הבמאי ארי פולמן ("ואלס עם באשיר", "קלרה הקדושה") בא אלינו עם נוכחות של כוכב קולנוע, ואיתו חמישה סרטים לא קלים אבל גדולים: "דוקטור סטריינג'לאב", שאת זוהר לא הצחיק, "אי הכלבים", שלימד אותנו עוד קצת על אנימציה, "בלייד ראנר", שהציג את העתיד הכי מפחיד ויפה בקולנוע, "בארטון פינק", שמספר את סיפורו של כל איש כותב, ו"צא וראה" - סרט מלחמה שבלתי אפשרי לראות עכשיו, ואולי דווקא בגלל זה הוא כל כך חיוני
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/01/2024.
קריין: אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
(נשמעת נגינה)
בלוקבסטר עם זוהר אורבך.
זוהר: שלום וברוכים הבאים לבלוקבסטר, הסכת הקולנוע של כאן תרבות. אני זוהר אורבך, קולנוע זה כנראה הדבר היחיד שאני באמת מבין בו, וכבר למעלה משלושה חודשים שאני מנסה להבין אם הוא עדיין רלוונטי, ומדי שבוע אני נזכר שהתשובה היא כן. בשבעה באוקטובר 2023, בחורים צעירים עלו על מדים ויצאו לקרב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קורה פה בארץ. בקיץ 1982, מאות אלפי צעירים ישראלים יצאו להילחם במלחמת לבנון. ולבנון נשארה איתם.
אבא שלי, הטוב והמתוק, הוא אחד הצעירים ההם. וחטיבת השריון שלו לחמה ממש במקביל לחטיבת החי"ר, שבה לחם ארי פולמן, הבמאי שיושב עכשיו מולי. בשנת 2008 יצא סרטו השלישי של פולמן, ואלס עם באשיר. וראיתי אותו באולם קולנוע מלא עד אפס מקום, כשהאבא הזה ישב לצידי.
וכשהסרט נגמר, ראיתי איך הוא לראשונה אי פעם מרגיש שמישהו, באמת ובתמים, מבין אותו ואת מה שקרה שם בצור, בצידון, בביירות. ואלס עם באשיר זכה באין ספור פרסים, הוא היה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. מבקרי קולנוע חשובים אומרים עליו שהוא אחד הסרטים הכי גדולים של המאה הנוכחית, ואחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר אי פעם.
אבל מבחינתי זה ההישג הכי גדול שלו. אבא שלי ראה את הסרט הזה, והרגיש שמישהו ראה אותו בחזרה. ארי פולמן ביים עוד כמה וכמה סרטים נפלאים, כמו "Made in Israel", "כנס העתידנים", "איפה אנה פרנק" ו"קלרה הקדושה", שביים יחד עם אורי סיוון.
והסרטים האלה מספיק נפלאים כדי שאתגאה לומר שמולי עומד אחד הקולנוענים הגדולים בתולדות ישראל. ארי, אתה סבבה עם הגדרה כזאת? קם בבוקר ואומר "אני מהגדולים"?
ארי: זה מצחיק אותי.
זוהר: זה מצחיק אותך, אני תמיד שמח להצחיק.
ארי: כשאני חושב על כל האחרים שקוראים לעצמם הגדולים, אז אני אומר "אוקיי, זה לא כזה ביג דיל".
זוהר: אתה הולך ברחוב עכשיו, אתה רואה בחורים מתוקים בני 19 ו-20 שמסתובבים עם המדים שאתה פעם לבשת, יוצאים לאפטר, מנסים להשיג איזה ערב אחד עם האקסית שהכזיבה. מה אתה רוצה לומר להם?
ארי: זה מעניין שאתה אומר את זה, כי מאז השביעי באוקטובר, אני נמנעתי מלצאת. לא שאני בן אדם יוצא, אני גם לא חי בעיר.
אבל לפני איזה שבוע הייתי בבר, פעם ראשונה, מאז תחילת המלחמה, והייתי די בשוק מאיך החיים חזרו, ואיזה צפיפות הייתה שם, וכמה היה מסובך לקבל שולחן.
ואז הגיע, זה 11 בלילה, הגיע איזה חייל מילואים, לא צעיר, והיה לי פלאש מהסרט שלי, מוואלס עם באשיר, שהגיבור שם שזה במקרה אני, ואני חוזר הביתה לחיפה, שם אז היה 45 דקות טיסה במסוק, ונדהם מזה שהחיים נמשכו בזמן שהוא הגיע מאיזה באמת תופת שאין כדוגמתה, וחשבתי לעצמי האם חייל המילואים הזה רואה את אותו דבר בעיניים שלו, כשהוא רואה את כל האנשים שיושבים בבר ברחוב מרמורק או איפה שזה לא היה.
אאא… אז העולם, הוא זז, והוא מתפתח ומשתנה, אבל מלחמות נשארו דבר מטומטם, ובסופו של דבר הסיטואציות נשארו אותן סיטואציות, וזה טראגי.
זוהר: רגע, וכשאתה רואה באמת עכשיו את התמונות של עזה ההרוסה, לא בשונה מצידון ההרוסה, אתה באמת חושב שלא למדנו שום דבר?
ארי: קודם כל, אי אפשר להשוות בין מלחמה למלחמה, בטח לא בין מלחמת לבנון לבין עזה.
תראה, כשאתה בתור ילד בן 19 מגיע עד מערב ביירות, ואין שום דבר שמתדלק אותך, זאת מלחמה שהחלה, כי שגריר ישראל בלונדון נורה, אוקיי?
ואתה מתערבב בתוך אוכלוסייה אזרחית שיש בה ילדים ונשים וזקנים, זה לא אותו דבר כמו, אני מניח, להיכנס לעזה אחרי השביעי באוקטובר, מתודלק ברשתות חברתיות, אחרי שראית את כל מה שהחמאס עשה בעוטף, נגיד.
זוהר: אז זה מה שמעניין, הרי אם נלך לסרט אחר שלך, מלפני ממש שתי דקות בעצם, היום אנה פרנק לא הייתה כותבת יומן, היא הייתה מצלמת סטורי, נכון? לא נראה לי שאפשר לחלוק על זה כל כך.
ארי: לא רק היום, תראה, אחת הסיבות שעשיתי את אנה פרנק כמו שעשיתי.
זוהר: כלומר כסרט אנימציה.
ארי: כסרט אנימציה שמחובר גם להיום, הייתה סיפור די מדהים שקראתי בתחקיר על הסרט, על אנה פרנק הבוסנית, תקופת מלחמת הבלקן, זה 1995, ימים הראשונים של האינטרנט, הייתה נערה בכפר בפרברי סרייבו, בזמן המצור על סרייבו, שהתחילה להעלות דף כל יום באינטרנט, לא היה אז פייסבוק, שבו היא מספרת את קורותיה, וזה תפס תאוצה, והיא הייתה חותמת בתור אנה פרנק הבוסנית. יום אחד בכפר מסוק מצא אותה, זה היה צוות של פרנס דה, צרפתי, הטיסו אותה לפריז, הביאו אותה לאולפן, כן? זה ב-95'.
כמעט 30 שנה אחורה, ראיינו אותה, היה קהל, הסבירה למה היא אנה פרנק הבוסנית, ובסוף שאלו אותה מה יהיה הגורל שלה, אז היא אמרה, אני הפולואר (הערת המתמללת: העוקבת) של אנה פרנק, אני אמות כמו אנה פרנק, כולם מחאו כפיים, העלו אותה על המטוס, העלו אותה על המסוק, החזירו אותה לכפר, זה ב-95', תחשוב מה היה קורה היום, ב-2024, וכשהייתי בבוסניה עם הסרט, ב-22', בפסטיבל בסרייבו, אמרו לי שהיא באמת נרצחה במלחמה ההיא.
עכשיו, היא כבר הייתה בחוץ, בפריז היא הייתה, והיא חזרה למות שם, והתסריט מאוד הושפע מהסיפור הזה, הייתה סצנה שלמה, בסוף כל האקט השלישי, כל המערכה השלישית, הייתה סוג של ריאליטי, שבסוף מפיצים העיפו לי אותה קבינימט, וכתבתי את זה מחדש, עם מה שיש עכשיו. כי זה היה באמת מופרע מדי.
זוהר: אחת לכמה זמן מגיע אלינו אורח שאומר, סליחה, חמישה סרטים זה מעט מדי בשבילי, ומתעקש שניתן מקום של כבוד למקום השישי. אז ארי, המקום השישי שלנו הפעם הוא…
(נשמע קטע שירה מתוך הסרט: שמש נצחית בראש צלול)
שמש נצחית בראש צלול, שביים מישל גונדרי, בשנת 2004, הפעם השלישית שהסרט הזה מוזכר אצלנו בפודקאסט.יש לך מושג למה זה בעצם? למה זה סרט כל כך אהוב?
ארי: הוא עונה על פנטזיות של מרבית האנושות.
זוהר: לשכוח.
ארי: לא לשכוח. אני חושב שהטרגדיה הזאת באהבה, שבה אתה יוצא פצוע ולא מצליח לנקות את עצמך, מהאדם שהיית מאוהב בו כל כך, וזה טורד אותך באיזשהו אופן אובססיבי לאורך שנים, היא דבר שכל בן אדם שיש בו אמפתיה וחום, הוא מרגיש באיזשהו שלב בחיים שלו. הוא מרגיש את הסבל הזה ופתאום באה סרט שממציא את המכונה הכי דבילית בעולם, אתה לובש קסדה של אופנוע, ובבוקר הבחורה או הבחור הזה לא נמצאים יותר, בתוך הזיכרונות שלך, בתוך הרגשות שלך, בתוך הגוף שלך. זה מדבר לכל כך הרבה אנשים, בעיניי. הפטנט הזה, הלכאורה, לא נורא מתוחכם. הם גם עשו אותו הכי low tech שיש, כן? אין יותר לאו-טק מזה. חוץ מזה שצ'רלי קאופמן, הוא תסריטאי על חלל.
זוהר: באמת, זאת הייתה התקופה היחידה כנראה אי פעם שבה תסריטאי יכול היה להיות סלב. עכשיו, העניין הוא ששמש נצחית בראש צלול, מבחינתי כשאתה אמרת לי שזה אחד הסרטים הגדולים שלך, זה נראה לי מאוד מובן מאליו. הרי הסרט שכולנו זוכרים ממך, לא שהוא בהכרח הכי טוב או הכי זה או הכי ככה, זה סרט על גבר שמנסה להיזכר. בשעה ש'שמש נצחית בראש צלול' זה סרט על אנשים שמנסים לשכוח.
ארי: לשכוח, אבל נלחמים בשביל לזכור.
זוהר: שזה למעשה בעצם אותו הדבר, זה אותו המסע.
ארי: שמע, בחיים לא חשבתי שאני אשמע כזה משפט, כשהוא מחבר בין שני הסרטים האלה, אז אני מכבד את זה.
זוהר: לדעתך יש איזושהי נקודת השקה בין זיכרון לקולנוע?
ארי: אין שאלה בכלל ברור. תראה, תחום העיסוק שלי, אני חושב, זה לא… שזה דבר שאני הבנתי בשלב נורא מאוחר, בסוף הוא עוסק בזיכרון. והוא עוסק בתפיסה של זיכרון. זהות וזיכרון, כן? ככה אני מרגיש. וגם הסרטים הבאים שלי עוסקים בזה. כל מה שאני מפתח עכשיו, שלושה דברים שונים, עוסקים בדבר הזה. והעניין שלי בקולנוע הוא לא האמת. אני לא מאמין באמת באומנות, בערך אמת באומנות. בעיקר באומנות הזאת שהיא פייק גמור.
זוהר: אפילו כשאתה עושה דוקומנטרי רשמי עם מצלמות.
ארי: אני לא מאמין שיש אמת. בעיקר קשה לי עם האמת בדוקו, שהיא מתיימרת להיות אמת.
כי כשאתה עושה סרט פיקשן ואתה כותב אותו, וממציא דמויות, הכל טוב. אבל כשאתה מתיימר לעשות אמת, אבל בפועל, אם אני הייתי מצלם את השיחה שלנו, הייתי יכול להעמיד פה מצלמה בטופ שוט מלמעלה, ולהפוך אותך לאיש מאוד מאוד קטן, אוקיי? ויכולתי, למרות שאתה דקיק וחביב, לשים פה מצלמה על הרצפה ולהפוך אותך למפלצת, כן? ענקית.כבר יש פה את הסובייקטיביות של הקולנוע הדוקומנטרי.
ואחרי זה, אני אקח אותך לחדר העריכה, ואם אני אצלם אותך 400 שעות רצוף, אתה תביך את עצמך בשלב מסוים. ואם אני אוהב אותך, אז אני לא אכניס את זה, ואם אני לא אוהב אותך, אני כן אכניס את זה. אז אין אמת.יש את איך שהבמאי או הבמאית רואים את הסיטואציה. ולהתיימר להביא אמת, הזבוב על קיר, גם הזבוב על קיר. הקולנוע הדוקומנטרי שהוא זבוב על קיר, שהוא מצלמות אבטחה. בסוף אתה מראה מה שבא לך.
(נשמעת מנגינה מתוך הסרט דוקטור סטריינג'לאב)
זוהר: אנחנו עכשיו עם דוקטור סטריינג'לאב, או איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הפצצה שביים סטנלי קובריק בשנת 1964. ארי, תנחית עלינו את הפצצה הזאת. מה זה דוקטור סטריינג'לאב בשבילך?
ארי: דוקטור סטריינג'לאב בשבילי זה קובריק. תראה, קובריק הוא תופעה טבע פנומינלית, כי בכל אחד מהז'אנרים של הקולנוע, הוא עשה את אחד מהטופ של הסרטים בעיניי. האודיסאה היא על פי, ואני חובב מדע אובססיבי, מדע בדיוני.
(נשמע קטע דיבורים מתוך הסרט)
היא בכל משאל, היא תנצח ותהיה מקום ראשון בקטגוריית סרטי המדע הבדיוני. הוא ללא ספק עשה כנראה את ההורור מובי (הערת המתמללת: סרט אימה). הכי מוצלח עד השנים האחרונות: "השיינינג".
הוא לא עשה את סרט המלחמה הגדול ביותר, אבל בעיניי, במטאל ג'קט, הוא עשה את הדבר הכי קרוב למלחמה בקולנוע, הכי אותנטי למלחמה בקולנוע, בסרט הזה שכולו מצולם באולפן באנגליה, ודאי, אין פה שום סצנת חוץ, ועדיין אתה אומר, מממ… כשהייתי צריך להקרין לאנשים שצעירים ממני בהרבה, בעבודה על ואלס עם באשיר, איך לעבוד על סצנת הצומת, אז לקחתי סצנת הצלף מ'פול מטאל ג'אקט', ואותה הם למדו.
(נשמע ציטוט מהסרט)
זוהר: לפני שאני אדבר על קובריק, וקובריק, שנייה בשביל מי שלא נחשף לסרט הזה. זהו סיפורו של נשק יום הדין, ועל הגנרלים והפוליטיקאים שלא ידעו איך להשתמש בו.
הימים, מלחמה קרה, אלוף אמריקאי אחד מחליט לצאת למלחמה גרעינית, מפני שהוא משוכנע שהרוסים תכף מרעילים את מי השתייה של העם האמריקאי. המתקפה הגרעינית יוצאת לדרך, ומהרגע שהיא יוצאת כבר אי אפשר לעצור אותה, פשוט בגלל שהאנשים היחידים שמסוגלים לעשות את זה חלשים או טיפשים מדי. נשיא ארה"ב סמרטוט, האלוף משנה הבריטי כושל, היועץ המדעי לנשיא ארה"ב, דוקטור סטריינג'לאב בכבודו ועצמו, פשוט לא מעוניין בכך.
ארי: הדבר הכי חשוב לא אמרת. את כל התפקידים שהזכרת משחק אותו אדם, פיטר סלרס, ענק.
זוהר: אם יש זיכרון אחד יפה, זה אנחנו בלונדון, גרנו בלונדון בילדות שלי, יושבים מול הטלוויזיה, בארץ לא היה לנו טלוויזיה, כי הם חשבו שזה השחית אותי ואת האחיות שלי, ואנחנו רואים את פוסיקט עם פיטר סלרס, ואנחנו שלושתנו, בוכים מרוב צחוק, ואני לא חושב שראיתי את אבא שלי נגיד, מאושר ככה בימי חיי.
ארי: אז באמת זה פיטר סלרס, פיטר סלרס הוא הכוכב של דוקטור סטריינג'לאב, עושה את שלושת התפקידים הראשיים, האלוף, הנשיא והדוקטור.
(קולו של פיטר סלרס מתוך הסרט)
זוהר: כל תפקיד הוא עולם ומלואו, אתה יצא לך פעם לקבל לידיים כזה שחקן, ולומר זכיתי, אני עכשיו עומד לתת למתנה הזאת, לזרוח מול המצלמה שלי.
ארי: אין שחקן כזה.
זוהר: אין שחקנים כמו פיטר סלרס.
ארי: שיעשה שלושת תפקידים כאלה, קומיקאי ברמה הזאת, תראה אני נגיד חושב שבארץ, אסי כהן הוא קומיקאי ברמות לא שפויות.
זוהר: אז מה צריך לעשות בשביל שנקבל שיתוף פעולה של ארי ואסי?
ארי: קודם כל שיוציאו אותי מהגטו של סרטי המלחמה. (צוחק) חוץ מזה שהוא יופיע בסרטים, הבן אדם כל פעם הוא לא נכנס, הוא לא נכנס, אין לי שלושת סרטים.
זוהר: ולא נראה לי שיש לך עניין לעשות את שאולי הסרט, יש לי תחושת בטן שזה פחות אתה.
ארי: לדעתי 'הפרלמנט' זה אולי הדבר הטלוויזיוני הכי מוצלח שעשו פה.
(נשמע קטע מתוך הפרלמנט: אתה עושה פיתה על הגז? כן, שורף לי פיתה על הגז. כמה זמן לא עשית פיתה על הגז? מאז שאמא מתה.)
זוהר: יושב מולי אדם שאחראי לכמה מהדברים שזכו לתואר הזה כבר, תקן אותי אם אני טועה 'בטיפול' זה גם אתה.
ארי: גם אני ובעיקר 'פרשת השבוע' שאני הכי גאה בה, בסדרה הזאת.
זוהר: כלומר, טלוויזיה הישראלית, יצא לך לשחק איתה, פה ושם.
ארי: בתור תסריטאי. שלח לי ילדים ששולחים לי פרקים של הפרלמנט, בכל סיטואציה.
זוהר: נגמר יום העבודה.
ארי: אני שם.
זוהר: אז בוא שנייה נדבר על ד"ר סטריינג'לאב, בעיקר כי קצת באתי ללכת מכות.
ארי: יאללה, בוא.
זוהר: תשמע, זאת כבר הפעם השנייה שאני רואה ד"ר סטריינג'לאב, וזו כבר הפעם השנייה שבה אני אומר, אבל מתי יתחילו להצחיק אותי? לא נראה לי שהבעיה היא בפיטר סלרס, לא נראה לי שהבעיה היא בשחקנים, כי יש שם עוד שחקנים נפלאים ונהדרים, כמו ג'ורג' סי סקוט.
ארי: ווהו.
זוהר: אבל מה מצחיק אותך בסטריינג'לאב?
ארי: האבסורד.
זוהר: האבסורד?
ארי: האבסורד, הטמטום, והדבר הזה שזה טיימלס, וכשאתה רואה את הגנרלים היום, גם היום, בסיטואציה הזו שבה אנחנו נמצאים, זה סרט טוב לראות אותו.
זוהר: ארי, לפני שעשית וואלס עם באשיר, אתה, ובאחד מהמקרים אתה ושותפך ליצירה, אורי סיוון, עשיתם שניים מהסרטים הכי מוזרים ותלושים בקולנוע הישראלי, 'קלרה הקדושה' ו-Made 'in Israel, האחד, דרמת מדע בדיוני ביזארית שמתרחשת בעיירת פיתוח שעומדת לעלות באש עם כל העולם, והשני, Made in Israel, קומדיית פשע על רוצחים שכירים שמנסים לחפש את הנאצי האחרון. אתה מתגעגע לסרטים האלה?
ארי: כן, בעיקר ל-Made in Israel.
זוהר: מה אפשר לעשות כדי לראות ממך עוד סרט הזייה?
ארי: אמור להיות לי אחד כזה.
זוהר: כן?
ארי: כן.
זוהר: מה אתה, מרשה לעצמך, לומר לנו עליו?
ארי: הכול. זה אדפטציה לספר 'המוות והפינגווין', של אנדרי קורקוב, שמתרחשת באוקראינה.
במקור זה קורה בנפילת הקומוניזם, באמצע שנות ה-90. סופר כושל של סיפורים קצרים, הבחורה שלו עוזבת אותו. יש רעב באוקראינה אחרי נפילת הקומוניזם. לא רעב, רעב, אבל עוני, ואין כסף להאכיל את החיות בגן החיות. הוא אוסף לעצמו פינגווין, והוא מקבל ג'וב בעיתון המקומי, לכתוב 'אחרי מוות', ארביטואריסט (הערת המתמללת: הספד) כזה, כמו הבחור הזה, אדרת, בעיתון הארץ. ולאט לאט הוא מבין שכל הדברים שהוא כותב, זה הזמנות של המאפיה, ומתחילה רשימת חיסולים.
פינגווין נהיה חלק מזה, בגלל שהוא מוזכר כאביזר קישוט בכל הלוויות, כי הוא לבוש כמו הרוצחים בשחור לבן, וזה משם מסתבך.
זוהר: אתה יודע, ארי, הסרט הבא שבחרת, הוא בסך הכל סרט האנימציה השני, עד עכשיו, שהגיע לפודקאסט שלנו.
ארי: בושה.
זוהר וארי: בושה, בושה, בושה.
זוהר: הראשון, אגב, היה אלאדין, בשביל הכיף.
ארי: אוקיי, הוא טוב, אלאדין.
זוהר: סרט נהדר.
ארי: אחד הטובים.
זוהר: באמת, סרט מהטובים. אתה כנראה היית בן 30 ומשהו כשהוא יצא, אני מאמין.
ארי: (צוחק בקול רם)
זוהר: בא לי להציק. תן לי להציג קצת.
ארי: אוקיי.
זוהר: אבל אני רוצה שתיקח אותי אתה לרגע, לפני שאני אדבר על הסרט הזה, שלא ננקוב בשמו עדיין, לרגע שבו החלטת שהסרט שלך ואלס עם באשיר, יהיה סרט אנימציה.
ארי: לפני שידעתי איזה סרט אני הולך לעשות, ידעתי שאני אעשה סרט אנימציה.
זוהר: אשכרה.
ארי: וחוץ מזה, באשיר הוא הכי מתאים לאנימציה, כי הוא עוסק בזיכרון, הוא עוסק במודע אל מול התת מודע, הוא עוסק בחלומות, הוא עוסק בסיוטים, הוא עוסק בכל כך הרבה רבדים של החיים, שמבחינתי הדרך היחידה לחבר אותם, לחבר אותם ולעבור מאחד על השני, היא לא יכלה לעבוד בלייב אקשן. זה היה חייב להיות בפורמט מצויר.
(נשמע תיפוף ומנגינה)
זוהר: "אי הכלבים" שביים ווס אנדרסון בשנת 2018. ארי, תנבח עלינו את זה, מה זה מבחינתך אי הכלבים?
ארי: בחרתי אותו כי אני לא מקנא, אני לא מקנא בבמאים, כי הגעתי הרבה יותר רחוק מהחלומות שלי. כשאני הייתי ילד לא חשבתי שאני אגיע לאן שהוא, גם באווירה בתוך הבית, הייתי כזה הכי כבשה שחורה, לא חשבתי שאני אהיה אזכה בגלובוס הזהב, ולא ידעתי מה זה, ואהיה מועמד לאוסקר אמריקאי, כן, זה דברים, מי דמיין?, אז באמת, ליבי, ליבי לפרגן לכל במאי, כי מבחינתי אני מסודר, כן?
מבחינת מה שעשיתי, אבל יש סרטים שאני רואה ואני אומר, כזה הייתי רוצה לעשות (צועק) שיתנו לי, לא את זה להיות חתום, תביאו לי את האמצעים, את הכסף, תנו לי להתפרע כמו הסרט הזה, ו'אי הכלבים 'הוא לגמרי אחד מהם.
זוהר: אנחנו בעתיד הקרוב, בעיר היפנית הבדיונית מגסאקי, ביפן, שם שפעת כלבים מסתורית מדביקה את כל כלבי העיר, הכלבים מוגלים לאי הזבל, חולים ומפויחים ללא חברם הטוב ביותר, האדם, עד שיום אחד, נער צעיר ממריא אל האי במטרה אחת בלבד, למצוא את הכלב שלו, ושם שלושה כלבים, בהובלת צ'יף, הכלב הקשוח מכולם, מחליטים לעזור לו.
זוהר: תגיד לי, ארי.
ארי: כן?
זוהר: מה עושה לך הסרט הזה?
ארי: תראה, באנה פרנק, לא יודע אם שמת לב, כל הרקעים של הפנימיים הם בסטופ מושן.
הם בנויים במיניאטורות בסטופ מושן, כולם, were created and filmed (הערת המתמללת: נוצרו וצולמו), על ידי הצוות שעשה את 'אי הכלבים' ואת 'פנטסטיק מיסטר פוקס 'בלונדון.
אני הגעתי שם לטסטים ראשונים ב-2014, זה היה בין שני הסרטים, אחד נעשה ב-2009, והשני וב-2016 התחיל להצטלם, וצילמתי איתם את, נגיד, סצינת הרדיו באנה פרנק והכל, והתאהבתי בדבר הזה של סטופ טוטאלית, אוקיי?
היו שם כבר את הכלבים שיש באי הכלבים, ואני חושב, יש שם craft (מלאכת יד) בדבר הזה, שהוא מעורר הערצה. כל בובה, כל בובה, הכל עבודת יד, אתה נכנס לאולפנים האלה, אתה רואה עשרות אנשים עובדים בעמידה, ימים שלמים, יש להם כיסאות, הם עובדים בעמידה מרוב התלהבות. בונים בובות, לכל בובה יש עשרות גריפים, אוקיי? ומצלמים שני קליקים על כל תזוזה, ומצלמים שנייה ביום. כל אנימטור מצלם שנייה ביום.
זוהר: אתה יודע, זה מה שמחרפן אותי באנימציה ספציפית, כשאני רואה את מה שאפשר לעשות איתה, כמו ב'וואלס עם באשיר' וכמו ב"אי הכלבים".
אפשר לעשות הכל באנימציה, ומצד שני זה עדיין פי אלף יותר קשה מלעשות את זה בלייב-אקשן.
ארי: זה לא פי אלף, זה פי מיליארד, פי מיליארד יותר קשה. ונגיד, באנה פרנק היו 162 אלף ציורים, שאתה מבין, נפרדים. עכשיו, תחשוב על "אי הכלבים", ראיתי אותו עוד פעם עכשיו, לכבוד המפגש הזה בהנאה הרבה, לדעתי, 80% מהפריימים שם, אם היית נותן לי, הייתי מגדיל אותם במדפסות, ותולה אותם אצלי בסטודיו. עד כדי כך הם יפים. יש שם יופי בלתי נתפס.
עכשיו, אני אספר לך דברים שאתה לא יודע, על ווס אנדרסון. ווס אנדרסון, קודם כל, אני חושב שבעקבות האנימציה, הוא כבר בקושי מסוגל לביים סרטי לייב, כי אנימציה זה השפה שהיא נולדה עבור אחד כזה. ווס אנדרסון בסרט הראשון, הוא הגיע פעם בחודשיים לסט.
שתבין, סט סטופ מושן קורה הכל בבניין אחד, יש 30 סטים בהכנה, הסטים הם כמו השולחן הזה שאתם יושבים עליו, ו-30 סטים שמצטלמים. זאת אומרת, 30 בפרפ (הערת המתמללת: preparation בהכנה) 30 מצטלמים. ההבדל זה אפילו לא חדרים, זה נגיד בד שחור כזה, שתוחם.
והסט עצמו יכול להיות שלושה מטר על שני מטר, הכל במיניאטוריות עם מצלמות בירוסקופ קטנטנות. הוא היה בא פעם בחודשיים, לוחש דברי זן לאנדי גנט שבנה את הבובות, ולטריסטן אוליבר שצילם, והולך הביתה.
ב'אי הכלבים' שצולם במשך 18 חודשים, הוא לא היה פעם אחת על הסט, הוא ישב בבית, מול מסך ענק, במסך הזה היו 60 מסכים קטנים, שהראו לו מה קורה (מגחך) מה קורה על הסט, כן?
והוא תקשר עם האנשים רק באימיילים. עכשיו, כמה אימיילים נגיד, קיבל המעצב? אתה תגיד לי.
זוהר: אני מהמר על 315.
ארי: 39 אלף אימיילים. 39 אלף אימיילים, הוא קיבל, זה רק המעצב. הצלם, להערכתי, קיבל כפול. הוא לא ראה אותם פעם אחת. יש שם עבודה, חוץ מזה שהסיפור פנטסטי, איך שהוא עובד, זה מרתק ומרגש. תראה מי מדבב את הסרטים, האלה: בריאן קרנסטון.
זוהר: אתה יודע, עליו רציתי לדבר, בגלל שהוא הדבר האהוב עליי בסרט. הוא! הוא הדבר האהוב עליי בסרט, יותר מהכל.
ארי: הכלב שלו או הקול שלו?
זוהר: הקול שלו, בגלל שאתה קולט איך מתוך הכלב הקטנטן הזה, יוצא קול של שחקן אופי מחוספס, שבאותה מידה היה יכול לעשות…
ארי: וסקרלט?
זוהר: שתהיה בריאה, הכל טוב, היא מקסימה, אבל באמת, זה משהו שחשוב להגיד, כמו שאמרת על רוי סנדרסון, לאיש הזה יש את קאסט השחקנים הכי מחורפן, שכל במאי יכול לבקש.
ארי: לא, לא מחורפן. אתה רואה איזה תצוגות משחק הם נותנים בתור כלבים?
זוהר: בתור כלבים, הייתי נותן לבריאן קרנסטון מועמדות לאוסקר באהבה.
ארי: וואו, ענק.
(נשמעת מנגינה)
זוהר: ועכשיו הגיע הזמן, הזמן קצר והמלאכה מרובה, להגיע לסרט השלישי בחמישייה של ארי. אנחנו עם בלייד ראנר, שביים רידלי סקוט בשנת 1982. ארי, מה זה בלייד ראנר בשבילך?
ארי: בלייד ראנר בשבילי הוא אחד משני סרטי המדע הכי גדולים שנעשו. אוקיי, זה סיפור של פיליפ קיי דיק, שאחרי זה כולם חושבים שסיפור של פיליפ קיי דיק, וזה יצליח וזה לא הצליח אף פעם, בעיקר לא לספילברג.
זוהר: (בלחישה) אני נורא אוהב את הסרט של ספילברג.
ארי: אוי נו, באמת, אי אפשר להיות פה במקום הזה.
זוהר: אפשר ואתה גם תיתן לנו.
ארי: אי אפשר להיות פה.
זוהר: אפשר להיות פה, ארי.
ארי: לקח רידלי סקוט בתקופה שלא היה כלום, 1981, כן? הוא ביים את הסרט הזה. כל מה שאתה רואה על המסך, אנשים יצרו את זה, אפרופו 'אי הכלבים', כן? אבל ב'אי הכלבים' עשו את זה ב-2018, פה עשו את זה ב-1980. צולם, 81'. זה משוגע. בתוך בניין העירייה של לוס אנג'לס. גם שם, הכל במיניאטורות. איזו אווירה משוגעת יש לסרט הזה. התסריט חכם, כמובן. בלייד ראנר גם בסיפור, גם במשחק, גם בדרך שהוא מתאהב בה, כן? ואתה לא יודע אם הוא יצליח להחזיק אותה או לא. אין. זה הסרט, זה הסרט הטוב.
זוהר: אנחנו בעתיד הלא רחוק, האנושות התפתחה, אולי קצת יותר מדי. בעולם שלנו יש כעת רפליקנטים, רובוטים שנראים, מרגישים ומתנהגים בדיוק כמו בני אנוש. וכדי לוודא שהם לא יקומו עלינו לכלותינו, חלקם מקבלים זמן מוגדר של 4 שנים לפני שהתקבעו לגמרי.
ארבעה מהם מחליטים בכל זאת לחפש את היוצר שלהם, ולדרוש ממנו עוד חיים, ולשם כך מגויס אחד שתפקידו הוא להיות בלייד ראנר, להתנקש ברובוטים האלה, ושמו הוא ריק דקארד.
על הדרך ריק בעצמו מתאהב ברפליקנטית, וגם שואל את עצמו, אני יודע שאני חושב, אבל האם זה אומר שאני קיים? עכשיו באמת כמו דיברנו כבר קצת על כמה שהסרט הזה סום וקסום ובשום ונפלא, יש שם רגל אחת שהיא פילוסופיה, ורגל אחרת שהיא ויזואליה. פילוסופיה אין לי כוח כל כך אליה.
ארי: למה?
זוהר: למה? בגלל שיש לי עוד דברים על סדר היום, ארי. באמת, 'האם אני אנושי, האם אני לא אנושי? האם הזיכרון שלי מגדיר את ההוויה שלי? האם הרגשות שלי מגדירים את ההוויה שלי?' סבבה, בסדר, אבל איזה סרט יפה, ריבונו של עולם.
ארי: וואו.
זוהר: איזה סרט יפה, באמת כמו שאמרת, כל שמיצ'יק בעולם העתידני שרידלי סקוטי התקין לנו, נראה כאילו הוא עוצב בקפידה.
ארי: אתה יודע, בוא ניתן לו גם קרדיט על אליין (הנוסע השמיני) הראשון, אה?
זוהר: אה, לא, אליין הראשון אני אוהב אותו הרבה יותר.
ארי: יצירת מופת בלתי נתפסת.
זוהר: הנוסע השמיני הרבה יותר טוב בעיניי בבלייד ראנר.
ארי: לא, לא נכון.
זוהר: אני מעדיף את סיגורני וויבר על פני הריסון פורד. הריסון פורד בתפקיד ראשי נהדר, וגם לא נראה לי שהוא אי פעם היה חתיך יותר משהוא היה בבלייד ראנר.
ארי: חתיך תמיד.
זוהר: עכשיו הוא נראה נהדר.
ארי: גם ב-2049, הוא זה בן 80 אני חושב.
זוהר: כן, עכשיו, באינדיאנה ג'ונס החמישי, האיש הזה חתיך יותר מרוב כוכבי הקולנוע בני ה-16. הוא גם איש נורא מצחיק דרך אגב.
זוהר: אני רוצה שנייה לדבר על אלמנט אחד ספציפי בסרט הזה, לא רק על הארט, לא רק על העיצוב האומנותי, אני רוצה לדבר על הצילום. אין סרטים מצולמים יפה כמו בלייד ראנר, לא באמת. אני רוצה לדבר שנייה על היחסים האלה, בין במאי לצלם. תספר לי, אתה על שוט אחד בקריירה שלך, עדיף כזה שהשתמשת בשבילו במצלמה, שוט אחד, שאחר כך בחדר העריכה הוא יותר טוב, באולם, ישבת ואמרת בוא הנה, הצליח לנו. לי ולאיציק הצליח.
ארי: אני אספר לך משהו יותר יפה מזה.
זוהר: תן.
ארי: אני אספר לך על שוט שלא הצליח.
זוהר: וואו.
ארי: כנס העתידנים זה מין נס, שאחרי ואלס עם באשיר, הרגשתי שנותנים לי מה שאני רוצה.
פתחו לי את כל הדלתות, שפכו עליי עשרה מיליון יורו לעשות סרט שאת התסריט שלו, אף אחד לא הבין, ספק אם אני הבנתי, שכתבתי בעצמי. כשאני חושב עכשיו על כמה זמן לקח לי מהיום שהתחלתי לכתוב אותו, עד היום שהייתי על הסט באמריקה, זה שנה וחצי, כולל לגייס את כל הכסף.
כל גחמה, אתה יודע, פולג'י, אמרתי שהוא בא להצטלם הסרט, הוא אמר לי, תקשיב, הייתי ב-LS, היכן שנתן לי את התסריט של כנס העתידנים, עליתי למטוס לניו יורק, קראתי אותו, כל הטיסה, נחתתי, התקשרתי, ואמרתי לו, קיבלתי את התסריט הזה של ארי פולמן, לא הבנתי מילה אחת ממה שכתוב שם, תמצא לי תפקיד בסרט, לא אכפת לי, מצוייר, לייב, זה היה מה שהרגשתי מכל הסביבה.
כשאנחנו הגענו לצלם, לא יודע אם אתה זוכר את הסרט, יש סצנה שבה הם מתפכחים, חוזרים מהאנימציה ללייב, אוקיי? בסוף.
זוהר: אני זוכר את זה, לא הבנתי כלום, אבל אני זוכר את זה.
ארי: יש סצנה שיוצאת מתוך הזיה של הסמים, והיא חוזרת לחיים, והעולם הוא…
זוהר: עצוב מאוד.
ארי: שאול תחתיות עשוי מזעזע. והביאו לי מאות ניצבים, בעיר קלן, בגרמניה. מאות, באיזה אתר תת-קרקעי, וצוות מפריז שעבד על מכשיר שנקרא פוטד, שזה אומר, אתה מצלם את הניצבים, המצלמה, אתה לא נוגע בה, היא עושה את הפאן על כולם, מעבירים את השורות הראשונות אחורה, היא עושה עוד פאן, אחורה, עוד פאן, ואז המאות האלה נראים אלפים רבים, אוקיי? זה יום יקר ברמות שאתה לא יכול לדמיין אותו. אי אפשר לדמיין. גם הצוותים שהגיעו, גם הציוד, גם המאות ניצבים, גם הלוקיישן, להאיר אותם. קור בלתי נתפס, לחמם, זה פברואר בגרמניה, זה היה צריך לחמם אתר. אני בא לסט, אני מסתכל על השוט, והוא כל כך מכוער, כל כך מכוער, ואני יודע שהוא לעולם, לעולם לא יעשה דרכו לסרט. עכשיו, מאוחר מדי. מה אני אעשה? אני אגיד להם, חבר'ה, סתם, פוס, כולם הביתה, עבדתי עליכם, בכלל אני לא צריך את השוט הזה, יאללה, מבטלים את היום. עשינו את היום הזה, מבחינתי, בידיעה ברורה, שזה לא ייכנס. זה לא ייכנס. אני חושב ששרפתי שם כסף, יותר כסף ממה שעלה 'מייד אין ישראל', בטוח.
זוהר: קלרה הקדושה, כפול שלוש.
ארי: נשרף ביום הזה, מתחת לאדמה… וכן. אז הנה, שוט.
זוהר: אם כבר דיברנו על כנס העתידנים, יש אישה אחת שאני חייב לשאול אותך שאלה עליה.
ארי: כן.
זוהר: אתה תפסת את השחקנית רובין רייט, בעצם בשלב שבו הקריירה שלה התחילה מחדש, קצת לפני שהיא הגיעה לבית הקלפים.
(נשמע קטע באנגלית מתוך הסרט)
זוהר: עד אז כולנו זכרנו אותה בשני תפקידים, זכרנו אותה…
ארי: שני ופרינסס בריידס.
זוהר: זכרנו אותה כנסיכה הקסומה בבחירה של גורי אלפי בפרק השלישי שלנו. ובתפקיד ג'ני, אהובתו של פורסט גאמפ, סרט שעוד לא הופיע.
(נשמע קטע מסרט)
ארי: קודם כל, מי שהייתה אמורה לעשות את התפקיד, היא קייט בלאנשט. הייתה אמורה לעשות את התפקיד. דוד כבר אייר אותה, הכל היה מוכן. אני הייתי בקשר איתה. לדעתי אפילו לא הייתה מודעת להבדלי השעות, הייתה מתקשרת אלינו הביתה מאוסטרליה, בשעות מופרעות. הכל היה סגור כי הסוכנת שלי, בשיר בעלי הייתה סוכנת שלה. אז הם השיגו לי אז מה שרציתי, למרות שהם חשבו שזה טעות איומה שאני אעשה את הסרט הזה, מבחינה כלכלית ומסחרית, הם צדקו כמובן.
ואני הגעתי ל-LA, עם אשתי, לעונת הפרסים שם, והיינו באיזה אירוע, ורובין רייט הייתה עם שון פן באירוע הזה.
זוהר: (לוחש) מסכנה.
ארי: זה, היו ימי הדמדומים שלהם. הוא היה לודד (הערת המתמללת: שיכור)בלי לרדת לפרטים.
זוהר: חבל מאוד.
ארי: והיא ישבה בצד, כל האירוע הייתה יפה, למות, ועצובה בעיקר. ואני הסתכלתי רק עליה, ואמרתי לעצמי, מה קייט בלאנשט? זו, זו האישה של הסרט. קייט בלאנשט היא…
זוהר: למה? מי זאת קייט בלאנשט?
ארי: היא אלוהים, היא כבר עם אוסקר, ועוד אחד בדרך, והיא כאילו הטופ. אין דבר יותר טוב. והסרט מספר על כוכבת לשעבר, שמשחקת את עצמה, שהייתה הבטחה לא נורמלית. שום דבר לא התממש. ויושבת הבחורה הזאת מולי, והיא הכי יפה בעולם גם, וזה יהיה מדהים, והיא צריכה לעשות את זה.
זוהר: רגע, אז אתה רוצה להגיד לי שאת קייט בלאנשט, אתה קיבלת, אתה ויתרת על קייט בלאנשט.
ארי: אז, אני אספר לך עכשיו, זה סקופ.
ארי: אני כותב לדוד, זה כבר בוקר בישראל, אומר לו, תעשה לי איור שלה. אני מתאר לו את הסיטואציה, אנחנו מתכתבים. והוא שולח לי איזה איור שלה, ואני הולך אליה, ואני עושה לה פיץ' שם, זה כבר לפנות בוקר, במלון הזה. מסביר לה, והיא אומרת לי את המשפט המדהים, (תרגום מאנגלית על ידי המתמללת) "תראה, ראיתי את הסרט שלך, ואני אלך איתך לאן שתקח אותי, אבל אם אתה חושב לגייס פרוטה אחת באמצעות השם שלי בעיר הזאת, זה לא יקרה." כאילו, היא הייתה בתחתיות, ולא תגייס על השם שלה כסף.
אמרתי לה, אל תדאגי, אנחנו נביא מאירופה את הכסף. התקשרתי עם הסוכנת שלי, היא אמרה לי, תגיד לי, "באיזה עולם אתה… לא עושים פה כזה דבר. סגרנו לך את השחקנית הכי טובה בעולם. זה לא עכשיו, וגם מה… מאיפה הבאת את הרעיון הזה בכלל?" אמרתי לה, התאהבתי מה… זה מה שצריך להיות. לא יכול להיות שום דבר אחר עכשיו. והם יצרו איזה מצב, הם דיברו עם השנייה, הם יצרו איזה מצב פיקטיבי, שהתאריכים שאני עומד לצלם, הם בדיוק באיזה סרט גדול, אז צריך לוותר עליה, אין ברירה, כן?
זוהר: למרבה הצער אתה תאלץ לוותר על קייט בלאנשט.
ארי: לא, הם אמרו לה, הוא מצלם בדיוק כשאת עושה לא יודע איזה סרט, העיפו אותי, כמובן, גם מהסוכנות, לא התאוששתי עד היום, ועשיתי את זה עם רובין.
עכשיו, רובין באמת הייתה… היא הייתה בתקופה לא טובה, וזה לא היה קל גם מבחינת הצילומים והכל. לקח זמן, צילמנו ב-2011, ינואר, והיינו ב-13 בקאן בינתיים עלו שתי העונות של בית הקלפים.
זוהר: שבהם היא גילמה את אשת הפוליטיקאי, האימתנית, והיא נסקה לשמיים וזכתה בגלובוס הזהב, והיא די זנחה אותי עם הסרט. בהפצה שלו, היא פשוט נעלמה לי, היא לא הזדהתה עם הסרט יותר, היא לא הייתה יכולה לקבל את הדמות שלה בתוך הסרט, לדעתי. וזהו, היא לא ייחצנה את הסרט בכלל.
זוהר: אתה יודע שאחת התמונות הכי יפות בעולם, מאיזשהו סט של סרט בעיניי, צולמה על הסט של כנס העתידנים, בסצנה הכי תובענית רגשית בסרט, כשדמותה של רובין נסרקת לשימוש עתידי על ידי המפיקים, ואתה יושב לצידה ומניח לה יד על העורף. איך תומכים בשחקנית, תגיד לי. דין יבגניה כדין רובין.
ארי: שמע, אני כזה, אני חושב, תראה, רובין היא צעירה ממני בארבע שנים, סך הכל, והיא קראה לי מהיום הראשון 'דדי' על הסט, אתה מבין? אני נכנס להפקות, אני נהיה ישר האבא של כולם, גם בגיל 30 הייתי כזה, ב'קלרה הקדושה.'
זוהר: טוב, ב'קלרה הקדושה.' הם היו צריכים אבא.
ארי: לא רק לילדים, גם למנאש ולזה, אני, זה הפוזיציה שאני נותן על הסט.
זוהר: אני רוצה לדמיין את אורלי זילברשץ קוראת לך אבא.
ארי: אורלי זילברשץ לא קראה לי אבא, יש לי עליה סיפורים מאוד מצחיקים.
זוהר: אבל לצערי אין לנו את הזמן, אבל… אם תרצה להרים לי, אם אתה תרצה לענות לי לטלפון אחרי ההקלטה הזאת, ארי, אני אשמח מאוד לשמוע כל מה ש…
ארי: לא, זה סיפור שאי אפשר לספר אותו ברדיו.
זוהר: נו, אז בטלפון אני מקווה שתספר.
ארי: אין דרך.
זוהר: הסרט הבא, ברטון פינק, שביימו ג'ואל ואיתן כהן בשנת 1991.
ארי: זוכה קאן.
זוהר: זוכה קאן, זוכה פרס דקל הזהב, הבמאי הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר לג'ון טורטורו. תן בראש, ארי, מה זה ברטון פינק בשבילך?
ארי: ברטון פינק, זו יצירת מופת גאונית, שמאגדת בתוכה את כל יחסי אהבה, שנאה, המופרעות, ה-OCD של כותב באשר הוא. זה המחקר שלי, כתיבה, אני מרגיש. זה הדבר שאני הכי חוקר בתוך התחום הזה של קולנוע. ומה שטורטורו עובר שם, מהמעבר הזה בין מחזאי תיאטרון כזה מצליח, שמגיע להוליווד לכתוב סרטי רסטלינג הכי מפגרים בעולם, והמשבר שהוא חווה והדרכים שהוא מנסה לצאת, ואנשים שהוא פוגש, והריאליזם הפנטסטי הזה במפגשים עם ג'ון גודמן, בין מציאות לדמיון, זה בעיניי הסרט הכי מבריק שהם עשו, הם עשו כל כך הרבה סרטים מבריקים.
זוהר: כמו שהבנו, זהו סיפורו של ברטון, מחזאי מתחיל, שכמעט מגיע לליגה של הגדולים, עד שהוליווד באה אליו עם הצעה שאי אפשר לסרב לה.
ארי: נכון.
זוהר: הוא לוקח אותה כמו פראייר, מגיע למלון מגעיל, מפוייח ומפחיד מאוד בלוס אנג'לס, במטרה אחת, לכתוב סרט. אבל מה? הוא לא מצליח, הוא מעדיף ללכת מכות עם יתושים בחדר.
ארי: סרט רסלינג, כן?
ארי: בי מובי, סי מובי.
זוהר: סי מובי, והוא מעדיף פשוט להתערבב בתעלומות, רצח, אלימות, חלילה רק לא לכתוב מילה אחת בתסריט שלו.
