שמעתם על אוגנדה? המדינה שבה שוכנת ממלכת בוגנדה? בה מדברים בשפת הלוגנדה? זו לא בדיחה. הפרק ה-32 של חור בהשכלה חוזר למקורות של הפודקאסט ומדבר על ארץ באות א', הפעם אוגנדה. החלק הראשון של הפרק מדבר על ההיסטוריה והפרה-היסטוריה של אוגנדה, ארץ חסרת מזל שאין תיעוד עליה עד המאה ה-19. החלק השני של הפרק ידבר על הקשר המשונה של אוגנדה לציונות והיהדות, מתוכנית אוגנדה, למבצע אנטבה ולקהילת אבאיודאיה. החלק השלישי של הפרק ידבר על המדינה המודרנית, הטבע והכלכלה שלה. בסוף הפרק אדבר על מחשבות שקשורות לגורילות. נושאים שיעלו בפרק: אגם ויקטוריה, בנטו, סירות קאנו, שנהב, אידי אמין, צ'מברליין, הקונגרס הציוני השישי, פרעות קישינב, אייר פראנס, יוני נתניהו, יצחק רבין, גיור רפורמי, מתנגדי חיסונים, קפה, תמותת ילדים, גורילות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/12/2022.
שלום לכל המאזינים והמאזינות וברוכים הבאים לעוד פרק של "חור בהשכלה".
(מוזיקה)
אהלן, מה נשמע? מה שלומכם? אני מתנצל על הזמן הרב שאתם ממתינים בין פרק לפרק. פשוט יש את החיים האישיים שלי שלפעמים מקשים עליי להקליט, וזו הסיבה היחידה שלוקח לי הרבה זמן, מה לעשות זאת המציאות.
לפני שנדבר על הנושא של הפרק, אני רוצה לדבר על שני דברים קטנים. אחד, אם אתם מאזינים לפרק הזה בשבוע האחרון של דצמבר, אפשר להצביע ל"חור בהשכלה" בתחרות הפודקאסטים של גיק טיים (geek time). זה איזושהי תחרות שנתית, אף פעם לא זכיתי בה, וזה יכול להיות נחמד לשם שינוי. דבר שני, אני רוצה להודות מאוד לכל מי שתמך כספית בפודקאסט וקנה לי קפה. התמיכה שלכם עוזרת לי להמשיך להקליט ומאפשרת לפודקאסט הזה להישאר נטול פרסומות. באמת, המון המון תודה לכולכם. ועכשיו, לאוגנדה.
אתם בטח שואלים את עצמכם, למה אוגנדה? והתשובה שלי היא, למה לא אוגנדה? סתם הייתי חייב להכניס את הבדיחה הזאת. זאת שאלה לגיטימית למה אוגנדה. יש הרבה מאוד מדינות חשובות ומשמעותיות הרבה יותר. איראן, אפגניסטן, איטליה, מלא מדינות באלף שיכלתי לדבר עליהם ובחרתי כרגע שלא. אז למה אוגנדה? אז קודם כל, כי כשנכנסים לערך הויקיפדיה שנקרא "מדינות לפי שם", אז אוגנדה היא המדינה הראשונה שמופיעה. וזאת כבר סיבה מספיק טובה לדבר עליה.
אבל ברצינות, זאת מדינה מעניינת מבחינתי, גם בגלל הקשר המוזר שלה למדינת ישראל, וגם כי היא לא מוכרת מספיק, אבל היא כן מוכרת. אנחנו יודעים עליה קצת יותר ממה שאנחנו יודעים על גאנה או על מאלי או על סורינאם. וכשאני רואה קצה חוט כזה, פשוט בא לי למשוך אותו. זה מה שמדליק אותי, ובגלל זה בחרתי לדבר על אוגנדה, ואני מקווה שתהיו מרוצים מזה ותתעניינו באוגנדה כמוני.
החלק הראשון של הפרק יעסוק בהיסטוריה של אוגנדה או בהיעדר ההיסטוריה של אוגנדה. החלק השני של הפרק ידבר על הקשר של אוגנדה לישראל, לציונות, ליהדות, קשר ממש לא מובן מאליו. ואילו החלק השלישי של הפרק ידבר על אוגנדה המודרנית, על המדינה, על הכלכלה, על הטבע הייחודי שיש בה. ובסוף הפרק אני אדבר בקצרה על המתח שבין שימור לתיירות. בואו נתחיל.
(מוזיקה)
אני מניח שהרבה מהמאזינים עכשיו חושבים בבית שלהם, באוטו שלהם, איפה שהם לא נמצאים, מה זה אוגנדה? איפה הדבר הזה נמצא? מה קורה שם? על מה אנחנו בכלל מדברים?
נעשה רגע יישור קו. אוגנדה היא מדינה במרכז מזרח אפריקה. היא נמצאת ממש על קו המשווה. לאוגנדה אין מוצא לים, אבל היא שוכנת על גדות אגם, אגם בשם אגם ויקטוריה, אגם עצום. והאקלים שם טרופי והררי. מה מבחינת הגודל שלה, איך צריך לדמיין את הגודל שלה? אז השטח שלה דומה לזה של רומניה, אבל מבחינת אוכלוסייה, באוגנדה יש די הרבה אנשים, כמעט 50 מיליון איש.
אבל אם אנחנו רוצים לדבר על ההיסטוריה של אוגנדה, אנחנו לא מדברים על המדינה המודרנית שקיימת מעט מאוד זמן, אלא על המרחב הזה, המשבצת הזאת שנמצאת במקום שהיום קוראים לו מדינת אוגנדה. מרחב שהאמת, אנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום. למה אנחנו לא יודעים עליו כלום? בגלל שעד המאה ה-19, לא היה באזור הזה, במרחב הזה, כתב. זאת אומרת שאין לנו תיעוד על כל המקום הזה. כן, עד המאה ה-19, עד לפני 150 שנה, לא היה במרחב של אוגנדה כתב. אנשים שם לא ידעו קרוא או כתוב ולא תיעדו שום דבר ולא כתבו שלטים ולא עשו שום דבר בסגנון הזה.
והעובדה הזו היא דוגמה לאולי אחד המאפיינים הבולטים ביותר כשמדברים על ההיסטוריה של אוגנדה. הבידוד של אוגנדה. אוגנדה היא חלק מהעולם הישן. לא היה צריך לגלות אותה כמו אמריקה או אוסטרליה. אבל עדיין, מעטים האנשים שהגיעו למרחב הזה שהם לא מקומיים, שהם לא מתוך יבשת אפריקה. והבידוד הזה, יחד עם החוסר בכתב, הוביל לכך שהתקופה הפרה היסטורית של אוגנדה נגמרה רק במאה ה-19, יחד עם הגעתם של סוחרי עבדים ובריטים ואירופאים לאזור. עד אז, לא ממש ידוע עליה כלום.
עכשיו חשוב להדגיש, זה לא אומר שלא קרה שם כלום. זה לא אומר שלא הייתה להם תרבות, שלא היו להם מסורות, שלא היו שם מלחמות, לא היו להם אמונות ייחודיות משלהם. זה פשוט אומר שאין לנו שום דרך לדעת מה קרה שם. יש לנו איזשהו חור שחור היסטורי כשאנחנו מסתכלים על המרחב של אוגנדה. אבל אנחנו לא נאמר נואש ונדבר גם על ההיסטוריה שאנחנו כן יודעים וגם על הפרה היסטוריה של אוגנדה.
בואו נדבר רגע על האנשים שחיו באוגנדה. אז באוגנדה, באזור הזה, חיו בני אדם עשרות אלפי שנים. בעצם משחר ההיסטוריה, מאז פחות או יותר שהיו בני אדם. העמים הראשונים שאנחנו יודעים שחיו באזור של אוגנדה הגיעו מאזור סודאן של היום. והם אלו שהביאו את המהפכה החקלאית לאזור. חוץ מזה שהמהפכה החקלאית שיפרה את הכלכלה המקומית, היא גם שינתה את הגיאוגרפיה של המרחב. כי הדבר הוביל לכך שיערות גשם נכרתו לטובת מרעה ולטובת חקלאות. ולכן עד היום באוגנדה יש סוג של סוואנות ירוקות כאלה. אחואים אינסופיים שהם תוצאה של המהפכה החקלאית מלפני אלפי שנים.
אבל העמים הסודניים שהביאו את המהפכה החקלאית לאזור, לא היו העמים הדומיננטיים בהיסטוריה של אוגנדה. ומה שבאמת שינה את המרחב האוגנדי לנצח היו עמים שנכנסו לאוגנדה לפני פחות או יותר שלושת אלפים שנה. והעמים הללו נקראו עמי הבנטו. שמעתם פעם על עמי הבנטו? סיכוי לא רע שלא.
אז עמי הבנטו הם קבוצה שפתית וספק אתנית, שמאחדת את רוב תושבי אפריקה שחיים מדרום לסהרה. שזה אגב מרחב עצום, זאת אומרת באמת אוגנדה, אבל גם כל אזור דרום אפריקה, כל קונגו, קניה, טנזניה, זה הרבה מאוד עמים. כאמור, המחנה המשותף שלהם הוא אולי גנטי, אבל בעיקר תרבותי, שפתי. אפשר להתייחס לביטוי הזה "בנטו", עמי הבנטו, כמו שמדברים על נגיד העמים השמיים או האינדו-אירופיים. מין מונח גג כזה שמתאר קשר רופף בין אוכלוסיות. זאת אומרת, כמו הקשר שלנו ללבנונים, וערבים, וערמים, וכל מיני עמים כאלה. הקשר הזה קיים, אבל הוא לא הדוק. אז ככה אותו דבר עמי הבנטו.
מה שכן, חשוב להדגיש שעמי הבנטו זה לא מושג מקומי אפריקאי, אלא מושג אירופאי שהגדיר את אותם עמים, לפי כל מיני מחקרים גנטיים והיסטוריים. המושג "בנטו" מבוסס על המילה בה-נטו, שבגרסאות כאלו ואחרות מופיעה בשפות של כל עמי האזור. והיא אומרת משהו בסגנון של אנחנו האנשים, בה=אנחנו, נטו=האנשים.
בכל מקרה, לא ממש ברור מאיפה אותם עמי בנטו הגיעו פתאום לאוגנדה. ויש תיאוריות שלמות לגבי ההתפשטות שלהם בכל המרחב האפריקאי. חלק אומרים שהם הגיעו מאזור מערב אפריקה, מאזור קמרון, ויש כאלה שאומרים שזאת הייתה קבוצה שהייתה קיימת באזור אוגנדה-קונגו כבר קודם, והם התפשטו לכל רחבי דרום מרכז אפריקה. לא מאוד משנה, נמשיך הלאה.
רגע, למה אנחנו מדברים על עמי הבנטו? בגלל שאלו חלק מהעמים שמרכיבים את אוגנדה. האוכלוסייה שם היא אוכלוסיית בנטו, והשפות המקומיות שבאוגנדה יש שם הרבה מאוד שפות, הן שפות בנטו.
רובן, אותם בנטואים שהגיעו לאוגנדה לפני כשלושת אלפים שנה, הביאו גם את עידן הברזל ביחד איתם. זאת אומרת, הם התחילו להביא כלים וטכנולוגיה קצת יותר מתקדמת ממה שהייתה באזור. חוץ מכלי ברזל, הם הביאו גם כל מיני טכניקות מתקדמות, נגיד של גידול תרנגולות, ובקר, כל מיני דברים שלא היה שם ממש.
ובמשך משהו כמו אלפיים שנה, זה דברים שאנחנו יודעים בעיקר בגלל ארכיאולוגיה, הם הקימו תרבות מקומית שהתבססה בעיקר על שבטים. זאת אומרת, היו כל מיני שבטים קטנים, היה להם צ'יף, מעין מנהיג מקומי של השבט, וככה נראתה החברה בכל מרחב אוגנדה.
הדבר הזה התחיל להשתנות בערך באלף לספירה. כאשר שבטי הבנטו של אוגנדה החלו להתארגן בממלכות. במקביל, החקלאות השתפרה, וזה גם אפשר להם להקים ישובים יותר רציניים. זאת אומרת, לאט לאט החלו להיות גם ישובים אורבניים, ערים.
באותה תקופה שהייתה מקבילה פחות או יותר לימי הביניים באירופה, החלו גם להתפתח קשרי מסחר בין אוגנדה לכל מיני אוכלוסיות צפוניות, נגיד באמת של סודאן ואזור הנילוס. אבל עדיין, האזור של אוגנדה נותר מבודד. אבל החלה לצמוח שם איזושהי ממלכה במרחב, ולממלכה הזאת קוראים אימפריית קיטארה. והאמת, שאנחנו לא באמת יודעים עליה יותר מדי. חוץ מאיזה שני אתרים ארכיאולוגיים, תלים כאלה שהיה בהם קצת ביצורים ובתים, היה משהו, כי עד אז לא היה כל כך כלום. ופתאום יש איזושהי עיר, אז אימפריה. אתם יודעים, הכל יחסי.
עכשיו, מה שאנחנו כן יודעים על אימפריית קיטארה, נובע מכל מיני אגדות שעברו מדור לדור באזור אוגנדה. האגדות הללו מספרות על ממלכה עצומה, שנשלטה על ידי ספק בני אדם וספק אלים, שנקראו "הצ'ואזי". אז אנחנו באמת לא יודעים להגיד על אימפריית קיטארה הזאת כמעט שום דבר, אבל אנחנו יודעים להגיד שיש ממלכה שנחשבת ליורשת של אותה אימפריה. זאת אומרת, אימפריית קיטארה לאט לאט הפכה לממלכה שנקראת "ממלכת בוניורו".
עכשיו, ממלכת בוניורו זו כבר ממלכה שאנחנו באמת יודעים לדבר עליה באיזשהו ביטחון. היא נחשבה לממלכה חזקה והיא שלטה באזור אוגנדה בין המאה ה-13 עד כמעט המאה ה-19. הרבה מאוד שנים. אבל ממלכת בוניורו היא לא הגיבורה של הסיפור, אלא ממלכה אחרת שגדלה בצל של ממלכת בוניורו. ולממלכה הזו קראו "בוגנדה". "בוגנדה". מה השם הזה מזכיר לנו?
טוב, אתם יכולים לנחש לבד, אבל בוגנדה היא האימא של אוגנדה המודרנית, והיא עד היום קיימת בתור ממלכה בתוך אוגנדה, בתוך המדינה המודרנית. אז בואו נדבר על אותה ממלכת בוגנדה.
מערכת השלטון בבוגנדה הייתה קצת משונה. המלך שם נבחר בהגרלה מבין כל שליטי השבטים, וכך כל פעם השלטון היה עובר בין שבט לשבט. כאמור, הממלכה הזו חיה בצל של ממלכת בוניורו, אבל במאה ה-18 ממלכת בוניורו החלה לקרוס, וממלכת בוגנדה תפסה את הבכורה האזורית, ולאט לאט החלה להשתלט על השטחים של בוניורו.
ומפה לשם אנחנו כבר מגיעים למאה ה-19, לפני 200 שנה, ואפשר להגיד שהמאה ה-19 הייתה תור הזהב של ממלכת בוגנדה. הממלכה החלה לבסס את שלטונה עם צבא. פקידים אספו מיסים בכל רחבי האזור, גשרים ודרכים נבנו, ואפילו הוקם מעין חיל ים בוגנדי, ששט באגם ויקטוריה, והכיל עשרות רבות של סירות קאנו.
רגע, איך אנחנו יודעים את כל הדברים האלה? כי עדיין לא היה להם כתב. אנחנו יודעים את זה כי אנחנו כבר במאה ה-19, ולאט לאט אנשים מבחוץ החלו להגיע אל האזור.
אחד מהם היה עיתונאי, עיתונאי אמריקאי וולשי, שקראו לו הנרי מורגן סטנלי. סטנלי ליווה את הצבא הבוגנדי באחד ממבצעיו, וטען כי במבצע הזה השתתפו 125 אלף איש, ו-230 סירות קאנו. סטנלי גם ביקר בעיר הבירה של בוגנדה, עיר מוקפת חומה שמנתה כ-40 אלף תושבים. סטנלי תיאר אותה בתור עיר תוססת, שהכילה מבני ציבור עם גגות של קש. בהם הסתובבו שגרירים זרים, שליחים, ואנשים שהעבירו הודעות אחד לשני באמצעות תיפוף.
ובאמת במאה ה-19 העולם החיצון התחיל להכיר את בוגנדה. ולפני אותו עיתונאי, מי שהגיעו למרחב הזה, היו הערבים, בעיקר סוחרים ערבים. הסוחרים הערבים שהגיעו לאזור בעיקר התעניינו בשני דברים. הם חיפשו שנהב, זאת אומרת חטים של פילים, שנמכרו במחיר מאוד גבוה. אגב, עד היום, נורא ואיום, מוביל לצייד מזעזע. אבל יותר מזעזע מזה, זה שהם חיפשו עבדים. כן, פשוט צדים עבדים ומוכרים אותם למקומות בהם התקיימה העבדות.
ומה הבוגנדים קיבלו בתמורה לכל הדברים הללו? הם קיבלו האמת משהו די יקר. הם קיבלו אבק שריפה. זאת אומרת שהערבים הם אלו שהביאו את הנשק החם לאזור. מה שלא ממש עזר לאוכלוסייה המקומית, שהחלה להשתמש בזה בעיקר נגד עצמה.
מי שהגיעו אחרי הערבים היו הבריטים, שבאו עם כוונות מאוד מאוד נאצלות. הם דיברו על כך שהם באו לשים סוף לסחר בעבדים, ולפתוח את דרכי המסחר. בתכלס, הכניסה של הבריטים הובילה להרבה מאוד בלגן.
ובשנת 1880, החלה תחרות בין מיסיונרים באזור. מיסיונרים קתולים, פרוטסטנטים, וגם מוסלמים, שכולם ניסו לצרף את המקומיים לדת שהם מאמינים בה. כל המיסיונרים מכל הדתות הצליחו הרבה יותר מדי. ובתוך כמה שנים ספורות, האזור החל להיכנס למלחמת דת, שהיא גם מלחמת אזרחים. לכך יש להוסיף שהמגע עם האירופאים והערבים, הוביל גם למגע ראשוני, מחלות, שהמקומיים מעולם לא נחשפו אליהם לפני כן. ואז החלו גם מגפות. גם לבני אדם וגם לבקר. וזה הוביל לתקופה מזעזעת של מגפות ומלחמת אזרחים בכל אוגנדה.
בסופו של דבר, מי שיצאו עם ידם על העליונה, בכל מלחמת הדת-אזרחים הזו, היו הפרוטסטנטים. אמרתי פרוטסטנטים? התכוונתי בריטים, כי הבריטים היו מאחוריהם כל הזמן הזה. וכך בזכות אותה מלחמת דת, הבריטים תפסו את השלטון בממלכת בוגנדה, ומשם הם גם כבשו את ממלכת בוניורו השכנה.
מפה לשם, עד תחילת המאה ה-20, הבריטים השתלטו סופית על כל הממלכות הקטנות באזור אוגנדה, באמצעות שילוב מתוחכם של דת, מסחר, מלחמה והסכמי קנייה. השלטון הבריטי באוגנדה נמשך משנת 1894 עד 1962.
המושבה הבריטית באוגנדה, כמו הרבה מדינות שנוצרו בגלל אימפריאליזם, הייתה מורכבת מחיבור כפוי של כל מיני עמים וממלכות שמעולם לא היה להם שלטון משותף, או בחלק מהמקרים, אפילו לא היה להם שלטון. זאת אומרת חלקם היו ממש חברות של ציידים לקטים, עד שהבריטים הגיעו. למען האמת, הבריטים לא ממש התעניינו במה שקורה בתוך אוגנדה. המושבה הזו לא הייתה מושבה חשובה, והייתה בעיקר בדרך למושבות חשובות.
מה שהבריטים כן עשו שם זה, כמו בכל מקום, ניצלו את המשאבים הטבעיים שהיה באזור, ואת כוח העבודה שלהם לטובת מיסים ורווח כלכלי. חוסר העניין של הבריטים בנעשה בתוך המושבה, הוביל לכך שלאוגנדים הייתה יחסית אוטונומיה, כאשר הכוח המוביל באותה אוטונומיה הייתה ממלכת בוגנדה, שדיברנו עליה קודם, ששמרה על שלטון עצמאי פנימי.
הבריטים כן עודדו את פיתוח החקלאות המקומית, הם הביאו פועלים הודים שיקימו במושבה מסילת ברזל, וחלק מההודים נשארו שם עד שלטון אידי אמין. במהלך השנים, הבריטים גם עודדו הקמה של מוסדות דמוקרטיים ופרלמנט, והם אלו שהניחו את הבסיס לדמוקרטיה הלא מתפקדת בכלל של אוגנדה עד היום.
ב-1962 הבריטים העניקו עצמאות לאוגנדה, ולאחר שהם עזבו, הסוגיה הפוליטית מספר 1 במדינה החדשה הייתה רמת הריכוזיות של השלטון המרכזי, כי הרי המקום הזה היה מורכב ממלא שבטים שלא היה ביניהם ממש קשר. במשך כמה שנים היה שם שלטון לא ממש מתפקד ולא ממש דמוקרטי תחת מנהיג שנקרא מילטון אובוטה, שכיהן לסירוגין כראש ממשלה וכנשיא.
אבל ב-1971 התרחשה שם הפיכה צבאית, ומי שעלה לשלטון באוגנדה היה גנרל בשם אידי אמין. תקופת שלטונו של אידי אמין נחשבת לרצחנית במיוחד. הוא גירש את המיעוט ההודי שהיה באוגנדה, ורצח בין 100 ל-300 אלף אזרחים שהיו בעיקר שייכים למיעוטים במדינה, וחלקם היו נחשבים לנאמנים למנהיג הקודם.
אמין היה מנהיג קיצוני, מוחצן ולא צפוי. הוא ניתק את הקשרים של אוגנדה עם בריטניה, קרא לעצמו "המלך האחרון של סקוטלנד", "כובש האימפריה הבריטית" וכל מיני כינויים הזויים כאלה, וניסה להוביל מהלך של לאומיות פאן-אפריקאית.
השלטון של אמין הסתיים כאשר ב-1979 צבא טנזניה השכנה פלש לתוך אוגנדה, יחד עם מורדים אוגנדים מקומיים, ואמין ברח ללוב, לזרועותיו של הדיקטטור מועמר קדאפי.
בשנים שלאחר מכן אוגנדה סבלה ממלחמות אזרחים, מהפיכות שלטוניות תכופות, ממעורבות במלחמת האזרחים בקונגו, ובתכלס עד היום אוגנדה נחשבת למדינה כושלת, ספק דמוקרטית ועם שמירה מינימלית של זכויות אדם.
אבל על זה נדבר בחלק השלישי. עכשיו נדבר גם על היסטוריה, אבל בהקשר היהודי-ציוני. בואו נמשיך.
(מוזיקה)
גם בחלק הזה נדבר על היסטוריה, אל החשש, אבל בהקשר אחר. נדבר על החיבור המוזר בין אוגנדה לציונות, למדינת ישראל וליהדות. למה מוזר? כי לאוגנדה יש קשר לאירועי מפתח בהיסטוריה היהודית והציונית, וזה מאוד חריג יחסית למקום שהיא נמצאת בו, למדינה ליד אגם ויקטוריה. כאילו באותה מידה זה יכול להיות במאלי, בסורינם, בטיוואן, אבל זה לא היה באף אחד מהמקומות הללו, זה כל פעם היה באוגנדה.
אז על מה אני מדבר בעצם? השנה היא 1903, ומנהיג התנועה הציונית הוא תיאודור הרצל, או בנימין זאב הרצל, אם אתם מתעקשים. באותם ימים הרצל נפגש עם שר המושבות הבריטי, בחור בשם ג'וסף צ'מברליין, שבסוגריים היה אבא של נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה לפני צ'רצ'יל.
צ'מברליין האב היה שר המושבות הבריטי, והוא הציע להרצל שיהודים יתיישבו במזרח אפריקה הבריטית, בסמוך למסילת הברזל האוגנדית, וככה נולדה הצעת אוגנדה. אגב, סתם לשם הקוריוז, השטח הזה לא היה ממש באוגנדה, אלא במערב קניה, בסמוך לאוגנדה, אבל זה לא משנה, השם אוגנדה נדבק.
הרצל סירב להצעה של צ'מברליין, בטענה שרק ארץ ישראל רלוונטית להתיישבות יהודית. המציאות מעט השתנתה, לאחר שלהרצל נודע על פרעות קישינב, בהן נרצחו עשרות יהודים. ההנחה של מרבית ההיסטוריונים היא שהרצל כל כך זועזע מהפוגרום, שהוא ניסה לקדם כל תכנית שתעזור להציל את יהדות אירופה. היסטוריונים אחרים לעומת זאת טוענים שהרצל פשוט רצה להמשיך במשא ומתן כלשהו עם הבריטים, כדי שעצם העובדה שצריך פתרון ליהודים תישאר על שולחן הדיונים.
כך או כך, הרצל אמר שהוא ישקול את ההצעה, ובאוגוסט 1903 נפתח הקונגרס הציוני השישי בבאזל, ובנאום הפתיחה שם הציג הרצל את תכנית אוגנדה, שאותה תיאר כ"אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי". יעני לא תחליף לארץ ישראל, אלא מקלט לילה.
לאחר שתכנית אוגנדה הוצגה, התפתח ויכוח בין חברי הקונגרס לגביה. באופן כללי, אפשר להגיד שיהדות מערב אירופה נטתה לכיוון תמיכה בתכנית, ואילו יהדות מזרח אירופה, שדווקא הייתה בסיכון יותר מוגבר, קישינב זה במזרח אירופה, היא זו שהתנגדה אליה.
בסופו של דבר הרצל ומערב אירופה ניצחו, והיה רוב שתמך בתכנית אוגנדה, והוחלט לשלוח משלחת חקר לאזור. לאחר שהקונגרס הסתיים, הוויכוחים על התכנית בעד ונגד המשיכו במשך חודשים, והוויכוחים הללו פילגו את התנועה הציונית עד שכמעט היה חשש שהיא תתפרק. בסופו של דבר ההצעה נדחתה, אבל בגלל הבריטים.
השר צ'מברליין התחלף, והמתיישבים הבריטים שכן היו באוגנדה, התנגדו להקמה של ג'וגנדה, אוגנדה היהודית באזור. גם משלחת החקר שבדקה את התכנות ההצעה, לא חזרה נלהבת במיוחד. ואחד מחבריה, מהנדס יהודי בשם נחום וילבוש, ציין כי לא היו חילוקי דעות גדולים בין חברי המשלחת, שסברו שבמקום שאין בו כלום, אין לעשות בו כלום.
בסופו של דבר, תוצאות הבדיקה הגיעו לקונגרס הציוני, שהתכנס אחרי שהרצל נפטר, ותכנית אוגנדה נקברה באופן סופי. חבל, דווקא, יכול היה להיות מעניין.
אבל תכנית אוגנדה לא הייתה הקשר היחידי של המדינה האפריקאית לציונות. נעשה פאסט פורוורד (fast forward) קטן לשנת 1976, במדינת ישראל הייתה כבר עובדה מוגמרת. ביוני של אותה שנה, נחטף מטוס של חברת אייר פראנס. המטוס הזה טס מפריז לישראל, ועצר לחניית ביניים באתונה. מי שהובילו את החטיפה היו שני מחבלים גרמנים, איש ואישה, אנרכיסטים, ושני מחבלים ערבים. המחבלים חטפו את המטוס על כל 260 האנשים שהיו בו ללוב, ומשם הוא טס לאנטבה שבאוגנדה.
ומי ששלט באוגנדה באותה תקופה היה אותו דיקטטור רצחני בשם אידי אמין, שכבר דיברנו עליו קודם. כשהם הגיעו לאנטבה, המחבלים שחררו את כל הנושאים שלא היו יהודים או ישראלים. קברניט המטוס התעקש להישאר עם החטופים ביחד עם כל הצוות.
מה המחבלים החוטפים רצו? הם רצו כסף, ולשחרר הרבה מאוד מחבלים שהיו עצורים גם בישראל וגם ברחבי העולם. והם איימו לרצוח את כל בני הערובה אם לא יקשיבו לדרישות שלהם. אגב, את הדרישות שלהם הם העבירו דרך אידי אמין, ששיתף איתם פעולה באופן מלא.
מיליוני מילים נשפכו על המבצע הזה, אבל אני אנסה לתמצת. במקביל למשא ומתן שהתנהל, תוכנן מבצע צבאי, ומי שלחץ לאשר אותו היה שר הביטחון דאז, שמעון פרס. ראש הממשלה יצחק רבין העלה את המבצע לאישור ממשלה, וזה זכה לתמיכה מוחצת.
ארבעה מטוסי הרקולס טסו לשדה התעופה באנטבה, ואלו הכילו כמאה לוחמים. מפקד המבצע היה דן שומרון, וכוח המבצע התחלק לשלושה. כוח בהובלת מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו, כוח בהובלת מתן וילנאי, מפקד חטיבת הצנחנים, וכוח בהובלת אורי שגיא, מפקד חטיבת גולני.
המטוסים נחתו בשלום באנטבה, והכוחות הלוחמים פרקו מהם, והורידו מהם ג'יפים ורכב מרצדס. למה? כי הרכבים הללו היו אמורים לדמות את השיירה של אידי אמין. הכוח הרכוב היה אמור לנסוע ישר לחטופים, אבל בדרך ראו אותם שני חיילים אוגנדיים, ויוני נתניהו, מפקד הכוח, הורה לירות בהם. בעקבות ההוראה של נתניהו, החלו חילופי אש, והכוח נחשף.
הלוחמים לא עצרו והתקדמו לכיוון החטופים, אבל יוני נתניהו נורה על ידי חייל אוגנדי בזמן שהוביל את הכוח, נפצע קשה, ומת מפצעיו. הכוח של סיירת מטכ"ל פרץ לטרמינל בו שהו החטופים והמחבלים, והרג את כל ארבעת המחבלים.
אבל לא הכל עבר חלק, שלושה חטופים נהרגו בזמן חילופי האש, ושישה נפצעו. לוחם נוסף בשם סורין הרשקו נפצע קשה ונותר משותק בידיים וברגליים. חטופה נוספת שאושפזה בבית חולים באוגנדה נרצחה אחרי המבצע בהוראת אידי אמין כנקמה.
למרות האבדות, מבצע חילוץ החטופים באנטבה נחשב עד היום לאחד ממבצעי הלוחמה בטרור הנועזים ביותר אי פעם, לא רק בישראל. דרך אגב, השם הרשמי של המבצע היה בכלל "כדור הרעם", והוא שונה לאחר מכן ל"מבצע יונתן" בעקבות נפילתו של יוני נתניהו. השם מבצע אנטבה זה שם לא רשמי.
ועכשיו נדבר על נושא שלישי שאיתו נסיים את החלק היהודי של הפרק. באוגנדה המודרנית יש קהילה של כאלפיים איש שקוראים לה "אבא יודיה", או בעברית "אבא יהודה". הקהילה הזו מקיימת מסורות יהודיות ויש מי שמכיר בהן כיהודים. אז האם מדובר באחד משנים עשר השבטים האבודים? כנראה שלא.
זוכרים שקודם דיברתי על המיסיונרים הנוצרים בסוף המאה ה-19 שפעלו באוגנדה? אז אחד המומרים לנצרות היה מנהיג צבאי מקומי בשם סמיי קאקונגולו. קאקונגולו התנצר וכבש לבריטים שטחים בצפון מזרח אוגנדה. והוא חשב שבתמורה לכך הבריטים יתנו לו לשלוט באותם שטחים. זה לא קרה, קאקונגולו התעצבן והחליט לעזוב את הנצרות. במקום זה הוא הצטרף לכת שמשלבת יהדות, נצרות והתנגדות למדע. והסתכסך עם הבריטים בגלל שהוא והקהילה שלו סירבו להתחסן. מי ידע שההתנגדות לחיסונים זה לא קטע של השנים האחרונות? אגב, סתם כקוריוז, קאקונגולו מת מטטנוס. אחת המחלות שהוא סירב להתחסן מפניה.
אבל קפצתי קדימה. קאקונגולו התרחק מהכת ולאט לאט התקרב ליהדות. אבל מה ששינה באמת את התמונה לגמרי, היה יהודי היסטורי בשם יוסף שהתגלגל האזור. יוסף התגורר עם הקהילה הזו כחצי שנה. הוא לימד אותם על החגים והמנהגים היהודיים, על מצוות כשרות ועוד כל מיני דברים כאלה. במשך 30 שנה, הקהילה שהחלה לאמץ את המסורת היהודית לא פגשה אף יהודי חוץ מאותו יוסף.
עד שבשנות ה-60 הגיע לשם אריה עודד, דיפלומט ישראלי. עודד חקר את הקהילה וחשף אותה לעולם היהודי. אבל קצת לאחר מכן, בשנות ה-70, הקהילה נרדפה על ידי הדיקטטור אידי אמין ונותרו ממנה רק 300 איש. כיום, הקהילה התאוששה, היא מונה כ-2000 מאמינים, ורבים מהם עברו גיור רפורמי או קונסרבטיבי. ארגונים יהודים וישראלים מקיימים קשר רציף עם הקהילה הזו, אבל דווקא מדינת ישראל הרשמית לא מכירה בהם כיהודים, בגלל שהם לא עברו גיור אורתודוקסי. זאת אומרת שיש אלפיים איש שמקיימים מצוות יהודיות ומאמינים ביהדות ומגדירים את עצמם כיהודים, והם עושים את זה פחות או יותר מאה שנה, וישראל הרשמית לפחות לא שמה עליהם. סיפור מורכב ומתסכל.
אבל אם כבר דיברנו על המצב היום, בואו נדבר על אוגנדה המודרנית.
(מוזיקה)
דיברנו כל כך הרבה על אוגנדה, אבל כמעט ולא דיברנו על המדינה עצמה, על ההווה שלה. כמו שכבר הבנו מההיסטוריה שלה, אוגנדה היא לא באמת מדינה שחי בה עם אחד. באוגנדה חיים היום כחמישים מיליון תושבים שדוברים כשבעים שפות שונות.
ועכשיו אני הולך להגיד משפט שנשמע מגוחך, אבל הוא אמיתי לגמרי. השפה הנפוצה ביותר באוגנדה היא שפת הלוגנדה, שבה מדברים בני ממלכת בוגנדה. כן, אוגנדה, בוגנדה ולוגנדה. זה נשמע מגוחך, אבל בטח ככה נשמע סיומת "אל" בעברית לאנשים שלא מכירים את השפה שלנו. אז בואו נהיה סבלנים ומכילים כלפי השפה המצחיקה שלהם.
למרות שלוגנדה זו השפה הנפוצה, השפה הרשמית היא אנגלית, ואחריה השפה המשנית היא סוואהילי, שמתפקדת כשפה אזורית בכללי במרחב הזה באפריקה. מדברים בה גם בטנזניה ובקניה השכנות.
עיר הבירה של אוגנדה היא קמפאלה, שהיא גם הבירה של ממלכת בוגנדה. ואם עד עכשיו זה לא היה ברור, אז אוגנדה מתנהלת עד היום כמו סוג של פדרציה שמורכבת מכמה ממלכות ומדינות קטנות יותר. הרוב המוחלט של התושבים במדינה הם נוצרים, כאשר רובם קתולים ואחרי זה פרוטסטנטים אנגליקנים אוונגליסטים. כ-13% מהאוכלוסייה הם מוסלמים, ועוד אחוז אחד קטן מאמין בדתות מקומיות.
אוגנדה היא מדינה עשירה במשאבים, והאקלים שם נוח יחסית עקב השילוב של קרבה לקו המשווה, יחד עם טופוגרפיה הררית. מה זה אומר הררית? הגובה הממוצע במדינה הוא 900 מטר מעל פני הים, שזה ממש גבוה. וההר הכי גבוה במדינה, שנקרא אלכסנדרה, מגיע לגובה של חמישה קילומטר. זה מאוד גבוה, יותר מהמון בלאן באלפים. וכן, לשאלתכם, יורד שם שלג.
למרות שבמדינה יש את כל התנאים הגיאוגרפיים שמאפשרים פיתוח כלכלי, אז בפועל המצב של הכלכלה שם גרוע מאוד. והתוצר לנפש שם מדורג במקום ה-171 בעולם. בשנת 2012 הבנק העולמי הכניס את אוגנדה לרשימה המפוקפקת של מדינות עניות מאוד עם חוב גבוה מאוד. שילוב לא כל כך מוצלח. רוב כלכלת המדינה מבוססת על חקלאות, כאשר 20% ממה שהמדינה מייצאת החוצה לעולם זה קפה.
גם הבריאות באוגנדה על הפנים, ומתוך אלף לידות כל 40 תינוקות מתים. ולפי הבנק העולמי, יש רק 40% שילד שנולד היום באוגנדה יהפוך למבוגר בריא ומחונך. מחונך במובן של השכלה פורמלית, לא במובן של בן אדם מנומס ונחמד. הנתונים הללו עגומים, אבל כן אפשר להגיד שהמצב באוגנדה משתפר יחסית, והמדינה חווה בשנים האחרונות צמיחה כלכלית יפה ושיפור ברוב המדדים.
עם זאת, הצמיחה לא הובילה לשיפור בנתוני העוני של המדינה, וזה בגלל שהיא לא מתפזרת היטב בתוך האוכלוסייה. במילים אחרות, באוגנדה יש גם בעיה קשה של אי שוויון. זה לא מפתיע כל כך שמדינה שעד סוף המאה ה-19 לא היה בה אפילו כתב, ואז גם חוותה שלטון קולוניאליסטי ודיקטטורה רצחנית, היא ענייה. נקודת הפתיחה שלהם כל כך עגומה שבאמת קשה לשפוט אותם.
מה שכן, מה שלא עוזר למדינה הזאת להתרומם, הוא משטר מושחת מאוד שלא מכבד זכויות אדם, דמוקרטיה מאוד חלקית, אם בכלל אפשר לקרוא לה דמוקרטיה, וזה גם לא עוזר לפיתוח כלכלי.
התיירות באוגנדה מהווה 2.5% מהתוצר הלאומי, שזה לא כל כך הרבה. וזה חבל, כי יש קונצנזוס שזה אחד ממנועי הצמיחה היותר רלוונטיים למדינה היפה הזו, מדינה שווינסטון צ'רצ'יל כינה אותה "הפנינה של אפריקה".
התיירות האוגנדית מבוססת בראש ובראשונה על הטבע של המדינה. אוגנדה נחשבת לאחת המדינות האפריקאיות עם הטבע היותר מגוון, כאשר אפשר למצוא בה גם סוונות עם ג'ירפות, פילים ואריות, גם אגמים מלאים בהיפופוטמים עופות ותנינים, וגם יערות גשם מלאים בקופים. הטבע של אוגנדה באמת מופלא.
חצי מכל גורילות ההרים שחיות בעולם נמצאות היום בפארק אחד באוגנדה, שבו חיים גם קופי קולובוס ושימפנזות. כמו הרבה דברים באוגנדה המודרנית, אז המצב של הגורילות לא מספיק טוב, אבל הוא משתפר. בשנות ה-80 חוקרים העריכו כי בכל העולם יש רק 250 גורילות הרים. מאז המספר שלהם גדל פי 4 לאזור 1,000.
אגב, אם אפשר לפרגן לאוגנדה קצת, אז צריך להגיד שזה ממש לא מובן מאליו שמדינה במצב כל כך קשה מצליחה כן לשמור על הטבע שלה ברמה מסוימת. ויש משהו מדהים במחשבה שבני אדם מסוגלים גם לשקם את הטבע ולא רק להרוס אותו. חבל שזה תמיד מגיע מאוחר מדי ומעט מדי, ובדרך כלל רק לחיות עם יחסי ציבור כמו גורילות או פנדות וחיות כאלה.
אשמח להתעכב עוד רגע, לחפור עוד קצת על העניין של הגורילות. לפני כמה שנים אני חשבתי שאני אטייל באוגנדה. לצערי זה לא קרה, קורונה וזה, אבל זאת מחשבה שעברה לי בראש. אני אומר לצערי כי באמת הבנתי שאוגנדה נחשבת ליעד תיירותי מה זה מיוחד עם אנשים נחמדים, עם טבע מרהיב, ובתור חובב גדול של טיול בטבע ובעלי חיים, אוגנדה נראתה לי לפחות כמו יעד מושלם.
אבל יש משהו מוזר במציאות בה מדברים על שימור של הטבע, ובמקביל מוכרים סיורים בספארי וטרקים בהרים שמחפשים בהם גורילות וחיות. עכשיו, אני מת על טרקים, אני מת על בעלי חיים, הסיורים הללו נועדו בדיוק בשבילי. אבל בגלל שאני אוהב את הטבע, אז יש משהו שקצת חורה לי לנסות להציץ על החיים של הגורילות הבודדות שעוד נשארו בטבע. זה כאילו יש פה איזה משהו שהוא סותר את עצמו, דבר והיפוכו. בגלל שאני אוהב, אני רוצה להתקרב, אבל המוח אומר שאהבה אמיתית זה כאילו להתרחק ולתת להם לחיות.
עכשיו, אלה השריטות שלי, וזאת החוויה הסובייקטיבית שלי, אני רוצה לראות את החיות, אני לא רוצה לראות את החיות, לא באמת מעניין. אבל כשמסתכלים על זה מלמעלה, הדילמה הזאת נהיית באמת קצת יותר מורכבת. כי בלי תשומת לב תקשורתית ותיירות, לא יוזרמו כספים לשמור ולהגן על בעלי חיים. אבל התיירות שעוברים להם בתוך בית הגידול, גם פוגעת בהם והופכת את השמורות שלהם לסוג של גני חיות ענקיים. עכשיו, אולי זה הטוב ביותר שאפשר לקבל במאה ה-21, ואני לא יודע, אבל יש בזה משהו עצוב, לפחות לדעתי.
וזהו, תודה רבה לכם שהקשבתם לעוד פרק של "חור בהשכלה".
יש קבוצת פייסבוק, יש דף פייסבוק, אתם מוזמנים לעקוב. אתם מוזמנים לתמוך כספית בפודקאסט, ואתם מוזמנים להמשיך להאזין איך שבא לכם, העיקר שאתם כאן. אני יובל שדה, וניפגש בפרק הבא. תודה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments