top of page

בלוקבסטר פרק 11: לפני המלחמה, טליה ברטפלד באה להרים

כמה ימים לפני פרוץ המלחמה הקומיקאית והשחקנית טליה ברטפלד הגיעה לאולפן שלנו וסיפרה לנו על חמשת הסרטים האהובים עליה: על "מתילדה", הסרט של הילדות שלה; על "סיפור נישואים", עם אחת הפתיחות הכי כואבות שהגיעו אלינו עד עכשיו; על "ליידי בירד", סרט שבו כל דמות היא עולם משל עצמה; על "גט - המשפט של ויויאן אמסלם", שהסעיר את טליה כפמיניסטית בת 12; ועל "אפס ביחסי אנוש", שגרם לטליה לרצות להיות פקידה בשיזפון.



 

זוהר: שלום אני זוהר אורבך ואתם על בלוקבסטר, הסכת הקולנוע של כאן תרבות. 

והפעם אנחנו במסע בזמן. הפרק שאתם עומדים לשמוע עכשיו הוקלט כמה ימים לפני פרוץ המלחמה הנוראית שאנחנו עוברים עכשיו. היינו כל כך מחוייכים ושמחים בפרק הזה, כמו כולנו, כמו כל ישראלי שלא ידע מה עומד לקרות עוד מעט. 

החלטנו שהגיע הזמן לחזור גם לפרק הזה, פשוט בגלל שמגיע לנו בין אם אנחנו בעורף ובין אם אנחנו בחזית. זה הזמן כמובן לשלוח חיבוק חם לכל מי ששומע אותנו במדים ונעליים גבוהות, אבל גם מי שלא. אנחנו פה בשבילכם ותמיד זה זמן טוב לדבר על סרטים. 

(מוזיקה) 

זוהר: שלום, אתם ואתן מאזינים לבלוקבסטר. אני זוהר אורבך וקולנוע זה כנראה הדבר היחיד שאני באמת מבין בו. מדי שבוע תשב איתי פה אורחת חדשה שתספר לי על חמשת הסרטים האהובים עליה, ויחד אולי נוכל להבין מהם הסרטים האהובים עלינו, מה זה אומר עליהם ומה זה אומר עלינו. 

והפעם אנחנו עם טליה ברטפלד, שחקנית, סטנדאפיסטית, תסריטאית לעתיד, לכו תדעו... כוכבת הסדרה ״מי שמע על חווה ונאוה״, שגם השתתפה בסדרות ״חאנשי״ ו״המפקדת״. שם שיחקה בהטעמה את הבת של ליהיא גרינר ואת היזיזה של כרמל בין.

בנוסף לכל זה, טליה היא מה שנקרא בשנים האחרונות גם "אושיית רשת", שהופכת מקומות כמו טיק טוק ואינסטגרם, לפלטפורמה המושלמת לקומדיה, בדיוק כמו שאימה הרוחנית חנה לסלאו הייתה עושה.

טליה, מה שלומך?

טליה: וואי, איזה הצגה יפה.

זוהר: כן, אהבת?

טליה: יואו, איזה כיף.

זוהר: אני התלבטתי בין זה לבין לשיר. את יודעת מה הייתי רוצה לשיר? (שר) "טליה דחויה".

טליה: כמו שאני אוהבת להציג.

זוהר: "חרפת העדר". את כבר לא מרגישה כמו חרפת העדר, נכון?

טליה: אני מרגישה אחוש שרמוטה כמו חרפת העדר, כל פעם מחדש.

זוהר: את יודעת שאצלנו בתאגיד נוהגים... לימדו אותי שיש לומר "מרגישה", סליחה על הביטוי, "אחוש שרמוטה חרפת העדר".


טליה: אה, אוקיי, מרגישה (צוחקת). אין לי את הסליחה על הביטוי.

זוהר: את לא בסליחה על הביטוי, זה בסדר. גם אני לא אוהב להתנצ... אני אוהב להתנצל כל הזמן. טליה, את אוהבת קולנוע?

טליה: אני לא יכולה לומר... אני הייתי רוצה לומר שאני לא אוהבת קולנוע, כמו שאני באמת לא אוהבת תיאטרון, למשל.

זוהר: אבל את עושה תיאטרון כמו גדולה.

טליה: אני עושה תיאטרון, אני לא אוהבת את זה. אני נהנית כאילו זה, אבל אני לא אוהבת הפורמט, לא מתחברת. קולנוע, אבל אין מה לעשות, אני אוהבת. מה שאני אוהבת לעשות זה ללכת לקולנוע, אני אוהבת לראות סרטים. עם זאת, אין להשוות בין קולנוע לבין האהבה שלי לטלוויזיה.

זוהר: תשמעו, חייבים שתדבר שנייה על הבחירות... לפני שנגיד שניה מה הבחירות שטליה בחרה בהן, דה פקטו, אני רוצה לדבר על זה שיש המון במשותף ביניהן. למשל, קצת טיזינג, ארבעה מהם יצאו בעשור האחרון. הרי טליה, בסופו של דבר, היא האורחת הצעירה ביותר שבאה אלינו עד עכשיו. יש לי תחושת בטן קלה שהשיא הזו לא יישבר בזמן הקרוב.

טליה: אמן.

זוהר: כן, ארבעה סרטים שיצאו בעשור האחרון, מתוך חמישה. בכולם יש אישה בתפקיד הראשי.

טליה: באמת?

זוהר: באחד מהם היא חולקת את המסך עם גבר, למרבה הצער. ולראשונה בפודקאסט, שלושה מהסרטים שבחרת, בוימו על ידי אישה. אחד מהם גם, האישה חלקה את הקרדיט עם עוד גבר. אבל אנחנו כאן עם חמישיה נשית ועדכנית, וגם, עוד משהו חשוב, שניים מהסרטים האלה, עוסקים בלעדית, בלעדית, בזוג שמתגרש. וזה המקום לציין, טליה, שההורים שלך... 

טליה: הם נשואים. 

זוהר: אחד לשנייה. אמיר ומירה אוהבים אחד את השנייה.

טליה: נכון, נשואים חזק.

זוהר: נשואים חזק.

טליה: נכון.

זוהר: עכשיו, וגם עוד משהו חשוב, יש לנו בפודקאסט שני סרטים ישראליים.

טליה: נכון.

זוהר: מהיכרותי איתך טליה, את נורא אוהבת תרבות ישראלית.

טליה: מאוד, מאוד. אני רק השנה התחלתי לראות בכלל סדרות שהן לא ישראליות.

זוהר: עד עכשיו כאילו, לא נגעת ביורשים, לא נגעת בסופרנוס.

טליה: לא לא.

זוהר: רק האלופה והשיר שלך.

טליה: סופרנוס ראיתי. סופרנוס ראיתי.

זוהר: הסופרנוס זאת גם משפחה די ישראלית, יש לציין.

טליה: וואו, הכי ישראלית שיש, כאילו, תודה, סופרנוס.

זוהר: לאמא קוראים כרמלה, ריבונו של עולם.

טליה: פיזית כרמלה.

זוהר: זאת אשכרה... 

טליה: זאת כרמלה מכפר סבא. כרמלה מכפר סבא.

זוהר: אני מכיר את כרמלה.

טליה: כן.

זוהר: היא לימדה אותי ספרות.

טליה: כן, ראיתי כזה כל מיני קלאסיקות, יצא לי לראות פה ושם, אבל זה ביחס של באמת על כל 30 סדרות ישראליות אולי סדרה כאילו אחת אמריקאית או משהו.

זוהר: אז רגע, נשמע שאת מעדיפה, כמו שאמרת טלוויזיה על קולנוע.

טליה: חד משמעית.

זוהר: למה בעצם?

טליה: טלוויזיה זה החיים שלי. אני מגיל אפס, אחותי הייתה במיליון חוגים וזה, אותי ניסו לשלוח לחוגים. לא אהבתי כלום, רק לראות טלוויזיה. זה כל מה שאני עושה ביום יום שלי. כאילו, כרגע, לא. אבל כל זמן פנוי שיש לי, אני רק רואה טלוויזיה. אני רואה כל סופ״ש שש סדרות לפחות, אני רק רואה טלוויזיה. אגב, לא עכשיו וזה... אני רואה ריאליטי, אני רואה כאילו, מכל סוג.

זוהר: כן, את לא, ואני אומר את זה במלוא היראה, את ממש לא מתחתנת עם הקונספט הזה שנקרא איכות.

טליה: ממש לא, אני אוהבת מיינסטרים, אני רוצה לייצר מיינסטרים. יש סיבה שדברים הם מיינסטרים בעיניי.

זוהר: למה?

טליה: אם כולם אוהבים משהו, אז כנראה שהוא נורא נורא כיפי. ואני אוהבת ליהנות.

זוהר: אני אישית רוצה כן קצת שניונת לצאת חוצץ נגד ההכרזה הזאת.

טליה: בבקשה.

זוהר: בגלל שלעיתים קרובות באמת אנשים נורא אוהבים שטויות. גם כשהם לא טובות כאילו.

טליה: נכון, אוקיי. אבל אני אומרת שיש לזה סיבה, לפעמים טובות, לפעמים לא, אבל בדרך כלל לא יודעת, אם יש את ״מין גירלז״ (mean girls), אז כאילו, יש סיבה שהוא כל כך כל כך זה, זה סרט מושלם, אתה מבין?

זוהר: סרט שאגב נעדר מהחמישייה של טליה, למרות שאני הייתי שמח למצוא את ההזדמנות לדבר עליו. אורחים עתידיים, אם אתם שומעים אותי, יש סרט ושמו ״ילדות רעות״, בבקשה תבחרו בו.

טליה: אני לא מאמינה שלא בחרתי בו. אגב, כל החמישה סרטים, יש מצב שמחר אני כזה וואו, אני לא, הייתי בוחרת אחרים (צוחקת).

זוהר: סרטים נוראיים בעצם.

טליה: סרטים נוראיים. 

זוהר: אני לא סובלת אחד אחד.

טליה: כן.

זוהר: שנייה, אני חייב לומר, מזווית אישית שלי לגבי הסרטים שבחרת, את בחרת חמישה, ולפחות שלושה מהם, לפחות שלושה מהם חיים לי בלב.

טליה: מה החמישיה שלך?

זוהר: that's for me to know and you to find out... אנחנו נדבר על זה יום אחד, אבל זה לא היום.

טליה: אוקיי.

זוהר: אז, בואו נצא לדרך.

(מוזיקה שהייתה הפתיח של התוכנית ״החיים זה לא הכל״) 

זוהר: לא, אתם לא מתבלבלים, טליה לא בחרה ב"החיים זה לא הכל".

טליה: (צוחקת) אני התבלבלתי.

זוהר: כן, זה באמת אותה מנגינה, זה אותה מנגינה, אבל מדובר במטילדה, שביים דני דה ויטו בשנת 1996, הגרסה הקולנועית הראשונה לקלאסיקה שכתב רואלד דאל, ב-1988. דני דה ויטו, השחקן והאייקון התרבותי, ביים את הסרט הזה. טליה, מה זה מטילדה בשבילך? 

טליה: אוקיי, מטילדה עבורי, זה הסרט שהייתי רואה עם אמא שלי כשהייתי קטנה, והיא הייתה אומרת לי ׳זאת את, זאת את, זאת את׳! וזאת לא אני (צוחקים).

זוהר: חשוב לציין שטליה אמרה קודם שכשהיא הייתה קטנה, היא רק רצתה לראות טלוויזיה כל היום.

טליה: נכון.

זוהר: ומטילדה, בין השאר, מספר על ילדה שלא רוצה לראות טלוויזיה בכלל.

טליה: בכלל.

זוהר: ורק רוצה לקרוא ספרים.

טליה: וואו, ברמה קיצונית, ואימא שלי, אימא שלי, היא מאוהבת בי, אוקיי? היא רוצה להיות בזוג שלי.

זוהר: איך אפשר, איך אפשר שלא?

טליה: לא, היא מאוהבת בי רומנטית, והיא אימא שלי (צוחקת). 

זוהר: מדובר באישה עם זוג עיניים, קשה להאשים אותה.

טליה: חד משמעית. אז היינו יושבות ביחד, אני זוכרת, וראינו מטילדה, ואני מתתי על הסרט הזה, וגם מאוד אהבתי לקרוא, הייתי תולעת ספרים ממש, יחד עם הטלוויזיה, פשוט אהבתי, סיפורים. והיא הייתה אומרת לי, כל הזמן שזאת אני, ואז אני, ומטילדה, היא מאוד רחוקה ממני. כפי שאני אומרת, היא רחוק מטראש (trash), היא אוהבת ספרים, היא אוהבת, היא צוחקת, אני יותר ההורים שלה.

זוהר: אז שנייה רק נספר את הסיפור, מטילדה ילדה מבריקה שנתקעה עם זוג הורים, שמסרבים להכיר בה ככזאת. מאז שהיא פעוטה, היא קוראת יצירות מופת, פותרת משוואות מורכבות, וההורים האלה כועסים עליה, משום שהיא לא מוכנה לשבת לאכול איתם מול הטלוויזיה. עד שיום אחד, מטילדה נשלחת לבית הספר, ושם היא מגלה שגם במקום שאמורים לטפח בו את ההשכלה, שהיא כל כך חלמה עליה, יושב ממסד מדכא שמסרב לחגוג את הגאונות שלה. למזלה, יש לה מורה אחת שיודעת איך לטפח כישרון, כמה חברים שמוכנים ללכת אחריה, גם כשיוצאת לקרב מול המנהלת האימתנית, וחשוב באותה עמידה, כוחות על.

טליה: נכון.

זוהר: זה סוג של הפנטזיית לילדים האולטימטיבית. מה אם הייתי ממש מיוחד?

טליה: ממש. אני כאילו כל הזמן, שוב אני חוזרת, כי כנראה אני אדבר הרבה על אמא שלי ברשותך בפרק.

זוהר: אני אשמח. אני גם רוצה. את בחרת סרטים שמתחננים לזה. 

טליה: נכון, כאילו שמאוד הושפעו. אמא שלי מאוד היה לה דחוף תמיד להגיד לי שאני מאוד מאוד מיוחדת, מאוד משהו זה, והאמת שזה תוקף אותי הרבה בחיים, שאני מבינה שזה לא המצב, כאילו, אתה מבין? זה לא שאני לא מיוחדת. אבל שאמא שלי ממש האמינה שאני ילדת פלא, שיש לי כוחות על וזה, וזה פשוט לא המקרה.

זוהר: את יודעת, זה באמת כאילו, המצב במטילדה זה שכל הסרט מנסים להסביר לנו, יש את הילדים המיוחדים, ויש את הילדים הלא מיוחדים, ויש את המבוגרים הלא מיוחדים.

טליה: נכון.

זוהר: בספר, שאגב, אני גדלתי עליו, ככה נפתח הספר. אז באמת, איפה את מול מטילדה כילדה?

טליה: אני חושבת שאני היא. אני כאילו מאוד הבנתי את המקום הזה שלה, להתבודד, הייתי המון המון המון המון לבד כילדה, המון הייתי לבד, הייתי קוראת, הייתי רואה טלוויזיה, הייתי מדמיינת הרבה. והתחברתי כאילו, באופן כללי אני בן אדם שהוא מאוד בודד, לא משנה גם אם אני בזוגיות, גם אם לא זה, התחושה העמוקה היא בדידות. הסתכלתי, וחשבתי שאני פשוט זה. כאילו ראיתי... מה שאהבתי בסרט הזה, גם כילדה, וגם כשאני רואה אותו עכשיו, אבל כילדה יותר, שהזדהיתי איתו, שהייתי כזה, ככה אני מרגישה, היא כאילו ילדה, אבל היא מבוגרת, היא הולכת לבד, היא בלי... לא מפקחים עליה. לא מפקחים עליה אף אחד, אני ממש כאילו הרגשתי הרבה פעמים ככה.

זוהר: מה את עושה עכשיו כשאת מרגישה בודדה?

טליה: אימצתי כלבה.

זוהר: איך קוראים לה?

טליה: נייק.

זוהר: יש סיפור אחד די מושלם לגבי מטילדה, שאני רוצה להתעכב עליו.

טליה: כן.

זוהר: הרי בסרט יש לנו את זוג ההורים, את אבא של מטילדה ואת אמא של מטילדה, ששניהם מגולמים על ידי אנשים שהיו נשואים במציאות. במאי הסרט, דני דה ויטו. 

טליה: שהבמאי זה אבא שלה. 

[הקלטה באנגלית מסרט: דני דה ויטו, אני אוהב את העבודה שלך!]

טליה: אם כבר מין גירלז (mean girls).

זוהר: אם כבר מין גירלז (mean girls). דני דה ויטו, שוב, איש חשוב ברמה התרבותית, שחקן ובמאי שאיתנו מאז שנות ה-70 ועד היום, והוא בלב של המון המון אנשים. ואשתו, ריה פרלמן, מופיעה לצידו בתפקיד אמא של מטילדה. אז היא הייתה אשתו, מאז הם הספיקו להתגרש. ובסרט הם נורא מתעללים במטילדה ומתאכזרים אליה, בחיים האמיתיים זה לא היה המצב. הילדה הקטנה שמשחקת את מטילדה, מארה וילסון, מספרת שאימא שלה, בזמן צילומי הסרט... 

טליה: היה לה סרטן.

זוהר: היה לה סרטן. היא אובחנה בסרטן השד. זה אחרי שהיא קראה לה את הספר מטילדה, לאורך הילדות, וכשהיא שמעה שמציעים לשחקנית ילדה הזאת את התפקיד, היא אמרה, יאללה, תיכנסי לזה בכל הכוח. זאת ילדה שאני רוצה שתיכנסי לנעליים שלה. ואז היא אובחנה בסרטן, ודני דה ויטו בזמן הצילומים ואחרי הצילומים, כשההורים שלה היו צריכים ללכת לטיפולים בבית חולים, הוא ואשתו דאגו לה.

טליה: גידלו אותה.

זוהר: הם גידלו אותה, הם שמרו עליה, הם לקחו אותה לבית היפה שלהם, והיא שיחקה שם. ושנים ארוכות מארה וילסון הייתה בטוחה שאימא שלה לא הספיקה לראות את הסרט שהיא כל כך רצתה שהבת שלה תשתתף בו. אבל עם הזמן, אחרי שהיא סיפרה את זה לדני דה ויטו, הוא אמר לה, מה את מדברת? אני באתי לבית חולים, והיא ראתה אותה מוקדם.

טליה: נכון, אני זוכרת את הסיפור הזה. מטורף.

זוהר: אני לא יכול לשמוע סיפור כזה בלי לבכות. זה לא פיזית אפשרי. עכשיו, מבחינתי, יש לסרט הזה בעיה עיקרית אחת. כי יש למטילדה עוד גירסא. יש לה ספר שכתב רואלד דאל, גירסת מחזמר.

טליה: מעכשיו.

זוהר: טכנית מעכשיו, בגלל שרק עכשיו היא הגיעה לארץ בסיבוב הופעות.

טליה: אה, אתה מדבר על ההצגה?

זוהר: ההצגה, כן.

טליה: אה, חשבתי על הסרט.

(ברקע מוזיקה מהמחזמר)

זוהר: זה התחיל בבימות הווסט-אנד, בלונדון, משם המשיך לברודווי (שר חלק משיר). 

טליה: הייתי במחזמר הזה בלונדון. 

זוהר: שמעי, זה מחזמר מבריק.

טליה: מטריף.

זוהר: זה מחזמר מטריף.

טליה: מטריף, יותר טוב מהכול, מהסרט, מה... 

זוהר: אז עוד הייתי בזה, אחותי. ואחר כך המחזמר הזה הפך לסרט, שיצא בשנה שעברה, וגם הוא, סרט ענק. הוא זמין עכשיו בנטפליקס, הסרט הזה. זאת הפקה של נטפליקס. ובתפקיד המנהלת האימתנית מופיעה אמה תומפסון, במשהו... אחד התפקידים הכי יפים שראיתי משחקנית אי פעם. צפייה מומלצת לכולם.

טליה: מה שאני אוהבת בסרט הישן, זה שהילדה היא הדבר הכי מתוק בעולם. אני מסתכלת עליה ואני פשוט מאוהבת בה, ואני רוצה שהיא תהיה הבת שלי, אני מתה עליה, והילדה החדשה היא פשוט מעצבנת.

זוהר: זה נכון.

טליה: היא מעצבנת. אני לא יכולה לאהוב אותה. אני לא אוהבת את מטילדה, כשהיא פשוט ילדה מושלמת כזאת, שהיא כזה... 

זוהר: מטילדה היא ממזרתה.

טליה: כן, אני לא אוהבת לראות את הילדה המושלמת, ששרה ורוקדת ונראית מושלם, והיא מעצבנת, היא הייתה מעצבנת.

זוהר: את יודעת, אני זוכר עכשיו בעצם, כשאת אומרת שיש לך עבר מאוד מאוד מכובד בתעשיית הקולנוע... 

טליה: נכון.

זוהר: ככל שזה נוגע ללכת במיוחד לבית קולנוע ולקנות פופקורן, את יכולה להתחיל על זה בבקשה, בשביל מי שלא מכיר את הסיפורים שלך?

טליה: מה, שעבדתי בקולנוע לב?

זוהר: כן, תספרי לנו על זה, בבקשה.

טליה: אה, אני עבדתי בקולנוע לב, כי אני חשבתי שמה שעושים שם זה רואים סרטים, כי עובדים, וזה לא המצב. סדרנים הם לא מה שהם עושים, רואים סרטים, אולי חלק כן, אבל אני לא, כי פחדתי שאסור לעשות את זה. מה שעושים זה כל, נראה לי חצי שעה, נכנסים לאולם לדקה, בודקים שהכול בסדר, ובין לבין מנקים שירותים, מנקים את הרצפה, אתה לא רואה סרטים.

זוהר: מה הזיכרון הכי חזק שיש לך מהתקופה שבה עבדת בקולנוע לב?

טליה: ניקיתי הרבה הרבה שירותים, וזה הייתה גם מטלה אהובה עליי כי שנאתי לראות אנשים.

אני זוכרת שחנה לסלאו הגיעה לראות סרט עם הבן שלה... 

זוהר: מי שמפספס דרך אגב, רק שתדעו, טליה גילמה את חנה לסלאו בצעירותה.

טליה: נכון.

זוהר: ב״מי שמע על חוה ונאוה״.

טליה: ואני מספרת פה את סיפור המפגש הראשון שלנו, שהוא בלעדי, רק אתה עכשיו יודע.

זוהר: אוקיי, אוקיי.

טליה: וכל המאזינים, גם חנה לא יודעת, ואף אחד מזה... 

זוהר: אוקיי.

טליה: מה שהיה זה שאני הייתי במזנון, בקולנוע, ואז חנה לסלאו באה לראות סרט, ואמרתי לה, כאילו, ונורא נורא התרגשתי, ולא ידעתי אם לגשת אליה או לא, והיא הייתה כזה במזנון, ואז אני הייתי בצד של המזנון, ואמרתי לה, וואי, אני ממש אהבתי אותך ב״שיר שלנו״. (צוחקת)

זוהר: ומה היא אמרה?

טליה: אז היא אמרה, אוי, איזה חמודה, את יכולה להביא לי כרבולית ולשמור לי את הרי-בר? היא הביאה לי רי-בר, לשמור, כזה מיץ, שמתי במקרר, והבאתי לה כרבולית. ואז היא הלכה, אמרה לי, זה הבן שלי. היא הראתה לי זה הבן שלי, נכנסו לסרט, יצאו, היא שכחה את הרי-בר. ואז אני ירדתי למטה במסדרון, כאילו התכופפתי, להיות מתחת למסדרון, בזמן שהייתה שם מזנונאית אחרת, לקחתי את הרי-בר של חנה לסלאו, ולקחתי שלוק כדי שאני אהפוך לחנה לסלאו.

זוהר: וזה עבד! 

טליה: וזה פאקינג עבד!

זוהר: זה עבד לך ממש טוב.

טליה: זה פאקינג עבד, זה היה איזה שלוש שנים לפני ״חוה ונאוה״, לא הייתי קשורה לזה, כאילו, זה לא היה קשור. פשוט שתיתי את הרי-בר של חנה לסלאו.

זוהר: וכך נהיית חנה לסלאו.

[הקלטה מתוך הסדרה ״מי שמע על חוה ונאווה״: נווה מה? נווה קאופמן. חיקוי של אסקימוסי משתין... (צחוק גדול).]

זוהר: ממטילדה המתוקה עברנו לסרט רק קצת פחות מתוק. אנחנו עם ״סיפור נישואים״ שביים נואה באומבך, האיש עם השם המתחרז, בשנת 2019. טליה, זה הסרט הראשון משני סרטי הגירושין שבחרת. 

טליה: (צוחקת)

זוהר: תני לנו את זה בבקשה, ״סיפור נישואים״ בכמה מילים.

טליה: ״סיפור נישואים״. קודם כל, הסיבה שאני בחרתי את הסרט הזה, שהוא אחד הסרטים הבאמת אהובים עליי, הוא הסצנה הראשונה.

זוהר: תספרי לי מה קורה בסצנה הזאת.

טליה: שבר אותי. כל פעם מחדש, אגב. אנחנו שומעים את צ'רלי, נכון? זה שמו? אדם דרייבר? שומעים קריינות שלו, אומר את כל הדברים שהוא הכי אוהב באשתו.

[הקלטה באנגלית מתוך הסרט:״ מה שאני אוהב בניקול, היא רקדנית טובה, מדבקת, היא אמא שמשחקת, ממש משחקת״…]

טליה: חשוב לומר, רואים את כל החיים היפים שלהם ברמות, רואים איזה זוג יפה, הם רואים איך היא... רואים אותה, את ניקול, רואים איך הוא אוהב אותה, ואתה אומר, או מיי גאד, אני הולך לראות סיפור אהבה יפהפה, של זוג מדהים, ואז אנחנו רואים... 

זוהר: את המונולוג של ניקול, שמסבירה מה היא אוהבת בצ'רלי.

[הקלטה באנגלית מתוך הסרט: ״מה שאני אוהבת בצ'רלי, הוא אוהב להיות אבא, זה כמעט מעצבן כמה הוא אוהב את זה, הוא בוכה בקלות בסרטים״.]

זוהר: ואז מה אנחנו מגלים, טליה?

טליה: אנחנו מגלים שהזוג הזה, הם בכלל בטיפול זוגי. כאילו, איך קוראים לזה?

זוהר: בפגישת גישור לפני... 

טליה: גישור, בדיוק גישור.

זוהר: הם כבר החליטו, כבר הוחלט שהסיפור היפה הזה ייגמר, אין יותר אהבה.

טליה: ואז זה מתנפץ לנו, ואנחנו רואים שהם בכלל מתגרשים, וכבר התאהבנו, אני התאהבתי. אני הספקתי בכמה דקות להתאהב.

זוהר: אגב, זאת אחת הסיבות שזה באמת סרט כל כך טוב על פרידה, כי זה סיפורם של שני אנשים שאוהבים אחד את השני, אבל לא יכולים לחיות יחד יותר.

טליה: זה יותר מאוהבים, הם משפחה, הם כאילו ממש משפחה. אתה רואה אותם גם בקטעים האלה, הם מאוד מלוכדים, יש להם את התיאטרון, הם כאילו ביחד בהכל, והם לא יכולים יותר.

זוהר: הבעל מביים את האישה, היא הכוכבת של התיאטרון שלו.

טליה: כן

זוהר: הם לרגע חושבים שהגירושים האלה יעברו בשלום, ואז מגיעה גברת נורה. נורה מגולמת על ידי לורה, לורה דרן, אחת השחקניות הכי טובות בעולם, שמאפיינת את עורכת הדין הנכלולית והחכמה בצורה שקצת קשה לך להבין עד הסוף אם היא שם בשביל הכסף, או שהיא באמת רוצה בטובתה של ניקול.

[הקלטה באנגלית מתוך הסרט: ״ספרי לי עוד מה קורה, כי חלק מה שנעשה ביחד זה לספר את הסיפור שלך״…]

זוהר: איך הרגשת כשראית את הסצנה איתה פעם ראשונה, עם לורה דרן היקרה?

טליה: מה שהרגשתי, זה שהיא הולכת להרוס את החיים, או היא הולכת להרוס אותם.

זוהר: זה העניין שאפשר להסתכל דרך פרשנות מסוימת על זה שמדובר בנבל הגדול של הסרט.

טליה: לגמרי.

זוהר: עכשיו, היא יותר מתוחכמת מזה, כי זאת לורה דרן, זאת שחקנית שחקנית, זאת גברת שחקניתה. איך את, אם את היית מקבלת לידיים שלך תפקיד של מישהי כזאת, של מישהי שהיא בתכלס עורכת דין מרושעת, איך את היית מגלמת אותו?

טליה: וואי.

זוהר: מעניין אותי לראות אותך עושה עורכת דין ממולחת. זה יכול להיות מעניין.

טליה: וואי. אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת, כי בדרך כלל, נגיד, אני כטליה, המניפולציות שלי הן לא ממולחות, אז בטח הייתי עושה את זה בצורה אחרת. אין לי, יש לה כאילו מאוד הרבה נשיות, כאלה דברים שהיא משתמשת בהם, היא נורא נורא חזקה, ואני פשוט לא כזאת.

זוהר: את כן מאוד חזקה.

טליה: אני חזקה, אבל היא כזאת פאם פאטאל, זאתי.

זוהר: כן, היא פאם פאטאל.

טליה: אז אני לא.

זוהר: העניין הוא שאם אנחנו נדבר על מי נבל ומי גיבור בסרט, נפספס נקודה חשובה מאוד שהסרט מבהיר. אין כזה דבר נבל וגיבור, כשיש שני אנשים שפעם אהבו אחד את השנייה ועכשיו פחות. למרות שאתה כן רוצה לבחור את הפייבוריטים שלך, אגב, לך היו פייבוריטים בסרט? את ידעת בעד מי את?

טליה: כל פעם השתנה, כל דקה השתנה. בהתחלה כאילו זה היה צ׳רלי בלב ממש... שנייה קטנה קטנה קטנה, וסקרלט ג'והנסון היא אהבת חיי.

זוהר: סקרלט ג'והנסון מהממת בסרט הזה.

טליה: היא וואו. 

זוהר: הייתה תקופה שחשבתי שזה מדובר בשחקנית בלי הבעות פנים.

טליה: לא. אבל הנה היא מגלה שיש לה.

זוהר: הנה, פשוט קמה בבוקר גברת ג'והנסון, היהודייה היקרה הזאת, אמרה שלום, הלו, זה הפנים שלי ואני עומדת הפעם להשתמש בהם.

טליה: נכון. את האישיות של סקרלט ג'והנסון אני גיליתי בפרסומת לסודה סטרים.

זוהר: כן, אני זוכר שנפתלי בנט נורא התגאה בזה שהיא עושה פרסומת לסודה סטרים.

טליה: נכון.

זוהר: הוא אמר כל הכבוד לך, גברת, ממש הוא אפילו אמר משהו בסגנון, אני חושב, שהוכחת שאת יפה גם מבפנים.

טליה: וואו, תודה.

זוהר: תירגע בבקשה.

טליה: תודה, נפתלי.

זוהר: נפתלי, בבקשה.

טליה: היא מפרסמת סודה, אדוני. בוא נזכיר.ֿֿ

זוהר: (צוחק) עכשיו, העניין הוא שאני מרגיש שכשהם מתחילים באמת לשנוא אחד את השני, הסרט בעיניי קצת מאבד גובה.

טליה: לגמרי. ברגע שהם פשוט רק מתכסחים, זה כבר כזה, די, תפסיקו, אתם הורים שלי, די.

זוהר: כן. אני רוצה שתהיו ההורים שלי, ויותר מזה, הם רבים בצורה מה זה לא מגניבה.

טליה: לא, ממש מכוער.

זוהר: יש הרי סרטים שהבסיס שלהם זה "בואו תראו את הזוג הזה רב", אוקיי? וכאן יש סצנת ריב אחת מאוד מפורסמת, אוקיי? עד היום סטודנטים במשחק ושאר החננות מהאינטרנט אוהבים לצטט:

[הקלטה באנגלית מתוך הסרט: ניקול: ״אתה כל כך מאוחד עם האנוכיות של עצמך, אתה אפילו לא מזהה אנוכיות יותר, אתה כזה דיק!״ צ׳רלי: ״כל יום אני מתעורר ומקווה שאת מתה! אם הייתי יכול להבטיח... מקווה שתחלי או תיפגעי על ידי מכונית ותמותי!״] 

זוהר: אתם יכולים להפסיק לצעוק בבקשה?

טליה: וואי, אני נורא נמשכת לשניהם עכשיו.

זוהר: באמת?!

טליה: אדם דרייבר, בן שאני נמשכת.

זוהר: אני חושב, אם יורשה לי לפרש, הוא באמת קצת נראה כמו אישה.

טליה: הוא בת, הוא אישה.

זוהר: מדובר באישה.

טליה: הוא אישה.

זוהר: וגם באמת כאישה חסונה, כן?

טליה: גוף של רקדן.

זוהר: גוף של רקדן. את גם אהבת אותו בגירלס?

טליה: כן.

זוהר: כן? הם פשוט צועקים אחד על השנייה, כל הסצנה הזאת, וזה ריב לא רהוט, לא שנון.

טליה: אבל לפעמים בגירושים, לשם זה מגיע.

זוהר: כן.

טליה: כאילו זה כיף לראות את ההידרדרות הזאת, שבאמת כאילו הם מגיעים כבר, הם לא זוכרים כבר מי זה אחד, הם לא זוכרים כבר. זהו.

זוהר: זה גם מראה לך איך שני האנשים המתוחכמים האינטליגנטים האלה, מדרדרים לתהומות של מבוכה.

טליה: ממש, אני אוהבת את זה. זה כאילו לא נעים לצפייה, אבל אני אוהבת את זה.

זוהר: אנחנו היינו עם ״סיפור נישואים״ שכתב וביים נואה באומבך, שזמין בנטפליקס, בנטפליקס בלבד. טליה, לפני שנעבור לסרט הבא, יש לי שאלה.

טליה: כן?

זוהר: מה היא תצוגת המשחק האהובה עלייך בקולנוע?

טליה: נועה קולר ״לעבור את הקיר״.

זוהר: זה באמת, אני מרגיש... 

טליה: מחלוש.

זוהר: כן, מחלוש. באמת, גם לא חיכית, לא חשבת כל כך.

טליה: לא.

זוהר: נועה קולר הייתה אצלנו, מי שלא הספיק לשמוע, היא הייתה הפרק הראשון שלנו, כי אמרתי, אם כבר מתחילים, בואו נתחיל.

טליה: כפי שצריך.

זוהר: אם כבר מתחילים פודקאסט, נתחיל אותו עם האישה הגדולה מהאגדות, נועה קולר.

טליה: נכון מאוד. נכון, יש קטע שכאילו כולם מבינים שהיא מעצבנת כשהם רואים את זה? היא לא עצבנה אותי.

זוהר: היא לא עצבנה אותך בשום שלב?

טליה: היא לא עצבנה אותי, וכנראה שזה בגלל נועה קולר.

זוהר: מה יש בנועה קולר שתופס אותך כצרכנית תרבות?

טליה: היא אישה מאוד מאוד מאוד כנה וחשופה, וזה לא יכול לעצבן אותי, כזה דבר. כי לא משנה מה היא עושה, אף פעם לא פגשתי שחקן נקי ממניירות או לא יודעת מה, אבל היא כל כך מודעת אליהם, כל כך כנה לכל דבר בה, זה כאילו, והוא משתפת אותך בכל הפגמים, היא מראה הכל.

זוהר: מה הפגם שאת רוצה להראות לעולם כשאת משחקת?

טליה: אני, כולי פגמים (צוחקת). אי אפשר לא לראות פגמים.

זוהר: את יודעת, כשאת מספרת את זה, קשה לי שלא להיזכר באחת הסצנות הכי כואבות ויפות ב״מי שמע על חווה ונאוה״. כשנאוה הצעירה פוגשת את נאוה המבוגרת, הפעם היחידה בסדרה שאת וחנה לסלאו חולקות פנים.

טליה: שבה נדבקתי בקורונה, מחנה לסלאו, נכון.

זוהר: אוקיי, אם כבר להידבק מקורונה, זה מחנה לסלאו, ובסצנה הזאת, הכואבת, כואבת, אני ממש יכול להרגיש את הווירוס אף באוויר בסצנה הזאת.

טליה: נכון.

זוהר: כי את מסתכלת עליה ואת אומרת, מה עובר עלייך? תראי איזה שמנה ומגעילה את.

טליה: למה את לא יכולה להתאפק? היא אומרת, על האוכל. למה את לא יכולה להתאפק? וואו, זו הייתה סצנה כואבת. קודם כל, זו הייתה הסצנה הראשונה שאני צילמתי בסדרה.

זוהר: אה.

טליה: זה היום הצילום הראשון שלי. זה היה כאילו, בגלל שהטקסט, גם בכלל וגם ספציפית של הסצנה הזאת, הוא כל כך, כל כך, כל כך נגע בי, אז כאילו, אפילו לא חשבתי על מי מולי, לא חשבתי, וזה לא אפשרי, כי כל שאר היום חשבתי רק, אומייגאד, זאת חנה לסלאו, זה גורי אלפי, זה זה... אבל הטקסט הזה הוא באמת, מדם ליבי, להיות מול המראה ולומר, סתמי את הפה, למה את הורסת, למה את לא מצליחה להפסיק, למה את מכוערת, למה את שמנה, למה את זה? זה כאילו, באמת נאוה, זה היה כאילו... 

זוהר: את עדיין מרגישה ככה?

טליה: כן, ברור שאני מרגישה ככה.

זוהר: מה עושים כדי שזה, את למדת דברים כלשהם כדי להפסיק לעשות את זה? כי את הרי אין סיבה שאת תשנאי את עצמך.

טליה: זה לא, לא יודעת מה אני יכולה ללמוד, אני בטיפול שש פעמים בשבוע, חמש פעמים בשבוע.

זוהר: אוקיי, נשמע בריא.

טליה: (צוחקת) מה אני אעשה?

(מוזיקה)

זוהר: אנחנו עברנו מנואה באומבך, לאישה המוכשרת יותר שלצידו. גרטה גרוויג ביימה את הסרט "ליידי בירד" (lady bird) בשנת 2017. טליה, מה זה "ליידי בירד" בשבילך?

טליה: אם ובת, בת ואם.

זוהר: "ליידי בירד" הוא סיפורה של קריסטין, תיכוניסטית בת 17, מסקרמנטו, כי סקרמנטו זה סוג של חולון בשביל קליפורניה... 

טליה: נכון מאוד.

זוהר: שמתעקשת להיקרא ליידי בירד על ידי כל הסובבים אותה. ובגדול, זהו, אנחנו איתה בשנתה האחרונה בתיכון, מלווים אותה כשהיא מתאהבת, ואז נשבר לה הלב, ואז היא רבה עם החברה הכי טובה שלה, ואז היא מתאהבת שוב, ואז שוב נשבר לה הלב, ולצידה נמצאת כל הזמן הזה אימא שלה, אישה עם לב ענק שכל הזמן כועסת עליה ורבה איתה, ומנסה לעשות כל מה שצריך כדי שהבת שלה תהיה אדם טוב יותר.

טליה: אהמ.

זוהר: תשמעי, טליה.

טליה: כן.

זוהר: אנחנו פותחים עכשיו רצף של שלושה סרטים שהם כנראה מהאהובים עליי בעולם.

טליה: יואו.

זוהר: באמת, אני חולק את זה.

טליה: גם עליי!

זוהר: בשביל זה באת, כן? אבל חשוב לי לומר שכאילו, אני איתך בסרטים האלה. הסרטים האלה כולם, כל מה שבא מעכשיו, שברו אותי.

טליה: וואו, זה סרט... קודם כל אני מאוד אוהבת סרטים ש... עם דמויות, סליחה, נרקיסיסטיות. ליידי מרדין נרקיסיסטית, היא חיה בעולם, כאילו, לא הבחנה הזה, כאילו, אתה יודע, רואים פה קווי אישיות מאוד, אין עולם, רק אותי. ואני מאוד אוהבת סרטים של... איך קוראים לזה? של כזה... הגשמה עצמית וזה, הגשמת חלומות, הגשמת ייעוד. אני אוהבת, אני אוהבת שאין לה ראש על הכתפיים, שאימא שלה ריאלית מאוד, שיש לה קשיים כלכליים, למשפחה שלה שהיא ממקום זה, ועדיין כאילו, מתעקשת להיות מגוחכת ברמות, לומר לאנשים, תקראו לי ציפור, אישה ציפור. 

זוהר: (צוחק) אני ציפורת.

טליה: אני... כן, אני אישה שהיא ציפור.

זוהר: זה מתחיל באישה שמתעקשת, ששמה הוא ליידי בירד ונגמר בזה שהיא עפה, מסקרמנטו לניו יורק. 

טליה: וזה שובר את הלב, שם שהיא טסה, ועם המכתבים, מאימא שלה. 

זוהר: טליה, את מרגישה שאפשר לראות מתי מאחורי המצלמה עומדת אישה?

טליה: תשמע, אני... אתה אומר בעצמך בחרתי נכון פה 3 סרטים שביימה אישה, הרוב זה... וזה לא היה בבחירה מודעת, לא התכוונתי לבחור ככה, אבל רוב היצירות שאני אוהבת, שוב, לא בכוונה, הן של נשים. כאילו, ושאישה עומדת במרכז, אם זה ״חזרות״, שסבבה, זה גבר ואישה, אבל מבחינתי זה... 

זוהר: מדובר בנועה קולר.

טליה: מדובר בנועה קולר.

זוהר: שלצידה איש עם שיער יפה.

טליה: נכון. אם זה ״לעבור את הקיר״, אם זה ״חאנשי״... 

זוהר: הבמאית היקרה, אהרון גבע.

טליה: במאים אהרון גבע ומיקי, הבמאי שלצידה. וכאילו, זה לא מכוון, אבל לא יודעת, זה נראה לי הגיוני, כי אני אישה, אני מתחברת עם נשים. 

זוהר: העניין הוא מה ש... כמו שקורה גם בסיפור נישואים, גם פה, אני מרגיש שיש כאן בנייה מאוד מדויקת, אנושית ונכונה של עולם.

טליה: לגמרי.

זוהר: כאילו, כל דמות כאן מרגישה כמו עולם ומלואו, אוקיי? אתה מרגיש שיש כאן דמויות, למשל, ליידי בירד משתתפת במחזה של בית הספר. המורה, הכומר שמלמד אותם לתיאטרון, הוא דמות בפני עצמו שיכול לקבל סרט, ואנחנו לרגע מקבלים סצנה אחת, בסצנה אחת אנחנו מקבלים את כל הסיפור שלו, והסצנה הזאת שוברת לנו את הלב, אוקיי?

טליה: אני חושבת שכל דמות שם הייתה יכולה לקבל סרט, לא מצליחה לחשוב על דמות שלו.

זוהר: העניין הוא שהסרט הזה, מבחינתי, ונראה לי שגם מבחינתך, לא שייך רק לליידי בירד, הוא שייך לאישה אחת.

טליה: הוא שייך לאמא של ליידי בירד.

זוהר: מריאן מקפירסון, בגילומה של לורי מטקאלף, אישה שאת שמה אתם לא שמעתם, אוקיי? אבל אתם ככל הנראה ראיתם אותה איפשהו, מתישהו, כי מדובר אחת משחקניות האופי האלה, שהן מופיעות all over the place, בכל מקום אפשרי. היא הייתה מטופלת אקראית באנטומיה של גרי.

טליה: כמו כולם.

זוהר: כמו כולם, כן. בן אדם צריך להתפרנס.

טליה: נכון.

זוהר: היא הייתה אחותה הגדולה של רוזן בר, ב״רוזאן״, והיא הייתה האמא של שלדון קופר ב״מפץ הגדול״, והיא לקחה סופר שלם כבני ערובה ב״עקרות בית נואשות״, והיא פשוט אחת השחקניות הכי טובות בעולם.

טליה: אמאל'ה נכון, זאת היא!

זוהר: זאת היא, היא לקחה סופר בשבי!

טליה: אשתו של זה?

זוהר: אשתו של האיש שבגד בה.


טליה: יואו, אני לא קישרתי, נכון!

זוהר: והיא מדהימה.

טליה: וואו, וואי, איך היא ירתה בנורה.

זוהר: מדהימה, מדהימה. בחנות כאילו.

טליה: הגיעה לה.

זוהר: עשתה לנו טובה.

טליה: עשתה לנו טובה.

זוהר: עכשיו, סוף סוף האישה הזאת קיבלה סרט בשביל עצמה, וגם אז, מסכנה, לא קיבלה את השם, השם של הסרט זה לא היא, זה השם של הבת שלה, המלעונה שלה.

טליה: נכון, אבל זה לגמרי סרט שלה.

זוהר: זה סרט שלה כי היא דמות שאי אפשר שלא לעמוד ולהשתומם. היא אחות פסיכיאטרית, אין לה כוח לאף אחד, בטח שלא לילדה יומרנית שלה, כל היום רק כועסת, אין לנו מספיק כסף, אבא שלך בדיכאון ואת לא עושה מספיק בבית.

[הקלטה באנגלית מתוך הסרט ליידי בירד: ״זאת בדיחה, לאבא ואמא לא אכפת. לא חשבנו שנהיה בבית הזה 25 שנים, חשבנו שכבר היינו עוברים למקום יותר טוב. מה שאנחנו לא נותנים לך, זה אף פעם לא מספיק. זה אף פעם לא מספיק!״ ליידי בירד: ״זה כן מספיק!״ האמא: ״יש לך מושג כלשהו כמה עולה לגדל אותך וכמה שאת זורקת כל יום?״ ליידי בירד: ״תני לי מספר״ האמא: ״אני לא מבינה״ ליידי בירד: ״תני לי מספר של כמה זה עלה!״]

טליה: וואי, איזה ילדה דרמטית (צוחקת).

זוהר: כשאת רואה את הסצנה הזאת בצד של מי את?

טליה: של הבת (צוחקת).

זוהר: של הבת? 

טליה: לא, ברור שכאילו אני רוצה לומר של האימא, אבל מי אני? אני הבת. אני הבת המפגרת שאומרת דברים מאוד מאוד מאוד דרמטיים וחצופים.

זוהר: וכשראית את הסרט הזה, את ישר חשבת על אימא שלך?

טליה: לא. אימא שלי היא הפוכה ממנה.

זוהר: באמת?

טליה: כן. אימא שלי היא לא כזאת. אימא שלי, כאילו, גם אם הנקודת פתיחה שלנו הייתה עם באמת בית, שהוא יותר עם קשרים כלכליים, יותר זה, כאילו, אין, לא כל האופציות פתוחות. אימא שלי היא הכי לא הייתה מכבה וזה.

זוהר: כן?

טליה: הכי, לא משנה מה. כאילו, בדרך כלל, אנשים מבתים כמו שלי, אז ההורים שלהם הכי, גם ההורים של הילדים, בבית ספר שלי תמיד, "לכו להייטק, לכו, תרוויחו כסף״, כמו הורים בכלל, אבל במיוחד הורים שיודעים מה זה קושי כלכלי, לא... להיות אמן זה פריבילגיה, כאילו. ואני בהלם מאימא שלי שהיא הצליחה לא לראות את זה ככה ולא להתנהג ככה, ומגיל 0 חינכה אותי, כאילו, לעשות מה שאני רוצה ומה שאני אוהבת.

זוהר: מתי הפעם הראשונה הבנת שאת צריכה גם להודות לאימא שלך?

טליה: לא יודעת, אני לא מודה לה עדיין. אני מודה לה בלב (צוחקת).

זוהר: בהתחשב בעובדה שאני סומך על אימא שלך שתקשיב לפודקאסט הזה, את רוצה לומר לה תודה?

טליה: כן. לא נכון, אימא, תשמעי. אני במשכורת הראשונה שלי, ממלצרות (צוחקת), קניתי לאימא שלי טבעת יהלום.

זוהר: מה?

טליה: כן.

זוהר: יהלום?

טליה: יהלום. יהלומים. כי החלום של אימא שלי היה טבעת יהלום.

זוהר: ואיך היא הגיבה?

טליה: מאוד שמחה.

זוהר: כן?

טליה: כן.

זוהר: אז נראה לי שאמרת מספיק תודה לגברת ברטפלד.

טליה: נכון.

זוהר: מירה ברטפלד, אנחנו אוהבים אותך, אהבת אמת פה בפודקאסט שלנו, בבלוקבסטר.

טליה: נכון, תודה שהבאת לי להיות שחקנית.

זוהר: תכלס, מתישהו את הבנת כאילו שזה ממש לא מובן מאליו שאימא שלך תתעקש שתהיי שחקנית?

טליה: רק שהייתי כבר, רק עכשיו, רק עכשיו, כאילו, בשנים האלה וזה, אני רואה את הקשיים, זה ממש, ואני רואה גם... כל הסביבה של אימא שלי, גם חברות שלה וזה, דיברו איתי, אמרו לי, כאילו, "את לא תצליחי בזה", "מה אם לא תצליחי בזה, את צריכה פלאן בי (plan b) וזה", ואמא שלי הייתה אומרת להם, "היא לא צריכה פלאן בי, זה מה שהיא תהיה, זה מה שזה". וכאילו, אני אומרת, איך היא לא דאגה, זה באמת הדבר הכי לא יציב, הכי לא בטוח בעולם. אין לה מאיפה, אין לה גב, הרי כאילו, אין לי גב לקבל למקרה שזה, זה באמת, בעיניים שלי, אני רואה את האנשים שעוסקים בזה, זה בדרך כלל מגיע ממקום של פריווילגיה, מאיפה האומץ שלה לגדל אותי ככה, באמת. השתלם לה, אבל אני בת זונה בזה. אבל אם לא, היא באמת משהו (צוחקת).

זוהר: אין על אימא.

טליה: אין עליה, באמת.

זוהר: אין על אימא בעולם.

(מוזיקה) 

זוהר: וסוף סוף חזרנו לישראל עם חתיכת סרט ״גט״, המשפט של ויוויאן אמסלם, שביימו וכתבו רונית ושלומי אלקבץ בשנת 2014. תגידי, טליה, אם אפשר בכלל, מה זה ״גט״ בשבילך בתמציתיות?

טליה: בית קולנוע גבריאל בצפון, בכנרת.

זוהר: מה? למה את צריכה? איך הגעת בדיוק לבית קולנוע גבריאל בצפון בכנרת?

טליה: אני אסביר למה בחרתי ב״גט״ ולמה זה באמת אחד הסרטים האהובים עליי. אני, לא יצא לי לבלות הרבה זמן עם אבא שלי, כי הוא לא היה לי איתו יותר מדי זמן איכות, וזה, לא היינו מבלים ביחד. ואז היה קיץ, שהיה מלחמה, כשהייתי בת 13, כשהייתי בכיתה ז׳, ואמא שלי שלחה אותי ואת אבא שלי לנסוע לכנרת, לגור את זה סבתא שלי שם בקיבוץ, ואז פעם ראשונה ביליתי איתו ולא ידענו מה לעשות. ואז הוא לקח אותי, אמר, טוב, ניקח את הילדה לסרט, הייתי בת 13, ואז הוא לקח אותי לסרט, בבית גבריאל, ״גט״, המשפט של ויויאן אמסלם, וזה נראה לי הפעילות, הזמן איכות, כאילו, הראשונה שאני זוכרת איתו.

זוהר: אשכרה.

טליה: והתאהבתי, כאילו, בסרט הזה.

זוהר: מאז שויויאן אמסלם באה אלינו, היא הייתה לאחת הדמויות החשובות של הקולנוע הישראלי, כמעט כמו האישה שכתבה ביימה וגילמה אותה, רונית אלקבץ. יחד עם אחיה שלומי, רונית סיפרה לנו בשלושה סרטים שונים על אישה שמנסה להשתחרר. במשפחתה לא מתפקדת בשבעה, מבעלה רעיל ב"ולקחת לך אישה", ומהמערכת שכובלת אותה אליו, ב״גט״. ״גט״ הוא החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה, שמתרחש כולו בבית הדין הרבני, בו היא והטוען שלה נלחמים כדי לסייע לה בדבר הכי פשוט לכאורה שיש, להתגרש מבעלה אליהו שאותו היא פשוט לא אוהבת. אבל המערכת לא לטובתה, ואליהו לא מוכן לוותר לה, ואחיו, שטוען עבורו, נהנה מכל רגע. ששון גבאי באיזה תפקיד.

טליה: וואו.

זוהר: זהו סיפור פמיניסטי בתכלס. מה זה בתכלס? זה סיפור פמיניסטי לכל דבר ועניין, על אישה שנלחמת במערכת, על דרך שבה הדת-מדינה וההצמדות של החוק הישראלי למסורת יכולים להרוס את החיים לעשרות אלפי נשים, אבל זה גם הסיפור של ויוויאן.

טליה: נכון. זה גם בגלל זה, אני אוהבת גם בסרט, זה לא קוראים לזה גט, קוראים לזה ״גט, המשפט של ויויאן אמסלם״, זה כאילו כזה הפתוס, כאילו כל הכותרת הזאת, זה תיאטרון, כאילו.

זוהר: זה שם שהוא כל כולו מלודרמה, כי זאת הייתה האישה הזאת.

טליה: ממש, המשפט של ויויאן, ואני אוהבת את זה שזה, כל הסרט הוא באמת בחדר הזה, ברבנות, זה גורם לי לראות את זה להיות חנוקה, להיות מתוסכלת, אתה כאילו איתה, אתה מתייאש, אתה מיואש.

זוהר: את יודעת מה אני כל כך אוהב במלודרמטיות הזאת של ויוויאן?

טליה: מה חוץ מהכל? 

זוהר: קודם כל, הכל. אבל נקודתית את זה ש... את רונית.

טליה: את רונית.

זוהר: את רונית, בגלל שרונית... 

טליה: איך היא אוהבת להצטלם.

זוהר: איך היא... 

טליה: אהבה... 

זוהר: האישה הזאת, היא הייתה כל כולה קולנוע. היא הייתה כל כולה קולנוע, ב-40 הדקות הראשונות של הסרט היא בקושי מוציאה מילה מהפה. אבל אתה לא משתחרר מהעובדה שהיא שם, כי יש לה נוכחות ששוברת גלים. יש לה נוכחות שמשנה סדרי עולם.

טליה: כן. וגם כשהיא לא מדברת, אבל כשהיא מדברת, היא פותחת.

[הקלטה מתוך הסרט: "כל מה שהוא רוצה עכשיו זה רק לראות שלא יהיה לי טוב בהמשך. עד שלא יראה אותי מרוסקת על ארבע. הוא לא יירגע. וגם אז לא יספיק לו״.]

טליה: וואי, הלב שלי. אני ראיתי ואני בערתי כל הסרט הזה, בערתי! הייתי גם ילדה מאוד... הייתי ילדה נורא פמיניסטית, כאילו, מגיל קטן הייתי כאילו, באמת, ילדה בכיתה א', הייתי עומדת על הדברים האלה, היה לי חשוב. ואז ראיתי את זה והרגשתי כאילו, אני רוצה להרביץ.

זוהר: את רצית להרביץ לליאו?

טליה: להרביץ, לפוצץ מכות.

זוהר: מה שמעניין זה שהוא לא באמת עובר כמגה נבל בסרט.

טליה: אבל דווקא בגלל זה הוא עוד יותר מגה נבל, כי הוא סותם, הוא מתנהג כאילו, הוא תמים, ואני איש טוב, אני בעל טוב, ואני כזה בעל מה איך רוצה ממני. והוא כאילו, אין בן זונה גדול ממנו.

זוהר: כל הסרט הזה, כולם אומרים לה, תשמעי, הוא לא מרביץ לך.

טליה: כן!

זוהר: תודה, תודה, תודה. והסרט הזה נחתם בדרך הכי מתסכלת שיכולה להיות.

טליה: הכי מתסכלת.

זוהר: כשסוף סוף היא עומדת מול הרב, אלי גורנשטיין, בכל הקטיפה הזה, היא עומדת מול הדיין.

טליה: הוא מחכה לקתרזיס הזה.

זוהר: והוא אמור להגיד לה, וכעת את מותרת לכל אדם.

טליה: והוא לא יכול.

זוהר: הוא לא יכול. מבקר מבריק בשם אור סיגולי, כתב פעם שזה למעשה הפעם הראשונה שבה ויויאן יכולה לבחור בעצמה, שבה ויויאן יכולה לפעול. כי עד עכשיו פעלו בשבילה. כרמל בן טובים בגילומו של מנשה נוי המבריק, הוא זה ש... 

טליה: התפקיד הכי טוב שלו בעיניי.

זוהר: התפקיד הכי טוב שלו. ששון גבאי נלחם מולה ומנסה לשבור את רוחה באחת הסצנות הכי חזקות בסרט.

[הקלטה מתוך הסרט: ״את אישה שוררת״.]

זוהר: אבל עכשיו כשהיא צריכה לעמוד מול אליהו, רק היא והוא. אני כאן, אתה שם, סתם שני אנשים.

טליה: לגמרי.

זוהר: והיא אומרת לו, אתה יודע מה? לא יבוא עוד אחד אחריך. אני לא מותרת לכל אדם. ושנינו יודעים שזה בולשיט. והיא מסתכלת בחלון ורואה סוף סוף את העולם החיצון ויודעת שהיא אף פעם לא משנה מה, לא תוכל להיות חלק ממנו. איזו טרגדיה יפה.

טליה: טרגדיה.

זוהר: איזו טרגדיה יפה.

טליה: ואז בסוף הם התגרשו, נכון?

זוהר: בסוף הם מתגרשים עם קלוזאפ מאוד מאוד קשה על הרגליים שלה כשהיא סוגרת את הדלת וסוף סוף יוצאת מבית הדין הרבני. ואנחנו לא יודעים מה יהיה שם. אנחנו לא יודעים מה יהיה איתה מעכשיו.

טליה: נכון.

זוהר: אבל זאת ויויאן.

טליה: אני אספר שבאמת זה נורא נורא נורא בער בי, ואני בגיל 13 היה לי בלוג אנונימי של כתיבה.

זוהר: איפה? בישראבלוג?

טליה: לא, באתר שקוראים לו אהה... ״קוראים כותבים סיפורים״.

זוהר: אוקיי.

טליה: היה לי שם בלוג, ושם אני כתבתי ביקורת כל כך מצחיקה. כל כך כל כך מצחיקה על הסרט "גט".

זוהר: מה כתבת? את זוכרת?

טליה: אני הבאתי אותה.

זוהר: יש!

טליה: אוקיי, קודם כל הכותרת היא כבר... (צוחקת)

זוהר: אוקיי.

טליה: (צוחקת) וואי, הייתי ילדה פגומה, פגומה, לא ידעתי להתבטא. כאילו אני כל כך מתבטאת שם לא טוב, ונורא ניסיתי לכתוב ביקורת כמו בעיתון. זה הכותרת, ביקורת כנה על הסרט "גט" מאת רונית אלקבץ. 

זוהר: שכחת את שלומי! שלומי איש חשוב.

טליה: שלומי לא... הוא לא קיים מבחינתי וגם לא ידעתי שהיא יצרה את זה, אני חשבתי שבגלל שהיא השחקנית הראשית, היא גם יצרה את הסרט. וזה נכון, אבל לא ידעתי את זה.

זוהר: בהקשר הזה זה נכון. אבל גם שלומי.

טליה: כתבתי ככה, ושוב, אני רוצה להזכיר שהייתי בת 13 (צוחקת). וואי, זה כל כך מצחיק. אוקיי. סרט מטלטל ומתיש נפשית, ואם כן, כי זה סותר הרי (צוחקת), כתוב בצורה פנומנלית, ואם כאילו, עם א', סותר, פנומנלית, שנונה, וקאסט השחקנים מעולה עוד יותר.

זוהר: זה נכון!

טליה: אוקיי, סבבה, מה זה הניסוח הזה? ואם כן... 

זוהר: גבי עמרני.

טליה: בסרט רואים את הסיפור של ויויאן, אישה עגונה שנמצאת במרדף ממושך ומתיש אחרי הדבר הכי בסיסי בעולם, חופש.

זוהר: זה תיאור ממש יפה.

טליה: מקסים. המשפט שלה אורך יותר מחמש שנים, חמש שנים של סבל, של ייאוש, של התשה, של השפלה, הכל של... חוסר שוויון ושל כלייה בוטה של הנפש שלה. בשבילי, האישה הזאת עברה אונס יומיומי (צוחקת).

זוהר: טליה את מגזימה.

טליה: הייתי בת 13!

זוהר: היא לא עברה אונס.

טליה: אונס יומיומי. במשך חמש שנים, הנפש של האישה הזאת נאנסת וכואבת, עד שסוף סוף בעלה המגעיל... (שניהם צוחקים) כתבתי "המגעיל" בביקורת. כתבתי "בעלה המגעיל מחליט לתת לה את הגט" ואפשר לראות את ההקלה האין סופית בעיניה, עד שהחופש לעולם לא היה קרוב יותר, במרחק של מילימטר מהיד שלה, הוא מתחרט. היא נשברת. ואז, בתמורה למעשה הנלוז שלו, הייתם מצפים שיאסרו אותו, לא?

זוהר: הוא באמת... סליחה הוא נכנס לכלא באיזשהו שלב.

טליה: נכנס לאיזשהו שלב. אז לא. האישה היא זו שנענשת. כמובן, היא אישה. אין לה זכויות. אין לה מילה. היא צריכה לדעת את מקומה. אלו הפנים של המדינה ושל הדת שלנו. כן, זהו סיפור מ-2014. הייתם מאמינים? ממש הצבה של מראה מול הפרצוף של המדינה שלנו. פתח ציטוט, ״מגורשת, מגורשת, מגורשת״. סגור ציטוט (שניהם צוחקים).

זוהר: כמי שמתפרנס מביקורות קולנוע בין השאר, אני חייב לומר שאת... כן, את נתת. את נתת.

טליה: (צוחקת) נתתי את הלב.

זוהר: נתת את הלב (צוחק).

טליה: לב קטן של ילדה קטנה.

(מוזיקה)

זוהר: היינו יכולים לומר משהו כמו כן זה הסרט הישראלי הגדול ביותר של אותה השנה? 

טליה: אך לא.

זוהר: אך לא. אנחנו על ״אפס ביחסי אנוש״ שביימה טליה לוי בשנת 2014.

טליה: הסרט הישראלי הכי טוב בכל הזמנים וגם בעיניי הסרט העולמי הכי טוב. (צוחקת) סתם. 

זוהר: תשמעי, אני יודע כאילו שגם אני שם אותו בישראלי האהוב עליי, בעולמי זה קצת כאילו... יש עוד סרטים?

טליה: לא, אני מבינה. אני מבינה למה לא בעולמי, אבל בלב שלי הוא הכי טוב בעולם.

זוהר: זה באמת סרט ענק. אוקיי, אנחנו כאן בקיץ 2014, נפל דבר בישראל וגם, יש לציין לא מעט טילים, הימים היו ימי ״צוק איתן״, אבל מי שרצו להתנחם בבתי הקולנוע עשו זאת מול ״אפס ביחסי אנוש״. אחד הלהיטים הגדולים של הקולנוע הישראלי אי פעם. וכל זה בזכות שתי חיילות שלישות וקצינה אחת מבסיס שיזפון בדרום הרחוק רחוק, האחת היא דפי החיפאית, מש״קית נייר וגריסה, השנייה היא זוהר, מש״קית דואר, והשלישית היא הקצינה רמה שעומדת מעליהן וממררת להן את החיים, וכל זה כי היא באמת פשוט רוצה להיות אישה פורצת דרך כמו אלו שתלויות על הקיר שלה. וזה הקאלט של החיים שלי.

טליה: וואו. זה סרט שגרם לי לרצות להתגייס לצבא. אני רציתי לחוות את הדברים האלה. אני אמרתי בצו ראשון שלי בגלל הסרט הזה שאני רוצה לשרת רחוק מהבית, כי אני רציתי לסבול ולרצות להיות בקרייה, אמרתי, אני רוצה לשרת בשיזפון. אמרתי את זה בצו ראשון.

זוהר: ואיך הם הגיבו?

טליה: כתבו את זה. אבל אז פשוט נהייתי בתיאטרון צה"ל, כאילו, נבחנתי. אז זה לא קרה.

זוהר: אני נורא שמח שלא התגייסת לשיזפון.

טליה: גם אני.

זוהר: מהיכרותי עם הבסיס הזה. כאילו, לא יודע אם לומר, טוב מאוד שהיית בתיאטרון צה"ל, טוב מאוד שלא היית בשיזפון.

טליה: כן.

זוהר: אני אוהב אהבת אמת כל סצנה וסצנה מהסרט הזה. זה, אגב, הזמן לתת קרדיט לעורך אריק להב ליבוביץ', ש... 

טליה: הוא זכה באופיר?

זוהר: הוא זכה באופיר, כמו כמעט כל בן אדם שעבד על הסרט הזה.

טליה: שישה פרסים.

זוהר: שישה פרסים, כמעט שבעה. ובאמת, אין כאן סצנה אחת מיותרת.

טליה: נכון.

זוהר: אין סצנה אחת מיותרת. אין סרטים כאלה, בארץ או בעולם. 

טליה: הוא כל כך מהודק, הבחירה שלה לפצל את זה לשלושה סיפורים, מבחינתי, זה יכול להיות גם באמת, כאילו, אתה רואה... כל דמות מקבלת את הבמה שלה, זה יכול להיות גם שלושה סרטים קצרים שמתחברים. זה מטריף!

זוהר: כל דמות מקבלת את העולם שלה, אפילו מי שבתכלס מתפקדות כניצבות. מיטל גל סויסה.

טליה: כן, וואו.

זוהר: בתפקיד פצפון, פצפון, פצפון, כפקידה שאוהבת לשיר. (שרים) "בקרוב את תדברי אליי שוב... ". כאילו, כל דמות היא עולם. כמו ב״ליידי בירד״, כמו ב״סיפור נישואים״, וגם במידה רבה כמו ב״גט״, כל דמות היא עולם. ובסופו של דבר, על מה הסרט הזה? על שתי חברות שרבות ומשלימות.

טליה: נכון.

זוהר: אבל... 

טליה: פשוט מאוד.

זוהר: יש כל כך הרבה עושר מסביב לסיפור הבסיסי הזה. יש לנו כאן התאבדות ורוח רפאים וניסיון אונס. 

טליה: והיא אומרת לא לזיין פח זבל, בל נשכח את הסצנה המדהימה.

זוהר: טליה לוי מצליחה בסרט הזה להזכיר לנו כמה מגוחך היומיום שלנו. וכמובן שהסרט הזה מגיע לשיא באחת הסצנות המפוארות של הקולנוע הישראלי, עם קרב אינטנסיבי, דו קרב אינטנסיבי, באמצעות אקדח סיכות.

טליה: אקדח סיכות.

זוהר: עם איזו דמות את מזדהה שם יותר?

טליה: לא נעים לי לומר, אבל דפי.

זוהר: דפי?

טליה: כן, המעצבנת.

זוהר: כן, דפי גם מאוד התאבדותית. היא מאוד אובדנית.

טליה: היא אובדנית, היא דרמטית, היא מעצבנת, היא... כן.

זוהר: אני מחפש... 

טליה: שם, אגב, בסרט הזה אני התאהבתי קשות, ונפלתי על הרצפה, והתעלפתי מנלי תגר הראשונה בחיי.

זוהר: נלי תגר רוקדת כאן על איזון מאוד מאוד בלתי אפשרי בין דמות נורא נורא מעצבנת לדמות נורא נורא מקסימה. היא מצליחה לעצבן ולהקסים.

טליה: היא מעצבנת, אבל היא מהפנטת. אני רציתי... אני הייתי... התאהבתי בה שם.

[הקלטה מתוך הסרט: 

״רק אחרי ישימו לב אליי פה (רעש של שדכן) 

אם תתאבדי, ישימו לב אלייך, אבל לא תוכלי ליהנות מזה, כי תהיי מתה. חשבת על זה? 

לא אכפת לי. אני הולכת להתאבד, ואתן צריכות לדווח על זה שאני איימתי להתאבד! 

קודם תתאבדי, אחר כך נדווח

 אתן לא מאמינות לי? 

מאמינות? למה לא? רוצות לראות.

אני אשתה טיפקס.

כתוב רעיל, לא למאכל. טוב, עכשיו אין כלום, אבל חכו חכו שתגיע ספקת ציוד. תתחרטו שלא האמנתם לי״.]

טליה: (צוחקת) קודם תתאבדי ואז נדווח.

זוהר: זה באמת, זה קלילות של כתיבה, שהיא מצליחה לגרום לדמויות האלה להיות כל כך כל כך מצחיקות.

טליה: זה גם צבא, זה צבא.

זוהר: וגם כמובן, בל נשכח, את דנה איבגי.