top of page

בלוקבסטר פרק 10: למרות הכל, אהרון גבע פה

אהרון גבע ("חאנשי") בא אלינו בשבוע בו בני משפחתו השתחררו משבי החמאס כדי לדבר איתנו על "צ'אק ובאק", סרט מצחיק ועצוב שאיש לא מכיר; "החיים בשידור חי", שמספר על ההבדל בין מציאות לריאליטי; "מסיבת רווקות", הסרט הכי מצחיק בעולם בעיני אהרון; "Britney: For the Record", שהראה כמה כאב וסאבטקסט יש גם בסרט תיעודי על בריטני ספירס, ועל "ימים של אהבה", בכיכובה של מאיה בוסקילה: סרט כל כך גרוע שהוא למעשה די מושלם.

 

קולנוע זה כנראה הדבר היחיד שזוהר אורבך באמת מבין בו. מדי שבוע זוהר יישב עם אורח או אורחת חדשים שיספרו לו על חמשת הסרטים האהובים עליהם. יחד אולי נוכל להבין יותר טוב מהם הסרטים האהובים עלינו, מה זה אומר עליהם, ומה זה אומר עלינו.

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל-כאן הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוסיקת פתיחה]

קריין: בלוקבסטר, עם זוהר אורבך.

זוהר: אני זוהר אורבך, ואתם בבלוקבסטר. הסכת הקולנוע של כאן תרבות, שבודק יחד עם אנשי התרבות המובילים של ישראל מה הם הסרטים האהובים עלינו. גם בימים שבהם החיים עצמם מנצחים את רובם המוחץ. הפרק השבועי מוקלט בימים היסטוריים. במה שהיא כנראה הפוגת הלחימה הכי משונה שידענו ב-75 השנים האחרונות. מצד אחד, עדיין כואב, עדיין כעס, עדיין חרדה. ומצד שני, מדי ערב החדשות מראות לנו אזרחים זרים וישראלים שנפלו בשבי החמאס ומתאחדים עם משפחותיהם. והסיקור הזה עושה לנו את מה שסרט טוב אמור לעשות. שזה נפלא, אבל זאת באותה המידה בעיה. אנחנו מתרגשים כשאנחנו רואים שלושה ילדים קטנים שחזרו משבי החמאס ומשחקים עם הכלב שלהם. אנחנו מופתעים כשאנחנו מגלים שאחת החטופות הייתה עם כלבתה בשבי כל הזמן הזה. אנחנו אפילו צוחקים כשבן של חטופה אחרת אומר שמשפחתו קנתה לה בושם, כי אולי היא מסריחה. מראן של חטופות שעומדות זקופות בפני שוביהן, מעצים אותנו כאילו הן כוכבות אקשן אמיתיות. כל האירוע הזה נראה כמו דרמה משובחת. אבל זאת לא דרמה. זה החיים עצמם, ויש כאן אנשים אמיתיים וכואב להם מאוד. הפרק הזה לא הולך להיות אינטנסיבי כמו מה שראיתם בחדשות בחודשים ובעיקר בימים האחרונים. הולך להיות מצחיק. איתנו נמצא איש שמבין בדרמה, מבין בקומדיה, מבין בטלוויזיה ולמרבה הצער, גם בחטופים הוא עשה השתלמות בחודשים האחרונים. זה הוא אהרון גבע. במאי, תסריטאי ואיש שיודע להבדיל בין סיגל שחמון לשרון חזיז. גבע הוא שחקן קבוצתי ואי אפשר להזכיר אותו בלי להזכיר את שותפתו ליצירה, מיקי טריאסט. יחד השניים זכו בפרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר, "ברכה". יחד הם ביימו את הסדרה "חאנשי" שכתבה עליזה חנוביץ', ויכול מאוד להיות שחלקכם גם מכירים אותו מהפינה שלו בתכנית "מהצד השני, עם גיא זוהר", שם הוא עוסק בנושאים ברומו של עולם, כמו "חגורת הבטיחות של אירית רחמים, מה נסגר?". שמע אהרון, הולך להיות פה מצחיק היום. אבל לפני כן, אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת חשובה. כמו פנינה רוזנבלום. איפה היית בשביעי לעשירי?

אהרון: הייתי בבית, הייתי ב… הנגאובר… ישנתי מעט מאוד שעות, וקמתי לאזעקה.

זוהר: קמת לאזעקה. 

אהרון: כן.

זוהר: עכשיו, אהרון, מה שאתה לא מזכיר פה זה שחלק ניכר מבני המשפחה שלך-, אתה תל אביבי מבטן ולידה אבל אתה למעשה, יש לך סניף של המשפחה שלך אי שם בקיבוץ בארי.

אהרון: נכון. נכון.

זוהר: וחלק ניכר מהמשפחה שלך לא הייתה בהנגאובר,

אהרון: לא.

זוהר: באותו בוקר.

אהרון: קודם כל, אתה לא יודע. אתה לא יודע דברים. מה אנחנו יודעים? אבל, אבל כן. בגדול, יש לנו משפחה בבארי מהצד של אבא שלי, בני דודים. ולקח זמן להבין את, את… כמות האנשים ש, קודם כול נעדרים, ורק אחר כך חטופים. וגם מתוכם, אחד אחרי השני, סיפרו לנו גם על נרצחים. כלומר, שלושה נרצחו.

זוהר: מי הם?

אהרון: אבשל הרן, שהוא בעלה של שושן הרן שחזרה השבוע. ואביתר ולילך קיפניס, שלילך היא בת דודה של אבא שלי, ובעלה. אז שלושתם היו בגדר נעדרים, ואז חטופים, ואז נרצחים, והרשימות כל הזמן השתנו. והשבוע שושן חזרה, ויחד איתה הבת שלה עדי, והנכדים שלה, נווה ויהל.

זוהר: מהילדים הכי צעירים, כמה מהילדים הכי צעירים שנפלו בשבי החמאס.

אהרון: כן. היא בת שלוש והוא בן שמונה.

זוהר: בת שלוש ובן שמונה.

אהרון: כן.

זוהר: מה מידת הקרבה שלך בעצם? כלומר, זה ארוחות משפחתיות?

אהרון: כן, לעיתים רחוקות. הם גרים מאוד רחוק, להגנתי… הם גרים מאוד מאוד רחוק. הקשר הכי ישיר שלנו אליהם הוא דרך אביב הברון שהוא, אביב הוא אח של שושן ושל לילך ז"ל. והוא, אני האמנתי כל החיים שהוא דוד שלי, עד שגיליתי שהוא בן דוד.

זוהר: שהוא רשמית נחשב על תקן בן דוד.

אהרון: כן. אנחנו גדלנו בית מול בית, ואביב הוא הכי קרוב אלינו שאפשר.

זוהר: עורך המוסף של ידיעות אחרונות,

אהרון: נכון.

זוהר: עורך במוסף לשבת?

אהרון: כן, המוסף לשבת. והתגייסנו בשבילו כמו שהוא התגייס בשבילנו, בעיתות של הרבה פחות משבר מזה.

זוהר: איך עובר עליך באמת השבוע האחרון? עכשיו, כשהאנשים שאתה נלחמת למען שובם, יחד עם כל משפחת קיפניס, הברון, גבע, הרן,

אהרון: הרן, כן.

זוהר: שבט שלם עם המון שמות משפחה.

אהרון: נכון.

זוהר: איך הימים האלה? כשהם חוזרים הביתה. איך הם עוברים עליך?

אהרון: זה, זה מרגיש פשוט על טבעי. זה, לראות אותם בלייב, אחרי שכבר… אתה מתרגל כל כך הרבה זמן לראות סטילס. ואתה מדבר עליהם עם, אתה מנסה להכניס עיתונאים לתמונה, ודיפלומטים לתמונה, ועיתונאים מחו"ל, ו-

זוהר: מה, מצאת את עצמך מדבר עם סקיי ניוז? עם פראנס טואה?

אהרון: אני לא, לא דיברתי איתם, רק תיאמתי דברים למשפחה. אז זה היה מן להיות מידלמן כזה. אבל ה, לראות אותם בפוטג' של דו"צ, חוזרים? כלומר, זזים? היה… באמת הרגיש מדע בדיוני. באמת הרגיש פתאום… אני לא האמנתי למראה עיניי. זה היה מאוד מאוד, זו חוויה מאוד משונה. זה באמת, אתה כל כך תלוש מהאנשים האלה, וכל כך רגיל להתייחס אליהם כמאבק ואל פוסטרים, שזה דורש איזה… אני לא יודע להגיד מה בדיוק במוח, להאניש אותם מחדש. כבני אדם.

זוהר: כבשר ודם הספקת לראות אותם?

אהרון: לא. אנחנו מתכננים את זה. נותנים להם ספייס, ועובדים על זה. אנחנו מאוד מקווים שזה יקרה בזמן ובמקום שהכי נוח להם.

זוהר: מה הדבר הכי מוזר שאפשר לחוות כשאתה בסטטוס של בן למשפחת חטופים?

אהרון: הדבר הכי מוזר בלהיות בסטטוס הזה זה באמת, בגלל שאנשים לא יודעים את רמת הקירבה, אז מתייחסים אליך כמו משפחות חטופים, דבר שאני לא כל כך רואה את עצמי בהגדרה. אז אני חושב שזה היה אחד מהדברים. המין חיבוק שהרגיש לי… לא לי.

זוהר: הרי אתה נקלע לסיטואציות-

אהרון: כן.

זוהר: כל כך רגישות, שמתכתבות עם עולם השכול, 

אהרון: נכון.

זוהר: עם עולם הלאומיות, 

אהרון: נכון.

זוהר: וזה לא אתה.

אהרון: לא. זה לא מתאים לי.

זוהר: זה לא מתאים לך.

אהרון: זה בכלל לא מתאים לי.

זוהר: אתה הרבה יותר דביל מזה.

אהרון: אני הרבה יותר סתום מזה. זה היה מוזר, לקבל רגשות, היה מוזר.

זוהר: כן?

אהרון: אני שמח שזה נגמר במקרה שלנו. לא נגמר עדיין, כי טל שוהם עדיין חטוף. ונאבקים, ממשיכים להיאבק. זאת אומרת, זה לא באמת נגמר.

זוהר: אז תגיד, 

אהרון: סליחה שהייתי…

זוהר: מה שמעניין אותי בהקשר הזה, קודם כל, לדעתך אנחנו כבר הגענו לשלב שבו מותר להתחיל לדבר על תרבות, או שמה שאני עושה עכשיו זאת הגזמה?

אהרון: אני חושב שכל דבר שאתה עושה הוא מוגזם. לשאר האנשים מותר להמשיך לדבר על תרבות. (צוחק)

זוהר: לשאר האנשים מותר. למה בעצם?

אהרון: אההה, תשמע, זה עניין, החזרה לשגרה. כי איפה באמת אתה מותח את הגבול, שהוא לגיטימי או לא לגיטימי, ומי קובע מה מותר ומה אסור בתקופה כזאת? אבל פודקאסט מרגיש לי בסדר. (צוחק)

זוהר: כן? מותר לעשות פודקאסטים?

אהרון: אני, אני חושב שכן. זה לא כמו הכוכב הבא, נגיד. (צוחק)

זוהר: אה, כן? מאחורי הכוכב הבא אתה לא עומד.

אהרון: לא עמדתי.

זוהר: לא עמדת?

אהרון: לא אעמוד, לא.

זוהר: אז כנראה שהגיע הזמן שניכנס לאירוע הזה שנקרא קולנוע, אהרון.

אהרון: כן.

[מוסיקת מעבר מתוך הסרט "החיים בשידור חי"]

זוהר: אנחנו עם הסרט "החיים בשידור חי" שביים רון הווארד בשנת 1999.

אהרון: נכון.

זוהר: אהרון, חבר אותנו לאירוע. מה זה "החיים בשידור חי" בשבילך?

אהרון: קודם כל, זה תרגום לא יפה. צריך להעלות את המאבק על זה.

זוהר: באנגלית לסרט קוראים "EDtv", 

אהרון: "EDtv".

זוהר: זה שם הרבה יותר קליט.

אהרון: הרבה יותר קליט, וגם אני רוצה להגיד לך שבחרתי אותו כי זה הסרט הראשון שחיפשתי ב-IMDb פרטי טריוויה עליו.

זוהר: אה, אוקי. יפה.

אהרון: וזה פרט שאני לא אשכח. היה לי כל כך חשוב ללמוד על הסרט הזה שנכנסתי ל-IMDb לקרוא פרטי טריוויה.

זוהר: אה, כלומר זאת הפעם הראשונה אי פעם שנכנסת ללמוד טריוויה על סרט.

אהרון: כן, כן.

זוהר: מה הפרט הטריוויה הכי מעניין שגילית על "EDtv"-

אהרון: אוי ואבוי.

זוהר: רגע לפני שנסביר מה קורה בו?

אהרון: אוי ואבוי. אני אפילו לא זוכר.

זוהר: אוקי, אז לא רלוונטי.

אהרון: ה, ה… היה שם מלא דברים מעניינים. (צוחק)

זוהר: יום אחד, תחנת טלוויזיה אמריקאית כושלת מחליטה ללכת על ניסוי שאיש לא ראה עד אז. בין השאר בגלל שהשנה הייתה 1999, ואיש עדיין לא נתן מצלמת וידאו לדנה ספקטור. מה אם צוות צילום פשוט יעקוב אחרי חייו של גבר אמריקאי ממוצע אחד? אחרי מסע אודישנים חוצה אומה, הערוץ מחליט ללכת על אד. גבר נאה אך ממוצע להחריד, עם חיים בלתי מעניינים. אבל משום מה, ברגע שצוות הצילום נכנס לחיים האלה, נראה שאד מוצא את עצמו בטלנובלה, כולל רומן עם החברה של אחיו, וגילויים מפתיעים על עברו המשפחתי. והוא בסך הכל רצה לסגור את החודש.

אהרון: נכון.

זוהר: זה באמת העלילה של הסרט.

אהרון: זאת העלילה של הסרט. אני לא מתבייש שבחרתי בו.

זוהר: אז למה בחרת בעצם?

אהרון: קודם כל, זה באמת נכנס לי למוח בתור הסרט הראשון שסקרן אותי לקרוא עליו.

זוהר: אוקי.

אהרון: אז זה, זה היה (לא ברור) בזמנו. כי קולנוע זה לא משהו שגדלתי עליו, וזה נורא לא משהו שטבוע בי בשום צורה, ואני אומר את זה כבוגר בית הספר לקולנוע. (צוחק)

זוהר: מדובר בבוגר בית הספר לקולנוע סם שפיגל.

אהרון: בהצטיינות!

זוהר: בהצטיינות, סליחה. אתה בדרך כלל לא מתאר את ההצטיינות. יש כאלה שמתעכבים על זה שיש להם.

אהרון: בוגר בהצטיינות, ואני חושב שאני הבוגר, גם בהצטיינות וגם לא בהצטיינות, שראה הכי פחות סרטים.

זוהר: אז על זה אנחנו נדבר עוד מעט, על הסלידה שלך מהדבר הזה, שאני מקדיש לו את חיי, הקולנוע.

אהרון: זה סטייה, מה שאתה עושה עם הקולנוע. אבל אני אגיד על הסרט הזה ספציפית, שהוא כן מתאר-, וראיתי אותו לא מזמן שוב. הוא מתאר באיזו צורה שמאוד מוצאת חן בעיני, את הקשר בין המנגנונים. כלומר, את ההנהלה של ערוץ שמחליט לעשות ריאליטי סביב אדם אחד, את הצוות של אותה תוכנית, כלומר, את העורכים הישירים. את הגיבור של התוכנית, את הקהל, את התקשורת. כלומר, הוא כן אוסף לתוכו המון המון המון גורמים, והכל במין עטיפה שהיא לא מתחכמת והיא לא אומנותית. כלומר, היא עדיין, בסופו של דבר, סרט הוליוודי הכי גנרי קלאסי.

זוהר: וגם כיפי נורא. כלומר, 

אהרון: נורא כיפי. 

זוהר: יש לנו, קודם כל, רון הווארד,

אהרון: נכון.

זוהר: אמנם לא איזה באמת, זה לא גודאר, אבל זה איש שיודע לעשות קולנוע.

אהרון: אני אגיד לך את הפרט טריוויה.

זוהר: מה הפרט טריוויה?

אהרון: שאח שלו הוא האיש בקונטרול. בתוך ה-

זוהר: האח של רון הווארד,

אהרון: משחק את ה-

זוהר: משחק את האיש בקונטרול.

אהרון: את האיש בתוך, מן קונטרול נודד כזה. זה בתוך רכב.

זוהר: כן, זה מן משאית,

אהרון: בתוך וואן.

זוהר: זאת משאית שמנווטת אחרי.

אהרון: אז זה אח שלו.

זוהר: זה אח של רון הווארד.

אהרון: אח שלו הוא הליהוק, ה-go to ליהוק של "צריך מכוער". צריך מכוער, תשיגו לי.

זוהר: צריך גבר מכוער, תביאו לי את אחי.

אהרון: תביאו לי מכוער.

זוהר: יש משהו מאוד יפה בזה לדעתי. אני צריך מישהו מכוער, 

אהרון: תביאו. אח שלי פה.

זוהר: תביאו את אח שלי בבקשה.

אהרון: צריך לבדוק אם הוא פנוי מחר. וזה נעשה, כאילו, אני שונא להגיד על סרטים שהם נבואיים, אבל זה נעשה טרום ריאליטי, כלומר ריאליטי כמו שאנחנו מכירים אותו. ובאמת, כאילו, לוקחים את הבחור הכי פשוט, לא במקרה דרומי, עם משפחה ווייט טראש. שמים אותו מול כל אמריקה, מלווים אותו 24 שעות. ואני כן חושב ש, אתה הולך להגיד לי עוד שניה המופע של טרומן, נכון?

זוהר: תגיד אותה המופע של טרומן.

אהרון: אני פשוט חושב ש-

זוהר: הסרט הזה יצא שנה אחרי המופע של טרומן.

אהרון: הוא בטח הופק תוך כדי,

זוהר: זה נכון, אין ספק.

אהרון: הוא לא היה העתק של שום דבר.

זוהר: לא, הוא לא העתיק שום דבר. מה גם שהוא מבוסס על סרט שיצא לפני המופע של טרומן.

אהרון: אז אני רוצה להגיד, המופע של טרומן, כאילו, זה הכי מתבקש לאהוב, כן? כלומר, יש בו משהו יותר מתוחכם, ויש בו עולם מדהים. כאילו, הבניית עולם בטורמן,

זוהר: זה סרט ענק. זה סרט ענק. 

אהרון: היא משהו שכאילו, אי אפשר להשתוות לו. אבל אני כן חושב ש- Edtv, על אף כאילו האמריקאיות הפופקורנית שלו, הוא יותר ריאליסטי. כלומר,

זוהר: הוא עושה ריאליטי אמיתי.

אהרון: הוא-

זוהר: המופע של טרומן לא נראה כמו, 

אהרון: לא.

זוהר: לא נראה כמו תוכנית ריאליטי.

אהרון: אין תוכנית כזאת. והיא, זה סוג של משל.

זוהר: אד לא כל כך מרוצה מהעובדה שהוא סלב. הוא נהיה סלב והוא לא מת על זה.

אהרון: הוא עובר את כל המהלך של להתלהב, זה קוסם לו, זה משיג לו בחורות, זה משיג לו כסף. ואז הצניחה של הדבר הזה, והאיום של הדבר הזה. הוא נדחק בתוך הדבר הזה והמשפחה שלו יוצאת משליטה. ואני כן חושב שבסופו של דבר, לפחות לי, כצופה ישראלי שראה ריאליטי, הדבר הזה יותר מדבר עלינו. כלומר, כשאנחנו מסתכלים על הטלוויזיה, כשאנחנו רואים את האנשים שהתעשיה הזאת של ריאליטי הצמיחה- יש קשר בין להיות עני, להיות במצוקה, להיות "other", כן? לבין להפוך להיות התרנגולת שמפליצה ביצי זהב. 

זוהר: העניין הוא שאתה אמרת עכשיו, אהרון, אני גם ישראלי שצופה בריאליטי.

אהרון: כן.

זוהר: אני חושב שאתה קצת יותר מזה.

אהרון: קצת יותר מזה...

זוהר: איך אתה תגדיר,

אהרון: צופה בכל הריאליטי, כל הזמן.

זוהר: איך אתה תגדיר את הקשר בינך לבין טלוויזית הריאליטי?

אהרון: איך אני אגדיר? בוא תיכנס לפירוט אשראי שלי, תראה איך אני משלם ל-26.

זוהר: מה, מה, למה אתה משלם?

אהרון: (צוחק) לערוץ 26…?

זוהר: מה אתה רואה בערוץ 26?

אהרון: אהה, (ממלמל)

זוהר: את כל, אתה רואה את האח הגדול בשידור חי פשוט בשביל-

אהרון: לא עכשיו צריך ל, זה, וגם… אהה, הרבה אסמסים נשלחו מהטלפון הזה. מכל מיני ניידים. אני חושב שהסרט הזה, באמת, אותי הוא מעניין, פשוט כדי-, אני כן חושב שהוא אומר משהו עלינו כאנשים, כל אחד בדרכו, בתוך התעשייה הזאת. על יחסים בין-

זוהר: בין מסקר למושא הסיקור.

אהרון: כן. בעולם של כאילו, בידור, ושל מסחור.

זוהר: אז אתה יודע, כשראיתי את הסרט הזה, ואז יום אחר כך-, אתה יודע מה? לא, יותר מזה. ראיתי את הסרט הזה, ואז עצרתי אותו, כדי לראות איך יהל ונווה חוזרים הביתה.

אהרון: (צוחק)

זוהר: ואמרתי, אני רואה כאן-

אהרון: אוי ואבוי.

זוהר: לא, באמת. למה? בגלל שאמרתי, סליחה, זה סרט נחמד, אבל קורה עכשיו משהו הרבה יותר חשוב.

אהרון: כן.

זוהר: ואמרתי לעצמי, וואלה, אני מסתכל על החבר'ה האלה שחוזרים עכשיו משבי החמאס, וזה דרמה בעיניי, זה קולנוע.

אהרון: זה החיים בשידור חי.

זוהר: זה החיים בשידור חי,

אהרון: (צוחק)

זוהר: והרי מה זה החיים אם לא שידור חי…? בסדר. ואז הבנתי, שיש משהו מאוד מכוער בזה. אני לא אמור להסתכל על אנשים שעברו עכשיו את הטראומה הנוראית הזאת, ולומר, יו, איך בא לי שהם-, לומר, יו, מעניין מי יהיה היום ברשימת החטופים שחוזרים הביתה.

אהרון: כן, כן, כן. זה הופך להיות רשימת מודחים חדשה, מהחמאס. הטקס הוא, אנחנו כאילו מתנהלים לפי חוקים של אותו טקס שאנחנו מכירים ממקודם. כאילו, הוא גם כל כך אפל וגם כל כך ממלא תקווה בו זמנית. כלומר, כאילו, יש בזה משהו שהוא גם צורם לך, וגם אתה כל כך מאחל לו והוא טוב. אני חושב שזה השיח המעניין שאנחנו מנהלים עם הטלוויזיה שלנו. כלומר, עם כל דבר שהופך למשהו שמופיע בין שתי הפסקות פרסומות. אנחנו מתנהלים מולו באיזו צורה מסוימת שהיא מעניינת, ולדעתי, הסרט כן חוקר אותו.

זוהר: יש סצנה מאוד חכמה בסרט הזה, כשאד בורח מצוות הצילום כדי להתאחד עם אהובת ליבו, עם ג'נה אלפמן והגבות.

אהרון: נכון. במסיבה.

זוהר: ואיפה הוא מוצא אותה? הוא מוצא אותה באולם קולנוע.

אהרון: אה, בקולנוע?

זוהר: הוא מוצא אותה באולם קולנוע.

אהרון: אני זוכר את הסצנה במסיבה.

זוהר: אז מה שאני אומר זה שבאמת, לקולנוע יש קטע כזה של לשנוא טלוויזיה. לפחות עד שהטלוויזיה באמת תחילה להיות טובה כמו הסרטים שהיא נלחמה בהם.

אהרון: כן.

זוהר: ואתה בעצמך אומר לי, אני סולד מקולנוע. עקרונית אין שום סיבה שתהיה בפודקאסט כזה. אבל בכל זאת הסכמת כי יש לי חיוך מיליון דולר.

אהרון: קודם כל, יש לי קו אוטובוס ישיר מהבית לפה.

זוהר: אבל אתה אמרת שאתה סולד מקולנוע. אתה יכול בבקשה להסביר לי מה טיב הסלידה שלך מקולנוע?

אהרון: קודם כל, כמו כל סלידה זה נובע מבורות. ומתחושת התעליינות של הקולנוע עלי, שהיא בראש שלי, כמובן. כמו כל דבר.

זוהר: כלומר, אתה חושב שהמדיום הקולנועי בז לך.

אהרון: אני חושב שהמדיום הקולנועי הוא שכן טוב של המדיום הספרותי, ויחד הם יושבים בבית וצוחקים עליי. זו התחושה,

זוהר: צוחקים על אהרון גבע.

אהרון: זו התחושה שלי תמיד.

זוהר: הסרט והספר יושבים וצוחקים על גבע אהרון.

אהרון: כן. והטלוויזיה נותנת לי חיבוק. אני חושב שגם באמת-, זה יישמע נורא נורא פלצני, כי בסוף זה כן נובע מבורות, זו התשובה האמיתית. אבל אני כן חושב שיש משהו בעובדה שסרט נגמר. דברים שנגמרים, מהר, מאוד מקשים עלי.

זוהר: למה זה?

אהרון: מילא להיות בקולנוע. אבל כשאתה רואה סרט בבית, ואתה יודע שיש דדליין לדבר הזה, ושהוא עוד שעתיים יגמר, ואז… אני עוצר כל 10 דקות ורואה כמה זמן נשאר. לי יש אישיוז. לי יש אישיוז.

זוהר: ומאיפה האישיוז האלה הגיעו לדעתך, אהרון?

אהרון: אנשים מתו לי. (צוחק)

זוהר: בא לך לדבר על זה שניה?

אהרון: מה אני יכול לדבר על זה שלא כבר אמרתי? אנשים מתו לי.

זוהר: אתה אמרת את זה לאנשים שהם לא זוהר אורבך? בא לך לספר גם לי שניה, או שמותר רק לדור כאהן לשמוע על אבא שלך שמת?

אהרון: הוא לפחות נתן לי אלכוהול. פה אפילו מונית לא נתנו לי. אבל, אבא שלי נפטר, זה לא איזה סוד גדול. הוא נפטר בצורה מאוד גרועה. יש צורות יותר יפות, זאת לא הדרך, ככה לא עושים.

זוהר: לא לעניין, דודו.

אהרון: לא. ו, אהה, הייתי שם, וראיתי אותו. זה היה לא נעים, לא מומלץ. לא לכל אחד. אבל אני אומר, העניין שלי עם שליטה הוא מאוד מאוד מאוד מאוד קיצוני. ולדעת שדברים הולכים להיגמר, אפילו שירים, זה משהו שאני, קשה לי איתו. מכיר שירים?

זוהר: שמעתי על זה, כן.

אהרון: אני לרוב אעביר לפני שהשיר ייגמר, בעשר שניות האחרונות.

זוהר: פשוט כדי לא לחוות את הסוף.

אהרון: אהה, קצת. ובסדרות באמת נותנים לך אורך נשימה. אתה יודע שיש עוד פרק, אתה יודע שיש עוד עונה, אתה יודע שיש לך עוד שש עונות.

זוהר: עד שטוני סופרנו נכנס לדיינר והמסך עובר לשחור.

אהרון: ספוילר.

זוהר: סליחה על זה באמת.

אהרון: אני ראיתי, אבל ספוילר.

זוהר: אתה אוהב הסופרנוס?

אהרון: מאוד. מאוד. אבל גם, היה לי קשה בעונה האחרונה.

זוהר: כי כולם מתו.

אהרון: לא, כי ידעתי שהסוף קרוב, ואני לא אוהב לדעת את זה. אין לי בעיה שיש סוף. צריך להיות סוף, וגם הסוף, לימדו אותנו, מכתיב את הכל ובעצם נותן לנו את כל המשמעות של הסרט.

[קטע מוסיקה מהסרט "מסיבת רווקות"]

זוהר: אנחנו עם "מסיבת רווקות", שביים פול פייג, בשנת 2011.

אהרון: לא פול פייג, פיג.

זוהר: פיג. יש מצב שלא ככה מבטאים את שם המשפחה שלו. בכנות, לא מדובר בבמאי כזה טוב, אז כאילו…

אהרון: (קול המום)

זוהר: הסרט נהדר, הבמאי… סבבה.

אהרון: למה?? היה גם את, אהה, היה גם עוד כמה דברים כיפים.

זוהר: כן, אבל זה לא בגלל שהוא ביים אותם כל כך טוב.

אהרון: (קול המום)

זוהר: פנק אותנו, אהרון. מה זה,

אהרון: (מסנן) איזה…! 

זוהר: מה זה מסיבת רווקות עבורך?

אהרון: אני אגיד לך כמה דברים. זה סרט הכי מצחיק בעולם. פשוט, הוא הכי מצחיק בעולם. ואני לאט לאט מבין, מתעורר מהקונספציה,

זוהר: חשוב להתעורר מקונספציות.

אהרון: אני מתעורר ומבין, שלא כולם חושבים ככה. כלומר, שהוא לא נמצא באיזה מדרגת קאלט. אני יושב מולך עכשיו, אני רואה את זה בעיניים שלך.

זוהר: לא, בצפייה השניה, בצפייה השניה אני-

אהרון: בן מוות, תתבייש.

זוהר: נורא נהניתי. בצפייה השניה שלי בו עכשיו, לכבוד הפודקאסט, נורא נורא נהניתי.

אהרון: למה, וזה שראית אותו רק פעמיים?! תגיד, אתה בסדר?

זוהר: מדובר באישה בשם אנני, לא כל כך יפה, ולא בת 16, רווקה ממורמרת.

אהרון: מעליב, קריסטין וויג נראית כמו דוגמנית, תמשיך.

זוהר: רווקה ממורמרת, זה כן. עובדת בעבודה שהיא שונאת, זה בוודאי.

אהרון: בחנות תכשיטים (צוחק)

זוהר: פעם הייתה אופה, עכשיו מוכרת תכשיטים.

אהרון: כן.

זוהר: אבל למזלה יש לה חברה אחת נגד כל העולם, ליליאן. וכשליליאן מכריזה שהיא מאורסת לבחיר ליבה, הגבר הכי חתיך בעיר, או שלא, אנני באמת ובתמים שמחה בשבילה. אבל הבעיה מגיעה כשאנני מקבלת לידיה את תפקיד השושבינה הראשית. עליו היא צריכה להיאבק עם חברתה החדשה של ליליאן, הלן.

אהרון: הלן…

זוהר: העשירה, המצליחנית, הזוהרת. החתונה של ליליאן הופכת לזירת קרב, בו כל אגרוף אומר לגיבורה שלנו "את לא טובה מספיק".

אהרון: נכון.

זוהר: למזלה, אנני לא השושבינה היחידה וגם לא הלן. היא מוקפת בנשים. והן אמנם לא באמת אחיות לצרה, אבל לפחות הן שם. וזה באמת סרט כל כך מצחיק.

אהרון: הוא קורע, כולו מצחיק. כאילו, כל דבר בו… אותנו לימדו בלימודים,

זוהר: בסם שפיגל שם למדת בהצטיינות יתרה.

אהרון: הצטיינות.

זוהר: הצטיינות, סליחה. יתרה זה אני.

אהרון: אה, תתבייש. על set piece-ים. כלומר, על הדבר הזה שכאילו אתה יכול לגזור מתוך הסרט איזו חתיכה, שהיא לא בהכרח מקדמת עלילתית, אבל יש בה אופי, ואת כל ה-DNA של הסרט.

זוהר: וכשאנחנו מדברים על מסיבת רווקות ועל set piece, 

אהרון: הוא כולו מורכב מכאלה.

זוהר: אני חושב שאתה יודע על איזה set piece אני מדבר, אהרון.

אהרון: אתה יודע מה, הסרט כל כך מצחיק שאני לא בטוח. אתה מדבר על השלשולים? (צוחק)

זוהר: אני מדבר על השלשולים.

[הקלטה קצרה מתוך הסרט הכוללת קולות הקאה, שלשולים ופלוצים]

זוהר: בזכות הקטע הזה, השחקנית מליסה מקארתי, שכולנו מכירים כמובן כסוקי מבנות גילמור,

אהרון: נכון. שהמציאה את עצמה מחדש בסרט הזה.

זוהר: המציאה את עצמה מחדש והייתה ככל הנראה לשחקנית הראשונה אי פעם שמועמדת לאוסקר בזכות סצנה שבה היא משלשלת לתוך כיור.

אהרון: יש לה עוד רגעים בסרט, היא רודפת אחרי בן אדם במטוס, יש לה כלבים באוטו.

זוהר: אנחנו מכירים אותה כמין, עד אז היא הייתה פשוט השחקנית החמודה.

אהרון: נכון.

זוהר: סורי, אבל היא הייתה שמנה חמודה עם לחיים כאלה והכול.

אהרון: אני לא אצטרף לסנטימנט הזה. כן.

זוהר: מגיע הסרט הזה, והיא משחקת, תתאר לי אתה את הדמות של מליסה מקארתי בסרט הזה.

אהרון: היא, אהה, הממ. היא אישה מאוד, נגיד במרכאות, "גברית".

זוהר: גסה.

אהרון: גסה, אלימה. יש לה 800 כלבים באחד השלבים של הסרט. היא גם בסופו של דבר פותרת את הסרט, זה מה שיפה בה. אני לא רוצה לספיילר, אבל כאילו היא, היא-

זוהר: הבעיה הראשית נפתרת בזכות מייגן, אותה מגלמת מליסה מקארתי.

אהרון: כן, כן. ומאיה רודולף פה, שהיא פשוט הדבר הכי טוב שיש.

זוהר: מאיה רודולף מגלמת את ליליאן, הכלה של מסיבת הרווקות. 

אהרון: נכון. קורעת.

זוהר: ומי ש, אנחנו זורקים כאן שמות של שחקניות שאולי,

אהרון: סליחה, אבל זה שחקניות שהן כאילו, לא… אוקי, אנחנו לא מדברים על מריל סטריפ,

זוהר: וחבל.

אהרון: אנחנו מדברים על השכבה הכי מצחיקה של נשים אמריקאיות.

זוהר: מאיה רודולף היא במקרה זאת שאולי אתם מכירים כמי שאומרת את המילים: 

[הקלטה של מאיה רודולף מתוך סדרת האנימציה "פה גדול" בדמות של קוני אומרת בקול מצחיק: (If you need me, I'll be in this Bubba baf" (=bubble bath"]

אהרון: אה, מצחיק.

זוהר: יש כאן באמת להק של נשים מצחיקות. ואהרון, אנחנו לעיתים קרובות צריכים להתמודד עם המון אנשים, וכשאני אומר אנשים אני מתכוון לגברים, 

אהרון: כן.

זוהר: שאומרים שנשים הן לא מצחיקות.

אהרון: אני לא הייתי בטוח שהדבר הזה עוד קורה, והוא קורה.

זוהר: הוא קורה.

אהרון: (צוחק)

זוהר: אני פעם ישבתי עם בן זוג של חברה שאמר לי, תשמע, אני לא צוחק מנשים. אמרתי לו, אתה כנראה פשוט לא רוצה לראות נשים, וכנראה שהן בגלל זה לא מצחיקות אותך, כי אתה לא רואה אותן מצחיקות.

אהרון: אני לא חושב שאם תושב אותו מול הסרט הזה, הוא יצליח לא לצחוק. אני חושב שיש בסרט הזה, הוא כמו פיץ' ל- "נשים הן כן מצחיקות", והוא גם נעשה בתקופה שזה לא היה כל כך ברור. כלומר, בזמנו, אנחנו מדברים, טרום לא יודע, GIRLS, טרום, איזה עוד דברים אתה יכול לתת לי?

זוהר: הסרט הזה יצא שנתיים-

אהרון: טרום איימי שומר.

זוהר: טרום חאנשי. 

אהרון: טרום הרבה דברים. כלומר באמת, זה היה שדה שבו אתה יכול למנות קומיקאית אחת בערך. שזאת נגיד שרה סילברמן, נגיד.

זוהר: טינה פיי.

אהרון: טינה פיי גם, זה תחילת דרכן של הנשים. כלומר, זה לא המקום שאנחנו נמצאים בו היום, שזה אובייס שיהיה סרט עם אנסמבל נשי, שבשלב כלשהו של הסרט כולו מחרבן באותו חדר, לתוך כיור.

זוהר: זה היה שלב שבו עדיין היו משתמשים בבדיחות כמו "נשים לא עושות קקי".

אהרון: כן.

זוהר: והנה הסרט הזה…

אהרון: הראה את כל הצורות, 

זוהר: שובר את הקונספציה!

אהרון: שאפשר לעשות. אבל גם אני חושב שאחד הדברים הכי חדשניים בסרט, וזה גם מה שגרם לי, אני חושב, להתאהב בו, וגם במובן מסוים לשאול ממנו דברים לתוך חאנשי פרק 2, שיש בו מסיבת רווקות. זה העובדה שבלב של הסרט הזה, אפילו שיש בו סיפור אהבה, כן? יש בו בחור, השוטר, שהיא מתאהבת בו.

זוהר: כן, אנני מתאהבת בשוטר אחרי שהיא עוצרת את היזיזות הרעילה שלה עם ג'ון האם.

אהרון: ג'ון האם בסצנת סקס מדהימה.

זוהר: הסרט נפתח בסצנת סקס מדהימה.

אהרון: הכי מצחיקה בעולם, ואז היא גם עולה על גד-, לא משנה. יש הרבה דברים פיזיים מצחיקים. אבל אני אגיד, כאילו, אני מרגיש שהסיפור האהבה שם, הוא מין טובה שהם עשו לאולפנים. 

זוהר: הרומנטיקה היא באמת פשוט מין קישוט.

אהרון: ממש.

זוהר: אגב, מה שמצחיק זה שהרי הסרט הזה הוא בעצם לכאורה עוסק בחתונה,

אהרון: כן.

זוהר: הלכה למעשה, אחרי פעמיים שראיתי אותו, אני לא יכול להיזכר בפרצוף של החתן. החתן לא רלוונטי.

אהרון: החתן לא רלוונטי. אבל בסוף, מה שרלוונטי פה ומה שסוחב את הסרט הזה זה חברות. חברות בין שתי הנשים האלה. כלומר, הן סיפור האהבה, הן ה- "will they won't they". ובזמנו זה היה נראה לי פורץ דרך שאנחנו רואים סרט על יחסים בין חברים. כלומר, על הדבר הזה שהוא כל כך זליג, וכל כך כאילו לא, קשה לשים אותו באיזה נוסחה של אהבה רומנטית או אהבה הורית. אנחנו פתאום צריכים להתמודד עם משהו שכאילו,

זוהר: שיכול להסתיים והכל יהיה בסדר.

אהרון: כן, כן. שאין שום דבר שקושר אותם ביחד, את שתי הנשים האלה. הן יכולות באותה מידה לאבד קשר ושום דבר לא יקרה. כלומר, אף אחד לא יתגרש מאף אחד, הילדים של אף אחד לא ילקחו, זה לא יהיה שברון הלב הגדול ביותר, ועדיין היא נאבקת עליו. כלומר, היא נאבקת על החברות הזאת. כאילו, וזה, זה… אותי זה מרגש הרבה יותר מסיפור אהבה.

זוהר: למה זה מרגש אותך יותר? למה סיפורי אהבה לא מרגשים אותך? הרי אגב, אזהרת ספוילר, לא יהיה כאן אף סיפור אהבה.

אהרון: לא.

זוהר: אמיתי, רומנטי, 

אהרון: לא, אני נגד. אני אנטי. 

זוהר: של גבר ואישה שמתנשקים ושוכבים.

אהרון: איכ! (מצטמרר, צוחק) אוי!

זוהר: למה זה, למה זה כל כך מרתיע אותך, אהרון?

אהרון: זה לא כל כך מרתיע אותי, זה פשוט, אני… (מגמגם הברות). הממ. זה קצת משעמם אותי, זה כמובן לא חלק מחיי.

זוהר: כמובן?

אהרון: (צוחק)

זוהר: למה, למה כמובן? מה, איך זה?

אהרון: אני לא ב… אני לא בסצנה, של ה, אהבות ושקרים, ומין. אני לא. ובאמת, אגב, זה ישמע נורא זה, אבל כאילו, מה שהקולנוע מספר לנו על הדבר הזה, מה שהטלוויזיה מספרת לנו על הדבר הזה, אני מרגיש שכבר חוויתי את זה 800 אלף פעם מכל כיוון אפשרי.

זוהר: כלומר, את סיפורי האהבה הקולנועים והטלוויזיונים?

אהרון: כן! יהיה מאוד קשה לספר לי סיפור אהבה שלא שמעתי. וחברות זה תחום בעיניי כל כך יותר נפיץ ודליק ולא ברור, ומן… למה זה חייב לקרות? למה צריך להילחם על זה? למה זה ביג דיל? כאילו, יש בזה משהו שנורא נוגע לליבי. ואגב, גם בחאנשי, סליחה שאני מחזיר הכל לחיים שלי,

זוהר: לא, אני רוצה לדבר על חאנשי. אתה מתעקש לדבר על הסרט הנחמד מאוד הזה. בוא נדבר על חאנשי.

אהרון: לא, אני, אני אגיד על חאנשי שכשיצאנו לדרך, כשעליזה התחילה לכתוב את זה, היא כתבה כמה דרפטים וקראתי אותם. ועלתה שם הדמות הזאת של החברה הכי טובה, 

זוהר: נוקי.

אהרון: של נוקי, שמתחתנת.

זוהר: היא הדמות האהובה עלי בסדרה.

אהרון: אני, כשקראתי את זה, זה עדיין לא, הכול לא היה מסודר, כן? זה עדיין היה כל כך ראשוני. אבל לי זה היה מאוד מאוד ברור, וגם אמרתי את זה לעליזה אז, כאילו, זה הסיפור שלהן. זה הסיפור של השתיים האלה. כלומר, אנחנו יכולים ללכת סחור סחור, וכאילו, יש פה מיליון עלילות שאפשר ללכת אליהן. אבל הסיפור הוא על חאנשי ונוקי, והמסע שלהן והחברות שלהן. ולא היה סיפור אהבה בהתחלה, לא היה לחאנשי מושא אהבה רומנטי.

זוהר: תומר מכלוף, החתיך.

אהרון: תומר מכלוף הנהדר, בתור דוד. והמקור גם היה שכאילו, כל פרק תפגוש בחור ישראלי מסוג אחר. כלומר, זה היה הרפתקאות. כאילו, ממש פרקי.

זוהר: אחד נח"ל, אחד צנחנים, אחד גבעתי.

אהרון: מתנחל אחד, וזה אחד, וחילוני אחד, ושמאלני אחד, ו. כאילו, הלכנו לכל הכיוונים, אבל נוקי וחאנשי תמיד היו הציר. וזה תמיד לי הכי נגע ללב. כלומר, העובדה הזאת שחברים מתרחקים, זה שובר לי את הלב, על אמת.

זוהר: היה לך חבר שהתרחק ושבר לך את הלב?

אהרון: הממ. אוי ואבוי, מי מאזין? מי מאזיננו?

זוהר: אתה רוצה לשרוף כאן מישהו?

אהרון: מי מאזין… לא, היו גם חברויות שאני התרחקתי. אני חושב שחברויות זה דבר כל כך אמורפי. כלומר, יש לי כל כך הרבה חברים שגם, תקופות אתה מתפייד, ואז אתה חוזר. כלומר, זה דבר נורא יפה. כלומר, זה דבר שלא... הוא קורה באהבות, כמובן, אנשים חוזרים פתאום לאהוביהם הישנים. אבל בחברויות יש פתאום איזה משהו כזה שלוחץ לי על נקודה, שאני אומר, זה באמת כמו CHOSEN FAMILY. כאילו, יש לך את הפריבילגיה המדהימה הזאת, לבחור משפחה.

זוהר: אתה היית מגדיר את מיקי, השותפה שלך, ליצירה כאחת כזאת?

אהרון: ברור. מיקי היא משפחה שלי, ברור.

זוהר: מה שקורה בחאנשי ולא קורה במסיבת רווקות, זה שלמעשה מדובר בסדרה מאוד כואבת.

אהרון: נכון.

זוהר: חאנשי מתמודדת עם טראומות מיניות, נוקי יוצאת מהארון, איך קוראים לה, השותפה, אליאנה, מתאבדת, מנסה להתאבד. לא עובד לה.

אהרון: בוא תספר, בוא תספר לכולם את כל הסיפור!

זוהר: ובסוף חאנשי עושה קקי.

אהרון: נכון.

זוהר: זה באמת, פשוט תיארתי לכם,

אהרון: ההקבלה הגדולה למסיבת רווקות.

זוהר: כן, אישה שעושה קקי.

אהרון: קורים הרבה דברים באמצע…! זה בהוט, תצפו, (מסנן) או באינטרנט…

זוהר: איך מאזנים קומדיה עם כאב? איך מאזנים בדיחות על קקי, עם כאב אמיתי?

אהרון: זה כאילו ישמע שאני מתחכם, אני לא רואה איך אפשר לתאר קומדיה בלי. איך אפשר לתאר כאב בלי קומדיה, וקומדיה בלי כאב? אני לא רואה איך אפשר לפרק את הדברים האלה אחד מהשני.

זוהר: מה הדבר הכי מצחיק שקרה מאז תחילת המלחמה הכואבת הזאת, לדעתך?

אהרון: הממ. אוי ואבוי. לעזאזל איתך…

זוהר: בלי אלוהים.

אהרון: מה, רק השבוע אנחנו רואים ילד אומר, כאילו, אני אביא לה בושם כי היא מסריחה.

זוהר: אני אביא לאמא שלי החטופה בושם, כי יש מצב שהיא מסריחה.

אהרון: באמת, כאילו יותר מזה? תעשה לי טובה. זה הדבר הכי מצחיק שקרה בעולם. יש לנו חבר כנסת שהקיא בשידור, ברקע. יש לנו דברים מדהימים שקורים לנו לנגד העיניים כל הזמן. דברים מצחיקים קורים כל הזמן, וברגעים כואבים עוד יותר. ועליזה באמת, יש בה את המטען הזה. כלומר, עליזה תמיד תלך להכי מצחיק, ותמיד תלך להכי כואב. זה היופי בכתיבה שלה, במשחק שלה.

זוהר: THANK YOU FOR THAT, עליזה. 

אהרון: (צוחק)

זוהר: I HOPE YOU LISTENING.

אהרון: היא לא מבינה, היא לא מבינה מה אתה אומר.

זוהר: (צוחק) היא לא מבינה?

אהרון: היא לא מבינה עברית…

[מוסיקת מעבר מתוך הסרט "צ'אק ובאק"]

זוהר: אנחנו עם "צ'אק ובאק", שביים מיגל ארטטה, בשנת 2000. אהרון, 

אהרון: מה?

זוהר: מה זה צ'אק ובאק? רגע שנייה. מה זה צ'אק ובאק?!

אהרון: (צוחק)

זוהר: נקודה. מאיפה הבאת לי את הסרט הזה?!

אהרון: כאמור, אני אנטי סרטים. סרטים IS ISIS, ואני נגד.

זוהר: (צוחק)

אהרון: אבל, עבדתי עם עורך תסריט, בשם אוהב פלנץ, שהוא גם במאי.

זוהר: איזה שם מטריף.

אהרון: אז הוא עבד איתי, והוא סיפר לי על הסרט הזה, צ'אק ובאק, שבאמת אף אחד לא ראה, כן? ואז ראיתי את צ'אק ובאק, וגרמתי להרבה אנשים לראות צ'אק ובאק.

זוהר: האמת שזה סרט נהדר.

אהרון: לא שמעתי מילה אחת רעה. אנשים-

זוהר: סרט מבריק.

אהרון: צוחקים, בוכים, מוזר להם, מדהים להם. זה סרט כל כך משונה. וזה סרט שג'ף ברידג'ס מאוד אוהב.

זוהר: זהו סיפורו של באק, גבר בן 27, עם ליבידו של בן 16, שנתקע מנטלית בגיל 11. בתחילת הסרט, אמו של צ'אק מתה, וזה קולני, ומגעיל, ופתטי. וללוויה שלה מגיע צ'אק, חברו הטוב של באק מגיל 11. השניים לא דיברו מאז גיל 11, אבל הנה הוא מגיע, מלווה בארוסתו. לבאק זה לא משנה, הוא עדיין מאוהב בצ'אק, כמו אז, כשהשניים היו שני ילדים משונים. צ'אק כבר לא ילד משונה יותר, אבל באק, כן, עדיין. ומה שפעם היה מתוק ומכמיר לב, היום נראה מצידו פתטי ומסוכן. בצעד בלתי נתפס של סטוקריות, באק מחליט לעבור ללוס אנג'לס, כדי לשכנע את צ'אק לנטוש את ארוסתו לטובתו. האמצעי, מחזה משונה שיכתוב על מערכת היחסים של שניהם ויעלה בתיאטרון קהילתי, כי ככה, כמובן, מוצאים אהבה.

אהרון: מושלם. מה במה שאמרת עכשיו, לא בא לי לראות?

זוהר: זה סרט שהוא כל כך משונה, שאני לא יכול שלא לומר, רגע, מאיזה מוח הדבר הזה יצא? התשובה היא כמובן לא-

אהרון: מייק ווייט.

זוהר: מייק ווייט. עכשיו, הוא שם שאתם כנראה לא מכירים, אבל אתם ככל הנראה אולי ראיתם פעם אחת משהו שהוא עשה.

אהרון: כבר יותר ויותר אנשים יודעים מי זה, מייק ווייט.

זוהר: יותר אנשים יודעים מי זה, וגם יותר אנשים מזהים דברים שהוא עשה ואומרים וואי, אני מת על זה.

אהרון: נכון.

זוהר: למשל, הסרט רוק בבית הספר, 

אהרון: סרט מדהים.

זוהר: שגדלתי עליו כילד בן שמונה.

אהרון: ראיתי על מטוס.

זוהר: למשל, סדרה אחת קטנה בשם "הלוטוס הלבן", שמייק ווייט יצר-, אתה כנראה כמובן תגיד, (בחיקוי) דווקא את הסדרה הזאת אני לא אוהב, פחות התחברתי. ובכל זאת,

אהרון: טוב, אז תגיד "מוארת". אם כבר אתה מדבר על סדרות של מייק ווייט.

זוהר: אם אתה כבר רוצה שאנשים ישבו בבית ויגידו, אה כן, ראיתי ואהבתי, אולי כדאי שתגיד קודם הלוטוס הלבן, ואז תגיד-

אהרון: אם אתה רוצה להיות פופוליסט, תהיה פופוליסט. אל תתפלא לאן המדינה הולכת.

זוהר: מייק ווייט הוא איש שעשה בעצם את מה שכל יוצר צריך לפחות לשאוף לעשות, שזה למצוא את הנקודה הקטנה והמוזרה ששייכת בלעדית לו, ולשווק אותה לכל העולם, ולגרום לכל העולם לומר, איזה מוזר, אהבתי.

אהרון: והוא גם משחק פה, הוא משחק כל כך יפה.

זוהר: הוא משחק את התפקיד הראשי של באק, וכאן הוא עושה-

אהרון: שאוכל ממתקים כל היום.

זוהר: כל היום רק אוכל ממתקים.

אהרון: פשוט, איזה איפיון מדהים. הוא כל היום עם סוכריות בפה. זה פשוט, אין יותר טוב מזה, אני מצטער, אין יותר טוב מזה.

זוהר: הסרט הזה עושה משהו שהמון סרטים מנסים לעשות, ולא כולם באמת מצליחים. הוא יוצר דמות שהיא כל כך, לא רק משונה, היא גם מסוכנת. אתה לא הבנת עד הסוף אם מדובר בפסיכופט מסוכן,

אהרון: נכון.

זוהר: או באיש מאוד מסכן שראוי לכל האמפתיה שלנו. כלומר, אהרון, אתה רואה את עצמך?

אהרון: בוודאי.

זוהר: בדמות הראשית הזאת?

אהרון: לא, אני אגיד, אני אגיד. זה הדמויות שאני הכי אוהב, אני מניח שיש בהם משהו ממני, אם אני כל כך אוהב אותן. אני חושב שיש גם, באמת ב"מוארת" של מייק ווייט גם יש את האלמנט הזה, של נע בין פתטיות לסטוקריות, לפסיכיות מוחלטת. ובמידה מסוימת יש את זה בכל הסרטים שמניתי עד עכשיו גם, וגם בסרטים שהולכים לבוא.

זוהר: שהן דמויות ראשיות פתטיות, נלעגות ונאהבות.

אהרון: נואשות ונפלאות. כלומר בעיני, לא היה פרויקט שאני או אני ומיקי היינו מעורבים בו, שזה לא ה-, כולל דברים שעוד לא יצאו, כן? או דברים שעולם לא יצאו. לא היה פרויקט שבו זה לא היה משהו שצף כל הזמן, הדבר הזה של מן, זה מוזר מדי, הדמות נואשת מדי.

זוהר: וגם חאנשי היא דמות ממש מסכנה.

אהרון: אני שמעתי אנשים שאומרים לא שהיא מסכנה, שהיא מוגזמת, שהיא מוזרה, שהיא דוחה. כלומר, מילים מאוד מאוד מאוד קשות. שאני יכול להבין שזה באמת לא לכל אחד. לי הדמויות האלה כל כך מדברות, שהרבה פעמים מצאתי את זה יושב בישיבות על הדברים שעשינו, וממש כאילו כמעט עיוור למה שאומרים. כלומר, לא מבין למה אומרים את הדברים האלה על הדמויות שאני כל כך אוהב. יש משהו אינפנטילי בנו, שאני חושב שהדמויות הכי מדהימות שאני ראיתי על המסך, לוקחות לקצה. כלומר, הן לא, הן לובשות את זה בגאווה.

זוהר: אתה, פעם יצא לך כאילו, להבין-

אהרון: לראות את עצמי, כן?

זוהר: להרגיש,

אהרון: במראה, כן.

זוהר: אני אומר את זה בגלל שגם אני ראיתי את צ'אק ובאק ואמרתי, יו, איזה ווירדו. מה, ככה אני נראה מהצד?

אהרון: לי זה נותן בדיוק הפוך. לא איזה ווירדו, איזה יופי, יש עוד אנשים כמוני. (צוחק)

זוהר: יש עוד אנשים.

אהרון: לא, לא כמוני, אבל הוא, אני חושב שמה שמייק ווייט עושה נורא יפה זה שהוא באמת לוקח את כל מה שאתה מפחד שאומרים עליך, ושם את זה בתוך הדמות. מייצר דמויות שהן סך כל הפרנויות של מה אומרים עליך מאחורי הגב. ובאמת בונה מזה דמות, שהיא יצור.

זוהר: צ'אק אומר במפורש באיזשהו שלב, היום קוראים לי צ'ארלי. בגלל שהוא זה שמתרחק מהעבר המשונה שלהם כילדים,

אהרון: אה, ויש לו בת זוג.

זוהר: כן, כילדים כאלה שעשו שטויות מהבולבולים אחד של השני.

אהרון: כן. כן, מקסים. וגם באמת, 

זוהר: גם כאן יש אהבה.

אהרון: הסצנה הפותחת, איזה סצנה… שהאימא מתה, כל החדר סיגריות ועשן וזה, ועומד מאחורה ואוכל ממתקים. כאילו, מה שאני אוהב בסרט, באמת באמת, זה שהוא על אבל בלי להיות לשניה אחת על אבל. כלומר, יש בו בן אדם שאיבד את אמא שלו, יש לך כאילו, את כל הטקסים של האבל, את הווייק שלה, כאילו איך קוראים לזה, השכבה. את הירושה שהוא מקבל, כלומר, ואת החיים שמתחילים לו אחרי. אבל אתה באף שלב לא תחשוב שזה סרט על אבל. ועדיין, זה נוגע בכל צעד וכל החלטה ביזרית שהוא עושה. בגלל שאגב גם לא פגשנו אותו לפני, אז אתה גם לא באמת יודע להגיד מה פה זה האבל ומה פה זה הבן אדם. והטשטוש הזה הוא נורא מעניין, כי כאילו יש משהו באבל של בן אדם, שבאמת לוקח אותו, לוקח אותנו למקומות שאנחנו לא היינו מאמינים.

זוהר: מה הדבר הכי משונה שאתה עשית בגלל שאתה התאבלת?

אהרון: משהו כמו חצי שנה אחרי שאבא שלי נפטר, הדבר הראשון שעשיתי זה הלכתי לעבוד בטלוויזיה. והלכתי, ועשיתי דברים מופרעים. כאילו, הלכתי לעשות דברים, שהיום אני מסתכל אחורה, ואני אומר, מה קורה פה? אני הייתי מחוץ לבית שבו מרגלית הר שפי נמצאת בחופשה, כי אולי אני אשכנע אותה לבוא לתוכנית טלוויזיה. כאלה דברים, אתה מבין?

זוהר: כלומר את החברה הכי טובה שלי יגאל עמיר, 

אהרון: כן, לתפוס אותה בצמה.

זוהר: לשבת בבית שלה כשהיא בחופשה מהכלא, לומר, גברת הר שפי?

אהרון: הלו, שלום, אני… אני בן 18, כן? גם ילד מוזר, קצת כמו באק, כלומר מן, שגם יודע שהוא מן ילד מוזר, כן. והגעתי למצבים פשוט פסיכיים. כאילו לנסות להביא אנשים לתוכנית, להוציא מהם דברים לפני בתחקיר. לא לישון ולא לאכול ולא לחיות.

זוהר: איך נרפאת מזה?

אהרון: האובססיביות הזאת, כאילו. איך נרפאתי מזה? חליתי בקרוהן, חליתי עוד יותר. פשוט הגוף שלי ממש ממש ניזוק. הייתי בהדחקה, אין הדחקה כזאת, לא תמצא תחרות. ועבדתי, כמו תשוש נפש, ככה אומרים? והבאתי את עצמי פיזית ונפשית, לקצה. כאילו, הייתי בקצה.

[קטע מהשיר Baby One More Time של בריטני ספירס]

אהרון: חבל, זה לא השיר הכי טוב.

זוהר: בריטני. 

אהרון: זה אפילו לא השיר הכי, הוא לא במאייה. איך?

זוהר: אני לא חושב שיש לה מאה שירים, אבל סבבה.

אהרון: (צוחק) וואו וואו, אם הבריט המלאה היו פה.

זוהר: הבריט החדשה.

אהרון: הבריט החדשה, אם הם היו פה והיו שומעים שאתה אומר שאין לה מאה שירים. יא גנוב.

זוהר: איזה שיר של בריטני אתה בוחר, אהרון?

אהרון: מה, לשים בקטע?

זוהר: באופן כללי, מה השיר בריטני האהוב עליך?

אהרון: "Overprotected".

 [קטע מתוך השיר של בריטני ספירס Overprotected]

זוהר: Overprotected, אנחנו נזכור את זה. אנחנו עם הסרט הדוקומנטרי Britney: For the Record שביים פיל גריפין בשנת 2008. אהרון, מה זה "Britney: For the Record" בשבילך?

אהרון: קודם כל, זה סרט שכאילו, לא חוזרים אליו מספיק. אפילו תוך כדי ההתעוררות של free Britney, בריטני מסתובבת ורוקדת עם סכינים, בריטני אבא, בריטני לא אבא- לא חוזרים לסרט הזה. אף אחד לא מתייחס למסמך הזה, שבו היא אומרת את כל מה שיש לה להגיד, באלפיים ומה, 8?

זוהר: כן.

אהרון: ב-2008!

זוהר: זה כל מה שיש לה להגיד, אהרון?

אהרון: לא, אבל היא אומרת כל כך הרבה. היא בעצם מתועדת, זה החלק הכי מדהים, היא מתועדת בשנה הראשונה של ה-conservatorship שלה. אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית.

זוהר: אפוטרופוסות.

אהרון: אפוטרופוסות שלה על ידי אבא שלה. כלומר, אנחנו פחות משנה אחרי המלטדאון, ואנחנו מקבלים את הגישה הכי קרובה שהייתה אליה גם לפני וגם אחרי.

זוהר: עקרונית אוהבים לומר, אם בריטני עברה את שנת 2007, את יכולה לעבור את יום ראשון.

אהרון: אם אני עברתי עם בריטני מה שאני עברתי ב-2007, אתה מבין? תחשוב על זה ככה.

זוהר: בזמן אמת הסרט הזה כנראה הרגיש כמו כניסה לקרביים של הכוכבת. בדיעבד אנחנו מבינים שאומנם היא חושפת המון בסרט התיעודי הזה, שמנסה לתאר את השיקום שלה אחרי אותה 2007 מקוללת, אבל כנראה יש דברים שלא ידענו בזמן אמת. כמו למשל, העובדה שאבא שלה הוא ככל הנראה אחד האנשים הכי נוראיים אי פעם.

אהרון: אבל אני גם רוצה לומר, מה שאני באמת באמת באמת אוהב בסרט, זה שאתה כאילו אומר לא מספיק נאמר, אבל הוא באמת סרט שמכיל יותר סאבטקסט מרוב הסרטים שהיית חושב שיהיה בהם סאבטקסט.

זוהר: למשל בסצנה שבה בריטני מחקה את אבא שלה?

אהרון: בדיוק.

[קטע מתוך הסרט שבו בריטני מחקה את אביה באגרסיביות]

זוהר: או למשל בסצנה שבה יש את חגיגות האלווין ואבא שלה מתחפש למפלצת.

אהרון: נכון מאוד, והיא מחופשת למכשפה.

זוהר: כאמור, כל מי שבטעות לא בקיא בסיפור, במעללי בריטני ספירס מאז 2008, כלומר מאז השנה שבה היא לכאורה השתקמה,

אהרון: מה קרה לכם, איפה הייתם? תקראו את הספר.

זוהר: יש סצנה בסרט שבה היא אומרת, יום אחד אני אכתוב ספר משוגע.

אהרון: נכון, נכון נכון נכון.

זוהר: והנה, לפני חודש יצא הספר הזה. "בריטני: האישה בתוכי".

אהרון: אני אגיד, הסצנה הזאת עם האבא-, וזה חוזר שוב בסרט כמה פעמים. העובדה שברגעים שהיא מצחיקה או משעשעת או מבדרת את כל האנשים סביבה, והיא הופכת לסוג של בדיחה, היא מנסה לומר משהו. כלומר כאילו, אני לא חושב שהיא מנסה לומר משהו במובן הקונספירטיבי שהרבה מעריצי בריטני חושבים, שכאילו היא מנסה לשתול לנו מסרים. אני חושב שהיא מדברת שם, היא מחקה את אבא שלה בתור בן אדם נורא אלים, נורא אגרסיבי, והיא מלבישה את זה בתור בדיחה. כאילו, שזה דבר שאני מאוד מאוד מזדהה איתו. כאן אני ובריטני נפגשים. כאן אני ובריטני מצטלמים. ובחלק אחר היא יושבת עם הרקדנים שלה, שכאילו, על יחסי כוכבות פופ ורקדנים אפשר לכתוב אפוס. לא, באמת אני אומר. כאילו, אלה אנשים שהכי קרובים אליה, הם מלווים את האמנים האלה יום ולילה, הם מתאמנים איתם, הם היחידים שאיתם מאחורי הקלעים באמת. והיא יושבת איתם שם, והם כאילו, צוחקים עליה. נכון, יש שם איזה חלק שהם נורא יורדים עליה. כאילו הם לא סופרים אותה. היא מנסה להגיד להם שהיא שהיא, שהיא דאון. נכון?

זוהר: אהה, אני לא זוכר, אהרון.

אהרון: אתה ראית את הסרט עכשיו!

זוהר: סבבה, אבל חלק מהזמן אני התעדכנתי במה קורה עם מלחמת חרבות ברזל.

אהרון: לא, אבל הדבר הזה נערך במין עריכה צולבת עם המונולוג הכי יפה שלה שם, שהיא בוכה. 

זוהר: היא אומרת לנו במפורש. 

אהרון: כן. אני בכלא.

זוהר: אני סובלת, ורע לי.

[קטע של בריטני מתוך הסרט: THEY HEAR ME BUT THEY REALLY NOT LISTENING. IT'S BAD. AND I'M SAD…]

אהרון: באמת טרגדיה, כאילו אתה מקבל סיפור-

זוהר: על אישה לכודה.

אהרון: ענק. הכי גדול מהחיים. אישה שכאילו גם, בדיוק בשנה שהיא נהיית לכודה. כלומר, אתה לא שומע את הסיפור שלה בדיעבד ואומר איך לא ידענו. אתה ממש רואה את הצעדים הראשונים של בן אדם בכלא, שהוא גם אף פעם לא לבד. הוא כל הזמן מוקף אנשים, שלא שומעים אותו ולא מרגישים אותו. וסתם, זה נותן איזה הצצה גם נורא יפה לרגעים פתטיים, שאני נורא אוהב. כמו שהיא נוסעת עם המראיין, עם הבמאי באוטו. והוא אומר לה, הם עשו ב-MTV את מצעד ההופעות שלך. ב-VMA, בטקס של MTV. והיא אומרת לו פתאום, היא כאילו שואלת, כאילו היא לא יודעת שהיא מצולמת כמעט, היא אומרת לו כאילו, שמו את ההופעה, את ההופעה משנה שעברה…? כאילו, את ההופעה שהיא כשלה.

זוהר: בשנת 2007 הייתה הופעה גרועה במיוחד, בצורה שאיש לא ישכח.

אהרון: לא כזאת גרועה, אם אתה רואה את זה עכשיו. אבל כן, ריהאנה צחקה מהקהל. היא שואלת אותו שם, שמו את זה…? ובאמת, סתם, זה רגעים קטנים שנורא נוגעים ללב. אני עשיתי, אני אומר את זה בחצי מבוכה, אני פעם עשיתי דוקו, הייתי מעורב בדוקו על אורנה דץ.

זוהר: מה מביך בזה?

אהרון: ב-2010. 

זוהר: אין אישה שיותר בא לי לראות דוקו עליה מאשר אורנה דץ.

אהרון: אז היתה תקופה,

זוהר: מרגרט תאצ'ר, איילת שקד ואורנה דץ. 

אהרון: הדברים שאני הכי זוכר שם, שהיא אגב נפלאה, אבל בטח שונאת אותי מאוד. היה רגע אחד שכאילו, הייתה אמורה להיות עליה כתבה בחדשות. ואני יושב, זה רק אני והיא בבית, והיא יושבת על הספה, וכל פעם אומרים כאילו, אחרי הפרסומות, אורנה דץ חוזרת אחרי הגירושים. וכל פעם יש הפסקת פרסומות, והיא חושבת שהיא הולכת להיות אחרי הפרסומות. חוזרים מהפרסומות, זה לא קורה. ואז עוד פעם. אחרי הפרסומות, אורנה דץ מספרת לנו על החיים אחרי הגירושים. וכל הזמן כאילו מושכים אותה, ומושכים אותה. ואתה רואה אותה כאילו, מתחילה להבין- הכתבה לא משודרת היום. כאילו, היא כנראה לא משודרת היום. אבל יש בה איזה תקווה. כאילו, היא עדיין כאילו, אהה רגע, אחרי הפרסומות! אהה, רגע אחרי הפרסומות. והיתה כתבה ארוכה על המגילות הגנוזות, שמצאו באיזה מערה. אני ממש זוכר את זה. מגילות גנוזות. והיא כאילו כל הזמן אומרת, די כבר עם המגילות הגנוזות, די כבר עם המגילות הגנוזות. ואתה אומר, איזה יופי, איזה סצנה! יש בזה כל כך הרבה לב וקומדיה, ובסוף זה לא שודר, וגם לא אמרו לה. יש כל מיני מצבים נורא יפים בדוקויים האלה, שאתה כאילו רואה בן אדם, אתה רואה, בן אדם. אתה רואה בסוף משהו שצמא, כאילו. צמא באמת לתשומת לב, שזה מה ששם אותה מלכתחילה במקום הזה. כלומר אתה, לא משנה כמה הם גדולים-בריטני וכמה הם אורנה דץ, נגיד, להבדיל. אבל, אבל בסוף אתה רואה עיניים נוצצות כאילו, של ילד שמחכה שיזמינו אותו לבמה.

[קטע משיר של מאיה בוסקילה מתוך הסרט ימים של אהבה: "אני רואה את הזריחה, מתעוררת אל שקיעה, ועוד זיכרון אבוד…"]

זוהר: מבריטני ספירס, באופן טבעי אנחנו ממשיכים למאיה בוסקילה, בסרט "ימים של אהבה".

אהרון: כמה אהבה.

זוהר: שביים מנחם גולן בשנת 2005.

אהרון: זכרונו.

זוהר: מרגלית דהן, בחורה דרומית מהפריפריה, שמתאהבת ב-

אהרון: מרגלית…!

זוהר: דודו בן דוד, אחד הזמרים הכי מצליחים בישראל. וכשדודו שומע אותה שרה לראשונה, הוא מחליט להעלות אותה על הבמה בעצמו, ולהפוך אותה לכוכבת. אבל ככל שמרגלית נוסקת, כך דודו הנרקומן והאלכוהוליסט,

אהרון: נכון.

זוהר: דועך ומתרסק. ואם אתם חושבים שזה מזכיר לכם איזה שהוא סרט, כן, ימים של אהבה הוא למעשה כוכב נולד הסרט,

אהרון: לא!

זוהר: שהוליווד מתעקשת-

אהרון: הפוך!

זוהר: לעשות לו רימייק-

אהרון: העתיקו ממנו!

זוהר: כלומר גם ברברה סטרייסנד, בשנות ה-70,

אהרון: גם ברברה שבאה, למה היא באה לפה כל הזמן? לאסוף, לקחת את החומרים של מנחם.

זוהר: בשנות ה-70 ברברה סטרייסנד עושה כוכב נולד-

אהרון: מנוולת עם האף הגדול שלה.

זוהר: (צוחק)

אהרון: היא באה לפה, ולוקחת למנחם את התסריטים וגונבת אותם. נבלה.

זוהר: (צוחק). הסרט שהוליווד מתעקשת לעשות לו רימייק מאז שנות ה-30,

אהרון: לא ברור לי למה.

זוהר: ועד לפני 5 שנים.

אהרון: על מה הסרט? ראיתי אותם.

זוהר: אני ראיתי אותם גם. הסרט משנות ה-50 נהדר, לא ראיתי את שנות ה-70. בשנות ה-70 זאת ברברה סטרייסנד, בשנות ה-50 זאת ג'ודי גרלנד. ב2018 זאת ליידי גאגא,

אהרון: נכון.

זוהר: אז באופן טבעי, באמצע יש לנו את מאיה בוסקילה.

אהרון: הזמרת הכי טובה מבין כולן.

זוהר: הזמרת הכי טובה מבין כולם. ובכנות, אני חושב שנירו לוי בתפקיד הכוכב הדועך דודי בן דוד,

אהרון: דודי…!

זוהר: הוא הרבה יותר טוב מבראדלי קופר.

אהרון: ברור. אגב, מה שיפה בנירו בסרט הזה, זה שאתה לפעמים מנסה למצוא בעיניים של האנשים מי מודע למה הוא עושה ובאיזה פרויקט הוא, ומי לא. ונירו יודע. 

זוהר: אז זה הזמן. יש, אנחנו עד עכשיו דיברנו על קולנוע ישראלי טוב. הערת שוליים, את עג'מי, את ואלס עם באשיר. אני לא אוהב את עג'מי. את פוקסטרוט. גם אותו אני לא אוהב…

אהרון: פוקס הום.

זוהר: להבדיל, יש עולם שלם,

אהרון: כן.

זוהר: שאפשר להגדיר בצורה מאוד בסיסית, כקולנוע ישראלי גרוע.

אהרון: יפה מאוד.

זוהר: ששם, הוא לא גרוע כי התסריט לא מהודק עד הסוף, או בגלל שהשחקנית הזאת לא הייתה.

אהרון: לא. פשוט חרא.

זוהר: הוא גרוע בגלל שכל תחום נעשה בו בעליבות המירבית.

אהרון: נכון. נכון. כולם התגייסו.

זוהר: כולם התגייסו כדי לעשות את העבודה הכי גרועה שהם יכולים לעשות.

אהרון: נכון.

זוהר: ספציפית כאן אפשר לשים לב לזה למשל בתחום-

אהרון: כאילו אתה מוציא מסמכים. זה התביעה, התביעה נגד ימים של אהבה. המדינה נגד ימים של אהבה.

זוהר: לא, פשוט צריך להסביר, צריך להבהיר, ל, כן.

אהרון: המשפט של ויויאן אמסלם נגד ימים של אהבה, כן, תתחיל.

זוהר: למשל, לא, כי באמת, יש היבטים מסוימים בעשיה הקולנועית שבהם, אפשר לשים לב אליהם רק אם יש פשלה. למשל סאונד. כאן, בימים של אהבה, יש כמה סצנות שבהן-

אהרון: אהה, יאללה!

זוהר: אי אפשר להבין,

אהרון: סאונד, מה זה סאונד.

זוהר: מה אומרים, פשוט בגלל שלא שומעים טוב, בגלל שאף אחד לא צריך למנן את הווליום.

אהרון: אהה, לבלים!

[קטע רועש מתוך הסרט שלא מבינים מה אומרים]

אהרון: הסרט הזה יצא, בדיוק בדקנו את זה, בדצמבר 2005, נכון? זה היה עשרה חודשים אחרי שאבא שלי נפטר. אני הייתי שם ביום הראשון שהוא יצא, בקולנוע פאר זיכרונו לברכה, בצפון העיר, עם שני חבריי. הלכנו לראות אותו באמצע הלילה, בהקרנת, לדעתי חצות, וכל האולם צחק. וזה היה משהו שלא חווית בישראל. כלומר, הדבר הזה שאתה, יש קאלט, יש קאמפ, יש את הדבר הזה שכאילו, אנשים באים לסרט כדי לצחוק. באמת, התופעה הזאת שאתה בא לראות B MOVIE, דבר שפשוט אין, תעשייה שלא קיימת פה, B MOVIES.

זוהר: מצד אחד היא לא קיימת, מצד שני יש כאן כל כך הרבה סרטים שאתה אומר, האם מישהו היה על הסט, והאם מישהו שם לב שם שהמצלמה דולקת?

אהרון: זה לא רלוונטי, זה לא רלוונטי. והקהל, אני אומר לך שאג. והאולם היה מלא באנשים שהשתגעו, וזה היה משהו שבישראל של אז, וגם היום אגב, אני לא חושב שהוא קיים. סיפור אהבה, עם התחלה אמצע וסוף, עם נטליה עטיה שבאה באמצע, רוכבת על נירו עונה, לטלפון-

[קטע מתוך הסרט ימים של אהבה: "שלום, הגעתם לחדר המיטות של הזמר דודו בן דוד"]

אהרון: (בחיקוי) ברוכים למקדש הסקס של דודו בן דוד. איך קוראים לו?

זוהר: (צוחק) דוד בן דוד, זה השם שלו.

אהרון: וגם יש את החלק היפה שמורן אטיאס מגיעה ל-

זוהר: לחופה… 

אהרון: מגיעה לחופה ועושה שם סצנה, ונטלי עטיה אומרת, זאת בדיוק-, זה משפט שאנחנו אומרים עד היום, אני אומר לך, אני וחברים שלי, אני וחנן אומרים עד היום.

[קטע מתוך הסרט ימים של אהבה: "צלם את זה, צלם זה את זה, צלם. זה מעולה, זה בדיוק כתבת השער שאותה אני רוצה. צלם את זה, כן, צלם את זה"]

אהרון: (בחיקוי) בדיוק כתבת השער שאני מחפשת. זו בדיוק כתבת השער. ואתה כאילו אומר… איזה שער? איזה כתבה? איזה מדינה? 

זוהר: (צוחק)

אהרון: מי את? מה אנחנו עושים פה?

זוהר: זה סרט שמין מייתר את הצורך בלדבר במונחים של טוב ורע.

אהרון: לא, הוא מדבר כאילו במונחים של, איך ילד מדמיין את תעשיית הבידור. ומהנקודה הזאת זה נורא יפה, כאילו, הוא מדמיין באמת עולם של צהובונים, וזה. אבל אנחנו רואים את הנופים, ואנחנו רואים שאתם בכיכר ביאליק. אתה חושב שיש פה קובץ וורד של תסריט?

זוהר: האם יש תסריט שנכתב?

אהרון: לא! אבל זה לא משנה, אני אומר לך. זה זה היה רגע נדיר, שאחר כך ניסו לשחזר אותו. מנחם, עליו השלום, עם הסרט ריקוד מסוכן שהיה מקסים, והסרט אחריו, הכתובה, לא פחות מקסים. טרילוגיה!

זוהר: מה הסרטים האלה עושים לך, אהרון? אני צריך שניה להבין ממך, מה קאמפ ישראלי עושה לך.

אהרון: תראה, אנחנו, באמת-, אני, גם אתה, מכירים תרבות אמריקאית גרועה לעומקה, בלי שגדלנו שם, כן? אנחנו יודעים להגיד יצירות גרועות של מוזיקה, קולנוע וטלוויזיה אמריקאים. נכון? אנחנו יודעים. לנו אין את הדבר הזה. וזה, זה זה נדבך שתרבות צריכה. סורי. אני לא חושב שעכשיו צריך לעצור הכל ולממן את זה, וכאילו זה באמת איזה זעקה מדם ליבי. אבל אנחנו צריכים את את עניי עירנו.

זוהר: אבל דרך אגב, ראוי לציין,

אהרון: ואנחנו צריכים את זה, אנחנו צריכים את השכבה הזאת, כדי שהעוגה תהיה שלמה. צריך את זה ואת זה ואת זה ואת זה בשביל תעשייה. צריך.

זוהר: רגע לפני הסוף אני רוצה לשאול אותך שתי שאלות. הראשונה היא, האם אתה חושב שמיקי גבע הפקות, מיקי טריסט ואהרון גבע,

אהרון: כן.

זוהר: יום אחד יעשו גם פיצ'ר, סרט אמיתי, מהסוג שמתחרה באופיר, ואנשים יושבים בבית ואומרים מה זה הסרט הזה?

אהרון: זה שאלה, אתה מתכוון בכיוון המוזר הצ'אק ובאקי, או בכיוון ימים של אהבה?

זוהר: לא, האם אתה תעשה יום אחד סרט, יום אחד אנחנו נראה ממך סרט, אהרון? ממך וממיקי?

אהרון: דעתי על סרטים, עכשיו אני קברתי את התחום. אבל אני, אני מקווה שכן. אני אגב, אני אגיד לך כאילו, אם הולכים על זה באמת עד הסוף. מדליק אותי לעשות ימים של אהבה, יותר מאשר שידליק אותי לעשות-

זוהר: וואלס עם באשיר.

אהרון: וואלסים, מה שאמרת עכשיו.

זוהר: ועכשיו, כשאנחנו ממש בסוף,

אהרון: באמת, אם היה אפשר לעשות עכשיו, אם היה תקציב, באמת. אני ומיקי היינו הראשונים לעמוד בתור, ואני חושב שהרבה אנשים מסכימים. אנחנו עשינו הרבה, הרבה פחונים בזמננו החופשי. שקיים ברשת וכיף, היה כיף לעשות אותם. עשינו גם הצגה. עשינו הצגת נוער.

זוהר: מי שרוצה לבדוק מתי התאחד הקאסט של האלופה, 

אהרון: נכון!

זוהר: אתם מוזמנים לסור לגוגל הקרוב לביתכם,

אהרון: עשינו טלנובלה שקרית, נכון.

זוהר: שני דברים לקראת הסוף. הראשון, יש עוד משהו שאתה מתכנן עבורנו בזמן הקרוב, אהרון? כשיום אחד רוחות מלחמה ישקטו?

אהרון: רוחות מלחמה זה שיר הכי יפה של רמי קלינשטיין. אני עבדתי כל התקופה הזאת על פודקאסט, שהיה מאוד מאוד מושקע, שהקלטתי במשך שנה, שנקרא השעשועון של גבע אהרון. הוא היה אמור לצאת ב-9 באוקטובר. ספרתי את הדקות, כל כולל בשישי, הלכתי לישון במחשבה של עוד שלושה לילות. אבל זה יושב על המדף. אני חושב שאנשים יהנו מזה. אממ, אני לא רוצה לגלות כלום כי אני רוצה שאנשים יופתעו, אבל באים לשם מיטב האנשים, לחוויה שהיא… אין דרך לתאר אותה חוץ מחדר בריחה, שאני מנהל והם לא בורחים.

זוהר: ומה אתה חושב שהמלחמה הזאת יכולה לעשות לקולנוע הישראלי, ליצירה הישראלית? הרי אחרי כיפור קיבלנו את גבעת חלפון, ואחרי לבנון הראשונה קיבלנו את שתי אצבעות מצידון, ואחרי לבנון הראשונה השנייה קיבלנו את ואלס עם באשיר. מה נקבל מחרבות ברזל? קדחת?

אהרון: מה זאת אומרת? חאנשי 2. חאנשי ממשיכה במסע לחקר החיילים, לכיבוש החיילים.

זוהר: והפעם הם באמת פוסט טראומטיים.

אהרון: כן. היא חושבת שהכל סבבה, היא לא מבינה מה קרה, והיא ממשיכה לנסות לתפוס אותם.

זוהר: כן? זה מה שאתה חושב, זה מה שקורה לחאנשי בזמן חרבות ברזל?

אהרון: לא, לא, לא, לא. אני, אגב זה מעניין, זה מעניין לבדוק את זה. זה מעניין לשבת על זה קצת, על מה קורה במלחמה. היה גם משהו ששקלנו לעשות זה בעונה הראשונה, שכאילו היא פתאום, היא מגיעה באמצע מלחמה. כלומר היא כל כך אובססיבית לחיילים שהיא שומעת שיש מלחמה, היא באה.

[מוסיקת מעבר]

זוהר: תודה רבה לך אהרון, אני זוהר אורבך, תודה לעורכת דניאל מאורר, תודה למפיקה שלנו נועה טייב. פרקים נוספים תוכלו למצוא באתר "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים, נתראה בשבוע הבא, ותשמרו על עצמכם.


5 views0 comments

Comentarios


bottom of page