו, על פניו זה לא נשמע כמו אירוע כזה גדול, זה פשוט היה האירוע המשמעותי הראשון. אבל הדבר הזה הוביל לכך ששלוש שנים לאחר מכן התחילה מלחמת העצמאות האמריקאית. אז מה שבעצם קרה במלחמת העצמאות האמריקאית זה ש-13 מושבות בריטיות החליטו שנשבר להן והן מכריזות על עצמאות - מקימות מדינה חדשה, ארצות הברית.
הבריטים לא ממש אהבו את ההכרזה והם פשוט תפסו אותה כמרד, מרד של המושבות, כי זה בתכל'ס מה שזה היה. אפילו המנהיג הגדול של אותן מדינות מורדות היה פעם גנרל בריטי, קראו לו ג'ורג' וושינגטון. על פניו, אין שום סיבה שהצבא הקטן ברשות ג'ורג' וושינגטון ינצח את האימפריה הבריטית, אבל לאמריקאים היו שני יתרונות מרכזיים.
היתרון הראשון זה שהם שלטו בשטח - לבריטים היה צי מאוד חזק, אבל לא היה להם כל כך אחיזה בתוך אמריקה.
ואילו היתרון השני, שהיה בתכל'ס משמעותי יותר, היו שצרפת וספרד פשוט הצטרפו למלחמה לצד האמריקאים והביסו את האימפריה הבריטית. וככה האימפריה הבריטית נכנעה ל-13 המושבות וקיבלה את זה שהם מדינה עצמאית. וככה, פחות או יותר, נוסדה לה ארצות הברית של אמריקה - 13 מושבות בריטיות שהתמרדו בבריטים והקימו מדינה משל עצמן.
השנים הראשונות של ארצות הברית התאפיינו בהמון ויכוחים פוליטיים ואידיאולוגיים בנוגע לאיך המדינה הזאת תיראה. מי שהיו שותפים לכל הוויכוחים האלה היו מה שהאמריקאים מכנים "האבות המייסדים", ה-founding fathers - אנשים כמו ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון שניהלו ויכוחים עקרוניים עצומים על דברים כמו מיסוי ושלטון ריכוזי וחירות וכל מיני דברים כאלה. בסופו של דבר, הם האנשים שכתבו את החוקה האמריקאית ויצרו את המבנה הפוליטי של אמריקה, הדברים שנדבר עליהם יותר בסוף הפרק.
טוב, אז בואו ונמשיך לדבר על ההיסטוריה של ארצות הברית ונדבר על התקופה של המחצית הראשונה של המאה ה-19, זאת אומרת, מ-1800 עד 1850. בתקופה הזאת ארצות הברית הייתה מדינה יחסית חלשה ויחסית קטנה אבל היא מאוד ניסתה לשנות את הדבר הזה ולהיות יותר חזקה ויותר גדולה. ולכן בתקופה הזאת ארצות הברית דגלה בשני עקרונות מדיניים שונים: העיקרון הראשון הוא ההתפשטות מערבה, זאת אומרת שארצות הברית שאפה להתקדם כמה שיותר מערבה עד שהיא תגיעה לחוף המערבי, זאת אומרת, אזור קליפורניה.
הדבר השני נקרא דוקטרינת מונרו, שזה בעצם משהו שקבע הנשיא ג'יימס מונרו, והוא אמר לאירופאים שאין להם מה לחפש באמריקה, אמריקה שייכת לאמריקאים וכדאי שהם יעופו משם די מהר. ושני הדברים האלה, דוקטרינת מונרו וההתפשטות מערבה, הובילו את המדיניות האמריקאית במהלך תחילת המאה ה-19.
האמריקאים קנו את כל מרכז ארצות הברית מצרפת בעסקת לואיזיאנה, וחוץ מאותה עסקה שהכפילה פחות או יותר את הגודל של ארצות הברית, אז האמריקאים עשו עוד כל מיני דברים כמו להילחם עם מקסיקו ולכבוש ממנה שטחים, לספח את טקסס, שהייתה סוג של מדינה עצמאית. האמריקאים גם כבשו את פלורידה מהספרדים ויותר מאוחר קנו את אלסקה מהרוסים. כן, אלסקה הייתה רוסית.
בקיצור, תוך 50 שנה ארצות הברית הפכה ממדינה קטנה שפרוסה רק על החוף המזרחי של ארצות הברית למדינה בגודל של ארצות הברית של היום, מדינה ענקית. אבל המדינה הענקית הזאת שנוצרה כל כך מהר והתפשטה כל כך מהר לא הייתה מדינה אחת, אלא אוסף של מדינות שקשורות אחת לשנייה בכל מיני בריתות.
כן היה שם את השלטון המרכזי, השלטון הפדרלי, נשיא אחד ששלט כביכול בכל המדינה, אבל הפערים בין האזורים השונים בארצות הברית היו עצומים. צפון ארצות הברית היה אזור יותר תעשייתי ויותר מודרני, ואילו הדרום היה חקלאי ומסורתי. הרבה ממדינות הדרום התבססו כמעט אך ורק על חקלאות ועל גידול כותנה, ולכן הם העסיקו הרבה מאוד עבדים, ואילו הצפון, הצפון אסר על עבדים באיזשהו שלב, זה לא היה חוקי שם.
במקביל לניתוק בין הצפון לדרום קרו עוד כל מיני תהליכים מעניינים בארצות הברית באותה תקופה. התקופה הזאת הייתה שיא המהפכה התעשייתית, ומסילות רכבת ומפעלים צצו בכל מקום ברחבי ארצות הברית. בנוסף, המאה ה-19 הייתה תקופה שאנחנו מכירים אותה ממערבונים, זאת הייתה תקופה של המערב הפרוע, שקרה בתכל'ס בגלל שהרבה מאוד אמריקאים היגרו למערב ארצות הברית, בעצם לאזור קליפורניה. חלק עשו את זה פשוט כי הם רצו מקום לגור בו, וחלק חיפשו זהב. בקיצור, גם אם הבנתם וגם אם לא, התקופה הזאת הייתה מוטרפת. ארצות הברית הכפילה את הגודל שלה פי איזה חמש, המדינה הייתה מפורקת לחלקים שהיו שונים לחלוטין אחד מהשני, חלק תמכו בעבדות, חלק התנגדו לעבדות. באותו הזמן היה המהפכה התעשייתית ואת המערב הפרוע. בקיצור, בלגן.
וכל הבלגן הזה התפוצץ לארצות הברית בפנים כשב-1861 נבחר לראשונה נשיא רפובליקני לתפקיד. לנשיא הזה קראו אברהם לינקולן או Abraham Lincoln, ומיד לאחר שהוא נבחר פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית. אבל על זה ועל שאר ההיסטוריה המודרנית של ארצות הברית נדבר בחלק הבא.
[מוזיקה]
אז בואו ונדבר על מלחמת האזרחים האמריקנית, בואו וננסה לעשות תקציר לאירוע הזה. בשנת 1860 נבחר אברהם לינקולן, אייב לינקלן, לנשיאות ארצות הברית. במהלך הקמפיין שלו לנשיאות הוא אמר שהוא מתנגד להרחבת העבדות למדינות הצפון. זאת אומרת, הוא לא אמר שהוא הולך לבטל את כל העבדות בארצות הברית, אבל עדיין, זה כנראה היה מספיק, כי אחרי שהוא נבחר מדינות דרום ארצות הברית פרשו מארצות הברית והקימו מדינה חדשה - קונפדרציית מדינות אמריקה, או בקיצור, הקונפדרציה. מדינות הצפון ראו במה שמדינות הדרום עשו כמעשה בגידה ומאותו רגע התחילה מלחמה נוראית בין הצפון לדרום. מלחמה כל כך מזעזעת שיש שמשווים אותה למלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה.
היא גם נחשבת לאחת המלחמות המודרניות הראשונות - המלחמה הראשונה, פחות או יותר, שהשתמשו בה בהיקף נרחב ברכבות ובטלגרף, ובייצור המונים במפעלים, בקיצור, זוועת עולם. אני לא אכנס עכשיו לכל הפרטים של המלחמה ואיזה קרבות התנהלו שם, אבל אני כן אגיד שהצפון עשה שני מהלכים שהתבררו בעתיד בתור מאוד חכמים.
הדבר הראשון שהם עשו זה מצור ימי על דרום ארצות הברית וככה הם מנעו מדרום ארצות הברית לייצא כותנה ופחות או יותר הקריסו את הכלכלה שלהם. הדבר השני שהם עשו זה לכבוש את המיסיסיפי וככה הם פיצלו את דרום ארצות הברית לשניים, דבר שהיה כנראה מאוד נכון אסטרטגית. ומה לגבי תוצאות המלחמה?
אז המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ לצפון, דבר שהוביל גם לביטול העבדות בכל ארצות הברית. אבל אי אפשר לדבר על המלחמה הזאת בלי להזכיר את האבדות - במלחמה נהרגו כחצי מיליון אמריקאים, והיא נחשבת למלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית. כן, הכי קטלנית. נהרגו במלחמת האזרחים האמריקאית יותר אזרחים אמריקאים מאשר במלחמת העולם הראשונה והשנייה יחדיו. מספר מטורף של כ-30% מהגברים הלבנים בקונפדרציה נהרגו במלחמה, זאת אומרת, כל גבר שלישי נהרג במלחמה. זה מטורף.
מלחמת האזרחים האמריקנית הסתיימה ב-9 באפריל 1865, וחמישה ימים לאחר מכן נרצח נשיא ארה"ב אברהם לינקולן על ידי מתנקש בשם ג'ון וילקס בות' שהיה תומך הדרום. ההתנקשות הזאת הותירה את ארה"ב בתדהמה. ארה"ב איבדה את הנשיא שהיסטוריונים מגדירים בתור הנשיא הטוב בתולדותיה, נשיא שהצליח לקחת מדינה מפורקת לחלוטין ולבנות אותה מחדש, וכל זאת תוך כדי קידום של ערכים כמו דמוקרטיה, שוויון וחירות.
יש שאומרים שנאום גטיסברג, שאותו נשא במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, הוא אחד הנאומים הטובים בהיסטוריה. לא אוכל להגיד כאן את התוכן המלא של הנאום, אבל אצטט מתוכו את השורה הידועה ביותר, זאת שמזקקת את כל מהותה של הדמוקרטיה בכמה מילים. באותה שורה מפורסמת הגדיר נשיא ארה"ב את הדמוקרטיה בתור ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם. באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב, פשוט אני לא נשמע באנגלית יותר טוב, אבל מה שהוא אומר באנגלית זה "government of the people, by the people, for the people".
ועכשיו נעזוב את מלחמת האזרחים האמריקאית ונתקדם הלאה, לעבר העתיד. אחרי המלחמה האמריקאים היו צריכים לשקם את המדינה שלהם במשך משהו כמו שני עשורים, ובמקביל לשיקום התחילה להתפתח תעשייה מאוד רצינית בארצות הברית. ארצות הברית הפכה להיות לאט-לאט למעצמה תעשייתית קפיטליסטית, כמו שאנחנו מכירים אותה היום. תקופה זו מוכרת גם בתור התקופה של "הברונים השודדים", שזה בעצם סוג של טייקונים של המאה ה-19.
בקיצור, אפשר להגיד ש-50 השנים שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית היו שנים מעצבות, שנים שבה אמריקה התחילה לקבל את האופי שכולנו מכירים.
זה היה סוף תקופת המערב הפרוע, ובניו יורק התחילו להיות כל מיני דברים כמו ג'אז, ותומאס אדיסון המציא באותה תקופה את הקולנוע ואת נורת החשמל, ובקיצור, אמריקה התחילה להיות דומה לאמריקה של הסרטים, כמו שאנחנו מכירים אותה. מה עוד אפשר להגיד על התקופה הזאת?
אז מבחינת יחסי שחורים-לבנים, המצב היה יותר טוב מזה שהיה בתקופת העבדות, אבל הוא עדיין לא היה טוב. המדיניות הרשמית נקראה "נפרד אך שווה". בפועל, לא היה שם שום שוויון. וחוץ מזה שלא הייתה שם עבדות, אז שאר הדברים נראו די אותו דבר.
עוד דבר שהתרחש באותה תקופה זה מה שנקרא האימפריאליזם האמריקני. זאת אומרת שהאמריקאים התחילו לזנוח את דוקטרינת מונרו שאמרה שהם מתעסקים רק בעניינים של ארצות הברית, והם התחילו לפזול החוצה, בעיקר לאזור של האוקיינוס השקט. האמריקאים השתלטו על כל מיני איים באוקיינוס השקט כמו הוואי וכבשו את הפיליפינים מספרד. כן, הפיליפינים היו בשליטה ספרדית ואז אמריקאית.
חוץ מזה, האמריקאים התחילו להתערב במה שקורה במדינות אחרות סביבן כמו פנמה וקובה, והתחילו להשתלט שם על כל מיני אזורים. בקיצור, הם התחילו להיות אמריקאים כמו שאנחנו מכירים אותם, מעורבים בפוליטיקה של כל העולם.
אבל היה מקום אחד שאמריקאים לא רצו להיות מעורבים בו, והמקום הזה הוא אירופה. וב-1914 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, האמריקאים הכריזו שהם ניטרליים. הם לא רוצים להיות חלק מהדבר הזה, מה להם ולמלחמה בין גרמניה ואוסטרו הונגריה לצרפת ובריטניה? זה לא קשור אליהם.
וכך היה. האמריקאים לא רצו להיכנס למלחמה הזאת. הם כן קצת תמכו בצד של הבריטים כי היה להם כל מיני קשרים היסטוריים איתם והם דיברו את אותה שפה ועזרו להם כלכלית, אבל הם לא רצו להילחם לצידם. כל הדבר הזה השתנה ב-1917 כשגרמניה התחילה להטביע צוללות אמריקאיות באוקיינוס האטלנטי. מאותו רגע, דעת הקהל האמריקנית, שעד עכשיו הייתה נגד המלחמה, התהפכה, וגרמה לנשיא וודרו ווילסון להכריז מלחמה על גרמניה.
וככה, מפה לשם, מבלי שהתכוונה, ארצות הברית מצאה את עצמה בתפקיד שהיא תמשיך בו כמאה שנה לאחר מכן, השוטר של העולם. אפשר להגיד שכניסתה של ארצות הברית למלחמה היא זו שהכריעה את הכף וגרמה לגרמנים להפסיד. לא בגלל שארצות הברית הייתה כל כך חזקה באותה תקופה כמו שפשוט הכוחות המקומיים שנלחמו כבר ארבע שנים היו מותשים לחלוטין.
בכל מקרה, ארצות הברית יצאה מהמלחמה הזאת במעמד שהיא אף פעם לא הייתה בו. ארצות הברית הפכה להיות האימפריה המרכזית בעולם. לפני אותה תקופה היא תמיד הייתה בצילן של האימפריות האירופאיות, כמו צרפת ובריטניה וגרמניה, אבל אחרי המלחמה המעמד שלה התחזק משמעותית.
התקופה שבין שתי המלחמות, אחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני מלחמת העולם השנייה הייתה קצת מוזרה לארצות הברית. זאת הייתה תקופה של פריחה כלכלית שהסתיימה במשבר כלכלי כל כך גדול שגרם לאנשים לקפוץ מהגג.
זאת גם הייתה תקופה של ניגודים מאוד גדולים - מצד אחד, זאת התקופה שבה פרחה המתירנות האמריקאית, הוליווד פרחה ומוזיקת הג'אז, ובמקביל זאת הייתה תקופה מאוד שמרנית ונחקקו חוקים נגד אלכוהול, חוקי היובש, חוקים שהובילו לעלייתה של המאפיה האמריקאית. ובגלל שאנחנו מדברים על תקופה כבר מאוד מודרנית, התקופה של לפני מאה שנה, אז היו כבר המון התפתחויות טכנולוגיות - התחילו להיכנס מכוניות ומטוסים, ובכל בית היה רדיו, ממש כמו היום, רק בלי סמארטפונים.
ואז, כ-20 שנה לאחר שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה, באירופה שוב התחיל בלגן. וגם הפעם, ארצות הברית רצתה להישאר ניטרלית, היא לא רצתה את הבלגן הזה אבל אף אחד לא שאל אותם, ובשנת 1941 היפנים הפציצו את נמל פרל הרבור שבהוואי, מה שהוביל בסופו של דבר לזה שארצות הברית תצטרף למלחמה כנגד היפנים והגרמנים, תפלוש לאירופה, וכמובן תטיל על יפן שתי פצצות אטום.
אחרי מלחמת העולם השנייה ארצות הברית כבר לא הייתה המעצמה היחידה כמו שהייתה אחרי מלחמת העולם הראשונה. הייתה לה אויבת, אויבת גדולה, ואני מדבר כמובן על ברית המועצות שיצאה גם היא מנצחת במלחמת העולם השנייה. ומאותו רגע שהמלחמה הסתיימה, נפתחה מלחמה אחרת - המלחמה הקרה, בה ברית המועצות וארצות הברית לא נלחמו ישירות אחת בשנייה, אבל אגרו מספיק נשק גרעיני שאם מלחמה כזאת הייתה קורית, אז היא הייתה יכולה להרוס את כל העולם.
אז אמרנו שהמלחמה הקרה לא כללה התנגשות ישירה בין ארצות הברית לבין רוסיה, ברית המועצות. אבל מה היא כן כללה? אז היא כללה המון המון מתחים. היה שם הרבה מאוד סיפורי ריגול וכמעט משברים כמו משבר הטילים בקובה. וחוץ מזה היא כן כללה כל מיני מלחמות, מלחמות עקיפות, לא מלחמות ישירות. נגיד מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם אלה מלחמות שנמצאות בתוך המסגרת הכוללת של המלחמה הקרה. בשתי המלחמות הללו האמריקאים נלחמו בקומוניסטים שנתמכו על ידי ברית המועצות. כן זה מסובך, זה משעמם, אבל זה מה שקרה.
עוד חזית של המלחמה הקרה הייתה בכלל בחלל - ארצות הברית וברית המועצות התחרו ביניהן מי תגיע יותר מהר לירח ומי תגיע ראשונה לחלל. אז ברית המועצות שיגרה את החללית הראשונה, אבל ארצות הברית הייתה הראשונה שדרכה על הירח. תשאלו אותי למה הם עשו את התחרות הזאת, מי יגיע ראשון לירח? אז זה בעיקר היה עניין של אגו ויוקרה. אתם מכירים את זה, זה תחרות למי יש יותר גדול, רק בין הנשיאים של המעצמות הכי גדולות בעולם.
בכל מקרה, בשנות ה-90 ברית המועצות התפרקה לחתיכות, ומאותו רגע ארצות הברית הייתה אמורה להיות המעצמה היחידה בעולם, הדמוקרטיה שניצחה, וכולם ציפו שלאחר שהמלחמה הקרה תסתיים, כולם יחיו בשלום ובהרמוניה ובקפיטליזם. אבל אנחנו מדברים על התקופה שאנחנו חיים בה, ואנחנו יודעים איך היא נראית.
ונראה לי שזאת הזדמנות נהדרת לעבור ולדבר על הפוליטיקה האמריקאית.
[מוזיקה]
בשביל להבין כמו שצריך את הפוליטיקה האמריקאית היינו צריכים להבין את ההיסטוריה האמריקאית. וזה עובד גם להפך, בשביל להבין את ההיסטוריה האמריקאית צריך להבין קצת בפוליטיקה האמריקאית. ובשביל לדבר על הפוליטיקה האמריקאית צריך לדבר על המבנה הפוליטי באמריקה, והמבנה הזה מבוסס על החוקה, החוקה האמריקאית, זו שנכתבה עם הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
אז מה היא בדיוק החוקה האמריקאית? מדובר במסמך שנכתב על ידי האבות המייסדים של ארצות הברית, והמסמך הזה בעצם מתאר את העקרונות המנחים של השלטון האמריקאי. שלושת החלקים הראשונים של המסמך מתייחסים להקמתן של שלוש רשויות - הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, דבר שאולי נשמע שגרתי למדי אבל היה מהפכני מאוד בזמנו.
החלק השני של החוקה מתייחס לכל מה שקשור לשלטון הפדרלי, זאת אומרת, לקשר שבין המדינות שמרכיבות את ארצות הברית לבין השלטון המרכזי.
ואילו החלק השלישי של המסמך הוא מגילת הזכויות, בו מתארים את זכויות האדם והאזרח בארצות הברית ומתארים בעצם את מגבלת השלטון כלפי האזרח, דבר שבאמת היה מאוד מהפכני והפך להיות סוג של מרכיב מרכזי בזהות האמריקאית, כל העניין הזה של חופש הפרט. וכמובן חופש הקניין, שגם מרכזי מאוד בהוויה האמריקאית.
אז הדברים שאמרתי עכשיו הם מה שמרכיבים את החוקה, אבל שווה אולי להגיד משהו לגבי השלטון שנוצר שם, מה בעצם המאפיינים שלו. אז אפשר להגיד במידה רבה של ביטחון שהעיקרון המנחה מאחורי כל המנגנון שליטה האמריקאי הוא ביזור סמכויות, זאת אומרת שלא רצו שלאף אחד יהיה כוח מאוד מאוד חזק. זאת אומרת שבניגוד לכל השיח הישראלי שמדבר על משילות ומשילות וזה שהממשלה לא מצליחה לבצע את הדברים, אז באמריקה השיח הוא הרבה פעמים הפוך - המטרה של הדמוקרטיה היא הרבה פעמים להגביל את הממשלה כי הממשלה היא מה שמפחיד, כי היא זו ששולטת באזרחים. וככה נוצר מנגנון שגם את האיש הכי חזק בעולם, נשיא ארה"ב, אפשר להגביל, והסנאט והקונגרס יכולים להדיח אותו, וכל מיני החלטות יכולות להתבטל על ידי בית המשפט, ולנשיא יש השפעה על בית המשפט כי הוא זה שממנה את השופטים ביחד עם הקונגרס והסנאט, ובקיצור, כל המנגנון נועד לסנדל את עצמו. להיות כמה שפחות יעיל, ורק על ידי קונצנזוס מאוד מאוד רחב אפשר לשנות דברים בארה"ב.
אוקיי, אז זה פחות או יותר המבנה השלטוני האמריקאי, זאת אומרת, המסגרת הפוליטית, שהבנו שהיא נועדה במכוון לא לתפקד. אבל מה לגבי הפוליטיקה האמריקאית עצמה, זאת אומרת, איך שאנשים נבחרים ומפלגות ודברים כאלה? אז גם כאן הדבר הוא לא מאוד פשוט, ואולי זה נושא שיותר רלוונטי לדבר עליו עכשיו, שנייה לפני הבחירות בארה"ב.
אני לא יודע מתי אתם המאזינים שומעים את זה, אבל עוד שנייה יש את המרוץ בין ביידן לטראמפ. אז בקשר לזה, אולי הדבר שהכי כדאי לדבר עליו בהקשר של הפוליטיקה האמריקאית זה שהרוב לא בדיוק קובע, לפחות לא כמו בישראל. זאת אומרת שאם מועמד מקבל את מירב הקולות במרוץ לנשיאות, הוא לא בהכרח ינצח - הילרי קלינטון זכתה ביותר קולות מטראמפ, אבל הפסידה במרוץ לנשיאות. אז איך זה כן עובד?
אפשר להגיד שבאופן פשטני המועמד האמריקאי לנשיאות לא צריך לזכות במירב הקולות, אלא במירב האלקטורים, הנציגים. האלקטורים הם 538 אנשים, נציגים, שמחולקים בין המדינות בארה"ב לפי מספר הנציגים שלהם בקונגרס ובסנאט. למדינות גדולות יותר יהיה יותר אלקטורים, ולמדינות קטנות יהיה פחות. לדוגמה, לקליפורניה יהיה עשרות אלקטורים ולויומינג יהיו שלושה.
אז בארה"ב המועמד לנשיאות זוכה בנשיאות אם הוא מקבל יותר אלקטורים מאשר המועמד השני, שזה בתכל'ס אומר שמי שזוכה ב-270 אלקטורים ומעלה זוכה בנשיאות. אז כל מדינה בעצם מצביעה בנפרד, ומי שזוכה במדינה מקבל את כל האלקטורים של המדינה, למעט במקרים מאוד חריגים, והדבר הזה יוצר מצב שבדרך כלל מי שמכריע את הנשיאות זה כמה מדינות שמכונות המדינות המתנדנדות, מדינות שהן לפעמים דמוקרטיות ולפעמים רפובליקניות. למה? כי במדינות כמו ניו יורק וקליפורניה הדמוקרטים תמיד מנצחים ולעומת זאת יש מדינות כמו אלסקה שבהם הרפובליקנים תמיד מנצחים, והדבר הזה מוביל לכך שרק מדינות כמו מישיגן או אוהיו, שלפעמים הן רפובליקניות ולפעמים הן דמוקרטיות, יכולות להכריע את הבחירות, כי הן אלו שיכולות ליצור איזה שהוא שוני. מקווה שהבנתם.
טוב, אז התחלתי לזרוק פה כל מיני מושגים כמו המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית. בארצות הברית יש שתי מפלגות, זאת מערכת דו-מפלגתית, בניגוד, נגיד, לישראל שיש מיליון מפלגות. בשנים האחרונות התקבע שהמפלגה הרפובליקנית היא מפלגת הימין האמריקאית והמפלגה הדמוקרטית היא מפלגת השמאל האמריקאית, אבל זה לא תמיד היה ככה. בעבר זו דווקא הייתה המפלגה הרפובליקנית בהנהגתו של לינקולן שהתנגדה לעבדות, לעומת המפלגה הדמוקרטית.
בכל מקרה, מאז שנות ה-70 פחות או יותר נוצרה משוואה שהמפלגה הרפובליקנית מייצגת את השמרנים ואת הלבנים, ואילו המפלגה הדמוקרטית יותר מייצגת את האליטה התרבותית יחד עם המיעוטים, זאת אומרת, השחורים וההיספנים. כמובן שאני מדבר פה בהכללות גסות, ויש שחורים שתומכים במפלגה הרפובליקנית, ויש דתיים שתומכים בדמוקרטים, אבל עדיין, זאת פחות או יותר התמונה.
חשוב להגיד גם, שהימין והשמאל האמריקאי זה לא בדיוק כמו שאנחנו חושבים על זה בישראל, זה לא נוגע בדרך כלל לסוגיות ביטחון אלא יותר לסוגיות של כלכלה וזהות. אבל אני לא מומחה לפוליטיקה האמריקאית, ובוא ניתן למישהו שהוא כן מומחה לפוליטיקה האמריקאית לדבר.
[מוזיקה]
טוב, עכשיו אני רוצה להזמין את רותם, רותם אורג מהוושינגטון אקספרס, שידבר איתכם ואיתי על הזרמים השונים בפוליטיקה האמריקאית.
יובל: טוב, מה נשמע רותם, מה קורה? מתרגש לקראת הבחירות?
רותם: אני בסדר גמור, תודה רבה. אני כבר שנה מתרגש לקראת הבחירות האלה, ועכשיו על אחת כמה וכמה כשאנחנו הולכים ומתקרבים.
יובל: טוב אז רותם, ספר לנו קצת על מה שקורה שם.
רותם: טוב, אז יובל, באמת כמו שציינת, המערכת הפוליטית האמריקאית היא מערכת פוליטית דו-מפלגתית שיש בה שתי מפלגות שבגדול מייצגות את שני הזרמים בפוליטיקה, הזרם השמרני והזרם הליברלי. אבל כשמדובר במדינה כל כך גדולה וכל כך מגוונת זה כמעט בלתי אפשרי שבאמת יתקיימו בה רק שתי מפלגות שמייצגות רק שני זרמים, ואני רוצה לדבר קצת על הזרמים השונים או תת-הזרמים בתוך שתי המפלגות האלה, ואני רוצה דווקא להתחיל מהמפלגה הרפובליקנית.
אם הזכרת מקודם, אז החלוקה הפוליטית בין רפובליקנים ודמוקרטים היא בין אדום וכחול, אלה הצבעים שבעצם מייצגים את המפלגות האלה, אז הרפובליקנים נכון לתאר אותה כמפלגה של 50 גוונים של אדום. בין הגוונים האלה יש בין היתר בדלנים, שאומרים שאמריקה צריכה להתכנס לזירה הפנימית שלה ולא להיות מעורבת בעולם, ויש נאו-קונסרבטיביים שתומכים בהפלת משטרים רודניים וכינון משטרים דמוקרטיים במקומם. יש שם תומכי סחר חופשי ויש מתנגדי סחר חופשי. יש חסידי עליונות לבנה ואפילו גזענים, ויש כאלה שהם סתם חסידי תיאוריות קונספירציה כמו קיו אנון (QAnon), שאומרת שהדמוקרטים מנהלים כת של פדופילים ממרתפי פיצריות בוושינגטון.
אחד הפערים, בעצם, שהכי בולטים בתוך המפלגה הרפובליקנית הוא בתחום החברתי, כשמצד אחד יש לנו אוונגליסטים שהם אנשים דתיים מאוד, שמפרשים את כתבי הקודש כלשונם ומקדמים מדיניות מאוד שמרנית בתחומים של איסור על הפלות או הגבלת זכויות של הקהילה הגאה, כאשר האוונגליסט הבולט ביותר על המפה הפוליטית כיום הוא סגן הנשיא מייק פנס. ומצד שני, יש לנו ליברטיאנים שמאמינים בשחרור כמעט מוחלט של האזרח מכל התערבות ממשלתית ולא רואים שום צורך בהגבלה על זכות האישה על גופה, לצורך העניין, או על הזכויות של הקהילה הגאה.
בצד השני של המפה יש את המפלגה הדמוקרטית, ואצלם זה פחות נכון לתאר את זה כ-50 גוונים, ויותר כמו שני מחנות בתוך המפלגה. אחד המחנות האלה הוא מחנה המתון, או כמו שהדמוקרטים אוהבים לקרוא לו 'המרכז-שמאל', שהגישה הבסיסית שלו לשאלות של חברה וכלכלה זה שהשיטה האמריקאית בסך הכל עובדת. יש בעיות, יש פערים חברתיים, אבל הדרך הנכונה לטפל בהם היא על ידי צעדים מתונים בתחומי החברה והכלכלה, כמו למשל העלאה זהירה של המיסוי על העשירים, או הצעה של אופציה ציבורית כך שכל אזרח יוכל לרכוש ביטוח בריאות.
למה הצעדים האלה מתונים? כי הם מתונים בהשוואה למחנה השני, שנקרא המחנה הפרוגרסיבי. המחנה הפרוגרסיבי מציע שינויים מרחיקי לכת באופן שבו החברה והכלכלה האמריקניות פועלות, זה מתבטא הכי טוב בתחום של ביטוח הבריאות, שם המחנה הפרוגרסיבי מציע תוכניות שנקראות 'Medicare for All' שבהן הממשלה תספק ביטוח בריאות ממלכתי, באיכות גבוהה, לכל אזרח, בדומה לזה שמוענק במדינות דמוקרטיות רבות, ביניהן גם ישראל.
עכשיו, למה הצעת מדיניות כזו, שנשמעת לפחות לישראלי הממוצע כמו איזשהו רעיון בסך הכל סביר, היא נחשבת רדיקלית בפוליטיקה האמריקנית? כיוון שהפוליטיקה האמריקנית והחברה האמריקנית בסך הכל מקדשות את עיקרון החירות שמתבטא בזה שלכולם תהיה הזדמנות שווה, או לפחות השאיפה לזה שלכולם תהיה הזדמנות שווה. והצעות, כמו ביטוח בריאות ממלכתי לכולם, מקדשות את העיקרון של תוצאות שווות, שכולם יזכו ליהנות מביטוח באותה רמה. זה משהו שחותר תחת חלק גדול מהאתוס האמריקאי.
אז מה בעצם המקום כרגע של הזרמים השונים האלה בתוך הפוליטיקה האמריקנית? אצל הדמוקרטים מדובר במאבק מתמשך. אמנם המועמד לנשיאות, ג'ו ביידן, והסגנית שלו, קמלה האריס, שייכים לזרם המתון, למחנה המרכז-שמאל, בהתאם גם המדיניות שהם מתכוונים להציע, אבל הפלג היותר פרוגרסיבי במפלגה שלהם כל הזמן מזנב בהם לאמץ מדיניות שוויונית יותר, מתקדמת יותר וסוציאל-דמוקרטית יותר. ככה שמדובר במאבק שהוא מתמשך והוא יתעצם, גם אם ג'ו ביידן ייכנס לבית הלבן.
במפלגה הרפובליקנית, כל הזרמים השונים שנאבקים זה בזה על השפעה, בסופו של דבר, כולם נמשכים אחרי המעצב המרכזי של המדיניות הרפובליקנית, שהוא כמובן הנשיא טראמפ. בצמרת המפלגה הרפובליקנית היום יש אוונגליסטים וליברטיאנים, יש ליברליים ותומכי עליונות לבנה, יש תומכי סחר ומתנגדי סחר, ובסוף-בסוף, כולם מיישרים קו עם מה שהנשיא טראמפ רוצה.
יובל: תודה רבה לך רותם, זה היה באמת מלמד ומעניין. אני רוצה להמליץ לכולכם להיכנס לדף הפייסבוק של וושינגטון אקספרס, לדעתי יש לו גם טוויטר ואינסטגרם, והוא נותן שם פרשנויות מהממות לפוליטיקה האמריקאית, כל מי שזה קצת מעניין אותו כדאי שיתחיל לעקוב אחרי הוושינגטון אקספרס.
ועם הפרשנות הזו נסיים את פרק 15 של חור בהשכלה.
אני רוצה כמובן להזכיר לכם שמדובר בספיישל בעל שני חלקים והפרק הבא גם יעסוק בארצות הברית, פשוט בנושאים שיותר קשורים לכלכלה ותרבות ודמוגרפיה, ולדעתי הולך להיות פרק מרתק.
אני אגיד שוב תודה לרותם על זה שהוא ניאות להתארח פה בפרק, וגם על זה שהוא עזר לי עם התוכן ששמעתם בפרק הנוכחי.
וזהו, תודה רבה לכם, אני הייתי יובל שדה, תודה רבה לכם שהאזנתם לעוד פרק של חור בהשכלה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires