top of page

בלוקבסטר פרק 3: גורי אלפי

זוהר משוחח עם גורי אלפי על חמשת הסרטים האהובים עליו: על המערבון הקומי שביים האיש המצחיק בתולדות הקולנוע (ובו בדיחה אחת שהייתה הרבה יותר בעייתית ממה שחשב), סרט אגדי אחד ובו כמה מהציטוטים האהובים עלינו, עוד שתי קומדיות מטורללות וסרט אחד שמתמודד בגאון על תואר הסרט המדכא ביותר אי פעם.


 

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי. "בלוקבסטר" עם זוהר אורבך.

זוהר: שלום אתן ואתם מאזינים לבלוקבסטר. אני זוהר אורבך וקולנוע זה הדבר היחיד שאני באמת מבין בו. מדי שבוע ישב איתי פה אורח חדש שיספר לי על חמשת הסרטים האהובים עליו. ויחד אולי נוכל להבין מה הם הסרטים האהובים עלינו, מה זה אומר עליהם ומה זה אומר עלינו.

ומולי יושב היום גורי אלפי, במאי, תסריטאי, סטנדאפיסט, שחקן ובאופן כללי אחד האנשים הכי הכי מצחיקים בישראל. בנוסף הוא גם אבא של אמה, זה גם משהו שראוי להזכיר.

גורי: גם של סול ושל מליה ושל ניאה. מה איתה?

זוהר: אני, כל הזמן יושב עלי זה שאני לא זוכר את השמות ברצף.

גורי: בסדר גמור, אני נתתי שמות קשים.

זוהר: זה, ולהגנתי הייתי אומר שיש חמש כאלה, ארבע?

גורי: ארבע, חמש כולל הילה.

זוהר: בעלה של הילה, כן, זה גם עניין. גורי אלפי אהרון, שלום ותודה שבאת!

גורי: כיף גדול!

זוהר: גורי בוא נפתח בשאלה. 

גורי: יס. 

זוהר: אתה יושב באולם קולנוע, על המסך מולך משהו שאתה ביימת. 

גורי: או קיי.

זוהר: ומסביבך קהל, והם לא צוחקים, איך אתה מרגיש?

גורי: מה! זה סיוט, זה נורא, זה דבר נורא, אבל אם הגענו עד לשלב הזה שזה כבר מוקרן, ממש, out there. אז אין מצב, עשיתי לזה את כל הטסטים האפשריים. בדקתי הכל, זה לא יכול להיות, כן יכול להיות כי בסוף כן כל חוויה של צפייה היא חדשה, וכל פעם יש קהל אחר, וזה באמת שונה. למשל, כשהיה סרט שעברתי בבתי קולנוע בסינמה סיטי, אז עברתי מבית קולנוע, מאולם אחד לשני, ובאמת היו תגובות אחרות במקומות אחרים. וזה כן היה מעניין, אבל תמיד היה את הבסיס האיתן שפה תמיד, פה מבינים, פה עושים "אה!!" כזה, כן הדברים האלה היו די זהים, וזה אומר שבדקתי אותם מלא לפני.

זוהר: ויש פעמים שבהם אנשים צחקו, אפילו כשאתה עומד על במה ואנשים צוחקים ואתה אומר, על מה? יצא לי לא מצחיק, והם המפגרים פה…

גורי: אה לא, זה קורה תמיד, שיש לך הפתעה בעניין של מתי צוחקים, יש הפתעות נהדרות, אבל החוויה הסימולטנית, החוויה של להיות על במה, אז זה קצת להיות בשליטה, כי אתה עוד יכול לעשות משהו עם זה, אבל לראות משהו שכבר עשית, נערך, קרה, הוא כבר מוקרן, והתגובות הן כאלה ואחרות, אתה מרגיש קצת שאין לך יותר שליטה, אתה לא יכול יותר לעשות משהו בקשר לזה.

זוהר: לפני כמה שנים, אתה ביימת לראשונה סרט, "עוד סיפור אחד", אם אתה רוצה, בהזדמנות אוף מייק, אני עומד לשיר לך את הביצוע שלי לשימי, אני חושב שאתה נורא, נורא תאהב (צחוק), איך הייתה החוויה בשבילך, לראות פעם ראשונה סרט שאתה ביימת על מסך קולנוע?

גורי: כל החוויה של הסרט הייתה שיעור מטורף, הגעתי כשאני כבר מכיר כל כך את עבודת הטלוויזיה והעריכה וכל המסביב, ולא האמנתי כמה זה שונה, כמה זה שונה. זאת אומרת, ידעתי שאני אצטרך לספר סיפור אחד, אני אצטרך שהדמויות האלה יהיו מספיק חזקות, שיש לי רק צ'אנס אחד בעצם, עם הצופים, זה לא כמו בסדרה שאתה יכול רגע, להתחיל ואז זה, ואולי יש בטן בפרק 3 ו-4, אבל ב-5 אני חוזר עם זה, ואני יודע שבפרק 9 אני מביא את ירון לונדון וזה יהיה זה, זה יהיה מיוחד, כי זה יהיה פרק כזה, bottle episode שראש הממשלה וכל מיני דברים כאלה, אבל פה זה one time וגם לא רק זה, אם זה לא יהיה טוב הם יכעסו כי הם ממש יצאו פיזית מהבית וקנו כרטיס ונכנסו לאולם וקר להם. אז בעיקר היה שיעור כל הזמן, מלא שיעורים, איפה שעשיתי את זה יחסית מהר בהתחלה, הבנתי שעשיתי מלא, מלא טעויות. חזרתי, תיקנתי, לא רק אני. לא הייתי לבד, גם כמובן דרור וברק. וכאילו אתה יודע אנחנו בתוך זה ועומר ברק ודרור ויידמן ואנחנו בתוך זה. ואז גם גלית חוגי ונועה ארנברג הצטרפו, באיזה שלב לא היה לי כבר עניין של אגו בכלל. ז"א איפה שבהתחלה עוד חשבתי: "לא! זה הסרט שלי ואני עושה ככה ואני אעשה ככה", באיזשהו שלב אין אגו, הכל כבר בחוץ ורק בואו תעזרו לי לספר את הסיפור הזה הכי טוב שאני יכול, הכי טוב שאני יכול. וזה בעיקר היה שיעור. אני לא ממהר לחזור לעשות קולנוע כמו שאני לא ממהר לחזור לעשות תיאטרון. אלה שתי פלטפורמות שהרגשתי שאני נלחם בהם קצת והן בי. אבל אני מאוד רוצה זאת אומרת אני מחכה להזדמנות, לדבר הזה שיבשיל אצלי ואני אגיד: "אוקיי, זה הרגע שאני... וזה פרויקט שאני הכי רוצה לעשות עכשיו."

זוהר: יאללה! עכשיו גורי אנחנו בעצם באנו לכאן כדי לדבר על החמישייה הפותחת שלך, על חמשת הסרטים האהובים עליך. 

גורי: אבל זה לא פייר כי הרשימה שלי מאוד, מאוד ארוכה וזה היה צריך להצטמצם. אז, אני, אני לא יודע אם היא, כמה היא אותנטית. בטוח יש את הארכיטיפים של כל הדברים שאני הכי אוהב.

זוהר: אנחנו נדבר בהמשך על הקורבנות שהיינו צריכים להעיף אבל אני רוצה לדבר איתך על הסרט הראשון שלנו.

[מוזיקה מ"אוכפים לוהטים"]

אוכפים לוהטים!

גורי: לפי דעתי מל ברוקס כתב את המילים.

זוהר: אתה יודע רגע לפני אני וידאתי את הסיפור שאני מכיר על השיר הזה. מל ברוקס נורא, נורא רצה שיר מערבוני קלאסי כמו של המערבונים הקלאסיים. והוא הלך, הוא כתב ממש מודעה בעיתון: "מחפשים זמר בסגנון זמר הקאנטרי הנודע, 'משהו.. משהו…' ואותו זמר הקאנטרי הנודע 'משהו... משהו…' בא ואמר: 'אני אשמח מאוד לשיר את השיר לסרט שלך' ומל שמע על הטייק הראשון איך הזמר הזה נותן את כל כולו בשיר הזה, ולא היה לו את הלב לומר לו שהם מריצים דאחקות. (צחוק) את ההצלפות של השוט הוא הכניס אחר כך. ובאמת אתה שומע את השיר, אי אפשר לדעת שזה דאחקה. לדעתי אגב זה שיעור מספר אחד לא? הדרך הכי טובה להריץ דאחקה זה לספר אותה ברצינות מוחלטת.

גורי: אה, בטח, בטח, בטח, אנשים הכי מצחיקים עושים את זה ברצינות גדולה מאוד. ומל ברוקס הוא גם אלוף הדיוק.

זוהר: עכשיו רגע לפני מל ברוקס, אלוף הדיוק, גורי, תן לנו את זה, "אוכפים לוהטים" במשפט אחד.

גורי: כמעט כל הילדות שלי ראיתי את הסרט הזה בריפיט. לפעמים יש סרטים שאתה לא יודע למה הם התגנבו לספרייה שלך ואתה נדבק אליהם ואני יודע כל משפט, כל פריים. משהו ברעיון הבסיסי הזה שיש פה איזה, אתה יודע, שריף שחור בתוך עיירה "רדנקית" כזאת שפשוט הם לא מבינים, הם לא יודעים איך לעכל את זה. הסיטואציה הזאת, שהוא נורא אוהב לשחק בעניינים של גזע ובעניינים כאלה, מל ברוקס, ולעשות את ההיפוכים האלה.

זוהר: אתה יודע מה? בוא שנייה, אנשים לא, לצערנו זה לא בתוכנית הלימודים, בניגוד נגיד ל"אדונית והרוכל". עכשיו השנה 1974 בקולנועים שולט הסנדק 2 אבל הסרט הזה משגר אותנו חזרה למאה ה-19. אנחנו במערבון אבל לא בדיוק. "אוכפים לוהטים" זאת הפרודיה האולטימטיבית על הז'אנר: אנחנו בעיירה נידחת, יש איתנו פה שריפים, יש איתנו פה פורעי חוק ונשים נפקניות קאובויז ומדבריות. וזהו סיפורה של עיירה קטנה בשם רוקרידג' שיכולה להיות שווה מיליונים אם פשוט האנשים שחיים בה יעופו ממנה כבר. ולכן לפוליטיקאי קטן ומושחת אחד יש פתרון אחד.

גורי: תגיד את השם שלו כמו שצריך.

זוהר: בוא תיתן לנו אותו.

גורי: הדלי. הדלי למאר. הדלי למאר, בניגוד לכוכבת הקולנוע הקלאסית הדי לאמאר, אנחנו עם הדלי למאר' פוליטיקאי קטן ומושחת' שמחליט להקיף אותה משתי החזיתות. מצד אחד כנופיית פורעי חוק שיטרידו את שלוות התושבים הלבנים והשמרנים, אבל מצד שני לתפקיד השריף שאמור להגן עליהם הוא משבץ גבר שחור, רחמנא ליצלן.

זה מה שהוא עושה כדי לשבש אותה ולגרום להם לצאת. ויש כמובן את מל ברוקס בתפקיד המושל.

זוהר: בתפקיד המושל עם מזכירה חשופת חזה לצידו.

גורי: ועם פזילה חמורה.

זוהר: ובאמת הוא זה שבא לסבך את העניינים. מר מל ברוקס, הוא רואה כל מוסכמה של ז'אנר המערבון ומחלל אותה כאילו המוסכמה היא חזיר והוא ראש ממשלת אנגליה. עכשיו בוא נדבר על האיש הזה רגע. לפני שנדבר על הסרט בוא נדבר שנייה על האיש הזה, על מל פאקינג ברוקס.

גורי: אני כל כך מקווה שהוא כאן לעוד כמה שנים. גם אם הוא לא ייצר עוד. העובדה שהוא עדיין בחיים זה פשוט מדהים.

זוהר: זה לא מובן מאליו מה שאתה אומר כאן. גבר בן 96 העובדה שהוא שרד את הקורונה היא נס גלוי.

זוהר: עכשיו מי זה מל ברוקס. הוא היה חייל משוחרר שהפך לקומיקאי מן השורה, מוזיקאי, סטנדאפיסט, חקיין, בדרן, תסריטאי טלוויזיה. שהשתחל באורח פלא לתעשיית הקולנוע להוליווד, דרך הדלת האחורית, ומשם הוא ביים וכתב והפיק וגם הלחין קצת. כמה מהסרטים הכי מצחיקים בתולדות הוליווד.

גורי: אין ספק.

זוהר: מדובר בבן אדם שהתייחס לקומדיה כמו אל אפוס. התייחס לקומדיה ברצינות שאחרים לא יתייחסו אליה עד אז. 

גורי: הוא אומר את זה ב"היסטוריה המטורפת של העולם", היא שואלת אותו: "מה המקצוע שלך?" והוא עונה: "אני סטנדאפ-פילוסופר." הוא באמת כזה, סטנדאפ-פילוסופר. אז היא אומרת לו: "אה, בולשיט ארטיסט." כאילו זה הפער זה הפער שמל ברוקס חי בו, אוקיי, בין הבולשיט הזה לבין הפילוסופיה, כי הוא עושה את זה הכי טוב.

זוהר: גורי, מה מל ברוקס לימד אותך.

גורי: וואו… הכל! באמת, באמת רוב הדברים שאני ניסיתי לעשות בקומדיה עד היום זה המון מל ברוקס. יש המון לב, כל הדמויות הם בשר ודם, הן אמיתיות. ויחסית מניחים את הפרודיה בצורה מאוד פשוטה, ז"א מניחים אותה מיד. אתה כבר בפנים מהפריים הראשון. 

זוהר: "המפיקים" זה פרודיה על מוזיקלס, " אוכפים לוהטים" זאת פרודיה על מערבונים. 

גורי: "פרנקנשטיין הצעיר"...

זוהר: אני הייתי משוכנע שאתה תלך על "פרנקנשטיין הצעיר". 

גורי: זה מעולה. 

זוהר: עכשיו, מה שיפה בפרודיה של מל ברוקס זה שזה לא רק עוד דאחקה על הז'אנר, 

גורי: נכון. 

זוהר: כלומר סבבה, יש פה קאובויז, יש פה אינדיאנים, האינדיאנים אגב מדברים יידיש.

גורי: תמיד יש את העניין היהודי. יש את זה בכל מקום. 

זוהר: הוא מכניס את היהדות שלו לכל מקום וזה יפיפה. 

גורי: וגם יש את העניין של לשבור את הקיר הרביעי. להיות מודעים לזה שאנחנו עושים סרט. כמובן ב"ספייסבול" זה מגיע ל…

זוהר: ספייסבול זה "שיגעון בחלל", הסטאר וורס שלו. 

גורי: שם זה מגיע באמת לדבר הכי טוב שיש, מבחינת המודעות: זה שהם צופים בסרט וזה ב 74'...

זוהר: עכשיו, אתה יכול לזה אתה יכול להיזכר בפעם הראשונה שראית את "אוכפים לוהטים"?

גורי: כן. אני ממש זוכר שאני ואח שלי, שאנחנו ממש ממש צעירים, אולי הייתי בן 8, אנחנו לא בקולנוע, אני רואה את זה בוידאו. אתה יודע, ראינו עוד פעם ועוד פעם. והבנו את זה בכל מיני "ליירס", היו מלא שכבות שלא הבנו בהתחלה. אני לא מבין את הקטע שהיא עושה "מרלן דיטריך" שמה או היא מה שהיא אומרת עליו בחושך שכאילו: is it true what they say about you people? are you gifted? ooh... 

זוהר: מה, מה כן הבנת? 

גורי: הבנתי שהיא מחבבת אותו. הבנתי שהיא בצד שלו ואז היא תעזור לו. ואז הבנתי שכולם שונאים אותו. לא הבנתי באמת למה?

זוהר: מתי הבנת? 

גורי: זה ממש לוקח עוד שכבה ועוד שכבה. אני ואח שלי היינו במנצ'סטר, אצל סבתא שלי, סבתא שלי הייתה במנצ'סטר, והיינו באים אליה בחופשים. ולבן דוד שלי דניאל הייתה חברה שחורה. והם ישבו ביחד, ויש משפט בסרט, יש משפט, אז אני מתנצל מראש, אני הולך להגיד את המשפט הזה. אבל יש משפט שהוא הולך ברחוב, השריף, שהוא אומר לעצמו: "אולי זה כן יסתדר שאני שריף שחור בעיירה הדפוקה הזאת, אולי זה כן יסתדר" והוא הולך ברחוב והוא אומר לאישה זקנה: "מה שלומך? איך את?" ואז היא אומרת לו: "אפיורס ניגר", אוקיי? זה המשפט, זה מתוך הסרט, עכשיו אנחנו מצטטים את הסרט, אנחנו כל הזמן עם רפרנסים מהסרט, אני ואח שלי. אז אנחנו אצלה בבית ודניאל והחברה שלו שם ואז הוא אומר לי, כי אנחנו עושים צחוקים, אז הוא מסתכל עליו אומר לי: "אפ יורס ניגר" 

זוהר: אוי ואבוי.

גורי: בדיוק… ואז החדר מסתכל עלינו. ואנחנו מבינים, בפעם הראשונה, את כל המשמעות של הסרט.

זוהר: זה סיפור יפיפה גורי! 

גורי: אמיתי. 

זוהר: זה סרט חברתי הרי, זאת סאטירה אנטי גזענית. 

גורי: נכון. 

זוהר: אתה חושב שלקומדיה יש תפקיד חברתי?

גורי: בהחלט! בוודאי שיש לזה ערך. ובוודאי שהקומדיה גם מחפשת את מה הוא טאבו כדי לשבור אותו. ואת מה היא המסגרת כדי לחרבן עליה. כי זה כל היופי, זה החנוך לויניות של העולם, אתה לוקח רגע, דבר, אתה יודע, חנוך לוין לקח את זה לשכול. שאין דבר יותר קדוש מהשכול, במיוחד לישראלים. הוא נגע בתוך הפצע והדברים האלה הם כמובן דליקים מאוד ובוודאי שיש להם השלכות. ואתה יודע שיש להם השלכות. אם אתה עושה את ה… בוא נקרא לזה את ה"sugar coating" של הקומדיה, ואתה עוטף את הקומדיה רגע בשירים, הוא שר על האינקוויזיציה ב"ההיסטוריה המטורפת של העולם", הוא שר על הזה וזה והוא מוריד יהודים שם ב… תשמע זה קשה… זה אימאג' קשה..

זוהר: והוא אחראי לבדיחת השואה הכי טובה בתולדות הקולנוע…

גורי: וגם המפיקים כמובן, כאילו גם שם, שהוא בסוף, הוא כן בסוף עושה היטלר, הוא עושה את זה...

זוהר: אתה לא מתחרט לפעמים שאתה לא יותר סאטירי בהומור שלך?

גורי: (צוחק) אני לא יכול להתחרט על מי שאני לא. אם אתה שואל אם אני מתחרט על זה שלא נולדתי מל ברוקס, אז אולי כן.

זוהר: אני לא חושב שיש לך על מה להתחרט בהקשר הזה, גורי.

גורי: לא. אז אני אומר I'm doing my best בכל דבר שאני עושה. הדברים שאני אוהב הם מגיעים יותר ממל ברוקס, נונסנס ופרודיה. דברים שהם לא בתוך הפרצוף שלך- סאטירה. כי בעיניי יש להם אורך חיים מאוד קצר, הם נורא נורא כמו איזה עיתון, וב' הם נורא נורא מטיפים. אני לא, אין לי עניין להטיף בהומור שלי. אני בא אני בא קודם כל להצחיק, ואם אפשר בתוך כל הדבר זה גם להכניס כמה מסרים אז איזה כיף. כאילו הצלחנו את הדבר הזה.

זוהר: מהמם. עכשיו בוא נעבור לסרט הבא בחמישייה שלך. גורי, תן לנו את זה! "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין מ-1936.

גורי: יש שיר כזה של "הדג נחש" הוא הופך למכונה, הבן אדם הופך למכונה, אתה מכיר את זה? זה הדבר הזה, הבן אדם שהופך להיות בורג קטן במערכת. כל התקופה הזאת שלכאורה העידן החדש מגיע ,הקדמה מגיעה, המודרניזציה, ואנחנו אחרי השפל הגדול, וכולם עכשיו כבר יודעים מה הם עושים. ופורד ממציא את הסרט הנע וכל הדבר הזה. ואז בעצם אנשים הופכים להיות ברגים קטנים בתוך מערכת נורא גדולה. זה כל כך יפה. ויש כאן את האתגר של צ'פלין עם הקול.

זוהר: שניונת קונטקסט ואז נדבר על הקול. על הקול ועל הכל. אנחנו עוברים מענק קומדיה אחד לענק קומדיה אחר. 40 שנה לפני מל ברוקס, צ'רלי צ'פלין, כנראה כוכב הקולנוע הגדול ביותר אי פעם. לא נראה לי שיש מישהו שלא מזהה את האיש הזה. צ'פלין כתב, ביים, הפיק והלחין את רוב הסרטים שלו וכמובן שהוא גם כיכב בהם, לרוב בתפקיד היחפן, גבר עני, דביל, טוב לב, עם כובע, ז'קט, מקל הליכה. שפמפם שנהיה הרבה פחות אופנתי אחרי שדיקטטור אוסטרי אחר גנב לו אותו. והפעם אנחנו עם זמנים מודרניים. עכשיו גורי, מה אתה חושב שהופך את צ'פלין לכל כך רלוונטי גם היום?

גורי: קודם כל, מה שמנית, ה-ALL AROUND PLAYER שהוא, הדבר הזה שהוא יכול לעשות הכל ויש לו שליטה בעצם בכל האספקטים של הסרט כולל ההפקה, זאת אומרת שהוא בעצמו יודע לעשות את סדר העדיפות. זאת אומרת אף אחד לא עושה את זה בשבילו. ואם הוא רוצה להתעכב על לצלם קטע קטן שהוא מועד בו, לצלם אותו 100 פעם, הוא יודע שזה חשוב. הוא יודע, הוא יודע, האינסטינקטים שלו יותר טובים מאחרים. אז הוא יודע מה חשוב וסדר העדיפות שלו. ובגלל שיש לו רוח של מפיק ורוח של "מאסטר פאפטיר" כזה שיעשה את כל הדבר הזה ויהנדס את כל הדבר הזה והמשחק זה ממש האחרון בתוך כל הרשימה הזאת. אז זה מה שעושה אותו הכי גדול וגם הוא הוא מתחיל בעצם… הוא שם בלידה של הקולנוע. בגלל שהוא שם הוא דואג לעצב את הקולנוע. הקולנוע מתעצב בדמותו והוא הקולנוע.

זוהר: הוא הופך את ה"גאג" למשהו שמצלמים, לא רק איש מועד על בננה, הוא מתייחס למצלמה ולעריכה ולסאונד למוזיקה כאל חלק מבניית הפאנץ'. 

גורי: וגם הוא "סטורי טלר". הוא "סטורי טלר" יותר מלורל והרדי, יותר מכל מיני כאלה, זאת אומרת הוא סטורי טלר אמיתי, יותר מבאסטר קיטון, שחשוב לו מאוד הלב של הסיפור. זאת אומרת עד שהוא לא מצא ב"אורות הכרך" איך היא חושבת שהוא עשיר ולמה בעצם יש לה את הטעות הזאת, העיוורת, עד שהוא לא פותר את זה הוא לא ממהר לעשות בדיחות. זה לא חשוב לו רק הבדיחות. חשוב לו ב"סטוריטלינג" שיהיה הרבה מאוד לב ושאתה יהיה לך אכפת. הנווד הזה בהתחלה בסרטונים הקצרים, הוא היה מניאק, הוא היה "נאסטי" הוא היה עושה כל מיני קונצים לאחרים וככה כאילו מרוויח את הצחוקים. אבל אז הוא הבין שהוא מפסיד הרבה כתוצאה מזה שהוא "רע". בסוף אתה משחק, זה משחק יחסית גדול בתקופה הזאת, כולם משחקים מאוד, מאוד גדול בתקופה הזו, מגיעים מהבמה לקולנוע, וגם יודעים שהם רבים על תשומת הלב של הצופה, אפילו בקולנוע, והם עושים את הכל מאוד מאוד גדול. והוא יחסית, יחסית, משחק מאוד אמין בדברים האלה, במיוחד כמובן שזה, אתה יודע, שהשנים עוברות והוא מגיע לדיקטטור הגדול. 

זוהר: ושם הוא חייב כבר לדבר. 

גורי: ושם הוא כבר עושה גם… כשהוא מדבר הוא מפסיק להיות גם קצת מוקיוני כמו שהוא היה בסרטים הקודמים. זה מביא אותו בסוף לעשות ממש מלודרמה, כן, בסוף הוא ממש מסיים עם מלודרמה. עכשיו, זה שחקן, כן?

זוהר: זה העניין, מדובר ב"אקטור" אבל צריך לדבר על זה שנייה. כי הרי כאן ב"זמנים מודרניים" אנחנו רואים את אחד האתגרים הכי גדולים של צ'פלין ובאופן כללי כל הוליווד נכנסה אליהם, שזה הכניסה של הקול. כלומר עד 1927 לא היה קולנוע, היה ראינוע, ב-1927 אחרי הסרט "זמר הג'אז" יש לך קולנוע. וכאן רואים שצ'פלין קצת לא סובל את זה.

גורי: הוא פחד. הוא פחד כמו הרבה מאוד אומנים בתקופה ההיא והרבה שלא עברו את הקאט הזה. 

זוהר: רואים את זה הרבה גם בסרטים כמו ה"ארטיסט", כמו "בבילון", כמו "שיר אשיר בגשם".

גורי: "שיר אשיר בגשם" זה הכי טוב שיש. רואים את זה והיא מדבבת את השירה שלה שם, על זה הסרט. אבל התקופה הזאת באמת הייתה קשה לאנשים בהוליווד. הם באמת לא ידעו מה לעשות עם עצמם.

זוהר: היו שחקנים שבאמת פשוט איבדו את כל מה שהיה להם. ספציפית צ'פלין, בגלל שהוא היה גדול מכולם, זה מה זה לא עניין אותו והוא המשיך לעשות סרטים אילמים עד שנות ה-40 בעצם. וספציפית כאן, ממש רואים שהוא מדבר על זה. הרי הבן אדם היחיד שמדבר בסרט זה הבוס הגדול והמרושע וכשמבקשים ממנו לשיר, הוא שר בג'יבריש.

[קטע מהפסקול]

גורי: ו… תראה איזה גאון הוא, הסיבה, הוא שם לעצמו את הפתק הזה עם המילים והרגע הזה שזה פשוט עף לו מהיד, זה כזה מדויק הרגע הזה, הוא יכל בקלות לעשות, כאילו אתה יודע, להגיע לזה בדרך אחרת…

זוהר: הוא יכול היה להתעצל… (צחוק) תכלס גורי, וזה מה שכן מרשים אותי מאוד מאוד בצ'רלי צ'פלין ובכלל במל ברוקס, זאת הייתה תקופה שבה קומדיות בהוליווד קיבלו את הכבוד שלהם. היום אני מרגיש, שעם השנים, קומדיה, לפחות בקולנוע, נחשבת פחות ראויה. בוא נדבר על הבסיס של זה. למה אתה חושב שהממסד... למה באוסקרים לא זוכות קומדיות?

גורי: תשמע, גם הקולנוע בהתחלה שלו היה נחשב לאומנות. 

זוהר: להמונים. 

גורי: כן, וזה לא משהו שכאילו, אתה יודע, כל האנשים שתפסו מעצמם שחקנים לא מיהרו להיות בקולנוע. הדברים האלה זזים כל הזמן. בעניינים של קומדיה אני גם שמח שהדברים זזו ועכשיו אין דיכוטומיה ברורה בז'אנרים. אתה יכול לראות דברים שהולכים עם... שזזים ממלודרמה לקומדיה כמעט ב 5 דקות.

זוהר: אני חושב שבעונה השנייה של "האחיות המוצלחות שלי",אני הייתי בצבא כשזה יצא, ובעונה שנייה, הפרק של מידד בצבא, אני ראיתי אותו ופשוט מררתי בבכי. 

גורי: כן, כן, גם אני בכיתי שם מלא. 

זוהר: פרק קשה נורא, ספציפית "סיגפו". מי בוכה מ"סיגפו"? מה זה השיר הזה בכלל? מה אתה בוכה מ"סיגפו"?

גורי: נועה ארנברג הגאון, היא אמרה, הגאונה אמרה, שצריך את השיר הזה ואז חיפשנו, חיפשנו שיר אחר וחזרנו לשיר הזה.

זוהר: תכלס, זאת הייתה הפעם הראשונה שביימת הפקה, כלומר שביימת עם מצלמה והכל.

גורי: נכון. לא! ביימתי דברים יותר קצרים, כל מיני "גור ואוח" ודברים כאלה.

זוהר: חברים, אני אישית אף פעם לא ידעתי שאתה ביימת ב"גור ואוח", גורי.

גורי: זה אסף שלמון כתב.

זוהר: אני הייתי ילד מתוק קטן שרואה "גור ואוח" ואני חושב שגם המפיקה היקרה שלנו כאן גם, דניאלה האהובה, ראתה "גור ואוח", אני לא ידעתי בחיים שאתה ביימת את זה. גורי איך משתמשים במצלמה כדרך לבנות פאנץ'?

גורי: תשמע, אנחנו קיבלנו מתנה מההורים שלנו, שוב, אני, אחי, אחותי, קיבלנו מצלמת M7 או M5, אני לא זוכר... מצלמה כזאת, מגושמת מאוד, יש לה ממש VHS בפנים. ובלי איזה עניין של עריכה או משהו כזה, היינו מצלמים איתה, עוצרים, ממשיכים את הצילום, את ההקלטה, והיינו בעצם יוצרים כל מיני סרטים בבית. וקיבלתי את המתנה הכי גדולה כי אמרתי "מה זה, זה אפילו יותר מתקדם מבמה כי בבמה הכל נורא חשוף. אתה לא יכול לעשות את הטריקים האלה ובמסך, וואו, כמה דברים אתה יכול לעשות." וכשאני ואסי התחלנו לעבוד יחד אז הייתה לנו מחברת שהייתה מיועדת רק למתי שתהיה לנו תוכנית, אז אלה הדברים, כי היו לנו כל מיני רעיונות, אבל הרעיונות היו לא ישימים לבמה. זה נורא לטלוויזיה, זה לצילום, זה לא לזה. וכשכבר התחלנו לעשות דברים מצולמים, אז המחברת הזאת עבדה שעות נוספות, כי כל הזמן היו לנו את הדברים הוויזואליים ושאיך הם יעבדו יותר מצחיק ויזואלית, ואיך הם יעבדו יותר טוב בעריכה ומול מצלמה מאשר על הבמה. זה מרחיב לך את האופציות בחזקת "מלנתה", כאילו נותן לך כל כך הרבה אופציות.

זוהר: אתה זוכר דבר ספציפי אחד שזה נתן לך?

גורי: מה זאת אומרת?

זוהר: תן לי משהו, תן לי דוגמא. כשפעם ראשונה שאתה עובד עם מצלמה ואתה יודע שאת זה אתה יכול לעשות בגלל שזכית לצלם, בגלל שזכית לצלם.

גורי: אני אתן לך דוגמה הפוכה שזה מצחיק. הדוגמה ההפוכה היא שכשכתבנו, אסי ואני, כתבנו מערכון מטומטם על ג'ורג' ורוברט, על שניים שתקועים באיזה אי ובלה בלה בלה, אז זה התחיל כמו שכתבנו לכשנצלם, אז נעשה את זה, אבל אז בסוף כן העלינו את זה על במה, ודיברנו את זה כאילו זה מתוסרט כאילו זה..

זוהר: אתה יודע שחלום שלי לראות סרט באורך מלא שמבוסס על מערכון החייזרים. (צחוק) אני באמת חושב..

גורי: אבל הוא פטנטי, הוא יש לו פטנט אחד. הבן אדם הגיע וזה לא הבן אדם, כאילו, לא המרואיין הנכון 

זוהר: והנה עכשיו כל מדינת ישראל חושבת שהאיש הזה נחטף על ידי חייזרים.

גורי: אגב, מה שמצחיק זה שהמערכון הזה, כשהוא התחיל, לא היה לו את הפטנט, הוא היה רק הבן אדם עם החייזרים. 

זוהר: כלומר באמת היה לולב מתלבלב.

גורי: היה משהו כזה אבל אז כאילו התהפך. ואז כאילו עכשיו זה כאילו הטענת את הכל ב"למה זה מצחיק".

זוהר: אנחנו עכשיו עוברים לסרט הבא. גורי פנק אותנו ותן לנו את "עירום" במשפט אחד, הסרט "עירום" של מייק לי מ-1993.

גורי: זה סרט קשה שנחרט לי בזיכרון בתור... שאתה מגיע לאיזה גיל ואתה עם תהיות כאלה, באמת גדולות של מה זה החיים האלה ואתה רואה בן אדם משקף לך את כל החרדות שלך על המסך. מייק לי אלוף שיקוף החרדות.

זוהר: אתה יודע, זאת בעצם, רק שתדעו, זאת החריגה האחת של גורי, הוא נתן לנו 4 מהסרטים הכי מצחיקים וכיפיים בתולדות הקולנוע, ואז סרט אחד שאני לא חושב שיש הרבה מדכאים ממנו.

גורי: ממש. 

זוהר: זה סרט אחד שב-1993 הבמאי מייק לי פורץ לתודעה עם סרט איום ונורא, במובן הכי טוב של המילה כמובן, שנפתח בג'וני. 

גורי: סרט עם קאסט מדהים. 

זוהר: סרט עם קאסט מדהים. ג'וני הנווד שאונס בחורה במנצ'סטר ובורח משם באוטו גנוב לדרום לונדון, מתנחל בדירה של האקסית שלו, מטריל את השותפה שלה ומסתובב ברחובות העיר. שוטח את הפילוסופיה הקונספירטיבית והפסימית שלו ברחבי העיר. גורי, אני חייב להבין את הרציונל. אנחנו על 4 קומדיות, מגה קומדיות, ועל סרט אחד שהוא מראה שחורה אחת גדולה.

גורי: ניסיתי בעצם להגיד פה... יש כאן כמה סרטים שעיצבו את התודעה שלי, ממש. וזה אחד מהסרטים המעצבים האלה כי הם היו בזמן מאוד מאוד ספציפי. בגיל 17, אוקיי, אני רואה את הסרט הזה וזה משפיע עליי מאוד.

זוהר: איך זה השפיע עליך?

גורי: קודם כל, עד הגיל הזה, עד הרגע הזה, לא היו לי איזה חרדות מודעות כל כך. פתאום אתה אומר רגע, החיים זה פאקינג דבר שביר מאוד. אני גרתי בקוקון, בחממה, ראיתי מל ברוקס, נהניתי מהחיים, עשיתי קומדיה בתור ילד, המשכתי לעשות את זה בתור נער, 

זוהר: אז איזה חרדות זה שיקף לך?

גורי: פתאום זה היה כזה, אה! החיים נורא, נורא שבירים. הוא מסתכל שם על הכל. הוא אומר דברים פילוסופים עמוקים. ואתה רואה את הכלומיות שלו. אומרים לו: "למה באת ללונדון?" הוא אומר: "TO RUN THE MARATHON" נכון? יש לו כאלה, ציני כזה. וכולם שבורים. כל הדמויות שבורות לגמרי מסביב. וזה, אני לא יודע, זה ריתק אותי. זה היה כמו לראות תאונה מתוחכמת, אלגנטית, שנכנסה לי לתוך העור. ולא הייתי אותו בן אדם אחרי הסרט הזה. וכנראה זה סמל לתקופה הזאת ששינתה אותי וכבר לא הייתי אותו בן אדם.

זוהר: אתה זוכר את הרגע שבו ראית אותו? את היום הספציפי?

גורי: כן, אני ממש זוכר שיצאתי מהקולנוע, זה היה בדיזינגוף, ולקח לי לקח לי זמן, כאילו, לנשום שוב רגיל.

זוהר: אתה יודע, הסרט הזה מזכיר לי סרט אחר שעכשיו רץ בקולנוע, לא ננקוב בשמו… ששורת הסיום שלו, בעצם, הגיבור מסתכל על מצלמה ואומר: "נראה לי שהרסנו את העולם". ואני חושב שהסרט הזה יוצא מנקודת ההנחה הזאת: העולם שבור, וכולנו שבורים יחד איתו. ואין עתיד, אין תקווה, אין חלום. עכשיו, אני רואה את הסרט הזה, בא לי בא לי למות. וגם בא לי שהסרט הזה ימות איתי.

גורי: אבל הוא גם מצחיק. 

זוהר: כן? איפה הסרט הזה הצחיק אותך?

גורי: מייק לי, הוא גם מצחיק. הוא לוקח את המקומות הכי גמורים של כולם והכי קשים, ובכל זאת משתמש שם בהומור סרקסטי, כמובן, אבל טוב, חזק. זה סרט שמאוד השפיע עליי והוא במאי, ששוב, מספר סיפור קטן, קטן, הכי קטן שיש, אבל מייסר אותך איתו.

זוהר: אתה חושב שג'וני נמצא איפשהו ביצירה שלך?

גורי: הדמות הסרקסטית הזאת לפעמים היא גם קצת אני. לפעמים קצת אני.

זוהר: כן? 

גורי: כן, כן. 

זוהר: מה לדעתך יכול לדחוף אדם לתהומות האלה?

גורי: הכי קל שיש (צוחק). 

זוהר: מה? איך עושים את זה?

גורי: אתה יודע, תיקח רגע, אלטמן, "תמונות קצרות", גם שם יש כל מיני רגעים של ה"וואט איף", כי הרי הם פוגעים בילד, הילד קם והולך. והם אומרים: "וואי איזה מזל, שלא קרה לו כלום, לילד הזה", וממשיכים את חייהם ובינתיים, אחר כך, הילד מת. זאת אומרת, ה"וואט איף" הזה, הוא משבש אותך, הוא נותן לך כל כך הרבה אפשרויות של איך הדברים הם שבירים והם יכולים להיגמר רע. ובמיוחד כשאתה מתבגר יש יותר מעגלים שאכפת לך מהם. יש לך יותר אחריות כלפי אנשים. יש לך יותר אחריות כלפי עצמך. אתה לא הבן של ההורים שלך ואתה לאט, לאט, אתה מגלה יותר אחריות על אחרים ועל עצמך. וכל פעם שאתה מביא עוד מעגל כזה לחיים אתה מביא עוד מעגל חרדות.

זוהר: זה הזמן אגב לתת את הכפיים לשחקן דיוויד תיוליס.

גורי: איזה שחקן. 

זוהר: עכשיו, אתה, גורי, מכיר אותו מהסרט הנורא נורא מדכא הזה. אני אישית ובני דורי מכירים אותו מ"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" שם הוא שיחק את המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, רמוס לופין. מה דרוש משחקן כדי להגיע למקומות כאלה?

גורי: לצערי ולשמחתי עוד לא עוד לא חיטטתי מספיק בנפש שלי כשחקן. דווקא לאחרונה, בכמה שנים האחרונות, אני יותר משחק מאי פעם, ונותן לעצמי ממש להיכנס לזה. אני יכול להבין סתם מהעבודה למשל עם עם ארז קו-אל, שעשה את הטבח, אני יכול להבין מה אני צריך כדי להגיע למקומות נוגעים מאוד ושבורים מאוד ושכן תהיה בהם הזדהות מאוד מאוד גדולה. כי הוא לא הוא לא שיכור לגמרי, הוא לא מסומם לגמרי והוא לא מטורף לגמרי. שלושת הדברים האלה היו מרחיקים אותך מבחינת ההזדהות. הוא לא! הוא על התפר שם, בגלל זה אתה כן מזדהה איתו. אתה מזדהה על הראייה העגומה של איך הוא רואה את החיים ואת חוסר התכלית.

זוהר: הליצנים שהוכיחו שהם יכולים להיות גם דרמטיים, ג'ים קארי כאלה. מי עשה את המהלך הזה הכי טוב בעיניך? שחקנים שהוכיחו שהם לא רק קורעים מצחוק הם גם דרמטים נורא.

גורי: אין ספק אנדי קאופמן. אבל זה כאילו טריקי, כי הוא גם אנדי קאופמן בתוך הסרט הזה. אני אלך על הלב על הכי טוב שיש. רובין וויליאמס.

זוהר: או! עליו השלום, ב"תמונות" הוא קצת פסיכופט שם…

גורי: אני מדבר על… הוא קבצן שם…

זוהר: "פישר קינג", אתה מדבר על "פישר קינג". הוא היה מועמד על זה לאוסקר אפילו.

[קטע פסקול מהסרט]

גורי: זה התפקיד הדרמטי וואו! הצ'יינג' שהוא עושה מקומדיה לדרמה גורם לי שם לבכות. וואו! הוא הרג אותי בסרט הזה.

זוהר: וזה מהלך שאתה גאה בעצמך שאתה גם עשית?

גורי: אני לא לא לא התכוונתי לעשות איזשהו מהלך כזה. אבל זה מרגיש לי, מרגיש לי לא נורא מסובך לשחק אחרי שאתה עושה קומדיה. כי בעצם אתה צריך לעשות פחות.

זוהר: קומדיה זה פרפורמנס באקסטרים.

גורי: קומדיה לעשות לעשות את הדבר הזה ספציפית, ואין ורסיות לדבר הזה. זה צריך לעשות את זה הכי טוב שיש. במשחק דרמטי, יש הרבה ורסיות לדבר הזה. ובעיקר אומרים לך מסביב, וגם אתה לעצמך, פשוט פחות. ככל שאתה עושה פחות, וואו איזה שחקן. זה מוזר!

זוהר: אתה יודע אנחנו עכשיו מתקרבים לסרט הרביעי שלנו מתוך החמישייה. חברים, אנחנו עכשיו בשנת 1933, ואנחנו עומדים לשתות מרק ברווז. הסרט "מרק ברווז" שביים ליאו מקארי, בכיכובם של האחים מרקס.

גורי: אני אוהב את כל הסרטים של האחים מרקס. אני לא ידעתי מה לבחור.

זוהר: אז למה "מרק ברווז"?

גורי: שמע, הם כל כך מצחיקים. הם כל כך מצחיקים. ונראה לי ש"מרק ברווז", אם אני לא טועה, זה האייקוני שלהם.

זוהר: "מרק ברווז" נחשב לסרט הכי גדול שלהם. שנייה, רק קצת, קצת הקשר, למי שלא מכיר את האחים מרקס. יש לנו את גראוצ'ו, הארפו, צ'יקו וזפו. זפו ,דרך אגב, זה היה הסרט האחרון שלו איתם בין השאר בגלל שהוא לא עושה בסרט הזה כמעט כלום. זאת קומדיה מטורפת על מדינה בדיונית בשם פרידוניה. גראוצ'ו, האח החכם ביותר, מגלם את פיירפליי, גבר משונה אך חד, שממונה להנהגת המדינה המשונה הזאת, אחרי שהשוגר-ממה של המדינה מחליטה שהוא האדם הראוי ביותר לתפקיד. במקביל שגריר המדינה השכנה שולח שני מרגלים במטרה למצוא חומרים מכפישים על אותו פיירפליי. פאן-פקט, לשגריר הזה קוראים טרנטינו. המרגלים האלה מגולמים על ידי שני האחים מרקס האחרים, צ'יקו הדביל והארפו האילם. ניסיונות הסכסוך בין שתי המדינות מסתבכים, ומפה לשם מדינת פרידוניה מכריזה מלחמה. עכשיו אנחנו הולכים לאייקון קומדיה הרביעי שלנו בפרק הזה, מל ברוקס, צ'רלי צ'פלין ועכשיו האחים מרקס. למה הם אייקון? מה הם הביאו לשולחן?

גורי: וואו.זה האנשים הכי מצחיקים שיש. אלי בן דוד, שעשינו יחד את הסדרה "שקופים" עם יובל סמו, יש לו את הגרסה הזאת הכי טובה הוא אומר: "בקומדיה יש את הטיפש ויש לידו טיפש עם יוזמה". אמרתי לו, וואי, כאילו, זו כזאת תובנה מדהימה. כי זה כל מה שמצחיק אותי, זה הדבר הזה. וגראוצ'ו הוא טיפש עם יוזמה. הוא כאילו חד, אבל הוא יכול היה לא להסתבך, אבל הוא כן מסתבך, כל הזמן. והם כולם מסתבכים כל הזמן, האחים האלה. ויש ביניהם דינמיקה ששייכת רק להם. אף אחד אחר לא יודע לעשות את הדבר הזה. אולי אבוט וקוסטלו כאלה וזה… המהירות שבה הם קולטים אחד את השני, מרגישים אחד את השני. ויש, הפיזיות הסלפסטיק, בעיני, יותר מצחיק מצ'פלין. יסלח לי צ'פלין, כי צ'פלין כולו לב. האחים מרקס הם כאן כדי להרוס.

זוהר: והם גם שולפים.. סליחה, בוא נלך קודם ל"הם כאן כדי להרוס". קומדיה זאת אנרכיה באיזה מקום? כי אצלם, כשאתה רואה את זה, אתה חושב שכן.

גורי: ממש כן אבל זה גם הסדר המופתי של הטעות. כי אתה צריך שזה יקרה כדי שזה יקרה ושהדלת תיפתח בדיוק שזה יקרה. ובדיוק כשזה יקרה… סתם, יש כל מיני הצגות כאלה כמו של ריי קוני, וזה בתיאטרון, שאם זה לא קורה בדיוק, אם הדלת לא נפתחת בדיוק בזמן שההוא יהיה מאחוריו וההוא יהיה זה... לא תהיה את הבדיחה הזאת. אז יש אנרכיה שדורשת דיוק מאוד, מאוד גדול.

זוהר: כלומר זה השילוב המושלם בין טרללת לשכל.

גורי: כן, וגם אני חושב שזה הציפייה. זאת אומרת שאם זה נותן לך... מניח את כל הכלים, ושם, הנה הוא יהיה פה, הוא יהיה פה, זה יהיה פה, זה יהיה פה, ומניח לך את כל הכלים ואז אומר לך: "עכשיו תצפה לזה. עכשיו תצפה שהכל הולך לקרוס", כי זה ממש בלתי נמנע. ואז כשזה קורס אז זה מפואר. וזה לא יהיה מפואר בלי סדר. זה יהיה מפואר עם סדר מופתי.

זוהר: אתה יודע מה אני אוהב בסרטים הסוג הזה? שאגב, גם את זה לא רואים מספיק. בטלוויזיה רואים את זה יותר. זה קומדיה מהסוג שמתרחשת ביקום מקביל שבו כולם יותר טיפשים. קצת כמו טינה פיי קצת כמו כמו ניו-יורק של "רוק שלושים" 

גורי: נכון. 

זוהר: כמו המחצית השנייה של פרקים של הסימפסונס. הרי ספרינגפילד זה מקום מאוד, מאוד רגיל, אבל אז, בערך בדקה 10 של הפרק, אתה מבין שכולם כאן דפוקים נורא. מהומר ועד הקופאי של הסופר דרך הבוס הגדול. כאן פרידונימה דפוקה מהיסוד, מההתחלה כבר.

גורי: תשמע, כל הסרטים שלהם, "לילה בקזבלנקה" אלה סרטים שאתה אומר: "איזה כיף בטח היה לעשות אותם!"

זוהר: אתה חושב שאפשר לעשות סרטים מצחיקים בלי להנות בדרך?

גורי: אם יש כאלה, ואני לא מכיר כאלה, אני בטוח שהם לא מצליחים.

זוהר: מה הסרט הכי מצחיק וכיפי שהיית בו?

גורי: וואי, זה לא פייר.

זוהר: בוא תעליב את השאר גם. תבחר אחד וגם תבחר את האחד הזה שיגרום לשאר שלא הזכרת להיעלב נורא.

גורי: זה לא פייר.

זוהר: זה פייר נורא.

גורי: אני אתן לך לא סט, אני אתן לך משהו אחר.

זוהר: יאללה בסדר.

גורי: פעם, לפני הרבה מאוד שנים, אדיר מילר, אסי כהן ואני כתבנו מערכונים יחד עם... יחד ולטובת אבי גרייניק ועידן אלתרמן. אז היינו החמישה אנשים האלה בדירה של אבי וגם בדירה של עידן, לסירוגין, פשוט היינו יושבים וממציאים מערכונים. ואני אומר לך את האמת, היו תקופות שקצת פלירטטתי עם המחשבה של לכתוב משהו על התקופה הזאת, אבל אז בדיוק יצאו כל מיני פרויקטים כאלה נורא…

זוהר: של התסריטאי הקומי המתחיל?

גורי: בדיוק. של האנשים על עצמם, ואז אמרתי: טוב, אני לא אהיה חלק מהז'אנר הזה.

זוהר: אז נצליח לחכות עוד איזה חמש שנים, שנשכח מהז'אנר, כדי שאתה תיתן לנו את התקופה הקסומה שלך עם אסי ואדיר?

גורי: כנראה כן, כי זה היה מדהים. זה היה הכי מצחיק, והכי מטורלל, והכי כיף, ולא הפסקנו לצחוק.

זוהר: ועכשיו גורי, אנחנו בעצם בסרט האחרון שלנו להיום. אנחנו כאן עם "הנסיכה הקסומה" שביים רוב ריינר בשנת 1987. דרך אגב, בזמן רצף סרטים מטורף עבור כל במאי. "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי".

גורי: מדהים. רוב ריינר באמת אחד הגדולים.

זוהר: היום אין אותו כל כך, לפחות כבמאי. אני מקווה שהוא בריא ושלם, אבל מתישהו ירד לו. גורי, מה זה "הנסיכה הקסומה" בשבילך?

גורי: וואי, איזה שילוב. נראה לי שאני קולט עכשיו, רק מלעבור על כל הסרטים האלה, נראה לי שאני אוהב שיש כאן קרוס ז'אנר, זה היופי. זה מתחיל, יש את המציאות שהוא מספר, הסבא מספר לנכד שלו, יש לך את הסיטואציה הזאת, את המסגרת הזאת, שגם בסרט שאני עשיתי הייתה מסגרת וסיפור, שאני מת על זה שיש סיפור בתוך סיפור.

זוהר: אוקיי. 

גורי: שמספרים לי משהו, ומודעים לזה שמספרים לי סיפור. שיש פנטזיה, אבל יש לך גם, כאילו, בילי קריסטל עושה דמות מטורללת, וכאילו זה נונסנס כזה לגמרי, יש לך דרמה משוגעת, יש לך אקשן. אתה יודע, איניגו מונטויה וכל ה...

זוהר: איניגו מונטויה, איזו דמות! עכשיו, גורי, אין לי עניין להיות אובייקטיבי. מכל הסרטים שנתת לנו, "הנסיכה הקסומה" הוא כמעט בפער האהוב עלי. למרות ש"אוכפים לוהטים", עכשיו בצפייה שנייה, נכנסתי אליו אפילו יותר. אנחנו מתחילים עם ילד שוכב, חולה, מסכן, משחק בפלייסטיישן של ה-80's, פתאום נכנס לחדר סבא שלו, ומחליט לקרוא לו ספר, במטרה שיחלים. והספר, "הנסיכה הקסומה", סיפור על חרבות, קרבות, עינויים, נקמה, ענקים...

[קטע פסקול מהסרט]

זהו סיפורה של הנסיכה, באטרקאפ, שאהבת חייה, נער החווה, ווסלי, נחטף על ידי פיראט, מה שדחף אותה לזרועותיו של הנסיך המפרדינק, המגעילול, שהחליט לשאת אותה לאישה. אבל באטרקאפ נחטפת על ידי חבורת גנבים, והכל הולך ומסתבך. עכשיו, גורי, למה הסרט הזה בתודעה שלנו כבר 40 שנה? מה הופך משהו לקלאסיקה?

גורי: אני לא יודע, אבל אנחנו כישראלים, נדבקנו לזה די מהר, אני לא יודע למה. נכון?

זוהר: כן, ישראלים חולים על הסרט הזה.

גורי: חולים על הסרט הזה. משהו כנראה, קודם כל, כנראה הקרינו לנו את הסרט הזה, קודם כל, מישהו קנה את זה, מישהו רכש את זה.

זוהר: יש ביני ובינך משהו כמו 30 שנה, וגם לי הראו את הסרט הזה בבית ספר.

גורי: מעניין הקטע הזה, מעניין למה. אבל הסרט עצמו הוא גם אייקוני מאוד בעולם, זאת אומרת, זה לא רק פה. יש משהו בפנטזיה, פוגשת את ההומור ואת האקשן, וכמובן, יש לך פה ליהוק יוצא מן הכלל. 

זוהר: אגב, זה המקום, בוא נדבר שנייה על רובין רייט, בגלל שבסרט הזה, באטרקאפ, הנסיכה הקסומה, לא עושה שום דבר, היא לא דמות כזאת מעניינת, ורובין רייט לא כל כך טובה פה. עם השנים היא התבגרה, והפכה להיות אחת הנשים הכי מדהימות בעולם.

גורי: בית הקלפים.

זוהר: בית הקלפים, וזה אחרי שהיא עשתה את פורסט גאמפ, ובדרך עוד עברה אצל ארי פולמן.

גורי: כן, כן. 

זוהר: עכשיו, בעיניי, זאת הפרודיה המושלמת, אולי בגלל זה הוא עובד, בגלל שזאת הפרודיה המושלמת. באיזשהו מקום קצת יותר מ"אוכפים לוהטים" אפילו, כי זה הדבר עצמו, והדחקה זה היופי של הבלון, וגם הקול המצחיק שהוא עושה כשמוצאים ממנו את האוויר. נגיד, הסרט הזה, והרי הסרט הזה זה הסרט והפרשנות עליו , כמו שאמרת, הסרט, הסיפור, והפרשנות של הסיפור, בילט אין. כי הסרט מתחיל בגלגול עיניים לרעיון הזה של אגדה. "מה, כמה אפשר לשמוע על נסיכות? 

גורי: נכון. 

זוהר: אבל הוא ממשיך בזה שאנחנו פשוט נכנסים לאגדה הזאת, כי היא כתובה עד כדי כך טוב.

גורי: אבל זה העניין של פריימינג, זה בדיוק הדבר הזה. אתה ממסגר משהו, ואז יותר נוח לך להסתכל על זה. זה גם מה שקורה בסרטים אחרים, גם מל ברוקס עושה את זה, גם הפרודיה עושה את זה. אוקיי, אנחנו יודעים שאלה הכללים של המשחק, עכשיו בוא ניהנה. מותר לך ליהנות, מותר לך לצחוק, מותר לך ליהנות מהז'אנר.

זוהר: לצחוק על ולצחוק עם בו זמנית.

גורי: אם אנחנו, בסרט שלנו, אמרנו את המשפט, אמרנו על קומדיה רומנטית, את המשפט שזה לא הגיוני, שיו גרנט,הוא כאילו האיש, ככה אמרנו בתוך הסרט.

זוהר: "עוד סיפור אחד".

גורי: כן, אז שם הבן אדם אומר, הדמות אומרת על יו גרנט, בסרט אחר, הוא אומר: "איך זה יכול להיות שכאילו חשבו, שהוא כאילו לא נראה טוב, שהוא מסכן. הוא לא מסכן, הוא יו גרנט, הוא נראה מדהים! הוא לא, איך זה?..." וזה תמיד כאילו הטריק של קומדיה רומנטית. אז כאילו, כשאתה עושה פריימינג כזה ואתה אומר, אני מודע לזה, אני מודע למה אני עושה, אני מודע לז'אנר ואני מודע למה אני עושה עכשיו, אני מודע לזה שאנחנו עושים סרט. אז גם זה עושה את זה, גם בנסיכה קסומה זה עושה את זה, ובכל זאת, עוצר לפני שהם מתנשקים ואומר לילד: "טוב, אתה לא תרצה לשמוע את זה", והוא אומר לו: "למה?" " לא, זה, הם מתנשקים וכאלה."  ואז הוא אומר לו: "לא, אתה יודע מה, אני רוצה לשמוע את זה" . וברגע שהוא נותן, הוא מאפשר לכולנו להתמסר לקיטש. לא לקחת את זה כאילו בתוך הזה, אתה מבין?

זוהר: זה מה שאני גם קיבלתי מהצפייה עכשיו בסרט, אמרתי, וואלה, המהלך הכי מעניין שקורה בסרט, זה המהלך של הילד, זה סיפור על ילד שרוצה לשחק פלייסטיישן, ובסוף לומד לאהוב סיפור על נסיכות שמתנשקות.

גורי: בסוף הוא מתבגר.

זוהר: בסוף הוא מתבגר. 

גורי: זה מה שקורה, זה סיפור על התבגרות.

זוהר: בוא, אני רוצה שאלה אחת לסיום, תודה רבה לך, דרך אגב, על כל הדבר הזה. צ'רלי צ'פלין כתב את השיר הזה, "smile though your heart is aching", בין השאר לכבוד "זמנים מודרניים". אתה יכול לספר לי על פעם אחת שבה אתה גם אמרת לעצמך, טוב, אני עומד עכשיו לחייך ולצחוק ולהצחיק, למרות ואולי בגלל שהלב שלי עכשיו נשבר?

גורי: הרבה פעמים. הרבה מאוד פעמים. גם כשזה קורה לי בחיים הפרטיים שלי, אבל גם בוא נגיד, בעניין הלאומי שלנו, שעוד שבר ועוד שבר ועוד מלחמה ועוד, אתה יודע, רצח פוליטי וכל מיני רגעים כאלה בחיים שלי, שאחרי זה מיד הייתי על במה, כאילו, לא הרבה זמן אחרי.

זוהר: מה הבדיחה הראשונה שסיפרת אחרי שרבין נרצח?

גורי: לא זוכר. אני לא זוכר. אבל אני בטוח שסיפרתי.

זוהר: אתה הקומיקאי שפרץ בתקופת האינתיפאדה השנייה בעצם. כלומר, אוטובוסים התפוצצו ואסי וגורי עפים באוויר.

גורי: כן. אני זוכר ימים ש... לילות שאנחנו צריכים להחליט אם אנחנו מופיעים או לא אחרי פיגוע. זה תמיד היה קשוח מאוד.

זוהר: על מה אתה לא תצחק?

גורי: אני לא אצחק, זה אין כזה דבר, אין חוק כזה. יש רק טיימינג, יש רק הקשר, יש רק האיך. האיך עושה את הכל. החומר עצמו הוא באמת באמת לא משנה. ראיתי כל כך הרבה קומיקאים צולחים בשטח עויין של הומור פי-סי, לא פי-סי, אבל כשעושים את זה טוב, אז זה פשוט טוב.

זוהר: אתה יודע, יש כבר, זה התחיל מאוד להימאס אפילו, קומיקאים שאומרים, הפי-סי הזה הורג את הקומדיה, הפי-סי הורג את הקומדיה. איפה אתה בזה?

גורי: כל דבר שדוחק בנו לעבוד יותר קשה ולהתאמץ יותר על בדיחה, עושה את הבדיחות יותר טובות.

זוהר: אתה יכול להיזכר בפעם אחת שאתה רואה סרט ואתה רואה איך הבמאי מזיע ממאמץ להצחיק וזה לא עובד?

גורי: אני מצטער להגיד, אבל רוב הדברים שאנחנו רואים, הם דברים לא טובים.

זוהר: בוא תשחיר על משהו אחד שאתה מרגיש בנוח להשחיר עליו, כלומר, לא ישראלי, אל תשחיר על ישראלי אם אתה לא רוצה, למרות שאתה מוזמן, כמובן.

גורי: אממ... הילה מכורה לסדרה שנקראת "זרה".

זוהר: "אאוטלנדר".

גורי: תודה רבה לך.

זוהר: כן, איך הם אוהבים לשכב שם אחד עם השני, שישו ושימחו.

גורי: זו סדרה כל כך גרועה, עם שחקנים כל כך גרועים, ואני תמיד, תמיד יש לי את הרגע הזה שאני מסתכל על שחקן, שאתה יודע, הוא גם לבוש עכשיו, הוא עם קוקו כזה, ויש לו איזה צלקת. והחולצה פתוחה, ויש לו חרב ויש לו זה ויש לו נשק. ואני מסתכל עליו ואני אומר, אני מדמיין את היום צילום הזה, שהוא מגיע, וזה הטקסט שלו. וזה הרגע שהוא אומר, (ג'יבריש באנגלית). עכשיו, זה גרוע! הוא יודע שזה גרוע, הוא יודע! כולם יודעים! הבמאי, שזה בטח, במאי מתחלף, כי בסדרות האלה הבמאים מתחלפים. הוא יודע שזה גרוע, וכולם פשוט עוברים את היום צילום הזה ואומרים, הלאה.

זוהר: אתה יודע מה החלום שלי? לעכשיו, לפחות לרגע, כי יש לי עוד חלומות, אבל החלום שלי לעכשיו זה שאתה תספר לי על פעם אחת שאתה קיבלת טקסט, ואתה אמרת, אמאל'ה, איזה גרוע זה, אבל אני אעשה את זה, כי יש לי חמש בנות בבית, ואני צריך לפרנס.

גורי: אף פעם לא קרה, מה שכן קרה זה שפעם אני ואסף שלמון ישבנו, ופעם רקחנו איזו תוכנית יחד, וקיבלנו טקסטים מכותבים, והסתכלנו על זה, ובאמת, לפעמים דראפט ראשון של כותבים, תקשיב, זה כל כך גרוע, והסתכלנו, וצחקנו מאוד מזה שזה גרוע קצת, סליחה על זה, אבל גם פינטזנו על זה, שמה אם אנחנו לא עושים עכשיו עבודה על הדבר הזה, אם אנחנו הולכים ככה לצילום, יהיה בזה גם רגע מצחיק, יהיה בזה קטע, שכאילו אנחנו לא עושים שום עבודה על הדבר הזה, בוא נלך ככה, כמה שזה גרוע. אבל בדרך כלל הדברים שאנחנו רואים, עברו כל כך הרבה עיבודים, עברו כל כך הרבה דראפטים, עברו כל כך הרבה אנשים בשרשרת, והם עדיין לא טובים. תחשוב מה זה, להוציא באמת משהו טוב מתוך העבודה הזאת, שנקראת קולנוע, או טלוויזיה, או סדרות. להוציא באמת סדרה טובה, להוציא באמת סרט טוב, איזה נדיר זה.

זוהר: איזה נדיר זה.

גורי: זה פשוט נדיר.

זוהר: יש אקס פקטור לדעתך?

גורי: זה קצת מההיפ-הופ, אבל זה הכל בצוות, זה באמת שיהיה פה צוות על, צוות צריך להיות מושלם בכל הפרמטרים. כל בן אדם יבוא לתת את הבסט שלו, ולהיות מקצוען, ואי אפשר לפשל לא בקאסט, ולא בצוות שכותב, עושה, יוצר, אי אפשר, אי אפשר לפשל בזה.

זוהר: יש, מכל הסרטים האלה, כשהיית קטן, ראית את זה ילד חמוד מול הטלוויזיה, ואמרת כזה, גם אני רוצה לעשות יום אחד?

גורי: את כל הסרטים האלה אמרתי, אני רוצה לעשות יום אחד, ובגדול די עברתי את כל השלבים האלה. רציתי להיות חבורה כמו מונטי פייטון, התחלתי בתוך חבורה שזה היה דומינו גרוס, היה לפני זה פלטפוס, התחלתי איתם, ואז זה הפך להיות דומינו, אחרי זה רציתי לעשות מל ברוקס, וכאילו לעשות בעצמי דברים, אבל אני גם צריך ללמוד את הקראפט של לביים, אז עשיתי גם את הדבר הזה, וגם את העניין הרומנטי על הנסיכה הקסומה, עם הסיפור בתוך מסגרת והסיפור, וזה וזה, כל הדבר הזה, ומבוסס על ספר, גם את זה בסוף כן רציתי והצלחתי לעשות. אני חושב שאני עובר בכל התחנות, ובעיקר הבייבל שלי הוא צ'פלין, שאתה צריך לעשות הכל ולדעת הכל וללמוד הכל. אז אני עדיין לומד ואני עדיין רוצה לדעת הכל, וזה לא כדי, אתה יודע, לואי סי קיי, שיהיה על הקרדיטים את השם שלי בכל הקטגוריות, זה לא בגלל זה, אני פשוט רוצה, אני חושב שאם אני אדע לצלם, אז הסרט יהיה יותר טוב, לא כי אני אצלם בו, כי אני אדע את הקראפט של צילום, אבל כל הדברים האלה אני רוצה לדעת יותר טוב ממה שאני יודע היום, זה בטוח.

זוהר: מאחל לך שאנחנו נראה יחד איתך, איך אתה לומד ומשתפר, כי כבר עכשיו אתה נפלא ונהדר גורי, תודה רבה.

גורי: תודה רבה! 

זוהר: תודה רבה לך על חמשת הסרטים האלה. 

אתם האזנתם לבלוקבסטר, אני זוהר אורבך, תודה רבה לעורכת דניאל מאורר, ותודה לכם שהאזנתם.פרקים נוספים מחכים לכם בכאן הסכתים ובשאר הפלטפורמות.

נתראה בפרק הבא ובסרטים הבאים.


12 views0 comments

Comments


bottom of page