top of page

בלוקבסטר פרק 7: ידין גלמן

בשבעה באוקטובר השחקן ידין גלמן ("תמונת ניצחון"), איש סיירת מטכ״ל, נלחם בקיבוצי העוטף. שם איבד את חברו הטוב, דוד מאיר, ונפצע קשה בעצמו. גלמן עצר רגע את תהליך השיקום שלו כדי לבוא לבלוקבסטר ולספר לנו את הסיפור שלו - על האימה, על הגבורה ועל חולדה אחת שבאה לו ממש לא בטוב. וגם הביא לנו את חמשת הסרטים האהובים עליו, סרטים שאפשר לקבל רק ממי שמגיע עם מצב רוח קרבי במיוחד: "נהג מונית", "ארץ קשוחה", "חשמלית ושמה תשוקה", "מועדון קרב" ו"ספרות זולה".

 

[חסות]

זוהר אורבך: לביא ליפשיץ רצה לעשות קולנוע. הוא היה בן 20, שירת בסיירת גבעתי, ואהב לצלם.

כשהמלחמה הארורה הזאת התחילה, לפני חודש בדיוק, שמרגיש עכשיו כמו שנה, קוונטין טרנטינו אפילו בא לבקר אותו ואת החברים שלו מהיחידה. אבא של לביא אומר שגם טרנטינו בכבודו ובעצמו לא היה יכול לעשות סרטים כמו שלוי היה יכול לעשות. יש לי הרגשה שהוא אפילו צודק.

בשבוע שעבר לביא נפל בקרב ברצועת עזה.

כששמעתי עליו לא יכולתי שלא לחשוב על בחורים אחרים כמוהו, שעלו על מדים, חתמו נשק, עברו קיר, טיפסו חבל, וכל הזמן הזה חשבו קולנוע. הפרק הזה מוקדש להם, וללביא, שלא יוצא מהראש ומהלב שלי מאז ששמעתי עליו, אחרי שנפל.

באתי במצב רוח חיר״ניקי, בין השאר בגלל שיושב מולי בחור אחד שעל הכתפיים שלו יושבים שני הכוחות האלה - האומן והחייל. ידין גלמן, לוחם בסיירת מטכ"ל, שהוא גם שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון.

ידין כיכב בסרט "תמונת הניצחון" בתפקיד פלמ״חניק, יפה, בלורית ותואר, סרט שביים אחד מאורחינו הראשונים, אבי נשר. באותה השנה ידין גם שיחק חייל בריטי בסדרת הנוער ״פלמ״ח״, ובימים כתיקונם אפשר לראות אותו על בימת התיאטרון הלאומי, במחזה "את שאהבה נפשי", שם הוא מגלם הומו צעיר וחביב, כי גם לנו מגיע דברים טובים.

בשנתיים האחרונות, אי אפשר היה להתעלם מהקצין והג'נטלמן הזה. ובשבעה באוקטובר, הוא קם בבוקר אחרי חגיגות יום הולדת השלושים שלו, ויחד עם חבריו לצוות לא היסס לרגע, וקפץ להילחם בקרב על בארי, שם נפצע קשה מאוד, ואיבד את צמד הברזל שלו, דוד מאיר ז"ל.

ידין, הקרב שלך מתחיל בכפר עזה, ואני מת לדעת, אתה נכנס לקיבוץ, אתה ודוד, מה עובר לך בראש?

ידין: אתה פתאום ממצב שאתה נוסע בכביש, ואתה לובש מדים, ואתה חושב מה יכול להיות, ואז אתה עובר את המחסום הצבאי, ופתאום אתה רואה גופות ברחוב. ברגע הזה הבנתי שזה לא מלחמה שאני מכיר, זה לא משהו שאני יכול לדמיין, אפילו במחשבות הכי קיצוניות שלנו. הגענו לכפר עזה, והמקום היה פשוט בוער.

אחד הדברים הראשונים שקרו שם, זה מחבל שיצא עם רכב, שעצרנו את הרכב, הצלחנו להוציא אותו חי מהרכב, עם שתי חטופות בנות, שהוא החזיק שם במושב האחורי.

זוהר: מה אתה רואה בעיניים של החטופות האלה?

ידין: אימה. הם באיזשהו מקום הבינו שהם סיימו, כאילו נגמרו להם החיים, הם מעדיפות לא להיות חטופות חיות.

לראות שתי בנות צעירות במצב הזה, ולראות מחבל שכל מה שיש לו בעיניים זה הרצון גם להרוג אותנו, וגם לחטוף אותן, לא חשבתי בחיים שאני אהיה בסיטואציה, כל כך מזוויעה באמת.

זוהר: ומשם אתה ממשיך יחד עם צמד הברזל שלך, דוד, לבארי.

אתה אמרת בכתבה של איתי סגל, באולפן שישי, אתה אמרת, אני ודוד מאיר, חוטפים צרור מימין, ממשיכים וחוטפים צרור בשמאל. לפני הצרור משמאל, אני חייב להבין, אתם אשכרה ממשיכים לדלג בקיבוץ בארי, לחלץ חטופים, כשאתם למעשה עם צרור ברזומה שלכם.

ידין: אז רק כדי לסדר את הטיימליין, חטפנו צרור מימין, המשכנו להילחם, ומיד אחרי זה צרור משמאל. אז הזמן ביניהם היה לא ארוך, אבל כן, אחרי שחטפנו צרור אחד, שלי זה פגע באצבע, אצלנו בראש יש בתוך הבית מולנו בני ערובה, ובבית מאחוריו יש 50 בני ערובה, זה היה החדר אוכל. זה שנפלה לי אצבע עכשיו, זה לא עניין לא אותי ולא אף אחד.

זוהר: אתה לא מרגיש את הכאב.

ידין: לא מרגיש את הכאב.

זוהר: אתה לא מרגיש את הכאב.

ידין: יודע שאיבדתי את האצבע, ואני מחליף אצבעות על ההדק. זו הייתה התגובה שלו.

זוהר: רגע, שנייה, רק בגלל שפודקאסט זה משהו ששומעים ולא רואים, חשוב לי לציין. יושב מולי עכשיו בחור, לא נדבר עכשיו על איך שהוא נראה, בגלל שהוא נראה מצוין, חוץ מהגבס, מהיד התלויה, והתחבושת על האצבע. ידין, האצבע עוד שם?

ידין: אז האצבע היא גוש של בשר כרגע, שחיברו, העצם בפנים מרוסקת לגמרי, ויש לי שיפוד ברזל שמחזיק את כל האצבע במקום.

זוהר: אני חושב שכל מי שמאזין נורא שמח לשמוע את זה.

ידין: אני יכול להוריד ולהראות לך אם אתה רוצה.

זוהר: אחרי זה אין דבר שאני רוצה יותר מלראות את האצבע הזאת. באמת, מעט מאוד דברים. אבל בוא, שנייה, נבין. אתה בעצם, ידין ודוד והאצבע של ידין, ממשיכים לחדר האוכל של בארי.

ידין: כן.

זוהר: אתם הגעתם, הספקתם להגיע לחדר האוכל?

ידין: הגענו לבית אחד לפני, ונפלנו בבית הזה שנינו.

זוהר: מה קורה בבית הזה?

ידין: אז המחבלים שם, הם הצליחו לייצר איזה מין, נקרא לזה, שטח השמדה של הבית שחוסם את החדר האוכל, שהיינו צריכים לחצות אותו, ושני בתים מהצד, ופשוט מחבלים עם נשקים בכל הכיוונים. ואנחנו המשכנו קדימה, וחטפנו את הצרור מימין, המשכנו להילחם, ואז צרור משמאל, ואז נפלנו, ואז באו לחלץ אותנו, ופשוט צרורות מכל הבתים מהצד.

זוהר: כשאתה שם, בכפר עזה וגם בבארי, קולנוע נמצא בראש שלך?

ידין: אני חושב שדווקא בגלל שאתה אומר שלא שומעים את זה הרבה, גם ביחידה לא שומעים את זה הרבה. כאילו, זה שיש מישהו שיצא החוצה, נקרא לזה יצא מהצללים, והלך להיות שחקן, זה גם משהו שהוא לא נשמע הרבה ביחידה, ואני חושב שבכל מיני רגעים, אנשים אמרו לי כזה, וואי, אתה חייב לכתוב את כל מה שקורה פה.

זוהר: אני רוצה שניונית לחזור לשעה הזאת. הייתה שעה שאתם בעצם בגיא ההריגה בקיבוץ בארי, מחכים לחילוץ. אתה ודוד, מה הדבר הכי מצחיק שיכול לקרות בשעה כזאת?

