התסריטאית גלית חוגי באה אלינו עם ״נערות שעשועים״ - מהסרטים המושמצים בקולנוע וגם יצירה פמיניסטית חתרנית; ״צ׳ארלי וחצי״, כי כמובן; ״פרנסס הא״, סרט קסום על גיבורה מעצבנת; ״ביג ליבובסקי״, בית ספר לתסריטאות וגם צפייה כיפית במיוחד, ו״אי.טי.״ - רגע השיא של סטיבן ספילברג, אלוף העולם בקולנוע. ובנוסף: איך כותבים דמות בלתי נסבלת אך אהובה? האם התקינות הפוליטית הרגה את הקומדיה? ואיך "בית הבובות" קשורים לכל זה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/01/2024.
אתן מאזינות ואתן מאזינים ל"כאן הסכתים".
"כאן הסכתים" הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
בלוקבסטר עם זוהר אורבך.
שלום וברוכים הבאים לבלוקבסטר.
אני זוהר אורבך וקולנוע זה בגדול הדבר היחיד שאני מבין בו.
והיום איתנו, לא אחרת מגלית חוגי.
מנחת רדיו, חברה קבועה בפאנל "מה שתגידו", ובעיקר בעיקר, תסריטאית זוכת פרסים שכתבה יחד עם שותפתה ליצירה נועה ארנברג, את הסדרות "האחיות המוצלחות שלי" ו"מה קרה לחווה ונאווה".
גלית: "מי שמע על חווה ונאווה"!
זוהר: אוי ואבוי.
גלית: לא נורא זה, זה טוב גם ככה.
זוהר: כן?
גלית: בטח וגם את הסרטים "עוד סיפור אחד" ו"זרים מושלמים" ו"זרים מושלמים" עשינו את העיבוד בעברית, וב"עוד סיפור אחד" עשינו עריכת תסריט אבל כן.
זוהר: רק רציתי לומר, אנחנו הרי פודקאסט קולנוע, יש כאן גם חיבור לקולנוע.
גלית: הטלוויזיה היא יותר חשובה וטובה מהקולנוע.
זוהר: אנחנו עוד נגיע לזה גלית. שמעו מאזינים יקרים לפני שנתחיל את השיחה אני רוצה להודות במה שאולי חלקכם שמתם לב אליו. אני נורא נורא אוהב להתחנף.
גלית: באמת?
זוהר: אני נורא נורא, מת על זה.
גלית: אוקיי.
זוהר: באמת וזה מה קול לומר, גלית.
גלית: כן.
זוהר: לפני שנועה ואת הגעתם עם "האחיות המוצלחות שלי".
גלית: כן.
זוהר: לא היה מספיק מקום לנשים מצחיקות בקולנוע וטלוויזיה בישראל. היו כאלה כמובן, ידענו נשים מצחיקות.
גלית: כן.
זוהר: אבל הן לא באמת קיבלו את מרכז הבמה כמו שהן קיבלו אחרי שאתן באתן עם הסיפור של האחיות למשפחת קאטן.
גלית: קודם כל, תודה אני לא חושבת שזה אנחנו עשינו את זה, אני חושבת שהיה איזה רגע, הרגע הזה גם קרה בעולם. בנות, שיצאנו בערך באותו זמן, אילנה דנה ואנחנו ועוד דברים כאלה שקרו בעולם באמת. אז זה לא אומר, אנחנו באותה רמה, ודברים כאלה, אבל יש לפעמים איזו תנועה ציבורית ואיזה רגע שפתאום יש מקום למשהו והתמזל מזלנו להיות ברגע הזה במקום הזה. אני לא מפחיתה מערכנו, כן, אבל זה לא רק אנחנו. יש רגעים שמשהו יכול לקרות בהם, ואני מאוד שמחה שיש מאז יותר ויותר בנות מצחיקות, ולא מצחיקות, בתפקידים ראשיים בטלוויזיה, בטח. פה בישראל חייבים חייבים, נציין את דנה מודן.
זוהר: נכון.
גלית: שהיא הייתה הראשונה לכל מיני דברים. בעולם יש את נורה אפרון, יש נשים בעולם שהיו כאילו, שלא התנצלו על נשיות מקולקלת.
זוהר: מה זה נשיות מקולקלת, גלית? פעם היה מערכון כזה על פאקאבל (fuckable), זוכרת את זה?
זוהר: טינה פיי ואיימי שומר וג'וליה לואיס דרייפוס.
גלית: שעושים שג'וליה לואי דרייפוס הופכת להיות לא פאקאבל יותר.
זוהר: נכון.
[קטע מתוך המערכון]
"מה זה?"
-"בכל חיים של שחקנית, התקשורת מחליטה כשאתה כשאת מגיעה לנקודה בה את לא פאקאבל יותר".
"מה זאת אומרת, איך את יודעת?"
-"מי אומר לך?"
"אה, אף אחד לא מיד אומר מיד אומר לך, אבל יש סימנים".
[סיום קטע מתוך המערכון]
זוהר: היום האחרון שבו היא פאקאבל.
גלית: בדיוק, אז סדרות שבהן הגיבורה היא לאו דווקא פאקאבל, והיא כל מיני דברים.
זוהר: יש לנו אגב תרגום למילה הזאת?
גלית: "סקסית טובה דיה".
גלית: או "הסקסית טובה דיה". אני חייבת, זה נשמע מאוד כבד שאני אומרת את זה ככה.
זוהר: גלית היא התסריטאית פרופר הראשונה שבאה אלינו. כל אחד עדיין סבבה, באו אלינו אנשים שידעו לכתוב.
גלית: היה לך שחקנים.
זוהר: היה לי שחקנים, היה לי שחקנית אחת שכותבת תסריטים, נועה קולר, האורחת הראשונה שלנו, מיד אחריה בא גם אבי נשר, שגם כותב את הסרטים שלו. אבל הוא במאי כאילו?
גלית: הוא במאי. הוא עוטר באמת, אבל לא במאי, אוקיי.
זוהר: את הראשונה שבאה לכאן שהמקצוע שלה הוא תסריטאות.
גלית: כן.
זוהר: למה תסריטאות?
גלית: יש יותר יפה מזה בכל העולם הזה? תגיד לי מקצוע אחד יותר טוב. רציני, אני, מה שאני עושה, זה מרכלת עם הצופה על העולם, כמו שראיתי אותו, ואני אפילו לא נדרשת לביים את זה. אנשים אחרים יעשו את זה, למרות שבדברים שנועה ואני עושות, אנחנו מאוד מעורבות בצילומים עצמם. אבל אני מאוד אוהבת לכתוב, אני כותבת מה שאני ילדה.
אני מאוד אוהבת טלוויזיה, פשוט באמת לא השקיעו בי בכלום, ולכן צפיתי בכמות אדירה של טלוויזיה בחיים. טלוויזיה זה הדבר הכי יפה, והקסם זה, זו חיית המחמד שלי, טלוויזיה. אני קשורה לטלוויזיה, אני ג'אנקית אידיאולוגית של טלוויזיה. היום לצערי פחות, אבל האהבה שלי אליה היא גדולה.
זוהר: למה פחות? כי יש ילדים או כי יש מלחמה?
גלית: אה, זה שילוב וגם כי כזה, כי יש ילדים קודם כל, ואז יש שעות שלא מדליקים את הטלוויזיה. גם הילדים שלי, למרבה הבושה, ילדים שלי, אני מרשה להם לראות טלוויזיה רק בסוף שבוע.
זוהר: יפה.
גלית: כי הטלוויזיה, כמו שהיא היום, היא מאוד גדולה עליהם. זאת אומרת, הבן שלי רואה ביוטיוב, בטלוויזיה, והאין סוף אפשרויות הזה, זה משהו שהוא לא יכול לשאת ביום יום. אז לכן זה מוגבל אצלם, אז יש שעות שלא רואים טלוויזיה, אבל אני מאוד, טלוויזיה גידלה אותי בהרבה מובנים.
זוהר: קולנוע או טלוויזיה, למה טלוויזיה ולא קולנוע?
גלית: קולנוע זו מערכת יחסים מאוד קצרה בסופו של דבר. זאת שעה וחצי, שהיא יכולה ללכת איתי לתמיד, כן? או להרבה. כמו שנדבר פה על סרטים שבאמת הולכים איתי, כאילו, הם חלק מהלב שלי. אבל טלוויזיה זה מערכת יחסים. ארוכת טווח. בטח בטלוויזיה ישנה, הליניארית, פעם בשבוע, יש עדיין כאלה כמובן, פעם בשבוע יש לי דייט של חצי שעה, בימים אלה יש לי דייט עם הטבח.
זוהר: כן?
