top of page

בלוקבסטר - פרק 25: גידי גוב, חבר מכוכב אחר

אולי לא ידעתם, אבל גידי גוב מת על מדע בדיוני ופנטזיה. אחרי שהתחלנו איתו בעולם האמיתי עם סיביל שפרד ו"הצגת הקולנוע האחרונה", המשכנו איתו לעולם הקסום של הייאו מיאזאקי ב"הטירה הנעה", הצפנו לאנטארקטיקה עם המפלצת המגעילה ביותר בתולדות הקולנוע ב"הדבר", המראנו לחלל החיצון עם "2001: אודיסאה בחלל" ונשארנו שם בשביל "הנוסע השמיני": אחד הסרטים הכי מפחידים בתולדות הקולנוע, ובו סיגורני וויבר אחת בלתי נשכחת


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/03/2024.

[פרסומת]

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "בלוקבסטר" עם זוהר אורבך.

זוהר: שלום וברוכים הבאים ל"בלוקבסטר". אני זוהר אורבך, וקולנוע זה כנראה הדבר היחיד שאני באמת מבין בו. ואיתי היום איש חשוב. ועלה הצורך לתת כאן איזה… "גבירותיי ורבותיי", לפרוס שטיח אדום, גם אם האורח שלנו מעולם לא עשה פרצוף של אחד שמעוניין בשטיחים אדומים. וזה בדיוק סוד הקסם שלו.

עם קריירה קצרה ובלתי נשכחת ככוכב קולנוע, קריירה בת חמישה עשורים כאחד הזמרים האהובים בתולדות ישראל, וגם עם נוכחות כמעט נצחית על מסכי הטלוויזיה שלנו, שם הצטיין גם כשאכל קלמרי עם ישראל אהרוני, וגם כשפרסם ראוטרים עם עומר אדם. סבב מחיאות כפיים לאחד והיחיד. גידי גוב, תודה שבאת.

גידי: אני לא יודע אם זה ערב טוב, או מה?

זוהר: שמע, אנחנו לא מוגבלים בשעות היממה כל כך…

גידי: אנחנו לא אומרים שעות.

זוהר: אין שעות. פודקאסט אפשר לשמוע בכל שעה ביום.

גידי: נכון, בכל שעה. אז שלום וכל שעה שהיא. אהבת הקולנוע, הראשונה שלי התחילה בצהלה.

זוהר: ומה הסרט שפתח לך את זה?

גידי: מיקי מאוס. היה יום הולדת, הייתי בן שש. והיה אחד שהיה מתפרנס מלהביא שמונה מילימטר, מקרנה, והיה פורס סדין בחצר, ומקרין סרטונים. ואז התאהבתי, בדבר הזה, אני חושב כל הילדים. זה היה בדרך כלל עשרים דקות. נורא הצטערתי שזה נגמר. חשתי שזה נגמר. וזהו. וזה התאהבותי הראשונה במדיה הקולנועית.

זוהר: אז זאת הייתה הפעם הראשונה שאתה ראית משהו על מסך הקולנוע. אבל אני רוצה עכשיו שתיקח אותי כמה, נגיד עשרים שנה קדימה?

גידי: אוקיי.

זוהר: לפעם הראשונה שאתה רואה את עצמך על מסך הקולנוע.

גידי: [בהלם] את עצמי?

זוהר: אותך, כן.

גידי: שעמום אטומי.

זוהר: באמת?

גידי: כן. לא לא, מזעזע.

זוהר: זה היה ב"להקה"?

גידי: זה היה ב"להקה", זה היה ב"דיזינגוף 99", היה ב… נו.

זוהר: אבל בוא, תיקח אותי ספציפית ללהקה.

[הקלטה מהסרט]

גיורא [גידי גוב]: "תגידי, אני יכול להחליף איתך כמה מילים?"

מיקי [לירון נירגד]: "יש לך מילים להחלפה?"

זוהר: פעם הראשונה שאתה רואה את עצמך על מסך. למה שעמום אטומי?

גידי: אני לא מסתכל. לא שעמום אטומי, אני סתם מגזים. אני… זה, אני אוהב לראות סרטים, אבל לא לעשות סרטים. אני לא נהניתי לעשות.

זוהר: למה לא?

גידי: למרות שזה חוויה, כאילו… מכיוון שנגיד כשאתה הופך צד בקולנוע, כן? אתה מצלם אותך. אז אז, פעם מצלמה פה, נכון?

זוהר: נכון.

גידי: וכל התאורה מכוונת אליך. עכשיו מחליפים צד, כדי לקחת את הקלוז-אפ שלי. כי זה לא טלוויזיה שיש פה, מצלמה פה. אז אתה הולך לישון שעה וחצי, מישהו מעביר את כל התאורה. זה משהו נורא מסורבל. כשזה מגיע לטייק של הזה, כבר נגמר הכוח לכולם, בקיצור. ונותנים לך שלושה טייקים, והבמאי רוצה משהו כזה… לא אוהב את זה, ויותר כיף לעשות מערכונים. מה שאני עושה.

[הקלטה של מערכון]

זקן א' [אבי קושניר]: "שולם עליכם."

זקן ב' [גידי גוב]: "שולם עליכם."

זקן ג' [מוני מושונוב]: "וואז הערט זיך ביי דיר?"

זקן ב' [גידי גוב]: "הכל בסדר."

זקן ג' [מוני מושונוב]: "עליכם השולם."

זקן א' [אבי קושניר]: "נו, שלום… שלום…"

זקן ג' [מוני מושונוב]: "נו, מתי זה ייגמר, כל זה?"

זקן ב' [גידי גוב]: "הכל ייגמר בקרוב."

זקן ג' [מוני מושונוב]: "אתה יכול להיות יותר ספציפי?"

זקן ב' [גידי גוב]: "יום יומיים, חודש חודשיים, אנחנו בבית."

זקן א' [אבי קושניר]: "אח, מה אתה מדבר בכלל? מה אתה מדבר? ראית איזה בונקר יש לסדאם הזה? אתה ראית, איזה שבע קילומטר בתוך האדמה? עמוק עמוק. שלוש שנים הוא יכול לשבת שמה בבונקר בלי להוציא את הפיצקלע החוצה."

זקן ג' [מוני מושונוב]: "מה אתה אומר? ומה הוא יאכל כל הזמן?"

זקן א' [אבי קושניר]: "מה זאת אומר? יש לו קונסרבים מפה ועד פסח."

זוהר: ובכל זאת, הגיעה השעה לדבר על חמשת הסרטים האהובים עליך. ואני חושב שאתה תסכים איתי שאלה סרטים טובים, כאילו שכיף לדבר על קולנוע, כיף לראות קולנוע. גם אם אתה לא כל כך נהנית מלהשתתף בכזה דבר.

[מוזיקת קאנטרי]

זוהר: הגיעה השעה להתחיל עם "הצגת הקולנוע האחרונה", בבימויו של פיטר בוגדנוביץ' בשנת 1971.

גידי: לא זוכר ת׳פרטים בכלל.

זוהר: אז בוא נדבר על זה שנייה.

גידי: אני אפילו לא יודע מה זה היה! רק זה שהוא עשה סרט, שצולם בצבע, והתפאורה, כל העסק היה בשחור לבן.

זוהר: הוא החליט החלטה, אדון בוגדנוביץ' החליט החלטה לא מובנת מאליה בשנת 1971…

גידי: בכלל!

זוהר: שהסרט יהיה בשחור לבן, כדי לשמור על מראה נוסטלגי. למה? כי אנחנו, אמנם הסרט יצא ב-71', אבל הוא מתרחש כשני עשורים לפני כן, כשאתה, גידי, היית בסך הכל תינוק מתוק, בתחילת שנות החמישים, ואנחנו עוקבים אחרי שני נערים ונערה בשנתם האחרונה בתיכון. סאני ודוויין, החברים הכי טובים, וג'ייסי, היפהיפייה, שלא באמת תפריד ביניהם, אבל תתלבט בין השניים בידיעה ששניהם לא מספיק טובים עבורה. שלושתם חיים בעיירה שכוחת אל בטקסס, שלושתם תוהים אם אי פעם יזכו למשהו טוב יותר מזה. ג'ייסי, העשירה יחסית, מנסה להתחבב על בני המעמד הגבוה יותר שסביבה, סאני מנהל רומן מגושם עם אשתו המבוגרת של המורה שלו לספורט, ודוויין מת לאבד את בתוליו, אבל לא בכל מחיר.

אז אתה בעצם זוכר, גידי, איפה ומי היית כשראית את "הופעת הקולנוע האחרונה"?

גידי: הייתי לבד, הלכתי לזה יום אחרי יום, וזה היה ב… קולנוע אלנבי.

זוהר: קולנוע אלנבי.

גידי: נדמה לי.

זוהר: לפי השנים, מסתמן שאתה היית ממש בשיא שלך בלהקת הנח"ל.

גידי: הגיוני.

[שיר הלהקה מתנגן]

"…כן היו גם דאגות

ואז חשבתי, כן, שהכל אבוד

שאין לי שום סיכוי אני חוזר לגדוד,

אין סיכוי - חוזר לגדוד."

זוהר: ואתה זוכר מי היית בתקופה הזאת? אתה זוכר?

גידי: לא הייתי כלום.

זוהר: לא היית כלום?

גידי: הייתי חיילצ'יק בלהקת הנח"ל, לא ידעתי בחיים שלי, מהחיים שלי, שום דבר. להקת הנח"ל בכל זאת הייתה… לימים, אחרי שנה בלהקת הנח"ל, הסתבר שזאת הייתה ה-להקה בצבא, היא הייתה מאוד, מה שאומרים, פריווילגית, היום? כלומר, היה איזה דבר נפרד עם מורשת וכולל כל ההיסטוריה של התרבות הישראלית, פחות או יותר, בזמנו, מאריק איינשטיין, אורי זוהר, כל מה שזז.

זוהר: מה שמעניין בסרט הזה, אין בו איזשהו ניסיון לייפות את המציאות. הרי הוליווד אוהבת לייפות את המציאות. וכשאתה רואה את "הצגת הקולנוע האחרונה" שמתרחש בעיירה מעפנה כזאת, ובמקום שגם בטעות אתה לא יכול להגיע אליו, אתה מרגיש שאתה רואה את החיים עצמם.

כולם שם, מלבד סיביל שפרד, השחקנית הראשית, כולם שם נראים כמו אנשים שיכולים לעבור לידך ברחוב. אפילו ג'ף ברידג'ס, שנהיה אחר כך כוכב קולנוע, בזמן הסרט הוא נראה כמו עוד בחור. גם כשדיברנו קודם, ודיברנו על הסרטים שאתה תבחר, אתה רק אמרת: "הסרט הזה של בוגדנוביץ' עם סיביל שפרד". סיביל שפרד לא הספיקה להשתמר ככוכבת קולנוע נוצצת, כמו שחלק מהקולגות שלה מאותם שנים השתמרו. היום היא בעיקר אישה מאוד מצחיקה, היא אישה מאוד מאוד מצחיקה, אבל בזמן אמת היא מלאך בלונדיני וסקסי בסרט הזה.

גידי: כן.

זוהר: ואני רוצה קודם לספר סיפור קצר על מה שקרה מאחורי הקלעים של הסרט. הרי בוגדנוביץ' בזמן אמת היה חבר של כל הבמאים הגדולים. הוא היה חבר של לאונה, הוא היה חבר של אורסון וולס, הוא היה חבר של ג'ון פורד, כלומר הוא היה במיליה. והוא היה רגע מלהתפוצץ, ולמזלו הייתה לו אישה. הוא היה נשוי לגברת פולי פלאט. והיא אמרה לו, "מה, אתה מחפש חומרים לסרט החדש שלך? בדיוק מצאתי ספר קטן על עיירה בטקסס, תקרא אותו." הוא אמר, "אבל קוראים לזה הצגת הקולנוע האחרונה, בקושי מדברים שם על הקולנוע, מה זה השטויות האלה?", היא אמרה, "תקרא את הספר הזה, זה על בחורים שמנסים לצאת עם הבנות הכי יפות בתיכון ולא מצליחים. זה בדיוק אתה."

זה עבד לו. ואז כשהם מתחילים לצלם את הסרט ומלהקים את סיביל שפרד, קורה דבר מעניין. פיטר בוגדנוביץ', כשמו כן הוא, מנהל רומן עם סיביל שפרד, בזמן שאשתו פולי מעצבת את השיער, את התלבושות, ומאפרת את כל הקאסט, כולל את סיביל. התפקיד שלה זה לגרום לאישה שמנהלת רומן עם בעלה, להיות יפה יותר. ואני חושב שזה סוג של טרגדיה, במידה מסוימת.

גידי: אני חושב שזה סוג של קוריוז, זה… בוא… כולם התאהבו בכולם, גם סבא וסבתא שלי, בזמנו, הם היו בבוהמה. ו… בסופו של דבר, היה הרבה יותר פתוח מעכשיו.

זוהר: אתה חושב שפעם היה יותר שמח?

גידי: בוודאי.

זוהר: ואתה חושב שטוב שהיה קצת…

גידי: פעם היה נטול רגשי אשמה, קודם כל.

זוהר: אוקיי.

גידי: אנ'לא בעד להתעלל במישהו. אבל אם אתה הולך ומתאהב במישהו, לא קרה כלום.

זוהר: אתה יודע…

גידי: אני לא חייתי ככה, אבל זה…

זוהר: אתה יודע, אני ראיתי את "הצגת הקולנוע האחרונה", וזה הזכיר לי סרט אחר, שאני חושב שאתה זוכר לא רע. ושמו "דיזנגוף 99".

גידי: נו.

זוהר: במקום עיירה מעפנה בטקסס, יש לך את תל אביב, העיר הגדולה.

גידי: כן.

זוהר: ובמקום תיכוניסטים, יש לך צעירים אחרי צבא. אבל בסופו של דבר, השורה התחתונה היא אותה שורה תחתונה. זה צעירים שמחפשים את עצמם ומוצאים סקס. אתה לפעמים חוזר ל"דיזינגוף 99"? אתה לפעמים נזכר בו?

גידי: אני לא חזרתי ולא חוזר ולא רואה שום דבר שעשיתי אי פעם בקולנוע.

זוהר: עד כדי כך.

גידי: עד כדי כך.

זוהר: אין אף סצנה מ"דיזינגוף 99" שנשארה איתך?

גידי: נו, זאתי שאנחנו שלושתנו ביחד ערומים. חצי ערומים.

זוהר: אתה מתחרט עליה לפעמים?

גידי: אין לי חרטות על שום דבר, זה סתם, זה קולנוע, מה קרה?

זוהר: אתה שמח שהסצינה הזאת קיימת?

גידי: וגם גלי בסדר, וגם ענת בסדר, וכולם. [מגחך]

זוהר: גלי עטרי, וענת עצמון, וגידי גוב…

גידי: [ממלמל ברקע] כן, כולם בסדר.

זוהר: במנאז' א טרואה שמי היה מאמין שאנחנו יכולים לחשוב על דבר כזה בכלל. פשוט כי אני אגיד לך מה, כשאני חושב על גידי כוכב הקולנוע, אני אומר לעצמי, לא היה כזה דבר בהוליווד נגיד. מצד אחד יש לנו את כוכב הקולנוע הנוצץ הזה, שנשים נופלות לרגליו, ומצד שני, הוא קצת נעבעך וודי אלני כזה. ואתה מקיים את שתי הדמויות האלה בו זמנית. זה בכלל איזה תמהיל שחשבת שאתה רוקח?

גידי: זה לא, שום דבר, סתם. סתם, באמת, סתם! אמרו, "בוא תעשה, בוא תעשה". אמרתי, "אה, אבי נשר, זה כבר…" נדמה לי התחלנו בלהקה.

זוהר: התחלתם בלהקה, עשיתם יחד את "הלהקה".

גידי: אז אמרתי לו כן, אני שחקן של אבי נשר, ו… זהו.

זוהר: וכך היה.

גידי: וכך היה. ולא הייתי… אחרי זה זה נגמר, אבל… תראה, זה סוג של תמימות, זו תחילת דרכי בעולם ה… בידור נקרא לזה, "בוא תעשה סרט בוא תעשה זה". סוג של תמינות, אה, תמימות. אחרי זה אתה מאבחן, ברבות השנים, מה באמת עושה לך כיף מה אתה אוהב, מה לא, ו… קולנוע לא.

זוהר: אתה לא מתגעגע לתמימות הזאת?

גידי: אני מאוד מתגעגע לתמימות, שהיא בכלל, שהיא תחילת החיים, הנשיקה הראשונה והאהבה הראשונה וחוסר ידע… אני מאוד מתגעגע לתמימות, אבל זה דבר שאתה… מאבד אותו, אתה מפוכח, המוח עובד, אתה פחות אינסטינקטיבי בדברים שאתה עושה. אם זה קולנוע, אם זה שירה, אם זה… אתה נהיה לאט לאט סוג של בעל מקצוע בדברים מסוימים.

[מוזיקת פסנתר]

זוהר: אנחנו עם "הטירה הנעה" שביים הייאו מיאזאקי בשנת 2004. וזהו סיפורה של סופי, כובענית צעירה וביישנית, שחיה בארץ פנטסטית, בה קוסמים ומכשפות הולכים ברחוב ב"אהלן אהלן" שלהם. יום אחד היא מעיזה להתחצף למכשפת ביצות אכזרית, וכעונש היא מקוללת ומזדקנת בלמעלה משמונים שנה, הופכת לאישה בת 90, והיחיד שיכול לעזור לה הוא האוול, קוסם תמהוני שחי בטירה ניידת, אשר מונעת על ידי שדון אש.

גידי: יפה.

זוהר: לצידה של סופיה הזקנה ילד בן חמש, שמתפקד כשוליית קוסם, ודחליל על טבעי, אותו היא מכנה ראש לפת.

גידי: נכון.

זוהר: וברקע, רוחות מלחמה רעות מנשבות, והאוול הקוסם מנסה לעצור אותן.

גידי: כל הסרטים של מיאזאקי זה על מלחמה. אה… כמעט.

זוהר: ואתה יודע מה מעניין ב"טירה הנעה"? ב"טירה הנעה", הרי הוא מבוסס על ספר, ספר פנטזיה בריטית של דיאנה וויין ג'ונס, ושם המלחמה משחקת תפקיד מאוד שולי.

גידי: אבל מיאזאקי, לא… כל הסרטים שלו, רובם, נפתחים במטוסים, בטנקים, במלחמה, באפלה, ואז הם עוברים מ… ל… לעולם השני.

זוהר: אז בוא נדבר שנייה על מיאזאקי, בגלל שמיאזאקי, הוא, יש כאלה שיגידו שהוא וולט דיסני של יפן, יש כאלה שיגידו שהוא אקירה קורוסאווה של עולם האנימציה, ויש כאלה שיגידו שהוא במאי ענק.

גידי: הוא במאי ענק, הוא צייר ענק, הוא מספר סיפורים ענק, שחלקם, בגלל שאנחנו לא יפנים, כי קראתי איזה ספר או שניים יפנים, ההוויה שלהם, בקיצור, היא שונה. אנחנו קוראים בעברית ספר של סופר ידוע יפני, שאני לא זוכר כרגע את שמו, כל מי ששם בטח יודע מי הוא, וההיגיון שלהם, אנחנו קוראים ספר בהיגיון מערבי, אבל הם לא כותבים מערבי. הם… ממש אחרת.

זוהר: וזה אחד הדברים שקסומים גם בקולנוע של מיאזאקי, אבל גם ספציפית ב"טירה הנעה", בגלל ש… כשאתה רואה את "הטירה הנעה", אתה מרגיש שאתה נמצא בסוג של חלום, שאתה מקבל הגיון חלומי, לא של יחסי סיבה תוצאה ישירים, אלא של דברים שקורים כי הם צריכים לקרות. כי בא לי שיקרו. ולכן דמויות יכולות לבוא, למה? כי נפל כוכב לכדור הארץ, ומשם מגיעה הדמות הזאת, כי למעשה הכוכב… והכל יהיה בסדר, למרות שאין שם הגיון, הכל קסום יותר.

גידי: אתה אוהב את הגחל, ואתה מבין שהוא דמות עצבנית ומסכנה ושהפכה לגחל, אבל הוא דמות לגמרי. ההוא מלך חוזר בלילות, מרוט נוצות, נכנס לחדר… הוא מכניס אותך לעולם, שהוא כל כך שונה וכל כך… עכשיו, הוא גם אלוף ה… אסתטיקה, אלוף ה… צורת הציור שלו. הדרקונים האלה, זה מנייר, וזה זה בסרט… זה נפלא, הוא פשוט ראיתי איזה שמונה, תשע… את כל סרטיו, אני מניח, שוב, לא באדיקות לא ב… לדת, עכשיו ראיתי את האחרון אחרי עשרים שנה…

זוהר: "הנער והאנפה"?

גידי: כן, מייגע, כבד מאוד, כבד מאוד.

זוהר: באמת, הסרטים שלו הם לא רק יפים ויזואלית, הם היופי בהתגלמותו.

גידי: היופי והדמיון וה… באיזה סרט זה ה… א', הדידוא [כך במקור] של הטירה הזאת על הרגליים שלה… [ברקע רעשי תזוזה מתוך הסרט]

זוהר: אחד המבנים האדריכליים הכי יפים שראיתי בקולנוע!

גידי: נכון.

זוהר: יש שם כל כך הרבה פרטים, ויש שם כל כך הרבה קסם, וכל כך הרבה מוזרות, היא כל כך משונה הטירה הזאת, ש… מי שמעוניין בקולנוע מקורקע ומציאותי צריך לברוח מהסרטים האלה.

גידי: לגמרי.

זוהר: אבל החולמים צריכים לראות אותם. אתה יודע מה מיוחד בהייאו מיאזאקי? למה הייאו מיאזאקי לדעתי שם את המלחמה בכל אחד מסרטיו? הייאו מיאזאקי נולד ביפן של שנת 1941.

גידי: נכון.

זוהר: מדובר באיש שאת שנותיו הראשונות עשה במדינה שנלחמה בצד המפסיד של המלחמה הכי גרועה אי פעם.

גידי: לגמרי,

זוהר: אבא שלו…

גידי: מלחמת העולם.

זוהר: מלחמת העולם השנייה, אבא שלו תכנן את ההגאים של מטוסי הקמיקזה!

גידי: וזה גם מופיע בסרטים.

זוהר: בסרט שלו "הרוח עולה", על מטוסים במלחמת העולם השנייה?

גידי: כן, כן, כן.

זוהר: האיש הזה חי מלחמה, גדל לתוך מלחמה ולכן הוא פציפיסט גדול, לרמה שכשהוא זכה באוסקר, כשרק התחילה מלחמת עיראק, הוא אפילו מצא לנכון לדבר על זה, הוא אמר "אני רוצה שהמלחמה הזאת תיגמר, כי אני רוצה שהמלחמות באשר הן מלחמות ייגמרו". והרי, "הטירה הנעה" זה סרט על קוסם בימי מלחמה.

גידי: נכון.

זוהר: אני רוצה לשאול אותך גידי, אתה לפעמים גם עכשיו מרגיש כמו קוסם בימי מלחמה?

גידי: כלומר?!

זוהר: אני אגיד לך כלומר מה.

גידי: נו.

זוהר: יש לי חברה בשם זואי. וזואי ובן זוגה עדי, השירים של הזמר גידי גוב, בגדול, הגדירו את הזוגיות שלהם. לרמה שיש להם חתול בשם גידי.

גידי: אוקיי.

זוהר: ועכשיו כשעדי התגייס למילואים, ונלחם בעזה, גידי היה זה שנשאר עם זואי בדירה! והשירים של גידי גוב הם אלה שנשארו איתה בזמן שעדי במלחמה!

גידי: די!

זוהר: אתה מרגיש שיש לך אחריות כאומן, כמוזיקאי, בזמן התקופה הזאת? בזמן המלחמה?

גידי: לא, לצערי לא, לצערי אני גם לא מאמין בהשפעת אומנים על מלחמות. בוב דילן, ג'ואן באאז, מי שלא תרצה. זה אנשים פוליטיים מאוד, ג'יין פונדה, לא יודע, יש מיליון כאלה, אבל השפעה של מישהו על משהו, לצערי אין לו, אין לאומנות. אומנות היא נוצרת ממלחמות, מהאסונות, מאהבה. היא נוצרת, אתה יכול להגיב. אומנות לא משנה כלום, לצערי, ואף אחד לא יגיד "אה טוב, שיר לשלום, בואו נפסיק את המלחמות, חבר'ה, בואו. כתבו את שיר לשלום, בואו בואו".

זוהר: אם בוב דילן אמר, אז כנראה שצריך לעצור.

גידי: אה… אז כן, זה לא קורה. יכול לנחם אותי בעיקר סרטים ישנים שאני… לצערי לא משודרים, אה, שאני משמח מישהו, בקיצור, ושקוראים לחתול גידי, זה משמח אותי נורא, וזה אומר שמישהו אוהב אותי. וזה פשוט משמח אותי.

זוהר: זה מה שאתה רוצה בקולנוע שלך?

גידי: בקולנוע שלי, כן. אני לא ראיתי את "West Side Story", אמא שלי אהבה מיוזיקלז אז היה לנו את התקליט, ידעתי בעל פה את כל התקליט, ולא הסכמתי לראות את הסרט כי רוצחים אותו בסוף.

זוהר: לא הסתכלת על הסרט הזה עדיין?

גידי: לא, אני לא אוהב שמתים בסוף.

זוהר: גידי גוב רוצה סוף טוב.

גידי: ממש.

זוהר: אתה יודע…

גידי: וקחו אותי מכאן ל… ל… מ"הנוקמים" ועד "עשרים אלף מיל מתחת למים". ואז "מסע לירח", ו…

זוהר: אז אתה יודע, זה מה שמעניין, כי הרי "הצגת הקולנוע האחרונה" זה הסרט הריאליסטי היחיד שבחרת. "הטירה הנעה" זה סרט פנטזיה, ומכאן אנחנו עומדים עכשיו בפני שלושה סרטי מדע בדיוני שהם לא סתם סרטי מדע בדיוני, הן שלוש קלאסיקות של מדע בדיוני. שאותן, אגב, אני רוצה לשים, אה, לדרג בסדר עולה. זה המבנה. עכשיו, אני קודם כל רוצה לדעת, מה עושה לך הז'אנר הזה? מה עושה לך מדע בדיוני?

גידי: זה מתחיל מזה שאני, יש לי ספרייה בבית של אלף ספרי מדע בדיוני בעברית. אני כל הזמן צורך אותם. כל הזמן אני נזכר בהם. אני הכי אוהב מדע בדיוני, אבל אני לא… אוהב צ'אקי מאוד, אני אוהב את ה-הל רייזר הזה, וזה דברים נפלאים. "המסור", סדרה שראיתי את כולה.

זוהר: אתה אוהב את "המסור"?

גידי: מאוד. "המסור", קודם כל, זה אומנות. "המסור" זה פואמה. לרשע, לאכזריות, ל… זה, אבל זה כל כך יפה.

זוהר: אתה אוהב סרטי אימה? סרטי אימה זה לא סוף רע בעיניך?

גידי: אני לא אוהב ריאליטי שנגמר שמישהו, שהיא מתה, נו, מסרטן, והיה לה מזה, והיא מתה. זה לא קשור לחיי דרך אגב, זה מזמן.

זוהר: תגיד, אבל למה לדעתך בארץ לא רצה סצנת מדע בדיוני חזקה כל כך?

גידי: אין את זה, זה עולה כסף, זה עולה כסף, ואין, אין מנטלי… היהודים, חוץ מיהודי הוליווד, שמפיקים את הדברים האלה, אני מניח, היהודים הם ממש לא ככה. הם לא, יש לנו סרטים על פסח, על צבא.

זוהר: אתה, שוב, אתה, לפחות שניים מהסרטים הגדולים שלך זה סרטי צבא אינטנסיביים, אחד להקה צבאית, והשני חי״רניק מהצנחנים, מסע אלונקות.

גידי: מסע אלונקות, ועשיתי גם את ההוא עם יורם אה, זה, "חרבת חזעה".

זוהר: "חרבת חזעה", הרי מי… מי…

גידי: איפה אנחנו וחייזרים?

זוהר: אתה תופס מישהו… אתה מעיר מישהו באמצע הלילה ואומר, איפה גידי גוב שיחק? הוא ישר יגיד, בחרבת חזעה, איפה עוד?

גידי: כן, ברור.

[מגחכים]

לא, אז זה לא ברור, הדברים האלה. אני לא חושב שמישהו אוהב את זה. אנחנו כת… בארץ קטנה, בחוץ לארץ יותר גדולה, העובדה שראינו את כל עשרים וארבע - חמש סרטי "הנוקמים".

זוהר: אז תגיד, איזה… מכל הסרטים שהשתתפת בהם, איפה אתה חושב שיהיה הכי אורגני לראות נחיתת חייזר באמצע הסרט?

גידי: [מגחך] זה יהיה מצחיק לראות בחרבת חזעה.

זוהר: פתאום בחרבת חזעה, סיפור של…

גידי: חללית צונחת.

זוהר: כפר פלסטיני ב-48', פתאום מגיעה החללית.

גידי: החללית נוחתת. משם? התחלה יפה של סרט. אבל אני אגיד לך ברצינות, כילד וכבוגר עד היום. אני כָּמֵהַּ.

זוהר: חלום שלך שבימי חייך, אתה תראה איזה חייזר שבא לומר שלום פה, ב…?

גידי: הלוואי.

זוהר: כן?

גידי: הלוואי, כן.

[מוזיקת דרמה]

זוהר: נתחיל במקום השלישי עם "הדבר" של ג'ון קרפנטר משנת 1982. אנחנו באנטרטיקה. שם אין דובים שמדברים עברית, אבל יש כלב אחד שדוהר בשממה הקפואה

גידי: כך זה מתחיל.

זוהר: לכיוון תחנת מחקר אמריקאית. בתחנה חיים 12 אנשי צוות, ואחרי שגילו ממה הכלב הזה ברח, הם מבינים שהכניסו לקרבם פולש, חייזר מסתורי ומבחיל שמסוגל לחקות כל יצור חי, ועשוי, אם יצא לעולם החיצון, להדביק גם את שאר המין האנושי ולהשמיד את העולם. עליהם להשמיד את הדבר הזה. אבל איך אפשר למגר אויב שיכול להיראות בדיוק כמו מי שאתה אמור לשתף איתו פעולה? איך אפשר למגר איום חיצוני כשהוא יכול להיטמע בקרב כל מי שאתה אמור לסמוך עליו? והאם ייתכן שהסכנה האמיתית היא דווקא בני האנוש שמנסים להציל את העולם?

גידי: אוי, יפה מאוד אמרת, אבל בוא נדבר על אותו ג'ון קרפנטר.

זוהר: אתה יודע מה? לפני שנדבר על ג'ון קרפנטר, כי אני רשמתי לעצמי, כתבתי לעצמי כמה דברים שצריך לומר על מיסטר קרפנטר, אני רוצה לקחת אותך ל-1982. אתה עם חבריך ל"זהו זה" בהופעות לחיילים במהלך מלחמת לבנון הראשונה, וזה בערך השלב שבו "הדבר" עלה לאקרנים. איפה הסרט הזה פגש אותך?

גידי: אני, מאהבתי, אני לא זוכר איפה זה היה, אמרתי, "אה, זה עוד לא ראיתי". כל אחד כזה זה "זה עוד לא ראיתי".

זוהר: כל אחד מהחמישייה שלך.

גידי: לא, כולם.

זוהר: אחד זה סיביל שפרד לא ראית, השני זה מיאזאקי לא ראית ועכשיו את הדבר של ג'ון קרפנטר.

גידי: זה עוד לא ראיתי, אני אגב בתקופה הזו, חוץ מההיא, הסדרה הזאתי, הקוריאנית עם התמנון.

זוהר: כן, משחקי התמנון, הדיונון. "משחקי הדיונון".

גידי: כן, הדיונון לא משנה, זה עוד לא ראיתי. אבל מאז אין לי "זה עוד לא ראיתי" בכלל, כבר.

זוהר: באמת? עדיין לא? כבר… בשנים האחרונות?

גידי: זה הכל פורמטים וזה וזה וזה, אני רואה אותם כמובן, את הכל, זה עוד לא ראיתי, וג'ון קרפנטר ראוי לדיון… אחרי זה התעמקתי בו ראיתי המון סרטים שלו. המון.

זוהר: אתה יודע, שוב, אנחנו נדבר עליו עוד מעט.

גידי: הוא מלחין אותם.

זוהר: את "הדבר" הוא לא הלחין, אתה יודע מי הלחין את "הדבר"?

גידי: לא.

זוהר: אניו מוריקונה.

גידי: די!

זוהר: אניו מוריקונה הלחין את "הדבר", אותו אחד שעשה את כל מערבוני הספגטי הגדולים של סרג'יו לאונה, בא לקרפנטר, והרי קרפנטר איש שכאמור אוהב להלחין לעצמו אמר, טוב, אני…

גידי: אני מרים ידיים.

זוהר: אני מרים ידיים, אם המאסטרו מוכן לעשות לי מוזיקה, אני לא מתערב לו בעניינים.

[מוזיקה דרמטית]

זוהר: ומה שיפה, קודם כל, זה מקרה קלאסי של הצלחה בדיעבד. בזמן אמת הסרט הזה…

גידי: לא עבד?

זוהר: לא עבד, זה גם היה פלופ עם הקהל והמבקרים קטלו, אבל ברגע… הרי הסרט הזה למזלו יצא בדיוק בתקופה שבה וידאו ביתי נהיה קטע. ולכן יצא מצב שהמון אנשים נזכרו בדיעבד שהם יכולים לקנות את הסרט הזה כקלטת, ולראות את מה שהם פספסו בקולנוע. ואם הם פספסו בקולנוע את יצירת המופת הזאת, כי זה באמת אחד מסרטי החייזרים…

גידי: זה יצירת מופת.

זוהר: זה יצירת מופת. בגלל אותו ג'ון קרפנטר. אבל אתה יודע מה? שוב, עוד קצת לפני ג'ון קרפנטר, יש עוד איש שצריך לדבר עליו בהקשר של הסרט הזה, ושמו הוא רוב בוטין. רוב בוטין היה בחור בן 23, מאפר ומעצב אפקטים, והוא אחראי על המראה של החייזר הזה. עכשיו, מי שלא ראה את הסרט, לא יכול להבין כל כך על מה אנחנו מדברים, ולכן אני מפציר בכם לרוץ שנייה לגוגל, לכתוב The Thing Alien" 1982", ולגלות שמדובר ביצור הכי מגעיל, מבחיל וגרוטסקי. זה כל כך מגעיל שזה כבר קסום.

גידי: עכשיו, כשהראש משתפך כזה.

[ברקע צרחות ורעשים של אלימות מתוך הסרט]

זוהר: הרי החייזר משתלט על כל מי שהוא יכול לתפוס, ולכן אתה רואה בן אדם אנושי שהופך לקנבס שלם, שהראש שלו, הראש של הבן אדם, יכול להפוך למחוש של המפלצת, ומתוך העין…

גידי: עכשיו יהודים שומעים אותנו, ומתנצרים. הם אומרים, "אני לא, זה לא, הם לא יהודים, שני החבר'ה האלה".

זוהר: [מצחקק] אבל זה הכל מעשה ידיו להתפאר של אדון בוטין, והוא היה בסך הכל בן 23.

גידי: מקסים.

זוהר: ועכשיו בוא נדבר על ג'ון קרפנטר.

גידי: ג'ון קרפנטר הוא במאי נפלא.

זוהר: הוא עשה את "ליל המסכות", "האלווין".

גידי: "האלווין", בדיוק.

זוהר: והוא עשה גם את "They Live", והוא עשה המון סרטים נהדרים, אבל ספציפית "הדבר" הוא באמת כזה מופתי, בעיניי, בגלל שקרפנטר ניגש אליו בגישת, סליחה על הביטוי, באמת, No Bullshit. הוא לא בא להתייפף.

גידי: לא.

זוהר: הוא לא בא להיות פלספן.

גידי: לא, לא.

זוהר: הסאבטקסט הפילוסופי כאן. אבל הוא בא לספר סיפור.

גידי: אבל הוא גם מצלם נפלא, וזה נראה נפלא. המשחק שלו מזכיר את טרנטינו, במובן של… משחקים טוב.

זוהר: מה שיפה בקרפנטר זה שבאמת, אצלו אתה מרגיש שכל אלמנט קולנועי נעשה כאן בשלמות, במטרה אחת בלבד, וזה לספר את הסיפור. ממש, יש שוטים שלמים שאתה מרגיש שנותנים לך את כל מה שאתה צריך לדעת. וכשהם לא אומרים לך את מה שאתה צריך לדעת, זה כי אסור לך לדעת את זה עדיין.

גידי: יפה.

זוהר: כי הרי הסרט הזה הוא לא רק על חייזר מגעיל עם מחושים.

גידי: ברור.

זוהר: הסרט הזה הוא על פרנויה. הרי החייזר הזה מופיע במצטבר לנגיד 20 דקות במהלך הסרט, כל שאר הזמן אנחנו רואים את החיים במוצב המבודד הזה.

גידי: בלי… לבטוח ב… בלי לדעת מי נגד מי.

זוהר: בלי לדעת מי נגד מי.

גידי: הפחד.

זוהר: הפחד, האיום האמיתי, הוא לא באמת החייזר רוב הזמן. האיום האמיתי זה חברי הצוות האלה, אחד נגד השני. באיזשהו שלב הם מתחילים להרוג אחד את השני.

[הקלטה] מתוך הסרט:

Clark: “What have you got in mind, MacReady?”

MacReady: “A little test. Windows, you and Palmer, tie everybody down real tight.”

Childs: “What for?”

MacReady: “For your health!”

Garry: “Come on, let’s rush him. He’s not going to blow us all up.”

Clark: “No, now wait a minute. Let's do what Mac says.”

Childs: “He ain't tying me up.”

MacReady: “Then I'll have to kill you, Childs.”

Childs: “Then kill me.”

MacReady: “I mean it.”

זוהר: וזה הזמן לדבר גם על קורט ראסל ולצידו עוד שחקן, שהוא לא באמת כוכב ענק, לפחות לא עבור המאזין הישראלי הממוצע, השם הוא קית' דיוויד. והוא מגלם כאן בעצם את היריב של קורט ראסל. זה יכול להזכיר לנו משהו שקורה אצלנו במדינה עכשיו, בזמן שיש איום חיצוני איום ונורא, הם מוצאים את הזמן לריב כמו שני ילדים בארגז חול. והסרט נגמר, זהירות ספוילר בשביל מי שלא מעוניין בספוילרים, בכך ששניהם נפגשים שוב, אחרי שכל המוצב התפוצץ, בפיצוץ כל כך יפה, הרי גידי, אתה ואני יודעים שיש מעט מאוד דברים יפים בקולנוע, כמו פיצוץ עשוי היטב, נכון? [קול פיצוץ]

גידי: למשל.

זוהר: ואחרי שהמוצב הזה מתפוצץ ועולה באוויר, הוא מוצא את קית' דיוויד, קורט ראסל, שני היריבים, יושבים אחד מול השני, והרי הם עדיין לא יודעים בוודאות שהשני הוא לא חייזר מרושע.

גידי: ככה.

זוהר: הם לא יכולים לסמוך אחד על השני. והם מבינים שהם עכשיו בלב אנטרטיקה, בסופת שלגים קפואה קפואה קפואה, ושהם עומדים למות, ושהכל בסדר אגב, והם חולקים בקבוק וויסקי.

גידי: כן.

זוהר: וזה הסוף.

גידי: איזה דבר.

זוהר: איזה דבר זה קולנוע! איזה דבר זה סוף, שבעצם סרט שנגמר בהבטחה להשמדה הדדית, וזה בעצם נחשב לסוף טוב עבורנו.

גידי: זה קסם.

זוהר: זה קסם גדול.

גידי: מסכים איתך.

זוהר: ועכשיו אנחנו עם משהו, למעשה, אולי אחד הסרטים הכי נערצים אי פעם.

[שרים עם המוזיקה מהסרט ברקע]: טאם-טאם-טאם…

זוהר: "2001: אודיסאה בחלל" שביים סטנלי קובריק בשנת 1968. לראשונה בפודקאסט, הסרט הכי יומרני, הכי שאפתני, הכי עצום שאי פעם נעשה, למה כל כך עצום? קודם כל יש לנו דקות ספורות לדבר עליו, אבל למעשה גם חיים שלמים לא יספיקו, בגלל שזהו סיפורה של האנושות כולה, מהרגע שבו האדם הקדמון, כשעוד היה קוף, למד להשתמש במקל שבידיו ולצוד איתו, עד שנהיינו לאסטרונאוטים שמסוגלים לתכנן חלליות ומחשבים שיכולים לחשוב ולהרוג בעצמם. זהו סיפורו של מבנה אחד מלבני ושחור שהופיע על כדור הארץ, הירח ועל כוכב הלכת צדק, ואולי יקדם את האנושות צעד אחד קדימה. זה גם סיפורם של שני אסטרונאוטים שטסו למשימה חשאית, ומבינים שהמחשב שמפעיל את החללית שהם טסים בה, כנראה יודע יותר ממה שכדאי לדעת. קודם כל, גידי…

גידי: האל.

זוהר: האל, אני חייב לדעת.

גידי: מה?

זוהר: איפה היית ומה עשית כשראית את "אודיסאה בחלל" הראשונה?

גידי: אני חושב שהלכתי עם ענת.

זוהר: אתה ראית את הסרט הזה עם ענת? אשתך?

גידי: כן, כן.

זוהר: ואיך הגבתם?

גידי: אני, תשמע, אני התפעמתי, כאילו של… אני… הנחיתו אותי באיזה עולם, והתפעמתי. כל מי שהשתתף בסרט הזה היה חתום על הסכם סודיות. כי זה… לא כמו ב"נוקמים" עכשיו, או בזה, יש לך מחשבים וזה, זה לא היה כזה. וסטנלי קובריק, השביע, החתים חוזה, קיים עד היום כנראה, אתם לא מדברים על הטכניקות שבהם הסרט הזה נעשה. ואכן, כך היה. ואכן, זה היה מופלא, כי זה עידן, כשאתה רואה חללית לראשונה, קודם כל, מה שמצא חן בעיני, שבחללית יש פרסומות לקוקה-קולה ולזה ולזה, זה בעתיד! 2001. העניין הוא העתיד, כבר.

זוהר: אז 2001 היה העתיד. קובריק מתענג על החלליות האלה, הוא מצלם אותן כמו אישה יפה.

גידי: ממש כך, ממש כך.

זוהר: ובגלל זה אתה יכול, אגב, אם אתה בא במצב תודעתי מספיק נכון בשביל הסרט הזה, זה בכלל עובד יפה.

גידי: כי היה שם משהו ששווה לקחת איזה כדור נחמד.

זוהר: כדור נחמד, שאיפה חביבה.

גידי: שאיפה חביבה, רבע שעה, מסע.

זוהר: יש סרט, הסרט מוציא…

גידי: טריפ.

זוהר: ממש טריפ, אתה מרגיש שאתה ראית בזמן אמת נסיעה מכדור הארץ לירח, ולא אכפת לך שלא קורה שם שום דבר, בגלל שקובריק עושה עבודה כל כך טובה. באמת, להתחיל עכשיו לחשוב למה קובריק במאי כל כך טוב, זה כמו להתחיל לדבר על הביטלס.

גידי: גם לא היו… אגב, בסרט הזה, לא שיחקו.

זוהר: לא היו שחק… אין?

גידי: אין שם שחקנים, לא שאמרת, וואו, שיחק נהדר.

זוהר: אז אני חושב שכן, אתה יודע למה? אני אגיד לך מה, אתה מתחיל עם הקופים, ואם יורשה לי, הקופים עושים עבודה נהדרת.

גידי: נכון.

זוהר: הקופים משחקים מצוין בסרט הזה.

גידי: נכון.

זוהר: הסרט נפתח בשלב הראשון של האבולוציה, כשאנחנו עדיין קופים מצחיקים, והסרט מתאר איך האדם הקדמון, בעודו אפילו טכנית קוף, לומד להשתמש בטכנולוגיה. משם אנחנו ממשיכים עשרות אלפי שנים קדימה, כשאנחנו כבר בחלל, ויודעים לתכנן חלליות ומחשבים, ושם באמת אין אף דמות אחת מעניינת, אין אף שחקן אחד זכיר.

גידי: ההוא, שאחרי זה ראיתי אותו באיזה סרט או שניים.

זוהר: אבל אין שם אף שחקן מעניין. עד שאתה מגיע להאל, המחשב, הכל-יכול, והוא שחקן שחקן.

[הקלטה] מתוך הסרט:

Hal: “Good evening, Dave.”

Bowman: “How're you doing, Hal?”

Hal: “Everything's running smoothly. Any you?”

Bowman: “Oh, not too bad.”

Hal: “Have you been doing some more work?”

Bowman: “A few sketches.”

Hal: “May I see them?”

Bowman: “Sure.”

גידי: הוא שחקן שחקן.

זוהר: למה? ובאמת קובריק, יש כאלה, אני אחד מהם אגב, שמבקרים אותו על כך שהסרטים שלו אומנם מאוד מרשימים, אבל הם לא מאוד אנושיים.

גידי: סו וואט?

זוהר: האל הוא בעצם הדמות הכי טובה שקובריק אי פעם הביא לנו, בגלל שהאל הוא לא אנושי. האל הוא מחשב, האל הוא רובוט. האל הוא רובוט עם תודעה…

גידי: לא, אבל הוא רובוט פסיכי.

זוהר: הוא רובוט פסיכי.

גידי: והוא, כשמתחילים להבין איך לשלוט בו, כי הוא עושה דברים איומים.

זוהר: הוא רוצח!

גידי: הוא רוצח.

זוהר: מדובר ברוצח, במחשב רוצח!

גידי: במחשב רוצח, שאתה גם לא יודע בדיוק למה, אולי כדי שהם לא יגיעו בחיים, אולי כדי שזה, אתה לא יודע מה. אבל אז ההוא מגיע אליו, וזה הכל בסלואו מושן, של ההוא, שהוא נכנס לתא עם האדומים האלה. ואז הוא מתחיל לשלוף.

זוהר: את כל הדיסקטים.

גידי: את כל הדיסקטים של המוח שלו. ויש מאות כאלה. ואז הוא מתחיל.

[הקלטה] מתוך הסרט:

Hal: “Dave. Stop. I'm afraid. My mind is going.”

זוהר: עכשיו, מה שמאוד יפה בעיניי ברגע הזה, ברגע שבו האדם מנצח את המכונה, בשלב שהוא מבין שהמכונה מנסה להערים עליו, בשלב שהוא מבין שהמלפפון הזה מנסה להכות את הגנן, קודם כל זה כפיים לשחקן הקול… לשחקן דאגלס ריין, שתרם את הקול שלו לדמות של האל.

גידי: וואלה.

זוהר: שחקן אמיתי, שחקן תיאטרון, יודע מה זה שייקספיר, יודע עניינים, והוא מצליח לשבת על הקו הזה בין הקול של סירי לבן אדם אמיתי.

גידי: כן.

זוהר: הוא מצליח לתפוס בול את השלב שבו המחשב הזה, הבלתי אנושי הזה מרגיש רגש אנושי אמיתי. הוא לא רוצה למות. הוא מפחד מהמוות. אין יותר אנושי מזה.

גידי: נפלא.

זוהר: זה הרגע הכי יפה שיש! אין יפה מזה.

גידי: נכון, נכון, נכון.

זוהר: עכשיו, גידי, יש סרט אחד שאתה אמרת לי שאתה כמעט בחרת בו, ובסוף הלכנו על כל השאר.

[yellow submarine מתנגן]

“We all live in a yellow submarine

Yellow submarine, yellow submarine”

זוהר: "צוללת צהובה" של הביטלס. הרי "צוללת צהובה" זה אחד מסרטי הביטלס המכוננים. אני רוצה לדעת, היה פעם ניסיון לעשות סרט של כוורת?

גידי: מצויר?

זוהר: מצויר, לא מצויר, מה שתרצה.

גידי: לא עלילתי, יש מלא סרטים של כוורת אבל לא עלילתי, יש הכל דוקו או סרט עם… מראיינים אותנו אבל לא. אסביר לגבי "צוללת צהובה" שאני מתפלא שהזנחתי את זה, כי זה מהנאמבר וואנים בעיניי, בעולם הסרטים המצוירים. אגב סרט שלא ניתן להשיג אותו על דיסק, יש איזה עניין של זכויות או משהו, לא פשוט לראותו.

זוהר: [מהמהם בהסכמה]

גידי: אני לא יודע איך אני יכול היום ללחוץ על משהו ולראות אותו. צוללת צהובה, בא אחרי שהביטלס הגיעו לשיאם, והייתה הערצה מטורפת לביטלס. אני ראיתי את צוללת צהובה עשרים ואחת פעמים.

זוהר: עשרים ואחת פעמים אתה ראית את צוללת צהובה?

גידי: כן, כן. בכל הקרנה, בכל סיטואציה, בכל זה, עשרים ואחת פעמים. זה סרט כל כך חכם, וכל כך מופלא… אני אפילו לא חושב שהם עשו אותו… בסוף הסרט יש צילום של הביטלס, אבל אני חושב… האגדה הייתה שזה גם לא הקולות שלהם, זה היה חיקוי שלהם. ומה שהיה שם מבחינת מיאזאקי, זה הפצצה לא נורמלית, פסיכדלית, לאב לאב לאב דברים יוצאים, קופצים מה… זה… זה כמובן דמיוני, וצוללת צהובה… זהו, אין את זה יותר, אין אין… הגיל שלי הוא גם לא כזה, הייתי בין עשרים ו… זה קסום כל כך, זה ריגש אותי כל כך. אני גם חושב באופן פרימיטיבי שהלהקה הכי טובה בעולם זה הביטלס. אז אני שפוט בעניין הזה.

זוהר: ולא היית, אתה לא חושב שכוורת היו יכולים לעשות משהו יפה באותה המידה עבור התרבות הישראלית?

גידי: היחידי שעושה, שאהבתי מאוד את הסרטים שלו, זה… אני לא זוכר שמות, אבל שהוא עושה את הסרט, הוא עשה את הספר על אנה פרנק…

זוהר: ארי פולמן שהתארח אצלנו לפני כמה פרקים.

גידי: ארי פולמן הנפלא. אז הוא באמת נפלא, מתייחס לסרט מצויר, מה שנקרא, כמו שצריך. כמובן עם סרטו…

זוהר: "ואלס עם באשיר"?

גידי: "ואלס עם באשיר" שהיה מופלא, וגם הסרט השני שלו עם השחקנית שהופכת מ…

זוהר: רובין רייט, "כנס העתידנים".

גידי: זה גם היה מקסים, אז הוא שמה. אני לא חושב שיש לנו סיפור, כי הרי גם הסרט "צוללת צהובה" לא היה על הביטלס, זה היה… טריפ.

[מוזיקה מתוך הנוסע השמיני]

זוהר: ובמקום הראשון, "הנוסע השמיני"! שביים רידלי סקוט בשנת 1979. סיפור פשוט ומפחיד נורא.

[מוזיקה]

אנחנו בעתיד הקרוב, והחללית המסחרית נוסטרומו שטה בחלל. עליה שבעה אסטרונאוטים וחתול אחד. אחרי עצירת ביניים מיותרת בירח לא מוכר, לשביעיית האסטרונאוטים מצטרף נוסע שמיני אחד, שלא הוזמן למסיבה. חייזר רירי, חומצתי ונשכני, שפשוט רוצה להרוג את כולם. אבל לרוע המזלו של החייזר הנ"ל, אחת משבעת האסטרונאוטים היא אלן ריפלי, קצינה אמיצה ונטולת עכבות, והוא למעשה פשוט לא יודע מה נפל עליו. השנה היא…

גידי: אתה תיארת את זה בעדינות מאוד.

זוהר: אני מאוד עדין, גידי.

גידי: אתה תיארת את זה ממש ברכות, אבל מדובר פה ב… קודם כל מדע בדיוני בהארדקור מצוין. המרכז של הסרט הזה, זה אומן, גרמני, אוסטרי?

זוהר: H.R. גייגר, שעיצב את אותו נוסע שמיני!

גידי: הוא עיצב את האירוע. עכשיו זה… פלא קוסמי. שנפגשים, אחד שזה מה שהוא אוהב, לצייר כל מיני דמויות…

זוהר: חייזריות.

גידי: חייזריות. בלי קשר לדעת ש… עושים סרטים. סך הכל אוהב את זה, זה האומנות שלו. כל מיני פנטזיות על שילוב של ברזל ודמויות וראשים. והוא הגיע לסרט הזה, וזה הפלא של הסרט הזה. ואז אתה הולך, הם נכנסים ל… תוך מה שמסתבר אחרי חמישה סרטים, כי ראיתי את כולם, החללית ה…

זוהר: מעופשת הזאת.

גידי: המעופשת ה… שהוא, גייגר הזה, צייר, שמסתברת כחצי כזה… ונכנסים לתוכה, ושמה העולם עצמו, שהוא עשה אותו, לא יודע, בלי קשר… עם הבמאי, בלי זה, הוא כל כך מופלא, וכל כך מוזר, ואז מגיעים לביצים הגדולות האלה.

זוהר: הם עושים עצירת ביניים, האסטרונאוטים של נוסטרומו, בירח משונה.

גידי: כן.

זוהר: ג'ון הרט בוחן ביצה…

[הקלטה] מתוך הסרט:

Kane: “Wait a minute. There's movement. It seems to have life. Organic life.”

זוהר: ולפתע, קופץ עליו חייזר.

גידי: לפרצוף, ונבלע. קמים בבוקר, כולם צוחקים.

זוהר: הכל בסדר.

גידי: אוכלים ארוחת בוקר.

זוהר: ואז מגיעה הסצנה האחת…

גידי: ואז!

זוהר: הבלתי נשכחת, והבלתי נסלחת הזאת.

גידי: הסצנה האלמותית. שהכל באמת, אתה לא, אתה לא, אתה פשוט לא. זה, זה בעיה, לתפוס אותך, לא מוכן. וג'ון הרט נשכב על השולחן, ומהבטן שלו! יוצא! the thing, הדבר, לא הדבר…

זוהר: יוצא הנוסע השמיני שלנו.

גידי: ה-alien יוצא, האליין.

[קטע מתוך הסרט, בו שומעים את ג'ון הרט נחנק וממנו יוצא הנוסע השמיני]

גידי: כשאלון אולארצ'יק ראה את זה בחוץ לארץ, וסיפר שפשוט אחרי הדבר הזה הוא קם ויצא מהקולנוע.

זוהר: מספרים שאנשים פשוט קמו, והיה תור בשירותים, למי שרוצה להקיא!

גידי: היה, פשוט אליין. וכאן… קודם כל שם הסרט זה: in space no one can hear you scream.

זוהר: זאת השורה שאיתה מכרו את הסרט.

גידי: זו השורה שאיתה… אז קראו לזה אליין, והוא קופץ לו מהבטן. אוקיי, לא חיכינו לזה.

זוהר: לזה לא ציפינו.

גידי: לזה לא ציפינו. ומאותו רגע…

זוהר: גם השחקנים לא ציפו לזה!

גידי: לא, כלום.

זוהר: השחקנים קראו את התסריט, ידעו שמשהו כזה עומד לקרות, הם לא ידעו שככה זה עומד לקרות, הייתה שחקנית אחת, ורוניקה קרטרייט, התעלפה…

גידי: די!

זוהר: שחקן אחר, יפת קוטו, הלך לתא ההלבשה שלו…

גידי: לא נכון.

זוהר: ולא הסכים לדבר עם אף אחד.

גידי: לא נכון!

זוהר: סיגורני וויבר, השחקנית הראשית שמגלמת את ריפלי, אומרת שהיא ידעה שמשהו עומד לקרות, כי היא ראתה צמד מפיקים עומד בצד בזמן שהם צילמו את הסצנה הזאת…

גידי: מה אתה אומר!

זוהר: והם נראו כמו ילדים בבוקרו של חג מולד. הם נראו כאילו עומד לקרות עכשיו הדבר הכי מצחיק בעולם.

גידי: יואו.

זוהר: גם השחקנים וגם הקהל הגיבו לזה בטירוף מערכות. הסצנה הזאת שינתה עולמות. הסרט הזה אומנם מתאר את הסיטואציה הכי מדע בדיונית שיכולה להיות - חייזר שרודף חללית, ומאידך, כולם כאן כל כך אנושיים, זה הרי אסטרונאוטים שהם למעשה באותה מידה יכלו להיות פועלי בניין! הם מדברים כמו פועלי בניין, הם ממורמרים על הבוסים…

גידי: יש להם שגרה כזאת!

זוהר: הם רוצים שהמשכורת תכנס בעשירי!

גידי: כן!

זוהר: ופתאום מגיע החייזר הזה, והם עייפים ומפוחדים ועצבניים. פתאום הם מגלים שאחד מהחברים שלהם לאוניית החלל הוא למעשה רובוט, והם כועסים כל כך, אגב, בגלל זה "הנוסע השמיני" מזכיר את שני הסרטים שבאו קודם לכן, כי הרי אחד זה חייזר שרודף מבנה מבודד, השני זה חללית שנרדפת על ידי רובוט מרושע. כי גם כאן אנחנו מגלים שהתאגיד ששלח אותם למסע הזה, למעשה החדיר לתוכם רובוט שידע איך לעש… לנהל את העניינים לפי סדר העדיפויות…

גידי: אה, לא דיברנו על כמה הוא היה מדהים.

זוהר: מי, איאן הולם בתפקיד הרובוט?

גידי: מדהים.

זוהר: הוא עושה עבודה נ-ה-ד-רת. הרובוט אש. אבל תכלס תכלס, גידי, הסיבה האמיתית שהסרט הזה הוא בליבי, אתה יודע לבדך - סיגורני וויבר.

גידי: סיגורני וויבר המופלאה.

זוהר: סיגורני וויבר בתפקיד הקצינה אלן ריפלי עושה תפקיד מפואר מפואר מפואר בגלל…

גידי: היא מדהימה.

זוהר: כי הרי, אתה יודע, בסרטי אימה אוהבים לקרוא לדמויות כמו ריפלי, לכאורה, אוהבים לקרוא להן - the final girl. כלומר הבחורה שנשארה עד הפינאלה. זאת ששרדה את כל הרציחות. אבל ריפלי מתעלה מעל זה, כי היא לא סתם זאת ששרדה, היא זאת שניצחה. היא יכלה לחייזר הזה. וזה לא בגלל שהיא איזו גיבורה עשויה ללא חת, לא, היא בוכה, והיא מזיעה, והיא עייפה, והיא עצבנית, ואתה מבין את כל זה.

גידי: נכון.

זוהר: אתה רואה אותה, ואתה רואה את עצמך. ולכן כשהיא הולכת באיזשהו שלב, כשכל שאר הצוות, כשכל שאר חברי הצוות נקטלים ונקטלים, והיא לבדה שם במופע יחיד, כשלצידה רק חתול וחייזר, מסתובבת בנוסטרומו עם להביור, אין לך שום סיבה שלא להריע לאישה המפוארת הזאת.

גידי: נכון.

[צרחות מתוך הסרט]

זוהר: דרך אגב זה תפקיד שנכתב במקור לגבר.

גידי: וואלה.

זוהר: כן, הרי אלן ריפלי זה שם שיכול להיות גם באותה המידה לסטיב מקווין, לדמות של סטיב מקווין.

גידי: נכון, אבל לא… שלא… לא חשבתי על זה.

זוהר: היא נלחמת כי אין לה ברירה אלא להילחם. ואתה יודע, במובן הזה, לכן סרטים כאלה הם האסקפיזם האהוב עליי עכשיו. לא סרטים שמציעים לנו עולם קסום, אלא סרטים שמציעים שיש רוע בעולם, ועלינו להילחם בו, וגם אם לא נוכל למגר אותו, נוכל אולי לנצח אותו.

[הקלטה] מתוך הסרט:

Ripley: “I should reach the frontier in about six weeks. With a little luck, the network will pick me up. This is Ripley, last survivor of the Nostromo, signing off.”

זוהר: מכל החמישייה שלך, בעולם של איזה סרט היית רוצה לחיות?

גידי: אני לא אחייה במיאזאקי, כי אני לא מצויר. ואני גם לא אחייה בחללית. אני רוצה לחיות מאוד בעתיד.

זוהר: אתה רוצה לחיות בעתיד. ואתה חושב שסוף טוב הולך להיות לנו?

גידי: לא. אני, אני חושב שאנחנו מתפתחים, קודם כל, דברים קורים. סוף טוב זה פינה, זה פסיק בחיים. לא פסיק, זה סימן קריאה נחמד. אבל אני לא חושב שזה טוב או רע פתאום. זה מה שאתה מבין, אני חושב… במיוחד לאור התקופה האחרונה שהיא בהחלט משפיעה לי על המוח. החיים זה… סוף טוב היה שנזדקן ושנמות בגיל 100 ושהכל יהיה בסדר והנכדים… לא עובד ככה. אז אני לא מצפה לסוף טוב או רע, אני מצפה להמשך. אני חושב שהאנושות בוערת ותוססת ותגיע בסופו של דבר, ותחיה. ויש כל מיני דברים חדשים, ו-AI, ואני לא יודע מה.

זה לא במובן שיהיה טוב. זה לא קשור לטוב. זה קשור ל… המשך, והתפתחות חיים, ואריכות חיים, וכל מיני זריקות וזה. אני הייתי שמח לגור, בסופו של דבר עכשיו, ב… חמישה דונם בגליל. ואני רוצה חזיר קטן וחמור קטן וברווז כזה עם צוואר ארוך, ושהם ילכו בבית, וככה אמרתי גם לזוגתי. והיא לא בטוחה לגבי החזיר. אלה כל השאיפות, להיות בשקט. אנחנו צריכים שקט. העולם הזה, שאנחנו חיים בו, הוא לא נורמלי.

זוהר: אנחנו עכשיו, לצערי, לפני סיום. אני רוצה לדבר על סרט אחד שראיתי שנה שעברה, שאינו אה… אי אפשר לחשוד בו שהוא יצירת מופת כסרט, אבל אותי הוא נורא ריגש. סרט בשם "סוף טוב".

גידי: אוקיי, כמו ההצגה של ענת.

זוהר: סרט שמבוסס על ההצגה של ענת.

גידי: אה, סרט שמבוסס על ההצגה, אה.

זוהר: הסרט הבריטי שהתבסס על ההצגה של אשתך, עליה השלום, ענת גוב.

גידי: כן.

זוהר: אני נורא התרגשתי מהסרט הזה. פשוט בגלל שכשאתה רואה את השחקנית הראשית אנדי מקדואל, שנכנסת לנעליה של ענת וקסמן הנפלאה, והיא אומרת שהיא רוצה… למות בכבוד. אני הרעתי למסך, כי אני חשבתי על האישה שכתבה את המילים האלה…

גידי: כן.

זוהר: ואני חשבתי על האיש שנשוי לה, ועד היום לפעמים שר שבמקום בו עמדת נשאר רק אוויר בלי חמצן.

גידי: נכון.

זוהר: אתה לא ראית את הסרט.

גידי: ראיתי.

זוהר: ראית את הסרט… איך הוא עשה, מה, מה הוא עשה לך?

גידי: שפטנו את זה לכאורה, בהשוואה להצגה וזה, היינו מעורבים בכל ה… דניאל ואני. אחראים על ה… קודם כל זה היה נורא מרגש, שעשו סרט, אמיתי, עם שחקנים, באנגלית, כזה לא… שזה… על הצגה שענת כתבה. ובעיקר ריגש אותי הדבר הזה, שמה… ענת לא המציאה את זה. למות ככה, זה מרגיע. ואני חושב שזה העניין של הסרט. איזה חתיכת מסר כזה, ש… היום כבר אולי מפחדים מדברים אחרים לגמרי. אבל במובן הזה, זה עדיין קיים, לצערנו.

זוהר: לא רק לחיות או למות, אלא גם איך למות, ולעשות את זה בתנאים שלנו.

גידי: גם איך למות, לגמרי.

זוהר: אתה תרצה לשתף מה היו הסרטים האהובים על ענת?

גידי: "צלילי המוזיקה"!

זוהר: אתה, אני בטוח שהיה לכם לפחות בנוסף ל"אודיסאה בחלל".

גידי: ז'תומרת, ראינו ביחד סרטים, ראינו ביחד את אה… "Blow-up".

זוהר: "Blow-up", "יצרים" של אנטוניוני.

גידי: כן. אמרתי לה, תשמעי, זה מעצבן אותי.

זוהר: הסרט הזה עצבן אותך?

גידי: אמרתי, זה בול, אני לא יודע מה הוא רוצה. אני פשוט לא יודע מה הוא רוצה.

זוהר: ומה היא אמרה לך?

גידי: אני חושב שאז, כאילו, מצאתי חן בעיניה, כי בעטתי במוסכמות כאלה, שזה גאוני.

זוהר: אתה עדיין מדבר איתה לפעמים?

גידי: באופן טבעי, כל אחד.

זוהר: מה היא הייתה, מה היא תגיד לך היום, כשכולנו מסביב עם לב כואב מאוד?

גידי: היום? אני לא יודע. היא… היא ידעה… היא הבחינה בין טוב ורע. היום? אני לא יודע מה היא הייתה. בטח כותבת בעיתון, אתה יודע. אין לי מושג.

זוהר: וכמי שיש לו את הניסיון הזה, את הרזומה הזה שאיש לא מעוניין בו, מה תמליץ למי שכואב לו עכשיו? מה תמליץ למי שעכשיו איבד משהו שהוא לא היה מעוניין שילך לו?

גידי: מי שאיבד, אין לי מה להמליץ, זה לא עובר. זה… רק ההמלצה שלי היא פשוט, כדאי אה… לחבק את מה שיש. באמת, זה דברים מאוד בנאליים. זה מאוד אה, לא… להבין שדברים קורים.

זוהר: דברים קורים.

גידי: כן.

זוהר: גידי גוב, תודה רבה לך שבאת.

[מוזיקה]

זוהר: "בלוקבסטר" זמין באתר כאן ובכל יישומוני ההסכתים. תודה רבה לעורכת שלנו, דניאל מאורר. תודה רבה לטכנאים שלומי יצחק וחן עוז. תודה רבה למפיקה נועה טייב. אני זוהר אורבך.

נתראה בשבוע הבא, עם הסרטים הבאים, ועד אז, תשמרו על עצמכם.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

コメント


bottom of page