ידין: [צוחק] זו פעם ראשונה ששואלים את השאלה הזאת. אני אגיד לך מה קרה. היה רגע שאני שוכב שם, אני בטוח שנכרתה לי היד, ואני מבין כבר שזו הסיטואציה, וגם אני מבין שאני הולך למות. ואז חולדה נכנסה לי מתחת לחולצה, וטיפסה לי על הגב. עכשיו, אני שכבתי על צד ימין והחזקתי את הנשק, כי חשבתי שמחבלים יבואו. אז אני שוכב על הצד, ופתאום אני מרגיש חולדה עוברת לי בחולצה, בגב, מתחת לחולצה, ואני אומר לעצמי, איך זה מה שמגיע לי עכשיו, שאני שוכב פה ורואה את המוות שלי? איך מגיעה לי חולדה שעכשיו עוברת לי על הגב?

זוהר: זאת טראומה מספיק חמורה גם ככה.

ידין: כן, כן.

[צוחקים]

זוהר: דוד הספיק לשמוע על החולדה הזאת?

ידין: לא, לא סיפרתי לו לצערי. דווקא הייתי צריך לספר לו, אולי זה היה מצחיק אותו, אבל אני זוכר שהיה לי פשוט איזה מין כזה, כוסעמק כזה, ומזיז את זה, ואז קולט כמה כואב לי להזיז את הגוף, ופשוט חוזר להסתכל קדימה ולכוון את הנשק.

זוהר: ובשעה הזאת, ענת, אשתו ושקד, הילדה שלו, עולות בשיח?

ידין: כן, בטח. זה היה לקראת הסוף, ממש לשנינו היה, זה מוזר להגיד את זה, אבל שנינו הבנו שאנחנו הולכים למות. זו הייתה התחושה. אז הוא אמר לי להגיד לענת ולשקד שהוא אוהב אותם, ושהוא מצטער, וששקד זה הדבר שהוא הכי חשוב לו ואוהב בעולם. ואני שנייה לפני זה עליתי בקשר, וגם אמרתי את מילות הפרידה שלי בקשר, לחבר.

זוהר: מה הן היו אבל?

ידין: אני אמרתי לו להגיד לאדווה שאני אוהב אותה.

זוהר: מי זאת אדווה? על מי אתה מדבר? [בציניות]

ידין: אני לא אפרט. סתם, אדווה דדון, הבת זוג שלי, האישה הגיבורה והמושלמת בארץ. אז היא הייתה... אצלי זה עבד, אצלי זה, באמת הספקתי להגיד לה, ולצערנו דוד לא.

זוהר: ידין, השחקן, הוא שמר עליך בשעות האלה? הוא בכלל היה שם איפשהו?

ידין: לא.

זוהר: לא?

ידין: הוא לא היה שם בכלל.

זוהר: לא היה שם בכלל.

ידין: כן, אני חושב שפשוט, אין מה לעשות, אין מקום כמעט לכלום, חוץ מלהילחם באותו רגע, והוא לא היה שם, לא.

זוהר: 12 השעות האלה, חוזרות אליך עדיין? אתה עדיין איתן? הן עדיין איתך?

ידין: כאילו, כל דלת שפתחתי, וכל כדור שיריתי, וכל מחבל שהיה לי מול העיניים, וכל בני ערובה שהוצאתי, הכל אני משחזר אותו בראש, קצת ממקום של ביקורת עצמית, של מה יכולתי לעשות יותר טוב, או איפה יכולתי לשנות, או איפה יכולתי להיות יותר חד, אני משחזר את זה כל הזמן.

אתה שואל אם ה-12 שעות האלה עוברות בראש לי, זה… אין לי רגע שלא משחזר את כל הקרב. ואני יכול להגיד לך על כל כדור שיריתי, ואם אני חושב שזה היה נכון או לא נכון.

זוהר: למה מותר לנו עכשיו, בין כל הכאב הבלתי נתפס הזה, לשבת ולדבר קולנוע?

ידין: אני חושב שבלי קולנוע, בכלל, בלי תרבות, בלי שיהיה לנו משהו שאנחנו אוהבים לעשות בתקופה הזאת, אנחנו נלך לאיבוד. לא יהיה לנו מה לצאת החוצה, אחרי המלחמה הזאת. הסיבה שמותר לנו לשבת ולדבר קולנוע, כי אנחנו בחיים, ואנחנו אוהבים קולנוע, ואנחנו חייבים להמשיך לעשות מה שאנחנו אוהבים לעשות.

זוהר: וכמו חובב קולנוע אמיתי, כמו שני מהפרק הקודם, גם ידין לא הצליח להצטמצם ל-5 סרטים. חשוב לו שנדבר על הסרט השישי שלו - "מטריקס", שבימו האחיות לאנה ולילי וושבסקי.

למה "מטריקס" הוא אחד הסרטים הכי גדולים אי פעם?

ידין: זה אחד הסרטים הראשונים שאני זוכר שאי פעם ראיתי, ולי זה נתן איזושהי הסתכלות על בחירה. 

כאילו, בדת, אוקיי? אם נלך רגע ליהדות, אז בדת אומר לך שיש לך בחירה חופשית, אבל הקב"ה יודע כל מה שתבחר. ואז יש פה איזושהי סתירה, אתה אומר, רגע, איך זה בחירה חופשית, אם אלוהים יודע כל מה שאני הולך לבחור?

ובמטריקס פתאום יש איזשהו רגע, של הכדור הכחול מול הכדור האדום, ואיזו בחירה חופשית אמיתית, שהוא יכול או לצלול פנימה, ולראות את העולם המטורף הזה שמציגים בפניו לטוב ולרע, או שהוא חוזר לחיים שלו, והוא לא זוכר שום דבר, וזה רגע של בחירה חופשית אמיתית וטהורה.

בשבילי זה היה איזו הסתכלות אחרת, על כל הדבר הזה של בחירה חופשית, ובשבילי זה ה-סרט, כאילו זה הסרט שפתחתי את האהבה לקולנוע.

זוהר: אבל בוא נעזוב שנייה את המטריקס, בוא נעזוב שנייה את שבעה באוקטובר 2023, ונחזור בזמן בערך 70 שנה אחורה, לניו אורלינס.

אנחנו עם ״חשמלית ושמה תשוקה״, שביים איליה קאזאן, בשנת 1952. ידין, מה זה ״חשמלית ושמה תשוקה״ בשבילך?

ידין: ״חשמלית ושמה תשוקה״ זה השינוי הכי גדול בעולם המשחק, בשבילי, זה מה שזה.

זוהר: אהבתי, אהבתי, ואנחנו, למעשה בסיפור על אישה שבאה לבקר את אחותה בבית שלה ושל בעלה, ומגלה שגיסה הוא חתיכת בבון. כשהמחזה של טנסי וויליאמס, חשמלית ושמה תשוקה, עלה לבמות, הוא היה סנסציה שהעלתה באש את עולם התיאטרון, שנים ספורות אחרי, איליה קאזאן מקבל לידיו את המשימה, ועושה ממנו סרט.

ומי עולה לחשמלית ושמה תשוקה? בלאנש פאקינג דובואה, דיווה נוצצת לשעבר שמגיעה לניו אורלינס כדי לבקר את סטלה, אחותה ההריונית, ומתנגשת ישירות בבעלה - סטיינלי קובלסקי, פרא אדם.

הנתון שאני הכי אוהב לגבי הסרט הזה, זה שהוא הסרט הראשון ואחד מהשלושה היחידים, שזכו בשלושה אוסקרים על משחק.

יש ארבע, ארבע קטגוריות, שחקנית ראשית, שחקן ראשי, שחקנית משנה, שחקן משנה. הסרט הזה עשה שלושת רבעי, עכשיו אף סרט לא עשה ארבע מתוך ארבע, ואני ממש אוהב את זה, זכה ושחקנית, שחקן משנה, שחקנית משנה.

ידין: וחשוב לציין שמי ששיחק שם הכי טוב, הוא זה שלא זכה.

זוהר: כן, ואתה יודע מה? חשוב לי לשבת על הנקודה הזאת, בשביל מי שעוקב אחרי האוסקרים, חשוב לדבר על זה, מרלון ברנדו, שהיה אז בן 26, הפסיד את האוסקר במידה מסוימת, לא בהכרח של צדק, אבל אז זה נראה נורא הגיוני, כי הוא הפסיד להמפרי בוגרט, שחקן ותיק ומוכר, שהיה בשיא הקריירה שלו, ומי זה בכלל מרלון ברנדו? כולה ילד בן 20 ובמבה, אתה יותר גדול ממנו ידין.