גלית: כן וגם תחשוב על איך שאנשים רואים טלוויזיה, באינטימיות הזאת, בסלון, במיטה, בטלפון, וגם הדרך שבה, סדרות מסופרות, הוא הרבה יותר רוחבי. זאת אומרת, סרט קולנוע תמיד יהיה סיפור מוסר, עם התחלה, אמצע וסוף. מובהקים. גם אם הם מורכבים. סדרה מראש באה לספר סיפור יותר רוחבי. הסוף של הגיבור יכול להיות בפרק 3, ואז יש שינוי, ואז תחשוב, אני חושבת על היחסים שלי עם טוני סופרנו.
זוהר: בואי נדבר על היחסים שלך עם טוני סופרנו.
גלית: אנחנו יש לנו יחסים, אם טוני סופרנו מזמין אותי ליום הולדת שלו עכשיו, אני יודעת מה לקנות, לו מתנה. אני מכירה אותו, אני ממש מכירה את האיש.
זוהר: ומצד שני לסנדק, את לא יודעת מה לקנות ליום הולדת.
גלית: אני אביא, לא יודעת, משהו שהם מביאים, אבל יש שם פחות זמן להראות לי את נימי נפשו. בטח בסרטים, וגם הסנדק, זה טרילוגיה הזאת, את יודעת. אבל בדברים אחרים, סרט, אני מדברת על המיינסטרים, אתם תביאו לי עכשיו דוגמאות של דברים שלא ללכת לצדדים.
זוהר: אני לא יודע מה, אני באתי להציק.
גלית: לא, בוא נלך על המיינסטרים. במיינסטרים, העלילה היא הכוכבת של הסרט.
כי ככה זה. כי אתה בשעה וחצי ובסדרות, הכוכב שלה, היחסים, הדמויות הן הכוכבות של הסדרה.
זוהר: רגע לפני שנתחיל עם חמשת הסרטים שלנו, אני רוצה שנשלם שנייה מס למצב. נכון? תמיד כישראלים אנחנו משלמים לו מס וזה הזמן לספר עוד פעם ברצף החנופה שלי.
גלית: כן.
זוהר: בעונה השנייה של האחיות המוצלחות שלי, יש קו הלילה שבו באמצע החיים יש מלחמה.
גלית: כן, זה נקרא העונה עם המלחמה.
זוהר: האחיות המוצלחות חיות את חייהן, מתאהבות ונפרדות, אבל באמצע מלחמה, מה קרה? ופרק אחד מיוחד מאוד, מתרכז בשותף של אחת האחיות.
גלית: מידד.
זוהר: מידד.
גלית: נכון.
זוהר: הפרק מתרכז ביום שהוא חוזר, אמור לחזור מהקרב. הוא מתנדב.
גלית: הוא בוחר להישאר כי הוא ערכי נורא. כן, ואף אחד לא הסכים, אז הוא בוחר להתנדב, צריך עוד מישהו שיישאר.
זוהר: סצנה אחת שהיא במקרה, לדעתי אחת הסצנות הטובות בטלוויזיה הישראלית. מידד יושב לו לצד חבריו הנאחסים מהמילואים, ויחד הם שרים את "סיגפו".
[קטע מתוך הסדרה מושמע, ברקע השיר "סיגפו"]
"... פתאום שנדמה שהשחר לא יפציע לעולם, עוד עולה זיכרון ישן…"
[קטע מתוך הסדרה מופסק]
זוהר: עד היום לא הבנתי את הסצנה הזאת, אבל בזמן אמת כשראיתי אותה חייל שבוז ועצבני, לא יכולתי להפסיק לבכות. בואי תסבירי לנו למה התכוונו המשוררות.
גלית: טוב, הסצנה הזאת קורית קודם כל עם טל טירנגל ורועי דן, היוצר של מנאייכ. וכמובן, ושלומי אברהם, הוא מידד, מידד הוא חייל מאוד מאוד ערכי, הוא בתנועה, הוא נשאר במלחמה, ואז יש להם באמת איזו סצנה סוריאליסטית, שהם שרים את השיר הכל כך כל כך ישראלי חסר פשר הזה. הם באיזשהו מקום שהוא, מידד מאוד לא מסתדר איתם. הישראליות הזאת שעוטפת אותם, והיא מין כזה הייתה לנו, קודם כל, אומר, נועה היא הבינה שזה השיר הזה, לקח לנו זמן להבין איזה שיר, והיא התעקשה והיא צדקה. המילים האלה של השיר הזה, שהם גם נשמעות כמו, זה רק פרשנות שלי, כן, נועה אולי יש לה תשובה אחרת. כמו איזה המנון חיילים, צעירים בעוד, הוא משהו כזה, ישראליות חסרת פשר, כזאת, אתה מבין?
לפעמים יש איזה ישראליות כזאת, כמו בשיר סיגפו, שאין לה, שהיא חסרת פשר, שהיא כזאת, כמו קהל של צופים בכדורגל, שצועקים איזה המנון ישראלי של משהו, שאתה לא מבין מה הוא אומר אפילו, אבל רק יש לו איזה מנהגים של טקס, וכך הרגשנו עם השיר הזה, וכך הרגשנו גם עם החיבור של שלושת האנשים האלה, שהם מחוברים פה, במשימה לא ברורה, פשוט לא באו לקחת אותם, והם מחוברים פה באיזה משהו שאין לו, אין דרך בכלל לתרגם אותו, אתה מבין? הוא אקראי.
זוהר: אנחנו מתחילים את המסע שהיה לנו בסרטים של גלית חוגי, עם "נערות שעשועים", שביים פול ורהובן, בשנת 1995. גלית חוגי, שעשעי אותנו לרגע, מה זה "נערות שעשועים" בשבילך?
גלית: "נערות שעשועים", זה סרט שמאוד מאוד לא הוערך כשהוא יצא, זה נקרא מותחן אירוטי, זה ממש הגדרה גרועה, זה אחד הסרטים הפמיניסטיים הגדולים, של שנות ה-90, ואולי בכלל, בטח בעשרת הסרטים הפמיניסטיים ביותר.
זוהר: קודם נדבר על נעמי, לא נעמי חלילה, היא הגיעה משום מקום, ומי שמתעסק, מתרסק, אבל איש לא יעמוד בדרכה, מה המטרה? קודם כל, לוודא שאיש לא ייגע בה, בלי שהיא תסכים לזה קודם לכן.
גלית: נכון.
זוהר: היא גם להיות הרקדנית הנערצת ביותר בכל לאס וגאס. בדרך, היא תסתכסך עם כוכבות, ותלכלך את הידיים, בזמן שאנשים בחייה מנסות לעצור אותה בדרך, והגברים לא טובים יותר מזה ויש כאלה שעוזרים לה, ויש כאלה שמנסים להרוג אותה, אבל היא בשלה.
גלית: אם תצפו בסרט הזה היום, קשה שלא לראות שהסרט הזה, הוא ביקורת קשה, על הוליווד, על נשים בהוליווד, ועל מה נדרש מהם. כתבתי על הסרט הזה באמת את אחד, אני לא, יוצא שאני מרימה לעצמי.
זוהר: יאללה תרימי.
גלית: אחד הטקסטים שלדעתי הכי טובים שכתבתי בחיי, זה פורסם בארץ, היה קטע על נערות שעשויים במלאת 25 או 20 שנה לסרט. כולם מאוד מאוד הסתלבטו על הסרט הזה, חוץ מאחד, טרנטינו קוראים לו. הוא אהב את הסרט בזמן אמת. כל השאר, הסרט הזה, שיאים שליליים, של ביקורות. זאת אומרת, הוא נחשב לבדיחה, והוא הרס את הקריירה של אליזבת ברקלי, הכוכבת שלו, שהייתה לפני זה ב"הצלצול הגואל", מין סדרת נעורים כזאת, והייתה אמורה להיות כוכבת גדולה.
מה שהציל את הסרט הזה, מלהיות הבדיחה של ההיסטוריה, הוא המצאת ה-DVD. כי בדיוק כשהסרט הזה יצא, התחיל לצאת מכשיר ה-DVD, ואנשים לקחו את הסרט הזה בקטע אירוטי, ולכן הוא שבר שיאי מכירות. אבל זה לא הדבר היחיד שקרה לו, זה גם הציל אותו בסוף לאיזו עדנה מחודשת, שהסרט הזה קיבל שנים אחר כך.
מיניות של נשים, שאפשר לדבר עליה בכל אחד כמעט מהסרטים שבחרתי. מיניות של נשים בהוליווד הייתה, אני לא צריכה להגיד לכם, חובבי הקולנוע, אבל אתם יודעים שהיא כמובן דואלית, כן? מצד אחד תהיי פתיינית, אבל אל תרצי. תהיי פתיינית, אבל אז תהפכי להיות שמרנית. ברגע האמת, אבל תהפכי להיות שמרנית, את לא יכולה שניהם. ואם את פתיינית, אז אנחנו נהפוך אותך לשמרנית. מי שרק פתיינית, מקבלת עונש בסוף, בסדר?
זוהר: כמו ב"גריז".
גלית: בדיוק. ריזו, פתיינית, פתיינית, או יהיה רגע שתגיל ללב, אבל עדיין יזרקו אותך בסוף ותעשי הפלה, ואת פתיינית. גיבורה, הוליוודית קלאסית, תהפוך כמו ב"גריז", משמרנית לפתיינית, אבל אז הסרט יסתיים, לא נראה בועטים בה, כן? או מפתיינית לשמרנית, "אישה יפה", התחלת פתיינית, אבל בעצם תינוקת שנשבתה, ועכשיו נהפוך אותך לשמרנית ותתחתני. בסוף תתחתני, יעשו אותך מהוגנת. סרטים כמו נערות שעשועים, הנשים בו אינן מהוגנות. באף רגע הן לא מהוגנות. גם בגלל שהעולם תובע מהן מין, אבל גם בגלל שיש להן מין וליבידו, ותשוקה יצירתית שהן לא מוכנות לוותר עליה. לפעמים זה יעבוד אחת נגד השנייה, כמו בסרט הזה.
בדרך הזאת שבה מראים מיניות נשית בקולנוע, הסרט הזה הוא בטח פורץ דרך, וממש תראו אותו. זה סרט כה טוב.
זוהר: אז תשמעי, כשהתחלתי לראות את "נערות שעשועים", אני הייתי עם הצד שנהנה להשמיץ את הסרט. הרי, בכנות, גלית, כמה שאנחנו נדוש בזה, את לא יכולה להתכחש לעובדה שיש בסרט הזה המון רגעים קאמפיים ומגוחכים ומטופשים. השאלה אם זה בכוונה, או לא.
גלית: השאלה אם זה מנומק, בדיוק.
זוהר: אם זה מנומק או לא.
גלית: נכון?
זוהר: כשאתה רואה את הסרט הזה עכשיו...
גלית: רגע, אצל טרנטינו, להבדיל, אין רגעים קאמפיים?
זוהר: ממש, יש המון.
גלית: יש?
זוהר: וכשאתה רואה את הסרט הזה עכשיו, בטח אחרי קרוב ל-30 שנה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שפול ורהובן, הבמה היא של… כמה שנים לפני, שבר אותה עם "אינסטינקט בסיסי".
גלית: כן.
זוהר: האיש הזה יודע לעשות קולנוע. יש שם סצנה אחת יפהפייה.
גלית: בבריכה?
זוהר: לא, הסצנה בבריכה גברת היא סצנת הסקס הכי גרועה שראיתי בחיי. בין השאר בגלל שהיא בנויה בצורה שאפשר לחשוב שאליזבת ברקלי, השחקנית, מאמינה שהפין של השחקן שאיתו היא עושה את סצנת הסקס, ממוקם איפשהו מעל הפופיק.
גלית: לא, כי הסצנה הזאת היא לא סצנת מין. זה כמו משל, זו סצנה על איך מראים מין.
זוהר: אני מבין אותך, ובכל זאת, אתה רואה את השחקנית היקרה הזאת חוטפת התקף אפילפטי באמצע בריכה.
גלית: נכון, בעיניי זה… זה כמו הדם אצל טרנטינו, איך שטרנטינו מראה דם. לשחוק את זה. לשחוק את הקלישאה המינית של הבריכה.
זוהר: וככל שהסרט מתקדם, הוא נהיה יותר ויותר אפל, ויותר מרושע, ויותר מפחיד. יש שם סצנה אחרת שבאתי לספר עליה, ששתי רקדניות מסוכסכות, שהן בכלל דמויות משניות. שתי רקדניות משניות ששונאות אחת את השנייה. אחת מחליטה סופית להביס את השנייה בכך שהיא מפזרת גולות על הבמה, כך שהרקדנית שבינתיים נישאת על כפיו של רקדן אחר, תחליק ותיפול ותשבור את הברך, וכך היא תנצח וזאת סצנה שעשויה באמת בתעוזה קולנועית אמיתית. זה רגע מופתי.
אבל אז, רגע אחרי, אתה רואה את אליזבת ברקלי משחקת ובואי שנייה נדבר על הגברת. בואי שנייה נדבר על הדיווה. כי באהבה גדולה, ואני מבין את כל מה שאת אומרת על הסרט, אני לא מתכחש אליו, היא נותנת פה תפקיד קטסטרופלי.
גלית: אני לא התחברתי אליה, אני מאוד מאוד, היא מאוד נגעה לליבי, כמובן. הרגע הזה שהיא טועה בשם של ה...
זוהר: של ורסאצ'ה.
גלית: כן.
זוהר: היא אומרת...
גלית: ורסאיז.
היא אומרת ורסייס.
[קטע מתוך הסרט]
"תודה, איך שחשבתי את זה ב"ורסייס"".
זוהר: אבל יש רגע...
גלית: היא קורבן.
זוהר: היא קורבן.
גלית: היא קורבן.
זוהר: והיא כועסת. כל הזמן היא כועסת. כלומר, למשל, שואלים אותה מאיפה הגעת, היא אומרת… מקומות אחרים.
[קטע מתוך הסרט]
"מקומות אחרים".
זוהר: והיא אוכלת, היא מנסה לאכול שנייה, ובזמן שהיא מנסה להכניס את הקש לפחית, היא פשוט נועצת, היא דוקרת את הפחית, ומעיפה את הצ'יפס לכל מקום, פשוט כי היא ניסתה עכשיו לאכול המבורגר וצ'יפס. היא כועסת על הכל, ואחר כך, הבמאי פול ורהובן, אמר, בראיונות, היא קיבלה אליזבת ברקלי, המון ביקורות קטלניות, פשוט בגלל שהיא עשתה את מה שאמרתי לה לעשות.
גלית: לא, אין ספק. אבל גם כשאתה מתייחס לזה, אפילו מה היא לובשת שם? האישה הבלונדינית אוכלת המבורגר. זה דימוי לפרסומת לגמרי. ראית איפה שהוא רקדנית אוכלת המבורגר?
זוהר: אף פעם לא.
גלית: זהו, אז תחשוב על זה גם. סרט אומנותי מאוד, אבל זה כמו לנתח את דייב לינץ', לנתח את פול ורהובן הזה, את "נערות שעשועים". והעניין הוא שדייב לינץ' נורא עושה את זה עם הלילה של "לך תבין".
זוהר: ופה זה כאילו העלילה מובנת, אבל זה סרט יותר עמוק.
גלית: אני מפנה אותך לטור שלי בארץ.
זוהר: אני קראתי את הטור שלך בארץ.
גלית: אוקיי, בסדר, גמור.
זוהר: קראתי, אני עשיתי שיעורי בית.
גלית: עשית שיעורים, לא, אני שמחה.
זוהר: אבל חשוב לי לומר שאני באמת, לא רק שאני מבין את הכל, אני מאוד נהניתי מהסרט בסופו של דבר.
גלית: אתה רואה?
זוהר: כשאת רואה סרט, בטח עכשיו, בטח את הסרטים שגדלנו עליהם, שלעיתים קרובות פשוט לא עוברים את המבחנים שאנחנו מעבירים בהם, בסרטים שיוצאים עכשיו.
גלית: כן, נכון.
זוהר: בסדר. פמיניזם זה פקטור בשבילך כשאת רואה סרט?
גלית: כן, אבל אני יכולה להתווכח על פמיניזם בקלות. כלומר, "מציצים", נניח שלא בחרתי אותו, בו, וזה סרט כביר, כביר, כביר בעיניי. "מציצים" הוא לא סרט שוביניסטי, הוא לא סרט מיזוגני בעיניי.
זוהר: אוקיי.
גלית: זאת אומרת, אני… זה לא שאסור סצנות מיזוגניות בקולנוע.
זוהר: לא אסור? מותר?
גלית: מותר. בטח שמותר. אם הגיבור זה חולשתו. "אסקימו לימון", דברים כמו מה שיהודה ברקן היה עושה, דנוטה, זה אסור. להסתלבט על הציצים של הזקנה, בדיחות אמריקן פאי, להסתלבט על סטלה המגמרת, "אסקימו לימון". זה תרבות האונס. זה לא כיף.
גיבור שבור כמו גוטה, שאין לו מקום בעולם, והאופן שבו הוא מתייחס לאנשים ולנשים, בא להראות את השבר והמצוקה שלו, אלף פעם אתה תראה לי את זה. ו"מציצים" זה סרט בכלל לא שונא אדם ולא שונא נשים. הדמות הכי שנואה במציצים זה גוטה.
זוהר: אנחנו הגענו ל"צ'רלי וחצי", שביים בועז דוידזון בשנת 1974.
גלית: לפני שנולדתי.
זוהר: ו-22 שנה לפני שאני נולדתי. גלית, תושיטי לנו חכה, מה זה "צ'רלי וחצי" בשבילך?
גלית: אוקיי, אז הייתה תופעה מדהימה מאוד בישראל, שלצערי אין זמן להרחיב עליה, וקראו לה הכבלים הפיראטיים. כשמתחילה הספריית וידאו, אנשים מחברים כבלים ממכשיר וידאו שאיתם בבית, לבתים של אנשים, ומשדרים דברים. עכשיו, היו משדרים כל מיני דברים בכבלים הפיראטיים כולל חתונה של מישהו מהשכונה. זו הייתה הפעם הראשונה שמזרחיים הצליחו לראות את עצמם בטלוויזיה. פעם ראשונה.
הסרטים האלה, "צ'רלי וחצי", "סנוקר" וזה, למרות שהם נעשו על ידי יוצרים אשכנזיים, הם בורקס, נחשבים וזה וזה, זה קומדיות עממיות על מזרחיות, עם מזרחים, זאב רווח. והדברים האלה, עצמה אליהם היה עצום. בשבילי לראות. עכשיו, עדיין, גם ב"צ'רלי וחצי", כלומר שצ'רלי מתאהב באשכנזיה העשירה, עדיין אני לא מקבלת אישור בסרט הזה, לזה שאני גם נחשקת מינית איפשהו.
זוהר: למרות שגאולה נוני בסרט הזה מעלפת.
גלית: אבל היא לא מושא רומנטי.
זוהר: נכון.
גלית: אתם כל הזמן מחפצנים אותי, תלכו מפה. היא מושא אירוטי. אני רוצה להיות מושא רומנטי. מושא אירוטי זה לא שווה.
זוהר: לפני שנדבר על מושאים ומושאים, רק בשביל מי שחליל פספס, אחרי כמה וכמה סרטים ישראלים, הגענו למה שהוא כנראה הגביע הקדוש של סרטי הבורקס. זהו סיפורו של צ'רלי, עבריין שכונתי שרמנטי מיפו, וחברו הטוב, מיקו בן ה-13. והשניים עושים שיגועים, מסתכסכים עם עבריין יריב בשם ששון.
[קטע מתוך הסרט "צ'ארלי וחצי"]
"אל תזכיר את השם הזה, צ'רלי, על הבוקר הזה".
- "להתחיל את היום עם צ'רלי, יותר גרוע מחתול שחוק".
"חמס עלינו, חמס עלינו, חמס עלינו".
גלית: עבריין יריב.
זוהר: הוא יריב שלו, מה, הם יריבים?
גלית: שכן שלו, ששון השכן שלו.
זוהר: הם לא סובלים אחד את השני.
גלית: נכון, נכון, נכון.
זוהר: והכול משתנה כשצ'רלי פוגש את גילה, צעירה יפה ועשירה, ומה נעשה, גם אשכנזייה, מלכת היופי של ישראל לשנת 73' אני חושב.
גלית: היום חיה בארצות הברית, חיפשתי עליה פעם.
זוהר: היא מקיסריה, והיא מיועדת להתחתן עם גבר אמריקאי ותמוה, אבל לא יכולה להישאר אדישה ליהודה ברקן עם השפם.
גלית: בצדק.
זוהר: אי אפשר להאשים אותה על זה.
גלית: ברור.
זוהר: ולמה הוא בלב שלך?
גלית: כי אתה ראית, שכונה.
גלית: אני ראיתי שכונה כיפית, וזה משהו. ולא היה את זה. עכשיו, אני לא יודעת, זה לא הסרט הראשון, אגב, היה שיהיה ג'ורג'ו ווד, היה כל מיני. אבל הקומדיות, הכלילות האלה, לא גבוהות ולא מתוחכמות. משהו בהומור הזה עשה לי מקום. עשה לי מקום. זה סרט שראיתי כל כך, כל כך, כל כך הרבה פעמים. הישראליות שבו, כולל עדנה לידל משחקת מרוקאית, כן?
אני מודעת להכל. אני לא באה לתקן את ההיסטוריה. אבל זה אפשר לאיזשהו פולקלור אחר, קצת, איזה פתח. בלי להיות סלאח שבתי המחנך. והאמת היא שהסרט הזה כמעט לא עוסק ככה פרונטלי באשכנזים מזרחים, למרות שכמובן שכן.
זוהר: את כמי, חשוב לציין, ובשיעורי בית שעשיתי, גיליתי שגלית חוגי, יחד עם תום אהרון הנפלא, הקימה פעם חפלה מחתרתית, אוי, זה היה מה היה השם?
גלית: בשם, מה זה השם?
גלית: המזרחי החדש בתחת שלי.
זוהר: המזרחי החדש בתחת שלי.
גלית: אוי, זה היה אירוע נהדר.
זוהר: עם שם כמו המזרחי החדש בתחת שלי.
גלית: זה היה ערב מדהים.
זוהר: אז תספרי לי, מה אנחנו רואים בצ'רלי וחצי? רק סרט בורקס ששם מזרחיות בפרונט, שזה כשלעצמו מספיק?
גלית: א', זה מספיק. ב', זה סרט מצחיק מאוד בעיניי, אבל אולי כי גדלתי עליו, לא יודעת אם הייתי רואה אותו היום לראשונה. דבר שני, צ'רלי וחצי זה גם שפה.
[קטע מתוך הסרט]
"פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו".
-"זה שפה של אנשים שנמצאים במקום מסוים, זה ז'רגון כאילו".
"כמה ביצים?"
"כמה שיש".
-"איך הדבר הזה נכנס ככה?"
גלית: איך השפה הזאת נכנסת ככה לאנשים כמו ש… זה לא הדבר היחיד, כן? אבל זה מה שאני באה להגיד פה. שפה והמהפכה האמיתית העמוקה של הכבלים הפיראטיים, שבעצם היו אנשים שהיו כאלה אוצרים. אוצרים בא', כן? אני מבינה שזה אנשים לכאורה עבריינים ששידרו מהבית שלהם. אבל היה איזה בן אדם עוצר שהשפיע עליי, על ידי להראות לי סרטים טורקיים, ו"צ'רלי וחצי" בימי שבת, וזה… זה אכן השפיע, מה אני אגיד לך?
זוהר: וזה הזמן שלי לצטט את מורי ורבי, הדוקטור שמוליק דובדבני, שלימד אותנו על הסרט הזה, וניתח איתנו את סצינת הסיום. במקור, סצינת הסיום הזאת הייתה אמורה להיות אחרת. במקור, כמו ב"אבא גנוב" עשור אחרי, מיקו היה צריך להישאר בארץ, יחד עם צ'רלי. אבל אז בועז דוידזון הראה את הסרט הזה בהקרנת מבחן באולפן, והמנקה אמר לבמאי, תגיד, למה שהילד יישאר בדרעק הזה פה? ובסוף דוידזון הבין שהסוף החזק יותר יהיה אם ניקו ימריא לאמריקה.
גלית: נכון.
זוהר: וזאת בעצם הדרך של הסרט לומר למזרחי, שומע, נכון, לעכשיו...
גלית: אין לך מקום פה.
זוהר: לחלום הציוני אין מקום בשבילך פה.
גלית: יותר מזה, אני חושבת שהסצנת הסיום שלו היא נהדרת ויפיפייה. שוב, גם מה שאני באה לומר, זה לא רק זה שהחלום הציוני אין לו פה מקום בשבילך, גם איפה שהם גרים, אבל גם זה ש"צ'רלי וחצי", כאילו דיברנו על המושא הארוטי.
המושא הארוטי המזרחי הזה, מי חבר שלו? ילד בן 13? הקשר בין שני האנשים האלה, שלא מצליחים להיות הגבר, לא משנה איך הוא נראה, לא משנה כמה צ'ארם יש לו, הם שניהם לא הגבר, ומי הגבר? הדמות של טוביה צפיר, האשכנזי שמנגן, דווקא כן מנגן בצ'לו, הסצנה הזאת במעלית. אני לא יכולה לא לצחוק דמעות שאני רואה אותה גם.
[קטע מתוך הסרט]
"מה?"
-"מה קרה?"
"מה קרה?"
-"מה?"
"אה…"
-"אה…"
"אה…"
-"אה…"
"עזרה!"
-"הלו, מישהו לעזור?"
גלית: "הלו?", זה מאוד יפה. אבל בכל מקרה, הגבר הזה לוקח אותם בסיבוב, והם מה הברית שלהם? מה זה ילד בן 13 וגבר בגיל הזה? זה אחוות העניים והמדוכאים.
זוהר: אני גם אוהב את זה, שרגע לפני שהוא עולה למטוס, צ'רלי אומר למיקו, "השכונה שעשית פה בישראל עד עכשיו נגמרה." שם אתה נגמר. "אתה מקבל עכשיו הזדמנות, תתנהג יפה, ילד מטומטם." נכון, אתה מקבל הזדמנות לא להיות מזרחי. את חושבת שקומדיה יכולה להחזיק מעמד גם עם ההגבלות האלה, שאנחנו עכשיו מבינים שיש סיבה שהן קיימות?
גלית: בקלות רבה.
זוהר: כן?
גלית: בקלות. כן! אני מתגעגעת לבדיחות כרגע, בחיים שאנחנו חיים בהם.
זוהר: אז בואי תספרי לי על זה רגע, גלית.
זוהר: כאישה מצחיקה, הצלחת תחזור להצחיק?
גלית: יש הרבה הומור שחור ואפל שלא מספרים במקומות.
זוהר: כלומר, לא, במיקרופון.
גלית: שהמיקרופון נכבה בתוכנית רדיו, גורי ואני מגישים תוכנית רדיו ברדיו תל אביב בבוקר. כשאין מיקרופון אנחנו יכולים להגיד דברים איומים. שמטרתם לאוורר משהו, לא לשנוא.
האם אפשר לחזור להצחיק? כן? כן.
זוהר: אבל הפוליטיקלי קורקט ממש לא הרס את ההומור?
גלית: לא, וגם הפוליטיקלי קורקט הוא לא המצאה חדשה, תמיד הומור, יש לו, כל הזמן הוא פג תוקף, כל הזמן משהו שסיפרת עכשיו, עכשיו כבר לא אומרים אותו. הוא התיישן. הוא התיישן אידיאולוגית, או שהוא סתם התיישן והוא לא מצחיק יותר, וההומור כל הזמן צריך להמציא את עצמו מחדש. יש להומור קסם גדול. ההומור יכול להגיד דברים אפלים ואיומים בגלולה מתוקה, אבל הוא פג תוקף מהר. הדרמה נשארת לנצח.
זוהר: אנחנו עכשיו עם פרנסס הא, הבמאי, עם השם המתחרז נוח באומבך בשנת 2012.
גלית: נוח באומבך זה לא חרוז.
זוהר: נוח באומבך?
גלית: עם הבאום הוא במילה נפרדת, אבל נוח באומבך הוא במים, נגיד מהשלושה אהובים עליי.
זוהר: הופעה שנייה שלו בפודקאסט הזה, הוא בא לכאן לפני כמה פרקים, כשטליה ברטפלד הביאה לנו את "סיפור נישואים".
גלית: גם סרט יפה. "גרימברג" זה גם סרט שלו שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת, אבל בחרתי את פרנסס הא, כי זה בכל זאת בת.
זוהר: מה זה בשבילך פרנסס הא?
גלית: פרנסס הא מתחיל, מאיזה שנה הסרט הזה?
זוהר: 2012. זה בדיוק הזמן שמתחילות להופיע דמויות נשיות חדשות בקומדיות רומנטיות. פרנסס עצמה היא גבוהה מדי, גמלונית. לא גמלונית מבולבלת, אני בלבולי. לא, לא, לא, לא.
גלית: היא באמת, יש בה משהו, כמו שגברים יכולים להרשות לעצמם להיות יו גרנט-ים, אז בדיוק בזמן הזה, גם דמויות של נשים מתחילות להיות קצת הן, ופחות, אני אלי מקביל, המקסימום של בלבולי שלי הוא חמוד, אני עדיין קטנה וצריכה הצלה.
זוהר: פרנסס לא יודעת איפה היא נמצאת בעולם.
גלית: פרנסס נוסעת לפריז וישנה את הסוף השבוע הזה. שזה חוסך המון כסף. והטלפון שהיא מקבלת כשהיא חוזרת, שמזמינים אותה לארוחת, זה נורא.
זוהר: איזו סתומה, באמת. איזו סתומה.
גלית: נכון. פרנסס הא, בסוף זה סרט שהוא כן בנוי כמו קומדיה רומנטית, אבל הוא סרט על חברות בין בנות. אני חושבת שבמובן הזה יש בו איזו בשורה אמיתית. בגיל הזה, גיל הקולג' פה, זה גיל שגם אם יש לך חבר וזה, החבר, הבסטי שלך, אתן באמת מעצבות את הזהות אחת של השנייה.
זוהר: פרנסס היא בחורה,
גלית: יותר מבנים.
זוהר: פרנסס היא בחורה בת 27 שחיה בניו יורק עם החברה הכי טובה שלה, סופי, מהקולג'. פרנסס מנסה למצוא את דרכה כרקדנית בערך גדולה, ואולי גם למצוא אהבה, אבל יום אחד, החברה הכי טובה שלה מטילה פצצה. היא עוזבת את הדירה שלהן ועוברת לגור עם בן זוגה. פרנסס נשארת לבד בניו יורק, ועליה להבין איפה לעזאזל היא עומדת. תשמעי, גלית, עקרונית זה היה אמור לצאת בלתי נסבל. כי המשוואה היא יחסית פשוטה. דמות מעצבנת נורא, אמורה ליצור סרט מעצבן נורא. אבל עכשיו כשראיתי אותו שוב, כי הרי אני זכרתי את פרנסס כדמות מעצבנת נורא.
גלית: אתה לא אוהב אותה?
זוהר: אני חולה עליה. גרטה גרוויג, אגב, גם אישה פופולרית מאוד אצלנו בפודקאסט, קצת אחרי שטליה נתנה לנו את סיפור ניסוי, היא גם נתנה לנו את ליידי בירד, שגרטה גרוויג בייימה, קצת רקע חיוני. גרטה גרויג והבמאי נוח באומבך כתבו את הסרט הזה יחד.
גלית: הם זוג.
זוהר: הם זוג.
גלית: הם נהיו זוג מזה, לא?
זוהר: הם נהיו זוג קצת לפני. אז שוב, זה היה אמור להיות סרט בלתי נסבל, כי פרנסס, זכרתי אותה כצעירה כזאת שאומרת, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. והיא באמת כזאת.
זוהר: ולרוב כשאני רואה את האנשים האלה בקולנוע ובטלוויזיה, אני בחיים עצמם, אני רוצה לומר להם, תחשבו על זה רגע ותחזרו עליי. עד שאתם לא מחליטים, איתי אתם לא תדברו. אתם לא דמות.
גלית: אתם לא בן אדם.
זוהר: דמות צריכה רצון.
גלית: דמות צריכה רצון.
זוהר: אם את לא יודעת מה את רוצה, אז תניחי לי בבקשה.
גלית: נכון. אבל יש משהו כל כך שווה לב בפרנסס. כי זה לא שהיא לא יודעת מה היא רוצה.
זוהר: מה היא רוצה לדעתך?
גלית: היא רוצה לגור עם החברה שעזבה אותה. היא כאילו רוצה להיות רקדנית, למרות שזה לא נכון. אבל היא רוצה את החברה שעזבה אותה. זה מה שהיא רוצה, להחזיר את היחסים האלה.
זוהר: יש בסרט הזה גם אלמנט שיש לך חלום, החלום הזה להיות רקדנית, והיא לא מגשימה אותו.
גלית: אני מתה על זה שסרטים מסדרים לגיבורים שלהם בינוניות.
זוהר: אגב, כשהיא אומרת בסופו של דבר מה היא רוצה, זה אחד הרגעים הכי יפים בעולם.
גלית: מה היא אומרת?
[קטע מתוך הסרט]
"זה הדבר שכשאתם עם מישהו ואתם אוהבים אותם ואתם יודעים את זה, אבל זה מסיבה.
ואתם כבר מדברים עם אנשים אחרים, ואתם צחוקים ומתחילים, ואתם מסתכלים בצד השני של החדר ומסתכלים אחד לשנייה בעיניים.
אבל לא בקטע רכושני. בגלל שזה האדם שלך בחיים וזה שמח ועצוב שהחיים האלה ייגמרו, בגלל שהעולם הסודי הזה שאף אחד לא יודע עליו"
גלית: היא רוצה את ההרגשה הזאת. בטקסים בבית הספר, שיש את הילדה המעצבנת ששרה "לאורך הים", ואז את ועוד מישהי בטקס מתאפקות מלצחוק ולא מצליחות. זה מה שהיא רוצה. לצחוק עם עוד ילדה בטקס.
זוהר: ואת זה, בסוף, היא מקבלת.
גלית: מקבלת.
זוהר: יש עוד רגע בסרט הזה שהוא ממש שירה צרופה בעיניי. כשסוף סוף סופי ופרנסס מתפיסות, אחרי שהן רבו פיצוצים. הן מתפייסות, והן ישנות לילה אחת עם השנייה. הן לא לסביות בשום צורה, הן חולקות יחד מיטה והכל ממש בסדר.
גלית: הן חברות.
זוהר: הן חברות והכל סבבה. וסופי הולכת בבוקר, היא לא רוצה להעיר אותה, היא כותבת לפרנסס פתק, אומרת "הכל טוב מאמי, נדבר בהמשך". אבל פרנסס רצה אחריה, והיא צועקת.
[קטע מתוך הסרט מושמע] "סופי! סופי! סופי! סופי!"
זוהר: והיא נעמדת שנייה על הקרקע, מסתכלת על כפות הרגליים שלה, אומרת אני פה. היא יודעת שהיא פה. ושהכל מה זה בסדר.
גלית: איזה יופי.
זוהר: בא לי לראות את זה שוב עכשיו.
גלית: כן, חברות. בטח חברות בין בנות, אני לא יודעת על חברות כזה אחרים.
זוהר: כן, יש בה משהו מקרקע.
זוהר: איך כותבים דמות בלתי נסבלת שעדיין כיף לצופה איתה?
גלית: בלתי נסבלת? קודם כל זה כיף, כי אתה נותן לעצמך דרור להיות האדם שאתה רוצה להיות. אני מאוד אוהבת לכתוב את הרגעים, אם זה ב"אחיות", רגעים של רוני, צרחות, דברים גזעניים להגיד, דברים שאסור להגיד, זה בטח, תן לי, הנה המפלט שלי להגיד את זה שם.
אז גם דמות בלתי נסבלת זה יותר קל לכתוב דמות בלתי נסבלת, כי אתה אומר דברים, את הדברים האפלים שאתה מתבייש לחשוב, שאתה חושב אותם, או את שאתה מתבייש לחשוב אותם, איך אתה עושה אותה אהובה, קודם כל זה גם בא מהשחקנית, אבל גם שהיא תצחיק.
דמויות מצחיקות קשה לשנוא. גם אם הם נבל בדברים אחרים, אתה, יש משהו שאתה אוהב בהם.
זוהר: רגע לפני הסוף, אנחנו עם "ביג לבובסקי" של האחים כהן משנת 1998. גלית, תני בראש, מה זה "ביג לבובסקי" בשבילך?
גלית: זה סרט עמוק מאוד על גבריות, קודם כל האחים כהן, כל מה שהם עושים, כל מה שהם יעשו, זה רק למחוא כפיים. כי זו יצירת מופת על גבריות ועל המלחמה בעיראק, האמן או לא, אם אתה זוכר את סצינת הפתיחה בסופר. כשהוא קונה את החלב ל-white russian שלו, בצ'ק, האם יש אגב דבר שיותר אתה מבין מי הדמות מכלום, הוא לא אמר עדיין מילה. הוא בסופר עם חלוק, מחזיק חלב ומשלם עליו בצ'ק. אתה הבנת כבר מי הדמות הזאת. זאת פתיחה כבירה לסרט, ומאחורה לקופאית, יש את ג'ורג' בוש מדבר על המלחמה.
המתח הזה בין הגבר ההוא שאמור להיות בטלוויזיה לבין the dude, שם הסרט קורה. וזאת יצירת עומק על החברה האמריקאית והמשבר שהיא נמצאת בה, דרך קומדיה שאתה לא מפסיק באמת לצחוק בה. זאת אומרת, הם כל כך עטפו לך באיזה גלולה מתוקה, תכנים מסובכים מאוד.
לאחים כהן יש הרבה מה להגיד על אמריקה. לפעמים הם עושים את זה ברטון פינק, לפעמים הם עושים את זה כזה היהודי הטוב, קוראים לזה?
זוהר: יהודי טוב, זה האהוב עליי שלהם.
גלית: שהמבול בדרך, הסופה בדרך, פה אין, פה אנחנו רק קומדיה, רק לייט, לייט, לייט, אין פה שום רוצח עם תסרוקת מוזרה, אין פה כלום, אנחנו לייט, לייט, לייט, אבל מתחת לזה, וואו. וואו, מה הכנתם פה? יכולתי לא לשים לב אפילו לזה שאת זה רציתם להגיד כל הזמן הזה? זה נהדר.
זוהר: מי שלא מכיר, מי שלא הספיק, מי שלא ידע, ביג לבובסקי הוא סיפורו של ג'פרי לבובסקי, אבל כולם מעדיפים לקרוא לו ה-dude, הבחור. הדוד, דודרינו. אין לו עבודה, אין לו גם הרבה כסף, אבל הוא נהנה ממה שיש לו, שזה שני חברים שמשחקים איתו באולינג, אספקת וויד בלתי נגמרת, ושטיח אחד יפה. יום אחד שני בריונים באים אליו הביתה, שוברים אותו, ומשתינים לו על השטיח, ומשם הדוד יוצא למסע. לצידו, וולטר, החבר הציוני והאינטנסיבי שלו, ולמולו, לבובסקי הגדול. מיליונר משותק שחולק עם הדוד שם פרטי ושם משפחה, שיסתבך יחד איתו בפרשיית פשע מטומטמת במיוחד.
גלית: הפרשיית פשע הזאת תפורה עלילתית, תסריטאית. היא תפורה לעילא.
זוהר: כן, אבל זה משהו שהאחים כהן...
גלית: נכון.
זוהר: הם מתמחים בו. הם תמיד תופרים.
גלית: אין שום רגע בעלילה שתגיד, רגע, אבל איך זה קרה? אפילו המבחן בתוך האוטו, אתה זוכר? שם הוצאתי… הכל שם כל כך, כל כך, כל כך תפור, שגם אתה לא יכול שלא להתרשם מהמלאכה הזאת. אבל לבובסקי, שהוא… תשמע, ביג לבובסקי, דה-דוד, זו דמות אייקונית שגם חוגגים לה כזה, יש לה פעם בשנה פסטיבל דה-דוד, וזה אורח חיים.
[קטע מתוך הסרט]
"אני הדוד, ככה אתה קורא לי, אתה יודע?"
-"או דודניאס או דודר או אל דודרינו, אם אתה לא מתחיל לדבר עם הדבר הלבי".
גלית: זו האג'נדה הסטלנית של העולם, האג'נדה של דוד. אג'נדה שאני מתחברת אליה, במובן של איך לראות את החיים. ודמויות כאלה הן באמת אייקוניות, והוא גם משחק את זה מרהיב.
זוהר: ג'ף ברידג'ס הנפלא והנהדר.
גלית: יש חתיך ממנו, תגיד לי, מה עושים?
זוהר: תשמעי, האמת שאני די מעדיף בחתיכים את יהודה ברקן על ג'ף ברידג'ס, לפחות ב"צ'רלי וחצי", ויש ימים שגם בפלפלים צהובים. אבל על...
גלית: זה תלוי כמה האופל אפל היום, אה?
זוהר: בדיוק, חד משמעית.
גלית: כן, כן, כן, מכירה את הימים האלה. אתה אומר "הוא", שפתאום אתה מוצא את עצמך, חושב על מישהו, או, כן.
זוהר: אז אני אגיד על ג'ף ברידג'ס ועל הדוד.
גלית: כן.
זוהר: ביג לבובסקי עושה משהו שאני מאוד אוהב, וזה לקחת את מי שעד עכשיו הכרנו כדמות משנה, ולשים אותו בתפקיד הראשי.
גלית: ממש.
זוהר: לא קיבלנו דמויות ראש… לא קיבלנו גיבורים גדולים, שהם פשוט סטלנים דבילים.
גלית: נכון.
זוהר: אבל כאן, הם לא רק לוקחים אותו ושמים אותו בתפקיד ראשי, שמים אותו בתפקיד ראשי, בז'אנר הכי פחות סטלני. הרי מותחן בלשי, בלש במותחן בלשי, צריך להיות מפוקס, הוא צריך להיות חד, הוא צריך להיות על הדברים.
גלית: בהחלט, וגם הם עשו כבר סרטי בלשים לפני זה, באמת כאילו, סרטי ביל… איך קוראים לזה? "רצח אמיתי"? איך קוראים לזה?
זוהר: "רציחות פשוטות".
גלית: "רציחות פשוטות".
זוהר: זה סרטי בלש, כאילו.
גלית: הם יודעים איך נראים סרטי בלש. אבל פה רק מתפננים, נכון?
זוהר: כן.
גלית: זה מקסים שאתה אומר, נכון?
זוהר: לא חשבתי על זה ככה.
[קטע מתוך הסרט]
"אתה רואה מה קורה, זה מה שקורה כשאתה מזי*ן זר בתחת".
זוהר: אז זה הציטוט האהוב עליי בסרט הזה.
זוהר: "זה מה שקורה כשאתה מזי*ן זר בתחת".
גלית: הוא אומר לו, אם יש לה משטרה כיוון, והוא אומר לו. והוא אומר לו שטובי המוחות יושבים על זה.
[קטע מתוך הסרט]
"יש עוד ארבעה בלשים שעובדים על המקרה, הם עובדים במשמרות".
זוהר: הסרט מתעקש להתייחס לסיפור של ה-דוד כאל סיפור גדול מהחיים.
גלית: הוא סיפור גדול מהחיים שנוגע בהרבה הרבה חתיכות של האמריקאיות. זאת אומרת, הדוד יוצא למסע ופוגש את האומנית ההיפית, הבת של לבובסקי, ופוגש את הפורנו, את היצרן.
זוהר: ג'וליאן מור המהממת.
גלית: מדהימה, שהם אחרי זה, זוג. יש להם ילד ביחד, ושזה גם חיבור מדהים. והוא פוגש את אלה שעושים פורנו.
זוהר: מה הופך דמות לבלתי נשכחת?
גלית: חידה. אני חושבת שניגוד פנימי וחולשה.
זוהר: קודם כל, כל דמות טובה חייבת שיהיה לה רצון בחוץ.
גלית: סטיב קארל משחק את מייקל סקוט ב"המשרד", הסדרה הכי טובה, הסדרה הקומית הכי מושלמת. הרצון שלו הוא להיות בוס יותר טוב. בוס טוב, להיות הבוס הכי טוב. המעצור שלו זה שהוא לא יכול לעבוד בזה. אין לו סבלנות, הוא אוהב לעשות בדיחות, הוא עצל. הוא לא חרוץ. המתח בין שני הדברים האלה זה בבסיס של דמות.
עכשיו, אם היא תהיה מספיק מקורית ומנוגדת בפנים, ותעשה דברים שהם אפילו נגד הרצון שלה, ויהיה לה כל מיני דברים הופכיים, הדמות הזאת יהיה בלתי נשכחת. אבל אין מתכון. המתכון למה עושה דמות, מה עושה בן אדם למישהו ששבר לך את הלב?
זוהר: אני.
גלית: לא, יש גם משהו בהם, לא בשוברי הלבבות.
זוהר: זה נכון.
גלית: לא יודעת מה עושה, קשה להגיד. כאילו, אם היינו יודעים, אתה יודע, היינו עכשיו, היה לנו חדר בנטפליקס, היינו אוכלים שם פיצות, סוכריות קופצות, מה שאנחנו רוצים.
זוהר: מה את אוכלת כשאת רוצה להזיז שנייה את המוח שלך לכתיבת הסרט?
גלית: יו, זה מה זה משתנה פר פרויקט. "באחיות"?
זוהר: כן, מה אכלתם ב"אחיות"?
גלית: אכלנו נקניקיות קוקטייל צמחוניות כאלה, של טבעול קטנות, שפשוט הפסיקו לייצר את זה, ונראה לי שזה, לא יודעת, אולי מישהו התערב, אין, נועה צמחונית.
זוהר: ממה שאת מתארת פשוט, זה נס שיצא סדרה טובה.
גלית: אני רציתי להודות להם ל"טבעול", הם היו חלק מהזה, הם היו ממש חלק מהכתיבה הזה, זה היה נהדר במיקרו גם. נקניקיות קטנות במיקרו עם קטשופ, זה יופי. זה גם כל כך חם, שאתה לא בדיוק יודע את הטעם, זה רק חורך אותך ואתה שווה.
זוהר: יושבת גלית מול המסמך הריק, לפעמים נועה יושבת לצידה, לפעמים לא, והיא אומרת, אני רוצה לברוא בן אדם, יש מאין, מה היא עושה?
גלית: כמו מיהו? אנחנו מדברות, כמו מי הוא? אנחנו רוצות פה דמות, ואז יהיה כאן מישהו, ארז, כמו מי הוא יהיה ואז אנחנו מתחילות לדבר קצת על אנשים שאנחנו מכירות, או לא מכירות באופן אישי.
זוהר: כשבראתן את חווה ונאווה?
גלית: הן נולדו לפני הסדרה. אהבנו לדבר כמו חווה ונאווה, נועה ואני. ואז הסדרה נולדה להן.
זוהר: אנחנו דיברנו על ההתחלה, על קולנוע וטלוויזיה, אני רוצה להגיד לך, גלית, אני לא באמת משווה בין תפוז לתפוח, אבל כשאנחנו מדברים על הסרט הבא, אני לא יכול לחשוב על סדרה שנותנת לדבר הזה פייט.
גלית: נכון.
זוהר: E.T. חבר מכוכב אחר שביים סטיבן שפילברג בשנת 1982. מה, מליסה מתיסון כתבה.
גלית: כן? אבל זה יחד איתו.
זוהר: האיש לא תסריטאי. תעופי איתנו לחלל ותחזרי עם מסקנות, מה זה E.T. בשבילך?
גלית: קודם כל ראיתי E.T. בקולנוע, ואני רוצה לספר שהבן זוג שלי לקח את הבן שלנו, שהוא בן חמש וחצי, לסינמטק לפני כמה זמן, לראות את הסרט הזה בדיבוב לעברית. הוא אמר לי שזה הקולנוע של… שהסרט עובד עדיין, כאילו השנה היא 82', כל הילדים בכו, והוא שומע כל מיני ילדות אומרות, "אמא, אני אוהבת אותך", ודברים כאלה בסוף של הסרט הזה והסרט הזה הוא באמת נצחי ומפואר, ואני חושבת שקולנוע הוא דבר נעלה, אין ספק. ו-E.T. הוא סרט מאוד מאוד יפה.
זוהר: עקרונית, אין מי שלא ראה את E.T., אבל במקרה, ואתם זקוקים לרענון, היה היה חייזר. החייזר וחבריו החייזרים...
גלית: ממש לא הייתי מתחילה ככה, סליחה.
זוהר: אבל זה הסיפור.
גלית: לא.
זוהר: מה אנחנו נעשה?
גלית: זה מתחילים… היה היה ילד שאבא שלו עזב את הבית.
זוהר: זה נכון.
גלית: תמשיך עכשיו.
זוהר: ואז מגיע החייזר.
גלית: נכון.
זוהר: והחייזר מוצא את עצמו בחצר האחורית של הילד בלי האבא.
גלית: נכון.
זוהר: שם הילד אליוט, והוא מוצא בחייזר הזה חבר אמיתי. ולא, הוא נותן שם E.T. וברגע שהמבוגרים מגלים ש-E.T. קיים, החברות עומדת במבחן. החברות עצמה דווקא שורדת, כן?
גלית: לא, הוא מציל אותו כמובן, כמו שאבא שלו לא עשה לו… רגע, אבא של סטיבן שפילברג עזב אותם.
זוהר: נכון.
גלית: עד שאבא של סטיבן שפילברג לא חזר לחדש את הקשר איתו, וגם סטיבן שפילברג אומר את זה, בסרטים שלו על אבא מקולקל, על אבא הולך, אבא זה.
זוהר: האבא שעזב את אליוט, במקום זה כפעולת תיקון, הוא יחזור עם E.T. לאמא שלו. עכשיו, כל העולם נגד אליוט ו-E.T., רוצים לתפוס אותו, כולם כולם כולם. אבל הוא מצליח לעשות את זה אפילו שהוא כמעט מת, E.T.. אבל אהבת האמת שלו, מה שהוא לא קיבל מאבא שלו ומאמא שלו העסוקה מדי, שאין לה זמן, הרי אמא שלו, יש לה סצנה שאיתי מאחוריה והיא לא מצליחה לראות אותו, ודרו ברימור, ילדה בת ארבע.
גלית: הילד שלי בגיל ארבע, לא ידע לנגב את התחת, אני לא מבינה איך היא יודעת לשחק ככה. זה מדהים מה שהיא עושה הילדה הזאת.
זוהר: : דרו ברימור מנסה להראות לה את E.T., והאמא עסוקה, היא כל הזמן לא מסתכלת, ו-E.T. כזה מתחפש לדברים. הסרט הזה הוא כל כך על בדידות של ילדים, הגורם היחיד שהם מזדהים איתו הוא חייזר, זה סרט כל כך אוהב אדם. שפילברג בסרט הזה כל כך מראה לי את הלב-ילד שלו, וכמובן ההמצאות, האופניים, הבובה עצמה של איתי, חידושים גדולים בתחום הקולנוע ממש ממש. שפילברג כן מעורב בעלילה של הסרט הזה.
גלית: קודם כל, המוזיקה של E.T., בואו רק נדבר על זה, שהתחפשו ביוטיוב, את ג'ון וויליאמס קוראים לו?
זוהר: כן.
גלית: ג'ון וויליאמס וסטיבן שפילברג נפגשים לפגישת עבודה. זה מדהים, אני לא מבינה איך הם מבינים כל כך אחד את השני. איך הלחנת כזה דבר מדהים לסרט, איך ידעת להלחין את זה? ואתה רואה אותו, יש קטע כזה, שהוא משמיע לו רק על הפסנתר את ההתחלה, ושפילברג לגמרי מבין מה הוא רוצה, והם מתקשרים באיזו תקשורת גבוהה מטורפת. הקשר ביניהם, הוא כתב לו עוד הרבה דברים, גם "מלתעות" וכן הלאה.
זוהר: הוא כתב לו כמעט את הכל.
גלית: יש ביניהם קשר מדהים, מדהים, וסתם, אם תצליחו לראות איך הם עובדים ביחד, זה נורא יפה.
זוהר: הוא אלוף העולם בקולנוע, האיש הזה מבין קולנוע כמו שטבחים מסוימים מבינים חמאה.
גלית: יש שם הלכת מחשבת מבחינת הסריטאית בימויית מכל הבחינות. איך הילדים האלה משחקים ככה, זה נהייתה.
זוהר: האיש הזה יודע להזיז מצלמה יותר טוב מכל במה אחר, שעבד אי פעם בערך, הוא יודע, הקולנוע, 13 הדקות הראשונות של הסרט הזה, אילמות, לחלוטין.
גלית: בטח.
זוהר: ולמי?
גלית: במים גדולים של קולנוע, הרבה פעמים נבחנים בפתיחים שלהם, זמן טוב להזכיר את זמקיס ב"חזרה לעתיד", פתיח שבו, במעט דקות, הבנת את כל העלילה בלי שאמרו לך מילה? זה בינגו של אומנים ענקיים. ושכל ה-DNA של הסרט נמצא בפתיח כבר. וזה כמובן נמצא בטח ב-E.T..
זוהר: זה לא נמצא בכל הסרטים שדיברנו עליהם פה, בטח בביג לבובסקי, אבל ב-E.T., ודאי. שכל ה-DNA כולו של הסרט נמצא בהתחלה הזאת, ובהרגשה הזאת, איך הוא יודע לייצר גם במלתעות? משהו, משהו קורה פה, משהו.
גלית: גם ב-E.T., אתה במשהו, משהו. איזו הרגשה כזאת.
זוהר: הוא לוקח את התנועה, את האור ואת המוזיקה. שוב, בוא נדבר עוד שנייה על ג'ון וויליאמס.
גלית: מי צילם את-E.T.? אני אביא לך, אני אביא לך את הנתון.
זוהר: הרוב אני בסדר.
גלית: הכל בסדר, אני… לא להתבייש במה שאנחנו לא יודעים. זה יצא שקיבלתי בסם שפיגל מבת יגור.
זוהר: רק לסבר בהקשר הזה, ששפילברג ישב עם ג'ון וויליאמס, והסיפור הוא שג'ון וויליאמס התקשה לנצח על התזמורת במערכה האחרונה, בעשר הדקות האחרונות. ושפילברג אמר לו, אתה יודע מה? קח אתה את המושכות לידיים, אתה מנצח עכשיו על התזמורת,
גלית: באמת?
זוהר: אל תסתכל על הסרט, אין סרט עכשיו. והוא ערך את הסרט, את עשר הדקות האחרונות, במיוחד לפי איך שג'ון וויליאמס ניגן את נצח.
גלית: זה מורגש, אז תקשיב, הדבר הזה באמת, באמת מורגש.
זוהר: זאת אופרה.
גלית: זה אופרה.
גלית: אבל אתה חייב לראות סרטון שלהם ביחד, אני אומרת לך, הם פשוט צימוד מדהים. את הסרט צילם אלן דוויו, אומרים?
זוהר: כן, בגלל שהוא לא מהצלמים הסלבים, כי יש צלמים סלבים.
גלית: לא, אבל הוא כן צלם סלב. הוא צילם עם שפילברג, "אינדיאנה ג'ונס", "הצבע הארגמן," "הבאז ואיש השלג".
זוהר: "הצבע הארגמן", סרט נהדר.
גלית: הוא, תאמין לי, הוא כן.
זוהר: אז קודם כל, רק את שמת לב, ולזה שמתי לב רק בצפייה הזאת.
זוהר: E.T. זה עקרונית ראשי התיבות של המילים אקסטראטרסטריאל, כלומר חוצן.
גלית: כן.
זוהר: הלכה למעשה, E.T. זה אליוט. E.T.
גלית: בום, וואו. לא שמתי לב לזה עד הצפייה הזאת.
זוהר: איזה יפה, זה אליוט, זה הוא.
גלית: אליוט.
זוהר: אבל הוא כן יחזור, אבל המשפחה שלו כן רוצה אותו. ומה מהמם?
גלית: אין לו משפחה מפורקת כמו שלאליוט שלנו.
זוהר: מה מהמם? זה לא באמת, זה גם סרט על בדידות, אבל זה גם סרט על אמפתיה. זה סרט, אולי,
גלית: על אהבה.
זוהר: התיאור הכי יפה שראיתי בחיי, לאמפתיה.
[קטע מתוך הסרט]
"הוא חכם, הוא מתקשר דרך אליוט".
-"הוא חושב את המחשבות שלו?"
"אליוט מרגיש את התחושות שלו".
גלית: יש משהו יותר הורי ואוהב, מאיך שאליוט מציל את E.T. בסוף? כשהוא במכונה כבר, כשחושבים שהוא מת? זה הרגע ההורי, הרגע שאימא שלו לא מצליחה לתת לו, ובטח לא אבא שלו. יש שם רגע הורי טהור, שאתה מוכן למסור את עצמך לחיים של מישהו אחר.
זוהר: E.T. ואליוט מחוברים בלב אחד לשני, וזה אגב מתקטן עם הסרט,
גלית: יו, יו, יו, איזה יפה.
זוהר: עם הסרט האהוב עליי באמת של שפילברג, אינטליגנציה מלאכותית, שמאוד מזכיר את E.T.. זה, איך אני אוהב את הסרט הזה כל כך גלית.
גלית: טוב. זה סרט שהוא כל כולו על הרגע הזה שבו אתה מצליח להרגיש את מה שהאחר מרגיש.
זוהר: וזה נכון אגב לגבי כל הסרטים שבחרת, בכל הסרטים שבחרת, יש חברות, גם בין נעמי לחברה שלה שתהיה בריאה, גם בין צ'רלי ומיקו, גם בין פרנסס לסופי,
גלית: נכון.
זוהר: גם בין, מה עוד היה לנו כאן?
גלית: אליוט ו-E.T..
זוהר: לא, וגם...
גלית: ובין ביג לבובסקי ו-וולטר.
זוהר: כן, ג'ף ו-וולטר.
גלית: כן.
זוהר: וגם, כן, E.T. ואליוט. אז אני רוצה לשאול אותך רגע לפני סיום. חווה ונאווה.
גלית: חווה ונאווה.
זוהר: וגם האחיות קטן, וגם נבט וליזו.
גלית: כן.
זוהר: איפה חברות כזאת תופסת אותך? איפה האהבה הזאת בין אדם לאדם, כזה שלא רוצה לשכב איתו, לא רוצה לשכב איתך אחי, אני אוהב אותך, אבל אהבה תאמת. איפה זה תופס אותך?
גלית: יש רגעים בחברות, תשמע. אני אמא, ואני בת, ואני בת זוג. והדברים האלה הם ברורים כאילו מה תן וקח בזה. ההורי אוהב את ילדו לא משנה מה, הילד צריך את אהבת הוריו לא משנה מה, בזוגיות יש את עולם האמין, ששם עוד משהו בתוך היחסים האלה, ובחברות יש סתם אנשים שאוהבים אחד את השני. וזה כל כך יפה שזה קורה.
זוהר: זה כל כך יפה, אפילו אם זה לרגע, אפילו אם זה לתקופה. לא יודעת, חברות היא באמת מצילת חיים, יש בה משהו כל כך נטול. רק איזו ראייה משותפת אל העולם, או משהו משותף בלב. לא יודעת, זה יפה בעיניים.
זוהר: איך יוצרים עם חברה?
גלית: עם דדליין. זה לא קשור כאילו ליחסים שלנו, של נועה ושלי כחברות, לא קשורים כמעט ליחסים שלנו כשותפות, יש לנו מפעל, אנחנו עובדות בו. ואנחנו שותפות לעבודה. גם, כאילו, אבל זה חשוב הדבר הזה.
זוהר: גלית חוגי, תודה רבה לך.
זוהר: על "נערות שעשועים", על "צ'רלי וחצי", על פרנסס ה, על ביג לבובסקי ועל E.T..
אני זוהר אורבך, תודה רבה לעורכת שלנו, דניאל מאורר, תודה רבה למפיקה, נועה טייב.
גלית, תודה רבה לך.
גלית: תודה רבה, היה כיף מאוד.
זוהר: כן, שמעתם את זה חברים, היא נהנתה.
גלית: ממש.
זוהר: אורחים לעתיד, היא נהנתה, הגברת נהנתה. ממש, הגברת נהנתה. זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה.
גלית: בהחלט, נהניתי. נהניתי ברמות.
זוהר: אנחנו בלוקבסטר, אנחנו זמינים בכל יישומוני ההסכתים ואתר כאן.
נתראה בשבוע הבא, ועד אז, תשמרו על עצמכם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários