לכבוד סרטה החדש "הפילגש", אניה בוקשטיין באה עם חמשת הסרטים האהובים עליה, כולם על טהרת שנות התשעים: "שכחו אותי בבית", הסרט הראשון שראתה בקולנוע; "אמריקן ביוטי", שנכנס לה ללב וגם לראש; "לאון", סרט שקשה שלא להתאהב בו ובלתי אפשרי לראות את כל מה שעקום בו; "תלמה ולואיז", ששלח שתי נשים מעבר לצוק ועשה איתן היסטוריה, ו"מגנוליה": סרט גדול מהחיים על ייאוש, גאולה, והמון צפרדעים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/03/2024.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "בלוקבסטר" עם זוהר אורבך.
זוהר: שלום וברוכים הבאים לבלוקבסטר. שמי זוהר אורבך, קולנוע זה הדבר היחיד שאני מבין בו, ומולי, השחקנית היחידה בעולם שהופיעה גם ב"משחקי הכס" וגם ב"שיר שלנו".
[אניה צוחקת]
בנוסף, היא ככל הנראה היחידה שעבדה עם עופר ניסים וגם גילמה את התפקיד הנשי ב"צלילי המוזיקה", וכל זה אחרי שבסרט הראשון שלה היא כיכבה כבר בגיל 13, לפני… סליחה על זה, אניה, 30 שנה?
אניה: אפילו לפני 13, נתקן את הטעות הראשונה.
זוהר: אני מתנצל, אני מתנצל נורא.
אניה: וגם לחשוף את גילי, ככה…
זוהר: זה…
אניה: על תחילת הפודקאסט, זוהר.
זוהר: בשנים שעברו היא גילמה חרדית שנמשכת לנשים, מתנחלת שנמשכת לרן דנקר [אניה צוחקת] פרקליטה, טניסאית, ועכשיו, 30 שנה אחרי הסרט הראשון שלה, עלה לאקרנים סרטה החדש "הפילגש", שם היא מגלמת אלמנה. אניה, ספרי לנו קצת על "הפילגש".
אניה: וואו, קודם כל, תודה על ההקדמה הזאת. עופר ניסים ו"השיר שלנו" עם "משחקי הכס", באמת סלט מעניין.
זוהר: ו"צלילי המוזיקה" באמצע.
אניה: ו"צלילי המוזיקה", מקסים. "הפילגש", סרט ביכורים של מעיין ריף הנפלאה, שאותה פגשתי בכלל לפני שמונה שנים, כשהיא הייתה בוגרת אוניברסיטת תל אביב בחוג לקולנוע, והיא שלחה לי את תסריט מאוד מאוד מאוד יפה לסרט הגמר שלה, ועשינו אותו ביחד, סרט שנקרא "על מרתה לעוף". סרט שלדעתי הגיע עד לפסטיבל קאן. והיה לנו חיבור, לי ולמעיין. שבע שנים אחרי זה, שמונה שנים, היא בעצם חזרה עם הפיצ'ר שלה, שמספר על אלה, מלבישה בתיאטרון, שמנהלת רומן עם המחזאי, ומתעוררת לבוקר לידיעה שהוא מת, ואף אחד לא עדכן אותה ולא הודיע לה.
זוהר: והיא מוצאת לנכון לפקוד את השבעה מדי יום.
אניה: נכון.
זוהר: בפרצוף של האלמנה.
אניה: נכון מאוד, נכון מאוד. בפרצוף שלי, של נטשה, האלמנה, ויש לנו פה בעצם שתי נשים מאוד מאוד שונות, כשבעצם כל אחת באבל שלה, והמפגש ביניהן זה לב הסרט, אני חושבת.
זוהר: תגידי, מה במאי או במאית צריכים לעשות כדי שתסמכי עליהם?
אניה: וואו, שאלה טובה. הם צריכים להיות ממש טובים במה שהם עושים.
זוהר: זה הכל? מקצועיות?
אניה: תראה, אני באופן כללי מאמינה במקצועיות. מקצועיות זה הדבר הראשון שקונה אותי. אני, ברור שאני אשמח שיהיה חיבור, ויהיה חיבור אנושי, ובסופו של דבר זה בדרך כלל מה שקורה. אבל אני תמיד אעדיף את המקצועיות, את הכישרון, כי אני חושבת שעם הנחמדות קשה להחזיק יצירה טובה. אז כששניהם קורים ביחד ונהיה גם בונד אמיתי, גם חיבור וגם הכישרון, וזה לא קרה לי הרבה לצערי. לא…
זוהר: לא קרה לך הרבה?
אניה: לא.
זוהר: שיש… ועם מעיין זה קרה לך, עם מעיין ריף זה קרה לך.
אניה: תראה, אני מנסה למצוא בכל אחת ואחד מהאנשים שאני בוחרת, בסופו של דבר, לעבוד איתם, אני מוצאת משהו טוב, כן? אבל לצערי, ככה, הבן אדם שבא וממש נותן לי השראה והופך אותי ומשנה אותי ו…זה כבר לא קרה לי הרבה זמן.
זוהר: ועם מעיין זה קרה.
אניה: מעיין פשוט הייתה… מאוד אהבתי את הדמות שהיא כתבה, נורא נורא אהבתי את נטשה.
זוהר: אז אני רוצה לשאול אותך על נטשה, על אותה אלמנה יפהפייה. אני רוצה לשאול אותך, מהרגע הראשון בסרט, כשהיא פוגשת לראשונה את דאנה איבגי, את הפילגש, היא נותנת לה פרצוף שגורם לצופה לשאול - יש מצב שהיא יודעת מה בעלה עשה כל השנים האלה?
אניה: [מהמהמת בהסכמה] יופי.
זוהר: אני רוצה לשאול אותך, אניה, ושגם תתני לנו את הספוילר הזה בבקשה, בשביל אלה שגם יאזינו וגם יראו את הסרט אחר כך, הם ירוויחו את הספוילר הזה, אני חושב. את גילמת אותה כמי שיודעת? את גילמת אותה כמי שלא יודעת כלום? איך את גילמת אותה?
אניה: אני החלטתי שבא לי שתשאל בדיוק את השאלות האלה.
זוהר: מהמם, אבל אני רוצה לשאול אותך עכשיו מה… אני רוצה עכשיו, בגלל שזכיתי הרי…
אניה: מה אני החלטתי? אני החלטתי שהיא חושדת. היא לא יודעת שזאת היא. היא יודעת שיש.
זוהר: היא יודעת שיש?
אניה: היא יודעת שהיו, בטח. תראה, זה בן אדם שהיא חיה איתו. נטשה זו דמות, היא פרפקציוניסטית, היא… She's bigger than life, היא צ'לנית בינלאומית. ויש שם…
זוהר: ודיר באלק, אתה נוגע לה בשמלת שאנל.
אניה: בדיוק, יש שם מלכתחילה, יש שם איזה חוסר איזון נורא גדול. אסף, המחזאי הזה, הוא מחזאי בפרינג' והוא… זאת אומרת, הדמות שלו, אמנם מאדירים אותו מאוד, Obviously he's dead, אבל הוא לא… הוא לא משתווה לנטשה, לא מבחינת העוצמות, הפרסום ה… לכן החוסר איזון, אין לי ספק שמבחינת נטשה, היא מבינה שהיא לא נוכחת מספיק בחיים שלו, ושהוא כנראה מסתובב בעוד מקומות כדי לחזק את עצמו.
זוהר: מניסיונך, הנשים תמיד יודעות?
אניה: לא יודעת, אין לי ניסיון בזה. טפו, טפו, אני לא בזה. אבל יש לי אינטואיציות נשיות בדברים אחרים, כאילו…
זוהר: מה, איפה האינטואיציות הנשיות שלך באות לידי ביטוי?
אניה: וואו, בהכל. עזוב, בהכל, ביחסים עם אנשים, בעבודה, ביצירה, באומנות. כשאני מאבדת את האינטואיציות שלי, אני מאוד מודאגת.
זוהר: כן?
אניה: מאוד מודאגת, כן.
זוהר: מתי את מאבדת אותן?
אניה: כשאני עצובה, כשאני נטולת השראה, כשאני תקועה, כשאני תקועה. אתה יודע, מה זה בסוף הקריירה הזאת של להיות אמן? זה המון גלים. יש בזה גלים מדהימים, גלים של תנופה, של ניצחונות, ויש גלים איומים של גם אכזבות קשות, וגם איזה מקומות מתים כאלה שאתה חייב להתחדש בשביל… וזה מקומות שאתה מרגיש כאילו משהו… משהו מפסיק לדבר אחד עם השני, כאילו הראש והלב פתאום לא מחוברים, וזה בעצם האינטואיציה, בשבילי לפחות.
זוהר: את יודעת, בהתאם לכללי הפורמט שלנו, את באת אלינו עם חמשת הסרטים האהובים עליך.
אניה: נכון.
זוהר: ואני חושב שבלי כוונה יצא שכולם, כולם, כולם, על טהרת שנות ה-90.
אניה: [בטון מתלהב] זה נכון, תקשיב.
זוהר: 1990 עד 99'.
אניה: אני יודעת, הסתכלתי על זה גם. אני לא יודעת… תראה, אתה התקשרת, אמרת לי, תני לי את חמשת הסרטים שעולים לך, אפרופו אינטואיציות, משהו מידי שעולה לך, משהו שאת זוכרת. עכשיו, אני חושבת שזה השנים שאני הכי התעצבתי בהם.
זוהר: תתארי לי את שנות ה-90 עבורך במילה אחת.
אניה: מממ… הטמעות.
זוהר: ועכשיו בעוד יותר מילים.
אניה: עולה חדשה, זהות חדשה, הגדרה, מגדירה את עצמי מחדש כ… כילדה ישראלית, כדוברת שפה. עשור של הישרדות, שבו חיפשתי המון מקומות לקחת מהם כוח, לברוח אליהם אולי, הייתי בסך הכול די בודדה בעשור הזה, כאילו…
זוהר: והם עזרו לך להרגיש פחות בודדה?
אניה: אני חושבת שתמיד פניתי לאומנות, לסרטים, לכתיבה, לשירים, למוזיקה. כן, כן.
זוהר: קחי אותנו לרגע אחד שברחת בו.
אניה: אני הייתי ילדה ששומעת תקליטים. גם במוסקבה לא היה… זה לא כזה, אתה פותח נטפליקס, כן? פחות. סדרה ביום, אולי. ואז ההורים שלי קנו לי פטיפון והיה באמת עולם נורא נורא עשיר של תקליטים, הייתי יושבת שעות בחדר, שומעת תקליטים, ממחיזה אותם כמובן, או בעצמי, עושה כמו סרטים, סרטים ללא מצלמה כזה. ובונה לעצמי שם עולם שלם של חברים, של, אתה יודע, ויזואליה.
זוהר: את עדיין עושה את זה לפעמים?
אניה: אני קניתי לבת שלי לפני שבועיים פטיפון, והבאתי לה כזה, כתבתי לחברים "תביאו תקליטים, מאיפה מביאים תקליטים?" והיא עכשיו שומעת, אתה יודע, כל מיני תקליטים ארכאים כאלה משנות ה… כזה, חיים יבין מספר.
זוהר: הגיעה השעה שנתחיל במסע שלנו לאורך סרטי שנות ה-90 של אניה בוקשטיין.
אניה: קדימה.
זוהר: קצת כרונולוגי וקצת בשביל הכיף.
[מוזיקה]
ואנחנו מתחילים עם "שכחו אותי בבית", שביים כריס קולומבוס בשנת 1990. אניה, תני לנו את זה! "שכחו אותי בבית" בשבילך זה.
אניה: וואו, גילטי פלז'ר מושלם, מחזיק עד היום, הסרט הראשון שלקחו אותי לראות בקולנוע.
זוהר: בארץ או במסקבה?
אניה: לא, בארץ, לא. במסקבה…
זוהר: לא נתנו שם עדיין את מקולי קאלקין.
אניה: לא, עזוב, מסקבה זה… אין קולנוע, רק בלט.
זוהר: אה, טוב…
אניה: רק בלט קלאסי.
זוהר: רק הבולשוי.
אניה: רק הבולשוי, בדיוק. לא, אני זוכרת את חוויית הקולנוע באופן מובהק עם "שכחו אותי בבית", את הפופקורן, את האקשן, וגם, זה היה סרט שטיפל מאוד בחרדה שלי, כי כשאני הגעתי לארץ אני הייתי מאוד חרדה, ומאוד… כל הזמן חושבת שהולכים לנטוש אותי [צוחקת]. כי בסדר, זה הרבה, זה חלק ממה שנקרא להיות ילד מהגר.
זוהר: הרי לא ננטשת.
אניה: לא ננטשתי. יש לי אבא ואמא נפלאים, אבל עובדה שהייתה חרדה כזאת, והדבר הזה שמקולי עובר, שבאמת הוא ננטש והוא…
זוהר: זה נורא.
אניה: אז אני הייתי ממש מפליגה במחשבות של מה קורה אם נוטשים אותי, ואיך אני מסתדרת, ואיך אני מנהלת את הבית, ואיך אני מוצאת כסף. זה כאילו בא הילד הזה, והוא עשה את זה, והוא, He nailed it, כאילו, הוא הצליח בזה. זו הייתה חוויה מדהימה, הסרט הזה.
זוהר: זהו חג המולד ומשפחתו של קווין מקאליסטר בן השמונה נוסעת לפריז, על דודיה ובני דודיה. איש לא סופר אותו.
[הקלטה מהסרט]
Linnie: …“You're what the French call “les incompetents.””
זוהר: איש לא לוקח אותו ברצינות. וקווין, כמו רווקה בת 34 בארוחת חג, מכריז שהוא שונא את המשפחה שלו, ולכן הוא דווקא מאוד שמח לגלות שהמשפחה שלו טסה לפריז ופשוט שכחה אותו בבית. בהתחלה הוא נורא נהנה גם מהזמן הפנוי, אבל העסק מסתבך כששני פורצים חדורי מטרה מחליטים לשדוד את כל השכונה וגם את ביתו של קווין. לרוע מזלם, הם באמת פשוט לא יודעים עם מי יש להם עסק. אני נורא רוצה לדבר על חרדות, אבל קודם אני רוצה להגיד, אניה, זה לא גילטי פלז'ר בשום צורה שהיא. אומר לך עכשיו בר סמכא, איש עם תואר ראשון בהצטיינות יתרה בקולנוע.
אניה: נו.
זוהר: אתמול ראיתי את הסרט הזה שוב, הסרט מסמן וי על כל הקופסאות. ברמה האובייקטיבית, מדובר בסרט אדיר. התסריט של ג'ון יוז, שעד עכשיו היה מביים קומדיות נעורים-תיכוניסטיות יפות כאלה, מונח ממש כמו מבנה. [אניה מהמהמת] כמו מבנה, כל לבנה מונחת במקום. אם תראי עכשיו את סצנת הפתיחה, כשהשודד שמחופש לשוטר עושה מין סקירה לפני שהוא פורץ, אנחנו ככה לומדים, גם, מי האויב הראשי שלנו, אבל גם אנחנו לומדים מה זה המבנה המשפחתי הזה שעומד לנטוש את הילד הזה, ואנחנו לומדים להכיר את הילד הזה.
אניה: למה זה לא פלז'ר?
זוהר: לא, אני לא אומר למה זה לא פלז'ר, אני אומר למה זה לא גילטי.
אניה: [מופתעת] אההה.
זוהר: אין לאף אחד במה להתבייש…
אניה: אההה.
זוהר: כשהוא מעריץ את "שכחו אותי בבית". אין מה להיות גילטי.
אניה: לא, לא, אז אולי אתה… וואלה אתה צודק, אני אומרת את זה בגאווה גדולה. סרט לפנים.
זוהר: סרט לפנים, תסריט מוצלח, ובמאי טוב, הרי כולנו יודעים שאלה שני היסודות המאוד מאוד בסיסיים לסרט מוצלח, אבל יש לנו גם את מקולי. מקולי קאלקין הוא כאילו הילד הכוכב האולטימטיבי, הוא הילד השחקן האולטימטיבי, זה שהקריירה שלו התחילה ונגמרה כשהוא בין גילאי 8 לגילאי 12. ברגע שהתחיל שם זקן, אנשים נטשו אותו. [אניה צוחקת] אבל ב"שכחו אותי בבית", הוא באותה מידה מאוד מעצבן.
אניה: מאוד מעצבן.
[הקלטה מהסרט]
Kevin: “I can't find my toothbrush, so I'll pick one up when I go out today. Other than that, I'm in good shape.” [קווין צורח מכאב]
אניה: אבל אני חושבת שזה נקרא להיות ילד, ילד זה גם להיות מאוד מעצבן. ואולי זה הקסם של הסרט, שאתה גם אוהב אותו, ואתה גם… הוא גם בלתי, וזה מביא איזה דמות מאוד מלאה ואמיתית של מה זה להיות ילד בעולם.
זוהר: הרי…
אניה: אולי בגלל זה גם ילדים כל כך אהבו את זה.
זוהר: את יודעת, אמרתי לעצמי, למה ילדים לא מקבלים יותר סרטים בכזאת רמה של גימור? ואולי הבעיה היא לא בסרטים עצמם, כי חלקם… חלק מסרטי הילדים שיוצאים היום הם באמת סרטים נהדרים, אבל אתה לא רואה הרבה סרטים שנותנים לילד עצמו להיות ה-גיבור.
אניה: ונותנים לו כזאת עצמאות, כזאת זכות בחירה, כזאת זכות פעולה. אם היו עוד סרטים כאלה לאחרונה? אני מניחה שאם נחשוב נגיע לזה.
זוהר: אבל עצם העובדה שזה נדיר…
אניה: זה נדיר, כן.
זוהר: יותר מזה, אני אגיד לך, מאוד מפריע לי שהבמאים שמקבלים לידיים שלהם סרטים שהם סרטי ילדים, הם אומרים "סבבה, זה בשביל הילדים, אז אנחנו יכולים באותה מידה לחפף". זה מכעיס אותי נורא, כי כשהייתי ילד ואני הבנתי שבסרטי ילדים אוהבים לזלזל, נורא נעלבתי.
אניה: כן.
זוהר: למה לי לא מגיע אמנות נעלה?
אניה: הבאסה היחידה זה שהיו יותר סרטים כאלה על בנים מאשר על בנות.
זוהר: וואלה.
אניה: כן.
זוהר: האמת היא ש"שכחו אותי בבית" על ילדה בת 8, היה יכול להיות פצצה.
אניה: מה זה? חלום.
זוהר: רגע, מה הסצנה האהובה עליך מהסרט?
אניה: "שכחו אותי בבית"?
זוהר: כן.
אניה: אוי, זה פשוט רצף של דברים נפלאים. אני חושבת שכל ה-Sequence הזה של מה שהוא עושה להם ברמה הפיזית. [צוחקת]
זוהר: זאת קומדיה סלפסטיק מושלמת.
אניה: [מתלהבת] מושלמת!
[מושמע קטע מהסרט - נשמע קול של חפץ עף באוויר ואחריו קול חבטה ואחד הפורצים צועק בכאב]
אניה: והם משחקים נהדר, ה-פשי ו…
זוהר: ג'ו פשי בתפקיד הפורץ הראשי, מודה שברח לי מי זה הפורץ השני, וזה לא בסדר, כי זאת העבודה שלי.
אניה: זה לא בסדר, נכון. והוא גם שיחק אחר כך בעוד תפקידים נהדרים, הוא יסלח לנו.
זוהר: אני מתנצל, אדוני, אבל אני רוצה לדעת, עכשיו כשאת אפילו חושבת על הסרט הזה שוב, הרי בשנים שעברו את כבר לא ילדה בת שמונה, עכשיו את אמא.
אניה: נכון.
זוהר: איפה את מול הדמות של האמא, של קתרין אוהרה הנהדרת…
אניה: מקסימה וההיסטרית.
זוהר: שנוטשת אותו?
[הקלטה מ"שכחו אותי בבית"]
Kate: “I have a terrible feeling.”
Peter: “Na… You feel that way because we left in such a hurry. We took care of everything. Believe me, we did… What else could we be forgetting?”
Kate: “Kevin!!!”
זוהר: היסטריה מוצדקת נורא.
אניה: מוצדקת לגמרי. מה, אני הייתי, אני לא יודעת מה הייתי עושה.
זוהר: כשהיא יושבת שם במטוס.
אניה: כשהיא יושבת במשאית, לא, עזוב, שהיא נוסעת חזרה.
זוהר: היא נוסעת חזרה עם להקת…
אניה: עם החבורה הזאת, כן.
זוהר: להקת שירי עם.
אניה: אויש זה סרט נהדר! כל כך הרבה בחירות יפות, באמת. אני מאוד מתחברת אליה, ואני… הבת שלי מתה לראות את הסרט, היא בת חמש וחצי, ואני כזה עוד רגע עוצרת את זה, אני אומרת - אולי עוד טיפה, אבל אני מתה לראות את זה איתה ולחוות את זה רגע דרך העיניים שלה ולראות איך היא צוחקת, וכן, להרגיש את זה דרכה. יכול להיות כיף לאללה.
זוהר: עוד פלוס מהותי שיש לסרט הזה זה הפסקול של ג'ון ויליאמס.
אניה: וואו, איזה שירים, לא רק שירים… יש שם מוזיקה ממש… ברגעים של הכנסייה, אתה זוכר?
[הקלטה מ''שכחו אותי בבית'', שירת כנסייה]
זוהר: כן, בכנסייה, אבל גם כש… הוא יוצר קסם, בעצם נוצר שם קסם. יש שם רגעים שבהם הרוח נושבת ברחוב הפרוורי הזה, ואתה אומר - "עומד לקרות כאן משהו קסום", למרות שאין כאן שדים, אין כאן רוחות רפאים, אין כאן פיות.
אניה: כן, זה גם סביב הכריסמס, וכריסמס באמריקה זה גם, יש לזה כזאת משמעות של משפחתיות, של אגדה, שיש איזה משהו שקורה, של איזה נס שמתרחש. כל ה-christmas lights האלה. אני ממש זוכרת את התמונה, את השוט הרחב הזה של הבית המקושט. וגם הרגע הזה שהוא הולך לחנות והוא קונה לבד.
[הקלטה מהסרט]
Kevin: “Are those microwave dinners any good?”
Kelly: “I don't know.”
Kevin: “I'll give them a whirl.”
Kelly: “Are you here all by yourself?”
Kevin: “Ma'am, I'm 8 years old. You think I'd be here alone? I don't think so.”
Kelly: “Where do you live?”
Kevin: “I can't tell you that.”
Kelly: “Why not?”
Kevin: “Because you're a stranger.”
אניה: אין, אין, בתור ילדה זה הטריף אותי. אמרתי, אני רוצה את העצמאות הזאת.
זוהר: איזה כיף זה, נכון?
אניה: תנו לי לגדול כבר.
זוהר: האמת, היום הזה, כשההורים שלך נותנים לך להישאר בבית, ואתה חולה, ואתה מכין לעצמך אוכל, ואתה רואה את הסדרות שאף אחד לא מרשה לך לראות.
אניה: מה זה? זה מטורף. זה כמו היום שאתה מקבל רישיון.
זוהר: אושר גדול. לא, היום שבו קיבלתי רישיון היה פחד איום [אניה צוחקת]. אבל להישאר לבד בבית כשאתה ילד, זה האושר בהתגלמותו. אחד הקטעים שאני הכי אוהב בסרט זה כשהאמא, קת'רין אוהרה, חוזרת הביתה…
[הקלטה מהסרט]
Kate: “Merry Christmas, sweetheart.”
[ברקע ממשיכה להתנגן מוזיקת הרקע המרגשת מהסרט]
זוהר: והיא מחבקת את מקולי קאלקין, ובעצם זה סוג של היפוך למה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, של החייל שחוזר הביתה לחבק את אמא שלו, אחרי הקרב, כאן אנחנו רואים את האימא מחבקת את הילד אחרי שהוא חזר משדה הקרב, אבל היא זאת שחוזרת הביתה.
אניה: וואו, טוב, זה… בהחלט זווית.
זוהר: זו דרך…
אניה: זווית.
זוהר: זה משהו שעלה לי אתמול כשראיתי את הסרט הזה שוב.
אניה: מעניין.
זוהר: כשהם חוזרים, הם כל כך גאים בו שהוא יחזיק יומיים לבד, אבל האבא, עד הרגע האחרון, לא יודע מה קרה שם. הוא רואה, ממש זאת הסצנה האחרונה בסרט, הוא רואה שבר זכוכית קטנטן ואומר:
[הקלטה מהסרט]
Peter: “Honey, what's this?”
זוהר: והוא לא יודע, הוא לעולם לא ידע מה קרה שם.
אניה: לא זכרתי את זה אפילו.
זוהר: זה עקרונית הסוד הקטן של מקולי קאלקי…
אניה: כן.
זוהר: של קווין מקאליסטר. ועכשיו הגיע הזמן להמשיך לסרט השני שלנו.
אניה: כן. Hit me.
זוהר: קופצים מ-1990 ל-1999. אנחנו עם "אמריקן ביוטי", שביים סם מנדס, ממש על סיפו של המילניום. זוהי הפעם השנייה של "אמריקן ביוטי" אצלנו בפודקאסט. לראשונה הוא הופיע כאחד מחמשת סרטי השכונה שבחר משה רוזנטל. אז בואי ותתני לנו את זה. מה זה אמריקן ביוטי בשבילך?
אניה: אוי, זה חוויה קולנועית שאני לא אשכח בחיים. אני זוכרת שאני יושבת בקולנוע חצי שעה אחרי שהסרט נגמר, ורגע פשוט מעכלת את הדבר הזה, את היופי הזה. גם את הכאב. סרט עם הרבה הרבה כאב. למרות שאם הייתי רואה אותו כאישה בוגרת יותר, בעצם ראיתי אותו כנערה, אני חושבת שהרבה ממנו לא הבנתי, רק הרגשתי.
זוהר: זה מספיק טוב.
אניה: זה מספיק טוב, כן. זאת אומרת, הכאב של ההורים האלה, של קווין ספייסי ושל אנט בנינג, זה משהו שללא ספק, אולי עשור אחרי, שני עשורים, כאילו, היום הייתי מבינה אותו כבר אחרת ומתחברת מתוך מקום אחר לגמרי, אבל אז משהו בשתי הנערות האלה, בבת שלהם ובשחקנית השנייה, מה שמה?
זוהר: מינה סוברי.
אניה: מינה, נכון. משהו בהן הדהד בי, והשוט הזה של השקית, שאני לא אשכח אותו בחיים, והמוזיקה. אין, סרט בלתי נשכח. בלתי נשכח.
זוהר: אנחנו עם לסטר ברנהם, גבר בן 42 שנשוי לאישה ששונאת אותו, ואב לבת מתבגרת ששונאת אותו.
אניה: כן.
זוהר: וגם את העבודה שיש לו הוא למעשה לא סובל, אבל קורים שני דברים שמשנים את חייו. לשכונה הפרוורית שלו עוברת משפחה חדשה. האב, קצין לשעבר עם בעיות זעם, האמא עלה נידף, והבן הוא weirdo, שמוכר ללסטר סמים ומתאהב בבת שלו. בנוסף, הוא שמע במקרה את החברה הבלונדינית והיפה של הבת שלו, רומזת שהוא דווקא יכול להיות חתיך אם ירים משקולת פעם ביומיים. אבל על הסרט ועל לסטר, מאיים נתון אחד שנמסר לנו בפתיחתו. בעוד שנה מהיום, הגיבור שלנו עומד למות. איפה ראית את עצמך כשראית את הסרט? איפה מצאת את אניה?
אניה: קודם כל, הייתי נערה מתבגרת בעצמי. מניחה שהייתי איפשהו בספקטרום שבין הבת שלו לבין החברה. מניחה שחיפשתי את הזהות שלי בין הילדה המופנמת, שמתפתחת רגשית ופיזית, לבין החברה הזאת, שהיא, כאילו, נורא מקובלת, אבל בעצם מרגישה ריקה ולא מספיק מעניינת. לא יכולה להגיד שזה היה מוגדר ככה או ככה, אבל חיפשתי את עצמי על הספקטרום הזה. אז זה בטח מאוד דיבר אליי, כי ממש הייתי בגיל הזה. ואני זוכרת שפשוט הדמות הזאת של קווין ספייסי הייתה גם, משהו בגבר הזה שרוצה להתחיל מחדש, שרוצה להתחדש, ששונא את החיים שלו, שמרגיש אפס, שמרגיש לוזר. זה עשה עלי רושם, גם כמתבגרת.
זוהר: את יודעת, לי היה מסע עם הסרט הזה. כשראיתי אותו לראשונה, גם אני הייתי בן 12 בערך, והוא העיף לי את הפוני. אבל אחר כך, ככל שהזמן המשיך, וגם ככל שלמדנו יותר ויותר מי זה קווין ספייסי, המחשבה…
אניה: כן, אני שמה את זה רגע בצד.
זוהר: כן, בואי, את זה נשים בצד.
אניה: שמתי… I put a pin on it. כי… כן.
זוהר: את אדון ספייסי ואת הפשעים שאולי ואולי לא ביצע, כנראה שלא, ואולי מאוד יכול להיות שכן, נשים את זה לרגע בצד. אבל אז כשאתה חושב בעצם על מה הסרט הזה באמת, על גבר בן 42, שדרך קראש על נערה בת 17 מגלה מחדש כמה יפים הם החיים, יש בזה משהו קצת קרינג'י, את לא חושבת?
אניה: ברור שיש בזה משהו קרינג'י, אבל זה בדיוק הזווית של הסרט. כולם שם קרינג'ים לאללה.
זוהר: ואז כשחזרתי אליו לכבוד משה רוזנטל, אמרתי, אוקיי, סבבה, בוא, תצא שניה מהנקודת מבט האקדמית הזאת, תבין שזה הקטע. ויותר מזה, תבין שקווין ספייסי, שיהיה בריא, שחקן הוא שחקן.
אניה: מה זה?
זוהר: מדובר בשחקן. האיש הזה…
אניה: ללא ספק.
זוהר: איך גורמים לטקסט פשוט להישמע כמו מוזיקה, גם אם את לא שרה אותו? כי זה מה שקווין ספייסי עושה, הוא מדבר, וזה נשמע כמו מוזיקה.
אניה: אני מניחה שהוא פשוט מאוד מאוד מתכוון למה שהוא אומר. זאת אומרת, זאת העצה שלי לגשת לטקסט, פשוט להבין אותו, להרגיש אותו, ולהגיד את האמת שלו.
זוהר: כשהוא מתפטר מול הבוס שלו, והוא פשוט שוטף אותו במונולוג שבו הוא מאיים עליו, וגם מצליח להשיג תנאי פיטורין מחמי… אתה אומר, מאיפה אתה לוקח את המונולוג הזה, ומוצא שם תווים שאף אחד לא שר?
אניה: כן, קודם כל, צריך להגיד שבשביל לבצע מונולוג ממש ממש טוב, הוא חייב להיות כתוב ממש ממש טוב.
[הקלטה מהסרט]
Brad: “Management wants you gone by the end of the day.”
Lester: “Well, just what sort of severance package is "management" prepared to offer me? Considering the information I have about our editorial director buying pussy with company money. Which I'm sure would interest the IRS., since it technically constitutes fraud. And I'm sure that some of our advertisers and rival publications might like to know about it as well. Not to mention, Craig's wife.”
אניה: אז כשיש לך משהו שהוא כתוב טוב, הרבה יותר קל לגשת ולבצע אותו. ופה יש סרט שתפור נפלא. כאילו, מה שיפה שכל הדמויות בו עוברות מסע. גם האמא! גם האימא במקום נמוך בחיים שלה והיא כאילו…
זוהר: קרולין בגילומה של אנט בנינג היא…
אניה: [בטון נגעל] כזאת עולב, וכזאת הכל בחוץ, כאילו, אבל בפנים היא… זה משהו רקוב שם, כל כך רקוב שם.
זוהר: אבל את לא מוצאת את הנקודות שבה אפשר להסתכל עליה וקצת להעריץ אפילו?
אניה: אני מע… תראה, אני מעריצה את כל הדמויות, כי הן מניעות שינוי בחיים שלהן. זאת אומרת, הן לא מקבלות את רוע הגזרה של… הן לא מקבלות הגזרה שלהן, הן כולן דוחפות לשינוי. אז אני כבר מעריכה את זה, כן?
זוהר: לקראת הסוף אנחנו אומרים - אנחנו יודעים שקווין ספייסי עומד למות. אבל מי זה שיהרוג אותו? ולרגע אתה חושב שזאת אולי תהיה הבת שלו. כשאנט בנינג אומרת…
[הקלטה מהסרט]
Carolyn: “I refuse to be a victim.”
זוהר: אתה אומר, "אוקיי, אז תקחי את האקדח ותעשי מה שאת מוצאת לנכון, גברת". איזה דבר.
אניה: כן.
זוהר: איפה את מוצאת בסרט הזה אמת?
אניה: שהחיים הם עלובים הרבה פעמים. שאנחנו נאחזים בפנטזיות שלנו.
זוהר: אבל זה לא כיף להיאחז בפנטזיות לפעמים?
אניה: בטח שכן.
זוהר: להסתכל על שקית שעפה ברוח ולומר "איזה יופי".
[הקלטה מהסרט]
Laster: When there's so much beauty in the world… I feel like I can't take it”.
אניה: ברור שכן, ברור שכן. בגלל זה עולם הדמיון הרבה פעמים מציל אותנו. אותי הוא מציל מאז שאני קטנה.
זוהר: זה מה שאני אוהב נגיד בצילום של "אמריקן ביוטי", זה סרט שמתרחש בעולם האמיתי, אבל הצילום כמו מלטף את הדמויות ומוצא איפה שאין את כל מה שיפה.
אניה: הכל שם יפה. הכל שם יפה, כל ה… כל הויזואליה הזאת של הפרחים בכלל, כל הסמל הזה של ה-ורד. אין, היום אני רואה ורד, אני רואה את הסרט. זה היה גם עניין של שיווק גאוני.
זוהר: את יודעת, עד כמה שגם אנט בנינג וגם קווין ספייסי נותנים שם מונולוגים ודיאלוגים יפהפיים שבאמת נשמעים כמו מוזיקה, אני רוצה לדבר על הרגעים האלה ששחקן באיזשהו מקום, או מחפש תמיד או בורח מהם. הרגעים שבו הוא צריך להיות בשקט. ב"פילגש", למשל, יש לך המון רגעים אילמים. יש המון רגעים שבהם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כמו שאמרתי קודם, מה נטשה חושבת? ואין לנו דרך לדעת, כי היא לא אומרת כלום. איך את פיזית מביאה את עצמך למקום שבו את לא צריכה מילים?
אניה: זה המקום האידיאלי להיות בו, מבחינתי, היום. זה המקום שבו אני חושבת, שבו הדמות חושבת, שהיא מקשיבה.
זוהר: איך מקשיבים?
אניה: מקשיבים. כמו שאני מקשיבה לך. מקשיבים. מנטרלים קולות, לא לרוץ קדימה, לא לדעת מה הולך לקרות, לתת רגע לפרטנר שלך את המקום שלו ולהקשיב, להיות בהאזנה אמיתית.
זוהר: רגע, ומה קורה אם יש מולך פרטנר שאת אומרת - אין לי עניין להקשיב למה שיש לו לומר.
אניה: זה מאוד מבאס, מאוד מבאס. ואין לי סבלנות לזה.
זוהר: היה את זה אבל.
אניה: [נושפת אוויר] בבשששש… היה את זה? ברור שהיה את זה. יצא לי הרבה יותר לעבוד עם שחקניות ושחקנים מרתקים ומרתקות מאשר ההפך, אבל בואו נשאיר…
זוהר: אולי תנקבי בשם אחד כדי לפרגן?
אניה: בוא נדבר על דאנה, זה הכי רלוונטי.
זוהר: יאללה, בואו נדבר על דאנה איבגי.
אניה: הסרט הזה בכלל הוא… אני חושבת שהיופי שלו, הוא מתחיל מהקשר שלי עם דאנה, ומה שקרה לנו בתוך הצילומים של הסרט. היה שם חיבור אמיתי. אמיתי, עמוק, מעניין, שאנחנו הסתכלנו אחת על השנייה, היה בזה המון אמת. היה מבט אמיתי של קשב, של - "אני רואה אותך, אני איתך. אני איתך כל הזמן". יש לנו שם סצנה בסוף שאנחנו ממררות בבכי, היה מאוד קשה לצלם אותה, כי קשה לבכות הרבה זמן, והיה לנו איזה רגע שהיינו צריכות כאילו לחדש את הבכי. וכל פעם, אתה יודע, עושים קודם כול פתוח, מה שנקרא, "two shot", ואחר כך חותכים כל אחת מהצד שלה, וכשזה כבר היה הצד שלה והיא התעייפה, אני זוכרת שחיבקתי אותה ואמרתי "אוקיי, אני חייבת לחדש לה משהו". פשוט התחלתי ללטף אותה בגב, המצלמה לא רואה את זה, כי זה סגור.
זוהר: אבל היא רואה את זה.
אניה: היא מרגישה את זה, וזה פתאום פתח לשתינו. זה פתאום היה בכי אחר לגמרי. על משהו אחר לגמרי, כנראה. אבל זה מבוסס קודם כל על יחסים, על החיבור בינינו, על ה… על איזה תדר מאוד חזק שהצלחנו להגיע עליו בסרט. אז אין לי בעיה להקשיב כשדאנה איבגי מדברת. זה אפילו נעים לי.
[מתנגנת נגינת הגיטרה מ-"Shape of my heart" של סטינג]
זוהר: הגיע הזמן שנמשיך לסרט השלישי שלנו, במסע לעבר הסרטים האהובים של אניה בוקשטיין, הגענו ל"ליאון", שביים לוק בסון…
אניה: לוק בסון.
זוהר: בשנת 1994. אניה, אני חייב קודם כל לדעת, בת כמה את היית כשראית את "ליאון"?
אניה: 94', אני בת 13.
זוהר: את היית בת 13 כשראית את הסרט הזה.
אניה: אפילו… כן, 13, כן.
זוהר: זוהי אגדה למבוגרים בלבד, על מחסל שכיר שמאמץ ילדה מבית הרוס אחרי שכל משפחתה נרצחה על ידי סוחר סמים מרושע. תודו שככה מתחילים הסיפורים הגדולים מכולם. המחסל הוא ליאון, רוצח קר רוח עם לב רך, שלא יגע בחיים בנשים או בילדים. הילדה, מטילדה בת 12, שמחליטה מהר מאוד שעליה לדעת איך עובדים עם אקדח. ברגע של מצוקה, מטילדה פונה אליו, והוא בתורו מחליט להציל את חייה ולהפוך אותה למתנקשת-על בדיוק כמוהו. הבעיה עולה כשמטילדה, אלוהים ישמור, מתאהבת בליאון. מצד אחד זה סרט פשע אלים ומדמם, ומצד שני זה סרט נורא מתוק. וזאת למעשה האגדה בהתגלמותה. הרי כל מי שמבין באגדות אמיתיות, כל מי שיודע מה האחים גרים כתבו בזמנו, יודע שהאגדות זה לא רק סינדרלה. או להבדיל שהאחיות של סינדרלה, בגרסאות מוקדמות יותר, פוצעות את עצמן כדי להתאים לנעל [אניה צוחקת]. אגדות זה אירוע אלים. והסרט הזה הוא האגדה האלימה מכולם.
[הקלטה של סצנה מהסרט - קולות של ירי וצעקות כאב]
זוהר: הסרט שנפתח ב-sequence של מוות המוני של מחסלים אכזריים שמוכנים להסתכל על ילדים בני חמש ולירות בהם, אלוהים ישמור, שלא נדע.
אניה: נכון, אבל אני חושבת שזה לא מה ש… זה לא הרתיע אותי בזמנו. אין ספק שהתאהבתי בסרט בגלל הדמות של… בגלל מטילדה, בגלל נטלי פורטמן, בגלל ההזדהות המטורפת שהרגשתי, ובגלל שלא היו לי הרבה גיבורות, נראה לי, בסרטים בתקופה ההיא. יש פה ילדה גיבורה.
זוהר: זאת כיפה אדומה שהופכת לצייד.
אניה: היא… לא רק שהיא הגיבורה של הסרט, היא גיבורה אמיתית. זאת אומרת, היא עושה מעשי גבורה בסרט.
זוהר: היא נהיית לרוצחת, היא נהיית למחסלת.
אניה: נכון, אבל היא מחסלת את הרעים. רעים מאוד מאוד מאוד. היא בעצם, במידה מסוימת, מצילה גם את ליאון. כאילו, היא מצילה אותו עם, מה שנקרא, מעניקה לו חום ואהבה, בחיים המאוד מאוד בודדים שלו. כשאני ראיתי את זה, הרגשתי שהיא הולכת לעשות משהו גדול בעולם, אתה מבין? זאת אומרת, יש שם איזו אישיות, זה גם נטלי עצמה, זה הילדה שהיא הייתה. היה שם…
זוהר: לוק בסון תכנן לתקופה לעשות סרט שלם על מטילדה. מ… לעבור מליאון למטילדה.
אניה: באסה שהוא לא עשה את זה, כי זה בעיניה היה מתבקש. היא פשוט הייתה פנומנלית בסרט הזה. מין שילוב מושלם בין פגיעות, רכות, ילדותיות, לבין איזה כבר, איזה בשלות, איזה כמעט נשיות, וקשיחות, ו-badass, ואני השתגעתי מזה, אני השתגעתי מזה.
זוהר: יותר מזה אני אגיד לך, אני מרגיש שבסרט הזה הוא אמר לעצמו, לוק בסון, "אני עומד לכתוב תפקיד לילדה בת 13, אבל לכתוב תפקיד של אישה".
[הקלטה מהסרט "ליאון"]
Mathilda: “I hope you're not lying Leon. I really hope that deep down inside there's no love in you. cause if there is, just a little bit of love in you for me, I think that in a few minutes you'll regret you never said anything.”
זוהר: הרי היא מתנהגת שם כמו אישה.
אניה: אבל גם כמו מאוד מאוד ילדה. זה, זה, זה, אני אומרת לך, אם נשב עכשיו ונראה, זה סצנה ככה, סצנה ככה, יש לה המון רגעים ילדותיים, אבל מקסימים, היא באמת ילדה.
[הקלטה מהסרט "ליאון"]
Mathilda: “Léon, all we do is work. We need a break. Let's play a game.
Leon: “What kind of game?”
Mathilda: “I have this great game. It makes you think and it helps your memory. It's exactly what you need.”
Leon: “OK.”
[הקלטה של מטילדה קמה מהכסא ורצה בחדר. לאחר מכן היא שרה]
זוהר: וזה השלב שבו "ליאון", עד כמה שהוא סרט נהדר, ובאמת לוק בסון, כשהוא טוב הוא ענק.
אניה: אתה יודע שפגשתי אותו?
זוהר: די! תספרי לי הכל.
אניה: בשנת… אני רוצה להגיד… בוא נגיד 2013 זה היה? הוא עשה סרט מצויר.
זוהר: "ארתור והמינימונים"?
אניה: כן, אז אני דובבתי את מה שעשתה מדונה במקור. ואני לא יודעת למה, הוא בא לפרימיירה בישראל. אז רן דנקר ואני עשינו דיבובים לדמויות הראשיות, ולוק בסון הגיע לארץ, ופגשתי אותו בפרמיירה.
זוהר: תשמעי, קטונתי מל…
אניה: [במבטא צרפתי] "Oh, nice to meet you, very good, nice job".
זוהר: קטונתי מלהגיד לך למי ללחוץ את היד, אניה, אבל מדובר באיש בעייתי.
אניה: אה, לא, אני יודעת, כמו שאנחנו מגלים, הם כולם בעייתיים, ואנחנו נצטרך לשים על זה הרבה הרבה סיכות, אחרת לא נוכל לדבר על קולנוע.
זוהר: להפך, בהקשר של "ליאון", קודם כל אני רק רוצה לתת לו את הקרדיט של בימוי אקשן מושלם, כי הוא, מה שמעניין בו זה שהוא מתייחס לאקשן בכבוד שבמאים אחרים מגלים כלפי דרמות אנושיות. אתה ממש מרגיש של-יריות, למרדפים ולפיצוצים, יש חשיבות דרמטית אמיתית.
אניה: יש חשיבות, יש זוויות, יש… נכון, מסכימה.
זוהר: האיש לוקח את הזמן שלו. הבמאים היום לא לוקחים את הזמן. הבמאים היום לא מבזבזים זמן על שוטים ארוכים לפעמים. והשוטים הארוכים שלו לא חופרים.
אניה: תראה, אחרי שראיתי "אופנהיימר", וכמעט דפקתי את הראש בפינה של השולחן, אז בוא נגיד ששם הוא מרשה לעצמו הרבה שוטים ארוכים.
זוהר: אני חושב, אם את שואלת אותי, "אופנהיימר" זה סרט של שלוש שעות שערוך כמו טריילר, אבל על אופנהיימר לא באנו לדבר.
אניה: לא, לא.
זוהר: אני רק רוצה להגיד שכל זה כדי לומר שהבעייתיות של לוק בסון באה לידי ביטוי בתוך "ליאון", כי "ליאון" זה גם סרט מקסים על גיבורה שהיא ילדה שהיא אישה, אבל זה גם סרט על ילדה בת 13 שמנסה לפתות גבר מבוגר וכמעט עובד לה.
[הקלטה מהסרט "ליאון"]
Mathilda: “…Y'know, a girl's first time is very important, It determines the rest of her life sexually. I read that once in one of my sister's magazines. My girlfriends told me that they hated their first experience. That's because they don't love their guys, they just did it to show off. afterwards they started liking it, like cigarettes. I wanna like it, the first time.”
Leon: “Mathilda, no.”
זוהר: זו מורכבות שהוסיפה לסרט, אבל היום המורכבות הזאת הופכת אותו ליותר ויותר רעיל. הרי יש סצנות שבהן, כמו שאמרנו, נטלי פורטמן נראית ומתנהגת כמו אישה, ואתה חושב רגע על הילדה בת ה-13 הזאת שהתבקשה להיות אישה מול מצלמה, שהתבקשה לחלוק מיטה עם גבר שעבר את גיל 30 ממזמן.
אניה: כן.
זוהר: איך אנחנו מגשרים על המורכבות הזאת?
אניה: שאלה טובה, אני… אתה יודע, כשראיתי אותו כילדה, אז אני מניחה שלא חוויתי את מה שאתה מדבר עליו עכשיו. הייתי בעולם אחר, בתקופה אחרת, ב… אם תיתן לי לצפות בו היום, אז יכול להיות שאני אזוז בכיסא שלי ואני אגיד, "אוקיי, יש פה תתי מסרים שהם מאוד מאוד מאוד בעייתיים".
זוהר: אבל אם כבר אנחנו נחזור למי שראתה את הסרט הזה לראשונה, אני רוצה לדבר על זה שנטלי פורטמן ואניה בוקשטיין נולדו שתיהן ב-1981, וב-1994 שתיהן זכו לבכורה הקולנועית שלהן. אחת בסרט "ארץ חדשה" והשנייה בסרט "ליאון", האחת ילידת ישראל והשנייה ילידת רוסיה, אבל אז אנחנו כבר נעשה בלבול שלם עם מי שהופיע, איפה, באיזה, ש… זה. בואי תחזירי אותי שנייה לאניה בוקשטיין של "ארץ חדשה".
אניה: הייתי בת 11, אחרי משהו כמו 3 שנים בארץ, עדיין מחפשת מאוד את הזהות שלי, ונראה לי נקלעתי לסיטואציה. לא היה לי מושג שאני אעשה סרט בגיל כזה. כאילו הייתי ילדה של מוזיקה קלאסית בכלל, לא… זה לא שהלכתי לאודישנים וחיפשתי איך להשתלב בתעשייה, ממש לא, זה כזה מצא אותי, וזאת הייתה התאהבות מהשנייה הראשונה. כאילו, ברגע שנדלקה המצלמה הבנתי מה אני צריכה לעשות, הבנתי את התפקי… כאילו, הבנתי את הדיאלוג הזה שאני צריכה לנהל עכשיו עם המצלמה, ובעיקר עם הדמות הזאת שקראו לה אנה והייתה מהגרת, אתה יודע, זה גם לא שהתבקשתי לעשות איזה משהו מאוד רחוק ממני.
זוהר: לא התבקשת לגלם מתנקשת.
אניה: לא, ממש לא, זה היה ממש כמעט טיפולי.
אניה: אנה, ילדה, בגילי, מהגרת, שמחפשת את אמא שלה, שזה, כמו שאמרתי, בדיוק התכתב עם הפחדים הקשים של לאבד את אמא שלי בתקופה ההיא. די שחיתי ב… כי הייתי כזה דג במים, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. מאוד מאוד מאוד נהניתי, נהניתי מהעולם של המבוגרים, נהניתי רגע מלצלול לתוך… בכלל, מתוך איזה פריזמה אח… לתוך עולם אחר, ולהיות בדבר. אני בכלל… אני לא יודעת איך שחקנים ניגשים, לכל אחד יש את הדרך שלו לגשת לדמות, אני פשוט רוצה להיות בדבר. אני הופכת להיות בדבר, באלמנט הזה, בעולם הזה.
זוהר: מה השיעור הכי טוב שאניה בת ה-11 יכולה לללמד אותך, ואולי גם שחקנים אחרים?
אניה: וואו, להתמסר.
זוהר: אני רוצה שנדבר על ההוליווד שלך.
אניה: כן.
זוהר: בגלל שכאמור, אין עוד שחקן ישראלי שעשה "השיר שלנו" ו"משחקי הכס".
אניה: נכון, איזה שילוב?
זוהר: תשמעי, מה זה הדבר הזה?
אניה: איזה שילוב?
זוהר: מה ההבדל בין סט…
אניה: זה כאילו, סושי עם הודי. אתה יודע, זה כאילו, זה קטלני, זה…
זוהר: זה נשמע בריא. [אניה צוחקת]
אניה: כן. אוי, סליחה.
זוהר: מה יש בסט של HBO, שאת לא היית מאמינה בחיים שיכול להיות בסט?
אניה: תראה, יש שש מצלמות שעובדות במקביל. שש.
זוהר: [בציניות] את זה לא היה בשיר שלנו?
אניה: שש. אתה צודק, היו שלוש [צוחקת] אבל… אבל זה לא אותן שלוש, זה לא מתקרב אפילו. פה יש לך… יש לך פאקינג מבצע של… אופרציה מטורפת שעובדת במקביל, ומצלמת אותך מ-200 זוויות. ויש להם… מה יש להם, שפשוט יש להם הרבה כסף.
זוהר: זה ההבדל? זה ההבדל?
אניה: זה ההבדל.
זוהר: את לא מרגישה שיש הבדל במקצועיות? את לא מרגישה שיש הבדל בגישה?
אניה: אמממ… בדרך כלל כשיש יותר כסף, אז יש גם יותר מקצועיות. בגלל שאנשים, הם מתוגמלים יותר, אז הם גם מתמסרים יותר ורציניים יותר. אבל הם לא יותר מוכשרים מאיתנו, סבבה? יש פה ים כישרון בישראל. ים, ים, ים של אנשים מוכשרים, מכל… גם מול המצלמה וגם מאחורי המצלמה. אבל האמצעים שם הם בלתי מוגבלים, אתה מבין? זה עולם, זה עולם שלם. מתוך זה אפשר לייצר דברים שאנחנו מאוד מתקשים לייצר פה.
זוהר: אין לך סחבקים מההפקות הבינלאומיות שעשית?
אניה: סחבקים? עזוב, אני אפילו, אני ביום הזה שצילמתי "משחקי הכס", התביישתי להצטלם איתם.
זוהר: למה התביישת?
אניה: כי אני קצת ביישנית.
זוהר: את ביישנית?
אניה: קצת, כן. וגם אני כזה אומרת, "מה אני עכשיו אבקש מהם תמונה? בושות". זה גם עניין של גאווה. אני גם רוסיה גאה. זה, זה… קצת ביישנית וקצת רוסיה גאה.
[מוזיקה]
זוהר: אנחנו עוברים לסרט הרביעי במסע שלנו, שהוא בעיניי אחד הסרטים הכי חשובים שעשו בהוליווד. אני מדבר כמובן על תלמה ולואיז שביים רידלי סקוט בשנת 1991. אניה בואי נשמע את זה ממך - מה זה תלמה ולואיז בשבילך?
אניה: וואו, זה סרט הבנות האולטימטיבי, מבחינתי. אני לא חושבת שראיתי מאז סרט כל כך חשוב שמצליח להביא נשים, את העולם שלהן, את הקשיים שלהן, וגם את העולם הגברי באופן הזה. זאת אומרת, זה היה mind blowing כשראיתי את זה.
זוהר: בשלושים השנים האחרונות, תלמה ולואיז הן כבר לא עוד שתי גיבורות של סרט הרפתקאות כיפי, הן אייקון של העצמה נשית הוליוודית. תלמה היא עקרת בית שמה שנותנים לה היא לוקחת, ולואיז היא מלצרית שראתה כבר הכל ואין לה כוח לשמוע יותר מזה. הן החברות הכי טובות, ויחד הן מחליטות לנסוע לסוף שבוע של צחוקים. אבל רגע לפני שהכיף באמת מתחיל, תלמה נאנסת על ידי גבר מסריח שהן פוגשות במסיבה, ולואיז הורגת אותו. מאותו רגע הכיף נגמר והאקשן מתחיל. תלמה ולואיז נהיות לצמד פורעות חוק שיעשו הכל כדי לזכות במה שהגברים בחייהן ניסו לגזול מהן, את החופש. אז עם כל הכבוד למקולי ולליאון ולביוטי, איפה את מול תלמה ולואיז?
אניה: אני רוצה להיות לואיז. לואיז היא… היא בוחרת. היא לוקחת אחריות.
זוהר: זה מוטיב חוזר בסרטים שלך - אישה שלוקחת אחריות.
אניה: כן. כן, יפה. כנראה שאני באמת אישה שלוקחת אחריות.
זוהר: הרי האירוע המחולל של הסרט זה כשלואיז הורגת את האנס.
אניה: נכון.
זוהר: ומה שמעניין ברגע הזה, זה שעקרונית היא לא הייתה צריכה להרוג אותו. בגלל שברגע שהיא כבר…
אניה: אבל היא כועסת. היא כועסת, כי היא אכלה כל כך הרבה חרא.
זוהר: היא יורה מתוך כעס, היא לא יורה מתוך הגנה.
אניה: נכון.
זוהר: כי הרי תלמה כבר מוגנת בשלב הזה, תלמה כבר לצידה.
אניה: נכון, אבל בתוך הירייה הזאת אני חושבת ש… זה לא רק הכעס של תלמה, זה הכעס של כל הנשים. זה כאילו, היא נוקמת עכשיו בחרא הזה, באלים, בתוקפני, בזבל הזה, זה איזה מין נקמה קולקטיבית כזאת, ואתה מבסוט על זה.
[הקלטה מהסרט]
Louise: “Turn around! In the future, when a woman's crying like that, she isn’t having any fun.”
Harlan: “Bitch. I shoulda gone ahead and fucked her.”
Louise: “What did you say?!”
Harlan: “I said suck my cock.”
[נשמעת ירייה]
אניה: את יודעת שאני מתבאסת שאני לא בחרתי אף סרט שביימה אישה. אבל אני יודעת למה זה קרה, כי אני הלכתי למקומות הראשוניים שלי בספיגה של הקולנוע. לא נתנו צ'אנס לבמאיות.
זוהר: אגב, ורק רוצה לתת קרדיט לעובדה שזה כן סרט שכתבה אישה, Callie Khouri…
אניה: נכון, נכון.
זוהר: שגם זכתה על זה באוסקר.
אניה: שזכתה על זה באוסקר, ובגולדן גלוב גם, ונתנו לה הרבה… אני לא חושבת, באמת, באמת, באמת, שגבר היה יכול לכתוב סרט נשים כזה. לא יכול לקרות. יש שם ניואנסים שזה… אתה רואה שזה אישה.
זוהר: איפה, למשל?
אניה: קודם כל, ביחסים ביניהן. זה סיפור אהבה גם של שתי נשים. זה לא סיפור אהבה רומנטי, אבל זה סיפור של חברות, סיפור מטורף, הן הולכות למוות שלהן ביחד, הן בוחרות בזה, הן עושות את זה יד ביד.
זוהר: תשמעי, הסצנה הזאת…
[הקלטה מהסרט]
Thelma: “OK, then, listen. let's not get caught.”
Louise: “What are you talkin' about?”
Thelma: Let’s keep goin’!”
Louise: “What d’you mean?”
Thelma: “Go!”
אניה: מה זה? אני, יש לי צמרמורת, אני יכולה לבכות רק מלשמוע את זה.
זוהר: כוחות הביטחון סוף סוף השלימו את הפער, אחרי שתלמה ולואיז רשמית הפכו לעברייניות הגדולות ביותר של המדינה.
אניה: של אמריקה, [צוחקת] כן.
זוהר: הם דולקים אחריהן, והן כבר מבינות שהן בין כלא לקצה הצוק. והן מחליטות פשוט לסוע. והאוטו חוצה את הצוק, והתמונה קופאת.
אניה: כן.
זוהר: הן לא ימותו, והן לא יעצרו.
אניה: אבל הן ביחד.
[קטע מהשיר "One Is The Loneliest Number" בביצוע Three Dog Night]
“One is the loneliest number that you'll ever do Two can be as bad as one…”
זוהר: [השיר ממשיך ברקע] הסרט הבא, אחת לכמה זמן הוא גם בעצמו מצליח להשתחל לחמישייה שלי, אני מדבר כמובן על "מגנוליה"…
אניה: נכון.
זוהר: של פול תומאס אנדרסון בשנת 1999. אניה, איפה מגנוליה תפס אותך?
אניה: הייתי… וואו, ראיתי את זה בקולנוע עם אמא שלי. לא הבנתי מה אני רואה. זה היה כמו רצף של סתירות. זה פשוט טלטל אותי, זה טלטל אותי, הדמויות, הסוריאליזם בתוך זה, המוזיקה, הקרפדות האלה. אני חושבת שחלק מהדברים בכלל לא הבנתי, אולי. רק תחושתי אני מדברת. מאוד טולטלתי.
זוהר: יש לנו פה 10 דמויות ביום גשום אחד בעמק סן פרננדו שבלוס אנג'לס, הידוע בכינויו, הוואלי. כולן קשורות אחת לשנייה בדרך זו או אחרת. מנחה טלוויזיה שביתו הנרקומנית שונאת אותו, השוטר הטוב שמתאהב בה ומאבד את האקדח שלו, אמן פיתוי נכלולי, גבר גוסס, אשתו שמגלה רק עכשיו שהיא בעצם אוהבת אותו, האח הסיעודי שמנסה לאחד בינו ובין בנו, ילד פלא שמתחרה בתוכנית טריוויה, ילד פלא מזדקן שהתוכנית הזו הרסה את חייו, והמון, המון צפרדעים.
אניה: כן.
זוהר: תשמעי, למבקרי קולנוע יש נטייה לדבר בכוכבים, אני אישית נורא אוהב את השיטה הזאת, כי כולם יודעים מה זה, ה-3 כוכבים ו-5 כוכבים. "מגנוליה" מצריך כוכב שישי, בעיניי. זה באמת, זה לא מפני שהוא מושלם, דווקא הוא בהכרח לא מושלם, אבל העניין הוא שאי אפשר להיות גדול ומושלם, ו"מגנוליה" זה סרט גדול, זה סרט שהוא מצד אחד כמעט תנ"כי במימדים שלו.
אניה: כן, בגלל זה אמרתי, מאוד תחושתי, יש בו משהו… הוא קצת bigger then, קשה לנתח, זה עניין מאוד… [שואפת ונושפת] נכון, אתוסי, מאוד גדול. מסכימה.
זוהר: יש לו גם את אחת הפתיחות האהובות עליי בקולנוע. יש קריין, כל יודע, שמספר לנו על שלושה סיפורים שלא קשורים בכלל לסרט. שלושה סיפורים שכאילו מנסים להדגים את הטענה שלו, והטענה שלו היא שאין כזה דבר צירופי מקרים, שיש איזושהי יד מכוונת למשהו. עכשיו, הסרט הזה הוא לא באמת סרט שמנסה שנאמין ב-Jesus, ולא במוחמד ולא במשה רבנו. זה סרט שמנסה שנאמין באדם, ורוצה לומר לנו - היד המכוונת הזאת, אם האדם יאמין בעצמו, ואם האדם יעשה מה שצריך, כי יש טוב ורע, הוא יודע להבדיל, אז אולי היד המכוונת הזאת גם תוביל אותו לאן שמגיע לו להגיע. [אניה מהנהנת בהסכמה] וזה טלטל אותי לחלוטין, כי העולם ש"מגנוליה" פורס אחרי הפתיחה הזאת, העריכה המשגעת של הסרט מין מזגזגת בין נקודות… מנסה להכיר לנו את הדמויות האלה, את כל עשר הדמויות האלה.
אניה: אני מודה שדווקא את "מגנוליה", גם, כמה שנים טובות שלא ראיתי, הוא פשוט כל כך מהדהד לי ב-ויזואליה שלו וגם במוזיקה. אתה זוכר את "Wise Up"?
זוהר: אני זוכר טוב מאוד את "Wise Up".
[קטע מהשיר "Wise up" בביצוע Aimee Mann]
“…It's not going to stop
‘Til you wise up…”
אניה: גם אם זה עכשיו הלהיט הכי גדול מ-MTV, אבל אם אתה שם אותו ברגע הנכון, דברים עובדים מדהים. אז "Wise Up", איזה שיר מופלא.
זוהר: מה שיפה ב"מגנוליה" זה באמת שהתסריט הוא סוג של אפקט מיוחד בפני עצמו, בגלל שהדרך שבה כל סיפור, קטן כגדול, נארג אחד בתוך השני, שדמות שהיא כוכבת בסיפור אחד תהיה בעצם ניצבת בסיפור שני.
אניה: בסיפור אחר, נכון.
זוהר: ואתה לאט לאט רואה איך הכל מתחבר, ואיך כולם קשורים לאותה הדמות, לאותו מפיק, ארל פארטריג', ששוכב על ערש דווי, ובאמצע הסרט נותן את המונולוג שלו שבו אנחנו מבינים שגם הוא מכה על חטא, שגם הוא מתחרט על איך שהוא התייחס לבן שלו.
אניה: נכון, יודעת.
זוהר: ומי זה הבן שלו?
אניה: טום.
זוהר: טום קרוז בתפקיד חייו.
אניה: בוודאי, בתפקיד מדהים!
[הקלטה מהסרט]
Frank T.J. Mackey: “I’m not gonna cry for you! you cocksucker, I know you can hear me. I should have go ahead and hate your fucking guts!”
זוהר: תפקיד חייו…
אניה: וואו.
זוהר: שהוא כמו לקחת את הפרסונה הכריזמטית והסקסית שלו, אבל גם להביא אליה…
אניה: מדהים.
זוהר: כל כך הרבה כאב.
אניה: מדהים. אבל אתה יודע למה הוא עשה את זה כל כך טוב, כנראה. כי הוא כבר היה בסנטולוגיה, בדוק.
זוהר: הוא כבר היה בטרלללה משל עצמו.
אניה: [צוחקת] הוא… אתה מבין? הוא כאילו מביא את הטרלללה שלו באופן הכי…
זוהר: זה טום של ניקול.
אניה: זה טום של ניקול.
זוהר: זה טום של ניקול קידמן.
אניה: איזה תפקיד, איזה תפקיד מדהים. אבל דרך אגב, "Wise Up" מדבר בדיוק על מה שדיברת עכשיו, זה בעצם, זה ה-One liner של הסרט בסוף.
זוהר: וברגע שהדמויות אומרות "זה לא יפסיק עד שנתפכח"…
אניה: כן.
זוהר: "It's not going to stop until you wise up", הן גם מקבלות סוף סוף את אותה יד מכוונת שהן צריכות. ומה היא היד המכוונת הזאת, אניה?
אניה: הצפרדע?
זוהר: כן, מי שראה, או פשוט אדיש לספוילרים, יש לנו כאן את גשם הצפרדעים, משום מה סרט ריאליסטי לחלוטין בעצם, פתאום יורד גשם של צפרדעים על הדמויות שלו.
[הקלטה מהסרט, נשמעים אובייקטים שנחבטים ברצפה]
Phil: “There are frogs falling from the sky.”
זוהר: לאורך הסרט המספר 82 מופיע. מה זה 82? באיזשהו שלב, המצלמה עוברת מהר מאוד על פני שלט שכתוב עליו, "Exodus 82", ספר שמות, פרק ח' פסוק ב'. מה קורה בספר שמות פרק ח' פסוק ב'? מכת צפרדעים.
אניה: מכת צפרדעים, אה, אוקיי.
זוהר: כלומר, הוא נותן לנו לפענח את המסתורין הזה, את התעלומה הזאת, אבל הוא גם לא חייב שאנחנו נהיה דרוכים…
אניה: מעניין.
זוהר: כי הוא פשוט נותן לנו את הסיפור הזה.
אניה: אני פשוט הרגשתי שהצפרדעים האלה נופלות שפשוט כל הגועל שלנו, כל המועקה, כל הטינופת, זה ויזואליה כל כך מוחשית ללכלוך של העולם שלנו, ככה אני הרגשתי.
זוהר: את יודעת, אחת הס…
אניה: ולטעויות של הדמויות.
זוהר: אחת הסצנות הכי בלתי נשכחות בסרט, שהיא דווקא לא סצנה של צפרדעים וצפרדעים, זו סצנה של שחקנית ומצלמה. ג'וליאן מור עומדת בבית המרקחת ורוצה לקנות תרופות, והרוקח כל הזמן אומר, "מה, זה מלא תרופות, מה יש לך?" והיא מתפוצצת עליו.
[הקלטה מהסרט]
Linda Partridge: “Motherfucker…”
Young Pharmacy Kid: “What are you talking about?”
Linda Partridge: “Who the fuck are you, who the fuck do you think you are? I come in here, you don't know me, you don't know who I am, what my life is, you have the balls, the indecency to ask me a question about my life?”
Old Pharmacist: “Please, lady, why don't you calm down?”
Linda Partridge: “Fuck you, too. Don't call me ‘lady’.”
זוהר: את פעם קיבלת סצנה כזאת, שבה זכית להתפוצץ ככה?
אניה: תן לי לחשוב רגע. כן, הייתה סצנה כזאת בסרט, שירדה בחדר העריכה.
זוהר: ואז התפוצת גם אז, בטח.
אניה: זה מאוד מאוד ביאס אותי.
זוהר: איך מתפוצצים, אבל? איך שחקנית יכולה להתפוצץ ככה?
אניה: שוב, אם זה כתוב טוב, אם זה כתוב טוב, הרבה יותר קל להגיע לשם. אבל צריך להיות… צריך להבין את הסיטואציה, וצריך לצלול פנימה. you gotta be there, כאילו, ככה זה בשבילי. ואם אני באה טעונה מהבית, אז מה טוב, כן?
זוהר: את יודעת, בקריירה המכובדת שלך יצא לך להיכנס לנעליים של כמה דמויות אייקוניות. במקרה אחד, של תמרה וייס, את למעשה בראת דמות אייקונית בעצמך.
אניה: איי, תמרוש.
זוהר: אבל גם… תמרוש לעד.
אניה: תמרוש לעד.
זוהר: אבל באותה המידה את גם נכנסת לנעליים של כאלה. את היית מריה פון טראפ של "צלילי המוזיקה", את היית אל וודס ב"לא רק בלונדינית", חלקת במקרה אחד דמות עם ג'וליה אנדרוס וחני נחמיאס, ובמקרה אחר דמות עם ריס ויתרספון. יש עוד איזו דמות גדולה מהחיים שאת חולמת עליה?
אניה: יש כמה, בטח. אני מניחה שמתישהו אני אעשה את "קברט".
[קטע מהשיר "Cabaret" בביצוע ליזה מינלי]
“What good is sitting alone in your room?
Come hear the music play
Life is a cabaret, old chum
Come to the cabaret…”
זוהר: את סאלי בולס.
אניה: כן, מתישהו יגיע הרגע הזה. אני אשמח anyway, למרות שאני… פחות מעניין אותי לעשות מוזיקה, אז אני כבר לא כל כך שם, אני מעדיפה לעשות את המוזיקה שלי, אבל זו דמות שיהיה לי מאוד מאוד מאוד מאוד קשה לסרב לה.
זוהר: ויש דבר אחד, באופן כללי, שתמיד חלמת לגלם ועוד לא זכית?
אניה: לא, באמת… באמת זכיתי לאיזה ורסטיליות, אבל אני בטוחה שעוד… אני אמות אם אני אדע שלא מחכים לי עוד דברים מרגשים וחדשים.
[מוזיקה]
זוהר: אחרי שראיתי אותך ב"פילגש", אין לי ספק שהם מחכים. תודה רבה לך, אניה.
אניה: זוהר, תודה רבה, היה מרתק להקשיב לך.
זוהר: "בלוקבסטר" זמין באתר "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים. תודה רבה לעורכת דניאל מאורר, למפיקה נועה טייב, ניהול טכני אלעד זוהר, אני זוהר אורבך, נתראה בשבוע הבא עם הסרטים הבאים, ועד אז שמרו על עצמכם.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments