רוחות קרות סוערות בחוץ וריטה שולחת לנו אש חמה עם חמישה סרטים מכל העולם: הוליווד ("ההצעה"), שתי קלאסיקות איטלקיות ("לה סטראדה" ו"סינמה פרדיסו"), אחד שהחזיר אותה לילדותה באיראן ("ילדי גן העדן") ושבוע שני ברצף – הרפתקה צוענית של אמיר קוסטוריצה, עם "חתול שחור חתול לבן". דיברנו גם על המוזות שמסרבות לשתוק במיוחד עכשיו, כשלבה השבור שמתאחה מדי יום, ועל דייט אחד גרוע במיוחד שעירב את ג'ון טרבולטה, מכל האנשים.
[חסות]
זוהר: שלום וברוכים הבאים לבלוקבסטר, הסכת הקולנוע של כאן תרבות.
אני יושב מול ריטה יהאן פורוז, אחת הזמרות הגדולות שידה הזמר העברי, משיאת המשואה לשנת תש"פ, אימא של משי ונועם, סבתא של יונתן.
היא לא רק זמרת, היא גם שחקנית ומדי שיר היא מזכירה לנו כמה רגש אפשר וכדאי להזריק לתוך יצירה מוזיקלית, וראינו את זה בסרטון אחד בלתי נתפס שפורסם לפני כמה שבועות, כשריטה הופיעה בפני ניצולי הטבח בפסטיבל נובה, חלקם עדיין מנסים לאסוף את השברים, והיא מחבקת שם איש שעומד לו בקהל ואליה מצטרפים עוד ועוד אנשים במה שהופך לחיבוק קבוצתי אחד גדול, והיא שרה עליהם את אחד השירים הגדולים שלה ״ספר לי קצת על רגעי הפחד… קל הרבה יותר…
ריטה: … לפחד ביחד.
זוהר: … וכשרוחות קרות יסערו בחוץ…
ריטה: אשלח בך אש חמה, יום אחד אולי תפסיק לרוץ בין הצללים בנשמה…״
זוהר: ולרגע אנחנו רואים מה מוזיקה יכולה לעשות.
ריטה: קודם כל תודה רבה, תודה על האירוח.
מצאתי את עצמי מושיטה את הידיים, להיות סוג של אבא ארך רגליים, או אישה ארוכת ידיים, כדי להגיע עד אחרון האנשים בקהל, כדי… איזושהי צורה לחבק את כל האנרגיה הזאת. זה היה בקיסריה, שרתי להם כמה וכמה שירים, וכל הזמן הרגשתי שאני לא יכולה להיות על הבמה, ושהם שם. ככה נכנסתי בתוכם, והיה שם מישהו שלגמרי הרגשתי שזהו, אני שרה לו ברגעים אלו, כי הוא באמת…
זוהר: הוא היה צריך את זה.
ריטה: הוא באמת נגע לי יותר מדי בלב. וברגע שחיבקתי אותו, וכנראה המילים של השיר, אז כולם חיבקו, כאילו זה נהיה מין איזשהו מקור של אנרגיה, של אהבה, של נחמה.
אלו חודשיים לא פשוטים, לעבור בתוך העם שלי, בתוך העם המאוד כואב, פגוע, פצוע, ואני מבחינתי, אני מחזיקה את הלב שלי חזק חזק שלא ישבר לרסיסים.
זוהר: הוא הצליח להישבר לאיזשהו רסיס?
ריטה: בטח, הוא נשבר, וכל יום אני מרכיבה אותו מחדש, כי אני חושבת שלכולנו יש איזשהו תפקיד כרגע, בטח בחיים שלנו, בטח בעולם, אבל בטח שכרגע, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לרדת מבחינת אנרגיה.
אני יודעת ומבינה כמה חשובה מוזיקה, אומנות, הם חשובים בכל תקופה לאדם, לכל אדם, אבל בטח בתקופה הזאת היא כדי קצת לחבק את הכאב, לרכך את הכאב.
זוהר: את יכולה לספר לי באיזה רגע את אמרת לעצמך, אני קמה ומופיעה?
ריטה: לקח לי יומיים, שהייתי באמת עב״ם, אני חושבת ביום שבת הזה, זה היה באמת איזשהו מקום שאי אפשר לתפקד ממנו.
זוהר: אבל הצלחת לתפקד.
ריטה: פתאום כן, וגם כשהגיעו הבקשות והפניות, הבנתי שאין לי את האופציה הזאת בכלל, שאני אתרסק, אני, מי אני ומה אני, גם האנרגיה שנמצאת בתוך הרגע הזה שאתה שר לאנשים, השירים, המילים של השירים, הלחן, המגע, החיבוק.
זוהר: את אוהבת לחבק.
ריטה: תראה, אני אגיד לך את האמת ועכשיו נעבור לאיזשהו קטע קצת קומי, כן?
זוהר: בוודאי.
ריטה: תמיד שואלים אותי מה הייתי אם לא הייתי זמרת או אומן. ויש מישהי שנקראת האמה המחבקת. האמה המחבקת היא בהודו ואנשים, עשרות אלפי אנשים, עד כה היא חיבקה איזה מיליוני אנשים.
זוהר: אז את היית אמה מחבקת?
ריטה: אני חושבת, אני מרגישה שאני כל כך מכוונת מטרה באנרגיה של החיבוק שלי, שמה שאני רוצה להביא שיכול להיות… [צוחקת]
זוהר: שהיית אמה הודית מחבקת!
ריטה: שהייתי אמה הודית מחבקת. אז כן, זה משהו שאני מרגישה שיש בתוך זה איזשהו סוג, אם יש מספיק כוונה בתוך זה, יש בזה סוג של הילינג, והכוונה היא שם.
זוהר: אוהבים לומר כל הזמן את המשפט הבאמת, זה שמיצה את עצמו כבר, שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. אבל יש לי הרגשה שאת חולקת על המשפט הזה.
ריטה: לא, אני לא יוצרת ברגע זה.
זוהר: מצד שני?
ריטה: לא יוצרת ברגעים אלה.
זוהר: אבל את מופיעה.
אני מופיעה.
זוהר: אבל המוזיקה נמצאת. יש רלוונטיות לאומנות בתקופה כזאת.
ריטה: הכי יש רלוונטיות לאומנות, למוזיקה! ראיתי בדיוק לפני כמה זמן… דווקא נועם שלי.
זוהר: ביתך הצעירה, הזמרת והשחקנית.
ריטה: כן, שרה איזשהו שיר, והיה שם בחור שקרובים שלו היו חטופים. הוא היה עם הראש למטה, עם העיניים למטה. ראיתי את זה בטלוויזיה, כן? והיא שרה, ועילי בוטנר ניגן את השיר, מ״בלוז לחופש הגדול״, ולאט לאט לאט, הוא הרים את העיניים, לאט לאט לאט, ואז הוא הסתכל. ובסוף הוא אמר, על הרבה דברים הייתי יכול לוותר, אבל לא על מוזיקה. וזה היה איזשהו משהו כל כך בהיר וחזק, כמה זה דבר שאסור לוותר עליו, בשום רגע בחיים.
זוהר: היה פעם רגע אחד שאת יכולה לומר עוד לפני המלחמה, שהמוזיקה הצילה אותך?
ריטה: לא רגע אחד, המוזיקה הצילה אותי. אני לא אפרט, כן? אני לא גדלתי בבית קליל ונוח.
זוהר: מצד שני, מי שרוצה את הפירוט, יכול לקרוא אותו בספר "צ'דור נוטף מי גשם", שריטה כתבה בעצמה.
ריטה: נכון, נכון, שם, כן, הכול מסופר שם, פחות או יותר, תודה.
אבל תמיד הרגשתי שהמוזיקה זה מקום שהוא באמת מצליח להעתיק, להעתיק אותי מהיום יום, מהחוסר אונים, מהפחד, מהחששות, למקום כל כך הרבה יותר, שהוא הבית שלי, שהוא נוח ומגן, מגן עליי מהרבה מאוד דברים.
זוהר: אוהבים, מאז שהתחילה המלחמה הזאת, לדבר על אסקפיזם, או במקרה שלך, לזמן לנו את שביל הבריחה.
ריטה: כן. [צוחקת]
זוהר: ומאז שבעה באוקטובר, כל מה שאנחנו עושים בשביל הכיף, או פשוט בשביל הנשמה שלנו, נחשב לאסקפיזם, למרות שמותר פשוט לחיות גם.
אבל הסרט הבא שלנו הוא כן האסקפיזם בהתגלמותו. מדובר בקומדיה הרומנטית "ההצעה", שביימה הבמאית אן פלטצ'ר בשנת 2009. ריטה, מה זה ההצעה בשבילך?
ריטה: ״ההצעה״ זה סרט שאני חושבת שראיתי אותו לפחות 20 פעם, והוא באמת האסקפיזם המצוין ביותר, שאפשר, שמאפשר ללכת למקום אחר. הם נורא מצחיקים, זה קליל, זה נוגע ללב, זה מרגש, שני שחקנים מצוינים, יש שם משחק נפלא.
זוהר: זוהי קומדיה רומנטית שמסמנת וי על כל הסעיפים, ההצעה וסיפורם של מרגרט, עורכת קשוחה בהוצאה לאור, ואנדרו, העוזר שלה. היא חזקה, מוכשרת, מוערכת, אבל חסרת רחמים, ובשיא הקריירה שלה, מודיעים לה הבוסים שלה שיש סוגיה אחת, שהיא צריכה להידרש לה, היא לא אמריקאית, והיא חייבת להסדיר את הסטטוס החוקי שלה בארצות הברית. ובאין ברירה, היא פונה לאנדרו, העוזר הנרצע, ואומרת לו, אדוני, אתה תהיה בעלי, הוא מנסה להקים קול זעקה, אבל היא אומרת לו, לא, לא, לא, לא, אין לך ברירה, אתה תהיה בעלי, ותגיד תודה, אנחנו נתגרש מתי שצריך. אנדרו מודיע לה, סבבה, אבל זה אומר שאת עומדת לעשות גם בשבילי טובה, לקדם אותי בעבודה, ולבוא איתי לסוף שבוע עם המשפחה שלי, בעיירה מרוחקת באלסקה, ועם הזמן, כמובן…
ריטה: כמובן.
זוהר: השניים לומדים להכיר אחד את השני יותר טוב, ומתאהבים.
ריטה: כן, החומות נופלות.
זוהר: חומות יריחו נופלות. ריטה, אפשר להתחיל עם הפואנטה. עליך למעשה, שנינו יודעים שזה לא סרט טוב במיוחד, ברמה האובייקטיבית.
ריטה: ברור, אבל יש בסרט הזה מספיק את כל הדברים כדי להתכרבל. [צוחקת]
זוהר: בדיוק, זה העניין! שזה לא סרט טוב, אבל אנחנו לפעמים לא צריכים קולנוע טוב במיוחד, כדי להיות מאושרים.
ריטה: לחלוטין. לא, תשמע, אם הם היו שחקנים גרועים, והטקסטים היו לא טובים, והתסריט היה לא טוב, והצילומים לא טובים, אז אני לא יכולה לשאת, אבל הכול שם כן עובד. זה סרט...
זוהר: זאת קומדיה רומנטית קום איל פו.
ריטה: לגמרי. זה סרט כן מצוין בעיניי, לא, אני לא מדברת על סרטי פאר.
זוהר: כן, זה לא הסנדק.
ריטה: אני לא יודעת, אני לא מסוגלת לראות סרטים עם אלימות.
זוהר: באמת?
ריטה: כן. קשה לי מאוד עם סבל נורא גדול של אנשים. הבנות שלי צוחקות, כי כשגם ראינו "פו הדוב", אני כל הזמן סבלתי, כי הוא כל הזמן רעב, פו, והוא כל הזמן חיפש אוכל, והרבה פעמים הוא נתקע, אני יודעת, בכל מיני חורים, והוא לא מצליח לאכול.
זוהר: ובכית עליו?
ריטה: לא שאני בוכה, אבל אני סובלת, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה לעשות מרוב רציתי ללכת, להביא את הדבש בעצמי.
זוהר: את מרגישה שהאמפטיה היא נקודת חוזקה אצלך? שהאמפטיה היא סוג של...
ריטה: או שתורפה.
כן, זה העניין, זה נקודת תורפה, או משהו שאת באמת מרגישה שמחזק אותך?
לא, אמפטיה? קודם כל זה נכון, אני תמיד מרגישה את זה על הגוף שלי, את הכאב של מישהו אחר, ממש.
זוהר: אני מבין.
ריטה: הרבה פעמים זה פיזי אפילו, וזה לא כיף, לא כיף. אבל זה יכול להיות גם חולשה וגם חוזק.
זוהר: אבל אם נחזור שנייה להצעה, כמו שאמרנו, זאת קומדיה רומנטית קום איל פו, כל האריזה מאוד מקצועית ועשויה היטב. האמת שצריך לדבר באמת על סנדרה בולוק ולידה גם השחקן הנהדר ראיין ריינולדס, שניהם די בשיא שלהם פה.
[נשמעת הקלטה קצרה מתוך הסרט]
שניהם בשיא שלהם, ויש להם משחק קטן וכך, יש להם כימיה באמת נהדרת כזאת שמנצחת את הבסיסיות של התסריט, כי זה תסריט מאוד בסיסי, אבל שניהם, אחד מול השנייה, נורא מצחיקים.
ריטה: מאוד מצחיקים.
זוהר: ועל סנדרה… נגיד מילה או שתיים על ראיין ריינולדס, הוא, יש לו את המסוגלות להיות מאוד מצחיק ומאוד חתיך בו זמנית.
ריטה: נכון! [צוחקת]
זוהר: אם את שואלת אותי, זה די נדיר אצל גברים, לרוב זה, איך, אז האחד או השני.
ריטה: נכון, לגמרי.
זוהר: אתה תצטרך לבחור. הוא מצליח גם להראות כמו דוגמן להלבשת תחתונה, אבל, יש לו תזמון קומי, הוא יכול להיות מאוד מטופש לרגעים וזה עדיין לא פוגע לו בסקס אפיל.
ריטה: יש שם את הרגע, שהיא אצל הבוסים, והם אומרים לה שהיא מפוטרת, ואז הוא נכנס, והיא אומרת, אנחנו הולכים להתחתן, והוא בכלל לא יודע מכל העניין שום דבר.
[נשמעת הקלטה קצרה מהסרט]
ריטה: והמימיקה שלו, המופתע, אבל שהוא כאילו מנסה להבין מה קורה, והוא אומר שכן, וזה, אלו רגעים של משחק מצוינים שלו.
זוהר: זה ממש, שניהם מצליחים לנסח משפטים שלמים בחריקת שיניים. סנדרה בולוק במיוחד מצליחה לתת לך הכל בלי לומר מילה, וזה משהו ששחקנית גדולה עושה, לא רק שחקנית קומית גדולה עושה.
אנחנו כאן בחמישייה הזאת, יש לנו שתי שחקניות גדולות. האחת סנדרה בולוק, השנייה נגיע אליה בהמשך. אני רוצה לשאול אותך, כבוגרת בית הספר למשחק בית צבי, תחת ניצוחו של גרי בילו.
ריטה: כן.
זוהר: מתי את הבנת שאת תהיה זמרת שמשחקת ולא שחקנית ששרה?
ריטה: לא, לא, לא. הסיפור… אתה רוצה שאני אספר לך את כל הסיפור?
זוהר: אני נורא רוצה את כל הסיפור.
ריטה: אוקיי. האמת שאני בכלל עמדתי להקליט את האלבום הראשון שלי.
זוהר: את ״ריטה״.
ריטה: כן, בדיוק. שאלתי את עצמי מה חסר לי כדי להכין את עצמי לקראת ההקלטות של האלבום הראשון, ואמרתי, אני חושבת שחסרה לי נוכחות בימתית. ובאותו זמן חברה טובה שלי התקבלה לבית ספר למשחק בית צבי, והיא אמרה, את יודעת, יש גם מכינה שמה, זאת אומרת שזה פעמיים בשבוע, כמה שעות, אמרתי, וואו, זה בול בשבילי. והלכתי להיבחן למכינה, הכנתי כמה קטעים, ״חתולה על גג פח לוהט״, ״הכניסיני תחת כנפך״, ועוד קטע ממחזה בשם ״מירנדולינה״. והגעתי, וגרי, ישבו שם גרי וכל מיני מורים דגולים ומדהימים, והוא שאל אותי, למה הגעת לכאן? אז אמרתי, אני עומדת להקליט אלבום ראשון שלי, ואני חושבת שחסרה לי נוכחות בימתית, ואני רוצה...
זוהר: זה באמת משהו שחסר לך, ריטה, את צודקת. [צוחקים]
ריטה: ואז עשיתי את הקטעים, ואז גרי היה חמוד מצחיק, הוא אמר, מה אמרת שחסר לך? אז אמרתי, נוכחות בימתית! הוא אמר, אוקיי, אוקיי, בואי תתקרבי אלינו.
ואז אמר לי, תשמעי, אנחנו חושבים שאת שחקנית, יכולה להיות שחקנית גדולה, ואנחנו רוצים שתבואי, לא למכינה, אלא לשלוש שנים בית ספר למשחק, ממש לעשות את המסלול הרציני, בתנאי אחד, שתוותרי שלוש שנים על הקלטת האלבום הראשון שלך, ותעשי את זה רק אחר כך.
זוהר: ובשנה ג' את הפרת את ההבטחה.
ריטה: הפרתי את ההבטחה הזאת לגמרי.
זוהר: וגרי כעס?
ריטה: קצת. גם אחרי שהתפרסמתי והופעתי בהיכלי תרבות וקיסריות, הוא עוד היה שולח לי ״העולם מפסיד את ירמה, העולם מפסיד את מדאה״.
זוהר: את זוכרת איזשהו מונולוג שעשית בע״פ?
ריטה: את זאתי… את גבירתי הנאווה: ״או, אל תהיה כזה חמתה, עוד לא שמעת בשביל מה באתי לפה? ! ״.
זוהר: אחרי שבשבוע שעבר, אוולין הגואל באה אלינו עם הסרט "שעת הצוענים", ריטה חוזרת עם עוד סרט של הבמאי אמיר קוסטוריצה, והפעם, "חתול שחור, חתול לבן", שיצא עשר שנים אחריו, בשנת 1998. פעמיים קוסטוריצה כי טוב. ריטה, קחי לך את רשות הדיבור, מה זה ״חתול שחור, חתול לבן״ בשבילך?
ריטה: קודם כל, גם "שעת הצוענים" וגם "חתול שחור, חתול לבן", הם באמת… הם סרטים יוצאי דופן, קודם כל, בליהוק שלהם, ובטירוף שלהם. יש שם איזשהו משהו שאין לו גבולות מבחינת הבימוי, המשחק, הדמיון הזה, המתפרע לכל כיוון, שהוא לקח שחקנים שהם כל כך לא נראים אסתטיים. [צוחקת]
זוהר: תגידי את המילה הזאת, ריטה, מותר להשתמש במילה הזאת!
ריטה: אני יודעת, חסרי שיניים, עם שיניים, בלי זה, בלי… וואו, הכל שם מוטרף, כשאתה יושב ואתה לא מאמין לסיטואציות שקורות שם, לכל מיני דברים, הרגעים האלו שהוא מנקה את עצמו עם הברווזים… לא יודעת, אין… זה פשוט משהו מטורף, זה מדליק, זה אחר, זה לא מסודר. אני הלכתי גם לכל ההופעות שלו כאן בארץ, עם המוזיקה שלו.
זוהר: זה מתחיל בסכסוך של שני גנגסטרים בעקבות עסקה שהשתבשה, והדרך היחידה לעשות ביניהם סולחה תהיה בחתונה - הבן של האחד יתחתן עם האחות של האחר, וכך הם יפתרו את הבעיה, אבל יש בעיה אחרת, הבן לא כל כך רוצה להתחתן עם האחות, וגם האחות לא בעניין. מכאן מתחילות כל מיני הרפתקאות משונות שכוללות ברווזים, שכוללות נפילה לאסלות משותפות, המון סוריאליזם.
ריטה: מישהו שמת ושמים אותו בקרח כל הזמן כדי לשמר.
זוהר: זה סרט נורא משונה ונורא מצחיק, זה באמת סרט שהוא קצת, אפשר לומר סרט בורקס, במידה מסוימת.
ריטה: נכון.
זוהר: זה אנחנו עם העממיות הלבבית של הצוענים, בסוף הכל ייפתר בזכות החתונה. אבל מצד שני קוסטוריצה הוא במאי קצת יותר יצירתי, ממה שאנחנו קיבלנו בתקופת ימי הזוהר של סרטי הבורקס, הוא קצת יותר יצירתי, ובגלל זה, העולם שהוא בורא לנו, הסוריאליסטי והמטורלל שלו הוא כל כך קסום.
אני צריך להיות כנה, אין לי הרבה מה לומר עליו, אבל מצד שני אני כבר פה איתך, אז אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות עלייך ועל קולנוע.
קודם כל יש סרט קולנוע אחד באורך מלא שהשתתפת בו, ״אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב״, שביימה מיכל בת אדם. למה בעצם לא ראינו אותך בקולנוע עדיין, חוץ מהפעם האחת הזאת?
ריטה: כן.
זוהר: היו הצעות שסירבת להם?
ריטה: היו הרבה מאוד הצעות, הרבה מאוד הצעות. אני חושבת שהייתי מאוד קודם כל עסוקה בהופעות ובהקלטות, כל הנשמה שלי הייתה שמה. קצת הפחיד אותי… לא קצת, הפחיד אותי נגיד עירום, סקס, קטעים כאלו בסרטים.
זוהר: זה עדיין מפחיד אותך?
ריטה: כן, אני חושבת שכאילו יש לי גבול לדבר הזה. גם באלף נשותיו סימנתי עם טוש עד איפה אפשר לגעת לי ברגל, או אפשר לגעת לי בזה, זאת אומרת איזה דברים שסיכמתי עם...
זוהר: זאת הייתה תקופה שלא הייתה כזאת מודעות לנוחות של שחקניות בסצנות כאלה.
ריטה: לא, לא, לא, אני ממש שמתי שם חוקים מאוד, זה בגלל הנוחות שלי.
זוהר: זה היה שנות ה-80 ואת עדיין בעצם היית בשלב הזה שבו אולי בכל זאת היית שחקנית. כלומר, שלוש שנים לפני.
ריטה: וגם קיבלתי פרס שחקנית השנה על הסרט הזה.
זוהר: דיי! אז שלוש שנים לפני כן את מגלמת תפקיד אייקוני אחד, את אלייזה דוליטל, שזה תפקיד ששחקניות יהרגו את אמא שלהן בשביל לקבל.
ריטה: בסוף שנה שלישית, כשהאלבום הראשון שלי מאוד מאוד מאוד הצליח, ורצו שאני אעשה הופעות בפארקים וכבר רצו לפתוח כל מיני פארקים, אז אמרתי, מה, אני אבוא עם עשרה שירים להופיע בפארק? אני אסחוב כל כך הרבה אנשים לפארק ואני אשיר להם עשרה שירים? הרגשתי שזאת קצת רמאות כזאת, ואמרתי, אני מעדיפה, עד שיהיה לי מספיק חומרים, אלבום שני, ואז נתחיל להופיע. באמת לא הופעתי, לא יצאתי במופע עד האלבום השני, ובמקום זה הייתה את ההצעה לשחק ב״גברתי הנאווה״.
זוהר: את אלייזה דוליטל, הסוררת שהופכת לגברת.
[הקלטה קצרה מההצגה]
זוהר: אז איך מרגישה הצעירה בת 24 מרמת השרון, שהיא בעצם עדיין קצת עולה חדשה בעיני רוחה? תקני אותי אם אני טועה.
ריטה: תשמע, זה היה, זה מאוד התפוצץ בגדול, כן? זה היה מאוד עז, הפריצה הייתה עזה מאוד, גדולה מאוד, ואני לא חושבת שבאותם רגעים הסתכלתי על ההצלחה, או על הזה, לא מסתכלים משם, אלא כל הזמן יש איזה רצון לא לאכזב, לעמוד בציפיות, להיות מצוינת, להיות כאילו, זאת התחושה.
זוהר: וזאת עדיין התחושה כשאת מופיעה?
ריטה: כן. כן.
זוהר: את אי פעם הרגשת שאת כן אכזבת?
ריטה אכזבתי הרבה פעמים, בטוח.
זוהר: אחרי קרוב ל-20 שנה את קיבלת עוד תפקיד ראשי, במשהו המחזמר האהוב עליי בעולם, ״שיקגו״, את גילמת את רוקסי הארט, הרוצחת המזמרת. ריטה, מה צריך לעשות כדי שנקבל ממך עוד תפקיד?
ריטה: שזה יהיה תפקיד מעולה. זאת אומרת, שיהיה מה לנגוס בו.
מה מעניין אותך, מה מרעיב אותך בתפקידים?
ריטה: לא יודעת, זה צריך להיות תפקיד כזה, שאני אהיה מסוקרנת לראות מה היא יכולה להוסיף לי, איך אני יכולה...
זוהר: כלומר, לא מה את יכולה לתת לדמות, מה הדמות הזאת יכולה לתת לך.
ריטה: כן, אני חושבת שאני קיבלתי למשל מרוקסי, איזושהי קלילות שלא הייתה לי לפני זה.
זוהר: והנה אנחנו חוזרים למכורותה של ריטה. יש כאלה שיגידו שהיא ארץ נוי אביונה, ויש כאלה שיגידו שזאת ארץ קשוחה, שהדבש בעורקיה, אך דם בנחליה, כמים זורם, מדינה שקשה להאשים בליברליות יתר, אבל תעשיית הקולנוע של איראן היא מהנערצות בעולם, והסרט הבא הוא מהגדולים שיצאו ממנה - ״ילדי גן העדן״ שביים הבמאי מג'יד מג'ידי, בשנת 1997. ריטה, קחי אותנו הביתה, מה זה ״ילדי גן העדן״ מבחינתך?
ריטה: אני ראיתי את הסרט הזה בארץ, כן? כשאני כבר לא הייתי באיראן מ-1970, אני כילדה בת שמונה. וראיתי, קודם כל, סרט נוגע ללב ומשחק, שכל הזמן לא ידעתי אם זה סרט דוקומנטרי או אמיתי, כאילו, או סרט משוחק, מבוים. היה שם משהו כל כך נקי ממשחק, ממניירות, זה היה איזה משהו שפשוט אני זוכרת שאני וכל המשפחה שלי, שמבינים פרסית, ואחר כך זה נהיה הסרט שאפילו...
זוהר: הוא היה מועמד לאוסקר, לסרט הזר הטוב ביותר.
ריטה: לגמרי, לגמרי. אני גדלתי בטהרן, כן? אני גדלתי במקום עירוני, עיר לגמרי, כמו למשל תל אביב וכאלו. אבל...
זוהר: שם זה הפרברים של טהרן.
ריטה: שם זה, כן, בכפרים, בסמטאות, יש שם עליבות, עליבות של עוני, ומצד שני חום ואהבה, ואהבת הורה ואהבת אחים, היה שם משהו שנגע לי מאוד ללב, כנראה גם בגלל שזה דובר פרסית, ואני כן באה מהתרבות הזאת, אז זה עוד יותר נגע לי ללב.
זוהר: אנחנו לראשונה עם סרט שמספר סיפור של ילדים, צמד האחים, עלי וזהרה. המקום, כאמור, טהרן, כסף, כאמור, אין. עלי נשלח על ידי הוריו לתקן את נעלי הספורט של אחותו, ולעשות קניות, אבל בין לבין, הנעליים הולכות לאיבוד, ומתוקף היותו אח טוב לזהרה הקטנה, הוא מחליט לעשות כל שביכולתו כדי למצוא לה זוג נעליים ראוי.
ריטה: אז אני אגיד לך, אני גדלתי בבית שמבחינה כלכלית לא היה פשוט לגדול שם. אנחנו גדלנו ארבע אחיות בחדר אחד, ובאיזשהו שלב גם הסבתא הזקנה, שהצטרפה, כן, היא הגיעה מאיראן, והיה צריך איזה, אז היא הצטרפה לשם, בבקרים זה היה הופך למספרה של אמא שלי. וגם אבא היה איש חולה, וההורים לא הסתדרו ביניהם. זאת אומרת שהקרבה בינינו, בין האחיות, היא הייתה עד היום משהו שבאמת, אנחנו הנשמנו אחת את השנייה, נשמנו והנשמנו אחת את השנייה. ואני לגמרי, לגמרי יכולה להבין את הדבר הזה, כשמאוד אין, החמלה גדלה יותר. אני יודעת שהדור הזה, הוא אף פעם לא יכול להבין את החוסר, ודווקא לדברים הטובים שהחוסר מביא, לא לדברים הרעים, לדברים הטובים שהוא מביא. הוא מביא משהו הרבה יותר צנוע, משהו הרבה יותר, שמעריך אחר כך כל פרט קטן. ולכן גם הסרט הזה, יכולתי להבין אותו הרבה מעבר למה שזה.
זוהר: לפני שנדבר על טהרן, אני כאן רוצה להתעכב על דבר אחד שאני מאוד אוהב בסרט הזה. זה סרט שמתייחס למטרה אחת מאוד יומיומית, שזה להשיג זוג נעליים, הוא מתייחס אליה ברצינות של אפוס. עלי המתוק, שבאיזשהו שלב, מגלה שיש מרוץ, שהפרס למקום השלישי שלו, הוא זוג נעליים חדשות. אני לא אספר מה קורה במירוץ, ואיך הוא משתבש. אחרי שהוא מבין שאת הנעליים הוא כבר לא יקבל, הוא חוזר הביתה, ומגיע לבריכת דגים, ומוריד את הנעליים שלו, וטובל את הרגליים הפצועות שלו בבריכה, והדגים באים לנקות אותן. זה סוף טוב שנותנים לדמויות שאתה באמת חומל עליהן, וזה מה שמג'יד מג'ידי באמת עשה, וזה החסד הגדול שלו עם הדמות הזאת. הוא נותן לה סוף טוב, גם אם הוא יודע שבחיים עצמם הסוף הטוב הזה לא בהכרח יגיע, לפחות לא כל כך מהר.
ריטה: נכון, כן.
זוהר: ואני חושב שזה אחד הדברים הכי יפים שאנחנו יכולים לקבל מהקולנוע. עכשיו, את זוכרת את היום האחרון שלך בטהרן?
ריטה: לא את היום האחרון, אני כן זוכרת את התקופה האחרונה.
זוהר: ואיך היא נראית?
ריטה: זה היה 1970, המהפכה הייתה ב-1979. זאת אומרת שאנחנו חיינו בתקופה של השאה, שבעצם הוא מאוד שאף שאיראן תהיה אירופאית לגמרי, והם אסרו על צ׳דורים, אסרו על כל הרעלות האלו, זה היה, אמא שלי הייתה לובשת מיני, הייתה חתיכה מטורפת.
זוהר: גנטיקה זה דבר אמיתי.
ריטה: [צוחקת] תודה.
זוהר: אנחנו עם "לסטראדה" של פדריקו פליני, שיצא בשנת 1954.
לפני שאני אבקש מריטה הדברים, אני רק רוצה לציין, כשאני דיברתי עם ריטה על השתתפות בפודקאסט, היא אמרה לי, אני לא כל כך בקיאה בקולנוע, ואני אמרתי לה, אוקיי, בסדר, הכל טוב, את הבאת לנו לראשונה את אחד הבמאים הכי מוערכים בתולדות הקולנוע, אין יותר איכות, אין יותר מביני עניין מלהביא סרט של פליני ועוד ״לה סטרדה", הסרט שהביא לו את האוסקר הראשון שלו לסרט "הזר הטוב ביותר". קרקסי לנו את זה ריטה, מה זה ״לה סטרדה״ מבחינתך?
ריטה: קודם כל יש שם את ג'ולייטה מזינה, שהיא שחקנית, שאי אפשר להאמין לפנים האלו. מה זה הפנים האלו? איך היא פתאום משחקת הדבר הכי תמים, ואז הכי עצוב, והכי מצחיק והכי ליצני, היא נוגעת ללב באמת ברמה מאוד עמוקה. זה סרט מרגש, המוזיקה שמה.
זוהר: של נינו רוטה.
ריטה: וואו.
זוהר: אנחנו באיטליה שעוד מתאוששת ממלחמת העולם השנייה. כולם עניים, כולם מסכנים, ואחת מהן במיוחד, גלסומינה, אישה פשוטה ולא חדה, שאימא שלה מוכרת אותה לאיש קרקס אלים תמורת 10, 000 לירות, שזה בגדול 6 דולרים היום. היא מוכרת אותו לזאמפאנו, שרירן עם טריק אחד שצריך ליצנית שתנגן ותעשה שטויות, בזמן שהוא מראה לקהל את הטריקים שלו. וזה הסרט. השניים נודדים ברחבי איטליה, בזמן שגלסומינה הולכת ומשתכנעת שהיא אומנית שזאמפאנו אוהב אותה, למרות שהוא למעשה מתעלל בה, וזה באמת לא עובד טוב כל כך.
כאמור, ריטה, את נתת לנו את אחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע, את ממש בקיאה בסרטים אם את הבאת לי את לה סטרדה, הכל בסדר. זה סרט מאוד מרגש, יש כאן דרמה מאוד אינטנסיבית, שפליני מצליח לזקק מתוך הרגעים הכי פשוטים, מתוך שני אנשים על החוף, מתוך בשורה שאחת הדמויות מגלה, וג'ולייטה מזינה, חשוב לומר, היא קודם כל אחת השחקניות הכי גדולות שראיתי בקולנוע, ואני מקווה מאוד שבהמשך הפודקאסט אנחנו נדבר על עוד תפקידים שלה, בגלל שלאישה הזאת יש מסוגלות לשבור לך את הלב ולהראות כאילו היא לא התאמצה לעשות את זה בכלל. יש כאלה שמשווים אותה לצ'רלי צ'פלין, כי היא מאוד ליצנית, היא מאוד מצחיקולה, אבל היא גם נורא נורא מרגשת, היא מעוררת אמפתיה בלי לנסות אפילו.
ריטה: לגמרי צ'רלי צ'פלין, ויש סיכוי שהיא גם לקחה קצת מצ׳רלי צ׳פלין?
זוהר: כן, אין ספק שהיא לקחה קצת.
ריטה: אני חייבת לומר שאם זאת לא הייתה השחקנית הזו, אולי הסרט הזה לא היה כל כך מרגש ונוגע ללב, כי לא יודעת, זה לא בגלל אנתוני הופקינס או הסיפור, אני חושבת שזה בעיקר בגללה, הפנים שלה, היא מהפנטת שמה.
זוהר: אבל את יודעת למה זאת לא הייתה יכולה להיות אף שחקנית אחרת? כי ג'ולייטה מזינה היא לא מישהי שהלכה לאודישן, היא אשתו של פליני! השניים היו נשואים 50 שנה.
ריטה: נכון!
זוהר: השניים היו נשואים 50 שנה. אפשר לדבר במונחים של היא הייתה המוזה והוא היה היוצר, אבל שנינו יודעים שזה לא באמת עובד כך, שנינו יודעים שמדובר בשיתוף פעולה. עכשיו, אם יורשה לי, ואני מבטיח להיות כמה שפחות צהוב, ריטה, מה אנשים לא יודעים על איך זה לעבוד בעל ואישה?
ריטה: אין ספק שאפילו כשרמי היה בן 16 וחצי, והכרנו, אני גדולה ממנו בשמונה חודשים, הוא היה המורה שלי. זאת אומרת שעבדנו על שירים ביחד מגיל כזה, אני כתבתי מילים, הוא כתבתה לחן, היינו עובדים ביחד. הייתה לו גאונות, כישרון וידע, שהוא באמת יוצא דופן. במשך כל השנים, אולי בהפסקה של 14 שנה מהרגע שהתגרשנו, עד המופע המשותף.
זוהר: עברו 14 שנה בין זה לזה?
ריטה: כמעט, כן. עד שהזמן נבשיל וכל הדברים האחרים נרגעו, והאומנות צפה מחדש והראתה שהיא הדבר העיקרי, ובאמת יש בינינו קארמה אומנותית מאוד גדולה. הוא תמיד, כמלחין השירים שלי, כמורה שלי, כגורו שלי, הוא תמיד היה משהו כל כך משמעותי בחיים שלי כאומן, כזמרת, כמגישה.
זוהר: את מרגישה אבל שהשתנית מאז? את מרגישה איזשהו שינוי אקוטי? משנות ה-80 עד שנות ה-20 של עכשיו?
ריטה: אני חושבת שבהתחלה הייתי מאוד חסרת מודעות למה שאני עושה, ולכן היה בזה חופש מאוד גדול. חופש גדול גם מבחינה טובה וגם מבחינה לא טובה. זה היה מאוד בר, בר אדי, בר. אין ספק שיכול להיות שעם השנים, כן לצערי, המודעות נכנסת.
זוהר: את לא חושבת שהמודעות הזאת היא באותה מידה גם מתנה שקיבלת עם השנים?
ריטה: כן, אבל לפעמים אני מתגעגעת לחוסר מודעות לגמרי שהייתה שם.
זוהר: את יודעת, אני חושב עלייך על זה שסיפרת פעם, שלפחות בתקופת ״ימי התום״, את התייחסת לכל שיר, לכל שיר כאל תפקיד.
ריטה: נכון.
זוהר: ואת היית מתלבשת אפילו בצורה שגורמת לך להזדהות עם הדמויות שאת שרה.
ריטה: לגמרי.
זוהר: ואני רוצה לדבר על אישה אחת שאת נכנסת לה לנעליים, שצריך להרים כוס לחייה, ולזכר ימי התום.
ריטה: וואו, תשמע, אני רוצה להגיד לך שמה שמדהים בשירים שהטקסטים, אני שרתי את השיר הזה כשהייתי בת 25, 26 בערך. אני שרה את זה שלושים ומשהו שנים. וכל פעם שרה את השיר הזה מישהי קצת אחרת. סיפור אחר, סיפור חיים אחר. כששרתי את זה כשהייתי בת 25, 26, לא ידעתי המון דברים, באמת היה שם, היה שם גם לא תום, אבל היה שם גם הרבה מאוד תום. לא ידעתי מה זו פרידה, לא ידעתי מה זה הרבה דברים שבמהלך הזמן ידעתי, הבנתי, נשברתי, נסדקתי, התחזקתי, החכמתי. הטקסטים האלו, שהם טקסטים מאוד מצוינים, אתה יודע, אני גאה בטקסטים שלי כל כך, אני כל כך, אני כל הזמן חוזרת ושרה אותם, והם כל הזמן פותחים לי איזשהו, עוד משהו ועוד משהו ועוד הבנה, מפה, משם.
זוהר: באילו טקסטים את הכי גאה? איזה טקסט את יודעת שהוא יישאר איתך? שחקוק לך על לוח הלב?
ריטה: הרבה מהם, הרבה מאוד מהם. אני לא יכולה להפלות ולהגיד אחד מהם. אני אוהבת כמובן את "עטוף ברחמים" ואת "חיילים מיום ליום" ואת "ימי התום".
זוהר: "חיילים מיום ליום", אני חייב להבין באיזה שלב החלטת להתחיל לשיר אותו כשיר עצוב, בגלל שהרי בעל...
ריטה: ממש במופע הראשון, ממש במופע הראשון שלי, הוא היה שיר השנה, באופן, איך שהוא יצא, באמת, זה היה אפר (מרים) כזה, ככה זה נקרא. ואז כשהתחלנו לעבוד בחזרות על המופע, ושרתי אותו, וככה סתם יצא לי, אמרתי, תשמע, לואי, אני אף פעם לא… לא היה לי נוח לשיר את זה כל כך מהר וכזה. אז הוא אמר לי, איך היית שרה את זה? אמרתי, לא, לא, לא, עזוב, עזוב. הוא אמר, לא, לא, לא, איך היית שרה את זה? ובאמת היה שם משה לוי ולואי להב, אמרתי, הייתי שרה את זה הרבה יותר לאט. אני חיה לי…
זוהר: אז תשירי, תשירי.
ריטה: [שרה] אני חיה לי מיום ליום, מפזרת את ימיי לרוח, אנשים מתחתנים סביבי… כזה, משהו כזה...
זוהר: זה כמו להסתכל לתוך השמש.
ריטה: מרגש אתה. ואז הוא אמר, טוב, אז נבצע את זה ככה. אמרתי, מה פתאום, מה, זה שיר השנה, אנשים יהרגו אותי. עוד לא הופעתי, אז לא ידעתי מה החוקים, מותר, לא מותר לשנות. וזה מהמופע הראשון, זה היה באמת… ככה שרתי אותו, הקהל. אז כל הופעה, הקהל חווה את זה מחדש, אז הייתי מתחילה את השיר וכולם היו עושים ככה, ואז היו מבינים שזה לא… ולאט לאט היה נהיה איזה מין… קתרזיס כזה חזק, ובאיזשהו רגע, פתאום כל הקהל היה נעמד, ומוחא כפיים וצורח, בעלייה שמה.
זוהר: אני אוהב לשמוע את הבנים שרים את השיר הזה. כי הרי בהקלטות של הקהל, אתה שומע שיש המון גברים בקהל, והגברים הם, "לא כל כך יפה" וכאילו זה משחק כדורגל.
ריטה: [צוחקת] גדול.
זוהר: והנה אנחנו מגיעים לסרט האחרון שלנו להיום.
אנחנו עדיין באיטליה, וכמו לה סטרדה, גם הסרט הזה זכה באוסקר לסרט "הזר הטוב ביותר", ובמידה מסוימת הוא הסיבה שאנחנו כאן ״סינמה פרדיסו״ של ג'וזפה טורנטורה, משנת 1988, בפעם האחרונה להיום, ריטה, עטפי לנו את זה ברחמים - מה זה סינמה פרדיסו בשבילך?
ריטה: וואו, זה תמצית הסרטים, לא? זה תמצית האהבה לסרטים. תמצית האהבה. אתה לא יודע מה… טוב, אולי אני מקדימה בלהגיד משהו, אבל אני מסתכלת על הרשימה הזאת, ומלבד ״ההצעה״, אני רואה שהפשוט, הפשוט, פשוט, פשוט, זה הדבר שהכי נוגע לי ללב. האנשים הפשוטים, הסיפורים הפשוטים, זה מה שאני רואה מהרשימה, זה סתם אני...
זוהר: את לא בתעשייה, את באנשים.
ריטה: אני באנשים, כן. אני בסיפורים הקטנים.
זוהר: זהו סיפורו של סלווטורה, במאי קולנוע נערץ שחוזר לעיירת הולדתו, אחרי שהלך לעולמו האיש שהיה עבורו דמותיו, אלפרדו, המקרין בבית הקולנוע המקומי, שבעצם לימד אותו כל מה שהוא צריך לדעת על קולנוע, ועל אנשים. וכך הסרט חוזר אחורה בזמן, כדי לספר על הילד של סלווטורה, היה שמתרוצץ בחדר ההקרנה, ולומד לאהוב קולנוע, אבל גם את האנשים שמקרינים אותו, ואת האנשים שצופים בו. וזה סרט פשוט נפלא.
שוב ריטה, את לא תגידי לי שאת לא בקיאה בסרטים, כשאת מביאה לי כזאת חמישייה. באמת. גם יותר מזה, הסרט הזה אומר שאין צורך בבקיאות בקולנוע, כדי לאהוב קולנוע. בעצם מה שהוא אומר לנו, זה שקולנוע לא שייך רק לבמאים, הוא לא שייך רק ליוצרים, או לשחקנים, או אפילו לא למבקרי הקולנוע, שהם אוכלוסייה בפני עצמה. קולנוע שייך לאנשים שצופים בו, וכולנו אנשים שצופים בקולנוע. אם אנחנו מספיק בני מזל.
ועל זה הסרט בעצם מספר, הוא מתרחש בעיירה איטלקית, מהסוג שאנחנו צריכים ליסוע המון, כדי להגיע אליה, וכנראה יקחו לנו המון המון כסף בשביל החוויה. והוא כול כולו נוסטלגיה, לעולם שלא קיים יותר.
אני בעצמי לא מכיר עולמות כאלה. אני לא מכיר בתי קולנוע, כמו הסינמה פרדיסו. את הכרת?
ריטה: לא ממש היה לנו קולנוע כוכב.
זוהר: עד היום אחד מבתי הקולנוע הכי ותיקים בארץ.
ריטה: כוכב… זה מה שזכור לי.
לקולנוע כבר אין קסם שכונתי. אולי זה בסדר. אבל אנחנו מפספסים מידה מסוימת של קסם.
ריטה: נכון. מה, היו מחלקים שם… זה היה כל כך שכונתי, שבחוץ אתה היית יכול לעשות לעצמך תה וקפה. [צוחקת]
זוהר: יש בתי קולנוע שאולי עדיין עושים את זה.
ריטה: באמת? זה היה כזה מתוק!
זוהר: זה סיפור על עיירה קטנה עם כנסייה ובית קולנוע. והסיפור מתחיל דווקא בכנסייה, ששם סלווטורה משמש כנער מזבח, זה אחד הילדים הכי מתוקים בתולדות הקולנוע.
ריטה: ממש.
זוהר: יש לנו כאן רצף ילדים מוצלחים, כי גם בילדי גן עדן, הבחור שמשחק את אלי עושה עבודה נהדרת, הוא נער מזבח, אבל הוא גרוע בזה במיוחד. וכשהוא מגיע לקולנוע, אנחנו אמורים בעצם להבין שזאת הכנסייה שלו, הקולנוע. והכנסייה עדיין מאוד משמעותית בסרט, בגלל שיש שם את דמות הכומר, שמגיע לבית הקולנוע, כדי לראות את הסרטים שעומדים להיות מוצגים בפני בני הירה, ומצלצל בפעמון בכל פעם שיש…
ריטה: [צוחקת] נשיקה.
זוהר: ומצלצל בפעמון בכל נשיקה כדי שהמקרין אלפרדו יחתוך, בדיוק, כדי שהוא ידע לחתוך.
עכשיו, אנחנו נדבר עוד הרבה על סינמה פרדיסו אני מאמין בהמשך הפודקאסט שלנו וזה הזמן לומר שלסרט הזה יש את סצינת הסיום.
ריטה: וואו! אני לא חושבת שיש מישהו שלא בחר בחר בקטע הזה בסצנת סיום.
זוהר: תתארי לי.
ריטה: לא, אני אוהבת שאתה מתאר.
זוהר: בסופו של דבר אחרי שהגיבור שלנו מגיע להערת הולדתו ולומד מחדש מה בעצם היה שם כל הזמן הזה, הוא מקבל מתנה שאלפרדו המנוח השאיר לו - סליל פילם. והוא חוזר הביתה לאולם קולנוע שמחכה רק לו, והוא נותן למקרין שיקרין את סליל הפילם הזה.
ובשלב הזה מגיע הנשק הסודי של הסרט, שהוא המלחין, אניו מוריקונה, כנראה המוזיקאי הטוב ביותר שעבד אי פעם בתולדות הקולנוע. כשהסרט מגיע לשיא גם המוזיקה מגיעה הגיבור רואה שאלפרדו שמר את כל הנשיקות.
ריטה: מכל הסרטים
זוהר: מכל הסרטים כל הנשיקות שצונזרו. והוא מתחיל לבכות. ובכנות כשאני נזכר בסצנה הזאת גם אני לא יכול לבכות.
ריטה: גם אני עכשיו בוכה!
זוהר: הרי קולנוע, ריטה, אנחנו רואים לאורך הסרט איך האנשים באותה הערה צחקו ובכו, ומחקו כפיים כשתפסו את הרעים, אבל הם באותה מידה גם אהבו, אוהבים בקולנוע. והאהבה הזאת הופכת אותנו לאנשים טובים יותר, והיא הופכת את הסרטים שאנחנו רואים לסרטים טובים יותר.
ריטה: נכון, ומראה שבעצם הדבר הכי כנראה הכי חשוב בעולם זה אהבה. באמת. ואני חושבת, אתה יודע, אני חושבת שהחיבור בין הסצנה הזאת לנעימה, אולי הכי יפה שהייתה אי פעם בסרטים, החיבור הזה הוא באמת חד פעמי.
זוהר: מה הזיכרון הכי חד שלך מאולם הקולנוע?
ריטה: מאולם קולנוע? זה הפעם הראשונה שהייתי בקולנוע. זה היה באיראן, דודה שלנו לקחה אותנו. זה היה אולי סרט הודי שנקרא ״סנגם״, שזה גם סרט מטורף, קלאסיקה. היינו שם שלוש אחיות, אחותי הרביעית נולדה כאן. ואני פחות הבנתי מה שקורה, זה היה מאוד צבעוני, מאוד עצוב, ומאוד יפה לעיניים. אני גם זוכרת שדודה שלי עשתה לכל אחת מאיתנו לחמניה, בתוך זה עוף ומלפפונים חמוצים, והיא הושיטה לנו את זה באמצע הסרט. והתחושה הזאת של לשבת בקולנוע מול מסך שהיה נראה לי משוגע, עצום מימדים, זה היה משהו שראיתי פעם ראשונה שיש מסך כזה ענק מולי. לשבת ולטעום, יש לי עד עכשיו את הטעם של הסנדוויץ' הזה בפה. ולשבת עם האחיות שלי ועם הדודה שלי, זאת הייתה חוויה שלגמרי מאוד מאוד זכורה לי.
זוהר: מה הדייט הכי טוב שהיה לך בסרט?
ריטה: יש לי דייט אחד לא טוב. [צוחקת]
זוהר: תספרי לי אותו בבקשה.
ריטה: היה איזה מישהו ששיגע אותי בשביל שאני אלך איתו, שאני אצא איתו לסרט. הוא כל כך שיגע אותי שהסכמתי והלכנו ל״שגעון המוזיקה״. ותשמע, אני כל הסרט מרותקת לג'ון טרבולטה ואיזה יפה ואיך הוא רוקד ואיזה חתיך ואני מרותקת ומרותקת ופתאום הסרט נגמר נהיה אור ואני מסתכלת על הדייט שלי [צוחקת] ואני בהלם! כי הייתי בטוחה במיליון אחוז שג'ון טרבולטה יושב לידי.
זוהר: אם יורשה לי את בסופו של דבר התחתנת לא רע בכלל ככל שזה נוגע לגמרי.
ריטה: לא, אבל זה לא היה רמי.
זוהר: אני משוכנע שזה לא היה רמי, אני אומר בסופו של דבר את קיבלת מישהו שלא נופל מג'ון טרבולטה.
ריטה [צוחקת]
זוהר: בטח עכשיו, דרך אגב, אם אנחנו נסתכל על ג'ון טרבולטה של עכשיו, אני לוקח את האקס שלך כל יום עוד השבוע.
ריטה: [צוחקת] אז אני כל כך הייתי מאוכזבת ממה שראיתי לידי שלא יצאתי איתו.
זוהר: היית בת 15 לא?
ריטה: כן, זה היה ממש כזה שום דבר אפילו לא הכרתי אותו.
זוהר: את יודעת, בעוד שיר שלך שאני מאוד מאוד אוהב, את שרה על עוד אחת שאני נורא אשמח לדעת איך נכנסים לנעליים שלה, על אחת ש״גרה מול המים״.
ריטה: תראה, אתה בנעליים של הבן אדם הזה. אני חושבת שכולנו. קודם כל זה מילים מדהימות של יוסי בנאי, שביקשנו רשות להפוך אותו במקום אני גר מול המים, לגרה מול המים, כדי שאני אוכל לשיר אותו.
ואני חושבת שאנחנו כולנו האדם הזה שגר מול המים, בין שדות ובין חול, מעליי השמיים וממול ים כחול, לפעמים אתה חי פה, לפעמים אתה מת, לפעמים הדמיון פה,
זוהר: כבר נראה כמו אמת.
ריטה: כן, כבר נראה כמו אמת. האמת שכל בית פה כל משפט פה הוא באמת משהו שהוא כל כך נכון למציאות שלנו, לחיים שלנו במדינה הזאתי היפה, הכואבת, הקטנה, המדהימה. כל מה שאני אגיד זה נכון לגבי המדינה הזאת שלנו ואנחנו חיים פה. ואני חושבת שרובנו לא רואים את עצמנו חיים במקום אחר ומחליפים אותה במשהו אחר.
זוהר: הבעיה היא שאנחנו עם עצים של זעם מול פרחים של נחמה. איך את מוצאת את הנחמה שלך?
ריטה: אני חייבת להיות כנה ולהגיד שאני פחות מוצאת נחמה בתקופה הזאתי כי…. אתה יודע אני אספר לך סיפור. אוקיי, כשאני הייתי בת 8 ההורים שלי סיפרו לי שאנחנו עוזבים לארץ ישראל, ואני מאוד לא רציתי, כאילו שהתחשבו במה שאני אגיד או משהו כזה, אבל הם ניסו באמת ככה לפתות אותי ולשכנע אותי שכמה כדאי לעזוב לארץ ישראל. אז זה שני הסיפורים הראשונים אהבתי בננות אז הם אמרו שבישראל ליד כל בית יש שיח של בננות משלך ושיש כל כך הרבה תפוזים שמתקלחים במיץ תפוזים, והדבר השלישי הם אמרו שארץ ישראל זה כולם כמו משפחה אחת גדולה, וכולם אומרים שלום אחד לשני, וכולם מרגישים קרובים אחד לשני וזה באמת מאוד הקסים אותי. אולי יש פעמים שלפעמים פחות מרגישים את זה, אבל אני חושבת שבתקופות כאלו אתה מרגיש כמה שכולם זה המשפחה שלך. הנופלים, הנפצעים, החיילים, החטופים, זה לגמרי המשפחה שלך, אתה לא ישן בלילות, אתה ללא מנוח ואתה לא צריך להכיר אותם אישית אישית, אתה מרגיש לגמרי שזה שזה חלק ממך. אז זה הנחמה היא מאוד מאוד קטנה. אני חושבת שהנחמה היא אולי באמת, אולי בבנות שלי.
זוהר: שבעצמן נותנות לא מעט עכשיו כל אחת בתחומה.
ריטה: אני חושבת שזה תפקיד של כולנו כל אחד ואני חושבת שכולם עושים את זה. התגייסות כזאת של של כל אדם ואדם בארץ וגם של האומנים היא באמת מרגשת מאוד. אף אחד פה לא יוצא דופן.
זוהר: ריטה תודה רבה לך.
ריטה: תודה נהניתי מאוד, מאוד, מאוד. היה עונג גדול. תודה רבה שהזמנת אותי.
זוהר: תודה רבה לדניאל מאורר העורכת שלנו, לנועה טייב המפיקה.
אני זוהר אורבך.
הפודקאסט שלנו זמין באתר כאן ובכל יישומוני ההסכתים.
נתראה בשבוע הבא.
תשמרו על עצמכם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Komentáře