top of page

בלוקבסטר - פרק 15: סיכום שנה עם פבלו אוטין ובנימין טוביאס

זוהר התכנס עם שניים ממבקרי הקולנוע הבכירים בישראל: פבלו אוטין (הארץ) ובנימין טוביאס (ידיעות אחרונות), ואיתם סיכם את שנת 2023 בקולנוע. היו גם ריאן גוסלינג, קייט בלאנשט, ברבי, אופנהיימר, אקי אבני, "העיר הזאת", ג'ו ביידן, מנצחי תזמורות ובת ים קטנה אחת. אנחנו פה כדי לחגוג את הסרטים הגרועים והטובים של השנה ואת השחקנים שנשלח מכאן לאוסקר. ובעיקר, מקווים לשנה טובה יותר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/01/2024.

(פרסומת)

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

(מוזיקה)

בלוקבסטר עם זוהר אורבך.

זוהר: שלום וברוכים הבאים לבלוקבסטר, הסכת הקולנוע של "כאן תרבות".

עקרונית הייתי קורא לפרק הזה "מהדורה חגיגית" לכבוד סיכום השנה, אבל עדיין יש עוד כמה חודשים עד שנוכל להכריז על חגיגות כלשהן.

ובכל זאת, בואו נציין שנייה מועד שאני תמיד מחכה לו מדי שנה, סיכום השנה הקולנועית.

אבל לא רציתי לעשות את זה לבד.

איתי כאן היום, פבלו אוטין, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ", ובנימין טוביאס, מבקר הקולנוע של ידיעות אחרונות.

בנימין: שלום, שלום.

זוהר: שלום, שלום, שלום בנימין, שלום פבלו.

פבלו: שלום.

זוהר: העיתון של המדינה, העיתון לאנשים החושבים...

גילוי נאות: פבלו היה מרצה שלי בתואר הראשון, פעם אחת הוא נתן לי 96, פעם שנייה הוא נתן לי 100, וכאות הוקרה, אותו אני לא אשאל את השאלות הקשות היום.

אתה תתכונן בנימין?

בנימין: אני לא... אני יכול לתת לך 100 עכשיו.

זוהר: תודה רבה לך.

פבלו: אז הגיע הזמן שאתה תבחן אותי, לא? זה הזדמנות.

זוהר: אני אצטרך לחשוב על איזה שאלה או שתיים, אבל באהבה...

עכשיו תשמעו, אני לעיתים נדירות מביא לכאן מבקרים, אוקיי? בין השאר בגלל שיש המון אנשים שקשה להם עם מבקרי קולנוע. לכם יש מושג כאילו על מה אני מדבר, או שהמצאתי המצאות?

בנימין: תראה, כל הזמן רק מבקשים ממני הצעות לסרטים, כאילו אני כמו המדריך הלאומי, ואז זה הכיף הגדול, כי אז אני שואל... אתה הרי לא יכול להמליץ סתם על סרט טוב, אלא איזה סרט אהבת, ואז אתה כמו אגרגייטור כזה, היה אתר כזה בראשית ימי האינטרנט, נראה לי קראו לו זה movie critic, או משהו, כאילו היה אתר כזה שהכנסת 10 סרטים שאתה אוהב... תכלס גוגל עושה את זה היום, וגם בנטפליקס, אבל זה היה ממש טוב. ואז הוא היה מוציא לך את הסרט שאתה צריך לראות...

פבלו: אם אהבת את זה אתה בטח תאהב את זה...

בנימין: בדיוק! אבל לנסות להיות קצת יותר מתוחכם מזה, כלומר... לא אם אהבת "מהיר ועצבני" אז תאהב את "מהיר ועצבני 2", כאילו משהו קצת יותר... חוץ מזה יש אנשים שיש להם ממש טינה, בדרך כלל למבקרי תרבות, ואני מוכן להגיד גם לתרבות בכלל, וזהו. בדרך כלל זה גם מגיע מהאנשים, שלא בהכרח צורכים את זה יותר מדי.

פבלו: אחד הבעיות שיש למבקרי קולנוע, זה שאנחנו בעמדת כוח, ויש משהו מאוד כוחני, זה נשמע נורא כי אנחנו סך הכל כאילו, הבמאים, במאיות, שחקניות, שחקנים, כולם מקבלים את כל המחיאות כפיים, ואת הפרחים, ואת הכבוד, ואת התהילה, ואתה בתור מבקר קולנוע, סך הכל כזה כותב את הדעה שלך על הסרט, אז איפה הכוח? הם מקבלים את כל הזה, אבל בסופו של דבר, אתה בעמדה לא רק של כוח, אלא כוחנית אפילו, כי אתה יכול לקבוע עם סרט טוב או רע, או מה גרוע בו וזה, ואני חושב שאני מנסה להיות מודע לכוחניות הזאת כמה שאפשר, ולנסות להרגיע אותה.

כי סרטים בשבילי, ואני מקווה שבשביל הרבה אנשים גם, הם חשובים במובן הזה שהם עוזרים לנו, להבין את העולם, להבין את עצמנו, לחשוב על עצמנו, אז זה מעבר אם סרט טוב או סרט רע, השאלה אם יש לו משהו מעניין בדיאלוג הזה, שאתה מנהל בתור מבקר קולנוע, עם הסרט, שאתה יכול להעביר אותו, להעביר את זה לקורא, כדי שהוא יעשיר את החוויה שלו גם.

בנימין: קולנוע זה שיחה, כלומר, סרט שאולי לא אהבת תוך כדי צפייה, אחר כך אתה חושב עליו ואוהב אותו. סרט שהוא אולי מלהיב, אתה אחר כך חושב עליו ואולי בעצם הוא לא מוסרי.

ושוב, יש אנשים שלא רוצים לקחת חלק בשיחה הזו, וזה בסדר, אבל אנחנו פה בשביל להמשיך לנהל אותה, גם בעיתות מלחמה ומשבר.

זוהר: אנחנו התכנסנו כאן לסיבה מאוד מסוימת, אנחנו פה כדי לסכם את שנת 2023 בקולנוע, עם חוק אחד מאוד בסיסי: אנחנו עומדים לדבר על כל הסרטים באורך מלא, שיצאו בין ינואר לדצמבר.

מה שאומר, שאין פסטיבלי קולנוע, מה שאומר שאין הקרנות האקדמיה של סרטים ישראלים, שייצאו בארץ רק עוד שנתיים, וגם זה אומר שהסרטים שבמקרה זכינו לראות, לפני כל שאר עם ישראל, שייצאו רק עוד כמה חודשים, גם הם לא בתחרות.

בנימין: אפשר להגיד על זה משהו?

זוהר: בוודאי.

בנימין: אני, קודם כל, מברך ומנשק את רגליך, מה שנקרא, בדברים האלה, שבסיכום שנה ישראלי צריך להיות לפי תאריך ההפצה הישראלי. אין דבר פחות נסבל בעיניי... סליחה זה אולי שיחה בין מבקרי קולנוע... ממבקרי קולנוע שמוציאים סיכומי שנה, והם אומרים: "ולסרט שראיתי בפסטיבל בוסאן לפניכם, ולא תראו בחיים... ", או שאומרים: "לסרט שראיתי בסקרינר, שקיבלתי מארה"ב הסרט שיזכה באוסקר, אבל בארץ הוא יצא רק בפברואר... ", וכאלה שאומרים גם, "אני נמצא בעתיד. אני מתקדם יותר מכם...

זוהר: נכון. כי אנחנו עובדים בשביל הקהל, למעשה מבקרי הקולנוע פה בשבילכם, חברים.

אז, מתחילים עם הקטגוריה הראשונה, הסרט הגרוע של השנה.

פבלו תתחיל.

פבלו: כן, אז הבחירה שלי, היא סרט ספרדי, שפחות כנראה שמעו עליו, אבל הוא יצא להקרנות בארץ, נקרא "אבידות ומציאות", ואני חושב שהוציאו אותו, כי הוא עם השחקן שמשחק את הפרופסור, בבית הנייר, בסדרה "בית הנייר", זה על מישהו שעובד במקום של אבידות ומציאות, וכשהוא מוצא איזה חפץ שמעניין אותו, הוא מנסה לאתר את מי ש... בעצמו, ביוזמתו... לאתר את מי שאיבד אותו, כדי להחזיר לו את זה.

לפעמים אפילו מתקן את הדברים מחפצים, והקונספט הוא מאוד יפה, אבל אז מה שקורה, זה שהוא מסתבך עם מאפיה של סחר בבני אדם, וכל מיני דברים נורא אפלים, אבל זה עשוי כל כך בצורה טיפשה וקלישאתית, שזה...

אני הסתכלתי על זה, ואמרתי למה?

מה אתה רוצה ממני?

מה האמירה שלך?

מה הקולנוע שלך?

זה היה משהו שהוא באמת היה...

היה גרוע.

זה לא ידבר לאף אחד, אני שמח שאפילו רוב האנשים לא שמעו על הסרט.

זוהר: לא שמעתי על הסרט הזה כל השנה. אין לי מושג מה זה.

פבלו: אז סורי שאני לא בא ואומר, אוי, הסרט הגרוע של השנה היה משהו שכולם ראו, אבל במקום שני, היה אולי חתונה, סרט כאילו קומדיה רומנטית עם ריצ'רד גיר.

זוהר: לא מצחיק ולא רומנטי.

פבלו: בדיוק, זה היה לא מצחיק ולא רומנטי, זה היה נורא...

זוהר: זה הזמן אגב לומר, אפרופו ריצ'רד גיר, בקצרה אני אגיד שעכשיו עלה בנטפליקס ישראל "אישה יפה", שלמעלה מ-30 שנה אחרי, הוא הגיע למקום השני, בטבלת הסרטים הנצפים ביותר בנטפליקס ישראל.

בנימין: טוב, הוא עובד! ארנון מילצ'ן גם עשה דברים טובים, חוץ מ... טוב, לא משנה... אני לא נכנס לזה.

זוהר: אני כל כך אוהב את ארנון מילצ'ן! בנימין, תורך. מה הסרט הגרוע של השנה מבחינתך?

בנימין: אז כרגיל אני אהיה ההפך מפבלו, במובן הזה שזה סרט שכולכם מכירים, ואני אהיה מה שנקרא עצלן ולא אשקיע, כמו דיסני... הנה הרמז.

בת הים הקטנה, די אנשים, די!

והאמת, כן, החידושים של דיסני, וספציפית הדבר הזה, מגיע להם כל כישלון שהם יקבלו. זו הייתה השנה... לא יודע אם אתם עוקבים אחרי הכותרות... האיומה של דיסני בקופות, אבל הכישלון של הסרט הזה, בת הים הקטנה, הוא כל כך מוצדק, זה לקחו סרט ילדים אהוב, שהוא באמת, אין לי בעיה להגיד, הוא עיבוד מבריק לאגדה, והוא נכון, והוא יצירת מופת מוזיקלית של אלן מנקן, ושל הווארד אשמן, ז"ל.

זוהר: והופעה קולית מבריקה של פט קרול, ובעברית של רחל אטאס בתפקיד אורסולה, דמות אייקונית.

בנימין: אני מכיר את ג'ודי בנסון... ולקחו את זה, ושפכו על זה 200 מיליון דולר, על משהו שנראה כמו הצגת פורים עם חוויאר ברדם עם זקן דיגיטלי.

פבלו: הוא משחק כל כך רע גם...

זוהר: הוא נראה כאילו הסוכן שלו עומד מאחורי המצלמה ומנופף בצ'ק.

בנימין: תקשיב אני באמת אומר, אני לא מצליח להבין את הסרטים האלה, קודם כל ברמה...

פבלו: אתה אהבת את השחקנית?

בנימין: היילי ביילי? היא שחקנית... שוב... היא קול נחמד, אבל כאילו שוב, זו הייתה הצגת חנוכה, שאני באמת לא מצליח להבין... עזבו רגע את הסיפור של איכות קולנועית... אני לא מצליח להבין ברמה התקציבית, כלומר, היא יצאה 4 שנים לפני הפצת הגירסה של "מלך האריות", שהיא גם איומה, אבל לפחות, במלך האריות, אתה רואה שהתקציב הלך לאפקטים של החיות מדברות, כאילו מאוד אכפת לי לראות קרפד מדבר.

אבל בסדר, אני מבין איפה הלך כל ה-200-250 מיליון דולר!

כאן זה ב"גרין סקרין", שנראים כאילו נעשו באולפנים כאן בפתח תקווה. יש סט אחד זה... יש סט שני של ארמון... יש תחפושות גרועות, וכל זה עלה 200 מיליון דולר,

פבלו: ואנימציות מאוד לא טובות.

בנימין: אנימציות מאוד לא טובות, פלאונדרס נראה מזעזע, הוא נראה כמו, היה פעם סרט אנימציה ישראלי של מאוורר כזה,

זוהר: "המאוורר האמיץ".

בנימין: "המאוורר האמיץ" נראה ככה, אמרתם על ביקורות קולנוע כשיחה, אז זה בעיניי שיחה שצריך לקיים, לא על כמה הסרט הזה גרוע, כי כמה כיף לרדת ללמה אולפנים חושבים שהם יכולים להמשיך לרמות אותנו, לקחת מאיתנו את הכסף, כן זה המודל ההוליוודי, זה הרעיון בסרטי המשך, מוכרים לך את אותו סרט במעטפת קצת אחרת, אבל לעשות את זה כל כך גרוע...

ולמה הקהל שראה את הסרטים האלה לפני 30 שנה, והם טובים, לוקחים את הילדים שלהם לראות גירסה סוג ב' של זה, במקום לשבת בבית ולראות את בת הים הקטנה המקורי.

למה להוציא, אני שואל את הקהל של ההורים הצעירים, גם אני עכשיו הורה צעיר, אומנם לא בגיל, אבל למה לקחת את הילד שלך לראות סרט, שאתה רואה כבר בטריילרים, שהוא גרסה חיוורת של משהו הרבה יותר טוב, הרבה יותר קצר שראית, ולהוציא על זה בצפייה משפחתית 150-200 שקל.

אז לא, צריך להפסיק, ואני שמח שהפרויקטים האלה, לפחות לפי הסימנים, הולכים ומתמוטטים.

זוהר: אז יש לנו כאן אחד שהביע אדישות, כלפי הסרט הגרוע ביותר של השנה, אדישות שלא לומר תימהון, יושב מול הסרט וכמו ילדה עם שתי צמות, שואל למה.

יש כאן אחד שישב מול הסרט הגרוע ביותר שהוא ראה השנה, ו... זעם! יצא אדום יותר מהסרטן סבסטיאן!

בנימין: שהוא, אגב, היחיד ששם יש לו הופעה קולית לא רעה.

זוהר: הסרט הגרוע ביותר שאני ראיתי השנה, הוא סרט שלמעשה יש בי כלפיו המון המון אהבה.

(הקלטה מהסרט)

המקצוע זה לקח אותי לכל העולם, הבתים, האנשים הכי מוכשרים, הכי מדהימים.

היה כיף, היה אדיר.

עכשיו מוות גיהנום

נראה לך שאני אוותר בלי מלחמה?

(סוף הקלטה)

זוהר: שמעו "כולם מחכים רק לי", בכורת הבימוי של אקי אבני.

עכשיו, בפרק 10, הגיע אלינו אהרון גבע, שדיבר איתנו על ז'אנר חשוב, על זרם חשוב בקולנוע הישראלי, שזה כדי לומר הקולנוע הישראלי הגרוע. זה שמפשל בכל רמה אפשרית.

ו"כולם מחכים רק לי", עומד בגאון בשרשרת הזאת.

קודם היה לנו את הסרטים האחרונים של מנחם גולן, "ימים של אהבה" ו"ריקוד מסוכן".

יש לנו פה ושם עוד כמה סרטים של במאים שהם עדיין בחיים, אז אני לא מרגיש בנוח עד כדי כך להשחיר עליהם.

וכשאקי אבני, שחקן מוכשר וכריזמטי, בא לעשות לראשונה סרט בעצמו, הפאשלה שלו הייתה כל כך יפה, שקודם כל צריך לשאול אם אולי היה כאן משהו בכוונה.

אני אישית חושב שהתשובה היא לא.

אני חושב שבאמת היה כאן טעויות מהצילום העכור, אגב, לסרט אחראי הצלם ההוליוודי, ברי מרקוביץ, כלומר איש שיודע להחזיק מצלמה. כאן, ספציפית, או שהוא שכח או שפשוט לא נתנו לו את האמצעים לעשות את זה כמו שצריך.

הסאונד, שכל הסרט נשמע כאילו אתה נמצא באימון בחדר כושר, כאילו הרי הסרט מתרחש לאורך מסיבה, כל הסרט הוא מסיבה אחת גדולה, והפסקול שלה הוא כמובן "פיטנס טריינינג 2023", ועד לפונטים של כתוביות הפתיחה, שנראים כמו משהו שאני יכול למצוא יותר טוב מהם.

פבלו: אבל אתה פה יורד על אקי אבני, כשאני חושב שהבן אדם שעומד באמת מאחורי הסרט הזה, מבחינת כל הדברים שתיארת כרגע, הוא דורון ערן.

זוהר: זה נכון. עכשיו יש לי הרגשה שעם דורון ערן, אנחנו יום אחד נבין למה, ואני אגב לא ראיתי את שאר הסרטים שהפיק, וגם לפעמים ביים, דורון ערן, אני לא ראיתי מספיק מהם. אין לי את ההקשר לומר מה אני חושב שקורה שם, בגלל שהוא עשה המון סרטים משונים. סרט אחד, שאני מאמין, קוראים לו "סלסה תל אביב", עם אנחל בונני, שהוא מתאהב בנזירה, שמלמדת אותו לרקוד סלסה.

בנימין: אני חושב שנתת את ההקשר יפה מאוד בתחילת השיחה.

זוהר: זה האיש, אלה הסרטים, ובאמת כל סרט הוא ילד של מישהו, אוקיי? אבל כאן הילד הזה כל כך טיפש, שזה קצת לא לעניין לצחוק עליו, ולכן אולי זה המקום שלנו לחבק אותו, וליהנות מכל רגע. בגלל שיש בסרט הזה רגעים כל כך מטורללים, של קולנוע שפל... יש בסרט הזה רגעים שאתה אומר, האם התסריט הזה נכתב במקור באנגלית, ואז תורגם באמצעות גוגל טרנסלייט, אבל מישהו שכח להתאים את הדיאלוגים, ככה שהם יישמעו קוהרנטיים.

יש שם רגע שבו הבת של הגיבור אומר... נשאלת למה היא לא באה לבושה, והיא אומרת: "למיטב זכרוני, הבדים האלה שיושבים לי על הגוף, נקראים בגדים".

מי לימד אותך שככה נשמעת שנינות?

או למשל, כשהסוכן של הגיבור אומר לו, אתה בסוף העולם למטה.

אבל ככה לא נשמעים קאמבקים, ככה לא נשמע דיאלוג חד, ככה לא נשמעים אנשים שמנהלים שיחה.

וזה כל כך תמוה, שאם אתה בא לסרט במטרה להנות, אין סיבה שלא תקבל את מה שאתה רוצה, כשאתה רואה את כולם מחכים רק לי.

ובאמת, יש לי המון חברים, שמעדיפים את הקולנוע הישראלי שלהם גרוע ככל האפשר.

ובמובן הזה, לכו באהבה לסרט הזה.

אני עכשיו באתי... אני יצאתי מהסרט הזה עם לבבות בעיניים. חד משמעית.

בואו נמשיך הלאה לקטגוריה הבאה שלנו.

אנחנו עוברים מהסרט הגרוע ביותר של השנה, לתצוגת המשחק הטובה ביותר של השנה.

מי השחקן או השחקנית שנגעו בכם, שריגשו אתכם, שהצחיקו אתכם, שהרימו לכם?

פבלו, תתחיל אתה. תצוגת המשחק של השנה.

פבלו: אה… קשה לבחור, כי אני רוב הזמן שוכח דברים כאלה. אז אני בוחר שנייה מהסרטים שראיתי ממש בחודש האחרון.

אני הולך על קארי מאליגן קודם כל. שחקנית כל כך כל כך טובה, היא מרגשת אותי תמיד.

והיא הופיעה ב"מאסטרו". היא כאילו דמות משנית שמה לכאורה, אבל היא בעצם, כשראיתי את הסרט, הרגשתי שזה סרט עליה. וזה סרט, זה כאילו, המבנה של הסרט הוא כמו החיים שלה, והוא כמו המתח בין שחקן ראשי ושחקן משנה.

זוהר: סיפורו של המאסטרו הגדול, לאונרד ברנשטיין, וקארי מאליגן מגלמת את אשתו.

פבלו: וכשראיתי הסרט אמרתי, זה אמור להיות סרט עליה, שבו היא לא יכולה להיות הגיבורה שלו.

(קארי מאליגן בקטע מתוך הסרט)

It’s my own arrogance, to think I could survive on what he could give. It’s just so ironic, I would look at everyone, even my own children, with such pity because of their longing for his attention. It was sort of a banner I wore so proudly, I don’t need. I don’t need! And look at me now...

פבלו: וכל הזמן הרגשתי שכדמות וכשחקנית היא הרבה יותר מעניינת, והרבה יותר מורכבת, והרבה יותר מרגשת, מבראדלי קופר, שעושה עבודה טובה מאוד, אבל... והיא כל הזמן ברקע, והיא כל הזמן נבלעת. וזאת הטרגדיה של הדמות, וזאת הטרגדיה... והיא עושה את זה מדהים, כי אתה רואה אותה, ואתה רוצה שהיא תהיה בפרונט, אבל בחיים שלה, הדמות הזאת לא יכולה להיות בפרונט, כי היא נשואה ללאונרד ברנשטיין, שהוא כאילו נרקיסיסט ומלא תשוקה, וכל הזמן רק הולך ושוכב עם כולם, ומייצר מלא מוזיקה, ועושה מלא תוכניות טלוויזיה, ואין לו רגע מנוחה, והיא נבלעת בתוך הדבר הזה.

וכדמות שהיא נבלעת ונקברת, מאחורי אדם גדול, מה שנקרא, קארי מאליגן הצליחה לתת דמות סופר, מלאת רגש ומלאת רבדים, ושאתה רוצה לראות אותה עוד שמה, ואתה מרגיש כלפיה, ואתה רואה כמה היא מדהימה, לא רק בתור שחקנית, אלא בתור דמות שאתה רוצה שהיא תהיה, שמגיע לה יותר.

בנימין: אני רק אגיד אמירה לגבי מאליגן, שמאליגן היא יכולה להיות, סליחה, שחקנית מעצבנת, כלומר, יש בה משהו STUFFY, ואני חושב, ושוב אני יודע שהרבה, זה שיחה על המאסטרו, ששוב הוא לא מסרטי השנה שלי, הוא לא בטופ 10, אבל אני חושב שהוא סרט יותר נבון, עכשיו שהוא עלה בנטפליקס, טיפה מהשיחה עליו, כלומר זה לא עוד ביוגרפיה, זה שבראדלי קופר הצליח לכוונן נורא טוב את הדמות שלה, כלומר, בסרט הזה הדמות הזו מתאימה בול, כלומר היא גם לא, היא לא האישה הקטנה, והיא לא האישה שתמיד מרצה, והיא לא הקורבן רק, היא לא הקורבן אבל היא גם לא הפאם פאטאל... היא בדיוק הדמות הזו, פבלו תיאר את זה במילים יותר יפות, אז קחו את התיאור שלו... אבל הוא הצליח לכוון נורא טוב, את הדמות הזו של אישה שיש בה... וזו דמות בעייתית נורא, זה טרופ נורא בעייתי בקולנוע אמריקאי, האישה, מה שנקרא, "האישה שלצידו",

פבלו: "האישה של... " זה גם הבעיה של הסרט, וגם מה שמעניין בו, זאת אומרת אנחנו לא באמת מבינים, מה הפך את ברנשטיין לכזה.. מה המיוחד בו, הסרט מתעסק יותר בקשר שלו עם אשתו, ואז מאליגן באה ונותנת את הכוח הזה.

זוהר: זה הזמן לומר שבראדלי קופר נתן למאליגן חסד אחד, שבתעשייה, הוא נחשב לכתר גדול מאוד, שאפשר לקשור לראשה. הסרט אומנם מספר על המאסטרו, אבל בכותרות הפתיחה, השם של קארי מאליגן מופיע לפני השם של בראדלי קופר.

בנימין: הם גם בפוסטר ביחד, וזה לא מקרי.

זוהר: חשוב לציין, קוראים לזה Top Billing, השחקן ששמו מופיע הראשון בכתוביות הפתיחה, זה משהו שחוזים קמים ונופלים עליו.

פבלו: ושוב אני אומר, המאסטרו זה סרט עליה, כשהיא לא יכולה להיות הגיבורה.

היא לא יכולה, כי יש גבר שחוסם אותה כל הזמן.

זוהר: והיא באמת שחקנית נהדרת, שאני מאוד אוהב, זה הזמן להמליץ על סרט שלה מלפני שנתיים, "צעירה מבטיחה", Promising Young Woman שבו היא משחקת, מלאכית נקמה... שלוש שנים כבר, סליחה.

בנימין, תורך, מהי הופעת השנה שלך?

בנימין: טוב, תראה, שום דבר, ואנחנו יכולים להתחיל לחפש הופעות ולהגיד, כן, אולי... שום דבר לא יכול להתעלות על הדבר המוזר והמופלא הזה שעושה קייט בלאנשט, ב"טאר המנצחת".

(הקלטה מהסרט)

Where are you going?

You fucking bitch...

And you are a robot... I mean, unfortunately, the architect of your soul appears to be social media. You want to dance the mask - you must service the composer. You’ve got to sublimate yourself. Your ego, and yes... your identity.

בנימין: באמת תופעה טוטאלית בתור אייקון שמגלמת אייקון, וגם יורדת על המושג הזה של אייקון, כלומר, זה באמת מתפרקת לנו מול העיניים, סצנה אחר סצנה, כלומר בהתחלה בונים אותה, מי שזוכר או זוכרת, טאר, בעשר דקות הראשונות, כאיזה אל שמסתובב בינינו, שזה שוב...

זוהר: עברנו מאשתו של המנצח, למנצחת.

בנימין: כן, זה שנת המנצחים בקולנוע, אני חייב להגיד, אגב, כשמדברים... יאיר רווה, כתב מאמר יפה על "למה המנצחים מנצחים השנה בקולנוע?" למה זה הפכה להיות שנת המנצחים?

טאר המנצחת, שאפשר לקרוא לו המנצחת המפסידה, או טאר-גדיה, הנה...

זוהר: אוה. טאר-גדיה זה מצוין.

בנימין: טאר-גדיה, באמת, נפילתו של אדם גדול, ומה שקייט בלאנשט עושה שם, זה באמת מה שנקרא בניית דמות, ואז ירידה מהפסים שלה, בשיא הכוח, בשיא העוצמה, זהו.

פבלו: אני מודה ששכחתי לגמרי מתאר, ואני מסכים עם בנימין, מה שהיא עושה שם זה...

זוהר: אז אני חייב לומר...

פבלו: רמת משחק שאתה... מעל כמה רמות של...

זוהר: אז בכנות, אני עומד להיות המציק פה, ואם הייתי שומע את מה שאני עומד לומר עכשיו, לפני כמה שנים, הייתי נותן לעצמי סטירה, בגלל שאין הרבה נשים שמרגשות אותי יותר מקייט בלאנשט. בכלל, מי שעוקב אחרי הפודקאסט, יודע שנשים כמו קייט בלאנשט, הרונית אלקבץ של האוסטרלים, הורגות אותי מדי פעם, אבל אני מרגיש שבטאר, היא קצת יותר מדי באלמנט שלה.

בנימין: רגע, בוא נעצור רגע, נחשוב כולנו את המחשבה, איך רונית אלקבץ הייתה יכולה להיות אדירה בתור טאר.

זוהר: אתה יודע מה? לא, אני חושב שהטאר הישראלית האמיתית, שימו לב, לכו משהו כמו 20 קצת יותר שנה אחורה, גילה אלמגור, הייתה יכולה להיות תאר משוגעת.

בנימין: גילה אלמגור הייתה יכולה להיות כל דבר, זה גם עניין. גם הייתה יכולה להיות קארי מאליגן, וגם הייתה יכולה להיות בארבי. היא יכולה להיות כל דבר.

זוהר: אבל אני רק רוצה להגיד, נעצור ונגיד, חד משמעית, רונית הייתה יכולה להיות מנצחת מפוארת בטאר הישראלי, אבל העניין הוא, שהיא קצת, יותר מדי נוח לה כבר, לקייט בלאנשט, להיות הדיווה הכועסת. כמובן שהיא הרבה יותר מזה בטאר.

הפרצוף שבנימין עושה עכשיו, תשמעו.

אבל פשוט, היא עם הקול החלק שלה, ועם הרגעים שבהן יודעת בדיוק איך לעשות את ההתחרפנויות האלה, קייט בלאנשט אישה עם שני אוסקרים, שאולי, באותה המידה, הגיע לה לקבל את השלישי על טאר.

אני אישית חושב שלא, אבל לא באתי ללכת מכות עם בנימין היום.

אבל אני רק רוצה לומר, אני קצת מתגעגע לתקופה, שקייט בלאנשט הייתה מצחיקולה.

נגיד בסרט "הכישרון של מר ריפלי". היא משחקת שם דיווה נוצצת, שכל הסרט רק בזים לה בגלל שהחתיכים לא מעוניינים בה.

אני נורא מתגעגע לתפקידים האלה שלה, ואומנם, כיף מאוד, כשהיא הדיווה הגדולה מהחיים, המלכה אליזבת, קתרין הפבורן, או המנצחת הגדולה לידיה טאר, אישה שלא קיימת בחיים האמיתיים, אבל אפשר לחשוב בטעות שהיא כן... אני קצת מתחיל למצות.

בנימין: אז אני רק אגיד על הדבר הזה, אני יכול מאוד להסכים עם הדברים שלך, ושיהיה ברור, אני לא רק בעד סרטים פלצניים, אבל לפעמים כשמישהו עושה את הדברים האלה טוב, צריך להגיד. כלומר, המקבילה הגברית, מן הסתם, לדבר הזה, זה דניאל דיי לואיס ב"זה ייגמר בדם".

סרט עם יותר מנקודת דמיון אחת, וגם זו הופעה שהיא פרפורמנס.

לעשות את הדבר הזה באמת ובטוב, ושזה לא ירגיש מזויף, זה דבר נורא קשה, ולכן, רק מספר נשים בודדות, ולכן אני אומר, רונית אלקבץ, ואולי קצת אחריה קייט בלאנשט, היו יכולות לצאת מזה בשלום, והיא עשתה את זה.

פבלו: הזכרת את רונית אלקבץ, אני רוצה כן להוסיף השנה, את ריימונד אמסלם ב"שבע ברכות", היא גם נתנה הופעה, וואו, לא מעולם הזה.

בנימין: כן, זה שנה של הופעות נשיות מאוד חזקות.

זוהר: מבחינתי, כל שנה...

בנימין: כן, אבל קייט בלאנשט...

זוהר: אז עכשיו הגיע תורי, בהתאם לצוציק של המעגל הזה, אני עומד ללכת על לא אחר, מראיין גוסלינג, בסרט ברבי, הוא פשוט "קן", אבל שום דבר לא פשוט, כשאתה קן.

(שיר מתוך הסרט)

זוהר: ראיין גוסלינג הוא שחקן גדול. ומי שעקב אחרי הקריירה שלו ב-15 השנים האחרונות כבר יודע את זה. הוא גם, דרך אגב, יפיוף הוליוודי שאי אפשר להתכחש אליו, אבל הוא טוטאלי. הוא כריזמטי. אבל הוא גם טבעי ואנושי, ויש לו חוש קומי של אלוף.

וגם הוא יכול ללחוץ על המתג הזה של המובי סטאר, של הכוכב קולנוע.

בנימין: אני חייב להגיד... כי לא ראית, או ראית, את הסרט שלו בנטפליקס, בתור גריימן שבו הוא איום ונורא.

זוהר: אה לא... אני ראיתי את זה, ואני בוחר להתעלם.

בנימין: הוא כיבה את המתג של המובי סטאר, אבל הביא את כל האנרגיות ל"קן", ולכן זה חדשות טובות.

זוהר: נכון, הוא הביא את ה"קנרג'י" שלו, את ה"קנרגיה" שלו. אבל זה העניין שאם קן, הוא קיבל משימה אחרת. לגמרי. הוא קיבל את המשימה להיות דביל. ואתה רואה איך שחקן, שבאותה מידה מסתכל על עצמו, במונחים של אל פאצ'ינו, ניגש לפקאצה הגברית הזאת בכל הכוח. הוא לא רואה בעיניים, הוא מתמסר לדביליות, הוא מתמסר לקאמפיות...

פבלו: אגב, זה שהיה כל כך טוב בברבי זה גם בעיה, כי הוא גנב את הסרט. הסרט שהיה אמור להיות על...

זוהר: סרט חגיגת הנשים הגדולה של שנת 2023, הוא עקרונית הפך את הסרט הזה למופע של ראיין גוסלינג, לי אישית לא אכפת, בגלל שהלכה למעשה, הוא מצד אחד הנבל הגדול של הסרט, הוא מצד אחד הגבר המרושע הזה, שלמד בביקור אחד בעולם האמיתי, איך עובדת פטריארכיה, ואיך להפעיל אותה בעולם הברבי הקסום, אבל מצד שני, הוא כל כך מעורר הזדהות, והוא דיבר לכל כך הרבה אנשים, שראו את הנמבר הגדול שלו, ואמרו זה אני, גם אני מרגיש לא מספיק טוב כגבר, ואין דבר יותר חזק, מנבל שאתה מבין.

בשבילי, אין דבר יותר חזק, מנאמבר מוזיקלי גדול, קאמפי וצבעוני, כמו "I'm just Ken", שראיין גוסלינג נכנס אליו, בכל כך הרבה השקעה, שאני אומר שמישהו כבר עכשיו ישמור לאיש הזה פסלון זהוב. אני אגב, אני ראיתי חלק ניכר מהסרטים, שהם בדיבור לאוסקר של השנה, לצורך העניין רוברט דאוני ג'וניור, שמשתתף ב"אופנהיימר", ורוברט דה נירו, שמשתתף ב"רוצחי פרח הירח",

בנימין: לא, לא, לא, לא ...

זוהר: ראיין לא רואה אותם ממטר... לא רואה אותם ממטר... וכמובן, איזה איש חתיך! כמה ילדים בני 10 הלכו ל"ברבי" עכשיו, וגילו שיש להם רגשות משונים כשהוא מסתובב בלי חולצה... זה כשלעצמו סיבה להרים לאיש הזה. זה ברמות של בראד פיט של "תלמה ולואיז" ו"פייט קלאב".

אני משתחווה לבנאדם. לא היתה תצוגת משחק יותר מרוממת רוח מקן שלנו. ראיין גוסלינג.

בנימין: אני רק אגיד, שבמחשבה בדיעבד, קן של ראיין גוסלינג וקארי מאליגן ב"מאסטרו" זאת אותה דמות. כלומר, הדמות שהיא דמות משנה לכאורה, נקברת תחת הגיבור, אבל למעשה היא הגיבור האמיתי של הסרט.

זוהר: אני גם רוצה לתת עוד מילה טובה אחת לתצוגת משחק שלחלוטין ראויה לכל שבח, ג'ו ביידן בנאום הראשון שלו מתחילת המלחמה, קלינט איסטווד לא היה יכול לעשות את זה יותר טוב ממנו.

בנימין: היתה לנו תקווה לרגע... הא...

ביידן:

Anyone thinking of taking advantage of the situation, I have one word: DON’T!

זוהר: הגיעה השעה, חברות וחברים, אנחנו על הסרטים הטובים ביותר שיצאו בשנת 2023.

פבלו, מה הם חמשת הסרטים הכי טובים שראית השנה?

פבלו: זה לא הסרטים הכי טובים במרכאות כפולות, זה הסרטים שהכי אהבתי. יכול להיות שהערכתי קולנועית סרט אחר, אבל זה לא ה... למשל, נתתי 5 כוכבים לסרט של טום שובאל, "הסירו דאגה מליבכם", אבל הוא לא נכנס לחמישייה שלי.

בנימין: וכך הזכרת שישי...

פבלו: לא, הוא לא נכנס גם לעשירייה שלי אולי. אני מאוד הערכתי אותו, אבל זה לא סוג הסרטים שאני מתרגש מהם ברמה אישית...

זוהר: אני שנאתי את זה נורא...

פבלו: יש משהו מאוד אישי בבחירות האלה, שקשור גם לטיב קולנועי, אבל בעיקר לאיזה שהיא התרגשות.

אז "החלטה לעזוב", של פארק צ'אן-ווק, מקום חמישי. "חיים שלמים" של סלין סונג, סרט מדהים, הייתי שם אותו במקום שלישי, אבל רציתי לדבר על סרט אחר, אבל הוא בהחלט אחד הסרטים המרגשים של השנה. שלישי - "העיר הזאת". ישראלי. העיר הזאת. כל כך נהניתי ממנו.

(הקלטה מהסרט)

פבלו: קודם כל אני חושב, כמדינה שכל כך אוהבת לשיר, וכל כך מתה על אירוויזיון, ועל שירי ארץ ישראל, תמיד הופתעתי שאין פה מספיק מיוזיקלס. לא הבנתי איך אין מיוזיקלס בישראל. זאת מדינה של שירה. כאילו, אמורים לעשות פה מיליון מיוזיקלס. וגם השירים בתוך הסרטים הישראלים, תמיד היו מאוד מרכזיים... אבל אין כמעט מיוזיקלס. ולעשות מיוזיקל ראפ שהוא גם קולנועי, וגם דל תקציב... זה פשוט העיף אותי. העיף אותי הקצב של הסרט הזה, האופן שבו השירים, באמת, הם כיפיים גם. נכון, תסריטאית הוא קצת קלישאתי, אבל זו חוויה קולנועית ממש ממש כיפיית. אז הוא מבחינתי, כהישג, הכי הכי שמחתי שנעשו פה. וכל הכבוד לעמית אולמן, הבמאי של הסרט, היוצר של הסרט, שעשה בהתחלה הצגה, ואחר כך הפך את זה לסרט. הוא עשה המון ניסוי וטעיה, כי הוא כל פעם שיפר אותה... והוא עבד על התסריט המון שנים, וכל פעם מדייק, וזה מגיע לתוצר שבאמת מאוד מדויק. מאוד יפה.

(מוזיקה)

זוהר: סיימנו את המקום השלישי, ועוברים למקום השני.

פבלו: רוחות אינישירין. מעט מאוד סרטים ריגשו אותי כמו "רוחות אינישירין". על חברות, ועל החיים, ועל משמעות החיים, והכל דרך מערכת יחסים נורא מטומטמת כביכול בין שני גיבורים, שחיים באיזו שהוא אי נידח כזה, כפר נידח באירלנד. וזה כאילו סרט על קטנוניות של בן אדם שלא רוצה יותר לדבר עם החבר הכי טוב שלו, כי הוא רוצה לעשות משהו משמעותי בחיים שלו, והוא חושב שהחבר הכי טוב שלו מעכב אותו.

(הקלטה מתוך הסרט)

If I’ve done something to you, just tell me what I’ve done to you.

-I just don’t like you no more.

פבלו: אבל דרך הדבר הזה, כל סצינה שם כתובה כל כך יפה, כל סצינה אומרת משהו רגשי וסימבולי על העולם... על מה אנחנו שואפים להיות בחיים... על מה מונע מאיתנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות... וכמה קל להאשים אחרים, כשזה בעצם אנחנו, ובעיקר, בעיקר, מה הערך הכי חשוב בחיים. האם זה להיות בן-אדם מצליח ולהשאיר מאחוריך איזו שהיא מסורת נורא גדולה, ואיזו יצירת אמנות, או השפעה על העולם, או יותר חשוב מערכת יחסים אנושית, ההווה, הכאן ועכשיו, עם החברים הכי טובים שלך, ולהנות מהיום יום.

זוהר: רק לציין, שהסרט הזה גם הגיע לחמישיה של כל הזמנים, שבחרה נועה קולר בפרק הראשון שלנו.

פבלו: וזה באמת סרט נפלא. זה באמת כאילו מבחינת כתיבה ומשחק, וחוכמה קולנועית, שזה לא וירטואוזיות, אבל בעדינות הבן אדם מצליח לבנות עולם, כמעט כמו של אגדה..

זוהר: גבירותיי ורבותיי, המקום הראשון. סרט השנה של פבלו אוטין מ"הארץ" לשנת 2023 הוא...

פבלו: אחרי השמש. After Sun, סרט של שרלוט וולס. סרט ראשון שלה בתור במאית, זה סרט שגמר אותי... גמר אותי רגשית... זה סרט על אבא ובת, הבת בת 11, נוסעים לחופשה במלון בטורקיה, כאילו "הכל כלול" כזה, ולכאורה זה סרט שלא קורה בו כלום. זה סרט על כלום. הם מבלים, הם מטיילים קצת, הם אוכלים, הם הולכים ושרים קריוקי, אבל, באיזה שהוא שלב בסרט אתה אמור להבין, שכל הסרט הזה הוא זיכרון של הילדה בתור מבוגרת, שנזכרת בבילוי האחרון שהיה לה עם אבא לפני שהוא התאבד. וזה לא נאמר בסרט, אבל כאילו...

זוהר: אתה כאילו עשית ספוילר לסצנה שלא מופיעה בסרט...

פבלו: נכון. זה מדהים! לא אומרים לך את זה אף פעם.

זוהר: עשית ספוילר לפרשנות מאוד פופולרית עבור הסרט.

פבלו: כן כן... אני לא חושב שאפשר לפרש את זה אחרת. כל הרמיזות למוות הקרב של האבא... והאבא בדיכאון. הוא אבא גרוש, שהוא בדיכאון, והוא לא מתפקד, והוא רוצה לתת לבת שלו את כל אהבתו, אבל הוא מוגבל. הוא לא מסוגל.

ובתור מישהו שעבר גירושין, והיה במקום מאוד אפל, ומאוד קשה רגשית, יכולתי לראות את זה... אני יודע שאני לא הייתי שם... כן תפקדתי, וכן התגברתי על הפחד הזה של לא להיות שם בשביל הבת שלי... אבל זה היה... זה היה פחד מאוד גדול. המקום הזה... המקום הזה שאתה... והשאלה הזאת, אתה יודע, אהבה כמשהו שאמור להוציא אותך מהדיכאון, וההבנה הזאת, אני כל הזמן ראיתי את הסרט הזה, ואמרתי, טוב, זה ילדה שמאוד אוהבת את אבא שלה, וכל הזמן... את אבא שלה... וכל הזמן עושה דברים כדי לשמח אותו, כדי להוציא אותו מהמקום הרע, ככה רואים את הסרט, וזה לא מצליח לה.

והחוויה הזאת של אהבה לא מספיקה, אהבה של בת לאבא לא מספיקה כדי להוציא את האבא מהדיכאון, זה גמר אותי, כי אבא זה משהו נורא אמיתי, ונורא כואב.

אתה אומר, הנה, יש מישהי שאוהבת אותך, ומעריצה אותך, גם יש שוטים כאלה, כמה היא מעריצה את האבא, וזה לא עוזר לו, הוא לא מצליח לצאת מהמקום האפל שהוא נמצא בו, ולצאת מהתחת של עצמו, כמו שאומרים, ולחזור לחיים.

זוהר תחת ש... אכן רואים במהלך הסרט, בסצנה שמאוד אהבתי.

בנימין : וצריך להגיד גם מההופעות השנה, פול מסקל שמה... שמהסרט הזה, כאילו שבסוף הוא סרט ממש קטן, הוא הפך להיות כוכב מטורף בהוליווד.

זוהר: בנימין, זה בגלל שאתה לא עקבת אחרי סדרת הטלוויזיה שלו "אנשים נורמליים", ששם הוא נתן הרבה יותר, ממה שקיבלנו ממנו, באחרי השמש, אני רוצה להצטרף ולומר...

פבלו: הוא מינימליסטי, המשחק שלו הוא כאילו, לא עושה הרבה, והמעט שהוא עושה - אתה נגמר מזה. העוצמות הרגשיות שהוא מצליח להעביר, הנה, דיברנו קודם על טאר, ועל הוירטואוזיות, ועל דניאל דיי לואיס, אז פול מסקל עושה ההפך.

זוהר: הוא בן אדם.

פבלו: הוא בקושי עושה איזושהי הבעה, ואתה מרגיש את העומק מאחורי כל הבעה הזאת, וכל רגע, אתה מרגיש את הכאב שלו. זוהר, אני חושב שמה שעבד עליך, כי אתה, מההיכרות שלי איתך, אתה פחות תאהב את הסרטים האומנותיים, שלא קורה בהם כלום.

זוהר: אין לי כוח.

פבלו: אבל זה סרט שמצליח גם להיות כזה, מינימליסטי, כאילו לא קורה כלום בזה, אבל יש בו המון לב, ואני חושב שזה מה שבסופו של דבר תפס אותך, שהוא הצליח להיות גם וגם, גם מאוד מרגש ומלודרמטי, בהרבה מובנים, בוא נגיד, כמו הסצנה של הקריוקי...

זוהר: הסצנה שהם רוקדים לפרדי מרקורי, אני לא שוכח אותה, אני לא אשכח אותה בחיים.

פבלו: היא מצליחה לייצר, שרלוט וולס מצליחה לייצר יופי ורגש נורא עמוקים, עם מעט מאוד כלים. אז גם אם רוב הסרט לא קורה כלום, יש בו המון נקודות אחיזה רגשיות מאוד חזקות.

זוהר: בנימין, תורך, חמשת הסרטים האהובים עליך, לשנת 2023, שוט!

בנימין: אוקיי, כאן נחשוף כמה אנחנו, מבקרי הקולנוע, אנשים לא מקוריים, וחושבים קצת אחד כמו השני, כי מקום החמישי, "החלטה לעזוב", של צ'אן-ווק פארק, הבמאי הקוריאני הנפלא.

מקום רביעי, רוחות אינישירין, אני חותם על כל דבר שפבלו אמר.

מקום שלישי, טאר המנצחת, ובגלל שדיברנו על ההופעה של קייט בלאנשט, אני אחסוך את התובנות שלי פעם נוספת.

מקום שני, זה כאילו הסרט המפואר של 2023, הוא, איך לא, אופנהיימר.

(הקלטה מהסרט)

-How is your mathematics?

-Not good enough for the physicist he wants to be.

-Algebra is like sheet music. The important thing is not can you read music, it’s can you hear it! Can you hear the music, Robert?

-Yes I can!

בנימין: כשראיתי את אופנהיימר, גם היו לי בעיות עם השעה השלישית של אופנהיימר, עם כל מה שקורה עם רוברט דאוני ג'וניור שם, אם היה צריך את זה, לא היה צריך את זה.

ראיתי אותו בצפייה שנייה. זה סרט, בסופו של דבר, מדהים! זה שיעור לאיך בונים ביוגרפיה של בן אדם, שבסופו של דבר, הוא בניגוד לכל דבר שאנחנו חושבים היום על... אדם מעניין, כלומר, הוא אליטיסט, הוא מנותק, הוא צבוע, הוא לא משעשע, הוא לא שנון, אבל הוא אפילו חייזרי, הוא מתנשא מאוד, למעשה, כמו שמבינים, אופנהיימר זו בעצם אוטוביוגרפיה של כריסטופר נולאן על עצמו.

סרט שלוש שעות.

זוהר: חלקו בשחור לבן.

בנימין: חלקו בשחור לבן זה מילא, אבל ביוגרפיה על אדם שבוא נגיד, לא אומר כלום לקהל הממוצע. עוסק במוסר במלחמת העולם השנייה ובפיזיקה גרעינית. והסרט הזה משיג כמעט כמו "ברבי".

פבלו: טוב, אז זה גם קצת בזכות ברבי.

בנימין: אני לא קונה את זה עד הסוף. אני רק אגיד שמעבר לבאזז, יש כאן משהו.

כלומר, זה לא העובדה שכל כך הרבה אנשים ושוב, נהרו לראות את הסרט הזה כאילו הוא היה "אווטאר". נהרו אליו חצי מהקהל של "אווטאר". מי זה החצי הזה? זה אנשים שבאמת רואים את העולם איך שהוא נהיה, מרגישים ש... סליחה, הוא על סף השמדה גרעינית, ותוהים, סליחה, מה האנשים החכמים, או אנשים שתופסים עצמם כחכמים, צריכים לעשות?

זה סרט מדהים, ההופעה של קיליאן מרפי מדהימה בו.

כן, יש בו בעיות, כן, אפשר להגיד, אבל זה כמו, אני תמיד מרגיש, זה כמו האנשים שרואים את יונית לוי מראיינת את ביבי, ואומרים, איזה שאלה הייתה צריכה באמת לשאול?

תתמודד אתה!

תעשה אתה ביוגרפיה מפוארת של ממציא פצצת אטום במשך שלוש שעות, ותעשה אותה מעניינת.

זוהר: : יונית לוי, הכריסטופר נולאן של התקשורת הישראלית, שמעתם את זה פה.

בנימין: ממש, לגמרי, אני הולך... היא גם קצת דומה לקיליאן מרפי, יש משהו.

זוהר: כן, אני לגמרי רואה את זה.

(הקלטה מהסרט)

Are we saying that there is a chance that if we push that button we destroy the world?

-Chances are near zero!

זוהר: המקום הראשון!

בנימין: המקום הראשון, מה שנקרא, אחרי שהלכתי על שני הסרטים המפוארים, אני בוחר בסרט ששוב, לא קטן כמו הסרט של פבלו, אבל קטן יחסית אליהם, "קירבה" של לוקאס דונט.

הסרט הזה הוא קצת השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר", בגרסה הקולנועית שלו, כלומר, אני, אין לי בעיה כאן לספיילר, זה סרט על...

זוהר: לא! אני עוצר את בנימין עכשיו, כי הוא כמעט עשה לי ספוילר, וזה סבתא שלי עשתה לי לפני שאני ראיתי את הסרט. אחרי שמישהו עשה לה הרצאה לסרט הזה.

בנימין: תן לי ללכת בשדה המוקשים הזה. הוא סרט שמתרחש באזור כפרי בבלגיה, הוא עוסק בשני חברים טובים, והוא עוסק גם, אני אגיד, באובדן... לא אמרתי של מי, אולי של הכלב... ומה שאני באמת אוהב זה סרט עונתי, זה סרט שקורה לאורך עונות השנה, קצת כמו ציור, סרט שעוסק במידה רבה, בעובדה שהחיים נמשכים, לא משנה מה, העונות מתחלפות, הפרחים צומחים..

ואם מישהו חושב ש... שוב, בהתחלה חשבתי, אמרתי לעצמי כשעשיתי את הדירוג טופ 10, שהוא יהיה איזה מקום חמישי-שישי בסרטי השנה שלי, אני אשים את אופנהיימר, ואני אשים את טאר בצמרת, אבל בסופו של דבר- לא. אני אגיד מה שאני חושב, ואני שוב מכיר אנשים מעוטף עזה, ואנשים שחיו, ושמדברים על הרעיון של אובדן במקום היפה ביותר בעולם, שבו כמאמר הקלישאה, החיטה צומחת שוב, אז בסרט זה הפרחים צומחים שוב, זה מאוד מהדהד, ולכן הסרט הזה הולך איתי.

הוא סוחט רגשית, הוא מטלטל בלב, אני יודע שיש אנשים... טוב, אני אתן לפבלו אולי את דבר אופוזיציה...

פבלו: אני בקואליציה...

בנימין: יש אנשים שרואים בו, מלודרמה פשוטה, כי אין מה לעשות הוא עוסק כאילו בנושא הכי כואב שיכול להיות, אני לא רואה את זה ככה, אני חושב שהוא עושה את זה שלוקס דון, שהוא במאי בלגי מאוד מוכשר, ומאוד חכם... מאוד צעיר, בן 35 ... הוא עושה סרטים מאוד בוגרים. עשה לפני זה את "נערה", עשה כאן סרט יוצא מן הכלל יפהפה, כן סוחט רגשית, לא לכל אחד, לא מצחיק כמו ברבי, אבל מעטים הסרטים המצחיקים כמו ברבי.

פבלו: אני רוצה להצטרף לבנימין. "קירבה", סרט שראיתי גם לפני כבר קרוב לשנה, והוא שבר אותי, ואני עד עכשיו מסתובב עם לב קצת שבור בגללו. אני גם רוצה לומר שהוא מזכיר באיזה מקום את "רוחות אינישירין", בגלל שבבסיס שלו, זה סרט על שני חברים, שמחליטים שהם לא חברים יותר. אחד מחליט להיפרד מהשני, ואנחנו לא רואים את הסיפור הזה, למרות שאני בניגוד אליכם חייב לומר, אני קצת יותר קרוב בגיל, לילדים בני ה-12 האלה, אני עדיין זוכר מה זה, כשחבר בגדול אומר לך בפרצוף, אני לא חבר שלך יותר, תניח לי! זה הבסיס של החוויה הרגשית בסרט הזה, וזה מה ששבר לי את הלב. יותר מזה, זה סרט על ילד שצריך להתמודד עם העובדה, שהוא כנראה לא מספיק גבר, בשביל שאר ילדים שאיתו בכיתה. וזה משהו שהדהד לי רגשית כל הסרט. שוב. זה באמת סרט שהוא כל כולו, חיבוק וסטירה אחת גדולה, בשביל הקהל שלו. סרט שמבקש שתבכה.

יש שם סצנה אחת, שאתה ממש רואה, לוקאס דונט מאחורה אומר, ממש עם השרביט של טאר המנצחת, ואומר: ועכשיו לבכות! וזה עבד לו פרפקט, בשתי הפעמים שראיתי את הסרט, ישבתי ובכיתי. סרט נהדר נהדר נהדר. ואני גם רוצה לציין את השחקנית, אמילי דקאן, שמשתתפת בו, שחקנית בלגית יפיפיה, שמגלמת את האמא של אחד הילדים, והיא גם נשארה איתי עד היום, פשוט בגלל שהיא גילמה את אחד התפקידים הכי קשים שאפשר לגלם, בן אדם אמיתי.

ועכשיו, יכול לי להגיד משהו?

זוהר: בבקשה

פבלו: מה החמישייה שלך?

זוהר: טוב ששאלת! קודם כל, שני סרטי 2022 שהגיעו אלינו באיחור, אחד מהם זה "קירבה" שבחר בנימין, במקום החמישי, אני לא ארחיב את הדיבור עליו, בגלל שחאלס, אבל אחריו במקום הרביעי, "בבילון", של דמיאן שאזל.

(הקלטה מהסרט)

-If you could go anywhere in the whole world, where would you go?

-I always wanted to be part of something bigger. Let’s go!

זוהר: סרט שנוי במחלוקת. שאני אישית, אחרי שיצאתי ממנו, כל מה שעשיתי היה לחקות, את איך שמרגו רובי רוקדת, ברבע שעה הראשונה שלו, אם תרצו אני אעשה לכם את החיקוי הזה אחר כך, אתם נורא תיהנו.

סרט שהוא מכתב אהבה לקולנוע, קצת שיעור בתולדות הקולנוע, ישבתי בסרט הזה ליד חבר שלי, שלא למד קולנוע, והוא התחרט על הרגע שבו, הוא בחר להתיישב לידי.

בנימין: ו... פיל עושה קקי.

זוהר: פיל עושה קקי על הסצנה הראשונה, איך אפשר להתנגד לסרט...

בנימין: מהנקודה הזו התאהבתי בסרט הזה.

זוהר: נכון, קודם פיל עושה קקי, אחר כך מרגו רובי עושה מחול מודרני, וכל...

פבלו: איך אתה עם השעה האחרונה של הסרט, יש לו שעתיים מבריקות ברמות, ושעה אחרונה שהיא נפילה ברמות.

זוהר: תקלה! העורך היה צריך לשבת עם השוט על דמיאן שאזל, ולומר, "מספיק!"

פבלו: אבל הוא עדיין מגיע לחמישיה שלך.

בנימין: העורך היה צריך לשבת ולהגיד: שום דבר טוב לא יוצא מטובי מגווייר בשלב הזה.

זוהר: זה סרט נפלא ונהדר, וזה שהוא לא מושלם, אני אגיד, כאמור, גם אני לא מושלם, אז מי אני שישפוט את בבילון.

משם אנחנו ממשיכים, שני סרטים במחיר אחד, האירוע הקולנועי של השנה... "ברבי" שביימה גרטה גרוויג, ואופנהיימר שביים כריסטופר נולאן.

עכשיו, בנימין דיבר מספיק על אופנהיימר, אני רק אגיד, זה סרט נהדר, אופנהיימר.

זה סרט של שלוש שעות שערוך כמו טריילר, שזה כלי קולנועי, לא כל כך חכם, שמנוצל כמו שצריך כאן. זה גם סרט שפשוט נהניתי ממנו.

זה סרט שבידר אותי, וזה גם סרט שהביא מיליונים של אנשים לקולנוע כדי לראות שלוש שעות על מלחמת העולם השנייה.

הדברים האלה לא קורים, בטח לא ב-2023, כשמיליארד דולר זה הסכום שאתה עושה, אך ורק אם אתה מביא איזשהו גיבור על.

הסרט הזה, בא במחיר אחד עם ברבי, ואני כל כך נהניתי מהקרב הזה, של ברבי נגד אופנהיימר, הבנות נגד הבנים, ההיסטוריה נגד הפופ, הוורוד נגד השחור, פצצת האטום נגד הפמיניזם.

היה לי כל כך כיף, בגלל שהקרב הזה הוכיח שכבר קצת מיצינו את החלוקה הזאת, של סרטים לבנים וסרטים לבנות, כי הבנות הלכו לראות את אופנהיימר, והבנים כמו גדולים, באו לקופות ואמרו: שלום, ארבעה כרטיסים לברבי בבקשה! ותקעו נוד.

אני נהניתי מהקרב הזה, ועוד יותר נהניתי מברבי, שכן לקחה בפוטופיניש.

למה? כי אני אוהב סרטים בוורוד, וכי אני אוהב סרטים שמחים, ואני אוהב סרטים פופים, ואני אוהב שהסרטים האלה עושים את זה בשכל, וגרטה גרוויג אישה שיודעת ללבוש ורוד, ועדיין לעשות כל מה שצריך כדי שניקח אותה ברצינות.

זה סרט שמדבר על כל הציפיות של העולם, מהאישה, באשר היא אישה, והוא לפעמים קצת אומר את זה יותר מדי פעמים, כמובן.

בנימין: אמריקה פררה, כן, תודה לך.

זוהר: היה לה נאום מאוד מאוד חוצב להבות בסרט, לשחקנית, אמריקה פררה.

(הקלטה מהסרט)

It’s too hard! It’s too contradictory, and nobody gives you a medal, or says Thank You, and it turns out, in fact, that not only are you doing everything wrong, but also everything is your fault.

זוהר: וזה אמנם קצת מיצה את עצמו באיזשהו שלב, אבל קודם כל, אמריקה פררה היא ליהוק מבריק לסרט של ברבי.

פבלו : לא אמריקה פרארה?

זוהר: תעשה את זה שוב בבקשה.

פבלו: אמריקה פרארה.

זוהר: אמריקה פרארה. אני רק אגיד שאמריקה פרארה, הרי אין דבר יותר חכם, מלהביא לסרט על ברבי את מי שהכרנו כ"בטי המכוערת". וזה ליהוק מבריק בעיניי, בטי לפיאה... אבל אני כל כך נהניתי מהקרב הזה, וכל כך נהניתי מהאירוע הזה. אני כל כך אוהב כשסרטים הופכים למשהו שמדברים עליו. כמה זמן עבר מאז שכל העולם דיבר על סרטים, לא רק החנונים שיושבים פה בחדר, אלא גם החברה שלי מהתיכון.

אבל זה לא המקום הראשון.

כמו שכבר סיכמנו, מבקרי קולנוע הם לעיתים קרובות אנשים לא כל כך מקוריים. אז הנה אנחנו על הסרט "חיים שלמים". סרט השנה שלי שביימה סלין סונג.

זה סיפור אהבה עדין ויפה, על אישה שחושבת שהיא אולי פיספסה את אהבת חייה, בשעה שהיא נשואה לגבר שהיא גם מאוד מאוד אוהבת.

זה על אישה שהאקס המיתולוגי שלה בא לבקר אותה בניו יורק, עושה איתה כמה ימים וחוזר הביתה.

והלב מתפוצץ.

אני כל כך אוהב סרטים שמצליחים להיות מלודרמות סוחפות, אבל גם פשוט סרטים מאוד מאוד חכמים. על הגירה, על אהבה, על זוגיות, על יצירה, על הכל, על החיים עצמם.

אני כל כך אוהב את הסרט הזה שמשיג כל כך הרבה. במעט מאוד. יש לו את סצנת הפתיחה הכי חכמה של השנה. שוט אחד מבריק שמספר לך הכל בזמן שהוא אומר "אני לא מספר לכם כלום".

ואת סצנת הסיום הכי מרגשת של השנה.

אני ישבתי לבד באולם הקולנוע, בקולנוע לב, והלב שלי התפוצץ.

ובמעט מאוד דברים. אישה הולכת ברחוב. סה טו!

זה נגיד לא ספוילר, ככה לא נחשב ספוילר.

חיים שלמים, סרט השנה שלי.

בנימין, מה התקוות שלך ל-2024 בקולנוע?

בנימין: לא... טוב... אז אם אנחנו כן עושים את הקטע של "ראיתי סרט בפסטיבל", וכדאי לכם לראות, יש סרט שיגיע עוד מעט, נקרא "אזור העניין", שהוא סרט נהדר.

פבלו: חותם על זה!

בנימין: גם הוא מגיע קצת יותר מידי מהולל מקאן, אז אנשים יתאכזבו, זה בעצם סרט חדש של ג'ונתן גלייזר, זה רודולף הס, איך הוא ניהל את חייו בבית היפה והמפואר, ליד אושוויץ שכמובן לא רואים מה קורה שם בפנים.

עכשיו הנה עוד פרט ביוגרפי, איך החיים מתערבבים... אני ראיתי אותו בחמישי באוקטובר, כלומר ראיתי אותו יומיים לפני... פסטיבל חיפה, נגמר בשביעי באוקטובר... והכל מתחבר, אני חייב להגיד גם ג'ונתן גלייזר אגב, בהקרנה יומיים אחרי השביעי באוקטובר חיבר בין הדברים.

זוהר: איזה גבר!

בנימין: הוא יהודי, בריטי יהודי, סרט בגרמנית, אז זה סרט שאני מאוד ממליץ, מציע, אומר לכו תראו.

יש סרטים שאני לא ראיתי אבל יש לי תקוות גדולות לגביהם, יש את Holdovers של אלכסנדר פיין שהבנתי שהוא נהדר, אז כן יש תקוות סרטי אוסקרים בדרך, אלה שלא ראינו וזה... בסדר, כמו כל שנה יהיו סרטים גדולים, יהיו סרטים שיהיו אכזבות עצומות ויאללה נמשיך.

זוהר: פבלו, מה הסרט הכי טוב של שנת 2024 שעם ישראל עדיין לא ראה?

פבלו: אני לא ממש עוקב, פעם היה לי נורא חשוב לדעת מה ייצא שנה הבאה ומה זה, איזה במאי עובד על איזה סרט, מה אני מחכה לו, אין לי עכשיו משהו... אני רק מחכה כרגע ל"אנטומיה של נפילה", גם עם הולר, ולאחרונה אני לא מצליח לטוס לפסטיבלים בחו"ל, אז אני לא מצליח להתעדכן לגמרי בדברים.

כן ראיתי את "אזור העניין", אני פחות מתלהב מבנימין, הסרט ממש חכם ומעניין, אבל הוא גם לדעתי קצת נכשל בכל מיני דברים, בעיקר לקראת הסוף.

זוהר: אז אני יכול לומר שאני מקווה מאוד שבשנת 2024 יעלה בארץ הסרט, "אתה שם אלוהים? זאת אני, מרגרט".

וזה סרט נפלא ונהדר, סיפור התבגרות של ילדה בת 12, משחקת שם רייצ'ל מקאדמס, שהיא חיה לי בלב מאז שאני הייתי בן 8 וראיתי אותה בילדות רעות, היא גדלה להיות אישה נפלאה, לא ילדה רעה, סרט התבגרות מוצלח מאוד, והוא מהטובים שראיתי השנה, אבל אני לא יכול לומר את זה כאן בהקלטה, בגלל שזה לא נחשב סרט, סרט שיצא בארץ מסחרית השנה.

אני גם מקווה, אני נושא עיניים לסרט "מסכנים שכאלה", שביים יורגוס לנטימוס בכיכובה של אמה סטון, אישה גם יקרה לליבי מאוד, יש כאלה שאומרים שאולי היא תיקח על זה אוסקר, יש כאלה שאומרים שהיא כבר עכשיו מפסידה ללילי גלדסטון מ"רוצחי פרח הירח", ויש כאלה שיגידו למי כבר אכפת מהאוסקר, מה אתם, חנונים?, והתשובה היא כמובן "כן".

בנימין: אכפת לנו.

זוהר: לנו, לפבלו לבנימין ולי אכפת מאוד מהאוסקר.

פבלו: לא אני, לי לא אכפת מהאוסקר.

זוהר: לך לא אכפת מהאוסקר?

פבלו: גם לא אוהב סיכומי שנה ובאמת באתי כי אתה הזמנת. באמת באתי כי אתה הזמנת.

זוהר: רגע, למה כי אני הזמנתי? בוא נלך עם המחמאה עד הסוף. למה?

פבלו: כי אני אוהב אותך.

זוהר: או תודה רבה בנימין, מה אתה? יש לך משהו לומר להגן אותך?

בנימין: אני כמו בסצנה הראשונה ב"פסט לייבס", אני מסתכל מהצד, אני רואה את סיפור האהבה פה, ותוהה אם יש לי עוד מקום בו.

זוהר: אני משוכנע שיש לך, בנימין.

בנימין טוביאס מידיעות אחרונות, פבלו אוטין מהארץ, תודה שבאתם.

תודה רבה לעורכת שלנו - דניאל מאורר, למפיקה - נועה טייב לטכנאי - גיא בן וייס.

אני הייתי זוהר אורבך.

כל הפרקים של בלוקבסטר זמינים באתר כאן ובכל יישומוני ההסכתים.

תודה רבה לכם ותשמרו על עצמכם.

(מוזיקה)

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

0 views0 comments

Kommentare


bottom of page