ארי: ברטון פינק, אני אומר לך, כל מי שישב, מול… לי יש אובססיות על כתיבה. הכל. בדרך שאני כותב, ואני כותב טריטמנטים רק במכונות כתיבה, ואז אני אהיה אספן של מכונות כתיבה, כן? כל שגעת של הכתיבה, ואז אני עובר למחשב, ואז לעפרונות, אני מבין את זה. אני ראיתי את טורטורו שמה, אני מבין אותו. הבנתי אותו. זה הרבה יותר עמוק מאשר סתם סרט פנטסטי, שמשוחק מדהים ומצולם באופן בלתי רגיל, והמלון הזה.
זוהר: אז תיקח אותי לרגע הזה, שבו יושב ארי פולמן, אחרי זכייה בגלובוס הזהב, וטייטלים מפה ועד טימבוקטו, שיושב מול דף ריק. הוא אומר, אני צריך עכשיו לכתוב, והוא לא מצליח.
ארי: זה לא הבעיה שלי, אף פעם.
זוהר: מה הבעיה שלך?
ארי: רעיונות. אני טורבינה של רעיונות. אין לי בעיה של רעיונות. הבעיה היא ההתמדה. הכתיבה, בסוף, זה מלאכה. אין בזה שום השראה. זה מלאכה. זה לשבת מול מחשב ולדמיין, אוקיי?
זוהר: כלומר, מוזה זה חרטא.
ארי: מוזה זה חרטא גוזה, בגלל זה הפסקתי ללמד. כי התלמידים היו באים ואומרים, לא יצא לי, לא חטפתי, אז עזוב את זה. אין. זה לשבת, בסוף, ולייצר את הדבר. כל הזמן. אין השראה. אין.
זוהר: אתה יודע, האחים כהן, בעיניי, הסיבה שהם הגדולים מכולם, זה פשוט בגלל שהם אומני הפרטים הקטנים. יש סצנה אחת כל כך ארוכה ויפה בברטון פינק, שבה הוא רק מנסה להחזיר את הטפט המתקלף למקום.
ארי: נכון, הדבק.
זוהר: אתה זוכר את הטיפה הבודדה של הדבק, שמתגלגלת לה במורד הקיר.
ארי: זה אחד הזיכרונות שתמיד יהיו לך.
זוהר: בגלל שהם יודעים איך לתת כבוד לפרטים קטנים.
ארי: וגם את האקורדים של הפסנתר, כל פעם שהוא הולך במסדרון, אני זוכר. זה כל פעם שגודמן מופיע.
זוהר: כשג'ון גודמן סוחב גופה של אישה שבטעות נחבטת בקיר, אגב, זה מצחיק, לא הפאנצ'ים הדלוחים של קובריק בד"ר סטריינג'לאב, זה קומדיה. גופה שדופקת.
ארי: הנוזלים שיורדים לו מהאוזניים, לג'ון גודמן כל הזמן.
זוהר: ג'ון גודמן נותן בסרט הזה תפקיד מפואר של מי שבהתחלה.
ארי: הוא נותן גם בלואין דיוויס תפקיד גדול.
זוהר: ובביג לבובסקי מה, הוא כבד קצוץ? רק למרבה הצער אוסקר אין שם למרות שמגיע. תשמעו, אני לא פה כדי לשפוט לכל חמישיה שקיבלנו עד עכשיו, יש את היתרונות והחסרונות שלה, וארי הביא חמישיה למופת עם כמה מהסרטים הכי טובים אי פעם. באמת, תודה שבאת.
אבל העניין הוא שאני את הסרטים לפודקאסט נורא אוהב לראות בסיטואציה מסוימת, שזה בסוף יום העבודה, עם תה ועוגיות. ואת הסרט הבא אנחנו לא יכולים לראות. עם תה ועוגיות.
(נשמעת מנגינה מהסרט)
אנחנו עם 'צא וראה' של אלם קלימוב בשנת 1985.
זוהר: ארי, מה זה 'צא וראה' בשבילך?
ארי: 'צא וראה' זה יצירה בלתי נתפסת, אני חושב, מבחינת מה שהקולנוע, איך הוא משפיע עליך, בחוויה של כמה? שעתיים וארבעים? משהו כזה? שעתיים ועשרים. איך אתה נכנס ואיך אתה יוצא מהאולם? בכל אספקט, אתה… הוא גם תופס.
אני חושב נגיד על מלחמה באופן עקרוני, שמי שהיה בה פעם אחת, אני לא מצליח להבין נגיד, איך הוא חוזר לשמה עם אנשים אחרים. איך הוא שולח את הילדים שלו. איך הוא… זה דבר כל כך חסר היגיון. זה מופרע בכל כך הרבה רבדים, כן? ואני לא חושב שיש איזשהו סרט שהצליח להביא את זה כמו הדבר הזה. שום דבר.
זוהר: זהירות טריגר, ואם אתם רוצים קצת נחת, בבקשה תעצרו את הפרק פה ותמשיכו הלאה ביום שלכם. המקום הוא בלרוס, השנה היא שנת 1943, הנאצים בכל פינה ואנחנו עם פלוריה.
נער בן 15 עם אמא חרדתית ושתי אחיות חמודות, שהולך ועושה את הדבר ההגיוני ומתגייס לפרטיזנים הסובייטים, כי כך צריך.
ארי: זה גיל 14, נגיד.
זוהר: אז זה דווקא בסדר?
ארי: 13-14.
זוהר: ואנחנו רואים איך ילד תמים וחמוד הופך לנגד עינינו לגבר תשוש ומוכה טראומה, ועד סוף הסרט צריכים להבין רק דבר אחד, האם הגבר הזה יכול גם להישאר בן אדם.
ארי: הוא מזדקן גם מול המסך. הרי בסוף הוא גומר בן 100. אפילו שזה מכסה תקופה של כמה חודשים.
זוהר: ובלי טיפת איפור אחד.
ארי: בלי טיפה איפור.
זוהר: בכנות, ארי, אני רואה את הסרט הזה ומכבד את כל מה שגדול בו, אני לא חולק על פסיק ממה שאמרת. זה באמת אולי הסרט היחיד שהצליח להבין באמת מלחמה. למרות שהייתה…
ארי: אבל יש שם גם סצנות, תקשיב. יש סצנה שהוא עם גלשה.
זוהר: אה, יפהפהיה.
ארי: ביער, וההפצצה והביצה. שהוא צועק, (בקול רם) "גלשה!" אתה זוכר את זה? לפני שהם חוזרים לכפר לראות מה היה בכפר.
(נשמע קטע מהסרט)
ארי: זה סצנות משוגעות שנמשכות רבע שעה, 20 דקות כל סצנה, שני אנשים בתוך יער, כמעט בלי מילים. אתה… עכשיו, אני ראיתי ראיון עם קלימוב לפני שהוא מת. לא הבנתי, לא הבנתי איך הם עשו את זה. ושאלו אותו, אתה יודע, גם הם רוסים, הם מופרעים, כן?
אז הוא אמר, נגיד, "הכל הם עשו". שפלורה מתחבא מאחורי פרה ויורים עליו נותבים כמו משוגעים, הוא שכב מאחורי פרה בשדה, וההפקה ירתה עליו כדורים חיים.
זוהר: כי למה לא? כשאפשר שכן.
ארי: לא, כי זה צריך להיות אותנטי. ושאלו אותו איך הוא עמד בזה, אז הוא אמר, "מה זאת אומרת? אנחנו הפנטנו אותו".
זוהר: אה.
ארי: הפנטנו, כל הסרט הוא היה מהופנט. והנה, תסתכלו עליו עכשיו, זה היה שנת 2000, אז נגיד הפלורה זה היה בן 30 ומשהו, מתקרב לגיל 40. הוא סבבה, הוא משחק בסרטים. אז שאלו אותו, ומה עם הבחורה? מה עם גלשה? הוא אומר (צוחק…) "אצלה היפנוזה קצת פחות עבדה".
זוהר: הטריק הזה לא עבד.
ארי: זה לא כל כך עבד. אז אומרים לו, "אז איפה היא?" הוא אומר, "זהו, זה לא כל כך עבד, אנחנו לא יודעים מה קרה לה". אחרי הצילומים.
זוהר: אני לא יכולתי לשאת את הסרט הזה עכשיו, אני בגלל זה, בגלל שהבנתי כמה הסרט הזה…
ארי: זה לא לצפיה עכשיו.
זוהר: זה לא לצפיה עכשיו.
זוהר: זה לא לעכשיו. זה לא לעכשיו, כי יש שם…
ארי: אבל יש שם קולנוע ענק.
זוהר: יש שם קולנוע ענק, שהוא כל כולו זוועת הזוועות.
ארי: ענק. ענק, קולנוע ענק. אין מה לעשות. אתה אומר, מה אני הולך לעבור, כשאני הולך לסרט קולנוע, כן? מה אני הולך לעבור? אז אתה רוצה חוויה מטלטלת? אם אתה רוצה לקבל מכת חשמל, שמשנה חיים, או משנה לך תודעה, או מסבירה לך משהו, לא מצאתי סרט שהשפיע עלי כל כך עמוק כמו הסרט הזה, אתה יודע, זה ה-שיא של הקולנוע, אם הוא מצליח ככה להוציא אותך ממימד של הזמן, ולהכניס אותך ערפול חושים טוטאלי, ולהוציא אותך אולי בן אדם אחר, שנותן לך תובנות אחרות. כמה סרטים יכולים לעשות את זה?
זוהר: ארי, אני רוצה לקחת אותך עכשיו, לפני סיום, לסרט אחד שלך, "Made in Israel", שבו הגיבורים מחפשים את הנאצי האחרון. בסצנת ה-שיא, הגיבור שלנו, לא אחר ממנה שנוי, החצוצרן זנזורי, עומד מול הנאצי האחרון אי פעם, והוא מוכה, ומובס, ולא חמוש. וזנזורי עם אקדח וכדור, והוא לא יורה. ועכשיו אני רוצה שנדמיין סרט אחר. אני רוצה שנדמיין סרט שבו הגיבור שלנו, יהיה מי שיהיה, אולי חירניק מוכה טראומה, ואולי חצוצרן מצחיק, עומד מול החמאסניק האחרון. והוא עירום, ועזוב, וחלש, ויש לו כדור בקנה. יורה או לא יורה?
ארי: תשמע, אגב, יורה או לא יורה, יש פה איזה סיפור פנטסטי. תראה, כשעבדנו על "Made in Israel", עשינו אודישנים לכל השחקנים שם מעל גיל 70 ומשהו, בחרנו את יורגן אולץ, שבאופן מפתיע, או לא מפתיע בכלל, היה, נראה כמו דמיאניוק, אחרי משפט דמיאניוק שהיה פה, והוא הגיע לארץ לחזרות.
עכשיו, כשאני הייתי בחזרות, הכל עבד פיקס, ואז הגיע הדמות הזאת, שנראה ממש, וואחד נאצי, כן? לא מסרט של נאצים, מהחיים ממש.
ואנחנו יושבים אצלי בבית, עושים חזרות עם אקדח פלסטיק והכל, ודברים מתחילים להשתנות.
עכשיו, הוא לא מבין מילה באנגלית, בעברית, יש לו מתורגמן שהשגרירות שולחת לנו, שגרירות גרמניה, ופתאום דרור קרן אומר, למה שאני אתן לו לאכול? למה שאני אתן לו לאכול? לא רוצה לתת לו לאכול. אני אומר לו, דרור, זה סרט, זה סרט, הם צריכים להביא אותו חי להר כדי לקבל את הפרס, את הכסף.
"לא, אבל אני לא רוצה לתת לו לאכול, תשנה את התסריט." זה שחקן, והמתורגמן אומר לו, הם לא רוצים לתת לך לאכול.
הוא אומר, למה לא? אבל למה לא לתת לי לאכול?
כתוב בתסריט לתת לו לאכול.
בסוף, מנשה עומד עם האקדח פלסטיק ואומר, אתה יודע מה, ארי?
אני הורג אותו. אין מצב שאני… עכשיו אני הורג אותו. הוא אומר, הוא הורג אותך, הוא הורג, למה שיהרגו אותי? הוא הורג אותו.
הוא אומר, למה אתה עושה כזה?
אני שחקן, אני מרגיש דברים, אני צריך להרוג אותו.
התחילה להתבלבל להם כל התודעה בין העובדה שהבחור הזה, חביבצ'יק מאיזה תיאטרון בברלין, הוא שחקן. ובלילה לפני הצילומים, ששון גבאי מתקשר אליי. ואומר לי, תקשיב, חשבתי על זה הרבה, לא בטוח שאני בא מחר. אמרתי לו, מה? מחר הצילומים?
הוא אומר לי, תראה, אתם אנשים צעירים, אתה בן אדם כזה, מהפרינג', עצמאי, עושה כל מיני דברים. אני לא יכול לשחק עם נאצי בסרט, לא יקחו אותי בבית ליסין, יפטרו אותי.
תגיד, ששון, איזה נאצי?
איזה נאצי?
בוא נעשה חישוב, הוא בן 70 ולא יודע כמה היה, 2 אז?
כן?
אז כמה הוא היה במלחמה?
הוא אומר לי, 12.
אוקיי, הוא אומר, אז הוא היה בהיטלר יוגנד?
אמרתי לו, ואם הוא היה?
עכשיו, הרעיון שם, שמנשה עומד מולו, זה לא כל אחד יכול דפוק כדור בבן אדם אחר.
גם אם הוא החמאסניק האחרון, וגם אם הוא הנאצי האחרון, אני עברתי מלחמה שלמה, ואני יודע בוודאות שלא הרגתי אף בן אדם. כי קיבלתי החלטה כזאת. וקראתי על זה ב"הארץ" לא מזמן כתבה, בצבא האמריקאי, הם תחקרו, והם גילו ש-85% מחיילים שהחליטו שהם לא הורגים, הם לא פוצעים, הם עמדו בזה. אלא אם כן, הם עמדו ביחס של אחד מול אחד, סכנת חיים, או אני לא יודע מה.
אז, אתה יודע, התפיסה הזאתי, ועל זה גם הסרט, לא סתם הוא לא יורה בו סוף, שכל אחד, שמה זה בשביל כסף, ואלי זנזורי, בכלל, חצוצרן, הם שכרו אותו, הוא נקלע לזה, זה לא אמור היה להיות שלו, והוא חשב באיזשהו שלב שהוא יכול להתעשר ככה.
אתה לא יודע אם כשתעמוד מול גדול אויביך, או אפילו הוא פגע במישהו מאוד קרוב לך, אם יהיה לך את הכוחות ללחוץ על ההדק. ואני חושב שזה מאוד תלוי הבן אדם.
זוהר: ואם זה תלוי בזה שיחזרו עכשיו שלושה חטופים?
ארי: זה דיון אחר. זה דיון אחר. בנקודת הזמן הזאת שזה מוקלט, אני ממש לא מאמין לאג'נדה שהולכת ומתפוררת, שככל שאנחנו הורגים יותר, הזמן שיחזרו הביתה מתקצר. בינתיים מוכח אחרת, דרך אגב. בינתיים מוכח אחרת, בתור בן אדם שעשה את התשדירים עם משפחות החטופים מתחילת המלחמה. אני חושב שכל יום שאנחנו מנהלים חיים נורמליים, או חושבים שאנחנו מנהלים חיים נורמליים, ויש שם 133 אנשים, הוא עוד יום באסקלציה המוסרית האיומה של כל המקום הזה.
כי אין לי אלא לצטט את תמיר פרדו, שהיה ראש המוסד, מי אני, סרטים מצויירים, כן? ראש המוסד, שאמר אם יהיו לנו 133 רון ארדים, במדינה הזאת, שלא יחזרו, באמת אפשר לסגור את הבסטה ולזרוק את המפתחות לים. זה נגמר. זה נגמר.
אתה ואני לא יודעים אם עשו את המקסימום באמת, בשביל להחזיר את האנשים אליו.ועוד יצאו אנשים ודבררו את מה שקורה שם, ועוד לא נוצר המהלך כדי להחזיר אותם.זה בעיניי, זה מעוות.
הסיטואציה היא מעוותת.
זוהר: ארי פולמן, תודה רבה לך.
ארי: תודה לכם.
זוהר: האזנתם לבלוקבסטר, תודה רבה לעורכת שלנו, דניאל מאורר, למפיקה נועה טייב, בלוקבסטר זמין באתר כאן ובכל ישומני ההסכתים.
נתראה בשבוע הבא, ועד אז תשמרו על עצמכם.
תודה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments