top of page

בלוקבסטר - פרק 19: על חופש, אוכל, ואהבת אדם עם שמי זרחין

שמי זרחין הוא מהבמאים הישראלים המצליחים ביותר אי פעם, וחשוב מכך - הוא האבא של אביבה, אהובתנו. אלינו הוא הגיע עם חמישה סרטים על חופש: "חומות של תקווה", שראה בקולנוע ארבע פעמים ברצף; "המשפחה שלי", שמדגים בצורה מושלמת את כל מה שטוב בבני אדם; "סיפורו של וויל האנטינג", עם רובין וויליאמס בשעתו היפה והעצובה ביותר; "פאני ואלכסנדר", שלמולו שמי משיל את נעליו; ו"קברט" - המופע של לייזה מינלי, שהוציאה את זוהר משלוותו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/02/2024.

[פתיח]: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל״כאן הסכתים״, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מנגינה: בלוקבסטר עם זוהר אורבך.

זוהר: שלום וברוכים הבאים לבלוקבסטר, הסכת הקולנוע של כאן תרבות. אני זוהר אורבך, קולנוע זה כנראה הדבר היחיד שאני באמת מבין בו. היום אנחנו עם שמי זרחין, איש שכבר למעלה משלושים שנה עושה את הבלתי אפשרי. מביים סרטים מצליחים במדינת ישראל.

ב-1995 פרץ עם לילסדה, כנראה הסרט הישראלי היחיד שמתרכז בחוויה הישראלית המלחיצה שהיא ליל סדר עם המשפחה המורחבת. ומאז בממוצע, אחת לארבע שנים הוא מוציא סרט, והקהל כמעט תמיד בא בהמוניו. בין אם, כדי לספור את הכוכבים של שלומי, כדי לשמוע את המילים הטובות, או כדי להיזכר שהעולם מצחיק. זה אמור להיות מובן מאליו בתעשיית קולנוע סטנדרטית, אבל בארץ זה עדיין הישג די משוגע.

אותי שמי שבה בשנת 2006. כאילו דבר לא השתנה, גם אז רוחות מלחמה סערו, והבייביסיטר שלי עדי לקחה אותי לסרט. היא ראתה את ״אביבה אהובתי״.

וכבר אז, כשהייתי בסך הכל בן עשר, הסרט הזה התמקם לי בתוך הלב, וסירב לעזוב. זה לא שהייתי אמור להבין את מערכת היחסים המורכבת של אביבה עם אחותה, את שגרת חייה של אישה שמפרנסת משפחה שכוללת ילד סטלן וגבר מובטל, אבל הסרט נחתם בטקסט שגם אז, וגם היום, מסמר לי את השיער.

״אני כותבת את הסיפור שלי. אני כותבת את צינורות הביוב שמתפוצצים על ראשי כשעיניי רוצות להיעצם. אני כותבת את סיכות התפירה של אמי שדוקרות אותי כשאני סועדת את נפשה. אני כותבת את אצבעותיה היפות של אחותי שמלטפות את חיי וזוקפות את גבי כל פעם שהוא עומד להישבר. אני כותבת את הסיפור שלי״.

זוהר: שמי, מאיפה אביבה הגיעה?

שמי: תן לי רגע להתאושש מהפתיחה שעשית, אז אני מוכן להמשיך להקשיב לך.

זוהר: אוקיי.

שמי: זה היה מאוד יפה, ויש לך קול כזה מלטף ומרגש. מאיפה אביבה הגיעה?

בשנת 98' עשיתי את ״מסוכנת״. והסרט הזה התרסק. נכשל, כאילו לא הייתה לו ההזדמנות להשמיע את קולו. במובן המטאפורי כמו של אביבה, היא זאת שמה היא רוצה, היא רוצה להשמיע את קולה.

וזה עשה לי מה שזה עשה, היה לי משבר לא פשוט, קמתי ממנו, התיישבתי, כתבתי איזשהו מחזה, אגב, כי חשבתי שיש מצב שאני לא אתעסק יותר בקולנוע. אחרי המשבר הזה, סיימתי לכתוב את המחזה, והתיישבתי וכתבתי את ״אביבה אהובתי״, היה לי בראש איזו אסוציאציה לאישה אחת מסוימת, לא אגיד מי.

זוהר: למה שלא תגיד מי בעצם?

שמי: כי ככה, כי היא לא יודעת. היא תבקש ממני תמלוגים. [צוחק] בטבריה. ומשהו בסיפור שבנה את עצמו ככה תוך רגעים, התחבר למצב רוח שהייתי בו. זה נכתב. לקח כמעט שש שנים עד שזה נעשה, מכיוון שהתסריט נזרק מכל המדרגות של מה שנקרא, הקרן, שוב ושוב ושוב. הם חשבו שאף אחד לא יגלה עניין בסרט שהגיבורה שלו היא...

זוהר: טבחית טבריינית.

שמי: טבחית טבריינית שרוצה וצריכה לכתוב ספר.

זוהר: אני לא יכול לחשוב על דמות שבא לי יותר לראות, לשמוע את הסיפור שלה מטבחית טבריינית שרוצה לכתוב ספר. או לצורך העניין, דיילת מחולון שנתקעה עם ילד סיני בן שמונה, שזה הסרט ״נודל״ שאתה היית בין אחד מתסריטאיו.

שמי: ״נודל״ של איילת מנחמי, כתבנו אותו ביחד.

זוהר: סרט שגם חי לי בתוך הלב. אבל אני רוצה לשאול אותך, שמי, מאיפה מגיעים סיפורים? אתה יושב ואתה אומר: בעצם אני יכול לחשוב על גברת אחת מטבריה שבא לי לספר את הסרט, לעשות עליה סרט?

שמי: קודם כל, אין שיטה, אין איזה דרך קבועה. זאת אומרת אין איזה רוטינה, שאני מתיישב וזה קורה. זה כל פעם קורה באיזושהי דרך אחרת. ואני גם חוץ מלכתוב תסריטים והיום סרטים, גם כותב, הוצאתי כמה רומנים. בדרך כלל יש רעיונות שאני אוסף מכל מיני חלומות שאני חולם, דברים שאני שומע, אפילו בנסיעה המשותפת שלנו לכאן, אמרת איזשהו משהו שכבר רשום לי בפתק, אני לא אגיד לך מה הוא.

זוהר: נדלקת.

שמי: והוא יופיע מתישהו בסרט או ספר. ויש איזשהו שלב...

זוהר: תמלוגים אני לא מצפה, אבל הזמנה לפרמיירה אני אעריך מאוד, שמי.

שמי: אפילו זוגית. [צוחק] ויש איזשהו שלב שהפתקים האלה, בין אם הם במחברת או איזה פנקס, או בין אם זרוקים באיזה שקית או בטלפון, בוקעים החוצה ואני מתחיל לסדר אותם ומתחיל לחוש שיש איזה… שהם מקיימים יחסי שכנות אחד עם השני, כלומר הם דרים באותו בניין וזה מתגבש והופך לסרט.

זוהר: אנחנו צריכים בכל זאת לשלם את המס הזה למצב, שמי. איפה המלחמה תפסה אותך?

שמי: בשלבי עריכה כמעט סופיים של סרטי החדש, שנקרא "חמדה", שצולם במרץ, אפריל, תחילת מאי של 2023, ומפגיש שוב את ששון גבאי ואסי לוי, שבפעם האחרונה נפגשו בפריים משותף ב״אביבה אהובתי", לא אספר יותר על הסרט, כי נאסר גם עליי וגם עליך. הייתי בשלבי העריכה האחרונים, מה שקרה, היה כל כך בלתי ניתן להגדרה ולהכלה, כמו לכולם, שביחס לסרט אני שקלתי לעצור אותו. אבל מכיוון שאני לא עובד לבד, משהו כמו עוד 30 איש, שהיו מעורבים בעניין, כולל פרנסתם, עבדנו על הסרט, העבודה על הסרט הפכה להיות איזה מין עיר מקלט, איזה מקום מפלט מהמציאות, עשה לי טוב, אני חייב להגיד, עד אשר העבודה עליו הסתיימה.

זוהר: ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, הגיעה העת לחמישיית הסרטים האהובים ביותר על שמי זרחין, נכון לרגע זה.

שמי: לא, אני חולק, כבר חולק.

זוהר: כבר חולק, בוא נחלוק, בוא נלך מכות.

שמי: זה חמישה סרטים שבחרתי באיזה אן-דן-דינו באופן כמעט מקרי לגמרי, יש בהם משהו מהמצב שאיכשהו מהדהד לתוך הסרט, אולי בגלל זה.

זוהר: אז קודם כל, אני רוצה להגיד כאן איזה שהוא סוד מאחורי הקלעים. לרוב, אני מקפיד לסדר את הסרטים מהנמוך לגבוה, לסיים את ההקלטה בסרט שאני הכי אוהב מהחמישייה שהאורח או האורחת נתנו לי. הפעם שמי התעקש, התעקש לביים אותי, ואני מה, קטונתי, ברור שאני אתן לשמי זרחין הגדול לביים אותי, כי מי אני בכלל? אנחנו נתחיל הפעם בסרט האהוב עליי ביותר מהחמישייה של שמי.

אנחנו עכשיו עם ״חומות של תקווה״, שביים פרנק דרבונט בשנת 1994. תעשה לנו חום ותשאיר אותנו עם תקווה. שמי, מה זה ״חומות של תקווה״ בשבילך?

שמי: זה הסרט היחיד שראיתי חמש פעמים רצוף, אחת אחרי השנייה.

זוהר: באותו היום?

שמי: באותו היום.

זוהר: זה סרט של שעתיים ועשרים דקות. כלומר יום עבודה שלם הוצאת, יותר מיום עבודה שלם בעצם, על רד ועל אנדי.

שמי: כן.

זוהר: אנחנו עם אנדי דופריין, בנקאי אפרפר, שיום אחד מושלך לכלא אחרי שנמצא אשם ברצח אשתו והמאהב שלה.

הכלא שושנק הוא מקום קשוח עם אסירים בריונים וסוהרים אכזריים, אבל אחרי שנתיים של התעללות בלתי פוסקת, אנדי מצליח למצוא יותר ויותר חברים ובראשם רד, אסיר חכם, ערמומי וטוב לב שנהיה לבן הברית שלו ומה שמתחיל כסיפור כלא מדמם, ממשיך ונהיה לאחד הסרטים הכי יפים שהוליווד עשתה על גאולה, חברות וחופש.

עקרונית, אין מי שלא ראה את ״חומות של תקווה״, ויותר מזה אני אגיד לך, אתה כמובן, כמובן חשוף לאתר IMDB, שהוא בגדול בסיס הנתונים הכי חזק שיש לקולנוע באינטרנט. ובאתר הזה יש את משאל הסרטים האהובים ביותר אי פעם, שהוא כנראה המשאל הכי מדויק ככל שזה נוגע לטעם הקהל, שמנסה לבחון מה הם הסרטים האהובים ביותר ו״חומות של תקווה״ כבר קרוב ל-16 שנה, נמצא במקום הראשון. הלכה למעשה, אנחנו עומדים לדבר עכשיו, לראשונה בתולדות הפודקאסט, על משהו כנראה אובייקטיבית, הסרט הכי פופולרי אי פעם.

שמי: קודם כל, ״חומות של תקווה״ הוא סרט שברגע שהוא נעשה, הוא נעשה כמה שנקרא סרט קלאסי. סרט קלאסי הוא סרט שאתה אוהב ורוצה לחזור אליו שוב ושוב ושוב. זאת אומרת, יש בו איזשהו משהו שמעבר לנקודת הזמן שבה אתה נמצא, כשאתה צופה בו, ומערכת היחסים שלו עם המציאות, ועם ההיסטוריה, היא מעל הזמן ומעבר לזמן.

אני למשל, בימים אלה, מתנחם בזה, זה סרט שראיתי מאז המלחמה, כי דרכו פינטזתי על איזה מנהרת ביוב, שהחטופים מוצאים ודרכם בורחים מהכלא שבו הם נמצאים.

זה סרט על חופש, מעל הכל. אתה יודע שזה סרט שנכתב על פי נובלה של סטיבן קינג.

זוהר: שהוא אלוף העיבודים הקולנועיים לספרות. נראה לי שיש מעט מאוד ספרים של סטיבן קינג שלא זכו לעיבוד קולנועי.

שמי: כן, אגב, בצדק, הסיפורים שלו יש בהם איזשהו משהו שבאמת כנראה חותר לקולנועיות. בכל מקרה, אם תיקח את הסרט והנובלה ותשווה ביניהם, אתה תמצא דרך סצנות שלא קיימות במקור הספרותי, אלא הומצאו לצורך הסרט, אתה תמצא למה הסרט הוא שירת החופש, שזאת מהותו. למשל, הסצנה שמקשיבים למוצרט בזמן העבודה, זה לא קיים בנובלה.

זוהר: וזאת אחת הסצנות לא הכי יפות בסרט, אלא הכי יפות בעולם.

שמי: היא סצנה שאי אפשר שלא להתרגש מהרעיון שלה, להתרגש עד דמעות.

זוהר: סצנה שבה אנדי מצליח להינעל במשרד של מנהל בית הכלא, לקחת את הפטיפון הגדול, להתחבר לכרוז של מערכת הכריזה של בית הכלא, ולנגן משם תקליט של מוצרט.

[השמעת קטע מהשיר של מוצרט וציטוט של רד אומר בסרט]:

“It was like some beautiful bird flapped into our drab little cage and made those walls dissolve away. And for the briefest of moments, every last man at Shawshank felt free."

שמי: זה לא קורה במשרד, זה קורה בספרייה. בספרייה של בית הכלא, וזה משמעותי נורא. והסצנה שבה אנדי מתעקש לעזור לקלגס שמשגיח עליהם, רק בתנאי שהוא ייתן לחבר'ה שלו שמזפתים את הגג שם, לשתות בסוף היום בקבוק בירה קרה. כל אחד מהם.

אגב, בעקבות הסרט הפכתי את זה לאיזשהו מנהג קצת אידיוטי, אבל נורא נחמד שלי, כשמסתיים הפרה-פרודקשן של סרט חדש, ההכנות, לקראת הצילומים, יש רגע מסוים שאני מבקש מכולם לעלות על הגג ומביא להם בירה קרה, גם אם זה בעיצומו של חורף קשה.

זוהר: איזה יופי.

שמי: כן. מאז ומעולם.

זוהר: אני אגיד אבל שבעצם באיזשהו מקום, ב״חומות של תקווה״, יש משהו שמתאים במיוחד לעכשיו, במיוחד לתקופה הזאת. יש סרטים שהם האסקפיזם המושלם, ויש סרטים שהם ההפך הגמור ממנו, ו״חומות של תקווה״ נמצא איפשהו באמצע. ברגע הכי יפה בסרט בעיניי, אנדי יושב עם אסיר מבוגר, בארוחת צהריים, והוא מוצא בארוחת הצהריים שלו תולעת, וזה אמור להיות מעורר בחילה. הרי, מה התולעת הזאת עושה במנה שלי?

שמי: והאסיר מבקש ממנו את התולעת.

זוהר: האסיר מבקש את התולעת.

[השמעת המשפט מהסרט]: Are you gonna eat that?

זוהר: ואתה לרגע חושב שאנחנו עומדים להגיע לשפל חדש של גועל, בגלל שמה? מה האסיר יעשה עם התולעת? הוא זה שיאכל אותה? אבל הוא בוחר להאכיל את הציפור הקטנה שהוא מגדל בתולעת הזאת.

[השמעת משפט מהסרט]: Jake says thank you.

זוהר: ואתה מבין שזה בעצם סרט הכלא החמוד ביותר אי פעם.

שמי: כל העניין עם האסיר המבוגר הזה, מאוד מאוד אירוני ולכן מאוד מאוד מכאיב ומאוד עצוב, וגם איכשהו מפיח תקווה. מכיוון ש… הוא בא פה בהפוך על הפוך על הפוך על הפוך. הוא לוקח את התולעת הזאת שכלואה בתוך האוכל, ומגעילה כשלעצמה. משחרר אותה מהאוכל. לא זורקים אותה, לא משמידים אותה, הוא לוקח אותה, משחרר אותה לחופשי. ומזין איתה את הציפור שהוא כולא ומוזנת על ידו. הוא כולא אותה כדי שהוא ירגיש דרכה חופש. כי הוא בדרך הזאת הופך להיות איזשהו סוהר ולא אסיר, או אם תרצה, אבא. או חבר. או אח גדול והוא כולא את הציפור הזאת.

ברגע מסוים, שהוא אולי הרגע הקשה ביותר, והמרגש ביותר בסרט הזה, כשהאיש המבוגר הזה מסיים לרצות את עונשו, ומשוחרר מהכלא, ונזרק אל המציאות מבחוץ, הוא לא מצליח לזהות אותה וויזואלית, מכיוון שכשהוא נכלא, העולם היה אחר. והוא לא מוצא את עצמו. הוא לא מוצא את עצמו שם עד שלבסוף, הוא תולה את עצמו. כלומר, הוא שולח יד בנפשו, מכיוון שהחוץ, החופש, מתברר לו ככלא הגדול ביותר עלי אדמות. אז הפוך על הפוך על הפוך על הפוך, מהו חופש ומהו כלא? הסרט שואל.

[השמעת קטע מהסרט בו רד אומר]:

״I have to remind myself that some birds aren't meant to be caged. Their feathers are just too bright.”

זוהר: באיזשהו מקום, הסרט הזה מבחינתי, עכשיו כשראיתי אותו שוב, הוא סוג של זכר לשלמות קולנועית מהסוג שאנחנו כבר לא רואים יותר. יש כאן צילום אדיר של רוג'ר דיקנס, שמפיק כמה תמונות בלתי נשכחות, אבל לא מנסה לנקר לך את העיניים. ויש לך כאן פסקול יפהפה של תומאס ניומן, שמצליח להכתיב לך את הקצב של הלב, גם בלי לנסר אף כינור. ואת צמד השחקנים האדיר הזה, טים רובינס ומורגן פרימן, האחד קיבל דמות שהייתה יכולה בטעות להיות איזשהו גיבור-על נטול אופי, אבל בעצם הופך אותה לבן אדם כמוני כמוך, אפור והירואי. ויש לך את מורגן פרימן, שממש בחלקלקות ובערמומיות, מספר לך את הסיפור ועושה את זה יותר טוב מכל אחד שאי פעם קריין סרט. כל זה כדי לומר שבזמן אמת כשהסרט יצא, הוא היה סוג של פלופ, בהתחלה.

שמי: אני רוצה להגיד לך כמה דברים על זה. קודם כל, הסיבה ללמה רצתי לראות את הסרט כשהוא יצא, זה תומאס ניומן. כי הכרתי את המוזיקה, התחלתי להכיר את המוזיקה, שהוא התחיל כמה שנים טובות לפני, בסרטים אחרים. אל תשאל אותי כרגע איזה, אני לא ממש זוכר. ומשהו בטריילר, ב״בקרוב״ של הסרט הזה, שראיתי אותו המון פעמים, גרם לי להרגיש שזה הולך להיות סרט שהחיים שלי פחות או יותר... ובגלל זה גם ראיתי אותו, לא ידעתי את נפשי, זה היה בבוקר, יצאתי, קניתי כרטיס, נכנסתי שוב, יצאתי, קניתי כרטיס, נכנסתי שוב, ראיתי אותו ארבע פעמים רצוף. ואז הייתה הקרנה ממש כבר לקראת חצות. התקשרתי לעינת, לרעייתי, אמרתי לה ״את חייבת לבוא״, כי היא חשבה שאני השתגעתי. אמרתי ״את חייבת״.

זוהר: אתה באמת השתגעת, לא רואים סרט ארבע פעמים ביום.

שמי: היה שם איזשהו משהו שלא השביע אותי. שרציתי עוד ועוד, רציתי להבין גם, בכל מיני רמות. זה לא כאילו ברמה האקדמית. רציתי שנפשי תבין. אני חושב שהיום אני יודע את התשובה, זה כמובן משהו ביני לביני, אני לא אכנס לזה.

זוהר: באהבה גדולה, אל תיכנס.

שמי: בסופו של דבר אישית, אבל הסרט אגב גם לימד אותי איזשהו לקח.

זוהר: מה הלקח שהוא לימד אותך?

שמי: כשהסרט יצא, סרטי הראשון, הוקרן בבתי הקולנוע כבר כמה וכמה שבועות, ״לילסדה״, והיה אז, אתה זוכר שהיה טבלת המבקרים ב״עכבר העיר״? היה פעם כזה דבר? יש היום טבלת המבקרים ב״הארץ״ או משהו.

זוהר: ב״הארץ״.

שמי: ובטבלת העיר, ב״עכבר העיר״, אני חושב ש״לילסדה״ היה מקום ראשון או שני, משהו כזה. ואז כש״חומות של תקווה״ יצא, כאמור, אחרי שראיתי אותו חמש פעמים ברציפות, אגב, לא הסתפקתי בזה, בשבוע שאחרי ראיתי אותו שוב ושוב ושוב. גיליתי לתדהמתי שהוא במקום השביעי או השמיני, או משהו כזה של טבלת המבקרים. ואמרתי, עם כל הכבוד לעצמי, ולסרט ה… אני יודע? הנאה, חיובי והאהוב, כנראה, שעשיתי, מה שבטוח זה שזה לא אומר שום דבר. זה הלקח. זה לא אומר שום דבר. זאת אומרת, אני גם לא בתחרות עם אף אחד, וכל הטבלה הזאת, יש בה איזשהו משהו שהוא… נתפס לי אז כמשהו שאני לא יכול ללמוד ממנו, או להבין, או למקם את עצמי בעולם. אתה יודע, הייתי צעיר ומתחיל, חיפשתי דרכים למקם את עצמי בעולם. מי אני, מה אני?

״חומות של תקווה״, עוד לפני שהוא יצא, הוגדר מראש, אני חושב, כפלופ, בגלל השם שלו.

זוהר: באנגלית.

שמי: זה נתפס אז...

זוהר: חומות של תקווה, שם מקסים, אגב. השם הלועזי הוא "The Shawhank Redemption", "גאולת שושנק".

שמי: הסיפור של הנובלה של סטיבן קינג, אני חושב, קראו לה "Rita Hayworth and Shawshank Redemption" וזה נתפס כשם נורא נורא גרוע.

זוהר: לפני שנעבור לסרט הבא, אני חושב שיש משהו אחד שחייבים לדבר עליו בהקשר של ״חומות של תקווה״.

שמי: רק אחד? [צוחק]

זוהר: אחד ש… יש המון, אבל זה הדבר הספציפי הזה, אם אנחנו לא דיברנו עליו, כמו לא דיברנו על ״חומות של תקווה״ בכלל. וזה כדי לומר שלסרט הזה, יש טוויסט בעלילה כל כך טוב, שלמעשה אין סיבה להגדיר אותו כטוויסט. זה פשוט שיא קולנועי.

שמי: תגיד שיש שם את הטוויסט של החיים.

זוה: זה באמת הטוויסט של החיים

שמי: טוויסט של החיים, אל תספר אותו עכשיו.

זוהר: לא לספר אותו?

שמי: לא, לא.

זוהר: אז אני רק אגיד שהוא מערב מקוש, פטיש סלעים קטן, ופוסטר של כמה מכוכבות הקולנוע הגדולות של אותן 20 שנים שבהן הסרט מתרחש. וברגע שאתה מבין את הטוויסט הזה, גם אם ידעת עליו עוד לפני, זה שיא של קולנוע.

שמי: וגם כשאתה רואה אותו שוב ושוב, אני כאמור יכול להעיד על לראות אותו שוב ושוב, וגם ברצף...

זוהר: באותה יממה, תהיה בריא.

שמי: גם אז הרגע הזה, עוצר נשימה. זה לא בגלל הגילוי העלילתי, זה לא בגלל האינפורמציה שלא ידעת, ועכשיו מתחוור לך. בספרות קוראים לזה "תבנות חוזר לאחור", או משהו כזה. זאת אומרת, חשבת שזה ככה, אבל זה לא ככה, זה בעצם אחרת. זה לא האינפורמציה, אלא המשמעות של הגילוי הזה. זה משהו שמגדיר מחדש, את עוצמות הנפש, והיצירתיות, והיכולת, והשאיפה לחופש, של האדם באשר הוא אדם. זה אולי אחד מהסרטים הכי הומניים, והומניסטיים, שאי פעם נעשו.

זוהר: וזה כל מה שאנחנו צריכים עכשיו, גם ובמיוחד כשהסרט הזה קשה.

[מנגינה]

ועכשיו, הגיע הזמן שנמשיך לסרט הבא שלנו. כל הסרטים ששמי בחר, כמעט כולם, עם ותק של לפחות 29 שנים. הסרט הבא, אבל, הוא הסרט החדש והטרי ביותר שהוא בחר, אנחנו עם "המשפחה שלי", שביים הירוקאזו קורה-אדה בשנת 2018. אני נורא...

שמי: [מתקן את הגיית השם] קורה-אדה.

זוהר: קורה-אדה. איזו עדה? (אדה נשמע כמו עדה - הערת המתמללת) המרוקנית, הפולנית, הפרסית? [שמי צוחק] שמי, תעיף אותנו באוויר. מה זה "המשפחה שלי" בשבילך?

שמי: קודם כל זה שם נוראי, אני חושב שהשם המקורי שלו ביפנית, זה סרט יפני, זה ״הכייסים״, נדמה לי…

זוהר: באנגלית קראו לו "Shoplifters", הגונבים מהחנות.

שמי: באנגלית קראו לו "Shoplifters", שזה שם נפלא. לא יודע למה זה הפך להיות...

זוהר: הייתי קורא לו "משפחה של גנבים", זה שם יפה.

שמי: משפחת הגנבים, או, אתה יודע מה, אולי פשוט לקרוא לו "תקוות גדולות״ ולסגור עניין, או "אוליבר טוויסט", וזהו. הוא כל כך דיקנסי במהותו, שאני כבר מוצא את עצמי מחובר אליו. זה סרט שעושה משהו שהוא בעיניי ביטוי לאהבת אדם והומניות גדולה. הוא לוקח אנשים טובים שעושים מעשים שליליים בלית ברירה. ודרכם קורע את ליבנו.

זוהר: בפאתי טוקיו חיה משפחה שהיא לא באמת משפחה. בעל ואישה שמגדלים ילדים שאינם באמת ילדיהם, חיים בבית ששייך לאישה מבוגרת שאינה האימא שלהם, ולפרנסתם הם גונבים מחנויות. מבחינתם כל מה שלא נרכש עדיין לא שייך לאף אחד. ויום אחד, אב המשפחה והילד, שאינו הילד שלו, נתקלים בילדה קטנה, בסך הכל בת חמש. יש לה הורים, אבל אנחנו יודעים שהיא לא תחסר להם. היא מוכה והיא מוזנחת, והמשפחה בוחרת לאמץ אותה. זה לא באמת רעיון טוב, אבל כולם באמת פועלים פה רק מאהבה.

שמי: אתה בעצם ניסחת באיזה דרך את המכנה המשותף של כל הדברים האלה. האנשים האלה הופכים את האין ליש באיזושהי דרך. כלומר, גם הדברים שהם גונבים, אמרת בעצמך, הם לא שייכים להם, הם הופכים אותם להיות שלהם. זאת אומרת, הם גונבים חיים. אגב, הם חיים במקום ששייך למישהי שממשיכה לקבל ביטוח לאומי או איזה מין משהו כזה.

זוהר: את הפנסיה של בעלה.

שמי: את הפנסיה, אבל היא קבורה עמוק מתחת לרצפה. היא לא בחיים בכלל, אבל כל העולם חושב שהיא בחיים, ולכן הם ממשיכים לקבל את הפנסיה שלה. כלומר, הם ניזונים מהחיים שלה, אבל החיים שלה כבר לא קיימים.

זוהר: אבל תגיד לי, למה בעצם באמת הסרט הזה בעיניך מספיק טוב כדי שנדבר עליו בקנה אחד יחד עם ״חומות של תקווה״ ועוד שאר שלושת הסרטים שנדבר עליהם בהמשך?

שמי: טוב, אנחנו צריכים עכשיו לדבר על מה זה טוב.

זוהר: מה זה טוב?

שמי: מה זה טוב? האם טוב זה פשוט משהו שאתה נורא נורא אוהב, ואתה אולי, לפחות בהתחלה לא כל כך יודע למה? הוא טוב לך. האם טוב זה משהו שעונה על איזה צורך נרקיסיסטי של כולנו או רובנו, שיש איזשהו משהו בסרט שנורא דומה לנו או משקף אותנו, או מזכיר לנו את עצמנו, או איזה מין השתקפות כזה, עד כדי כך שאנחנו יכולים להגיד, ״אה, זה שלי בעצם״, לכייס את הסרט, והאם טוב הוא, אתה יודע, הגדרה אתית, מוסרית? והסרט הזה הוא פשוט טוב במובן הזה, במובן שהוא מגדיר באופן מרגש, עמוק, מורכב, יוצא דופן, מפתיע, בלתי נשכח בעיניי, מה זה טוב בבני אדם.

זוהר: ובתכלס, במובן הזה, איך אפשר ליצור קונפליקט? איך אפשר ליצור דרמה אמיתית, מסרט שבו כל הדמויות פשוט אוהבות אחת את השנייה נורא? איך אפשר לעשות כזה דבר? הרי עקרונית, בשביל קונפליקט צריך שמישהו יתנגד למשהו. אם כולם פה טובים וכולם פה נחמדים, אז איך יש קונפליקט?

שמי: כנראה שאתה טועה בהגדרה שלך, שכדי שיהיה, צריך ככה וככה. אתה יודע, זה כאילו חוקי הדרמה, ואני רוצה להזכיר לך שהקולנוע, יש בו מימד דרמטי, אבל הוא לא דרמה. דרמה זה תיאטרון.

אתה כאילו מביא כל מיני כללים, או חוקים, או טבע, המדיום התיאטרוני, דברים שבאים מהדרמטורגיה. הקולנוע הוא הרבה יותר אפי, הרבה יותר קרוב לספרות ולמוזיקה, מאשר לתיאטרון, ולכן הדבר המרכזי, המשמעותי בו, זה המשמעות של הזמן העובר, כלומר הסיפור, ולא הקונפליקט, ולא המאבק. יש מאבק, אבל המאבקים, או המימד הדרמי או הדרמטי בקולנוע הוא אמצעי, הוא לא המטרה. ולכן אתה יכול למצוא סרטים כאלה.

אתה יודע, אני עונה על השאלה הזאת הרבה פעמים ביחס לסרטים שלי. מי האיש הרע? מי ה-bad guy? אין bad guy, אין. כולם טובים, חלקם עושים מעשים שליליים, בלית ברירה, מכיוון שהמציאות לא מקבלת אותם, או מכריחה אותם לעשות דברים שהם לא רוצים. אתה יודע, המעשה הוא שלילי. הכוונה היא לא בהכרח להרע. יש הבדל מאוד מאוד גדול. אם תחשוב על כך שמבנה של סרט לא חייב להכיל את המשבצת הזאת בכלל, אז אולי תגיע ל״משפחה שלי״.

[מוזיקה]

זוהר: ועכשיו הגיע הזמן לסרט השלישי בחמישייה של שמי. אנחנו עם ״סיפורו של וויל האנטינג״, שביים גס ון זאנט, בשנת 1997. שמי, ספר לנו אותו. מה זה ״סיפורו של וויל האנטינג״ בשבילך?

שמי: בחרתי בו בגלל רובין וויליאמס.

זוהר: מנוחתו עדן.

שמי: השם ייקום דמו, שמותו, אני אומר לך ברצינות, שבר אותי לגמרי. חלומי הגדול היה לעבוד עם רובין וויליאמס. הוא בעיניי מגלם בהווייתו, באופיו, בפניו, במבנה הפנים שלו, הדברים הכי פיזיים, את כל מה שאני אוהב בבני אדם קולנועיים. זאת אומרת בדמויות, זאת אומרת בסרטים מבחינתי.

זוהר: כמו שבטח ניחשתם, הגיבור שלנו הוא וויל האנטינג והוא גאון. אבל הוא באותה מידה נער רחוב שלא למד לאהוב. ביום הוא מתפרנס כשרת באוניברסיטת MIT. בצהריים הוא הולך מכות עם תושבי דרום בוסטון, שלא באים לו טוב בעין. ובלילות פשוט מסתובב עם החברים.

עד שיום אחד מרצה למתמטיקה מגלה שמסתובב לו מתחת לאף עילוי, שיכול לתת פייט גם לאיינשטיין. הוא מחליט לשלוף את וויל מבית המעצר שאליו הושלך, ולהודיע לו שהוא עומד לקחת אותו תחת חסותו, ולעשות מה שצריך כדי לגרום לו לממש את הפוטנציאל שלו. אבל הוא גם מוסיף תנאי: עליו ללכת לפסיכולוג אחת לשבוע, שיבין מה לעזאזל הבעיה שלו. וכאן מתחיל הסרט.

הסיפור של מאחורי וויל האנטינג נהיה למיתולוגיה בפני עצמו בדיוק כמו הסרט. הרי יש לנו את צמד התסריטאים, מאט דיימון ובן אפלק שגם מככבים בסרט. והם פעלו מתוך השיטה הזאת שאמרו, אם אנחנו לא מקבלים את התפקידים שמגיע לנו לשחק, אם אנחנו לא מקבלים את הטקסטים שיושבים לנו בפה הכי מושלם שאפשר, אנחנו נכתוב אותם בעצמנו.

בשלב מסוים, מל גיבסון רצה לביים את הסרט הזה, בשלב אחר ליאונרדו דיקפריו היה אמור לככב בסרט הזה.

הסרט הזה היה יכול להיות יצירת מופת גם בלעדיהם, אבל הם סירבו, סירבו, סירבו, שהתסריט הקטן והיפה הזה שהם כתבו יהיה שייך למישהו שהוא לא שלהם, שהוא לא הם בעצמם ואני מעריץ את זה בהם.

שמי: אני די בהלם ממה שאתה מספר, לא ידעתי את רוב זה. זאת אומרת, ידעתי שהיו כל מיני, אבל לא, לא... מל גיבסון לא ידעתי.

זוהר: אסיר תודה שמל גיבסון הרחיק את ידיו האנטישמיות מהסרט המקסים הזה.

שמי: כן, אני חושב, זה אולי ארגיז אותך שאני אגיד את זה, אני חושב שהסיבה העיקרית היא רובין וויליאמס. הוא מוסיף לסרט איזה 17 קומות, או יותר נכון, 17 מרתפים.

זוהר: רובין וויליאמס מגלם בסרט את הפסיכולוג שוויל הנטינג הולך אליו…

שמי: הוא לא משחק פסיכולוג, הוא משחק איש אבל, שאיבד טעם לחייו. אתה יודע, דמות היא לא בן אדם, היא רעיון. הרעיון הוא לעולם רעיון שיש לו ממש סיפורי ודרמטי. באותה מידה הוא היה יכול להיות גם קצין המבחן של וויל. אתה יכול להחליף מקצוע, אתה לא יכול להחליף את הסיפור שלו. הסיפור שלו הוא איש אבל. והאופן שבו רובין וויליאמס מגלם את הדבר הזה שנקרא אבל, ושוב, הנה מה שמחבר בין הסרט הזה למה שקורה מסביבנו.

זוהר: אני חושב שזה קצת בגלל שרובין וויליאמס, שהוא כידוע, בטח למי ששמע את הפרק שלנו עם יאיר אגמון שבו דיברנו על אלאדין, רובין וויליאמס הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאי פעם חיו.

שמי: כן, זה ברור לגמרי, אבל אתה יודע, הוא ההגדרה המוחלטת של מה שנקרא "ליצן עצוב". אתה יכול לעשות טסט, אני עושה את זה, עשיתי את זה בשיעורים עם תלמידים שלי. קח תמונה של הפנים שלו, קלוזאפ שלו מחייך, תסתיר את החלק התחתון, אתה תקבל איש בוכה, תסתיר את החלק העליון, אתה תקבל איש צוחק. זה ממש ככה, הוא כאילו הליצן העצוב הקלאסי. ולכן זה ברור לגמרי בכל רגע ורגע שכל התפרעות שלו, אפילו בתפקיד הג'יני באלאדין, באה מתוך כאב.

זוהר: וזה מה שלמדנו כעבור המון שנים, כשבשנת 2014 הוא שם קץ לחייו, בעקבות התמודדות עם מחלת הדיכאון. ובאמת בוויל האנטינג אנחנו רואים את תיזת הליצן העצוב שלך הכי טוב, בגלל שהוא כל כך מצחיק בסרט הזה, וזה כל כך כואב כמה שהוא מצחיק, בטח כשהוא למשל נושא מונולוג שלם על אשתו המנוחה, ומספר איך היא הייתה מפליצה המון. [ברקע מושמע הקטע הזה מהסרט].

שמי: אתה מבין שכל שחקן אחר ולו הגדול שבגדולים, היו צריכים לחתוך את הסצנה הזאת החוצה מהסרט, היא הייתה הופכת להיות באמת מגוחכת ומופרכת.

זוהר: צריך גם לתת קרדיט למאט דיימון בתפקיד וויל האנטינג שעושה כאן יופי של גיבור-על. הוא עושה כאן גיבור-על מצוין כי יש משהו כמעט מגניב מדי בוויל האנטינג. הוא יודע ללכת מכות אבל מצד שני הוא יודע גם לצטט את שייקספיר ופסקי דין ומצד שלישי הוא גם יודע לעשות משוואות ריבועיות וגם לגרום לכל מי שנמצא איתו בחדר להרגיש טיפש יותר.

[מושמע הקטע מהסרט]

זוהר: וגם הוא כל כך נאה ושרמנטי וסקסי שמושא האהבה שלו בסרט, סקיילר, שמגולמת על ידי מיני דרייבר שעושה עבודה טובה בדיוק באותה המידה, לא כל כך צריכה להתאמץ כדי להתאהב בו, כי כולנו מתאהבים בו.

[מושמע הקטע מהסרט]

שמי: אבל הוא לא מתאהב בעצמו, הוא לא אוהב את עצמו. אתה רואה בן אדם שרע לו, שכואב, שמבורך בהרבה יותר שנאה עצמית מאשר ביכולות, ויש לו באמת יכולות מכאן עד להודעה חדשה. באמת סוג של גיבור-על. אני חושב שהיכולת הכי גדולה שלו, זה לשנוא את עצמו ואתה קולט את זה די בהתחלה ואני חושב שכמו הפסיכולוג שמטפל בו אגב, וכמו החבר שלו, אתה כל הזמן נורא דואג לו.

[מושמע משפט קצר מהסרט]

שמי: אתה דואג לו, אתה דואג שהוא לא יעמוד בשנאה הזאת לעצמו שמכאיבה לו ויש הרגשה שחייו הולכים להיות מאוד קצרים.

[מושמע קטע מהסרט]

[מנגינה]

זוהר: אנחנו בסרט הלפני האחרון בחמישייה של שמי ואולי הנערץ ביותר מתוכה. "פאני ואלכסנדר״. ואנחנו בפעם הראשונה שלנו עם אחד מגדול במאי הקולנוע אי פעם, אינגמר ברגמן, שיצא בשנת 1982. שמי, תן לנו בראש עם קצת ״פאני ואלכסנדר״, מה זה הסרט הזה בשבילך.

שמי: הסרט הזה בשבילי ואני אחר כך אספר לך קצת יותר מפורט, הוא של נעליך מעל רגליך.

זוהר: קודש הקודשים.

שמי: אני אספר תכף.

זוהר: אוקיי. לפני כן, זהו סיפורם של שני אחים, אבל אל תיתנו לשם להטעות אתכם, זה בעיקר הסיפור של אלכסנדר, ילד שמדבר אל כוכבים, אוהב לחלום, לדמיין ולפנטז. הוא ואחותו פאני באו ממשפחה של אנשי תיאטרון עמידים ולא חסר עניין אצלם בארוחות שישי, עד שיום אחד אבא שלהם מתמוטט ומת.

ובתגובה אלכסנדר אלכסנדר הופך לילד רע. מקלל, משקר, ואמא שלהם, עדיין צעירה ויפה, מוצאת בישופ קשוח ולא עני. היא מחליטה להתחתן איתו כדי שחלילה לא תישאר לבד. מהר מאוד מתגלה שמדובר ב… (סלח לי על הביטוי, שמי) חרא של בן אדם. איש קשוח, אדוק ואלים שלא לומר מפלצת, ועל אלכסנדר לנצח אותה.

שמי: מפלצת, חמאסניק.

זוהר: חמאסניק, נוחבה. כשנשאלת השאלה מי הוא הבמאי הטוב ביותר אי פעם, לעתים קרובות, מביני עניין יענו לך אינגמר ברגמן. המון מהם נשבעים ש״פאני ואלכסנדר״ הוא הסרט הכי טוב שלו, אבל באמת רק לפני שנפליג בשבחים, חשוב לי לציין.

זה סרט עם שתי גרסאות: הראשונה היא גרסת המיני סדרה שזמינה כ-5 שעות שלמות של גם פאני וגם אלכסנדר. והשנייה היא הגרסה המקוצרת שאורכת בסך הכל שלוש שעות אבל אני אומר את זה אך ורק בגלל שיש כל כך הרבה אנשים, שמתלוננים על זה שהסרטים נהיים יותר ויותר ארוכים עם השנים, הם לא. הם תמיד היו ארוכים, זה תמיד היה משימה תובענית, לפעמים היא הייתה יותר תובענית מסרטים אחרים.

אני, לפרנסתי, ראיתי השבוע סרט של שלוש שעות ויצאתי בזול כי יכולתי גם לראות בחמש. שמי, של נעליך, תסביר לי למה זה קודש הקודשים.

שמי: הסרט הזה יצא ב-1982. אני חושב שלארץ הוא הגיע, לא חושב אני יודע, ב-1983. אני הייתי סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ובקרב החבר׳ה הסטודנטים ברגמן היה מאוד במאי של המורים, לא של התלמידים. הגישה הייתה: זה משעמם, זה מיושן, זה… הסוריאליזם הזה, והאיש הזה שמגלם את המוות, ולשחק שחמט מול… הייתה בנו איזה מין ממש זלזול באיש ובפועלו ובסרטים שלו, שחלקם כפו עלינו לראות ואתה יודע, לנתח. אנחנו מצאנו את המרד שלנו בלהגיד: סליחה, פולנסקי. סליחה, שפילברג. סליחה, וודי אלן. וודי אלן של אז. סליחה, מל ברוקס. ואיתן גרין מורי ורבי..

זוהר: גם מורי וגם רבי, דרך אגב.

שמי: היה מורה שלנו באותה תקופה ואז איזה ערב שבאנו אליו הביתה כדי לדבר על איזה שהוא תסריט, משהו לימודי, ודיברנו בחופשיות על ברגמן ואז הוא אמר לנו: ״חבר׳ה, של נעליך מעל רגליך״. ואמר: ״הולך לעלות סרט חדש של ברגמן. אני ראיתי אותו, לכו לראות״. ובאמת שבוע אחרי זה עלה ״פאני ואלכסנדר״ בקולנוע צפון בתל אביב, שזה היה קולנוע גדול עם מסך ענק, אני חושב שהקרינו סרטים שם ב-75 מילימטר, וכן, גם את הסרט הזה ראיתי יותר מפעם אחת רצוף, לא חמש פעמים כמו ״חומות של תקווה״, והלסת נשמטה.

זוהר: למה?

שמי: כי גיליתי כמה אוויל הייתי, באופן שבו תפסתי את סרטיו הקודמים והפכתי אותם ל… והפכתי את התפיסה הזאת לאיזשהו משהו שקולע הכל. למשל, הייתי בשוק משמחת החיים שיש בסרט הזה, וזה סרט עם סיפור קשה. שמחת חיים כמעט ריקודית, מהאנרגיה המתפרצת שלו, מזה שהוא לא מאופק.

זוהר: אבל מה מה הופך את הקולנוע של אינגמר ברגמן למשהו שהצופה הממוצע יכול לעוף עליו באוויר?

שמי: אני לא... לא יודע ביחס לסרטים אחרים, לא תמיד יודע למה. כן, אתה יכול למצוא גם פה משהו דיקנסי, משהו… ילד שהוא יתום, שהוא מתמודד עם אב חורג, מתמודד עם אמא שבעצמה מתמודדת עם האב החורג הזה..

זוהר: זאת אגדה.

שמי: אגדה אתה מתכוון לזה שיש בזה איזשהו משהו קצת גדול מהחיים

זוהר: וקסום

שמי: וקסום, וטיפה חותר אל המיתולוגי. וזה אני נורא אוהב, זה אני נורא אוהב.

זוהר: אז אני אגיד לך מה, כשאני… בסך הכל הסרט השלישי שראיתי מאינגמר ברגמן, ולמרות שנורא נורא כיף לי להסתכל על פרות קדושות ולעשות עליהם צחוקים, מאינגמר ברגמן לא דחוף לי לעשות צחוקים, בין השאר כי הוא באמת במאי מאוד גדול. כאן אני חושב שמה ששמתי לב אליו זה הציוריות, של כל דימוי, של כל שוט, אבל בניגוד לאותם ציורים קלאסיים לקומפוזיציות האלה יש משמעות דרמטית, יש משמעות עלילתית. יש סיבה שהוא התעכב על ה״שוטים״ האלה.

שמי: אני אגיד לך למה, קולנוע אינו ציור. מה שקורה ב״פאני ואלכסנדר״, בכלל בסרטים של ברגמן וודאי בסרט הזה, זה שזה נכון, יש משהו, איזה ערך ציורי לפריים, לשוט, אבל אתה מרגיש בתוכו חיים, הוא חי, הוא נושם, הוא מתנועע. זה משהו במיזסצנה שמה, בתנועה של הדמויות, אפילו בתנועה של תווי הפנים שלהם. הם חיים, הם לא מגלמים מקום בקומפוזיציה, הם לא מגלמים פריט בסך הכל האסתטי של הנדסת הפריים.

אתה יודע, יש סרטים כאלה שהם... זה לגיטימי, הרי יש בהם משהו נורא נורא קפוא, ציורי וקפוא. כאן זה ציורי וחי ונושם ודינמי ומתנועע, ואני מעדיף את זה.

זוהר: אז רגע לפני הסרט האחרון יש משהו שממש חשוב לי לדעת לגבי הסרטים שלך. אומר לך כמי שבאמת לא אכל היום ביס אוכל. מה המנה הקולנועית הכי מעוררת תיאבון שאתה יכול לחשוב עליה? רקע: שמי זרחין הוא איש שיודע לצלם אוכל ואיש שיודע לעשות סרטים עם אוכל. אחת הסצנות הכי יפות ב״אביבה אהובתי״ זה כשאביבה מכינה לששון גבאי שקשוקה. עד היום אני נזכר בסצנה הזאת והפה שלי מתמלא בריר.

שמי: חשבתי שאתה הולך להחמיא לי באמת ולהגיד שאני גם בן אדם שמבשל, אני באמת בן אדם שמבשל…

זוהר: יש לך מוניטין של הבמאי שמבשל הכי טעים, אני אשמח לבחון את זה יום אחד.

שמי: עשיתי שף אורח… אני מאוד מאוד מתפאר, אני מאוד משתחצן על זה, כי אני חושב שזה באמת הדבר שאני הכי יודע לעשות והכי אוהב לעשות, להאכיל. אני נורא אוהב לראות אנשים אוכלים, ממש ככה. הריב הכי גדול, היחיד בעצם, שהיה לי עם גילה אלמגור, כשביימתי אותה, גם ב״לילסדה״, גם ב״מסוכנת״, זה שהיא אמרה לי: ״אני לא אוכלת און קאמרה, זה לא יפה, זה לא זה, זה לא...״ אז אמרתי: ״אז אצלי, את תאכלי״.

זוהר: והיא באמת אכלה?

שמי: כן.

זוהר: מה היא אכלה, אתה זוכר?

שמי: אה, בקטנה…

זוהר: אי אפשר לשכנע את גילה אלמגור כל כך בקלות.

שמי: לא, אבל זה בגלל הדמות שהיא שיחקה שם. דמות שאוכלת לעצמה את הלב ומאכילה אחרים.

זוהר: רגע, אבל שוב לשאלתי: מה המנה הקולנועית שאתה הכי זוכר.

שמי: אני נורא אוהב למשל איך שב״אושן 12״ בראד פיט כל הזמן אוכל.

זוהר: זה טריק ידוע של בראד פיט, הוא כל הזמן אוכל בסרטים שלו כי פשוט מדובר בבן אדם רעב.

שמי: לגמרי, וזה.. אתה יודע, גם כשעשיתי את ״העולם מצחיק״, יש שם המון סצנות בתוך ספרייה שכל הזמן אוכלים בהם. אז אנשים אמרו לי: זה לא... כשצילמנו את זה, הייתה שמה ספרנית שאמרה: זה לא, זה לא אמין, לא אוכלים בספרייה, זה אסור. אז אמרתי: אבל הם אוכלים כי הם רעבים.

[מנגינה]

זוהר: עכשיו אנחנו בדרכנו לסרט הבא. למה לשבת בבית לבד. החצוצרה קוראת, כי כל החיים הם ״קברט״, שביים בוב פוסי בשנת 1972. שמי, מה זה קברט בשבילך?

שמי: נגיד ככה, זה המורה לקולנוע הכי משמעותי וטוב שהיה לי.

זוהר: השנה היא אלף תשע מאות שלושים ואחת והמקום הוא ברלין. הראש היהודי שלנו יודע שזה לא יכול להיגמר טוב, אבל הרגליים והלב משתכנעים שהכל יהיה בסדר, כי אנחנו במועדון הקיט-קט, אז קברט סליזי ומושחת, והיום בכנות, הוא לא יותר טוב מזה.

זהו סיפורו של בריאן, אקדמאי בריטי מהוגן שעדיין לא החליט אם הוא מעדיף בנים או בנות, ושל סאלי, זמרת קברטים עם תסביכי אב שמחליטה לעבור לגור איתו. האהבה ביניהם לא בדיוק מלבלבת, אבל סאלי נכנסת להריון, היא עדיין לא יודעת מי האבא ובריאן מחליט לקחת עליה אחריות ועל המשפחה שהם יכולים להקים, וכל זה בזמן שהעם הגרמני עומד לעשות את הטעות החמורה ביותר שאיזשהו עם אי פעם עשה.

קודם כל, נשים את זה על השולחן, קברט הוא אחד ממחזות הזמר הכי גדולים בתולדות הקולנוע וגם בתולדות התיאטרון, ובשבילי זה מספיק.

המיוזיקל זה ז׳אנר שעדיין לא הגיע כל כך לפודקאסט שלנו. התחלנו עם נועה קולר ב״להקה״, יאיר אגמון הביא את ״אלדין״, חוץ מזה לא קיבלנו המון מיוזיקלס.

שמי: חבל שלא אמרת קודם, הייתי בוחר רק מיוזיקלס.

זוהר: אני לרוב לא אוהב להשפיע על הבחירות של האורחים שלי, אני רק מציע הצעות לפעמים, אבל תודה רבה לך על זה שמי, כי מחזות זמר, יש משהו כל כך קולנועי בז׳אנר הזה, הרי באופן כללי כשאנחנו שומעים מוזיקה הלב שלנו נפתח. וכשיש מוזיקה בקולנוע, כשיש מוזיקה בסרט, הלב שלנו בכלל שר ורוקד יחד איתו. זה פשוט מסוג הדברים שעבורי אישית הם הסיבה שיש קולנוע מלכתחילה.

כל סרט הוא עולם וכל סרט שמצליח ליצור עולם יותר ספציפי ויותר חי הוא בעצם כנראה סרט יותר טוב. וכאן בקברט, כל נאמבר מוזיקלי הוא עולם והנאמברים האלה, בין אם הם היו אפלים יותר משהיה עד אז או מאז, זה לא משנה, כי הם פשוט עד כדי כך טובים. זאת שליטה מושלמת בצילום, בעריכה, והכי חשוב במבצעת. וזה הזמן לומר: הקשר של בוב פוסי עם הכוכבת של הסרט שהיא… [בהתרגשות] לייזה מינלי!

שמי: טוב, תירגע זוהר.

זוהר: לא נרגעים כשאומרים ״לייזה מינלי״, לא אומרים ״לייזה מינלי״…

שמי: לייזה מינלי ב״קברט״.

[קטע מהסרט בו לייזה מינלי שרה]

שמי: לייזה מינלי, שוב החיבור כמו במקרה של רובין וויליאמס, חיבור בינה לבין הדמות. החיבור הזה לבין סך הכל הסרט והבימוי שלו, שמייצר את אחת מהדמויות הכי מדהימות, ופוצעות שאי פעם ראיתי, מכיוון שעל רקע העולם, העולם בסרט הזה, הרקע המציאותי ההיסטורי של הסרט הזה, העולם ברגעים הכי נוראיים שלו. זה עליית הנאצים לשלטון, זה עולם ברגעים הכי נוראיים שלו.

זוהר: ברלין בשנים שהנאצים הצעירים מסתובבים ורק מתחילים לתפוס תאוצה.

שמי: והקברט שמה הוא ציני, והוא רע לב, והוא דקדנטי, ויתר הגיבורים יש בהם משהו אינטרסנטי, שלא לדבר על אנטישמי וגזעני וכוחני ואלים, באמת תמונת עולם כל כך קודרת, ובתוכה יש דמות שהיא אולי הדמות התמימה ביותר שאי פעם נראתה מאז כביריה ב״לילות כביריה״ של פליני.

זוהר: היא כל כך... היא צ'פלינית, והיא נמרצת, והיא סקסית, אבל היא לא יודעת שהיא סקסית כי היא גם לא כל כך טובה בלהיות סקסית. והיא כל כך מצחיקה, והיא כל כך מעצבנת, היא דמות כל כך מעצבנת, אבל לא אכפת לך כי היא שרה ורוקדת כל כך טוב, ובוב פוסי מצליח ללכוד את כל זה בזכות אותה לייזה מינלי. הקשר שלו איתה וספציפית במה שהוא הנאמבר האהוב עליי בתולדות הקולנוע Maybe This Time , שיר שהוא כל מה שכולנו רוצים, היא אומרת…

[לייזה מינלי שרה]:

It's gotta happen, happen sometime

Maybe this time I'll win

זוהר: אולי הפעם זה יצליח לי, אולי הפעם הבחור הזה לא יקום וילך, אולי הפעם הוא יישאר כי אני אף פעם לא ניצחתי, וזה רגע שבו המצלמה כמעט מחבקת אותה.

רק להגיד שהסרט הזה יצא באותה השנה שבה ״הסנדק״ יצא ושניהם היו בקרב ענקים באוסקר של אותה השנה. ושניהם בעצם יצאו בתיקו, כי ״הסנדק״ יצא עם פרס הסרט הטוב ביותר ו״קברט״ בעצם זכה בכל השאר: הבמאי, השחקנית, שחקן המשנה ועוד המון פרסים של קטגוריות המלאכה, ואני נורא אוהב את זה ש״הסנדק״ כאילו המשיך משם להיות הסרט הטוב ביותר אי פעם, את ״קברט״ אימצו ההומואים, ושמי.

שמי: [צוחק] ועוד הרבה הרבה הרבה אחרים. אתה לא יודע עד כמה זה… מה שאמרת לא נכון ביחס ל״סנדק״. אתה יודע, ל״סנדק״ היה ״הסנדק 2״, ״הסנדק 3״, הוא הפך להיות מין שם דבר, הפך להיות ז'אנר בפני עצמו וגם מאפיה ופשע שזה גם... הדברים ש… ״קברט״ כל כך מיוחד שאיכשהו הוא נשאר בצללים. הוא סרט לא מוכר. כשאנשים רואים אותו, זה לא משנה מה הם או מיהם ועד כמה הם אוהבים את ״הסנדק״, לא ראיתי בן אדם אחד שלא… מעבר לנשבה בקסמו, אלא פשוט נפל מהכיסא, זה באמת סרט כביר.

זוהר: אני רוצה שתיקח אותי לרגע אחד בסט של סרט שלך, שבו אתה נותן לשחקן או לשחקנית איזושהי הוראה, מכריז ״אקשן״, לא צועק, אני כבר הבנתי שאתה לא בן אדם שצועק, אתה מכריז ״אקשן״ ואתה רואה שהשחקן הזה נתן את הטייק הגדול, שהוא הביא את מה שרצית. קח אותי לרגע.

שמי: לשמחתי זה קרה כל כך הרבה פעמים, והרבה פעמים זה קורה הפוך על הפוך. המקרה של… יש את הרגע שאביבה פורצת בבכי מול אמא שלה, כשאמא שלה לבנה פינקלשטין, באה להודיע לה ש… זה באמת רגע… לא בגלל שהיא בוכה, זה לא שאני… ואני אגלה לך שכשעשינו את זה, ההנחיה שנתתי לאסי הייתה נורא פשוטה. אמרתי לה.. אני ידעתי שהסצנה הזאת מאוד מדברת אליה, מאוד הולכת להיות קשה לה, היא לקחה את זה מאוד אישי, את הסצנה, אמרתי לה: ״אם את פורצת בבכי בסצנה הזאת, אני הורג אותך, את לא הולכת לבכות״. ומה שאתה רואה בסרט זה את אסי עושה הכל כדי למנוע את הבכי, נאבקת בבכי, והוא פשוט מתגבר עליה ומביס אותה. זה רגע משחקי בעיני אדיר, של אסי לוי. אני חושב שההנחיה שלי עזרה, אבל רק בקצת.

זוהר: שמי, יש עוד משהו שאתה רוצה לספר לנו על קולנוע לפני שאנחנו הולכים?

שמי: יש איזה משהו שקורה כבר לא מעט שנים. הוא קורה בטלוויזיה לא פחות מאשר הקולנוע, וזה איזושהי התעסקות חזיתית, מרגע לרגע יותר ויותר מנייריסטית בעיניי, ברוע, ברוע האנושי. חלק מהאירועים האלה הקולנועים-טלוויזיונים הם אדירים, מדהימים, ה״סופרנוס״, ״שובר שורות״ וכאלה.

אבל זה הפך להיות קצת אופנתי, וסרטים וסדרות שהמטרה המוצהרת שלהם היא לגרום לאנשים לאהוב בני אדם, הפכו להיות פחות ופחות ופחות אופנתיים, ואני חייב להגיד לך שזה מצער אותי, ואני חושב שזאת אחת מהסיבות לזה שהקולנוע מאבד קהל.

זוהר: אז זה מה שאתה מאחל לנו לאחרי המלחמה? שאנחנו נדע לראות יותר סרטים על אנשים טובים?

שמי: לראות סרטים שיגרמו לנו לאהוב אנשים מהסיבות הנכונות.

זוהר: לאהוב אנשים מהסיבות הנכונות.

[מנגינת סיום]

תודה רבה לך שמי.

אנחנו בלוקבסטר.

תודה רבה לעורכת שלנו דניאל מאורר, תודה רבה למפיקה נועה טייב, אנחנו זמינים באתר ״כאן״ ובכל יישומוני ההסכתים.

נתראה בשבוע הבא ועד אז תשמרו על עצמכם.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page