עכשיו, אני פה, אתה אמרת שמרלון הוא זה ששיחק הכי טוב, מודה, כשאני רואה את חשמלית ושמה תשוקה, אני פה בשביל בלאנש. ומי זאת בלאנש? בלאנש זאת ויוויאן לי.

שחקנית שהגיעה לסטטוס אחת השחקניות הגדולות בתולדות הוליווד, בזכות שני סרטים בלבד בתכלס.

״חלף עם הרוח״, מ-1939, שם היא באמת עפה באוויר, זה סרט שאני אוהב אפילו יותר מחשמלית ושמה תשוקה, והסרט שאנחנו מדברים עליו עכשיו, כי בחשמלית ושמה תשוקה, היא מקבלת דמות שהיא כמו מתנה לכל שחקנית, היא באמת רואה אותה כמו סטייק מדמם כזה, ואוכלת, אוכלת, אוכלת, ואז בסוף תוקעת גרעפס. היא רק רוצה להתמכר לאיזה עולם של קסם, שלא באמת קיים, והולכת ומדרדרת הרחק משפיעות דעתה.

היא אישה לא מושלמת, היא אנטי גיבורה, היא שקרנית פתולוגית, היא קצת עבריינית מין, למעשה סוג של פדופילית, היא סנובית נוראית, אבל אם אני פה בשביל ויוויאן, אתה פה בשביל סטנלי.

ידין: לגמרי. אני חושב שבסרט הזה, הוא לקח את המשחק למשחק מודרני, שלא היה עד אותו רגע, וגם אפילו אם תסתכל על הבימוי, הבימוי כמו שאמרת לפני זה, הבימוי הוא תיאטרון, זה נראה כמו בימת תיאטרון, שצילמו אותו פשוט עם מצלמה, וגם ויוויאן ככה היא משחקת, בעיניי מרלון ברנדו, בסצנה הראשונה שלו בסרט, הוא מסתובב אל הגב, והוא מגרד את הגב שלו.

זוהר: שזה אסור לעשות, עקרונית, אם אתה רוצה להיות בגלאם, אם אתה רוצה לעשות הוליווד, לא מגרדים את הגב, זה כמו לעשות פלוץ.

ידין: בול, לא מגרדים את הגב, אין שום תנועה שאתה עושה, שאין לה מטרה, שאני אומר רגע, מצטט פה את המורים שלי בבית ספר למשחק, שמקדמת את השחקן אל עבר הרצון שלו. ומרלון ברנדו פה אומר, לא, אפשר להיות גם בן אדם. והבן אדם הזה מגרד בגב שלו, כשהוא מסתובב, והבן אדם הזה מגרד את האף שלו, והוא מזיז משהו מהחולצה של סטלה, באחת מהסצנות, והוא פשוט משנה את המשחק, מבחינתי זה כאילו הקפיצה, ואני חושב שהוא עושה את העבודה הכי מטורפת בעולם שם.

ויוויאן מדהימה, אבל היא מאוד מאוד תיאטרלית, וזה מאוד מתאים לתקופה הזאת.

זוהר: הרי הסרט הזה הוא לכאורה באמת סיפור של גיס וגיסה שלא מסתדרים. תכלס זה דו קרב, זה דו קרב.

ידין: נכון.

זוהר: ויויאן חיה בהוליווד של פעם. ויויאן חיה בעולם האשליות, וסטנלי כמו תופס אותה ואומר, את חיה איתי פה בעולם האמיתי, ואת צריכה להתרגל לזה, וגם מביא לה אחת לפנים כדי שהיא תבין. זה באמת סרט מאוד מאוד עלים. דרך אגב, אנחנו עם עוד ארבעה סרטים לפנינו, זה הולך להיות מוטיב, חברים, ידין בא לפה במצב רוח קרבי.

ידין: אני במצב רוח קרבי, חד משמעית [צוחקים]

זוהר: ידין בא לפה עם הסכין בין השיניים, וזה באמת סרט של סכין בין השיניים. לכל דמות כאן, גם לבלאנש וגם לסטנלי, יש את שורת המחץ שלה. לבלאנש יש את: 

ידין: איזה אי שאת, אני תמיד חייבת לבנות לבנים.

זוהר: לסטנלי יש את שלו שהייתה אפילו יותר אייקונית: היי סטלה! היי סטלה!

ועכשיו ידין, אתה מתבקש לתת את שלך.

ידין: סטלה! סטלה!

זוהר: זה כל כך טוב, היא באמת יש… שמתי לב לאחרונה שכמה… איך אתה יודע אם סרט תפס? אם יש לו פארודיה ממש ממש טובה. בסיינפלד יש פארודיה מושלמת על הקטע הזה, כשאיליין בעצמה צועקת סטלה סטלה.

מה שיפה גם, זה שכשאתה רואה את זה בתוך ההקשר של הסרט, זה לא סתם סטנלי קובלסקי מתחרפן וצועק לאשתו סטלה סטלה. לא, יש סיבה שהוא צועק לה, בגלל שהוא רוצה לשכנע אותה לחזור אליו, זה בעל אלים שרוצה לשכנע את אשתו שתחזור אליו. וזאת למעשה לא סצנה אייקונית כמו שזאת סצנה מחרפנת, כי אתה רוצה לומר לסטלה, הוא אולי הוא צועק את השם שלך מאוד יפה, ואולי החולצה שלו נקראת במקומות מאוד אסטרטגיים, ועדיין זאת לא סביבה מספיק טובה כדי שתחזרי אליו סטלה.

ידין: נכון.

זוהר: והיא חוזרת.

ידין: היא חוזרת, אני חושב שזה בסוף הסרט, יש את זה עוד פעם, שהוא צועק לה שוב, שהיא בורחת, והיא אומרת, היא עומדת עם התינוק, זה הסצנה האחרונה בסרט, והיא אומרת, אני לא אחזור לעולם. והיא רצה למעלה, ועוד פעם אתה שומע, סטלה, הוא צועק לה שוב פעם, סטלה, וככה נגמר את הסרט. וזו סצנה באמת אייקונית.

זוהר: עכשיו, העניין הוא שהסרט הזה, הרבה פעמים אוהבים לשאול את השאלה, למי הסרט הזה שייך?

עקרונית, הרוב יגידו, הסרט שייך לבמאי שלו. ואיליה קאזאן, מה שיפה בו כבמאי, זה שהוא היה במאי של שחקנים. כשאתה רואה סרט של איליה קאזאן, לרוב אתה אומר, הוא בעצמו רצה שהסרט הזה יהיה שייך לשחקנים שלו, שזה יהיה שייך למרלון ברנדו, ושזה יהיה שייך לויויאן ליי. מה במאי צריך לתת כדי שאתה תזרח?

ידין: התשובה הקלישאתית זה ביטחון, אבל אני לא אגיד את התשובה הקלישאתית.

אני חושב שבשבילי, במאי צריך לתת לי את המקום להתווכח איתו, על המהות של הדמות. אם הבמאי נותן לי את המקום לשבת איתו ולהתווכח, עם הבמאי, על מה אני חושב שנכון לעשות בסצנה הזאת, או במשפט הזה, בפעולה הזאת, ברצון הזה וכו', זה רגע שאני יודע שהבמאי רוצה שזה יהיה שלי, ורוצה שאני אקח את זה למקומות שלי.

זוהר: מאיליה קאזאן אנחנו עוברים לצמד במאים הרבה יותר טוב. ״ארץ קשוחה״ של האחים כהן משנת 2007.

ידין, מלבד תיאור קצת מדויק לישראל של החודש וקצת החולפים, מה זה ״ארץ קשוחה״ בשבילך?

ידין: ״ארץ קשוחה״ בשבילי זה הסרט הראשון שמא הרגע שהתחלתי לצפות פה ועד הסוף, אני נמצא בלחץ של אני לא יודע מה הולך להיות בסצנה הבאה.

זוהר: אנחנו כאן בסיפורו של מרדף משולש, שמתחיל בעקבות מזוודה ובה כמה מיליוני דולרים. את המזוודה מוצא לואלן מוס, קאובוי שנתקל בה במקרה, אחרי שמצא את עצמו בליבה של עסקת סמים שנגמרה רע ממש. ברגע הזה, לואלן מתחיל לברוח מכל מי שמעוניין במזוודה הזאת, ובראשם, אנטון שיגור, רוצח, שכיר וסוציופט, שככל הנראה עוסק במקצוע הזה פשוט בשביל הכיף. ואחרי אנטון, רודף השריף בל, איש חוק מיואש שכמו כולנו, לאחרונה, לא מבין מאיפה הגיע כל הרוע הזה.

עכשיו, זה באמת באמת סרט ענק, אבל אתה אומר, כשראיתי את הסרט הזה פעם ראשונה, הייתי באיזה כיתה ה' או ו' וזה היה נורא נורא מפחיד, כמובן, וזה היה נורא אלים, והאלימות הזאת הייתה נורא אינטנסיבית.

ועכשיו האלימות הזאת מרגישה כמו מיץ פטל, כי הגיבור, הנבל שלנו, אנטון שיגור, הוא באמת רוצח המון אנשים, והוא עושה את זה בצורה מאוד קפואה ואפאטית, וזה כשלעצמו באמת מאוד מאוד מפחיד, אבל למי אכפת, בחייאת?

ידין: כאילו זה נראה באמת כל כך לא רלוונטי, הסרטי אימה, והסרטי מתח האלה על רוצחים משוגעים, שבסוף אנחנו, זה מה שיש לנו במדינה שלנו.

זוהר: קודם כל הוא באמת, כמו שאמרת, הסרט מתח מדהים, ומצד שני הוא סרט כל כך פילוסופי וחכם על רוע ועל אקראיות.

ידין: נכון.

זוהר: זה בגלל שהאחים כהן, שזאת פעם ראשונה שלהם בפודקאסט שלנו, הם הבמאים הכי טובים בעולם. הם פשוט אלופי העולם בקולנוע.

[נשמעת הקלטה מתוך הסרט]

זוהר: השחקן חוויאר ברדם, שמשחק כאן את אנטון שיגור, 

ידין: וואו, איזה שחקן.

זוהר: הוא נותן כאן תפקיד כל כך, מה שנקרא, באמת מקפיא דם, שאיש יכול לגרום לך לשבת על קצה הכיסא ולעשות פיפי בתחתונים, רק בגלל שהוא יושב על ספה ושותה מבקבוק חלב.

ידין: אז כשהוא זורק את המטבע אתה 5 דקות, בפחד שהוא הולך להרוג את הבן אדם התמים והמסכן הזה, שסתם חוויאר ברדם נפל עליו, ואז לא קורה כלום. הוא פשוט מטיל מטבע ונגמר. והולך.

זוהר: זה עניין של נוכחות, זה משהו שפיזית אי אפשר ללמוד באמת. זה משהו שיש לך או אין לך. 

ידין: נכון.

זוהר: אבל ידין, איך עובדים על דבר כזה? אתה כשחקן, איך עושים מה שצריך כדי שהקהל ישים לב שאתה שם, גם אם אתה לא מזיז שריר אחד בפרצוף?

ידין: וואי, אני חושב שאם תצליח לענות על השאלה הזאת, אז אתה תהיה השחקן הכי טוב בעולם, כמו חוויאר ברדם לצורך העניין.

אבל אני, התהליך שלי בעולם המשחק, בוא נגיד השנה, שנתיים האחרונות, זה עברתי מהראש של בית ספר למשחק, שאתה מנתח כל אות וכל מילה, וחופר וממש נובר בכל סיטואציה וכל זה, לעבור לפשוט לחיות את הרגע שקורה עכשיו, ולנסות קצת לשכוח את כל הדפים שהכנת בבית וכל הדברים האלה, ופשוט להיות שם. אם אתה מצליח לעשות את זה בצורה אבסולוטית, אתה השחקן הכי טוב בעולם.

זוהר: תגיד ידין, אתה דיברת איתי? כי אני לא רואה כאן אף אחד אחר.

ידין: כן.

זוהר: אתה מדבר איתי?

ידין: כן.

זוהר: אני נורא אהבתי את הגאג הזה עכשיו, זה גאג שאני נורא נהניתי לעשות, ומי שהבין, הבין, ומי שלא, שינחש. אנחנו עם ״נהג מונית״ של מרטין סקורסזה, שיצא בשנת 1976. מה זה ״נהג מונית״ בשבילך?

ידין: נהג מונית בשבילי זה סרט על לוחם פוסט טראומטי, שהם לא מנסים להראות שהוא פוסט טראומטי בצורה הקלישאתית של, אני בהזיות ומראות מול העיניים שלי, וכל בום בכביש שמקפיץ אותי. באיזשהו מקום, אם אתה מפספס את זה שהוא אומר, אני נלחמתי בווייטנאם, כשהוא בא לקבל את הרישיון של הנהג מונית, אם אתה מפספס את המשפט הזה, אתה לא יודע שהוא פוסט טראומטי.

זוהר: ובשביל מי שפספס, בשביל מי שבטעות לא ראה את ״נהג מונית״, אחד הסרטים שלימדו את העולם שאפשר גם לעשות סרטים מיינסטרימים ומושקעים, שהם למעשה אפלים ומפחידים נורא, זהו סיפורו של טראוויס.

הוא לוחם פוסט טראומטי משוחרר ממלחמת וייטנאם, שמגיע לניו יורק ומבין שהרחובות המטונפים ומלאי הפשע שלה, לא טובים יותר מהג'ונגלים של וייטנאם.

[נשמעת הקלטה מתוך הסרט] 

הוא מתחיל עבודה כנהג מונית, וכל מי שאי פעם חווה תחבורה ציבורית, יודע שזאת לא הדרך להתחיל להאמין מחדש במין האנושי, ואכן לאט לאט טראוויס מגלה שהוא פשוט שונא את כולם, חוץ משתי נשים. האחת פעילה פוליטית יפהפייה שמסרבת להתאהב בו, והשנייה זונת רחוב בת 13 שמסרבת לתת לו להציל אותה.

אבל ככל שהוא מנסה, קשה שלא לשאול את השאלה, האם יש לנו עסק עם גיבור או עם נבל?

ידין: התשובה מגיעה לך בסוף הסרט, זה עניין של נקודת מבט.

זוהר: הסרט נגמר במין חגיגת אלימות שנראית כמו אורגיה של דם, זה אגב תיאור שגנבתי מהמרצה שלי לתולדות הקולנוע בשנה א', הוא זה שאמר אורגיה של דם

ידין: על טקסי דרייבר?

זוהר: על טקסי דרייבר, הוא זה שאמר אורגיה של דם, אני לא חותם על הדימוי הזה אבל גם אסור לי לדבר על נהג מונית, בלי להזכיר שמישהו פעם אמר לי אורגיה של דם, ועכשיו אתם גם חייבים לשים את הדימוי הזה בראש שלכם.

ידין: יש דימוי בראש, תודה רבה על זה.

זוהר: העונש הזה עובר לכם. ואתה אומר, האם האלימות הזאת בשינוי נקודת מבט, היא יכולה להיות אקט של רוע מוחלט, אבל אנחנו החלטנו שככה נראית גבורה.

ידין: אז אחרי האורגיה של דם, תודה רבה על זה, 

זוהר: על לא דבר, ידין.

ידין: אז אחרי זה יש את החגיגות בעיתונים, של הנהג מונית הגיבור שהציל את הזונת הרחוב, זה מה שכתוב שם בעיתונים, שהוא גיבור שהוא נלחם מול גנגסטרים, ואז חוגגים אותו כגיבור.

זוהר: עכשיו אנחנו שוב נמצאים בסיפור הזה של הגיבור שמציל את העלמה במצוקה. אני רוצה לדבר על העלמה במצוקה, זאת אחת השחקניות האהובות עליי ועל אבא שלי, ג'ודי פוסטר, אז רק ילדה בת 13 לפני שני האוסקרים שלה. 

ידין: ואוו. 

זוהר: אני פעם שמעתי מפסיכולוג שאמר, שלתת לילדה בת 13 לשחק זונה זה סוג של התעללות, דבר שני אני חייב לספר לכם, סיפור מאוד מאוד יפה, וזה משהו שקרה קצת אחרי שהסרט נהג מונית יצא, היה איש אחד בשם ג'ון הינקלי, שראה את הסרט הזה, וראה את ג'ודי פוסטר הצעירה והתאהב בה, והחליט כמו טראוויס, שגם לרגע מנסה להתנקש במועמד לנשיאות, הוא גם החליט, אני רוצה גם, נראה לי שזה יעבוד, ולכן הוא החליט לנסות להתנקש בנשיא ארה"ב רונלד רייגן. אני כל כך אוהב את הסיפור הזה, וכשאתה רואה את ג'ודי פוסטר בסרט הזה, אתה אומר, זו תופעה שכמעט חיסלה נשיא ארה"ב, ובצדק, כי היא נהדרת בסרט הזה.

ידין: וואו, היא מדהימה.

זוהר: למעשה אני אוהב אותה יותר מאת דה-נירו.

ידין: אה, חד משמעית, אני חושב שהיא גנבה את ההצגה בסרט.

זוהר: אח שלי! לא ציפיתי שתגיד דבר כזה.

ידין: בטח! חד משמעית, אני חושב שהיא גנבה את כל ההצגה, אני רציתי שהיא תנצח.

זוהר: כן, תקחי את האקדח בחיאת!

ידין: את כל הסרט. כן!

זוהר: תחסלי אותם!

ידין: תחסלי את כולם שם. אני… וואי, היא מדהימה בסרט. אני חושב שמהשנייה שהיא מופיעה על המסך, הסרט נהיה… בגלל זה הסרט וואו.

זוהר: היא דמות אמיתית, וזה משהו מאוד לא מובן מאליו בסרטים כאלה, שהאישה שיש להציל, היא לא סתם אישה שיש להציל. גם הפעילה הפוליטית שמגלמת סיביל שפרד, וגם עובדת המין שמגלמת ג'ודי פוסטר, הן דמויות עם עומק, עם עבר, עם אופי, אתה בעדן גם בלי קשר לפסיכי הקטן שמסתובב סביבן.

ידין: כן.

זוהר: ובסוף הסרט רואים שכשהיא מסתכלת על טראוויס, היא לא באמת שמחה שהוא הציל אותה.

ידין: נכון.

זוהר: היא אומרת לו, אל תעשה את זה, אל תעשה את זה. היא מבינה שמי שיציל אותה הוא לא גיבור, והוא לא נבל, הוא פשוט רוצח.

ידין: כן. ואני חושב שזה אפילו יותר אישי מזה, אני חושב שהיא מרגישה שהוא הרס לה את החיים, שהוא לקח לה כאילו את העבודה שהיא, זה לא נראה שהיא סובלת ממנה, מהעבודה שלה. ויש איזה מבט של הרסת לי את החיים.

זוהר: ועכשיו, באמת אסור גם לדבר על טקסי דרייבר בלי לדבר על דה-נירו, שעושה כאן עבודה כל כך טובה, כי אתה בעדו, ואתה גם מבין שהוא לא אדם טוב, ואתה מבין שהוא לא גיבור, וכמובן שזה בא לידי ביטוי בסצנה אחת שכולם זוכרים מהסרט הזה, ופשוט לא זוכרים אותה נכון.

[הקלטה מהסרט]: אתה מדבר אליי?

זוהר: אתה שומע את האיש הזה מדבר למראה, ובתוך הסרט אתה מבין, זה לא משהו שאתה אומר כדי להישמע מגניב, אתה רוצה לומר לו בוא אחי, שתה כוס מים ותירגע.

וכמובן שגם חייבים לדבר על הבמאי שעושה כאן בפודקאסט שלנו את הופעתו הראשונה, בכורה של סקורסזה.

ידין: הופעתו הבכורה? וואו, אני בשוק.

זוהר: כן, אני אגב, באמת, עם כל האהבה לנהג מונית, יש לו סרטים טובים יותר.

ידין: אני מסכים שיכול להיות שיש לו סרטים טובים יותר, אבל האיקוניות...

זוהר: זה סרט איקוני. 

ואתה יודע, אנחנו עכשיו מסיימים רצף של שלושה סרטים על גברים יוצאי צבא, שמוצאים את עצמם בלב פרשייה אלימה וכואבת. ממש ידין, אתה באת מוכן לפסיכולוג.

ידין: מה שמדהים זה שהסרטים האלה נבחרו אצלי בראש עוד הרבה לפני… גם הייתי חייל, גם הייתי שחקן, וגם הייתי אחר מלחמות, זה מהילדות אני אוהב את הסרטים האלה.

זוהר: המלחמה הזאת היא המלחמה השנייה שלך, אתה הספקת גם לעשות וי על צוק איתן, נכון? אתה כבר יודע לומר מה מלחמה יכולה לעשות לנפש של בן אדם?

ידין: אני יודע מה מלחמה יכולה לעשות לנפש של בן אדם, אבל לצערי אני חושב שחרבות ברזל זה לא מלחמה שהכרנו.

אני חושב שההשפעות שיהיה לזה, בין היתר על הלוחמים, אבל גם על האנשים בכל הארץ, זה ייקח הרבה זמן לאחות את הנפש של כולם.

בגדול, מה שאתה רואה בטקסי דרייבר, זה בן אדם שהוא לא ישן, זה בן אדם שאין לו מנוחה בראש שלו, וגם קשה לו בהמון סיטואציות חברתיות, כמו נגיד ללכת לאישה ולדבר איתה, או להתמודד נכון עם תגובה, מאוד רציונלית, של מישהי שאתה לוקח אותה לראות סרט פורנו בגדול.

זוהר: סצנה נוראית נוראית נוראית בנהג מונית, שהוא הולך לוקח לדייט את הבחורה היפהפיה, והוא חושב שבמקום לקחת אותה לסרט נחמד בקולנוע, הוא לוקח אותה לאולם של קולנוע פורנוגרפי.

ידין: כן, חרבות ברזל, אני חושש לראות מה זה יעשה לנו.

זוהר: אתה יכול לשער לעצמך מה זה עשה לך? איזה בן אדם אתה עכשיו?

ידין: כן, אני בן אדם שמרגיש שכשהוא הולך ברחוב, אז אי אפשר לסמוך על אף אחד, התחושה היא שזה יכול לקרות שוב, בכל מקום, בכל רגע. אתה יודע, עצם זה שכולם עכשיו רוצים להסתובב עם נשק, זה בעיה, זה לא אמור להיות ככה.

זוהר: אתה חושב שזו טעות?

ידין: לא, אני חושב שאנחנו צריכים להסתובב עם נשק.

זוהר: אה, אוקיי, מעניין.

ידין: חד משמעית, אני חושב שכמה שיותר אנשים שאנחנו סומכים עליהם צריכים להסתובב עם נשק, אבל זה בעיה שהגענו לנקודה הזאת.

זוהר: היית אומר, אנחנו אחרי 3 סרטים אלימים וברוטליים, היית מצפה שנקבל איזושהי הפוגה, איזושהי קומדיה רומנטית, אולי ״הארי וסאלי״, אולי ״איך להיפטר עם בחור בעשר הימים״… לא!

אנחנו כאן בסרט הרביעי שלנו, ״מועדון קרב״ שביים דיוויד פינצ'ר בשנת 1999, וזאת תהיה הפעם האחרונה שנקרא לו מועדון קרב, כשלמעשה כולנו יודעים ששמו האמיתי הוא ״פייט קלאב״.

בוא ידין, מה זה פייט קלאב בשבילך?

ידין: וואו, אני ואח שלי, היה לנו מגירה בחדר, היינו בחדר ביחד, הייתה לנו מגירה בשולחן, שהיה לה תחתית כפולה, ומתחת לכפולה היינו שמים שם סרטים, היינו שמים את ״גרין סטריט״ ו״מטריקס״ ו״פייט קלאב״.

זוהר: למה הסתרת את פייט קלאב? אני חייב להבין.

ידין: כשאני הייתי ילד שמתי ברמקולים בחדר שלי שיר של 50cent, השיר in the club בווליום מאוד מאוד נמוך כדי שהורים שלי לא ישמעו, ואיך שאימא שלי פתחה את הדלת הוא אמר כזה ״פאק״, שמעו את זה ולקחו לי את הרמקולים.

זוהר: זה הזמן לציין שידין שלנו הוא מה שנקרא דתל״ש.

ידין: בדיוק, כן, דתל״ש גאה.

זוהר: את פייט קלאב אני ראיתי כשבחדר השני יום הולדת ה-80 של סבתא שלי, אז כאמור אנחנו גדלנו בשני בתים שונים.

זהו סרט הניינטיז האולטימטיבי, סרט שלמעשה מסכם עשור שלם, שמספר את סיפורו של בחור נטול שם או תכלית, שמחפש תרופה לנדודי השינה שלו, פוגש אישה מסתורית ואפלה שרק מחמירה אותם, וגם גבר משגע אחד בשם טיילר דרדן.

טיילר הוא כל מה שהבחור שלנו איננו - חתיך, חזק, רהוט, יודע מאיפה הוא ולאן הוא הולך, ויחד הם מקימים מועדון קרב בו גברים מיואשים ונטולי חולצה כמוהם יכולים להכות אחד את השני עד זוב דם. ובהדרגה הפרויקט הקטן הזה הולך וגדל, מה שגורם לגיבור שלנו לשאול את עצמו, מה לעזאזל קורה לי בראש ומי זה האיש שגרר אותי לתוך הבלגן הזה?

מתי ואיך ראית את פייט קלאב בפעם הראשונה?

ידין: פייט קלאב בפעם הראשונה ראיתי, אם הייתי צריך לנחש, ב-2003, 

זוהר: ארבע שנים אחרי שהוא יצא.

ידין: כן, והייתי בן 10, מעניין לראות את הסרט הזה בתור ילד, בן 10, במיוחד כי פתאום יש איזה הבזק של זין בסוף, שאני לא יודע, מותר לקלל פה בפודקאסט, או להגיד מילים לא יפות.

זוהר: אותי לימדו שצריך להגיד, הבזק של, סליחה על הביטוי, זין.

ידין: כן, יפה, הבזק של זה, שזה גם קטע נחמד שהם מסבירים עליו בסרט, ופתאום אני זוכר את זה ואמרתי, רגע, מה ראיתי? ואז אתה שואל את עצמי, האם ראית באמת?

זוהר: התשובה הייתה בולבול.

ידין: שמע, זה סרט, יש רגע נגיד בסרט שהוא שואל, הבחור החסר שם וחסר כלום שלנו, שהוא שואל את טיילר דרדן, הוא אומר לו, אני הקמתי את זה, זה שלי באותה מידה שזה שלך, והוא נלחם בשביל לקבל את הכבוד ואת ההכרה, של גם זה שהוא בטופ, והסרט הולך ומתהפך, והוא הולך ומנסה להרוס בעצם, את כל מה שטיילר דרדן, במרכאות, בנה, כי הוא מבין שזה עבר כל גבול, ואז הוא מבין שזה הוא.

וזה מדהים לראות איך המלחמה הזאת, לקבל הכרה, לאן זה יכול להוביל אותך, ובתור ילד בן 10, שאתה רק מנסה להיות כל הזמן הקול בבית ספר, ולשחק כדורסל ולשחק כדורגל ולשחק זה, ולהיות בבני עקיבא, הבן הכי מגניב, השומר נגיעה.

זוהר: הבן ששומר נגיעה הכי טוב.

ידין: כן, בדיוק, הכי טוב בלשמור נגיעה, אז פתאום רגע זה נותן לך איזשהו, אוקיי רגע, אני מחפש את ההכרה, ולאן זה יכול להוביל אותי.

זוהר: למעשה זה סרט של בנים מגניבים. הייתה תקופה מאוד ארוכה, אחרי שהסרט הזה כשהוא יצא, היה סוג של פלופ, שמו עליו סכום נכבד של כסף, דרך אגב מי ששם את הסכום הזה, הוא הישראלי המסתורי והבעייתי והנהדר, ארנון מילצ'ן, אני מת עליו. באמת, בכל סיפורי ביבי, זה הדמות האהובה עליי, בגלל שזה חבר של ג'ניפר אניסטון ובראד פיט, ברור שאותו אני הכי אוהב.

בקיצור, הסרט הזה יצא, הוא היה סוג של פלופ, אבל בערך קצת אחרי שהוא יצא, בזכות קלטות הוידאו, שאנשים כמו ידין סחרו מתחת לאף של ההורים שלהם, הוא נהיה להיט קטן בקרב קהל היעד שלו, שקלט אותו קצת מאוחר מדי, אבל בעצם בדיוק בזמן. ולכן הסרט הזה קיבל סוג של תדמית, של הסרט הכי מחתרתי שיש להוליווד להציע לנו, סרט אלים, ואפל, וסקסי, ושנון, וחד, ומפחיד, וכזה שכמו שבנים נורא אוהבים לומר על סרטים כאלה, בא לפוצץ לך את המוח, אחי. אתה אומר מה זה היה, הוא כל הזמן הזה, אחי, המוח שלי מתפוצץ.

ידין: לא, איך לא קלטתי. אגב, אני לא יודע אם שמת לב בפייט קלאב, אבל יש, נראה לי 3 או 4 פעמים, לפני שרואים את טיילר דרדן, שהוא קופץ בהבזקים.

זוהר: ברור, נו, זה העניין.

ידין: אוקיי, נראה לי כי הרבה אנשים לא שמים לב לזה.

זוהר: וזה בדיוק העניין, זה סרטים שתמיד שמים לך את החידות הקטנות שלהם, איפשהו שתוכל למצוא אותם אחר כך, ולומר לחברים, אחי, התפוצץ לי המוח.

ידין: אחי, תראה את זה שוב, התפוצץ לך המוח עוד יותר.

זוהר: אגב, בנוסף להבזק, יש סצנה שבה הגיבור, אדוארד נורטון, רואה פרסומת למלון, שהוא נמצא בו עכשיו, ובראד פיט הוא אחד מהחבר'ה שמופיע בפרסומת.

ידין: לא ראיתי את זה!

זוהר: תראה את זה שוב, אחי, יתפוצץ לך המוח. העניין הוא שאם הזמן הגענו למסקנה שהסרט הזה בעצם צוחק על מחתרתיות. כלומר, פעם חשבנו שזה סרט מאוד מאוד מחתרתי, שבעצם בא לגלות לנו משהו שלא ידענו קודם. בא, כלומר, הטיילר דרדן הזה, שנותן לך את הציטוטים המשוגעים האלה, אחי, ציטוטים שאנשים אחר כך היו שמים בפייסבוק שלהם, ולפני הם היו שמים בבלוגים שלהם.

ידין: ומקעקעים על הגב שלהם.

זוהר: אבל הלכה למעשה, טיילר הוא הנבל. טיילר הוא לא רק נבל, טיילר הוא דביל. ואנחנו קנינו אותו בגלל שמי שמכר לנו אותו, מכר לנו אותו כל כך טוב, זה הבמאי דיויד פינצ'ר, גם הופעת בכורה שלו בפודקאסט, לדעתי הוא טוב בדיוק כמו מרטין סקורסזה ואחים כהן, שמצלם את הסרט הזה ועורך אותו כמו הקליפ הכי טוב בתולדות MTV. זה סרט שיודע שהוא סרט, וסרט שמבהיר לצופים שלו שהוא סרט. הסרט נפתח בשוט שמתרחש למעשה בתוך המוח של הגיבור, אחר כך המצלמה עושה רונדלים, רונדלים, רונדלים מסביב לבניין. ובאחת הסצנות הכי טובות בסרט, אנחנו למעשה נמצאים בתוך חדר הקרנה. וטיילר דרדן, שעובד כמקרין, בעצם מלמד אותנו איך מקרינים סרט, זה סרט שיודע שהוא סרט.

ידין: קודם כל מה שאתה אומר על זה שזה סרט שצוחק על מחתרתיות, זה סרט שאומר לך, כל המחתרתיות הזאת זה בדיוק אותו דבר, כמו הרשתות הגדולות שהם צוחקים עליהן - האיקאה, החברות הגדולות האלה של הביטוח רכב, זה כאילו הם מלמדים אותך איזשהו דפוס ואיזשהו דרך התנהגות שהיא נכונה, וזה הדבר הנכון ואתה מתאהב בזה, ואז טיילר דרדן בא ואומר לך אותו דבר, אבל פשוט בצורה מחתרתית ומגניבה.

[הקלטה מתוך הסרט]

זוהר: בוא נדבר על הכוכבים האלה רגע.

ידין: יאללה.

זוהר: יש לנו קודם כל הפייבוריטית האישית שלי, כי אני כשרואה סרט מחפשת את הדיבה ונהנה ממנה, הלנה בונהם קארטר.

ידין: אני חולה עליה! אני חושב שהיא אחת השחקניות הכי טובות שהיו בעולם הזה אי פעם, תמשיך.

זוהר: והיא למדה לעשות בשביל הסרט הזה מבטא אמריקאי בשעה טובה, כי פעם היא הייתה ממש גרועה בזה, ועל הדרך בוראת לנו איזו חתולת רחוב אייקונית, מין סמרטוט כזה שמלא באהבה לחיים עצמם, אבל למעשה רוצה להתאבד כל הזמן.

[הקלטה מתוך הסרט]

זוהר: ואחר כך יש לנו את אדוארד נורטון.

ידין: אני אמרתי שאם מתי שהוא יהיה סרט על החיים שלי, וגנבתי את המשפט הזה מאח שלי, אני רוצה שאדוארד נורטון ישחק אותי.

זוהר: באהבה גדולה.

ידין: אנחנו ממש לא אותו טייפ קאסט.

זוהר: אני לא רואה את זה קורה.

ידין: אני חושב שהוא פשוט, אם דיברת על נוכחות אצל חוויאר ברדם, הוא (נורטון) מצליח להביא לך גם נוכחות של חנון, גם בן אדם מאוד מסוכן שפתאום יכול להתפוצץ, וגם מעריץ את בראד פיט, את טיילר דרדן, הסתכל עליו באיזושהי עיניים של הערצהה, אתה גם רואה שהוא מאוהב ושונא ומקנא במרלה.

זוהר: הלנה בונהם קרטר.

ידין: בדיוק, הוא מצליח להביא בתוך הדמות הזאת שישה, שבעה דמויות.

זוהר: בוא נדבר שנייה על האדם הזה, על האייקון הזה, על המוסד התרבותי הזה שנקרא בראד פיט.

גם מרלון ברנדו בחשמלית ושמה תשוקה, וגם בראד פיט במועדון קרב, נותנים לך את מה שהן שתיים מההופעות הכי סקסיות בתולדות הקולנוע. אבל דוגמנים יש בחבילות של מאה. שחקנים שיודעים לקחת את מה שהאל הטוב חנן אותם בהם, ולהפוך את הדמות שאתה מגלם לדמות טובה יותר בזכות הסקס אפיל שלהם, לא המראה הטוב, אלא הסקס אפיל, זה מאוד נדיר. ובמקרה הזה הכפיים עוברות לבראד פיט.

אבל גם זה הזמן לדבר על פיל שנמצא בחדר, ואני, באמת כל הכבוד לי שלא דיברתי על זה עד עכשיו, ידין, אתה נראה מצוין! אתה באמת נראה בסדר גמור. איך קמים בבוקר בידיעה שאתה חתיך?

ידין: וואו. אין לי איך לענות על השאלה הזאת.

זוהר: תענה, בלי פוליטיקלי קורקט ובלי נימוסין.

ידין: אין לי איך לענות על השאלה הזאת, אני מאוד מאוד מקווה שיום אחד יסתכלו על הקריירה שלי, ויגידו, כמו בראד פיט, הוא לא מסתמך על זה, אלא הוא לומד להשתמש בזה, ולשחק עם זה בצורה מתוחכמת, ויפה ומכוערת ביחד.

זוהר: איך עושים את זה?

ידין: אני לא חושב שאני אי פעם הסתכלתי על עצמי ואמרתי, וואו, בואנ׳ה, אני נראה פצצה היום.

זוהר: המון שחקנים שנראים בסדר כמוך, הרבה מהם יגידו, סליחה, אני גם שחקן, אני גם שחקן אופי, אני גם יודע לעשות דמויות, מתי תבינו את זה? אתה גם רוצה להיות כזה מתישהו?

ידין: אם אנחנו מדברים על סרטים שעוד לא יצאו, אז יש את הרוגמבי, שזה הסרט הבא של מרקו כרמל, שצילמנו את זה עם מאור שוויצר וג'וי ריגר, וגם שם שיחקתי מישהו, אומנם חייל, אבל לא על מדים, פוסט טראומטי שטס לסרי לנקה עם חברים שלו, ויש שם סצנות מאוד מכוערות של כל הדמויות, אני אומר מכוערות בקטע הטוב, כן, אני מקווה שבכל סרט, נצליח להביא את העומק הזה, בלי להסתמך על נראות או משהו כזה, זה חלק ממני, איך שאני נראה, איך שאני זה, איך שאני מתנהג, הכל, וכל זה צריך להיכנס לתוך הדמויות שאני משחק איכשהו.

זוהר: חברים, אנחנו הגענו לסרט האחרון שלנו, שהוא אולי הסרט הכי אייקוני של 30 השנים האחרונות, דרך אגב, בעוד כמה חודשים הסרט הזה יחגוג 30 שנה, וכמו ״ילדות רעות״, כמו ״לשבור את הקרח״, כמו ״שר הטבעות״, אולי אפילו יותר מכולם, כולנו יודעים לצטט אותו, כולנו מתחפשים אליו בפורים או בהלווין, וכולנו מזהים אותו החל מפריטת הגיטרה הראשונה - ״ספרות זולה״, שביים קוונטין טרנטינו בשנת 1994.

ידין, מה זה ספרות זולה בשבילך?

ידין: הסרט הכי טוב אי פעם שנוצר, על ידי הבמאי הכי טוב אי פעם שהיה פה.

זוהר: כמו ״מועדון קרב״, ״ספרות זולה״, הוא הרבה יותר מ-150 דקות מהנות על פושעים בלוס אנג'לס, זוהי תופעה תרבותית שבאיזשהו מקום קצת שינתה את הוליווד.

אבל לפני זה, הייתה סיפורם של 6 דמויות שמתערבבות בסצנת המאפיה של .L.A, וכולן חגות סביב מאפיונר רב עוצמה אחד, מרסלוס וואלוס. זוג שודדים מאוהב, שמנסה למצוא כיוון חדש לחיי הפשע שלהם, צמד מחסלים ביום משונה במיוחד, אשתו של מאפיונר שיוצאת לדייט עם אחד החיילים שלו ונהנית קצת יותר מדי, מתאגרף שמתבקש למכור את הקריירה שלו ומסרב, כולם נתקלים בכולם באיזשהו שלב, אבל לא כולם יצאו מזה בחיים.

כמו עם פייט קלאב, בואו לרגע נדמיין שאין פה מלחמה, אין פה כלום, יש פה את ידין גלמן שרואה בפעם הראשונה כילד את ספרות זולה. קח אותי לרגע.

ידין: קודם כל זה מתחיל בבלבול, אני רואה סרט שהוא לא מסודר בצורה כרונולוגית, אתה לא רואה את מה שקורה בסדר הנכון שהוא קורה. יותר מזה, זה הולך נגד חוקי התסריטאות של אירוע מחולל, ואחרי כמה דקות אמור להיות אירוע מחולל ומה המניע, וכל מיני דברים כאלה שקוונטין טרנטינו פשוט מחליט שהוא לא אכפת לו מהחוקים האלה, והוא בונה את הסרט איך שהוא רוצה. ואז בפעם השנייה שאני צופה בסרט, אני חושב שזה באמת הדבר הכי טוב שראיתי בחיים, יש שם ביצועים, נגיד, סמואל ג'קסון שעושה פשוט ביצוע, 

זוהר: זאת ההופעה האהובה עליי בתולדות הקולנוע. 

ידין: באמת ביצוע מטורף, מרסלס וולס שאתה לא רואה את הפרצוף שלו, במשך נראה לי 110 דקות, אתה לא יודע איך האיש הזה נראה.

זוהר: וינג ריימס, השחקן וינג ריימס, מה שאתה מתאר כאן זה סרט שמלמד אותך לאהוב קולנוע, כי ככה טרנטינו עושה קולנוע בעצם, לפחות ספציפית בספרות זולה, אבל גם המון בסרטים המתקדמים שלו, כמו חייזר שמגיע לכדור הארץ, ולומד מה זה בני אדם ומה זה תרבות אנושית דרך קולנוע, ראה כל סרט אפשרי אי פעם, וככה הוא בונה את העולם שלו, עולם שקצת יותר מדי נתמך על כל הסרטים והסדרות שראינו עד אז, ספרות זולה זה גם סרט שלי אישית, הוא אחד הסרטים הכי חשובים שראיתי, בטח כשגדלתי להיות אדם שאוהב קולנוע, כי זה סרט שאמא שלי לא הרשתה לי לראות, היא הייתה משוכנעת שהוא אלים מדי בשבילי, הלכה למעשה ראיתי סרטים הרבה יותר אלימים, כשהיא פשוט לא שמה לב, מה גם שזה באמת סרט לא כזה אלים, 

ידין: זה יפה שאתה אומר את זה.

זוהר: ובאיזשהו מקום הוא גם הרבה פחות אלים נגיד מחשמלית ושמה תשוקה, שאין בה טיפת דם אחת שמוקזת, אבל הוא הרבה יותר אכזרי מספרות זולה. בספרות זולה אין הרבה אכזריות, רק אולי בקו העלילה של השעון המוזהב, יש קצת אכזריות, יש המון רוע, אבל זה סרט מאוד כיפי, זה סרט מאוד שמח, זה סרט, זה אולי הסוף הטוב היחיד שיש בכל הסרטים שבחרת פה, זה סרט שמביא לך עולם, ואתה גם עם העלילה עצמה לא מתקדמת, כי כמו שאמרת אין אירוע מחולל, אין A שמוביל ל-B שמשם עוברים ל-C, אתה פשוט טובע בעולם עם סגנון משל עצמו, בדיאלוגים, בתלבושות, בצבעים, במוזיקה.

אבל יש כאן גם סיפור, ובצפייה הזאת שמתי לב שהסיפור לא כזה מעניין. הסיפור היחיד שאני חושב שבאמת עובד כסרט בפני עצמו, זה באמת הסיפור של ברוס וויליס, של המתאגרף. מה קו העלילה האהוב עליך בספרות זולה?

ידין: בנאלי, אבל הקו האהוב עליי זה הצמד הגנגסטרים.

זוהר: צמד הגנגסטרים, ג'ולס ווינסנט.

ידין: נכון.

זוהר: יש קטע לטרנטינו של לאתר שחקנים שפעם הלך להם, עכשיו קצת פחות, והוא מנסה…

ידין: ומרים אותם.

זוהר: מרים אותם למעלה.

ידין: מטיס אותם.

זוהר: בגלל שג'ון טרבולטה הוא מה שנקרא, "איש משוגע", זה החזיק מעמד למשהו כמו עשור, ומשם הוא חזר לדרכיו העקלקלות, אבל סמואל ל. ג'קסון מביא לנו כאן את אחת הדמויות הכי טובות שהיו באיזשהו סרט אי פעם, נביא תנ"כי עם אפרו.

[נשמעת הקלטה מהסרט]

זוהר: שנותן את אחד הציטוטים הכי טובים שקיבלנו, מן פסוק תנ"כי שטרנטינו המציא לחלוטין.

ידין: המציא!

זוהר: המציא.

ידין: כן, יופי, אני שמח שאמרת את זה. זה לא המציא לגמרי, הוא שילב פה כמה וזה, אבל זה לא קיים באמת בתנ"ך.

זוהר: כלומר, יחזקאל, פרק 25, פסוק 17, זה באמת הפסוק האמיתי, קצת אבל...

ידין: קצת עם שינויים.

זוהר: קצת עם שינויים, קצת זה, אבל זה לא החלק הכי חכם שלו, החלק שאני הכי אוהב בסרט בעצם, זה הרגע שבו ג'ולס מפרש את הפסוק פעם ראשונה, ובעצם אומר...

[נשמעת הקלטה מהסרט]

ובעצם אומר, אני עד עכשיו הייתי גנגסטר עם סטייל, ולא היה לי מהות, לא חשבתי על כל הדברים המגניבים שאני אומר, עכשיו אני חיפשתי משמעות ומצאתי אותה, ולפי המשמעות הזאת, אני צריך לעשות את מה שטוב. אני צריך לבחור בטוב, אני מנסה להיות הרואה הטוב, ולא להיות האקדח היורה.

טרנטינו הוא באמת אחד הבמאים האמריקאים החשובים של 30 ומשהו השנים האחרונות, בין השאר בגלל שהוא גרם לי ולך להתאהב בקולנוע. ובגלל זה, כשהוא הגיע לארץ, אני כל כך התרגשתי. כל כך התרגשתי שהבן אדם הזה, שליווה אותי כל שנות הילדות שלי, והפך אותי בעצם, הוא אחת הסיבות שאני מי שאני היום! יש מצב שזה נכון גם לגביך, ידין. ולראות אותו מסתובב פה, בצפון תל אביב, כאילו הוא פשוט מחכה לאסוף את הילד מהגן, ויותר מזה, לראות אותו, מבקר בבסיסי צה"ל, ומשמח ילדים כמו לביא ליפשיץ, זיכרונו לברכה, אני יכול פשוט לבכות.

ידין: ממש, אני אגיד לך גם טרנטינו, יש לו פודקאסט גם, "המחקר הווידאו", אם אתה שומע אותו. ואני שומע את הפודקאסט, ואז יצא לי לפגוש את טרנטינו.

זוהר: תספר לי מה אתה אמרת לטרנטינו כשפגשת אותו.

ידין: מה המשפט הראשון? אמרתי לו שאני שומע את הפודקאסט שלו, ושהסרטים שהוא המליץ עליהם בסוף פרק, לא זוכר איזה זה היה, הם חרא של סרטים.

זוהר: ומה הוא אמר?

ידין: הוא אמר לי שאני צודק. הוא אמר לי רק ה-20 דקות הראשונות טובות, וכל השאר חרא. [צוחקים]

זוהר: אז אתה יודע שאני גם יצא לפגוש את טרנטינו פעם אחת, התפלחתי למסיבת קוקטייל, שהוא השתתף בו בפסטיבל ירושלים, נכנסתי, ראיתי שהוא מרים כוס לחיים עם איזה ווירדו, כמוני, ואמרתי יאללה בסדר, אני גם לוקח כוס יין ומרים איתו, ניגשתי אליו, ואני אמרתי לו, רציתי שתדע שכשאני הייתי חייל, וטיפסתי על חבל, ועברתי קיר, ורציתי לדעת שאני יכול, חשבתי על הכלה מלהרוג את ביל שיוצאת מהארון הקבורה, ואני רוצה לומר לך תודה עליה, ועל שושנה דרייפוס.

ידין: אז אחד המשפטים הראשונים שאמרו לי, אחרי שנפצעתי ביד, והתחלתי פיזיותרפיה, זה "Just move the toe". זה מה שאמרו.

זוהר: "Wiggle your little toe". 

תגיד ידין, כשאנחנו לקראת סיום, אחרי שאנחנו דיברנו על כל כך הרבה סרטים כל כך אלימים ואפלים, אין איזה סרט חמוד אחד שאתה אוהב? ברבי הסרט, הארי וסאלי…

ידין: אז אם אתה פותח את עניין, קודם כל ״מלך האריות״ המקורי, 94׳.

זוהר: מלך האריות המקורי, סרט מפחיד ואפל.

ידין: לא, הוא לא מפחיד, אבל אני חושב שזה, אם אני צריך ללכת לעולמות הטובים יותר והתמימים יותר, זה מה שאני בוחר. חוץ מזה אין לי סרטים תמימים וקומדיות רומנטיות שאני אוהב. לא כי אני לא אוהב, אלא כי הראש שלי הולך לאפל ולאלים, לא יודע למה. אבל אם אתה פותח את ברבי, אני הלכתי לראות את ברבי כמובן ביום שזה יצא, ביחד עם אופנהיימר, ועשיתי את כל הסבב. אני מאוד נהנתי בברבי, מאוד. אבל אני חושב שכמו שאימא שלי אמרה, זה סרט קצר מעולה, כי אתה אחרי עשר דקות מבין את הפואנטה של הסרט, ואז אתה רץ עוד שעתיים על אותו קו.

זוהר: לפני סיום, אני רוצה לדבר איתך על הקריירה שלך רגע. בטח עכשיו כשאנחנו בנקודת מפנה בחיים שלך, לא רק כשחקן, אלא גם כידין. יש מצב שמתי שאנחנו נראה אותך עובר מקדמת המצלמה למאחוריה, כבמאי?

ידין: אני אגיד פה לראשונה, שאחרי שנגמרת המלחמה, אז בעזרת ה', אם אנחנו חוזרים למקורות.

זוהר: אני מקווה שמחר.

ידין: אז אנחנו, אני מתחיל פרי פרודקשן של סרט קצר שלי, סרט ראשון שקיבלתי תקציב.

זוהר: כבמאי?

ידין: כבמאי. יש לי כבר חברת הפקה ומפיק.

זוהר: אתה רוצה לומר לנו בכמה מילים מה הולך להיות הסיפור?

ידין: כן, ממש בכמה מילים. זה הסיפור חזרה בשאלה שלי, ולמצוא את עצמך בתור חייל בין שני העולמות, העולם החילוני והעולם הדתי, ובאיזשהו מקום זה מפגש עם ההורים שלי, שמעולם לא היה על הנושא הזה. זהו, זה הסרט הקצר.

זוהר: ומה אתה חושב שהטראומה הזאת שעברת, תעשה לך כיוצר, כקולנוען? בטח עכשיו כשאתה רגע לפני הסרט הראשון שלך כבמאי?

ידין: לי זה נתן הסתכלות אחרת על מה זה חיים. תשמע, בסופו של דבר, ממש ראיתי את המוות. היו לי הרבה רגעים שחשבתי בוודאות שאני הולך למות. אני חושב שאחרי שאתה חווה דבר כזה, ואתה ממש הסתכלת על המוות בעיניים, וגם הרגשתי אותו פעם אחת, העולמות שעליהם אני אכתוב, שאני כבר כותב, אבל העולמות שאני אעבור עכשיו לכתוב עליהן, העומק של הדברים, ההסתכלות עכשיו על כל פריים שאני יכול לדמיין, תהיה הרבה יותר חיים ומוות, ומשמעותיים ממה שהם היו לפני.

זוהר: וחלילה לא קומדיה רומנטית חמודה על שני ידידים שמתאהבים, זה, אני מבין, אני אצטרך לבקש מהקולגות שלך, שלא נפצעו אנוש.

ידין: בדיוק.

זוהר: ידין גלמן, תודה רבה לך ותהיה בריא.

ידין: תודה רבה.

זוהר: תודה רבה למפיקה שלנו, נועה טייב, לעורכת שלנו, נועה בנגאי, תודה מיוחדת לדניאל מאורר ולטל ניסן, אני זוהר אורבך, נתראה בשבוע הבא ובסרטים הבאים. תודה רבה לך ידין.

ידין: תודה רבה.


9 views0 comments

留言


bottom of page