מה זה נימוסים? האם זה פשוט להגיד תודה ובבקשה בזמן ובמקום הנכון? לא בדיוק. האם נימוסים כבר לא רלוונטיים בשנת 2020? גם זה לא ממש נכון. האם לישראלים יש נימוסים? כן, אבל בעצם לא. סליחה, הנושא הזה ממש מבלבל. אני רוצה להזמין אתכם למסע בעקבות המנהגים הקטנים והמשונים שאנחנו עושים כל הזמן. איך נימוסים התפתחו? איך זה קשור לתורת המשחקים? מה הקשר בין לעיסת מזון לנשיקות ואיך זה קשור ל-"Manspreading" ו-"Chutzpah"? כל זאת ועוד בפרק המופלא על נימוסים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/04/2020.
שלום לכולם וברוכים הבאים לעוד פרק של 'חור בהשכלה'.
כאן יובל שדה ואני רוצה להזמין אתכם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו ולעקוב אחר דף הפייסבוק שלנו, שם תוכלו לקבל מידע נוסף על דברים שנאמרו בפרקים ותוכלו להשפיע בעצמכם על התכנים של הפרקים הבאים. יאללה, בואו נתחיל עוד פרק.
(מוזיקת פתיחה)
"העבודה בעולם העסקים הגלובלי כוללת בימינו יותר מסתם נסיעה בין אזורי זמן שונים. אחד הדברים החשובים בביצוע עסקים במדינות אחרות הוא הבנת המנהגים, הנימוסים וההליכות של המדינה המארחת".
את הציטוט הזה לקחתי מתוך כתבה של כלכליסט משנת 2011, די מזמן, שהכותרת שלה הוא (הערת המתמללת: הטעות במקור) "טיפ למשקיע: נימוסים והליכות ברחבי העולם".
בכתבה הזאת מדברים, בין היתר, על זה שביפן אתה צריך ללבוש חליפה, אם אתה רוצה לעשות עסקים, לנשים צריך להיות עקב נמוך, כדי לא להיות יותר גבוהות מהגברים, ושאסור בשום אופן לנגב את האף, לקנח אותו, מול המארחים היפנים. כמו כן, בכתבה מדברים על זה שברוסיה אסור לך לסרב למשקה, בצרפת צריך לשמור על התנהגות מאופקת ובהודו אסור בשום פנים ואופן לגעת בטעות בכף רגל של מישהו אחר.
אני חייב להודות שבאופן אישי זה מרגיש לי קצת מגוחך כל ההתעסקות הזאת בנימוסים, ואני מניח שזה משהו מאוד ישראלי, לבוז לכל הטקסים המיותרים האלה, ויש בזה גם משהו שהוא מרגיש קצת לא רלוונטי, כאילו אנחנו כבר לא בתקופה שזה כזה חשוב. אבל יכול להיות שאני טועה ואולי לנימוסים יש תפקיד חשוב ומשמעותי גם היום.
טוב, אז בפרק הזה נדבר על מה הם נימוסים ואיך הם נוצרו, ונדבר בכללי על נורמות לעומת חוקים. נדבר גם באופן ספציפי על הצדעות, לחיצות יד ונשיקות. כמובן שנדבר גם על הבדלי תרבויות ועל נימוסים במקומות שונים בעולם. ונסיים עם שני דברים שהם קשורים מאוד אחד לשני: הראשון הוא מה קורה כשעוברים על חוקי הנימוס, כשלא מתנהגים בנימוס, ומה יכולות להיות ההשלכות של זה, ונדבר על נימוס ישראלי, או יותר נכון, על חוצפה.
יאללה, בואו נתחיל.
(מעברון מוזיקלי)
נימוסים הם סוג של נורמות, ולכן לפני שנדבר על נימוסים אני רוצה לדבר כמה מילים, כמה משפטים, על נורמות ואיך הן נוצרות. נורמות הן כל ההתנהגויות בחברה שנתפסות כרגילות או נורמליות, ובגלל שנורמות הן תלויות חברה זה עושה אותן רלטיביות או יחסיות. זאת אומרת שיש לנו נורמה לכל חברה, לכל חברה יש את הצורה בה היא מתנהגת.
עכשיו, זה יכול להיות באמת ההבדל בהתנהגות שבין סין לארצות הברית, אבל זה יכול להיות גם ההבדל שבין קהל שצופה בכדורגל לעומת קהל שצופה בבלט.
עכשיו, נורמות הן לא רק רלטיביות, זאת אומרת הן לא משתנות רק בין מקום למקום, הן גם דינמיות, משתנות בזמן. הנורמות של 2020 שונות מאוד מהנורמות של 1930, ובתכל'ס הן גם שונות מאוד מהנורמות של 2005.
למה? כי המציאות השתנתה, וכשהמציאות משתנה, בני האדם מתאימים את עצמם אל המציאות. לדוגמה, ב-2019 כשהיית הולך לראיון עבודה היית לוחץ את היד למראיין. לעומת זאת, באפריל 2020 אתה כנראה לא תלחץ את היד למראיין כי ראיון העבודה יהיה בזום. זה נורמות שהשתנו, הן השתנו בגלל מציאות שהשתנתה.
אז איך נורמות נוצרות? הן נוצרות או בצורה טבעית או בצורה רשמית.
אז איך נורמות נוצרות בצורה טבעית? האמת שרוב ההסברים באים מהתחום של האבולוציה או אפילו תורת המשחקים. זאת אומרת שמדברים על איזושהי התנהגות שיש לה יתרון ולכן היא משתרשת בחברה. כמו שבאבולוציה הבעל חיים הכי מתאים שורד, אותו דבר בעולם הנורמות - ההתנהגות הכי נכונה והכי מתאימה היא ההתנהגות ששורדת.
אם אנחנו רוצים להסתכל על זה שנייה בפרספקטיבה של תורת המשחקים, אז יכול להיות, שאסטרטגיה טובה תהיה להיות נחמד, כי אם כולם יהיו נחמדים אז כולם ירוויחו, ויכול להיות שהאסטרטגיה הכי טובה היא להיות מניאק, כי בחברה של מניאקים אתה צריך להיות מניאק בשביל לשרוד. וככה גם נוצרות לנו נורמות שונות בחברות שונות.
אז דיברנו על איך נוצרות נורמות באופן טבעי. איך הן נוצרות באופן רשמי, לא טבעי?
זה כבר יותר פשוט, כי נורמות שנוצרות באופן רשמי הן נורמות שמוכתבות מלמעלה, נגיד על ידי חקיקה או על ידי שליט שפשוט מחליט עליהן. באותה מידה נורמות כאלה יכולות להיווצר גם בגלל חקיקה דתית, נגיד בהתאם לאיזשהו צו אלוהי.
עכשיו, אפשר לפתוח דיון שלם על מה ההבדל בין נורמות רשמיות לחוקים, ובכללי מה ההבדל בין נורמות לחוקים, אבל אנחנו לא נעשה את זה עכשיו כי אני רוצה לדבר על נורמות מסוג מסוים שהן כמובן נימוסים.
נימוסים הן נורמות שמתייחסות להתנהגות שבין אדם לחברו. זאת הגדרה די כללית ואולי גם לא ממצה, אבל אני מניח שכולכם יודעים על מה אני מדבר כשאני אומר נימוסים. נימוסים זה מתי להגיד שלום לבן אדם ומתי להגיד לו להתראות ומתי להגיד לו לבריאות. נימוסים זה גם לדעת מתי צריך לתת נשיקה בלחי ומתי לוחצים את היד. אבל נימוסים זה גם לדעת מתי להזמין בן אדם הביתה, וכשהוא בבית שלך אז גם לדעת מה להציע לו ומה עדיף מאוד שלא תציע לו כי זה לא סבבה ולא מקובל.
אני אוהב לחשוב על נימוסים בתור טקסים. טקסים קטנים של היום-יום, אבל לחלוטין טקסים. סוג של נהלים שאנחנו חייבים לעמוד בהם. או לא חייבים אם לא אכפת לנו, אבל לפחות מצפים מאיתנו שנעמוד בהם.
קודם דיברתי על איך נורמות נוצרות באופן טבעי, ונימוסים הם הרי סוג של נורמות ולכן גם הם נוצרים רק כשיש להם איזשהו יתרון. אבל איזה יתרון הישרדותי אנחנו מקבלים מנימוסים? למה זה בכלל עוזר לנו?
אז מסתבר שהיו כמה אנשים שהלכו וחקרו את זה. אחד מהם היה הנרי היצ'ינגס בספרו "האנגלים ונימוסיהם". היצ'ינגס טוען שהרבה מכללי הנימוס הבריטיים צמחו בגלל שהיה להם איזשהו יתרון. לדוגמה, היה כלל שאתה משאיר את הנשק שלך בכניסה לבית. היתרון במקרה הזה שהאורח שלך לא יהרוג אותך או ידקור אותך או יאיים עליך. יתרון משמעותי.
גם כללי נימוס כמו אסור להגיע מלוכלך לסעודה ואסור להתעטש למישהו אחר על הפנים, שהם נשמעים יחסית טריוויאליים, לא תמיד היו קיימים, והם התפתחו בשלב מסוים כדי לשמור על הבריאות, כי אנשים הבינו שיש איזשהו קשר לא ברור בין בריאות להיגיינה. ובאמת עד היום שניים מהתפקידים העיקריים של נימוסים הם שמירה על היגיינה והימנעות מאלימות.
אבל אלה לא התפקידים היחידים של נימוסים. נגיד, בחברות של נוודים, כמו הבדואים או המונגולים, יש בדרך כלל מנהגים שקשורים לאירוח. עכשיו, הייתי מספר לכם עוד על זה בעצמי אבל יש לי חבר שקוראים לו אבינועם שלדעתי יכול לספר את זה יותר טוב ממני.
אבינועם: "הייתי חודשיים במונגוליה. עכשיו במונגוליה יש מנהג שאפשר כאילו גם לשייך אותו בכלל לתרבות נוודית ולתרבות נודדת - במונגוליה הבית אמור להיות פתוח, זאת אומרת ה'גר', היורט, הוא צריך להיות פתוח, מבחינת נימוסים זה הבייסיק. למה זה הבייסיק? כי אדם שהוא עובר מנקודה לנקודה, הוא מתכנן את המסלול שלו ככה שהוא עובר דרך בתים מסוימים.
זאת אומרת, אין סופרים או חאנים בדרך, יש בית. ובבית הזה דרך קבע יש על השולחן כמה דברים לאכול, בדרך כלל יש חלב ויש חטיפי גבינה קשים כאלו, ומגעילים נורא, וזה כאילו מין סוג של הכנסת אורחים מונגולית כזאת שאתה פשוט יכול להיכנס לבית, לשבת, לאכול וזה טריוויאלי, גם אם אין אף אחד בבית שם.
זאת אומרת, המנהג הוא, הכי מנומס זה שתיכנס לבית בלי לדפוק, פשוט להיכנס ולאכול, קצת בשונה מן הנימוסים של היום שאתה צריך לדפוק בדרך כמובן לפני שאתה נכנס."
מה שאבינועם אומר לנו כאן בעצם זה שגם בתרבויות נוודים, נימוסים ומנהגים משרתים איזשהו אלמנט הישרדותי. בדיוק כמו ששמירה על היגיינה ומניעה של אלימות זה איזשהו צורך הישרדותי שהנימוסים משרתים. אבל, והאבל הזה חשוב, נימוסים לא משרתים רק איזשהו צורך הישרדותי. יש להם עוד תפקיד והוא קצת יותר שנוי במחלוקת - התפקיד הזה הוא לשמור על פער בין המעמדות.
אפשר להגיד שזה משהו מכוון מלמעלה, שהמעמדות העליונים רוצים לשמור על איזושהי הפרדה ביניהם לבין המעמדות שמתחתיהם. אפשר להגיד שזה פשוט קרה עם הזמן, אבל הפער הזה בין אנשים מנומסים לאנשים שלא יודעים איך להתנהג מכתיב הרבה פעמים את ההבדל המעמדי בחברה.
עכשיו, באמת קל לזהות את זה בחברות אירופאיות מסורתיות. בואו נגיד שכולנו יכולים לדמיין בריטי עשיר שקיבל חינוך מאוד-מאוד טוב ולמד באיטון קולג' והוא יודע בדיוק להשתמש בסכו"ם מתי שצריך, ולעומתו יש חוליגן אוהד כדורגל שפחות מקפיד על כללי הטקס, בוא נקרא לזה ככה.
עכשיו, אם ניקח את שני הבריטים האלה ונמחק מהם כל סממן זהותי אנחנו עדיין נראה את פערי ההתנהגות ביניהם ונדע די בקלות לאיזה מעמד כל אחד מהם שייך. עכשיו, אפשר להגיד שהתפקיד הזה של הנימוסים הוא ממש מוכוון כי הרבה פעמים האצולה או האליטה מלמדת את הטקסים הקטנים האלה במוסדות שלה. בבריטניה יש ממש שיעור נימוסים בחלק מבתי הספר.
עכשיו, כשאנחנו חושבים על זה בתור איזה משהו של בריטניה או חברה מסורתית אחרת כמו יפן אז זה מרגיש מאוד רחוק מאיתנו. אבל בתכל'ס גם בישראל יש את הדברים האלה, ותחשבו איך אתם מסתכלים הרבה פעמים על אנשים שמתבטאים, בין אם זה אנשים שמתבטאים בוולגריות ולצורך העניין עוקפים בתור או שזה אנשים שמתנסחים בצורה מאוד אינטלקטואלית, אולי אינטלקטואלית מדי.
כנראה שבכל אחד מהמקרים אתם ישר תכניסו את אותם אנשים לאיזושהי משבצת והרבה פעמים המשבצת הזאת היא מעמדית. ואם אנחנו מדברים על נימוסים בישראל או בכללי על נימוסים בהווה, שווה לשאול את השאלה האם נימוסים ב-2020 זה משהו שהוא עדיין רלוונטי או שזה משהו שייך לעבר.
בשנת 2008 אחד העיתונים הבריטיים ערך סקר. התוצאות הראו שיותר מחצי מהבריטים חושבים שחוסר נימוס זאת הבעיה הכי גדולה של האנושות כרגע. הבעיה העיקרית עם תוצאות הסקר זה שבכל עשור ובכל מאה חושבים בדיוק אותו דבר. וטענות דומות עלו באמצע המאה ה-20 ובסוף המאה ה-19, ואפילו במאה ה-16 כבר התלוננו על הנימוסים הגרועים של הצעירים.
אז מה אפשר להבין מזה? כנראה שהנימוסים לא מידרדרים אלא שהם פשוט משתנים והם נראים אחרת. אחת הטענות המעניינות בהקשר הזה היא שכל תרבות הפוליטיקלי קורקט, שדומיננטית מאוד בארצות הברית אבל מתפשטת לכל העולם, היא פשוט צורה חדשה של נימוסים והיא משרתת אפילו את אותן מטרות של הנימוסים המקוריים. היא משתדלת למנוע אלימות ובסופו של דבר יוצרת שיח מאוד מעמדי, במובן של דחייה של מי שלא משתמש בשיח של הפוליטיקלי קורקט מצד מי שכן. עכשיו, הפוליטיקלי קורקט היא לא הדוגמה היחידה של שימוש בנימוסים גם היום.
בזמן האחרון, לא זוכר בדיוק מתי, נערך קמפיין פרסומי שהפך להיות די ויראלי נגד התופעה של "מנספרדינג", גברים המפשקים את רגליהם באוטובוס ותופסים הרבה מאוד מרחב. עכשיו, אפשר לטעון שהקמפיין הזה מוצדק או שהוא לא מוצדק. זה בכלל לא משנה. הנקודה היא שמניעת מנספרדינג זה יצירה של נורמת נימוסים חדשה, ודוגמה מעולה לאיך נוצרים נימוסים חדשים בעולם שלנו, בעולם המודרני.
עכשיו, לפני שנעבור לדבר על דוגמאות ספציפיות של נימוסים ועל תרבויות, אני רוצה לדבר אולי כמה מילים על כל מה שקשור לאמת ושקר בנימוסים. זה אולי יגלוש בטעות לדיון פילוסופי אבל תהיו איתי רגע.
כשאנחנו משתמשים במילים, בשפה, אנחנו בדרך כלל עושים את זה בצורה של מסמן/מסומן. מה זאת אומרת? יש לנו איזושהי מילה, והמילה הזאת מתייחסת למשהו שקיים במרחב, ביקום. לדוגמה, המילה כלב מייצגת את החיה כלב. עכשיו, נימוסים הרבה פעמים חותרים תחת ההנחה הזאת, וזאת אחת ההנחות הכי בסיסיות בתקשורת האנושית. אז למה נימוסים חותרים בעצם תחת השפה ותחת ההבנה של מה זה אמת ומה זה שקר?
כי כשאנחנו יוצרים איזושהי נורמה, לצורך העניין מחנכים ילד להגיד תודה גם כאשר הוא לא באמת מודה, אז אנחנו מחנכים אותו לא להתכוון למה שהוא אומר. באותה מידה, כאשר אנחנו פונים למישהו ושואלים אותו 'מה נשמע' והוא עונה לנו ב'מה נשמע' ולא באמת מעניין אותנו לדעת מה קורה איתו אז אנחנו בעצם סוג של משקרים, כי אנחנו אומרים משהו אחד ואנחנו מתכוונים למשהו אחר. גם כשאנחנו מחנכים ילדים ואומרים להם מה לא כדאי להגיד, כמו נגיד, אסור להגיד למישהו שהוא מכוער למרות שהוא כן מכוער, אז אנחנו מחנכים אותם לא להגיד את האמת.
עכשיו, אפשר להגיד שזה סך הכל חיובי ושקר לבן משמש אותנו כדי לא לפגוע באנשים אחרים, אבל שווה לפחות להקדיש איזה דקת מחשבה לנקודה של מתי האמת חשובה לנו ומתי התקינות חשובה לנו והאם הנימוסים האלה לא הופכים את השפה והתקשורת שלנו לסוג של זיוף. אפשר אפילו להגיד שהם מעקרים את המילים שלנו מתוכן.
זהו, מקווה שלא איבדתי אתכם כי עכשיו אנחנו נדבר על ההתפתחות של נשיקות, הצדעות ולחיצות יד.
(מעברון מוזיקלי)
אז אכלתי לכם קצת את הראש בכל מה שקשור לנימוסים בהקשר הפילוסופי, תרבותי, איך הם התפתחו, ועכשיו ניגע בדברים שהם יותר פיקנטיים, איך נימוסים ספציפיים התפתחו ואיך הם נראים בתרבויות שונות. אני אומר שנתחיל עם המנהג הבסיסי ביותר שהוא לחיצות יד.
כמו מנהגים רבים, אין תיעוד מסודר של מתי אנשים התחילו ללחוץ אחד לשני את היד. התיעוד הכי מוקדם שאני הצלחתי למצוא זה תבליט מהמאה התשיעית לפני הספירה של מלך בבל לוחץ את היד למלך אשור.
בערך באותו הזמן, אולי טיפה אחרי, יש כבר תיעוד ביוון העתיקה של אנשים שלוחצים אחד לשני את היד. אבל היוונים והבבלים והאשורים לא היו לבד כי יש עדויות שטוענות שבכלל לחיצת היד התחילה מתימן ומשם היא הגיעה לערבים שהפיצו את זה לשאר העולם. עכשיו, איך המנהג הזה התפתח?
יש שתי טענות מרכזיות. הטענה הראשונה והיותר מקובלת טוענת שהושטת יד קדימה היא סוג של מחווה של "תראה, אין לי נשק. תראה שגם לך אין נשק". עכשיו, זה גם נשמע הגיוני כי היו הרבה פעמים שאנשים החביאו סכינים בשרוול באותה תקופה, בעיקר בתקופה הרומית. מצד שני, יש חוקרים שלוקחים את לחיצת היד לכיוון יותר דתי וטוענים שהושטת יד קדימה היא סוג של שבועה קדומה. אז אפשר להבין שלחיצת יד שירתה את הרצון להימנע מאלימות, אבל היא לא שירתה את הרצון של לשמור על היגיינה, ולחיצת יד נחשבת לאחד המנהגים הכי מפיצי מחלות שקיימים, אפילו יותר מנשיקות. עכשיו, אני תיארתי איך המנהג הזה התפתח באזור אירופה ובאזור המזרח התיכון, אבל מה לגבי שאר העולם?
אז האמת שעד הקולוניאליזם והגלובליזציה זה לא היה מנהג שהיה נהוג ברוב המדינות שהן לא אירופה והמזרח התיכון. אבל יש מנהגים שהם הרבה פעמים דומים, נגיד בשבטים מסוימים באפריקה נהוג ללחוץ את היד במהלך כל השיחה וברגע שאתה עוזב את היד של הבן אדם שאתה מדבר איתו אז אנשים אחרים יכולים להצטרף לשיחה. גם בסין ובקוריאה נהוג הרבה פעמים שלחיצת היד מתמשכת יותר מהכמה שניות שאנחנו רגילים בעולם המערבי, ולחיצת היד הזאת בדרך כלל תהיה חלשה יותר, וחשוב מאוד ללחוץ בהתחלה את היד של האדם הכי מבוגר בחדר.
יש שטוענים, שבעקבות וירוס הקורונה, נראה שלחיצת היד היא מנהג שילך ויעלם. לא יודע אם זה נכון, אבל אולי לא שווה להשקיע כל כך הרבה דקות שידור במנהג שהולך להיעלם, אז בואו נעבור לנשיקות.
מסתבר, וזה משהו שגיליתי רק בגלל התחקיר לפרק הזה, שיש תחום במדע שנקרא פילמטולוגיה והתחום הזה חוקר את הנשיקות. בדומה ללחיצות ידיים, החוקרים הפילמטולוגים חלוקים בדעתם לגבי איך המנהג של נשיקות התחיל, כאשר חלק מהחוקרים טוענים שזה מנהג שהוא תרבותי לחלוטין והמציאו אותו, ואילו החוקרים האחרים טוענים שזה התפתחות של מנהג שהיום כבר פחות קיים, של ללעוס למישהו אחר את האוכל שלך בשביל לרכך אותו ואז להעביר אותו בעזרת הפה לבן אדם השני, שהוא כנראה הצאצא שלך. יש הרבה מאוד בעלי חיים שעושים את הדבר הזה.
האקט של נשיקה הוא דבר מאוד קדום ויש עדויות עליו כבר מהאלף הרביעי לפני הספירה אצל ההודים וגם בכתבים שומריים עתיקים. נשיקות מופיעות גם בכתבים מצריים ובעוד איזשהו טקסט היסטורי קדום מהמזרח התיכון, אני מדבר כמובן על התנ"ך. וכבר בתנ"ך אנחנו יכולים לראות שיש כל מיני משמעויות שונות לנשיקות: יש נשיקות בין קרובי משפחה או בין בני זוג כמו בפסוק "וישק יעקב לרחל". מצד שני, בתנ"ך היו גם נשיקות שהעידו על כבוד, לדוגמה בפסוק "ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו". מדובר על שמואל שמושח את שאול למלך והוא נושק לו לאות כבוד.
עכשיו, אפשר להבין ממה שאני אומר שהמנהג הזה של נשיקות היה נפוץ בכל האזור של המזרח התיכון והודו. אבל איך זה הגיע לשאר העולם? אז כשאלכסנדר מוקדון כבש את כל האימפריה הפרסית הוא כנראה הביא את המנהג של נשיקות איתו חזרה לאירופה, ואחרי זה האירופאים באמת הפיצו את זה עם הקולוניאליזם והגלובליזציה, כמובן, לשאר האנושות. אחד האלמנטים שהכי השפיע על התפיסה של נשיקה בתור דבר רומנטי ובעיקר הנשיקה הצרפתית זו תעשיית הסרטים האמריקאית, הוליווד, שייצאה את התפיסה הזאת לכל העולם.
אבל האם נשיקות זה משהו שהוא נהוג בכל העולם? ועכשיו אני אדבר באופן ספציפי על ההקשר הרומנטי של נשיקה. אז התשובה הפשוטה היא לא. מחקר שבדק 168 תרבויות שונות, מצא עדויות לנשיקות רומנטיות רק ב-77 מתוכן, כאשר אזורים שלמים בעולם, כמו כל יבשת אפריקה שמדרום לסהרה וכל אזור הג'ונגלים בברזיל ופפואה ניו גיני מעולם לא השתמשו בנשיקות בתור משהו רומנטי. מבחינת חלק מהתרבויות האלה זה אפילו מעשה די מגעיל, ואחת השאלות שעלו במחקר מהנחקרים היה 'למה שאני אחלוק את ארוחת הערב שלי עם מישהו?'. המחקר הזה מנכיח את הטענה שנימוסים ומנהגים באופן כללי הם אכן רלטיביים. זה לא שבתרבויות האלה שלא מנשקים בהן, אין אינטימיות ואין מיניות, פשוט הם מביעים את זה בצורה אחרת. לדוגמה, בחלק מהתרבויות האלה להריח אחד לשני את הפנים נחשב מעשה אירוטי, ויש תרבויות שיש בהן נשיקות, פשוט הן לא מייצגות שום דבר רומנטי, אלא סתם משהו חברי.
ועכשיו נעזוב את הנשיקות ונדבר על הדבר שלדעתי הוא הכי ההפך מהן - הצדעות. אז אתחיל מלהגיד את המובן מאליו ואגיד שיש הבדל מאוד גדול בין נשיקות ולחיצות יד להצדעות, וההבדל העיקרי הוא כמובן שהצדעות הן משהו הרבה יותר טקסי ולא משהו שאנחנו עושים ביום יום שלנו.
אבל אפשר לפרק את זה ולהגיד שכל אחת מהפרקטיקות האלה, לחיצות יד, נשיקות והצדעות, הן נורמות נימוסים מקובלות פשוט במוסדות שונים. לחיצת יד היא נורמת נימוסים בעולם העסקי, נשיקה היא נורמת נימוסים בכל מה שקשור לזוגיות ורומנטיקה ואולי משפחה, ואילו הצדעה היא נורמת הנימוסים בעולם היררכי, אם זה דיפלומטיה ואם זה צבא.
אז איך התפתחה הצדעה למה שאנחנו מכירים היום כהצדעה? ככל הנראה, הנורמה הזאת התחילה בימי הביניים, וגם כאן יש שתי תאוריות אפשריות. התיאוריה הראשונה מדברת על זה שאבירים שלבשו שריון היו נפגשים אחד עם השני, הם היו מרימים את מגני העיניים שלהם כדי להזדהות וככה נוצרה מעין תנועה של הרמת היד מעל הראש.
ואילו התיאוריה השנייה היא קצת יותר מזכירה את זאת של לחיצת היד, ומתארת שחייל היה פוגש מפקד אז הוא היה מרים את היד בלי נשק כדי להראות שהוא כפוף לו, ובאופן הזה הצדעה הפכה להיות נורמה מאוד היררכית. בכל מקרה, הנורמה הזאת שהחלה להשתרש הפכה להיות חוק של ממש בצבא הבריטי ומשם זה התפשט לכל צבאות העולם. אבל לא רק לצבאות אלא לעוד כל מיני גופים שמשתמשים בזה. אני לא יודע כמה מכם המאזינים היו בצופים, אני באופן אישי לא הייתי בצופים, אבל אני יודע שלצופים יש הצדעה. הצדעה מיוחדת משלהם עם השלוש אצבעות. עכשיו, זאת לא הצדעה צבאית, חד-משמעית, אבל המקור שלה הוא מהצדעה הצבאית ועל זה אין ויכוח. והצדעות אנחנו יכולים לראות גם בטקסים רשמיים של מדינות, בטקסים דיפלומטיים. ההצדעות הדיפלומטיות, ובכללי כל הטקסים הדיפלומטיים שכוללים הרבה פעמים דברים מוזרים כמו שטיחים אדומים וחצוצרות ונימוסי שולחן ספציפיים, הם דוגמה לנימוסים שהשתרשו והפכו לחוקים. לכל הנימוסים הללו, הדיפלומטיים, יש שם, קוראים להם כללי הטקס או הפרוטוקול, ואלה נהלים שמסבירים איך צריך להתנהג בכל מצב, מה מנומס ומה לא מנומס, מה מקובל ומה לא מקובל.
לדוגמה, יש נהלים שלמים שמספרים איך צריך להתנהג לראש מדינה שמגיע, מי אמור לקבל אותו בשדה התעופה, איך מקבלים אותו ולאן הוא הולך, כמו נגיד יד ושם. עכשיו, הנימוסים האלה הרשמיים, החצוצרות והשטיחים, באמת מרגישים כמו שריד לעולם עתיק, אפשר להגיד שהם שריד לעולם עתיק, אבל זה לא אומר שהם לא משפיעים על חיינו גם היום.
לדוגמה, לפני שנתיים הייתה לנו סערה דיפלומטית בישראל והיחסים בין ישראל ליפן קצת ניזוקו. למה זה קרה? כי ראש ממשלת יפן שהתארח בישראל התקבל בכבוד מלכים בארוחה בבית ראש הממשלה, אבל הגישו לו את הקינוח בתוך נעל, ונעל זה סמל מאוד לא מכבד בתרבות היפנית. לא שבישראל זה משהו מכבד, אבל בכל זאת ביפן זה באמת סמל. וזו דוגמה למשבר שהוא לא כזה נורא, כי היחסים לא מאוד נפגעו בעקבותיו, אבל היו גם דברים יותר גרועים. אם מישהו מכם זוכר, בשנת 2010 היה משבר דיפלומטי בין ישראל לטורקיה. המשבר החל בגלל פרק בסדרת טלוויזיה טורקית ובו מסרים אנטי ישראלים. מה שקרה זה ששגריר טורקיה בישראל הוזמן למשרד החוץ בירושלים ופגש שם את סגן שר החוץ דני איילון. בתחילת הפגישה, בזמן שיש שם צלמים ועיתונאים, דני איילון הבהיר לכולם כי השגריר הטורקי יושב על כיסא נמוך משאר הנוכחים ושיש רק דגל ישראל על השולחן ואין שם דגל טורקי ושאנשי משרד החוץ לא מחייכים. חוץ מזה, דני עשה גם את המעשה הלא ייעשה וסירב ללחוץ את היד של השגריר. ביום למחרת ממשלת טורקיה ביקשה ודרשה התנצלות. סגן השר סירב להתנצל וכעבור כמה חודשים ישראל הגיעה למשבר מאוד גדול עם טורקיה בעקבות פרשת המרמרה. אי אפשר להגיד שהסיפור הזה עם דני איילון והכסא הנמוך של השגריר לא היווה חלק מההידרדרות הזאת של היחסים.
טוב, אז מפה לשם גלשתי כבר לדבר על ישראל ועל חוסר נימוס. אז אחרי שדיברנו על נשיקות, לחיצות יד והצדעות ננצל את המעבר הזה בשביל להמשיך הלאה.
(מעברון מוזיקלי)
אז איך מתמודדים עם חוסר נימוס, עם מצב בו אנשים לא מתנהגים לפי הנורמות המצופות מהם? אז התשובה הפשוטה לזה היא עונש - מענישים את האנשים האלה. אבל איך מענישים אותם? אז אם נזכר רגע בהתחלה של הפרק, חילקנו את הנורמות והנימוסים לשניים: נורמות טבעיות ונורמות רשמיות, פורמליות, ואפשר להתייחס לענישה בדיוק באותה צורה - יש לנו ענישה טבעית וענישה פורמלית.
ענישה טבעית תתקיים כאשר מישהו מתנהג בצורה לא מנומסת והחברה תנדה אותו במידה מסוימת בגלל זה. נגיד, אם מישהו יעקוף בתור אז אנשים סביבו יתייחסו אליו בצורה לא נחמדה. זאת הענישה הטבעית או החברתית, ובאותה מידה אם בן אדם לא יודה למישהו אחרי שעשו לו ג'סטה, אז כנראה שפעם הבאה לא יעשו לו ג'סטה. זאת גם סוג של ענישה חברתית או טבעית.
הענישה מהסוג השני היא כאמור ענישה פורמלית, ואותה נראה ברגע שהחברה החליטה להעניש מישהו באופן מוסכם. זה יכול להתבטא בחוק, לדוגמה חייל שמתחצף ומקבל שבת, אבל זה יכול להיות גם משהו לא חוקי אלא החלטה חברתית כמו חרם. חרם זו צורת ענישה של אי ציות לנורמה כלשהי. ובמקרה הזה העונש לא נוצר באופן טבעי אלא התקבל על ידי החברה. אבל למה העונשים האלה חשובים? למה בן אדם שלא מתנהג בנימוס צריך להיענש על כך?
אז ענישה היא חשובה כי היא זאת שגורמת לנורמות של הנימוס להתקיים. אם אין ענישה אז אנשים פשוט יתנהגו בחוסר נימוס, וזה המנגנון ששומר על עצם קיומם של נימוסים. אין ענישה, אין נימוסים. בדיוק כמו שאם לא תהיה אכיפה משטרתית אז אנשים לא יצייתו לחוק כי למה שהם יעשו את זה? מה הם, פרייארים?
ואם אנחנו כבר מדברים על אי ציות לחוק ואי ציות לנימוסים ופראיירים, בואו נדבר קצת על ישראל, חברה ללא נימוסים. אז האם ישראלים הם באמת לא מנומסים?
הנטייה הטבעית היא להגיד פשוט כן, אבל זה קצת מוזר כי אנחנו התייחסנו עכשיו לסינים ויפנים ואירופאים וכל אחד אמרנו שיש לו את הנימוס שלו, אז כנראה שגם לישראלים יש את הנימוס שלהם.
עכשיו, זה מאוד הגיוני שאנחנו עיוורים לנימוס הישראלי, כי אמרנו שנימוסים הן נורמות ואם נימוסים הן נורמות, אז מה שאנחנו רואים סביבנו, זה הנורמלי וכל מה שקורה במדינות אחרות זה לא נורמלי, ואנחנו קוראים לזה נימוסים. אבל כנראה שגם הנורמות שלנו כוללות נימוסים, ופשוט אנחנו עיוורים להן. מדריך הטיולים, לונלי פלנט, נותן כמה עצות בקשר לנימוס ישראלי.
המדריך פותח בטענה שנימוסים בישראל יכולים להיות סוג של שדה מוקשים, כבר מזה אנחנו יכולים להבין, שזה לא שאין נימוסים, אלא שהמערכת נימוסים פשוט לא כל כך ברורה והיא קצת מורכבת. מה העצות שלונלי פלנט נותנים? הם קודם כל אומרים להימנע מפוליטיקה וזה כנראה משהו שכל ישראלי יכול להבין - אתה לא יודע מול מי אתה עומד ואתה לא רוצה להביע דעה פוליטית שיכולה לחמם את הבן אדם השני.
ההצעה השנייה אומרת, באופן מפתיע, להיות מנומס. למה? הם טוענים שישראלים יכולים להיות פתאומיים וגסים, אבל זה לא אומר שלא מצפים מזרים להתנהג בנימוס. תדמיינו איך הייתם מגיבים, אם הייתם פוגשים עם תייר בריטי או גרמני והוא היה מתנהג אליכם בישירות ובחוצפה הישראלית. זה אולי היה מדליק אצלכם משהו באופן קצת מוזר, אולי בגלל שהוא לא משלנו, אבל זה יכול להיות גם בגלל שהוא לא יודע לדייק את החוצפה במינון הנכון, במינון הישראלי.
משיטוט בעוד אתרים בינלאומיים שמנסים לתאר את הנימוס והמנהגים הישראלים, אנחנו מקבלים תמונה קצת מוכרת אבל משונה - עם אגרסיבי, ישיר, אין כל כך כבוד למרחב אישי, אלו טיעונים ששמענו בעבר. אבל יש שם גם טיעונים, שלא כל אחד יסכים איתם, כמו שאסור לסרב להזמנה לבית של מישהו, ושאם כבר הגעת לבית של מישהו אז המארח ידחוף לך הרבה מאוד אוכל ואסור לך להגיד לא ואתה צריך להיראות אסיר תודה.
התיאור הזה מרגיש לי מאוד סטריאוטיפי ולא מייצג את התרבות הישראלית בכללותה, ובטח לא את המורשת האשכנזית המפוארת והקרה שאני גדלתי עליה. אבל יש גם נקודות אור במדריכים על הנימוס הישראלי: נגיד, אומרים שם שזה לא מקובל ומנומס להסתובב שיכור ברחוב, יש מדינות שזה כן נהוג בהם, אנחנו צריכים להעריך את הנקודות אור הקטנות האלה בנימוס הישראלי.
בכל מקרה, כל השיח הזה על מה מנומס בישראל ומה לא מנומס בישראל, נשמע לי באופן אישי, הרבה פעמים כמו אוסף של שטויות. האם בישראל אתה באמת לא יכול לסרב להזמנה לארוחה? כנראה שזה לא נכון, אבל זה כנראה גם לא נכון באותה מידה שביפן מישהו נורא ייעלב בגלל נעל, וזה אולי מלמד אותנו להכניס את כל הסיפור הזה של נימוסים לפרופורציות ראויות.
אבל בואו נדבר רגע על אנשים שלוקחים את הנימוס הישראלי בצורה לא פרופורציונלית. אנשים שבטוחים שהנימוס הישראלי והמנטליות הישראלית שהם מכנים אותה 'חוצפה' (הערת המתמללת: בהגייה האמריקאית, Hutzpa) הן סוד ההצלחה בחיים. בואו ניקח לדוגמה את ג'ונתן הווארד ונשמע את מה שהוא חושב על 'חוצפה'.
“I define ‘Huzpa’ as refusing to be limited by imaginary boundaries. That’s a lot more than just a rude or shocking attitude and it’s a very very good thing.”
(תרגום: אני מגדיר את המונח 'חוצפה' כסירוב לקבלת מגבלות מדומיינות. זה הרבה מעבר להתנהגות גסה או מזעזעת, וזה דבר מאוד מאוד טוב).
את הקטע הזה לקחתי מהרצאת TED שמדברת על 'חוצפה', ומסתבר ש'חוצפה' הפכה להיות דבר מאוד גדול בעולם העסקי. משהו שאנשים מחפשים אותו ורוצים אותו, קצת בגלל הסטארט-אפ ניישן הישראלי, והרבה בגלל עבודת שיווק של האנשים שמשווקים את החוצפה בעצמם.
בין האנשים האלה, אפשר לכלול את ענבל אריאלי שכתבה ספר שלם על חוצפה ורבים אחרים שמרצים על זה בכל העולם ומפרסמים על זה כתבות שטוענות שחוצפה זאת הכריזמה החדשה, ועוד כל מיני דברים כאלה שמנסים לשווק את הישראליות לעולם.
אז מה זאת חוצפה, לפי כל האנשים האלה? הם טוענים שזה סוג של ראיית עולם שבה אין לך גבולות ואתה לא רואה את המכשולים, אתה עושה את מה שצריך לעשות. ובכללי זה הפך להיות משהו מאוד ניו אייג'י כזה, משהו שהוא קצת רוחניקי אבל של יזמים ואנשי עסקים. ובאופן מעניין אני מכיר שיש גם אנשים שמנסים להכניס את המילה פירגון לאותו ז'אנר של מילים עבריות מעוררות השראה שמייצגות משהו ברוח הישראלית.
באופן אישי, לי זה נשמע מאוד מוזר. זה כמו שמישהו יפרסם את היעילות הגרמנית וינסה לשווק אותה, או את האיפוק הבריטי והכבוד היפני, סוג של קלישאה שמנסה לתמצת תרבות שלמה למילה. חוץ מזה, אני יכול לראות איך בקלות הדבר הזה הופך לסוג של אנטישמיות חדשה - יהודים משווקים את עצמם בתור אנשים שיודעים לעשות כסף ולא שמים על אף אחד. יש סיכוי שהדבר הזה יתהפך עלינו בסופו של דבר, לפי איך שאני מבין.
ועוד מחשבה אחרונה שאיתה אסיים את הפרק היא, שאולי החוצפה האמיתית היא, לשווק את החוצפה. רק מי שבאמת אין לו נימוס יכול לשווק חוסר נימוס למנומסים.
זהו, נראה לי שסיימנו את הפרק להיום. תודה רבה לכם המאזינים שהקשבתם.
הפרק הזה עסק בנושאים שהם יותר פילוסופיים ותרבותיים וזאת דרישה שעלתה מכם, המאזינים בקבוצת הפייסבוק. אז אם אהבתם מעולה, אם לא אהבתם אז תעדכנו אותי ואני אולי אשנה את הכיוון שוב. אני רוצה להגיד המון תודה לאבינועם שלום שהציע את הרעיון לפרק הזה ולכל המאזינים שהצביעו בסקר והחליטו שזה מה שהם רוצים לשמוע.
הפרק הבא יעסוק בממלכת יהודה וממלכת ישראל, ובכללי במושג של יהודה וישראל, ויהודים וישראלים.
זהו, תודה רבה לכם שהקשבתם לעוד פרק של 'חור בהשכלה'. להתראות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments