מה אתם? אתם חילוניים? אתם דתיים? חרדים או מסורתיים? אין כמעט יהודי ישראלי שאין לו תשובה על השאלה הזו, כולנו חיים במציאות שמכריחה אותנו לבחור מגזר אחד אליו אנחנו משתייכים. אבל האם זה תמיד היה ככה? בפרק 19 של חור בהשכלה החלטתי לצעוד לתוך שדה המוקשים של המגזרים בישראל! החלק הראשון של הפרק יעסוק במושג של חילונות ובהיסטוריה של היהדות החילונית. החלק השני של הפרק ינסה לאפיין את היהדות החרדית וידבר על ההיסטוריה של הזרם החרדי ביהדות. החלק השלישי ידבר על דתיים לאומיים ועל נושאים שונים שקשורים לציונות הדתית. בין לבין אדבר על מסורתיים, רפורמים ועוד נושאים נפיצים. החלק האחרון של הפרק ידבר על התפיסה האשכנזית של המגזרים בישראל. נושאים שיעלו בפרק – ברוך שפינוזה, אחד העם, אמנסיפציה, תנועת ההשכלה, ליטאים, חסידים, הרב קוק האב, הרב קוק הבן וחובבי ציון.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/11/2020.
שלום לכולם, אני יובל שדה ואתם מאזינים לעוד פרק של "חור בהשכלה".
היי, מה נשמע? ברוכים השבים, ברוכים הנמצאים, אני לא יודע בדיוק מה אומרים, אבל הפרק הזה הולך לעסוק במשהו שהוא לחלוטין ידע כללי. כמה הוא ידע כללי? הוא פשוט המציאות בה אנחנו כישראלים חיים. מציאות שאנחנו אמנם חיים אותה, אבל עדיין יש לנו הרבה מאוד בורות כלפיה.
מי שתיאר את זה, לדעתי לפחות, מאוד יפה, זה נשיא המדינה רובי ריבלין, בנאום שהוא נשא בשנת 2015.
ריבלין תיאר כי במדינת ישראל יש ארבעה שבטים. השבטים הללו הם השבט החילוני, השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי.
עכשיו, ברור שהדבר הזה לא מדויק ואפשר לחלק את הדמוגרפיה בישראל בעוד כל מיני חלוקות, כמו ימין-שמאל או מזרחים-אשכנזים-רוסים-אתיופים, או איך שבא לכם בסופו של דבר. כל אחד יכול לחלק את זה איך שהוא רוצה. אבל אני חושב שבאופן אישי החלוקה הזאת שריבלין הציע היא יחסית מדויקת, ואני מרגיש שזה נכון גם בתור ירושלמי שרואה את החלוקה הזאת ביום-יום שלו.
ושוב, תמיד אפשר להגיד שהחלוקות האלה לא באמת מדויקות, והגבולות מיטשטשים וכולנו יהודים וכל מיני דברים כאלה. אני עדיין חושב שיש כאן משהו.
אז בפרק הזה אני באמת אדבר על שלושה מהשבטים האלה. זאת אומרת, אני לא אדבר בכלל על המגזר הערבי, כי מעניין אותי לדבר על החלוקה הפנימית בתוך המגזר היהודי. ומעבר לזה אני רוצה לדבר על ההיסטוריה של כל אחד מהמגזרים הללו ועל המאפיינים הייחודיים שלהם.
רגע, אז אני רוצה לדבר על חילונים, חרדים ודתיים. לא שכחתי איזשהו מגזר? מה לגבי המסורתיים? אז אני הולך להגיד עכשיו משהו שהוא די קיצוני, ואתם יכולים להסכים איתו ואתם יכולים לא להסכים איתו, וזה בסדר גמור.
שלושת המגזרים שאני הולך לדבר עליהם, גם החילונים, גם החרדים וגם הדתיים-הלאומיים, הם מאוד מודרניים. זאת אומרת כל הדברים האלה הם המצאות של הכמה מאות האחרונות. ונדבר על זה. ולעומתם המסורתיים הם לא המצאה של המאה השנים האחרונות וגם לא של החמש מאות שנה האחרונות. המסורתיים הם המגזר העתיק ביותר, ואפשר להגיד שהם פחות או יותר היהודי שחי בעולם באלפיים השנים האחרונות. למה רק אלפיים שנה האחרונות? כי לפני אלפיים שנה אנחנו מדברים על תקופת הבית השני. ובתקופת הבית השני אנחנו דווקא כן יכולים לדבר על מגזרים שונים של היהדות, על האיסיים והקנאים וכל מיני חבר'ה כאלה, אבל אחרי חורבן בית שני התחיל איזשהו תהליך של קנוניזציה של היהדות. זאת אומרת נוצרה איזשהי יהדות יחסית אחידה שאני רואה אותה בתור המסורתיות.
בקיצור, אני רואה את המסורתיים בתור נקודת המוצא של כל הפרק הזה. משם התחילו כל הפיצולים, ליהדות החילונית וליהדות החרדית ולציונות הדתית. ושוב, נדבר על זה בהמשך. ועכשיו בואו נדבר על הנושאים שיעלו בפרק.
אז בחלק הראשון של הפרק אני אדבר על החילונות היהודית, או היהדות החילונית, או על חילוניים, בקיצור. נדבר על מה זה המגזר הזה, אם אפשר בכלל לאפיין אותו, ונדבר על ההיסטוריה של היהדות החילונית.
אחרי שנסיים עם החילונים נעבור ונדבר על החרדים. נדבר על הדמוגרפיה החרדית, על מה זה בדיוק חרדי, ושוב, נדבר על ההיסטוריה של היהדות החרדית.
ובחלק השלישי נדבר על הדתיים הלאומיים, או על הציונות הדתית. גם, היסטוריה, מאפיינים וכל הטררם הזה.
ובכמה דקות האחרונות של הפרק אני הולך לדבר על האשכנזיות של המגזרים בישראל. זה בטוח יעצבן פה כמה אנשים, אבל זאת המטרה, לעצבן פה כמה אנשים.
ושנייה לפני שאנחנו מתחילים אני אשים כמה דברים על השולחן. אני חילוני ויכול להיות שאני תופס חלק מהדברים בפרק הזה ממבט חילוני. עכשיו, יש פרקים שעוסקים בנושאים כמו פצצת אטום, שבהם זה לא ממש משנה, אבל בפרק שעוסק במגזרים חשוב שתדעו מאיזה נקודת מבט אני מגיע. עכשיו, זה ממש בסדר שלא תסכימו עם נקודת המבט שלי, ואני מזמין אתכם להתווכח איתי על זה בקבוצת הפייסבוק של "חור בהשכלה". נראה לי שיהיה פרק פרובוקטיבי ומעניין ובואו נתחיל.
טוב, בואו נדבר רגע על חילונים. כמה חילונים יש בישראל? על פניו זאת שאלה מאוד מאוד פשוטה, אבל התשובה עליה לא כל כך פשוטה.
לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2018 כ-43% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מגדירה את עצמה כחילונית או כלא דתית.
עכשיו, באיזשהו מקום אפשר להגיד שיש הבדל מאוד גדול בין הגדרה עצמית של חילוני, זאת אומרת הגדרה עצמית חיובית, "הנה, זה מה שאני", ובין הגדרה עצמית של "לא דתי", זאת אומרת, הגדרה עצמית שמבוססת על שלילה. או יותר נכון על העדר דת. ואפשר להגיד במידה מסוימת שהקונפליקט הזה עומד בבסיס הזהות החילונית. האם אני חילוני בגלל שיש משהו שהוא חילוני בפני עצמו, או אולי אני חילוני פשוט כי אני לא דתי.
עכשיו, הסוג הראשון של החילונים יגיד שהזהות החילונית היא זהות בפני עצמה, ויש כל מיני עקרונות שמלווים את החילוניות. יש שיגידו שאלו עקרונות ליברליים, כמו דמוקרטיה או שוויון או חירות. ואחרים יקראו לזה עקרונות מערביים או עקרונות דמוקרטיים.
מצד שני, יהיו חילונים שיגידו שהעקרונות בלב היהדות החילונית הם שונים לחלוטין, והם מבוססים על התרבות היהודית. זאת אומרת, חילונות שהיא יותר לאומיות יהודית. זאת אומרת אני לא יהודי דתי, אבל אני יהודי לכל דבר ועניין וככה אני מגדיר את היהדות שלי, יהדות חילונית. זאת אומרת אולי אני מאמין במסורת ישראל, אולי אני חושב שהתרבות היהודית חשובה לי, יש כל מיני פנים לעניין הזה.
יש גם שיגידו שבכלל לא צריך פה לאומיות, כי אתה יכול להיות יהודי חילוני בארצות הברית ועדיין להתחבר ליהדות שלך, אבל בקיצור אני מדבר על איזשהי זהות יהודית לחלוטין, אבל ללא המימד הדתי שלה.
ובמהלך ההיסטוריה, ונדבר על זה ממש עוד מעט, אנשים שונים ניסו להכניס תוכן ביהדות החילונית הזאת, והיו אנשים שניסו להכניס שם סוציאליזם, ואנשים ניסו להכניס שם רוחניות, ובאמת הרבה מאוד אנשים ניסו ליצוק תוכן לדבר הזה שנקרא חילוניות יהודית. ואפשר להגיד שהם הצליחו, ואפשר להגיד שהם לא הצליחו, זה כבר נושא אחר לדיון.
אוקיי, אבל אמרתי קודם שיש עוד סוג של חילונות יהודית, זאת שמבוססת על שלילת הדת. אז אפשר להגיד שגם בחלק הראשון נגעתי בזה, זאת אומרת אנשים שמגדירים את עצמם כיהודים לכל דבר, אבל שוללים לחלוטין את הדת. אבל יש גם חילונים שמדברים על זה במובן אפילו יותר עמוק, לצורך העניין אתאיסטים. או אנשים אחרים שחוסר האמונה/חוסר הציות לחוקי הדת הם אלו שמכתיבים את הזהות שלהם. זה גם משהו שקיים. בכל מקרה, מה שאנחנו יכולים לראות פה זה שהזהות החילונית היא מאוד רחבה. ובאופן לא מאוד מפתיע זה די דומה גם לזהות החרדית והדתית-לאומית, שנדבר עליה בהמשך. יש פה איזשהי קשת גם בתוך המגזרים הללו.
ועכשיו אני רוצה לדבר על איזשהו פיל שאולי נמצא בחדר ואולי לא נמצא בחדר. בואו נקרא לפיל הזה הפיל האשכנזי. יש לא מעט אנשים שמקשרים בין זהות חילונית לבין זהות אשכנזית. ומכאן עולה השאלה למה? למה יש את הקישור הזה בין אשכנזים לחילונים? האם זה באמת קישור הגיוני?
אז אפשר לתת לשאלה הזאת כל מיני תשובות, ואני בטוח שיש כל מיני תשובות סוציולוגיות שיכולות לענות עליה, אבל אני דווקא רוצה לענות עליה מפרספקטיבה היסטורית. כל תהליך החילון של היהדות הוא תהליך אשכנזי. זה תהליך שהתרחש באירופה. ולכן יכול להיות שכל הסיפור הזה של היהדות החילונית הוא במהותו משהו שהוא קצת יותר אשכנזי. זה לא אומר שאנשים אחרים לא אימצו אותו יותר מאוחר אבל זה כנראה המצב.
אגב, ההסבר הזה נכון במידה מסוימת גם לחרדים ואולי גם קצת לציונות דתית.
ואם כבר התחלתי לדבר על היסטוריה ואשכנזים באירופה, בואו נצלול לתוך הנושא הזה.
אז מתי התחיל כל הסיפור הזה של יהדות חילונית?
יש שיגידו שהסיפור הזה התחיל בימי האינקוויזיציה הספרדית, בה הכריחו יהודים להתנצר, ונוצר סוג של זרם חדש ביהדות שנקרא לו אנוסים. אנשים שמבחוץ התנהגו כמו קתולים, אבל מבפנים הם היו יהודים לכל דבר. מבפנים לא רק בנשמה שלהם, אלא גם בבתים הפרטיים שלהם.
במידה מסוימת אפשר להגיד שאותם אנוסים היו הראשונים שהתנהגו בצורה מסוימת בשביל להתאים לקודים התרבותיים של המקום שהם נמצאים בו, אבל קיימו אורך חיים יהודי במקביל.
יותר מזה, אפשר להגיד שאותם יהודים אנוסים היו הראשונים שהסתכלו על היהדות בתור איזשהו גזע או עם. זאת אומרת, גם אם אנחנו לא מקיימים את ההלכה היהודית, אנחנו יהודים, כי אנחנו ילדים של יהודים, כי אמא שלנו יהודיה, וכל מיני נימוקים בסגנון הזה.
אגב, אחד הצאצאים הכי מפורסמים למשפחה של אנוסים הוא הפילוסוף ברוך שפינוזה, או בנדיקטוס דה אספינוזה, תלוי בשפה.
שפינוזה נחשב לאחד מאבות החילוניות הכללית, זאת אומרת לא רק החילונות היהודית.
ומה שמוזר בזה ששפינוזה היה ממבשרי החילונות, הוא ששפינוזה בעצמו היה אדם מאמין, הוא פשוט לא האמין ביהדות כמו שהיא כתובה בתנ"ך, אלא בפרשנות מעט שונה, שמבוססת על קריאה שיטתית בכתבי הקודש. זה מעט מסובך, אבל אפשר להגיד שהוא האמין שהאל נמצא בכל מקום. זאת אומרת, אני האל, השולחן זה האל, הקיר זה האל, החתול שלי זה האל, הכל חלק מאותו עצם אחד שהוא האל, שהוא היקום. מעניין.
רגע, למה דיברנו על שפינוזה? דיברנו עליו בגלל שהוא צאצא של אנוסים, והתיאוריה הזאת שלו, שהאל נמצא בכל דבר ועוד כל מיני דברים, זעזעה את כל הממסד הדתי באירופה, גם את הממסד הדתי היהודי, וגם את הממסד הדתי הנוצרי. זאת אומרת שהפרשנות הרדיקלית של שפינוזה לכתבי הקודש הפכו אותם למשהו אחר לגמרי, משהו שאולי אפשר לקרוא לו פירוש חילוני. ובאמת, במאה ה-18, התקופה בה שפינוזה פעל, החל תהליך החילון האירופאי.
התהליך הזה לא הובל על ידי יהודים, אלא על ידי נוצרים, על ידי אנשים באמת כמו שפינוזה, אבל גם אנשים כמו ניוטון וג'ון לוק ודקארט, ואנשים ששמו את הרציונל לפני הדת. גם אם חלקם כן היו אנשים מאמינים.
זאת אומרת שתהליך החילון הכללי של אירופה, לא זה היהודי, קרה בגלל מה שאנחנו מכנים אותו היום בתור עידן הנאורות, העידן ששם את המדע לפני הדת.
והדבר הזה יכל לפסוח לחלוטין על היהודים, אלא שבמאה ה-18 באירופה קרה תהליך אחר ביהדות, תהליך של ביטול האוטונומיה היהודית.
עד המאה ה-18, היהודים באירופה חיו בקהילות יחסית סגורות, באוטונומיות, בשטייטלים. אבל ברחבי מערב אירופה ומרכז אירופה במאה ה-18 התחיל תהליך של התחזקות המדינה. וברגע שהמדינה מתחזקת והשלטון המרכזי נהיה משמעותי, אז האוטונומיות הללו, ולא מדובר רק על אוטונומיות יהודיות, מפסיקות להתקיים, כי השלטון רוצה שליטה.
וככה נוצר לו איזשהו תהליך מקביל, שהתעצם במהלך המאה ה-18, תהליך של ביטול האוטונומיה היהודית, זאת אומרת, היהודים מתחילים להשתלב בחברה גם בעל כורחם, יחד עם תנועת ההשכלה והנאורות באירופה. והדבר הזה הוביל לכך שכל מיני יהודים, ובעיקר בהתחלה המשכילים והאליטה, החלו להשתלב, החלו להיות גם פעילים בכל הסיפור הזה של תנועת ההשכלה, הם התחילו להיות הוגי דעות ופילוסופים ופעילים במדינה, והם התחילו להיות חילונים.
עכשיו, גם אז, כמו היום, לא היה איזשהו גוון אחיד לחילונות היהודית. זאת אומרת, היו אנשים שתמכו בביטול מוחלט של הדת היהודית והתבוללות, והיו אנשים שכן דיברו על דברים כמו זהות דואלית. זאת אומרת, אני בבית יהודי, אבל בחוץ אני איש העולם הגדול.
ובסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, חלק מהתהליכים הללו של החילון התחילו לתפוס תאוצה אמיתית, בעיקר בגלל האמנסיפציה. בעצם, המהפכה הצרפתית וכל שיח זכויות האדם הביאו לשוויון זכויות ליהודים. לא שוויון זכויות מוחלט, אבל מצב הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה קודם.
ובתחילת המאה ה-18 אנחנו מדברים כבר על איזשהי צומת דרכים שהיהדות עומדת בפניה. חלק מהיהודים התחילו להיות רפורמים. התנועה הרפורמית התחילה בסוף המאה ה-18.
תנועה יהודית נוספת שהחלה לצבור תאוצה היא התנועה החרדית. כן, התנועה החרדית והתנועה הרפורמית התחילו שתיהן פחות או יותר באותו הזמן, ושתיהן התחילו אחרי החילונות. אבל על היסטוריה חרדית נדבר בהמשך.
בכל מקרה, גם היהדות הרפורמית וגם היהדות החרדית היו בסופו של דבר תנועות דתיות, והיהודי החילוני עדיין היה פחות או יותר כמו שהוא היה במאה ה-18. זאת אומרת, איזשהו בן אדם משכיל שפשוט מנסה להשתלב בחברה האירופית. דבר שהוביל באמת הרבה פעמים להתבוללות.
ובאופן לא צפוי, השינוי ביהדות החילונית, זאת אומרת, השינוי שהפך אותה מתנועה חצי מתבוללת למשהו מאוד אחר, התחולל במזרח אירופה. מה היה שונה בין מזרח אירופה למערב אירופה באותה תקופה? בעיקר שבמזרח אירופה האוטונומיה היהודית עדיין הייתה שלטת. זאת אומרת, אנשים עדיין חיו בשטייטלים, בקהילות סגורות. ולכן כל מיני שאלות כמו "האם אני צריך להישאר יהודי או לא צריך להישאר יהודי כי אני רוצה להשתלב בחברה" לא היו כל כך רלוונטיות לסביבה הזאת.
ובאמת, בסוף המאה ה-19 במזרח אירופה החלה להתפתח תנועה חדשה, תנועה שהיא עדיין לא תנועה ציונית, אבל היא כן מדברת על לאומיות יהודית, והיא רואה את היהדות כתרבות.
מי שהוביל את התנועה הזאת במידה רבה היה אחד העם, אשר צבי גינצבורג. אבל גם קדמו אליו כל מיני אנשים אחרים שמוגדרים בתור חובבי ציון, כמו לילינבלום וכל מיני כאלה. בכל מקרה, אחד העם נחשב למייסד של הציונות הרוחנית. ואפשר להגיד שהוא היה אחד מהאנשים שיצקו את התוכן לזהות היהדות החילונית של תחילת המאה ה-20, זאת שאנחנו מכירים בעלייה הראשונה והשנייה.
בכל מקרה, גם אם אנחנו קצת יוצאים מההקשר הזה של אחד העם, אפשר להגיד שמה שפתר את הבעיה הזהותית של היהדות החילונית הייתה הציונות. זאת אומרת, ברגע שהכנסנו תודעה לאומית לכל העניין החילוני, אז פתרנו את המשוואה. אפשר להיות יהודי מבחינה לאומית, ולא צריך להיות יהודי מבחינה דתית. הדבר הזה גם היווה איזשהו קונטרה ליהודי המתבולל של מרכז ומערב אירופה. זאת אומרת, אני יהודי לאומי ולכן אני לא אתבולל, אבל אני עדיין יכול להיות מעורב בחברה, כי אני אדם משכיל ומתקדם.
ואחד העם והציונות לוקחים אותנו כבר למאה ה-20, ולחילוניות של המאה ה-20.
במידה מסוימת אפשר להגיד שהיהודי החילוני של היום לא מאוד שונה מהיהודי החילוני שלפני מאה שנה. ההבדל העיקרי זה שבתקופה הזאת היה בדרך כלל גם איזשהו תיבול אידיאולוגי מאוד גדול ביהדות החילונית. זאת אומרת שכנראה לא היית רק יהודי חילוני, אלא גם יהודי חילוני סוציאליסט, או יהודי חילוני רוויזיוניסט, או כל מיני דברים כאלה.
למה? בגלל שאמצע המאה ה-20 ותחילת המאה ה-20 זאת הייתה תקופה של אידיאולוגיות מאוד גדולות, בכל העולם. תקופה של הפאשיזם, הקומוניזם ודברים כאלה. וזה גם לא פסח על היהדות ועל ארץ ישראל. מה לעשות? אנחנו לא כאלה מיוחדים.
ומפה לשם אנחנו כבר מגיעים להווה, ואפשר לדבר גם על תנועות חילוניות חדשות, כמו היהדות ההומניסטית וכל מיני דברים כאלה. אבל האמת שאני לא רוצה להתעכב על זה. אני רוצה עכשיו להמשיך הלאה, ולדבר על היהדות החרדית.
בואו נדבר קצת על חרדים. כמה חרדים לדעתכם יש בישראל? אז אני שאלתי פה כמה אנשים שמסתובבים לידי, וזרקו כל מיני מספרים, נגיד ששליש מהאוכלוסייה בישראל הם חרדים, זאת אומרת, משהו כמו שלושה מיליון. אז המספר האמיתי הוא שכנראה משהו כמו 12% מהאוכלוסייה בישראל הם חרדים, מה שמעמיד את האוכלוסייה החרדית על משהו כמו מיליון איש.
אבל מה זה בדיוק חרדים? האם מדובר באוכלוסייה אחידה? האם מדובר בפשוט אנשים מאוד מאוד דתיים? אז לא ממש, ובואו נדבר על זה.
קודם כל, החרדים הם לא אוכלוסייה אחידה. ויש הרבה מאוד סקטורים בתוך המגזר החרדי. יש את הליטאים, יש את החסידים, יש כל מיני פלגים כמו הפלג הירושלמי, ויש את החרדים הספרדים שלא ממש נכנסים בקטגוריות האלה של חסידות וליטאות.
ובהתאם, אי אפשר להגיד שיש איזשהי אחידות מאוד גדולה במגזר החרדי, והרבה פעמים יש שם סכסוכים פנימיים מאוד גדולים. לדוגמה, בבחירות האחרונות לראשות עיריית ירושלים, החסידים הריצו מועמד, אדם בשם יוסי דייטש. ועל פניו הרבה חילונים חשבו שהנה, עכשיו החרדים הולכים לנצח במרוץ לראשות העיר כי יש מועמד חרדי. אבל החסידים באמת הריצו את יוסי דייטש, אבל הליטאים לא תמכו בו, ואפילו העדיפו את המועמד החילוני, עופר ברקוביץ'.
בקיצור, המגזר החרדי הוא עולם שלם של הרבה מאוד פלגים, והרבה מאוד דקויות, והרבה מאוד שוני פנימי. אבל למרות כל מה שאמרתי, כמובן שיש גורמים מאחדים במגזר החרדי, ולא סתם חרדים מגדירים את עצמם כחרדים, למרות השוני.
אבל שנייה לפני שאני מגדיר מה זה חרדי, בואו נענה על השאלה השנייה ששאלתי. האם בן אדם שהוא מאוד דתי, הוא פשוט חרדי? אז התשובה לזה היא כמובן לא. אפשר להיות מאוד דתי ולקיים את כל המצוות כפי שאתה תופס אותם, אבל לא להיות חרדי. לצורך העניין יש רבנים בציונות הדתית, שהם לחלוטין מחמירים בכל המצוות שהם תומכים בהם, פשוט הם לא מנהלים אורח חיים חרדי. ובאותה מידה יש רבנים רפורמיים ורבנים קונסרבטיביים, שגם יגידו שהם מקיימים את כל המצוות שיהודי אמור לקיים.
ומעבר לזה, אם נלך אחורה, להיסטוריה של היהדות, ונסתכל על כל מיני דמויות מפורסמות, כמו הרמב"ם או רבי עקיבא, או כל מיני רבנים אחרים, אנחנו צריכים להבין שהם לא היו חרדים, כי המושג הזה עוד לא היה קיים, והם לחלוטין לא ניהלו אורח חיים שמזכיר את מה שחרדים מנהלים היום.
טוב, אז אחרי כל ההקדמה הזאת, כדאי שאני כבר אסביר מה זה חרדים, ואני אגיד מראש שאני לא באמת הולך להגדיר מה זה חרדי, כי שוב, זה משהו מאוד רחב.
אבל אני כן אגיד שהיהדות החרדית היא זרם בתוך היהדות האורתודוקסית, שדוגל בהקפדה גדולה על קיום מצוות לפי ההלכה, וניתן לומר בזהירות שמדובר במגזר שהוא שמרן באופן מובהק, זאת אומרת, הוא מאוד מנסה לשמר את המסורת בה הוא חי כפי שהיא, ולא להיות חשוף להשפעות מבחוץ.
כמו כן, החרדים ידועים בקהילתיות החזקה שלהם, ובחשיבות של המוסדות המרכיבים את המגזר החרדי, מוסדות כמו ישיבות וחצרות של אדמו"רים, וכל מיני דברים כאלה.
ובגלל שאני לא חושב שאני באמת יכול להסביר פה למישהו מה זה חרדי, ואני מניח שכמעט כולכם יודעים מה זה חרדי בכל מקרה, אז בואו נצלול קצת להיסטוריה של היהדות החרדית.
טוב, אז אתם זוכרים שלפני עשר דקות דיברנו על ההיסטוריה של היהדות החילונית, ודיברנו על כל מיני גורמים שהובילו לכינונה של היהדות החילונית? אז במידה רבה אפשר להגיד שאותם גורמים, דברים כמו אמנסיפציה ותנועת ההשכלה ופירוק האוטונומיה היהודית, שהובילו ליצירת החילונות, הובילו גם ליצירת החרדיות, היהדות החרדית. אבל לכל הגורמים האלה צריך להוסיף שני גורמים נוספים. היהדות החילונית עצמה, והרפורמה, התנועה הרפורמית. מה זאת אומרת? זאת אומרת שבסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, התפרקה הזהות היהודית, כמו שתיארתי קודם. וכתוצאה מכך חלק מהיהודים החלו להיות חילונים, חלק אחר החל פשוט להתבולל ולאבד את היהדות שלו, וחלק שלישי החליט שהוא רוצה לשמור על היהדות, אבל לעשות אותה בצורה יותר מודרנית, ואלה הקימו את התנועה הרפורמית.
עכשיו, לא מעט יהודים, בעיקר מהצד השמרני, הסתכלו על כל התופעות הללו ונחרדו. הם חשבו שזהו, היהדות הולכת לפח. ולמה כל הדבר הזה קורה? בגלל המערב, בגלל השפעות חיצוניות, בגלל המודרנה.
אחד מאותם אנשים שהזדעזעו ממה שקורה ליהדות, היה הרב משה סופר, הידוע בכינויו החתם סופר.
הרב סופר, שפעל בתחילת המאה ה-19, טבע את הביטוי הידוע "חדש אסור מן התורה". במקור הביטוי הזה הופיע במשנה, אבל סופר נתן לו משמעות חדשה. המשמעות היא בעצם שאסור להכניס שום דבר מודרני ביהדות. זאת אומרת, כל מה שהיה, זה מה שיהיה. כל מה שחדש, לא קשור ליהדות.
עכשיו, הביטוי הזה, שאפשר להגיד שהוא עומד בבסיס התפיסה החרדית, לא ממש תפס במרכז אירופה ובמערב אירופה. אבל התפיסה הזאת כן הצליחה להכות שורש במזרח אירופה, בכל החלקים של האימפריה הרוסית, פולין, ליטא, הונגריה, כל מיני מקומות כאלה. למה במזרח אירופה זה תפס יותר? כי הקהילות שם היו יותר סגורות ופחות חשופות למודרניות מלכתחילה, כמו שדיברתי קודם בחלק על החילונים.
בנוסף, בערך באותו הזמן, החלה להתפתח במזרח אירופה תנועת החסידות, תנועה יהודית-רוחנית שהוקמה על ידי הבעל שם טוב.
התנועה החסידית, שבין היתר מאפייניה כוללים התעסקות יחסית גדולה במיסטיקה וקבלה, יחד עם מבנה ארגוני של חצרות אדמו"רים, זאת אומרת, קהילות דתיות שמרוכזות סביב מנהיג רוחני, אדמו"ר. בכל מקרה, תנועת החסידות התאימה מאוד לתפיסה החרדית, ומהר מאוד שתי התפיסות הללו השתלבו. ובמהרה גם מתנגדי התנועה החסידית, זאת אומרת, מי שידועים בתור הליטאים, גם החלו לאמץ לעצמם אורח חיים חרדי.
רגע, למה החסידים והליטאים שלפני שנייה אמרתי שהם התנגדו אחד לשני, אימצו את אותו אורח חיים? זה בכלל לא הגיוני, הם הרי היו מתנגדים.
אז אפשר להגיד שהסיבה לכך היא שהאויב של האויב שלי הוא חבר שלי. והאויב הגדול של שתי התנועות הללו באותם זמנים, היו הציונות והסוציאליזם. שתי ההתפתחויות העדכניות ביותר של היהדות החילונית.
ובגלל שגם החסידים וגם הליטאים לא כל כך התלהבו מהחידושים האלה שביהדות, הם אימצו שניהם את העקרונות של היהדות החרדית, ואחר כך גם התאחדו לכוח פוליטי אחד. אותו כוח פוליטי בא לידי ביטוי בארגון, ארגון בשם "אגודת ישראל". ארגון שהאמת מלווה אותנו עד היום, כחלק מהמפלגה החרדית "יהדות התורה".
בגלל שהחרדים התנגדו למודרנה ולכן גם התנגדו לציונות, רובם לא עלו לארץ ישראל, ולכן רבים מהם נשארו באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. ולצערנו, כולנו יודעים מה קרה באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. ולאחר השואה נותרו שני מרכזים משמעותיים של היהדות החרדית בעולם, אחד בארצות הברית, בניו יורק ובניו ג'רזי, ואחד בישראל.
ומפה לשם הגענו כבר לשנותיה הראשונות של המדינה. אבל עדיין אפשר לדבר על שלושה אירועים מרכזיים שקרו ליהדות החרדית מאז קום מדינת ישראל.
האירוע הכי משמעותי והכי מוכר הוא כמובן הסכם הסטטוס קוו, הסכם שחתם בן גוריון עם ההנהגה החרדית, ובמידה רבה, אישרר את קיומה של אוטונומיה חרדית בתוך מדינת ישראל.
האירוע המשמעותי השני, שאולי לא צריך לקרוא לו אירוע, כי מדובר יותר בתהליך, היה החיבור בין החרדים לבין יהודי ספרד, זאת אומרת, יהודים שעלו מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. החיבור הזה הוביל להקמתה של תנועה חרדית מזרחית, שהמייצגת הבולטת שלה היא כמובן תנועת ש"ס, שיצרה חיבור לא מאוד צפוי בין מנהגים ומסורות שנוצרו במאה ה-19 בפולין ובליטא, לבין יהודים ספרדים שעלו מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון.
ואילו האירוע המשמעותי האחרון היה המהפך של שנת 77', בה הליכוד ניצח את המערך בבחירות לראשונה. המהפך של 77' הפך את החרדים לראשונה לשחקן פוליטי מאוד משמעותי בזירה הלאומית. ובמידה רבה ניתן לומר שמאותו רגע היהדות החרדית היא כבר לא אותו דבר, היא הפכה להיות גורם מאוד משפיע על כל מה שקורה במדינת ישראל. התפתחות לא מאוד צפויה לתנועה שמגדירה את עצמה בעיקרון כלא ציונית. ובאמת בשנים האחרונות יש יותר ויותר חרדים שכן מגדירים את עצמם כציונים, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
אז זו פחות או יותר ההיסטוריה של התנועה החרדית על רגל אחת. תנועה שהוקמה במקור כקונטרה ליהדות החילונית ולציונות, והפכה בסופו של דבר לסוג של משתפת פעולה עם הציונות.
לפני שאני עובר לדבר על הדתיים-לאומיים, אני רוצה לדבר אולי חצי דקה על הלבוש החרדי, כי זה משהו שתמיד עולה. אז למה חרדים לובשים חליפות ושחור לבן וכל מיני דברים כאלה? אז התשובה לכך די פשוטה. בגלל שחדש אסור מן התורה, אז החרדים שימרו את הלבוש אותו הם לבשו במאה ה-19 במזרח אירופה. ולכן תוכלו לראות בישראל של היום אנשים שלובשים כובעי פרווה באמצע הקיץ. העיקרון המוביל פה הוא התבדלות, אנחנו ממשיכים להתנהג כמו שהתנהגנו תמיד. ובנוסף, לכל קהילה חרדית בדרך כלל יש איזשהו מאפיין לבוש מסוים, יש איזשהו כובע או חלוק או משהו בסגנון הזה שאותו הם לובשים, ואפשר להגיד גם שזה איזשהו מיתוג של הקהילה. בסופו של דבר זה לא מאוד שונה מצנחנים שלובשים חצאית, לעומת גולנצ'יקים שלא מקפלים את השרוולים. לכל אחד יש את הגאוות יחידה שלו.
ועכשיו, בואו נדבר על הציונות הדתית.
כשמדברים על ציונות דתית, בדרך כלל מדברים על דתיים-לאומיים. זה כמעט מילים נרדפות. עוד כינוי שמזוהה עם המגזר הזה זה "כיפות סרוגות". פעם הכינוי הזה היה קצת יותר נפוץ, אבל עדיין משתמשים בו פה ושם.
אז נתחיל כמובן עם דמוגרפיה. כמה דתיים-לאומיים יש בישראל? אז התשובה לכך היא כנראה קצת פחות מעשרה אחוז מהאוכלוסייה בישראל, זאת אומרת, משהו בין 700 ל-900 אלף איש. ומה שכביכול מייחד את המגזר הציוני-דתי, הוא שילוב של ציונות מצד אחד ודתיות מצד שני. זאת אומרת, בניגוד לחילוני, שהוא ציוני אך לא שומר מצוות, ולחרדי, שהוא שומר מצוות אבל הוא לא ציוני.
עכשיו, בגלל שאתם אנשים חכמים, אתם תשאלו אותי, אז מה ההבדל בינם לבין נגיד ש"סניקים שמגדירים את עצמם כציונים או מסורתיים?
אז קודם כל זאת שאלה מאוד טובה, אני חייב להודות. והתשובה עליה מאוד מורכבת. יש שיגידו שהשייכות לציונות הדתית מבוססת על שייכות למוסדות של הציונות הדתית. זאת אומרת, אם הלכת לבני עקיבא והלכת לישיבה של הציונות הדתית, אז כנראה שאתה דתי-לאומי. ומצד שני, יש אנשים שיגידו שזה עניין של הגדרה עצמית. מסורתיים וש"סניקים לא מגדירים את עצמם כדתיים-לאומיים, ולכן הם לא דתיים-לאומיים. והאמת שיש גם אנשים שיגידו שהציונות הדתית היא פשוט קצת גזענית, ומדובר בזהות אשכנזית מאוד. אבל אל תחשבו שזאת האשמה שלי, אני פשוט מצטט אנשים אחרים.
בכל מקרה, אני מניח שכמעט לכולנו יש איזשהו אימג' בראש כשאנחנו חושבים על דתיים-לאומיים, ואתם יודעים על מה אני מדבר.
ועכשיו בואו נדבר קצת על ההיסטוריה של המגזר הזה.
אוקיי, אז אם ההיסטוריה של היהדות החילונית מתחילה אי שם במאה ה-17, וההיסטוריה של היהדות החרדית מתחילה כנראה באמצע סוף המאה ה-17, אז לעומתם הציונות הדתית היא תנועה מאוד מודרנית. מדובר בתנועה שהתחילה במאה ה-19, לפני פחות מ-200 שנה. ובמידה רבה ניתן לומר כי הציונות הדתית אפילו הקדימה את הציונות עצמה. איך זה מסתדר? זה מסתדר בגלל שנהוג לומר שהציונות הדתית התחילה עם מבשרי הציונות, עם האנשים שהיום נהוג לכנות אותם בתור חובבי ציון, האנשים שעלו בעלייה הראשונה.
אחד הדברים שהובילו יהודים לעלות לארץ ישראל לפני מיסוד הציונות, היו רבנים. רבנים כמו יהודה אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי קלישר, שהתנגדו לגישה הפסיבית של הרבנים החרדים שהקיפו אותם, ותמכו בגישה אקטיבית שתוביל לקידום גאולת עם ישראל.
תנועת חובבי ציון דעכה יחד עם הקמתה של התנועה הציונית, והציבור הדתי שתמך עקרונית ברעיונות הציונות, קצת לא מצא את עצמו, בגלל שהציונות הייתה תנועה חילונית בהגדרה. ולכן, בשנים הראשונות, רבנים שבאופן עקרוני תמכו בציונות, היו מסונפים לאגודת ישראל, התנועה החרדית, שבאותה תקופה הייתה קצת יותר פלורליסטית, ולא הייתה לה עמדה מאוד ברורה כלפי הציונות.
ואז, בשנת 1902, הוקם ארגון דתי ציוני ראשון, תנועת המזרחי. תנועה זו בעצם תמכה בציונות באופן עקרוני, אבל רצתה שמוסדות התרבות והחינוך יישארו בידיה, זאת אומרת שיהיה חינוך דתי נפרד. בנוסף, ניתן לומר שבתנועת המזרחי התפתחו העקרונות של הציונות הדתית, ובעיקר הקשר שבין עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל.
תנועת המזרחי המשיכה להיות הגוף המייצג של הציונות הדתית עד שנות ה-50. לאחר מכן התנועה הזאת השתלבה במפד"ל, המפלגה הדתית-לאומית, והיום אנחנו מכירים את המפלגה הזאת בתור "ימינה". תנועת הנוער של תנועת המזרחי היא בני עקיבא.
אדם נוסף שהשפיע מאוד על הציונות הדתית בראשית דרכה היה הרב קוק, או בשמו המלא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרב קוק לא ייסד את הציונות הדתית, אבל הוא היה אחד התיאולוגים הכי משמעותיים בה. ובמידה רבה ניתן לומר שהוא היה דמות רוחנית מספיק משמעותית, שהוא הצליח להוות קונטרה להתנגדות הדתית החרדית לציונות, הוא הצליח להצדיק את הציונות מבחינה דתית. והוא גם הצליח לנמק למה זה בסדר גמור שדתיים תומכים בתנועה שבסופו של דבר מובלת על ידי חילונים וסוציאליסטים. למה? בגלל שזה מקדם את הגאולה. הוא נימק את זה קצת יותר, אבל אני מתקצר אותו.
עכשיו, בגלל שאני מקליט את זה ב-2020, אז חלק מהמאזינים שלי יחשבו "באמת יש סתירה מאוד גדולה בין הציונות הדתית לבין חילונים וסוציאליסטים". אבל חשוב לומר שזה לא תמיד היה ככה, ושעד שנות ה-60 וה-70 לא הייתה נטייה מובהקת ימינה לציונות הדתית. והציונות הדתית, זאת אומרת מפלגת המפד"ל, הייתה השותפה הכי בכירה של מפא"י. אז מה בדיוק השתנה? מה שהשתנה זאת מלחמת ששת הימים, ששינתה הרבה מאוד תפיסות בציונות הדתית.
מי שנחשב בתור אחד הגורמים המובילים לשינוי הזה היה הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב קוק שדיברנו עליו קודם.
הרב קוק הבן, יחד עם תלמידיו, שרבים מהם היו מראשי תנועת גוש אמונים, תמכו ברעיון ארץ ישראל השלמה ובהתנחלות בכל שטחי הארץ. דבר זה הוביל בסופו של דבר לחיבור מסוים בין רעיונות גוש אמונים לבין הציונות הדתית כולה, מה שדחף את הציונות הדתית מאוד ימינה.
ושוב הגענו לימינו אנו. חשוב להגיד שגם במגזר הדתי-לאומי יש זרמים שונים. ויש אפילו שיגידו שיש איזשהו קרע במגזר הזה, בין החרדים הלאומיים, זאת אומרת הגורמים היותר שמרניים, לבין הדתיים הליברליים. מה זה בעצם אומר? זה בעיקר אומר שהדתיים הלאומיים הם בדיוק כמו כל שאר המגזרים שדיברנו עליהם קודם. לא חד משמעיים. יש לנו מגזר שבתוכו יש הרבה מאוד מגזרים קטנים. ככה זה גם אצל החילונים וגם אצל החרדים, וגם בציונות הדתית. ככה זה בישראל.
ומה עכשיו? עכשיו אני רוצה לדבר קצת על אשכנזים. בואו נמשיך.
טוב, אז מה בדיוק אני רוצה ממכם? למה אני רוצה לדבר על אשכנזים אם זה פרק על מגזרים דתיים, זה לא פרק על עדות? אז האמת שזה לא נושא שהתכוונתי לדבר עליו כשכתבתי את התחקיר לפרק, אבל הוא כל הזמן קפץ לי בין השורות ולא יכולתי להתעלם ממנו.
טוב, אז בואו נגיע לפואנטה. אני חילקתי את המגזרים היהודיים בישראל לדתיים-לאומיים, לחילונים ולחרדים, באמת לפי נאום ארבעת השבטים של רובי ריבלין. ובכללי ניתן לומר שזאת באמת חלוקה מאוד נפוצה. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהחלוקה הזאת באמת מדירה את המגזר המסורתי. זאת אומרת, היא בכלל לא מתייחסת אליו, היא מתייחסת אליו בתור איזשהו משהו שהוא בין הדתי לחילוני, לא בתור משהו בפני עצמו.
והאמת שכשניסיתי לחפש מידע על מסורתיות ועל ההגדרה של זה ועל ההיסטוריה של זה, לא מצאתי יותר מדי דברים. וכשכן מצאתי מידע, זה בעיקר היה כל מיני ניתוחים סוציולוגיים שעוסקים במזרחיות של המסורתיות, לא ממש היסטוריה. עכשיו, כשסיפרתי בפרק את ההיסטוריה של החילונים, החרדים ושל הציונות הדתית, שמתי לב שכל ההיסטוריה שאני מספר היא היסטוריה אירופית. אין פה בכלל היסטוריה של המזרח התיכון וצפון אפריקה או מקומות אחרים, לא יודע, אתיופיה, או אנא-אערף.
ואז פתאום זה היכה בי. תמיד יש איזשהו תיאור של כור ההיתוך שניסה להנהיג בן גוריון, שהוא לקח את המזרחים לצורך העניין וניסה להפוך אותם לחילונים, לקיבוצניקים, למשהו שהם לא היו. ועל הדבר הזה נכתבו באמת הרים של מילים, ואני לא הולך להתעסק עם זה. אבל מה ששמתי לב במהלך הפרק, זה שהאוכלוסייה במדינת ישראל, שכבר מזמן אין בה רוב אשכנזי, עדיין פועלת לפי מגזרים שנוצרו בעיקר במזרח אירופה.
זאת אומרת שמעבר לתפיסה הזאת של כור היתוך שמנסה לקחת מזרחים ואתיופים ולא יודע מי, ולהפוך אותם לאשכנזים חילונים, נוצר בפועל בישראל איזשהו כור היתוך שלוקח את אותם אוכלוסיות, והופך אותם למגזרים שהיו במזרח אירופה, לאותם חילונים, חרדים ודתיים-לאומיים.
עכשיו, אין לי משהו מאוד מתוחכם להגיד על זה, וגם אין לי משהו מאוד ברור להגיד על זה. אבל אני יכול להגיד שצורת ההסתכלות שלנו קובעת את המציאות בה אנחנו חיים. ונראה שצורת ההסתכלות המגזרית שלנו היא כרגע צורת הסתכלות מאוד אשכנזית, ואולי זה לא חייב להיות ככה. ולהבנתי, כולם משחקים את המשחק הזה. גם אם אתם תומכים בש"ס לצורך העניין, בסופו של דבר אתם תומכים במסורת שנוצרה בפולין ובליטא במאה ה-19, והלבישו עליה כל מיני סממנים מרוקאיים. זה נשמע נורא, אבל זה די נכון.
ועכשיו, אחרי שאמרתי את הדברים הממש לא במקום האלה, אתם יכולים להפסיק להקשיב לפודקאסט הזה ולצאת עליי במאה קמ"ש.
סתם, אני מקווה שאתם מבינים שאני באמת מנסה לעורר עניין, ושהתובנות שאני מציג כאן לא בהכרח משקפות את הדעות האמיתיות שלי. אני בעיקר מנסה לעורר איזשהו עניין.
תודה רבה לכם שהאזנתם לפרק הזה, זה היה פרק קצת ארוך, ואני מקווה שנהנתם.
אם אתם מאיזשהו מגזר שחושב שעשיתי לו עוול נוראי, תגידו לי. תכתבו את זה בקבוצת הפייסבוק, תקללו אותי, ואז תזמינו את חברים שלכם להאזין גם, שגם הם יתעצבנו. אין דבר כזה פרסום רע.
זהו, שבוע הבא הולך להיות הפרק האחרון של העונה השנייה של "חור בהשכלה". מקווה שנהניתם, ויאללה ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments