משה אדרי הוא מפיק כעשרה סרטים ישראלים בשנה, הוא האב המייסד של סינמה סיטי, והוא עדיין אופטימי, עדיין מאמין בקולנוע הישראלי ובעם הישראלי. על הדרך הוא נזכר איתנו בנסיעות ארוכות באוטובוסים מתל אביב לדימונה עם סלילי פילם כבדים של סרט הודי על הגב, במינגלינג עם האריסון פורד וסטיבן ספילברג, וב"סינמה פרדיסו", "סופרמן", "השוטר אזולאי", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"הטוב, הרע והמכוער" - חמשת הסרטים האהובים עליו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/12/2023.
[פתיח] אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
זוהר: שלום, אני זוהר אורבך ואתם הגעתם לבלוקבסטר, ההסכת שבו אנחנו שואלים מדי שבוע אם בכלל יש טעם להמשיך לדבר על קולנוע שבעולם האמיתי הכל קורס. למזלי, החמישייה שיש לנו הפעם, לימדה אותי שלחלוטין יש סיבה. משה אדרי, תודה רבה שהזכרת לי.
מי שפספס, מי שלא חפוף, מי שלא קורא את הקרדיטים, אדרי הוא אחד המפיקים הכי חזקים בתולדות המדינה. בגדול, זה מנחם גולן ואז משה. מדי שנה יוצאים לפחות עשרה סרטים ישראליים, עליהם חתום שמו של אדרי כמפיק, אחרי שהוא ואחיו לאון היו במשך שנים ארוכות המפיצים הכי דומיננטיים בארץ, הם נכנסו לעולם הפקת הקולנוע, הם הפיקו לעיתים זוכי אופיר כמו ״אביבה אהובתי״ ו״הערת שוליים״, הגנבות כמו ״מי מפחד מהזאב הרע״, יציאות אומנותיות של עמוס גיתאי וגם הצלחות ענק כמו ״לשחרר את שולי״, הסרט הישראלי הנמכר ביותר בארבעים השנים האחרונות.
מצד אחד, איש עסקים מצליח וממולח, ומצד שני, מי שמתייחס לקולנוע כאל מאהב לטיני. אדרי, מה שלומך?
משה: כל מילה בסלע. קודם כל שלא יהיו אי הבנות. קולנוע זה, אני אומר, כולל הקורונה שהיינו סגורים 16 חודש, ועכשיו המלחמה שעדיין בשטח, אני תמיד אומר, קולנוע זה יישאר לעד. לא חשוב מה יהיה פה, לא חשוב כלום. הקולנוע תמיד, ואם יהיה נטפליקס, ואם יהיה דיסני, ואם יהיה אפל, ולא חשוב מה, הקולנוע, אנשים יבואו, וימשיכו לראות קולנוע, כי חוויה של הקולנוע, אתה לא יכול להחליף אותה בשום מקום ובשום בית. ואני חושב שבקטע הזה אני אופטימי לחלוטין, ולכן אני ממשיך להשקיע בקולנוע, אני עושה את זה מתוך אהבה גדולה לקולנוע הישראלי, ואני חושב שהגענו למקומות הכי הכי רחוקים שיכולים להיות, ואני בטוח שנמשיך ככה.
זוהר: עכשיו כשאנחנו אחרי, בעולם שאחרי שבעה באוקטובר, איך אתה יכול לשנייה לנתק את עצמך מהעולם האמיתי ולראות סרט? זה בכלל אפשרי?
משה: תראה, לא, זה קשה, אבל עובדה שהיינו חודשיים סגורים, הקהל לא הגיע, במיוחד המבוגרים, הצעירים עוד קצת באו לסרטי אימה, אבל עדיין, חנוכה היה חזק מאוד, ואני חושב ששבועיים-שלוש, הכול חוזר בחזרה, רק שיהיו סרטים טובים. אנחנו צריכים סרטים טובים, הקהל מגיע כשיש סרטים טובים. אני אפתיע אותך, יצאנו עם סרט ישראלי, שאדר שפרן ביים, ״לרוץ על החול״, ובשבוע הראשון מכרנו 50 אלף כרטיס, זה יוצא מן הכלל בתקופה הזאת, יוצא מן הכלל, 50 אלף כרטיס.
זוהר: אבל למה אנשים רוצים ללכת לקולנוע עדיין?
משה: כי קודם כל, כי זאת חוויה, קולנוע, אתה מתנתק, אתה נכנס לעולם שלך, אף אחד לא מוכרח לך את המוח, אף אחד לא מוכר לך מים, אף אחד לא מוכר לך, תביא לי משהו, אל תביא לי חושך, אתה בכיסא נוח, סאונד מצוין, מסך גדול, ואתה, זה הנאה מושלמת. אני אומר לך, אני כל שבת, לפני המלחמה אני הולך לקולנוע בשבתות עם חברים, כל שבת. ויש לי את הכל בבית, יש לי את זה, ונטפליקס, יס, ומה שאתה לא רוצה. קולנוע זאת חוויה, לכן הקולנוע… הכל. תשמע, הייתי המפיץ הכי גדול בווידאו, בדיוידי, כל דבר שאתה רוצה עשיתי בארץ, הכל נמחק. הקולנוע והמוזיקה נשארו.
זוהר: באופן כללי, על העבר ועל העתיד של הקולנוע, אנחנו נדבר עוד בסרט הבא, אבל לפני זה אני רוצה לשאול אותך, מה הזיכרון הראשון שלך מהקולנוע?
משה: הזיכרון הראשון שלי בקולנוע זה שראיתי את ״סלאח שבתי״. אני הייתי, התחלתי כילד, ואחי, עליו השלום, מנוחתו עדן, ליאון, שהיינו שותפים במשך 50 שנה, הוא היה מקרין בקולנוע, ואת הסרט הזה ראיתי, אני חושב, שמונה, עשר פעמים. ושם כבר ידעתי מי זה טופול ומי זה, כל האלה שהיו סביבו, שרגא, פרידמן, אתה יודע.
זוהר: היו המון אנשים, יש המון אנשים שאוהבים לומר שסלאח שבתי, זה בעצם סרט קצת גזעני. אתה נעלבת ממנו בזמן אמת?
משה: לא, לא, אני… ודווקא אני מרוקאי. לא, ממש לא. תשמע, האמת שאני גדלתי בדימונה, ופחות או יותר, שלא תתבלבל, זה מה שהיה, זה היה לנו מעברה. אנחנו גרנו במעברה, כשהגענו מטנג'יר, ממרוקו, ובאנו לשדה התעופה בן גוריון, שלחו אותנו לדימונה, וקיבלנו צריף של 20 מטר. ואני לא יודע, אני לא מתייחס לזה בכלל, כי עובדה, בחור כמוני שהגיע מדימונה בלי כלום, אבא שלי היה קונדיטור עד יום מותו, ולא היה לו חשבון בנק אפילו, והוא נפטר בשנות ה-80, אז אני עשיתי את הכל בעשר אצבעות עם אחי. עבדנו קשה, היה לנו חלומות לא פשוטים, תעשייה לא פשוטה. סבן תמיד אומר, פה בארץ בשביל להיות מיליונר, אתה חייב להיות קודם כל מיליארדר. [צוחקים] אז בארץ, אתה יודע, מדינה קטנה, אתה לא נמצא באמריקה שיש לך 350 מיליון, ואתה נעלם ביניהם ואתה יכול להיות, אף אחד לא מכיר, פה לא, פה אתה הרווחת 1000 שקל, כל המדינה יודעת. הפסדת, עוד יותר מהר יודעים. אבל עזוב, בסוף צריך לעבוד, אמא שלי תמיד אמרה, לא מתים מהעבודה, מתים משעמום. ולכן העבודה היא בסדר עדיפויות, התמדה, נחישות, וזה מה שאני ואחי עשינו, גם כשנכשלנו.
זוהר: בפעם השנייה בתולדות הפודקאסט, יש לנו סרט שבא פעמיים. הפעם הראשונה הייתה שמש נצחית בראש צלול, שבחרו נועה קולר ויאיר אגמון, והפעם אנחנו על דאבל רצוף. שבוע שעבר סיימנו עם האחת והיחידה ריטה, שסיימה עם ״סינמה פרדיסו״, והיום בחרנו להתחיל. ״סינמה פרדיסו״ שביים ג'וזפה טורנטורה בשנת 1988, ואני מקווה שהפעם אני אגיד את השם שלו כמו שצריך.
משה: קשה, קשה, גם אני לא טוב בשם. [צוחקים]
זוהר: מנאפולי אני לא.
משה: האמת שפגשתי אותו.
זוהר: כן?
משה: פגשתי אותו בארץ.
זוהר: וואלה!
משה: בטח, הביאו אותו, סינמטק תל אביב הביא אותו, נפגשנו. ותשמע, אנחנו בעצם גדלנו על הסרט שלו.
זוהר: יותר מזה, אתם ה-סרט שלו!
משה: כן, כן, זה נכון, כי הלכנו למקומות אחרים.
זוהר: מה זה ״סינמה פרדיסו״ בשבילך?
משה: ״סינמה פרדיסו״ זה בעצם הסיפור שלנו, שלי ושל אחי.
זוהר: אז בשביל מי שלא היה מספיק חד בפעם, בשבוע שעבר, זהו סיפורו של סלווטורה, במאי קולנוע נערץ, שנזכר בערגה בילדות שלו, בעיירה איטלקית פסטורלית, בדיוק כמו דימונה, דרך אגב.
משה: נכון, נכון.
זוהר: ואיכשהו גדל בבית הקולנוע השכונתי, ובחדר ההקרנה, שם המקרין של השכונה, בגדול גידל אותו.
משה: והיה חותך את הסרטים כמו שאני הייתי עושה.
זוהר: אתה היית חותך את הסרטים?
משה: הייתי.
זוהר: אז ״סינמה פרדיסו״ כבר דיברנו, והכל בסדר, סרט מקסים, כל הכבוד. בוא תספר לי עליך בבקשה. איפה ה״סינמה פרדיסו״ שלך ושל אחיך ליאון?
משה: תראה, קודם כל כשהתחלנו, אנחנו ב-62׳, אני חושב שאפילו ליאון עוד לא הלך לקולנוע. ליאון תמיד היה ממציא דברים, הוא המציא מכונה, שהייתה מקרינה על הקיר את הסרטי בזוקה.
זוהר: בני כמה הייתם?
משה: אני הייתי בן 11, הוא היה גדול ממני בארבע שנים.
זוהר: אוקיי, אז הוא המציא את המכונה.
משה: ולנו בבית שקיבלנו אז שיכון, כמו ב״סלאח שבתי״, היינו במעברה, אחר כך העבירו אותנו לשיכון, אבא שלי היה קונדיטור של עוגות מרוקאיות. ובשביל לעשות אותם ולעבוד, הוא בנה צריף מאחורי הבית, שעד שעה 1-2, הוא התעסק בצריף הזה, אחר כך הוא היה מנקה וחוזר הביתה. אנחנו היינו לוקחים לו את הצריף, שמנו כיסאות והיינו מקרינים עם המכונה שליאון המציא על הקיר את הסרטי בזוקות לילדים מהשכונה שהיינו מוכרים להם כרטיס, אני יודע, באגורה-שתיים. ככה בעצם התחלנו את החלום של ״סינמה פרדיסו״. אחר כך עברנו לקולנוע גדול, ליאון התחיל ראשון, כי לאו נהיה גדול ממני.
זוהר: איזה קולנוע גדול? איזה קולנוע זה היה?
משה: בדימונה, ב-59'. וב-63' היו שתי בתי קולנוע, גיל ודימונה. ב-67' בנו את קולנוע אלעד, על שם המשחטת אלעד שהייתה מפורסמת. זה קולנוע של 1,000 מקום. זאת אומרת בדימונה הקטנה, שלושה בתי קולנוע, זה היה המון!
זוהר: למה אין היום בתי קולנוע בדימונה?
משה: קודם כל, יש סינמטק שאנחנו מסבסדים ואנחנו עוזרים להם, אבל כי אין, זה כל העולם השתנה. תשמע, היה בתי קולנוע במגדל העמק, בעכו היו שתי בתי קולנוע! בעכו! במגדל העמק! במקומות… במצפה רמון, בארן, בשדרות, בנתיבות, באופקים, בקריית גת היו שתי בתי קולנוע.
זוהר: זה מה שמחרפן אותי, למה אין יותר בתי קולנוע בפריפריה?
משה: כי הקהל היום יש לו טונות של אופציות, והוא מעדיף, אם הוא יצא, אז הוא ייסע לאשקלון שיש שם קומפלקסים, או לאשדוד שיש קומפלקסים, או לראשון, שזאת חוויה בשבילו. היום עם הכבישים, אתה עושה קריית גת, אשדוד, או ראשון, 20 דקות, 25 דקות.
זוהר: כשאתה אומר קומפלקסים, חשוב לומר למאזין, מי שבטעות פספס, הסיבה שאנחנו יכולים לומר קומפלקסים בתי קולנוע של יותר מנגיד 20 אולמות, זה על שמך, ועל שם אחיך.
משה: נכון.
זוהר: סינמה סיטי! משפחת אדרי, הם ההורים של הסינמה סיטי, ששינה את הרגלי הצפייה בקולנוע של הכל הישראלי. משה: בסוף שנות ה-90 הוא בנה בסינמה סיטי בגלילות, 30 מסכים יש היום בסינמה סיטי. אז הקהל, יש לו מבחר מטורף של סרטים. וגם החוויה שם, זה מרכז בידור, שאתה נהנה, אתה מקבל חנייה חינם, יש לך מסעדות מפוארות, יש לך בתי קפה, ואתה הולך לסוג חוויה אחרת, פעם היית בא לקולנוע בודד, יתום, עזוב, אין לך חנייה, אין כלום, היית נכנס בפואייה הגדול, פוגש אלפי אנשים, אבל אחר כך נגמר הסרט, היית יוצא דרך איזה מגדול.
זוהר: אבל איזה קסם זה! אתה לא מתגעגע להימים שלך ושל ליאון, בדימונה, בבית קולנוע אחד.
משה: נכון, אבל זאת הייתה חוויה, קודם כל, היו באים לקולנוע כמו שבאים לחתונה, בדימונה מה שעבד חזק מאוד זה סרטים הודיים וסרטי פעולה, אבל גם דרמות עבדו, כמו ״חלף עם הרוח״…
זוהר: אתה זוכר אותך, כילד בן 12, בדימונה, רואה ״חלף עם הרוח״, ״Frankly my dear, I don't give a damn״.
משה: מה זה, אתה יודע, אני הייתי מאוהב בשחקן סידני פוטיה, בסרט "לאדונים באהבה", זה אחד הסרטים הכי אהובים עליי בזמנו, על המורה עם התלמידים שלו, והוא היה שחקן ענק.
זוהר: הגבר השחור הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר.
משה: נכון, הוא היה שחקן מרשים. פגשתי אותו בקאן גם, פעם אחת, זאת אומרת, אני פגשתי, בגלל שבקאן התחלתי משנות ה-70 להיות בפסטיבלים, אז הייתי, הייתי, פגשתי את בלמונדור, פגשתי את אלנדלון, את, את, את, נו, אלוי דה פינס.
זוהר: אתה רואה את כל הסטארים האלה, אתה הולך לפסטיבל כאן, רואה את כל הסטארים האלה, ואתה לא קצת רוצה לומר להם, הייתי ילד קטן בדימונה, אתם לא יודעים מה זה דימונה, אבל אני הייתי ילד קטן בדימונה, ואני ראיתי אתכם ככה, עם עיניים של עגל.
משה: תשמע, אבל זה נכון, אבל אותו דבר, כשהלכתי בו פור להוליווד, ופגשתי את הריסון פורד, ושפילברג, ובראד פיט, אותו דבר אמרתי לעצמי, אמרתי בשטיח האדום, עברו כל הכוכבות עם השמלות, שאם היית מוכר שמלה היית קונה 4 דירות בדימונה, ואמרתי, יאללה, הנה, הגשמתי את החלום, הרי בסוף, בסופו של דבר, זה לא רק הצלחה של סרט, כשאתה מגיע למקומות האלה, הייתי כאן בשטיח האדום מספר פעמים, הייתי בברלין, הייתי בטורונטו, הייתי בוונציה, אין פסטיבל בעולם שלא הייתי.
זוהר: אדרי, קולנוע בשבילך, זה עסק, או קסם? זה אומנות, או ביזנס?
משה: לא, אני תמיד אומר לכולם, אל תעבדו עליי כי אני אומן. אני באמת, אמיתי, אני אומן. אתה יכול לשאול את כל התעשייה. יגידו לך, אדרי, הוא קודם כל אומן, אני עושה את זה מאהבה הגדולה שלי לקולנוע הישראלי, ואני בגלל זה לא הלכתי, אני יכולתי לפתוח משרדים באנגליה, בספרד, באיטליה, בגרמניה, בהוליווד, בניו יורק, לא הסכמתי אף פעם. אני הייתי אומר, אני צריך לשמור על הקולנוע הישראלי עד יום מותי.
זוהר: אני רוצה ללכת עוד פעם אחורה.
משה: ולכן הקולנוע בשבילי זה קסם!
זוהר: אני רוצה שתיקח אותי, אבל אחורה, לרגע אחד צלול שאתה זוכר שהקולנוע כילד בדימונה הטווה לך את הדרך.
משה: תראה, אני לא אומר לך ״סינמה פרדיסו״, כי ״סינמה פרדיסו״ עוד לא היה קיים. אני, תראה, היו לי חלומות, להיות מקרין לא רציתי. מהיום הראשון אמרתי, זה לא בשבילי, אתה יושב...
זוהר: אתה אמרת, זה איש השמן הזה, ב״סינמה פרדיסו״, אמרת, זה לא אני.
משה: לא, לא, לא, לא רציתי. אמרתי, אני רוצה לעשות פרוגרמציה. פרוגרמציה שאני אסביר לשומעים, למאזינים, שזה בעצם להחליט איזה סרטים יגיעו לדימונה. זה רציתי כי אני באמת, היה לי חוש עד היום.
יש לי חוש למספרים. הייתי רואה בקרוב של סרט או פוסטר, פוסטר זה הפלקט, והייתי אומר לך, הסרט הזה יעבוד או לא יעבוד. אמיתי עד היום יש לי את זה.
זוהר: מה הפוסטר הראשון שראית, שגרם לך לומר, בוא׳נה, זה סרט!?
משה: [צוחק] ״דוקטור נו״.
זוהר: ״דוקטור נו״ של שון קונרי? ג'יימס בונד?!
משה: אני מת עליו בדרך כלל.
זוהר: איך הגיבו לג'יימס בונד בדימונה?
משה: אז אמרתי לך, בדימונה עבדו סרטים הודיים, וסרטי פעולה. כל סרטי הפעולה עבדו חזק מאוד בעיירות פיתוח. וסרטים הודיים. היו מלא הודים בדימונה. תשמע, בדימונה, לא היינו מתערבים אם האולם יהיה מלא. היינו מתערבים, אני בתור ילד, 13, 14, הייתי מתערב עם החבר'ה שלי באיזה שעה סוגרים קופה. ועכשיו, אולמות של 700 מקום, 800, קולנוע אילת היה 1,100 מקום. נגיד היינו מציגים בימי שישי בצהריים מערבונים, ״בעבור חופן דולרים״, ״הצלפים״ של של ג'וליאוני, ואני הייתי מתערב איתם שהקופה תהיה פתוחה לא יותר מרבע שעה. או 10 דקות, או 20 דקות. היינו מתערבים על כסף. ותמיד, 95% אני הייתי מרוויח. היה לי חוש מסחרי לקהל של הדברים האלה. ובדימונה היה קהל מצוין, לפני הטלוויזיה מכרו במדינת ישראל 70 מיליון כרטיסים! אתה מדמיין לך מה...
זוהר: אתה לא מתגעגע לימים האלה?
משה: תשמע, כל תקופה ותקופתה. אני אגיד לך שלא עבדנו קשה? עבדנו. עבדנו 25 שעות ביממה, קמנו שעה קודם. עבדנו קשה, היינו צריכים לנסוע לתל אביב באוטובוסים, לא היה לנו מכוניות.
זוהר: מה עשיתם בתל אביב? לוקחים את הסלילי פילם על הגב?
משה: על הגב! כן! וזה סרט הודי, הכי קצר היה 4 שעות. אתה יודע איזה כובד? היית צריך להביא מנוף!
זוהר: איך זה לסחוב? מה הסרט שאתה הכי היית גאה לסחוב על הגב?
משה: ״סנגם״, ״סנגם״. היה סרט פצצה, זה עבד בכל הארץ, בכל המקומות הארץ. בקולנוע עדן בתל אביב הסרט הזה הוצג 64 שבועות.
זוהר: אתה יודע, כשאנחנו עומדים, יש לנו עוד ממש קצת זמן לסרט הזה, ספציפית ל״פרדיסו״, ובגלל זה אני רוצה לדבר איתך על הסצנה האחת הזאת שכולם זוכרים. אתה יודע על איזה סצנה אני מדבר, נכון?
משה: שהוא מגיע?
זוהר: שהוא מקבל את הפילם כשהוא מקבל את המתנה מהמקרין.
משה: את הקטעים שהוא חתך, נו, הייתי אלוף!
זוהר: אתה יושב ואתה בוכה, נכון?
משה: זה לא כי זה...
זוהר: אני רוצה שתגיד לי, אני רוצה שתגיד לי, האם יש סרט אחד שאתה יכול משהו אחד שיכול לגרום לך לשבת באולם קולנוע לבד ולבכות כמו קורא של ״סינמה פרדיסו״ בסוף?
משה: תשמע אני אגיד לך, יש קטעים נגיד באבי נשר, ב״סוף העולם שמאלה״, אז יש קטעים שם שהזכירו לי את הוריי, כשהם הגיעו לעיירת פיתוח. זהו קטעים שאתה יודע, אתה בא ופתאום משחזר את התקופות שהגעת, בוא נגיד, חסר כל ובנית את עצמך אחרי תקופה מסוימת בעבודה קשה וזה ופתאום אתה רואה את האמא ואתה רואה את האבא ואתה רואה את האחים, את ה… זה, אתה יודע, זה דמעות גם… בלי שאתה רוצה.
זוהר: אם ״סינמה פרדיסו״ היה הילדות שלך ושל אחיך, הסרט הבא הוא, תקן אותי אם אני טועה, הרגע שבו הפכתם למי שאתם - ההימור הגדול שהשתלם בענק.
משה: ״סופרמן״, ״סופרמן״.
זוהר: אין מתאים יותר ממנו, ״סופרמן״ הראשון של הבמאי ריצ'רד דונר ב-1978.
משה: אתה יודע שמי שכתב את ״סופרמן״ זה מריו פוזו, זה שכתב את ״הסנדק״.
זוהר: אתה רואה את הקרדיטים של ״סופרמן״, זו תקופה שבה גם סרט גיבורי על הביאו את כל התותחים הכי גדולים של הוליווד.
משה: זה היה, זה היה, תשמע, זה היה עם כוכבים של פעם גלן פורד, מרלון ברנדו…
זוהר: מרלון ברנדו, ג'ין הקמן.
משה: הכול, תשמע, אנחנו קנינו את זה על הנייר, לא ידענו שזה יהיה להיט כזה. אתה יודע מה, הכל, העתיד שלנו היה על הסרט הזה.
זוהר: בוא נדבר על הסרט הזה, מה זה הסיפור שלך ושל ״סופרמן״?
משה: קודם כל היו לנו תקוות גדולות, ומה שהכי עצוב היה שכל התעשייה חשבו שזה יהיה כישלון כי עם זה, אנחנו פעמיים אמרו שאנחנו נחזור לדימונה בטרמפים, זה היה ב״סופרמן״ ב-78׳ קנינו את הסרט ב-76׳ דרך אגב וב-2001 שנודע בתעשייה שאנחנו בנינו בגלילות 30 מסכים, אמרו, זה הסוף שלהם, זו הייתה השקעה מטורפת של עשרות מיליונים ואמרו זהו, זה הסוף שלהם. ו״סופרמן״ אמרו שהסרט לא יעבוד ולא מעט מפיצים פשטו את הרגל בתקופה ההיא, ואמרו זה הסוף שלהם. ואחרי שראינו את הסרט, שנתיים קיבינימט, עד שהגיע הסרט דרך אגב פגשתי את כריסטופר ריב בקאן, לפני שהסרט יצא.
זוהר: כלומר, כשהוא עוד היה על שתי רגליים.
משה: כן, כן, כן, אני פגשתי אותו בבר של אוטן מרטינס.
זוהר: איפה זה היה? בריביירה הצרפתית?
משה: בריביירה הצרפתית ושאלתי אותו, נו מה אתה אומר על ״סופרמן״ הוא אמר, אני אגיד לך את האמת, אני עוד לא ראיתי כלום, ואני חושב שזה יהיה מסחרי. עכשיו, אל תשכח שבארץ, הקומיקס בזמנו, בתקופה ההיא, לא עבד מי יודע מה לא עבד, לא כמו היום.
זוהר: נהיינו חננות רק כמה שנים אחרי.
משה: בדיוק, וזה היה פחד אלוהים פעם ראשונה אמרנו, יאללה מה זה שעתיים ומשהו, מי… עד שנהיה ״סופרמן״ אתה יודע עולה למעלה,
זוהר: עוברת שעה.
משה: וכולם אמרו, אה בארץ לא אוהבים שעפים באוויר יורדים למטה, עולים, זה… הייתה אווירה, ואז אמרנו בואו נחתוך מהסרט וחתכנו לא מעט.
זוהר: תשמע הסיפור הזה תכף חוגג חמישים, אני שמעתי אותו פעם ראשונה, חשבתי שזה פשע שלא יתואר!
משה: לא, לא, זה אמיתי. [צוחקים]
זוהר: זה חטא.
משה: תשמע לא הייתה ברירה, היה לנו אופציה, ככה, או לחזור לדימונה בטרמפים או לעשות אותו סרט מסחרי יותר.
אני לא מבין, מה, ״חלף עם הרוח״ זה לא סרט של ארבע שעות?
זוהר: זה נכון אבל אל תשכח ״חלף עם הרוח״ זה למבוגרים ופה זה לילדים קטנים שרוצים לראות את ״סופרמן״ ועד שהוא הוציא ״סופרמן״ הוציאו לנו את הנשמה, חמישים דקות, אמרנו יאללה חצי תורידו. ומיד, אתה יודע כשאתה ילד נכנס יושב עם ההורים איפה ״סופרמן״, אבא, אבא כמה זמן… מה, מסכן הילד, שעה! אז אמרנו יאללה נחתוך לו בחצי וזה מה שעשינו, הורדנו את זה, זה היה צעד הכי חכם שעשינו בתקופה ההיא, והאמת שפחדנו כי אמרנו… היום לא יכולנו לעשות דבר כזה. בשום פנים ואופן.
זוהר: מה פתאום, היום המפיצים של דיסני היו באים אליך עם השוט, וורנר ברדרס והיו עושים לך ככה.
משה: הלכנו לאולפני זינקו, הבחור נמצא עד היום, יענקל׳ה, ואמרנו יענקל׳ה, תשמע, אנחנו נביא לך עותק 35 מ"מ, זה לא היה דיגיטל אז, אמרנו אנחנו חייבים להוריד, לצמצם, שיהיה מהר ״סופרמן״ והוא לא כל כך התלהב, הוא אומר, לא, זה לא רעיון טוב וזה, אמרנו אין ברירה, או טרמפים או זה, תחליט. ואז הוא ישב על העתק, אחר כך קלקלנו עותק אחד מרוב שחתכנו, הבאנו לו עוד אחד, ובשלישי עשינו עותק יוצא מן הכלל.
זוהר: שעתיים 00?
משה: לא, פחות, היה שעה שמונה עשרה, כי רצינו לעשות ארבעה הצגות ביום. והרצנו את זה בקולנוע תל אביב, 2008 מקומות, 2008 מקומות! בקולנוע תל אביב בפינסקר.
זוהר: full house?
משה: ארבע הצגות, חודש ימים אין להשיג כרטיס.
זוהר: אתה פעם אמרת שכשאתה רואה סרט אתה לפעמים לא מסתכל על הסרט, אלא על מי אתה מסתכל?
משה: על הקהל.
זוהר: איך הקהל הגיב פעם ראשונה ש״סופרמן״ עף?
משה: היו בקומה. אני לא צוחק, הקהל היה בהלם, במיוחד הילדים מחיאות כפיים. איפה אתה מתלהב מהסרט? גם היום, אני רואה סרט עם קהל, אני יודע את גורלו. כשראיתי את הקהל ואת הילדים, איזה מחיאות כפיים כשעולה למעלה לעצור את ההליקופטר ולעצור את ההוא, ולרדוף אחרי הטיל, ולעשות… הבנתי שזה להיט גדול. ואתה רואה, אין, בסוף מי שקובע זה הקהל, עזוב אותך פרסום, שיווק, הכל טוב, אבל אם הקהל יוצא החוצה ולא ממליץ? יתגדל ויתקדש, שמיה רבא.
זוהר: אבל אתה אי פעם ישבת ואמר אותה וואלה הפעם הקהל טועה? אתה פעם חשבת שהקהל טועה?
משה: יש סרטים… מה זה קהל טועה? היה לי סרט ״מטאליק בלוז״ סרט ישראלי, שאני מאוד אהבתי והקהל לא כל כך אהב, והוא לא עבד. לא עזר, הקהל לא אהב, לא התחבר לסרט, אני לא יודע אם אתה זוכר.
זוהר: זה היה קושניר ואיבגי והכל בסדר, הולכים לגרמניה לקנות אוטו, שיהיה להם בהצלחה.
משה: חבל על הזמן, אני אהבתי את הסרט מאוד והייתי בטוח שיעבוד ופתאום הסרט נכשל. בסוף מי שקובע זה הקהל. אם הקהל אוהב את הסרט, אין לך מה לדאוג.
זוהר: מצד שני, יש מקרים שוואלה הקהל לא בא, ורק אחרי כמה שנים הוא נזכר שבעצם זה היה סרט נהדר!
משה אתה יודע, זאת המדינה היחידה, ואני אראה לך עכשיו התכתבויות שלי לסרט נגיד ״לרוץ על החול״ המדינה היחידה בעולם שסרט אם הוא טוב, שבוע שני עובד יותר טוב מהראשון ב100%, אין דבר כזה בעולם, אני מכיר את מספרים בכל העולם.
זוהר: בהוליווד זה באמת נהוג שהסרט יפתח בגדול ואז יפול בכמה עשרות אחוזים.
משה: אין, צרפת, איטליה, גרמניה, פורטוגל, ספרד אין מקום בעולם, סרט פותח, שבוע שני 10% ירידה, 20% רק במדינה הזאת, אם הסרט הוא טוב… אני אגיד לך מה הייתה הבעיה, הקולנוע הישראלי, אחרי מנחם גולן משנות ה-80, עם כל הצער והכאב היה כישלון מוחץ.
זוהר: למה הקולנוע הישראלי היה כישלון בשנות ה-80?
משה: אחרי שנות ה-80, אחרי כל הלהיטים שנעשו בזמנו, אם זה ״קוני למל״ אם זה ״גבעת חלפון״…
זוהר: שנות ה-70 היה תור הזהב.
משה: ואם זה ״אסקימו לימון״ ואם זה ״צ'ארלי וחצי״ ואם זה ״חגיגה בסנוקר״… שנות ה-80, מהאמצע, כל סרט היה פלופ.
זוהר: עד שאתה ואחיך התחלתם להפיק.
משה: אנחנו, כשפתחנו את הסינמה סיטי 30 מסכים, לא היה סרט ישראלי, שבוע שני, שלישי, היה סרט אחד שמכר חמישה כרטיסים, לא היה, כי היה הקרן לסרטי איכות, והסרטים, סינמטק תל אביב, שהיו נכנסים 40 ויוצאים 80 באמצע, כלום, סרטים האלה לא עשו גרוש. ואז באנו עם המהפך של ״סוף העולם שמאלה״ באותה שנה ״ללכת על המים״ ו״אהבה קולומביאנית״, 3 הסרטים האלה מכרו מיליון כרטיסים! היה מטורף כל התעשייה לא הפסיקה לדבר, ואז בעצם המשכנו את הגלגל, נשארנו בגלגל.
זוהר: אבל מה השתנה עם ״סוף העולם שמאלה״ ו״אהבה קולומביאנית״ ו״ללכת על המים״? מה היה השיפט? בזכות מה זה היה? בזכות מה זה קרה?
משה: אנחנו הזרמנו כסף. לא היה כסף בתעשייה. תשמע, זו תעשייה קשה שאם לא תביא כסף אמיתי, לא סיפור פוגי, אתה חייב להביא כסף אמיתי מהבנק או מהבית.
זוהר: משה, אני רוצה לחזור לאיש עם הגלימה. דרך אגב, באופן כללי, כל הסיפור הזה של ״סופרמן״ זה בעצם מיתוס די תנ"כי וגם כתבו אותו שני יהודים, כן? אני רוצה לשאול אותך על גיבורים, אנחנו אחרי חודשיים בלתי נסבלים אני רוצה לשאול אותך, מי ה״סופרמן״ שלך?
משה: היום?
זוהר: היום, עכשיו אחרי החודשיים האלה.
משה: תשמע, כל הגיבורים שעשו את מה שעשו בעוטף.
זוהר: יש אחת במקרה שחולקת איתך שם משפחה, שהיא לא היית צריכה גלימה היא הייתה צריכה עוגיות.
משה: מאופקים, היה לי קולנוע באופקים.
זוהר: אז רגע, מי הגיבור שלך?
משה: אז יש, לא, יש כמה, אני לא רוצה יש כמה, ואני בטוח שתוך חצי שנה, לא רוצה עכשיו עוד, אני אעשה כמה סרטים על הגיבורים האלה. גיבורות וגיבורים. כולל אדרי, מאופקים, שהסיפור שלה הוא מדהים! אני צריך כותבים טובים, אני מבטיח לך, אני אפתיע אותך בגדול עם כמה דברים טובים, אבל הגיבורים שלי זה הם…
זוהר: זה פרס אופיר השני של תיקי דיין.
משה: זה חד משמעית.
זוהר: זה תיקי דיין לוקחת את זה, אופיר שני.
משה: כי הם עשו, באמת, היו שם מעשים מדהימים. תשמע, מה שנעשה בעוטף ובשדרות, המעשי גבורה שהיו בשדרות ובאופקים ובמקומות אחרים בסביבה, אין אי אפשר, אני חושב שבסרטים לא יהיה קל לעשות את זה, אבל נעשה את הכי טוב שיש כי מגיע להם את הכבוד הזה.
זוהר: אתה יודע, זאת פעם ראשונה אי פעם שבא אלינו מישהו שהתפקיד שלו זה להיות מפיק, אתה רוצה להסביר לקהל שלנו מה בדיוק עושה מפיק?
משה: [צוחק] מפיק? הוא האבא של הסרט! הוא הכול, הוא מביא את הכסף, הוא דואג לשחקנים, הוא דואג לצוות, הוא דואג שהחבילה הזאת תתחבר ויצלמו ב-30-40 יום ובסוף הוא יביא את הסרט למסך. זה המפיק. אז הוא, או שבעצמו הוא יכול להיות גם מפיץ כמוני, אני עושה גם את זה וגם את זה, אבל המפיץ הוא האבא של הסרט, הוא בעצם דואג לכסף של הסרט, זה הכי חשוב.
זוהר: אתה אמרת פעם שכדי להחליט שאתה מפיק סרט, אתה צריך לשמוע את הבמאי או את התסריטאי מסביר לך את האירוע ב-5 דקות, ואם זה מזיז לך את הבטן אתה הולך על זה.
משה: אני, 5 דקות צריך. בא אליי שלום אסייג, אומר לי, הסיפור של ״ההילולה״ רוצים ללכת לקברי צדיקים להשתטח, להודות על 91׳ שלא נפל עלינו גז וטילים, במקום להיכנס לנתיבות, פנו ימין ונכנסו לעזה, זה הסיפור, אמרתי לו, יש סרט. אותו דבר שולי, באו השלושה האלה, אמרו לי, תשמע, הסיפור פשוט, תימני, הילד הולך לקולומביה, מספר שאבא עשיר חוטפים אותו, מבקשים כופר מתימני 50 אלף דולר, זה כמו חמישה מיליארד. מה?! נוסעים לשחרר. וכן, בסוף צריך סיפורים קלים, אבל אני לא אומר לך שאני לא הולך על מסובכים, כי יש לי צוות שאומר לי, תשמע אי אפשר לעשות רק את זה ואת זה, צריך לעשות קצת מזה וקצת מזה, וזה מה שאני עושה.
זוהר: כי אתה נשמע כאילו אתה רוצה רק את המסחרי, כשתכלס, סליחה, אתה, עוד יושב מולי איש שהפיק לעמוס גיתאי, במאי שבאמת, אני עם תואר בקולנוע בהצטיינות יתרה, לא יכול לסיים סרט שלו.
משה: את כל הסרטים שלו אני הפקתי, אבל, אבל, אבל, אני חייב גם מסחרי, אני מסכים איתך במאה אחוז.
זוהר: אבל למה שתפיק את גיתאי אם אתה יודע שזה לא ״סנגם״, גם אתה יודע שזה לא ״…שולי״.
משה: נכון, אני גם עשיתי עם שירה גפן סרט.
זוהר: ״בורג״
משה: שאמרו לי כולם, אל תעשה אדרי! אימו עליי…
זוהר: אתה רואה את הטריילר של הסרט הנפלא הזה, ״בורג״, ואתה אומר, אבל אני לא מבין מה אמור לקרות בסרט.
משה: אבל אני, אני כשבאתי לעשות ״עץ לימון״ אמרו לי אל תעשה איזה סרט פוליטי זה, אמרתי, גם צריכים לתת כבוד לערן. אני יכול לתת לך רשימה של עשרות סרטים שנכנסתי בגלל שאני צריך לפרגן לכולם, ולכן אני, אני אגיד לך, אני מראש יודע דרך אגב, אין לי ציפיות להרוויח כסף מהסרטים האלה, בכלל, אני אומר אם אני מחזיר חצי, אני מניח באותו בוקר תפילין ומודה לבורא עולם, אין. אבל אם אתה עושה את ״שולי״, ואם אתה עושה את ״ההילולה״ ואם אתה עושה אפילו סרט שאף אחד לא דמיין שיעבוד, כמו ״הערת שוליים״ שאמרו לי כולם, זה לא יעבוד…
זוהר: חוץ מאחד, חוץ מאחד. היה אחד שדווקא אמר לך שזה יעבוד, אתה זוכר על מי אני מדבר?
משה: אל תגיד לי. סידר.
זוהר: לא, מישהו אחר, הרבה יותר בכיר מסידר.
משה: ״הערת שוליים״?
זוהר: ״הערת שוליים״ היה אחד שהבטיח לך שזה יהיה שלאגר. אתה סיפרת לקולגה שלי, רוני קובן,
משה: כן…
זוהר: שאתה ישבת עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמר לך זה הולך להיות פצצה.
משה: אההה נכון, נכון! הוא באמת, זה אחד דרך אגב, הסרט הכי אהוב עליו, הם אמרו לי, אדרי, זה הסרט הכי טוב שהפקת מאז ומעולם.
זוהר: כי הסרט הזה מתרחש ברחובות שהם גדלו בהם, על מה אתה מדבר? זה כמו שאתה רואה את ״סוף העולם שמאלה״, הם רואים את ״הערת שוליים״.
משה: אתה צודק, זה, אבא, נו, האבא של ביבי היה פרופסור. לא, באמת צוות מיוחד. עכשיו, האמת, כשבראבא הציעו לו את התפקיד, בראבא הוא חבר טוב שלי, והוא לא כל כך התלהב, הוא אומר, אני קומיקאי, מה הוא הביא לי את הזה, אני צריך להיות רציני, אני בקושי זה, זה, זה, אמרתי לו, בראבא אתה תלך למקומות שלא היית אף פעם. והוא לא ידע על מה אני מדבר איתו, אני ידעתי, כי אני הייתי בקאן והייתי בברלין והייתי בונציה, הוא לא היה, הוא הלך למקומות שהוא אמר לי, אדרי, זאת המתנה הכי טובה שבורא עולם נתן לי, והוא אמר את זה גם לסידר.
זוהר: אתה יודע, השחקנית ריטה שוקרון בחרה ב״הערת שוליים״ זה אחד מחמשת הסרטים האהובים עליה אתה רוצה לנחש מה הסרט השני שהפקת, שהופיע אצלנו פה בפודקאסט? אתה לא תנחש בחיים.
משה: אביבה אהובתי?
זוהר: לא, הלוואי.
משה: אבל הוא הצליח?
זוהר: אני משוכנע שלא.
משה: לא הצליח?
זוהר: לא הצליח.
משה: יא אלוהים.
זוהר: לא כמו שהיה יכול להצליח.
משה: כן?
זוהר: לא, לא. אני אגיד לך עוד רמז אחד אחרון ובאמת, אני אומר את זה באהבה והערכה גדולה מאוד, משה זה ככל הנראה הסרט הכי גרוע שהפקת.
משה: אוי ואבוי לי! יא יאללה, הכי גרוע שהפקתי?
זוהר: ״ימים של אהבה״.
משה: אני לא מאמין!
זוהר: אהרון גבע החליט לעשות לנו קטע וללכת על ״ימים של אהבה״. זאת הייתה אחת הצפיות הכי כיפיות שהיו לי בפודקאסט עד עכשיו.
משה: מה זה? זה, זה של מנחם!
זוהר: זה של מנחם, כן.
משה: זה עם, נו, איך קוראים לה? הזמרת.
זוהר: עם מאיה בוסקילה ונירו לוי.
משה: אני לא מאמין!
זוהר: מה אתה לוקח, יצירת מופת או שלאגר?
משה: אה… שלאגר. [צוחק]
[מנגינה]
זוהר: רשות הדיבור כולה שלך, משה, מה זה ״השוטר אזולאי״ עברוך?
משה: תשמע, קישון ידע, גם אמרתי לו, בגלל זה הוא גם אכל לי את הסרטים, כי באמת הסרט הזה היה ענק, ענק. וזה סרט שאתה יודע, בכל שפה אתה יכול לעשות אותו והוא יהיה להיט. אבל שייקה אופיר אני מאוד אהבתי אותו, והייתי ביחסים מצוינים איתו. וזה תפקיד חייו אני חושב. הוא היה שם… אין, זה סרט… אתה רואה אותו היום, אתה יודע, אני, כשבאולפן אצלי, יש לי אולפנים, אצלי אני רואה ועושים משהו, מחווה לקישון ורואים קטעים, יש לי דמעות.
זוהר: הרצל אמר שלא תהיה פה מדינה עד שלא יהיה פה שוטר, גנב וזונה, ושלושתם בסרט הזה ביג טיים! מי שלא היה על זה יותר מדי, אנחנו ביפו עם הרב שוטר אברהם אזולאי. הוא השוטר הכי מתוק והכי גרוע ביפו.
משה: אני חושב שזה הסרט הפקה הכי טובה של אפרים. הבימוי. תשמע אל תשכח, אפרים לא למד בימוי. זה משהו מטורף. אתה רואה כזה...
זוהר: ״סלאח שבתי״ רואים שהוא לא יודע לביים, הביאו לו איזה צלם זוכה אוסקר.
משה: כן, ״בצהרי היום״.
זוהר: יצא דווקא בסדר גמור, סלאח שבתי.
משה: כן, מדהים!
זוהר: עד שהוא עשה את השוטר אזולאי, כבר הוא נהיה במאי במאי, עם עמוד שדרה של במאי, אתה רואה איך הוא מתפתח כקולנוען, כבר בשוטר הראשון של השוטר.
משה: מדהים, אפרים היה… אפרים מאוד אהב את חיים טופול, קרא לו חייקה ואת שייקה. מאוד מאוד, שייקה אופיר, הוא באמת, הוא גם אהב אותם וגם העריך אותם.
זוהר: עקרונית הוא הגאון הראשון של הקולנוע הישראלי.
משה: חד משמעית, אני אומר לך, הוא אמר לי, "אדרילה, אם אתה לא תעשה עוד דברים, אתה פושט רגל". הוא פחד עליי, כי הייתי אומר לו, "אפרים, אני עושה את זה וזה… הבאתי אותו ל״סוף עולם שמאלה", היו לו דמעות.
זוהר: אבל מה עושה לך את זה ב״השוטר אזולאי״ ספציפית? למה השוטר ולא ״בלאומיל״ או ״סלאח שבתי״?
משה: כי, לא יודע, כי התפקיד של שייקה, ושייקה, לא יודע, זה הכול ביחד. זה עם הדתיים עשה לי, פתאום אתה רואה שאפשר לפתור את הכול בגובה עיניים.
זוהר: תשמע, זה תפקיד וירטואוזי של שחקן ברגע השיא בקריירה שלו, שמדבר כאן חמש שפות, אבל בעצם עושה הכי טוב כשהוא אילם.
משה: אבל זה נכון, אבל כשהוא בא הצרפתי עם המשלחת, אני קצת מדבר צרפתית, אומרים, "מה, ווילטורנט, בולטון, שוטר". יש שם קטעים שאתה לא יכול לראות בסרטים אחרים.
זוהר: איך המבטא המרוקאי של שייקה? אתה קונה את המבטא המרוקאי?
משה: תשמע, אני הייתי מדבר איתו בצרפתית, אני אמר לך, הבן אדם ידע, כי הוא למד בצרפת. תשמע, הבן אדם היה לו, הוא היה איש מקסים, והיה שחקן אחד הטובים.
זוהר: אתה רואה את הסרט הזה, ואתה רואה איזה תפקיד וירטואוזי הוא עושה כאן.
משה: כי הוא שחקן גדול.
זוהר: איזה שחקן הוא, ואיזה לב הוא נותן לסרט הזה. זה סרט שבעצם מספר על כמה זה קשה להיות אדם טוב. על כמה קשה זה להיות אדם טוב, וכמה העולם עומד להתעמר בך אם אתה תתעקש להיות אדם טוב. ובסוף הסרט, אנחנו מקבלים את הסצנה האחת הזאת.
משה: שמה, שמה היו לי דמעות, האמת, לא פעם אחת, כי אתה רואה פתאום, הוא רצה להישאר במשטרה, ושם החליטו לתת לו את מה שנתנו לו, ואת המסדר הכי מרגש שהיה, ואתה ראית את הדמעות שלו, וזה היה אמיתי, דרך אגב.
הוא כל כך לקח את הסרט לעצמו, שייקה היה שחקן.
זוהר: למה הרגע הזה של ההצדעה? שבו השוטר הזה אולי יוצא אחרי שהוא מצד אחד מקודם בדרגה, אבל מצד שני מפוטר. לצידו אשתו החולונית ושני חברים בטלנים, ורואה את המסדר מצדיע לו, והוא מצדיע להם בחזרה. איפה זה פוגש אותך, אדרי?
משה: שמע, כי קודם כל, הבן אדם הוא אנושי, וכשבן אדם מקבל את הכבוד שהוא קיבל, אני זוכר את זה, כשהקרנו את הסרט, הייתי בבתי קולנוע.
זוהר: איפה?
משה: היה לי אז בתי קולנוע באופקים, בדימונה, בקריית גת, בקריית מלאכי, והייתי בהקרנות של הסרט הזה, וראיתי את הדמעות של הקהל. הקהל התחבר לסרט.
זוהר: אתה יודע, כשיצאתי לדרך עם הפודקאסט הזה, לא חשבתי שיבואו לכם כל כך הרבה אנשים שהולכים על קולנוע ישראלי. באמת חשבתי שאחת ל… אנחנו נגיד, אוי, בשעה טובה, מישהו בא ישראלי. אבל אני רואה שאחת לפרק בעצם מישהו בא עם נציגות מקומית. אני רוצה שאתה תגיד לי, כמי שמצד אחד ראה סרטים ומכר סרטים מכל קצוות תבל, ומצד שני הוא הקדוש המגן של קולנוע ישראלי, מה מיוחד בקולנוע המקומי? מה לנו יש להציע שלצרפת ולאוסטריה ולהוליווד אין?
משה: זה נכון. קודם כל, אני גם מפיץ סרטים זרים, באמת. אבל בסוף, קולנוע ישראלי, אתה רואה את עצמך על המסך, ואתה רואה את עם ישראל, ואתה מתחבר לזה. אין, לא יעזור. הקהל אוהב לצחוק על עצמו. וכשאתה רואה את ״שולי״, והקהל היה על הרצפה, או אתה רואה את ״מכתוב״, או אתה רואה את ״מחילה״, או אתה רואה את ״ההילולה״, הוא רואה את עצמו. בסוף אתה רואה את ״גבעת חלפון״, את ״צ׳ארלי וחצי״, אתה יודע, הסרטים האלה, אתה רואה את הנוסטלגיה, הכי מצחיקה היא תמיד מקום ראשון.
[מנגינה]
זוהר: ״גבעת חלפון אינה עונה״, של אסי דיין, משנת 1976. מה עושה לך את זה בגבעת חלפון? זה הגשש או אסי?
משה: לא, לא, לא, לא. קודם כל, הגשש, יש להם מקום מכובד אצלי, אני גדלתי עליהם, אני הייתי חבר טוב של פאשנל עד יום מותו. אני חושב שהגשש זה… זה… אין, זה עם ישראל. הגשש, עד היום, אני רואה מערכונים, אני לא מדבר איתך על הסרט, אני נשכב על הרצפה, כי זו השפה שגדלנו עליה. אני לא יודע אם הדור הצעיר היום יתחבר למערכונים, לסרט הוא מתחבר. ״לא יכלו לשים שלט ים״, לא, יש דברים, ״תביאי לי את החליפה של האיומים״, ״טלפון אחד למוטה, כל צה"ל פה״. יש שם משפטי מחץ. עזוב, אני… אני… שייקה, עד היום, הוא חבר טוב שלי, וגברי, ואהבתי מאוד את פולי, היינו ביחסים מצוינים. תשמע, הגשש זה… הם היו כוכבים, כוכבים ועד היום. אבל בסופו של דבר, זה דור אחר שנשאר, ואני אומר את זה לכולם, ״גבעת חלפון״. גבעת חלפון, אתה יכול ליפול על הרצפה, אם תראה אותו מאה פעם, וזו שפה שגם היום הצעירים יודעים לדבר אותה!
זוהר: אז אני רוצה לספר לך משהו על גבעת חלפון היום. אני, כשהגעתי הביתה להורים בסוף השבוע, אני אמרתי לאבא שלי, טוב, אני לקראת הפודקאסט השבוע, צריך לראות שני סרטים, בוא נחליט על אחד שנראה יחד, אני לא רוצה לקחת לך יותר מדי מהסוף השבוע, אתה צריך להחליט, ״השוטר אזולאי״ או ״גבעת חלפון״.
משה: גבעת חלפון.
זוהר: אני הולך על שניהם. ושעה וחצי רצוף, הוא צוחק. האיש ממרר בבכי מרוב צחוק. ורק בגלל שהסרט הזה גרם בתקופה הזאת לאבא שלי לצחוק, צחוק מתגלגל, זה אחד הסרטים הכי טובים אי פעם גם בעיניי.
משה: אני אומר לך, זה הסרט הכי נצפה, אין, הכי נצפה, וכל משפט של אסי, כל משפט, זה משפט מחץ. כל משפט שהיה לו, זה פשוט מדהים!
זוהר: כמה פעמים אתה חושב שראית אותו?
משה: אני לא חושב, אולי מאה פעם.
[סאונד מתוך הסרט]: מה אתה עושה, אם המצרים מתקדמים אל עבר המוצר?
מה שעשינו ב-56׳.
מה עשיתם ב-56׳?
מה שעשינו ב-48׳. אין יותר טוב מזה, בטח.
ומה עשיתם ב-48׳?
30 שנה, לך תזכור, אני יודע.
משה: 30 שנה, לך תזכור. דברים שם מטורפים, אין דברים כאלה.
זוהר: אבל אתה יודע, אוהבים לומר, כן, זה סרט של הגשש, זה סרט של הגשש, בגלל שאני אוהב להציק, אני אוהב להציק, מבחינתי, זה הסרט של חנה לסלאו, ניצה שאול, ומיקי קם. ניצה כאן קיבלה תפקיד, שהיא הייתה יכולה להיות יפה ולשתוק, אבל גם נתנו לה שתי סצנות, שבהן היא שוברת אותי. קודם זה הנמבר המוזיקלי.
[נשמע סאונד מהסרט]: ״את האמה כבר גמרתי, הסבון גם כאן נגמר, והכתם שבלב לי לא נגמר, לי לא נגמר…״
זוהר: והשני, כשהיא תופסת את טוביה צפיר, ואומרת לו, ״בולה בולה, איפה את?״
[נשמע סאונד מהסרט]: ״בולה בולה! איפה את? בולה? איפה את?״
זוהר: אתה אומר, איזו אישה יפה, ומי נתן לה את הקרדיט שהיא תהיה גם כל כך מצחיקה? בחורה בת 28, עומדת מול טוביה צפיר, וגונבת לו את ההצגה!
משה: נכון.
זוהר: מי ישמע הדבר הזה? חנה לסלאו.
משה: אה, מדהימה.
זוהר: סקסית שאין לתאר,
משה: עם הרגליים, עם הרגליים.
זוהר: עם הרגליים שלא נגמרות, שוברת מצחוק. יש לה את הסצנה הכי טובה בסרט.
משה: היו משפטי מחץ בסרט הזה.
זוהר: אבל מי מנצחת את שלושתן? מיקי קם. עם משהו כמו חמש שורות כל הסרט,
[סאונד מתוך הסרט]: ״דווקא כל כך רציתי חייל״
״אל תבכי, אל תבכי, יש הרבה חיילים. נשיג לך חייל״
זוהר: ברגע הראשון שהיא מגיעה ורואים את המסכת פנים שלה, משה, אני אוהב את האישה הזאת, ובסרט הזה אני אוהב אותה הכי בעולם.
משה: היא כוכבת.
זוהר: היא כוכבת, בכלל זה רצף של איי-ליסטים שלא רואים יותר בפולקלור הישראלי.
משה: חבל על הזמן. אבל אסי כתב להם את המילים - ״לסרג'יו פנית, לא טעית״, כל המשפטי מחץ האלה.
זוהר: ״סרג'יו פנית לא טעית״, אדוני, זאת שורה דבילית נורא שעובדת בזכות דבר אחד בלבד, וזה לא אסי. ״סרג'יו פנית, לא טעית״ זה בגלל פולי.
משה: פולי, נכון, הוא היה ענק.
זוהר: הוא המצטיין של הסרט.
משה: פולי היה כוכב, אמת, אמיתי גם, הוא היה שחקן טוב, פולי.
זוהר: שייקה לוי, גברי בנאי וישראל פוליאקוב, הייתה תקופה, תקן אותי אם אני טועה, שאתה נורא רצית לעשות ״גבעת חלפון אינה עונה״ 2.
משה: מה זה, אנחנו כתבנו את הסרטים, השקענו שם מאות אלפי שקלים ואסי סידר אותנו, עד שהוא גמר, בסוף פולי חלה, ולא רצו. היה לנו טוב, כבר, תסריטים היו.
זוהר: וזה היה התסריט טוב?
אני חושב שכן.
זוהר: אתה חושב שכן או שאתה אומר לי כן?
משה: לא, אני חושב שיכל להיות יותר טוב, אבל אסי אמר, עזוב, כמו ש״גבעת חלפון״ נתקן אחרי זה, בוא נחליט על תאריך צילום. וברגע שהתחלנו להתעסק עם פולי, גברי ובזה, ופולי אמר לנו שהוא לא יכול כי הוא חלה, נפל הכל והלך הכסף, ו… זהו, נשארנו עם ״גבעת חלפון״.
זוהר: אתה יודע מה אני לא יכול, שלא לחשוב כשאני רואה את ״גבעת חלפון״, כשאני יודע שזה סרט של 1976? מה קרה שלוש שנים לפני? אז אתה אומר לעצמך, שלוש שנים לפני, עד אז,
מלחמת יום כיפור.
זוהר: בדיוק. אבל עד יום כיפור, כל עם ישראל חשב שפשוט יש לו צבא מאוד חזק, סה-טו. ואז מגיע אסי, יחד עם שייקה, פולי וגברי,
משה: צוחק על כולם.
זוהר: צוחק על כולם, אומר, אתם נתפסתם עם המכנסיים למטה, אז הנה אני אראה אתכם עם המכנסיים למטה וכל עם ישראל יאהב אתכם ככה.
משה: וזה מה שהוא נתן לעם ישראל להיות על המסך, ובגלל זה הקהל התחבר.
זוהר: ורגע לפני שאנחנו נעבור לסרט האחרון שלנו, משה, כי הסרט האחרון שלנו זה סמינריון בפני עצמו. רגע לפני שנעבור אליו, יש לך ניחוש איך יראו הסרטים של אחרי המלחמה?
משה: תשמע, תלוי מי יעשה אותם. אני חושב שאם יהיו במאים כמו אבי נשר וכמו סידר, ו...עוד כמה שיש לנו צעירים מוכשרים, אז אני חושב שאפשר לעשות כמה דברים שקודם כל יביאו המון קהל, כי היו פה דברים… חלק מזעזעים, אבל היו פה מעשה גבורה שאי אפשר לספר אותם כרגע. ואני חושב שיש מקום לא לאחד או שניים, יהיו פה לדעתי, עשרה סרטים על מה שהתחולל בשביעי אוקטובר.
זוהר: והם יהיו טובים?
משה: אני בטוח שכן. תלוי מי יפיק אותם ומי יעשה אותם. אני בטוח שכן, יהיו טובים מאוד, אין לי ספק.
זוהר: אתה יודע, משה, אני החלטתי שיהיה לי חוק. אני אף פעם לא אומר על דעת עצמי מה הסרטים שמופיעים בחמישייה האישית שלי, אבל אם במקרה אחד האורחים מגיע עם משהו מהחמישייה שלי, אני מודה. הסרט הבא שאתה בחרת לא סתם מופיע בחמישייה שלי, הוא מבחינתי הסרט הכי טוב שיצא אי פעם. האם אתם מוכנים לזה?
[מנגינה מהסרט]
זוהר: ״הטוב, הרע והמכוער״ שביים סרג'יו ליאונה בשנת 1966.
משה: 66׳.
זוהר: אדרי.
משה: תשמע, אני רוצה, קודם כל הכרתי את סרג'יו ליאונה באופן אישי. בסוף חייו הכרתי אותו כי רכשתי מהמפיקים שלו את רוב הסרטים לוידאו שהיה בשנות ה-80 ואחר כך ה-DVD. אבל אני אספר לך סיפור, הציעו לטופול ב-65׳… אני עושה סרט דוקו עליו וראינו את הניירת, אני לא ידעתי את זה עד היום. הציעו לו להיות המכוער במקום אלי ולך. זה אמיתי עכשיו! זה אמיתי.
זוהר: טופול היה אמור להיות המכוער של ״הטוב, הרע והמכוער״.
משה: כן, אמיתי, ראיתי ניירת, לא האמנתי. עכשיו בתחקירים שעושים על טופול, פתאום ראינו את זה, הייתי בהלם. הציעו לו המפיק, המפיק של ״הטוב, הרע והמכוער״, האיטלקי, סרג'יו פאפי, הציע לטופול לקבל את התפקיד וטופול סירב.
זוהר: למה הוא סירב?!
משה: יא אללה, אני לא יודע, כל ההיסטוריה שלו הייתה משתנה, לא יודע, לא יודע. ותשמע, בן אדם עשה סרט להיט, עד היום הוא להיט. היום, כל פעם שאני מדפדף, אני נתקע בסרט ואני יכול לראות אותו חמישים פעם.
זוהר: בלונדי, עיני מלאך וטוקו נמצאים בניו מקסיקו בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, שלושתם מחפשים אוצר. בלונדי וטוקו, צמד אויבים שמתחילים להתיידד ועיני מלאך המרושע אחריהם רוצה את האוצר ולא מאסס גם לראות למי שצריך בשביל שזה יקרה. וזה פשוט הסרט המושלם. זה פשוט הסרט המושלם. זה מערבון ספגטי, זאת גרסה מעוותת של המערבון הרגיל שאנחנו רגילים, אבל בתוך המערבון הזה מקופלים מיליון סרטים אחרים. מקופל סרט מלחמה, מקופלת קומדיה שחורה.
משה: מה שאתה רוצה וזה עשוי טוב. סרג'ו ליאונה הוא במאי, באמת, הוא במאי אדיר.
זוהר: מה זה במאי אדיר מבחינתך?
משה: שרואה על המסך עוצמות ודברים שהקהל יישאר בהלם. והוא ידע ב-66׳, מה היום קל לעשות עם האפקטים עם הסיפורים מסביב, קל לעשות פיצוצים והרוגים ומטוסים ואוניות ומה שאתה רוצה, ואז זה היה קשה, אז עבדו על כל אחד ואחד, הם עבדו קשה. אבל הקולנוע קודם כל היה יותר הרבה יותר זול, היום להפיק ״חלף עם הרוח״ אתה צריך לזה מיליארד שקל, מיליארד דולר. אתה לא יכול להפיק סרט כזה עם כמות אנשים שהייתה.
זוהר: אבל מה מאפיין במאי עם חזון?
משה: במאי עם חזון זה במאי שבא וגם רוצה לדעת מה הקהל יגיב שהוא יעשה 1, 2, 3 עם כל העוצמות של הסאונד. תראה, קולנוע בסוף יש המון הטעיות. אתה יודע שאתה מצלם את זה פה, אתה מצלם, אחר כך אתה עושה חיבור אתה לא מבין.
זוהר: אתה משקר. אתה שקרן גדול.
משה: אתה מחבר דברים אתה יודע יש הרבה דברים שאחד שייך לשני אבל אחד צולם אתמול ואחד יצולם בעוד יומיים, אבל בסוף בסרט אתה רואה איזה חדש כאילו זה קרו באותו שנייה ובאותו רגע. הבמאי חכם, הוא יודע לעשות בסוף, יש עריכה טובה, העורך יש לו תפקיד לא קטן.
זוהר: מה התפקיד הכי חשוב על הסרט של הסרט?
משה: אני חושב בסוף חייב תסריט.
זוהר: חייב תסריט טוב?
משה: חייב, גם במאי טוב… אם התסריט הוא לא טוב, במאי לא יכול לעזור הרבה. אבל אם התסריט הוא טוב אז הכל בידיים שלו במאי.
זוהר: אנחנו דיברנו על זה בפרק השני שלנו עם חבר שלך אבי נשר, שגם הביא מערבון ספגטי שהלחין אניו מוריקונה. האיש הזה, אניו מוריקונה, ידע לקחת סרטים בינוניים ולהפוך אותם לטובים.
משה: זה הגדולה שלו.
זוהר: ידע לקחת סרטים טובים ולהפוך אותם לסרטים גדולים, ואת הסרטים הגדולים הוא הפך לאגדות.
משה: אם תיקח את כל ההיסטוריה, כל המוזיקות של סרג'יו, אניו כתב. כל המוזיקות, מהתחלה הוא עשה רק קונצרטים, אני לא יודע מה עשה הבחור הזה, אבל הוא הביא אותו להישגים, ובזכות סרג'ו הוא הגיע לאן שהגיע כי הוא בסוף עשה 500 סרטים. אתה יודע מה זה 500 סרטים?
זוהר: אני חושב שבזכות אניו, סרג'יו הוא הגיע לאן שהגיע. הסרט הזה כמו שאתה אמרת, ״הטוב, הרע והמכוער״ לא היה הופך הסרט הגדול ביותר אי פעם בלי המוזיקה הזה.
משה: אין… אתה יודע כמה תקליטים הם מכרו? הרי בזמנו מכרו תקליטים ומוזיקות משרדים בתקליטים! הרי אני קצת מבין בזה, יש לי חברות מוזיקה, הד ארצי ו-NMC שלנו, של הזקנה כמובן.
זוהר: מי זאת הזקנה שלך?
משה: הבוסית, הבוסית שלי.
זוהר: הבוסית, ששמה הוא?
משה: זה המותג, המותג. פנינה אדרי.
זוהר: פנינה אדרי. איך הגיבו לסרט הזה בארץ פעם ראשונה?
משה: מה זה? זה היה להיט.
זוהר: כן, זה היה להיט?
משה: בקולנוע אופיר שהיה בגרוזנברג היה תור, מגרוזנברג עד אמצע אלנבי תור של… אתה יודע, כרטיסים בשנייה נחטפו שלוש הצגות ביום. לא היה כרטיס, אני חושב שזה 15 שבועות.
זוהר: אתה יודע, אדרי, הרי ידוע שיש לך חדר הקרנה מפואר אצלך בבית, חדר הקרנה באמת נהדר שיש בו אורחים אהובים מאוד, לפחות על ידי חלק. אני רוצה לדעת, חלקם, למשל, אותו אחד שמאוד אהב את ״הערת שוליים״, בנימין נתניהו, אתה תביא אותו להקרנה מתישהו בקרוב?
משה: קודם כל, אני אגיד לך, קודם כל אנחנו חברים בלי קשר, הוא התחיל עוד בתקופות של אחי לפני 20 שנה אפילו יותר. אז לפעמים, אין לו הרבה זמן, אבל לפעמים אנחנו רואים ישראלים. מאוד אהב את ״הערת שוליים״, אבל למשל לפני חצי שנה ראינו ביחד את ״אופנהיימר״, שמאוד הוא אהב, מאוד אהב.
זוהר: ״אופנהיימר״? על מדען הגרעין?
משה: כן, עכשיו!
זוהר: אהב את ״אופנהיימר״, ביבי?
משה: מאוד, מאוד, מאוד אהב, מאוד. וגם הוא, הוא אוהב הערות כי הוא מכיר טוב את הסיפור, הרי ביבי… ספרים.
זוהר: ביבי מכיר אנשים שהורסים דברים.
משה: לא, לא, אבל הוא איש ספר, הוא יודע, מכיר את כולם, מי נגד מי מה עושים, מה לא עושים. האדם באמת ידע המון פרטים, אמר לי, תשמע, זה, אתה רואה, זה, זה קומוניסט, זה מרגל, זה, זה. בסרט אתמול, שאני ביניהם, אני לא קורא ספרים, אני יש לי הפרעות קשר, בקיצור, אבל כשאתה יושב עם האיש ואתה רואה את החוכמה שלו ואתה רואה כמה הוא מבין, וגם יודע היסטוריה, אתה לא יכול להגיד שהוא לא יודע היסטוריה, אבל תשמע, כיף לראות סרט טוב. גם אני מחפש סרטים.
זוהר: עם מי אתה הכי אהבת לראות סרטים?
משה: תלוי, אני אוהב עם הזקנה, האמת, אני רואה איתה כל שבת, אמיתי עכשיו, כל שבת אני רואה איתה, עכשיו אני חוזר השבוע אני הולך לראות את ״נפוליאון״, ואחר כך גם אמרתי לה שנראה את ״המאסטרו״.
זוהר: איזה סרט היית רוצה לראות עכשיו עם ליאון?
משה: אתה יודע מה, ״סינמה פרדיסו״. אני חושב שהוא היה, הוא היה, והוא אהב מאוד את ״הטוב, הרע והמכוער״, מאוד מאוד אוהב את הסרט, מאוד הוא אהב, אבל אני חושב שהוא יראה את ״סינמה פרדיסו״, הוא יגיד זהו, זה אנחנו, זה אנחנו. תשמע, כשאני בא לדימונה ומראיינים אותי וזה, אני אומר פה התחיל ה״סינמה פרדיסו״ שלי ושל אחי ליאון, פה, במקום הזה בשכונת הערבה 74 על 7, שיכון שקיבלנו, שם התחלנו את הקריירה כילדים, וגדלנו. תאמין לי לא היה קל, הוריי, אימי הייתה ממוצא אנגלי, אבא שלי מרוקאי עבד קשה, עד יום מותו, ובסוף הבנו שאם אנחנו לא נעשה דברים ולא נלך קדימה, לא נגיע לרעיון הזה, ולא נעשה את כל מה שעשינו!
זוהר: ומשם הגעתם לפסטיבל קאן ולאוסקר. אני רוצה שתיתן לי זיכרון אחד, שנסיים יחד עם זיכרון אחד מהאוסקר.
משה: תשמע אני אגיד לך מה, אני עמדתי בסרט האחרון של סידר, ב״הערת שוליים״ וישבתי די קרוב לבמה ואמרתי לסידר, ״חלום שלי זה להיות על הבמה הזאת ולהביא פעם ראשונה את האוסקר לישראל״, כי היינו שמה 10 פעמים, לא הבאנו אף פעם.
זוהר: 11.
משה: עכשיו, אז אני אומר, מזרחי בזמנו הביא עם ״כל החיים לפניו״,
זוהר: אז כן, טכנית יש אוסקר בישראל,
משה: כן כן כן, אני גם החזקתי אותו ביד, הייתי מיודד מאוד איתו, ועם מיכל בת אדם אני ביחסים מצוינים עד היום. אבל אני אומר, אם יש לי חלום זה להגשים אותו, זה להביא את הפעם אחת ולהגיד זהו, סגרנו מעגל, יאללה אפשר לתת לדור הבא, אני לא יודע אם יהיה מחר אם יש לי כל זה, אבל שימשיך הפקות, זה קשה, אבל יכול להיות שנמצא מישהו במשפחה שירצה להמשיך להשקיע כסף, כי בסוף זה השקעות, שלא תתבלבל, קולנוע זה השקעות רציניות וסיכונים גדולים, אבל אני מאמין שמורשת רצינית אני אשאיר לעם ישראל, כל ההיסטוריה של עם ישראל, כולל קדימה.
זוהר: אז רגע אחד אחרון, שאלה אחת אחרונה למה קולנוע?
משה: כי זה… תשמע, אני עושה את זה באהבה, אני אוהב את זה.
זוהר: למה אתה אוהב את זה?
משה: כי זה מלא חלומות ודברים חדשים, כל פעם משהו חדש וסרט אחר,
זוהר: מלא חלומות.
משה: מלא מלא, אתה בא, פתאום ורגע זה זה, ופתאום זה, ופתאום קרה מה שקרה, ואומר, יש לי פה עשרה סרטים, קורה משהו במקום אחר, יש לי פה חמישה, קורה זה, קורה. כל הזמן סיפור אחר, סרט אחר סיפור אחר, סרט אחר, וזה מה, אתה יודע הלב, הלב שמח, בסוף אתה עושה משהו טוב. וכסף זה רק ניירות, ובבנק נשאר בירושות, פה, אתה עושה את מה שאתה אוהב ואתה ממשיך לעבוד. אני מעל 72 וחצי היום, אני מקווה שאני אשאר לפחות עוד עשר, חמש עשרה שנה בתעשייה הזאת, אני רוצה להחזיק אותה עוד קצת, ולעשות טוב לעם ישראל, כי זה חשוב לי.
זוהר: מה אתה כקולנוען לוקח מליאון?
משה: תשמע, אני אגיד לך, ליאון היה בן אדם אופטימי מאוד, הנחישות שלו, ההתמדה שלו, והאמונה שלו. נמשיך, נעבור כל מכשול, כל מה שלא יהיה, כי למדנו משפט אחד מאמא שלי, שקשה לך מאוד, סימן שאתה בעלייה, שקל לך מאוד, סימן שאתה בירידה. ולנו תמיד קשה או קורונה, או מלחמות, מאוד לנו קשה, סגור, בלגן זה, התחייבויות שלנו… אבל, אנחנו תמיד בעלייה ותמיד נמשיך לעשות סרטים לטובת העם הנהדר הזה. יש לנו עם מדהים, דרך אגב, בשום מקום בעולם יש לנו עם כזה שלא תתבלבל, אני רואה את זה כל שבת כשאני הולך לים עם הזקנה אחרי ריצות ואחרי טניס, אני רואה איזה עם נפלא ואיך הוא מחובר היום, והדבר הכי טוב שעושה לי היום זה האחדות והאחווה שיש בינינו, שחזרנו להיות אחים, זה היה הכי חשוב לי.
זוהר: אז אתה עדיין אופטימי?
משה: מאוד מאוד, אתה לא יודע כמה.
זוהר: תודה רבה לך.
משה: תודה לך, היה כיף גדול.
זוהר: אני זוהר אורבך, תודה רבה לעורכת הנהדרת שלנו תודה לדניאל מאורר, למפיקה המהממת שלנו, נועה טייב. תודה שהאזנתם, ואנחנו זמינים בכל יישומוני הסכתים ובאתר כאן. נתראה בשבוע הבא עם הסרטים הבאים, ועד אז תשמרו על עצמכם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commenti