top of page

בלוקבסטר פרק 1: נועה קולר

Updated: Feb 10

זוהר משוחח עם נועה קולר על חמשת הסרטים האהובים עליה: דמות קולנועית אחת שתמיד רצתה להיות והמקום שממנו צמח 'אני נינה', הסרט שהזכיר לה שיש דברים שתעדיף לשכוח וסרט אחד שלימד אותנו שגם קומדיה רומנטית יכולה להיות עצובה מאוד.



 

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

נועה: אני לא אגיד, נועה, דוחה אחת, אהבת סרט של מישהו ש… תתעלמי מה… לא… זה סרט שמאוד מאוד מאוד השפיע עליי, והוא נוצר על ידי בן אדם שנוי מאוד במחלוקת בעייתי כנראה פושע.

זוהר: את דואגת לפעמים שידברו ככה גם על "חזרות"?

נועה: לא כל כך… דאגתי פעם מאוד, כאילו, מה זה, כשהיינו קרובים לכל האירועים, מאד היום לא.

זוהר: שלום, אני זוהר אורבך, וקולנוע זה כנראה הדבר היחיד שאני באמת ובתמים מבין בו. מדי שבוע יישב איתי אורח חדש שיספר לי על חמשת הסרטים האהובים עליו ויחד אולי נוכל להבין יותר טוב מהם הסרטים האהובים עלינו, מה זה אומר עליהם, ומה זה אומר עלינו. למה?מפני שחשוב לדבר על קולנוע. ומפני שאין הרבה דברים יפים יותר מאור שמהבהב על מסך 24 פעמים בשנייה ומספר סיפור.

אני המנחה שלכם, זוהר אורבך, וקולנוע זה כנראה הדבר היחיד שאני באמת מבין בו. היום נמצאת איתנו אישה שהיא ליגה משל עצמה. שחקנית ותסריטאית שזכתה בפרס אופיר אחד, שני פרסי אקדמיה לטלוויזיה, וגם דורגה במקום הראשון ברשימת היפים והנכונים של פנאי פלוס לשנת 2020. כשאגם רודברג נשאלה על העבודה איתה, היא אמרה שלא מדובר באחת מחמש השחקניות הכי טובות בישראל, אלא באחת מחמש השחקניות הכי טובות בעולם והיום היא פה איתנו.

נועה קולר, תודה רבה שהצטרפת אלינו במאמץ לגלות מהם הסרטים האהובים עלינו בעזרת האנשים האהובים עלינו.

נועה: וואו, זה….

זוהר: אהבת?

נועה: מאוד! ככה אגם אמרה עלי?

זוהר: כן, וזו ציטוט שאני פשוט זוכר מה שנקרא חי לי בראס בלי לשלם ארנונה.

נועה: איזה כיף.

זוהר: כן.

נועה: מאוד.

זוהר: אבל בואי שנייה, ניכנס לליבה. נועה, את בחרת עבורנו את חמשת הסרטים האהובים עליך אי פעם. בואי נתחיל בארץ ישראל…

נועה: יאללה. הלהקה.

זוהר: הלהקה.

נועה: כן.

זוהר: נועה, את מסכימה לתאר לנו את הלהקה במשפט אחד?

נועה: הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים.

(מושמע השיר - שירו שיר לשלום):  "אז שירו, שיר לשלום, אל תלחשו תפילה, מוטב תשירו, שיר לשלום בצעקה גדולה"

זוהר: השנה היא 1976, הסיפור כמה שנים לפני, והימים, מלחמת התשה, קולנוען צעיר בשם אבי נשר מחליט לעשות סרט, וכנראה שגם הוא לא ידע ששנים לאחר מכן הוא יהיה אלוף שוברי הקופות של הקולנוע הישראלי, בין לבין גידי גוב בשיא כוחו, גלי עטרי רגע לפני שהיא שינתה את העולם עם "הללויה" בבנייני האומה, גילת אנקורי משייפת את ציפורני הביטשית המיתולוגית שלה, ועוד שורה של אייליסטים שנמצאים איתנו עד היום. נועה, איפה הסרט הזה ספציפית תופס אותך?

נועה: רגע, תגיד לי, באיזה שנה הוא הוציא את הסרט? 

זוהר: למיטב זכרוני, 76'.

נועה: וואלה.

זוהר: תחשבי שזה… אנחנו כאן עם גלי רגע לפני שהיא גלי. גידי, היה גידי בערך בשלב הזה כבר.

נועה: כן. 

זוהר: וגילת עדיין לא הייתה עידית לינוביץ'.

נועה: אני, יש לי אותה שרי, יותר מ...

זוהר: זה נכון.

נועה: יותר מלינוביץ'.

זוהר: כן? איך היה לך עם שרי?

נועה: לא, יש לי אותה, בנפש שלי היא לא חקוקה לינוביץ'.

זוהר: כן, אז תספרי לי.

נועה: חברות, יחסים של חברות.

זוהר: כן?

נועה: כמובן איך כן, הם היו מלי ושרי, ימין ושמאל והדינמיקה של שתי שחקניות, שתי פרופרמיות, שתי זמרות, אחת נחשבת כישרון, כישרון אבל מעופפת, אולי פחות חכמה, אולי פחות חדה, אולי תמימה יותר, משעריים, והשנייה, שרי, גילת אנקורי, מתוחכמת יותר, חדה יותר, שועלה יותר כזאת, חתולה יותר, יודעת להסתדר, כנראה פחות מוכשרת בשירה. דינמיקה נורא נורא מעניינת, אני מתעסקת, זה כאילו מעסיק אותי גם היום.

זוהר: זו דינמיקה שיש בה, בכתיבה שלה, משהו מאוד אמריקאי לדעתי. כלומר, צמד הביצ'יות הראשיות של 'הלהקה', הוותיקות, שמקבלות את הילדה החדשה לתיכון, ובגלל זה, זה משהו שאני מאוד אוהב ב"להקה".

נועה: אני לא מקבלת את זה.

זוהר: מה את אומרת?

נועה: זאת אומרת, אני לא מרגישה שזה סרט אמריקאי. יכול להיות, אם אנחנו מייחסים את הנוסחה לאמריקאים, כי אני יכולה להגיד לך ששייקספיר… לפעמים… יש נוסחאות, יש נוסחאות יותר וותיקות.

זוהר: יש נוסחאות יותר וותיקות…

נועה: אני לא מרגישה בסרט הזה סרט אמריקאי.זה נכון שהוא יושב על נוסחה, כמו כמעט כל סרט, אבל יש בו… הוא מאוד מאוד ישראלי בעיניי, והמבנה שלו הוא אוניברסלי ונפש האדם וקשרים של אנשים צעירים בתוך קבוצה, אם מעמיקים בתוכם ואם מתעניינים כזה, וכמו שהוא עשה, אז הם מעניינים בכל קבוצה… וזה שהכול על רקע המלחמה, אבל הקרב הוא קרב על סולו, חזק בעיני. 

זוהר: זאת תובנה מהממת. אנחנו באמצע מלחמה והקרב האמיתי הוא על הסולו.

נועה: לגמרי. 

זוהר: איזה סולו, אגב?

נועה: של איזה שיר? של "שלווה"!

(משמיעים קטע מתוך הסרט: בואי נעשה את השיר כשאת שרה את הסולו, יפה פשוט תתחלפי עם נועה. אבל מה פתאום זה הסולו שלי.)

זוהר: את יכולה לספר לי פעם שהרגשת "יפה"?

נועה: של יפצ'וק, "זה הסולו שלי"? מה קרה לך? כל החיים שלי זה "הסולו שלי שלא קיבלתי". אני נינה.

זוהר: זאת נינה.

נועה: אני נינה, בטח. זאת נינה. זה המקורות שלי זה הסולו שלי, זה אני נינה.

זוהר: את, הפייבוריטים שלך זה מלי ושרי?

נועה: מה פתאום?

זוהר: מי הפייבוריט שלך, בלהקה?

נועה: אה… מיקי.

זוהר: לירון?

נועה: נירגד.

זוהר: לירון פאקינג נירגד.

נועה: כן.

זוהר: זה מרגיש כאילו דווקא טוב שקיבלנו אותה ככה. כלומר, את הברק בבקבוק הזה פעם אחת, קבלו את לירון נרגד, מיקי, על שם מיקרוב. "סה טו" (בצרפתית: זה הכל).

נועה: ממש מיקי על שם מיקרוב. שלא תפול טעות, שרי, ומלי אהובות. אין דמות שלא אהובה עליי בטירוף.

זוהר: ברור.

נועה: מיקי, זאת הזדהות מלאה, זאת מי שרציתי להיות.

זוהר: כן?

נועה: כן, וחלמתי את זה, ויש לי גם תחת גדול, וזה נראה לי מתאים גם לי. המערכת יחסים שלה, עם דאטנר.

זוהר: מה עשית בילדות בזמנו כדי להרגיש קצת יותר מיקי?

נועה: הייתי קטנה מדי, לא יכולתי.עוד לא יכולתי למצוא את ה"מיקי" שלי. אבל הייתי רואה את הסרט הזה, בקלטת וידאו.רואה, ומחזירה אחורה, ורואה. וכאילו יש איזו בדיחה כזה בבית, שאיזה חבר של אח שלי ששאל, "נועה כמה פעם ראית את "הלהקה?" ועניתי לו בשיא התמימות, "היום?" 

זוהר: (צוחק)

נועה: באמת שהיום חמש. כאילו, אני ראיתי את זה המון המון פעמים.

זוהר: את רואה אותו המון פעמים בגלל שהוא עד כדי כך טוב, או שהוא עד כדי כך טוב בעינייך, כי ראית אותו?

נועה: אני הפסקתי לראות אותו, אבל הוא כמו… אני כבר לא יכולה, היום נגיד, אני ארגיש כל מיני דברים אחרים, אבל הוא חלק מהתהוות שלי.

זוהר: כן.

(ברקע: נגינת גיטרה עם השיר: "אילו ציפורים")

זוהר: שימו לב ליריות שמנקדות את הגיטרה שלירון נירגד מנגנת בה.

נועה: לגמרי.

זוהר: כי הרי מה זה אומר לנו בעצם? זה קצת… העובדה שהדמויות לא שרות, כי בא להן, כלומר שזה כן סיפור מציאותי, מבהירה לנו למה צריך להקה צבאית מלכתחילה, לפחות בימי מלחמת ההתשה. החיילים, אין להם אייפון, הם לא יכולים לשים את זהבה בן, כשהם רוצים לברוח לעולם של מוזיקה. אי אפשר בימי מלחמת ההתשה לשים אוזניות ולהתנתק. אתה צריך שמלי ושרי יבואו וישירו לך.

נועה: כן. זה כמו הדבר הזה שאתה כאילו באמת תוהה בקורונה זה היה נורא נורא מורגש. מה הערך האמיתי של רוח, אומנות, תרבות? מה הערך האמיתי? אתה אומר, אנחנו הרי לא נחוצים כאילו, לא נחוצים. זה באמת היה מקצוע כזה, היה לא חיוני. נכון? והיה צריך להשיג את זה. אתה אומר, באמת, זה פריבילגיה, זה שטויות זה לא לוחמים, זה לא הקרב, זה לא מי שעם דם על הידיים, זה הליצנים וההוכחה היא שכמו אם אין רוח, אם אין אומנות, אם אין תרבות, אין סיבה להילחם. אין סיבה. הרגע של השיר בעולם, שאיך שאני מבינה את החיים, הרגע של השיר, שהחיילים מקשיבים לשיר, זו סיבה להילחם על איכות חיים. זו סיבה לחיות. זו סיבה לחיות. זה מה שאני מנסה כאילו להגיד את זה. כאילו המלחמות, אם את אומרת, אם אין תרבות, אין רוח, אין אומנות, אין שירה, אין ספרות, אין מה שמבדיל אותנו מבעלי חיים, אז מה, קישקוש הזה? אז בואו נסגור את הבסטה.

זוהר: את היית רוצה להשתתף מתישהו במיוזיקל?

נועה: אני השתתפתי.

זוהר: תספרי לי.

נועה: אני השתתפתי במספר, השתתפתי ב"הלילה ה-12 בגשר", כשזה היה עיבוד.

זוהר: אבל שייקספיר לא כתב…

נועה: נכון, אבל עשו לזה עיבוד למחזמר. כאילו למוזיקלי, כאילו עם שירים, שייקספיר עם שירים ואני, כשהייתי, סיימתי את הלימודים, השתתפתי בהצגת ילדים, שירי עוזי חיטמן, ואני הייתי...

זוהר: נשמע כיף.

נועה: כן, נולדתי לחלום, ואני הייתי כזה היפופוטם. (שרה) "אני נולדתי אל המנגינות", זה גם היה. וגם היה (שרה) "אלוהים שלי, רציתי ש..." 

זוהר: זה גם שיר מיוזיקל מעולה.

נועה: (שרה) "השירים, המשחקים", אנחנו… מלא, מלא עליה שירים. רקדתי, שרתי.

זוהר: מה שיפה...

נועה: האם אני רוצה עוד פעם? לא דחוף.

זוהר: את רוצה עוד פעם?לא דחוף לך?

נועה: לא.

זוהר: הסרט הבא בחמישייה של השחקנית והיוצרת, נועה קולר, הוא...

נועה: ריקוד מושחת.

(נשמעת מנגינה מתוך הסרט"ריקוד מושחת")

זוהר: נועה, "ריקוד מושחת" במשפט אחד, מה קורה?

נועה: אוי, התפתחות מינית.

זוהר: (בקול רם) נועה קולר!

נועה: זה מה שיש לי להגיד על הסרט הזה, זה… אם אני אומרת לך, "הלהקה" עיצב לי את האישיות, סימן לי בגדול את השאיפות, או איזה חץ כזה, לאן, איפה אני רוצה ללכת, "ריקוד מושחת" ברמת ההתפתחות המינית, האישית, נשית. לא ידעתי אפילו איפה אני נמצאת ומה אני מרגישה כשראיתי את הסרט הזה, ואחרי זה עוד כשהייתי בהריונות חזרתי אליו. זה סרט...

זוהר: זה סרט לאישה הורמונלית.

נועה: הורמונלית, לא הורמונלית. את נהיית הורמונלית כשאת רואה את הסרט הזה. הוא יושב על כל היצרים הנשיים שלי, ושל רבות אחרות.

זוהר: אז שנייה, למי שפספסו את ריקוד מושחת בזמן אמת, למשל, אני נולדתי משהו כמו עשור אחרי שהסרט יצא, סליחה על זה.

נועה: אני לא מקבלת את זה.

זוהר: אני מתנצל, נועה.

נועה: אני אומרת, ה"להקה" לא אכפת לי. ריקוד מושחת, באמת, זה...

זוהר: אז אין לי ספק בכלל. עכשיו, כל זה כדי לומר, מדובר באחת מקלאסיקות ה-80 הגדולות אי פעם, והוא בכלל מתרחש בתחילת ה-60, מה שקצת מונע ממנו להתיישן בצורה נלעגת, כמו הרבה סרטי ה-80 אחרים. אנחנו עם בייבי, בחורה בת 17, שיוצאת עם המשפחה שלה לחופשה במלון יהודי בהרי הקטסקיל, נורא משעמם שם, עד שהיא פוגשת את ג'וני. ג'וני הוא רקדן, הוא המורה לריקוד של הקטסקיל, והיא גם פוגשת את חברתו הרקדנית המוכשרת פני, שנכנסה להיריון על ידי בחור בעייתי. בייבי מנסה לסייע להם.

נועה: אבא שלה רופא.

זוהר: אבא שלה רופא, ברוך השם, ככה צריך.

נועה: יהודי.

זוהר: היא מנסה לסייע להם, על הדרך, לומדת לרקוד, ומתאהבת עד מעל הראש בג'וני, וקשה מאוד להאשים את כל מי שמתאהבת בפטריק סווייזי, בסווייזי פטריק.

נועה: אוי גוד אין לי מילים.

זוהר: זה החתיך הראשון שלך בעצם?

נועה: אני חושבת שכן, כן.

זוהר: כן?

נועה: כן.

זוהר: את יודעת מה אני אוהב בפטריק סווייזי בהופעה שלו בסרט הזה?

נועה: מה?

זוהר: זה חפצון כמו שחפצון צריך להיות.

נועה: תסביר לי.

זוהר: הדמות מנומקת. כלומר, זה לא דמות שבאה כדי להיות חתיך, זו דמות מנומקת עם...

נועה: אתה מבין שזה חפצון גברי באייטיז? זה חפצון גברי באייטיז, זה… כאילו, אני מרגישה שהמסרים שם לנשים, הם כל כך… כאילו, זה מוכר… אני כבר מסתבכת, אבל כאילו, זה כן מוכר אשליה של רומנטיקה חסרת תקדים. אבל זה יושב בתוך כלים של אישה משוחררת, חזקה, בוחרת, וגם חוזרת הביתה. זה אפיזודה, זה הסטוץ האיכותי ביותר שיש.

זוהר: זה סרט פמיניסטי. לא שאני מתיימר עכשיו להסביר לאף אחד או אחת מה זה פמיניזם.

נועה: אני גם חושבת, אני גם חושבת שזה בגדול סרט פמיניסטי.

זוהר: סרט… אגב, בואו שניה נשים בצד, מי חופצן, איך, באייטיז. זה סרט שיצא בשנות ה-80 באמריקה השמרנית של ימי רייגן, שבו אחת הנקודות הבסיסיות זה: "אני צריכה לעזור לבחורה המתוקה הזאת לעשות הפלה."

נועה: די מדהים. די מדהים. נכון.

זוהר: עד היום אם… תהיה... ללכת לזה בסרט, יאהבו את זה.

נועה: נכון, נכון. היה שם גם פמיליאריות נשית חזקה, היא מעבירה לה את הריקוד, היא מלמדת אותה את הריקוד, הם לא נהיו 'ביטשס', הם לא רבו על הגבר, הם היו, היא עזרה, הם עזרו אחת לשנייה, היא עזרה לה לרקוד, היא עזרה לה עם ההפלה והסיטואציה הרפואית, עם אבא שלה, הם היו… ויש שם גבר. אני אומרת לך, זה כמו איזה… יושב בתוך כלים איכותיים….

זוהר: זה סרט, זה העניין, שכאילו, כשאת אמרת לי...

נועה: וזה פאקינג סקסי.

זוהר: זה פאקינג סקסי. עכשיו, כשאת אמרת לי, נועה, שזה אחד מהחמישייה שלך, אמרתי, איזה מהממת היא שהיא נתנה את אחד מסרטי מסיבת הפיג'מות שלה. איזה כיף שהיא לא מחליטה להביא לי רק את האיכות ואת הקלאסיקות. באותו ערב ראיתי את הסרט, ואמרתי לעצמי, תגיד, אתה מטומטם? זה לא סתם סרט של מסיבת פיג'מות, זה פשוט סרט ממש ממש טוב, עם תסריט חכם ופמיניסטי שמציג מסע של גיבורה מא'-ת'. 

נועה: ממש.

זוהר: אגב, אם יורשה לי, ג'וני...

נועה: והיא מתולתלת. 

זוהר: והיא מתולתלת.

נועה: ויש לה אף מטומטם, והיא לא קלאסיקה הוליוודית דוגמנית, היא בחורה.

זוהר: בואי נדבר באמת...

נועה: פצצה, כן?

זוהר: זה. דיברנו על פטריק סווייזי, בואי נדבר על ג'ניפר גריי, שנייה.

נועה: בוא נדבר.

זוהר: מה זה התפקיד המשוגע הזה?מה זה התפקיד המשגע הזה?

נועה: זה באמת , היא, ליהוק מבריק.

זוהר: היו עקרונית אמורים ללהק, אני לא יודע לגבי הסרט הזה ספציפית, היו אמורים ללהק בחורה יפה.

נועה: נכון.

זוהר: זה סרט מ-80, זה קומדיה רומנטית, צריך ללהק יפה. לא שג'ניפר גריי בלתי יפה. אבל העניין עם...

נועה: לא, לא, לא, היא יפה מאוד. ויש לה גוף היסטרי והיא רקדנית מעולה.

זוהר: היא רקדנית מעולה.

נועה: אבל היא לא הייתה… אבל היא לא הייתה קלאסית, היא לא הייתה… היא לא הייתה… היא לא דוגמנית. היא לא באה מדוגמנית, היא שחקנית.

זוהר: יש רגעים שבאמת אתה מרגיש שהמצלמה פשוט לא פעלה, ושאני לא רואה עכשיו את בייבי, הדמות, אני רואה את ג'ניפר, שמובכת נורא, אבל בקטע מאוד מתוק מהעובדה שעכשיו מלטף אותה, הגבר ההורס הזה, פטריק סווייזי.

נועה: הם היו… הם התאהבו לגמרי. אני ראיתי כאלה קצת מאחורי הקלעים כאלה.

זוהר: הם קצת שנאו אחד את השנייה בהתחלה. כמו שצריך.

נועה: אני לא... מה? השחקן והשחקנית?

זוהר: פטריק וג'ניפר.

נועה: מה זה? הם התאהבו.

זוהר: כמו שצריך. ככה הכי כיף, לשנוא את הבן אדם ואז להתאהב.

נועה: התאהבו. אי אפשר ככה לרקוד בלי…

זוהר: כי יש שם סצנה אחת, שזה אני מת לדעת איך מגיעים לכאלה דבר, כבמאי, כתסריטאי, כשחקנית, שהוא מלטף אותה על הצד...

נועה: קלאסיקה.

זוהר: והיא מתפוצצת מצחוק. ואי אפשר לזייף צחוק כזה. אי אפשר לעשות ב"כאילו" צחוק כזה. איך מגיעים לרמה כזאת של ספונטניות כשחקנית?

נועה: לא, זה דווקא...

זוהר: זה בר זיוף?

נועה: כן. א', זה בר זיוף, אבל אני לא חושבת שהרגע הזה הוא בר זיוף. אני לא חושבת שהוא מזויף, כי אני חושבת שהיא התרגשה נורא.

זוהר: קשה מאוד להאשים את מי שמתרגשת כשפטריק סווייזי מלטף אותה. אבל בהקשר הזה, רגע, לפני שאני אסיים...

נועה: ואני חושבת שהוא נורא נהנה מהמבוכה שלה. מה שאני מדמיינת כשחקנית, איך שיש אותי צופה בסרט הזה וזה, אבל כשחקנית אני מדמיינת שבעצם אנחנו רואים תיעוד של שחקן ושחקנית מתאהבים. 

זוהר: איזה כיף זה.

נועה: כן.ולא, ובטח כלום וזה, ועניינים, אני לא יודעת, אם היה נשוי, אין לי מושג מה שזה וזה, אבל התאהבות, והם לא נהיו זוג לדעתי במציאות.

זוהר: לא… מה שידוע לי.

נועה: אבל יש התאהבות לצורכי האירוע. האירוע עצמו הוא...

זוהר: זה קורה כי אני זוכר ששחקנית… אני חושב שאודרי הפבורן אמרה פעם שפיזית את לא יכולה שלא להתאהב בשחקן שלצידך לפעמים.

נועה: זה נכון.

זוהר: יש יותר קתרזיס מפטריק סווייזי מניף את ג'ניפר גריי באוויר?

נועה: אין, בעולם הזה.

זוהר: זה גם...

נועה: אגב, זה… זה אוכל את אפוקליפסה עכשיו.

(שניהם מגחכים)

זוהר: זה מה שאני שמחתי לגלות, כאילו, כשראיתי את הסרט, אז אני שמחתי לגלות שזה סרט שמותר לדבר עליו ואז לדבר על אפוקליפסה עכשיו, מותר. בין השאר כי ההנפה של ג'ניפר גרי באוויר, מהי? היא לא פשוט "אנחנו שמחים כי זה ריקוד יפה". זה רגע שהכינו אותנו אליו דרמטית.

נועה: מממ…

זוהר: אוקיי?

נועה: זה מדרגה על מדרגה על מדרגה, בדיוק, נכון. ממש מוכוון לשם. כאילו, העובדה שזה סטוץ, שהיא חוזרת הביתה, פשוט מדהימה בעיניי. זה סיפור אהבה כל כך יפה.

זוהר: עכשיו, נועה, אני, כשאני רואה את הסרט הזה, רואה איך ג'ניפר גרי הופכת ממי שהיא, כנראה הייתה באמת תיכוניסטית חביבה מאוד, אגב, היא הופיעה אחר כך גם ב"שמתי ברז למורה", כפי שקראו לו בעברית.

נועה: נכון.

זוהר: ג'ניפר גריי נראית פה כמו כוכבת. ואני מרגיש שזה משהו שצריך לתת את הקרדיט גם לצלם. את יכולה להיזכר בצלם או צלמת שגרמו לך להרגיש כוכבת?

נועה: כן, בטח.איציק פורטל. איציק פורטל, פריים הסיום של "חזרות". כוכבת, ועמית יסעור.

זוהר: איפה הרגשת כוכבת בזכות איציק ועמית?

נועה: "לעבור את הקיר", זה עמית יסעור. היה לי רגע עם עמית יסעור שצילמנו, זה קטע שלא נכנס לסרט, אבל היינו כמו איזה… הייתה מין תפילה ב"אומן", וזה היה ביני ובין עמית הדבר הזה, של, אני מתפללת והוא הולך וחוזר, ואני מרגישה איפה הוא נמצא, ואני יודעת מה אני… איפה הוא, אז אני בעצם משחקת מולו ואיציק פורטל זה… עמית, הרגשתי תקשורת כזה, אנחנו עובדים ביחד. איציק פורטל, הרגשתי שהוא אוהב אותי.

זוהר: איך את מרגישה שצלם אוהב אותך בעצם?

נועה: איציק אמר לי. (שניהם צוחקים) ואני רואה… כמה הוא… בתוך הסיפור. בחזרות בכלל, כי זה הסיפור שלי, אז כאילו, אז אני אומרת, הוא… הוא בתוך הסיפור, הוא… אני רואה אותו כמה הוא מוקפד, אני רואה אותו כמה הוא עסוק בלהסתכל עליי, ואז להסתכל עליי דרך המצלמה, הרגשתי אהובה, הרגשתי שכל פריים איתי הוא רוצה… הוא מסתכל עליי כמו על אישה.

זוהר: בואי בינתיים נעבור לסרט השלישי שבחרת. נועה בחרה משהו טרי מהתנור.

נועה: כן, כי אמרתי, לא רק את הדברים שעליהם נבניתי או שהשפיעו עליי, אני אומרת, יש השפעה שהשפיעה עליי משלשום. אז אני עוד לא יודעת מה האורך יריעה שלה, אבל סרט שנהניתי ממנו כל כך, והרגשתי שאני עפה, משלשום, "רוחות אינישרין".

(נשמעת מנגינה)

זוהר: נועה, את רוצה לתת לנו את "רוחות אינישרין" במשפט?

נועה: זה סרט על כתיבה מעולה.

זוהר: הסרט הזה...

נועה: כי אם מדברים על מבנים, מבנים בכתיבה, או כאילו מבנים בלספר סיפור.

זוהר: אוקיי. מרטין מקדונה הוא מאסטר. הסרט הזה מתרחש בדיוק לפני 100 שנה, ב-1923, הו אירי בדיוני בשם אינישרין, ומהצד השני של הארץ, ביבשת המרכזית, שומעים את תחילתה של מלחמת אזרחים. לא שאף אחת מהדמויות מתעניינת בזה בעיקר, אנחנו עם קולם ועם פאדריק. יום אחד פאדריק, בחור חביב, בוב ספוג אנושי שקשת מענן, ליטרלי, זורחת לו מהתחת, מגיע לבקר את חברו הטוב קולם. הוא אומר: בוא נלך יחד לבירה בפאב השכונתי, כמו שאנחנו עושים בעצם מדי יום, אבל הוא לא מוכן לצאת מהבית.

נועה: נכון.

זוהר: ומה קולם אומר לו כשהוא מתעמת איתו מול זה, כשפאדריק מתעמת איתו, "למה לא באת איתי לבירה?" הוא אומר...

נועה: אני לא מחבב אותך יותר.

(משמיעים זאת באנגלית)

זוהר: יש משהו יותר הרסני שאפשר לשמוע מזה?

נועה: אין. וקראתי עכשיו גם… מי כתב את זה? זה לא יפה שאני לא נותנת קרדיט. מישהו עשה השוואה מאוד יפה בין זה לבין "יעקבי וליידנטל" של חנוך לוין.

זוהר: מה את אומרת?

נועה: זה ממש… אני חושבת ש… המחזה מתחיל ב-(מגבירה את קולה): "אני הולך לסיים את הקשר, בזבזתי מספיק זמן עם ידידי ליידנטל", אם אני לא טועה, "ואני הולך לסגור את הקשר הזה ולחיות חיי מעניינים ומרתקים".

זוהר: שוב, אני מאוד שמח שבחרת בסרט חדש לגמרי, כי הרבה פעמים כשאנחנו מדברים על קלאסיקות ועל הסרטים האהובים ביותר, אפשר לחשוב שבטעות לא יצאו סרטים טובים כבר 30 שנה.

נועה: המממ…

זוהר: והנה יצא סרט שנועה קולר אומרת את זה בטופ פייב שלי, וראיתי אותו בגדול לפני חודש. לפני חודש בערך ראית?

נועה: כן, מה זה, שלשום, ארבעה ימים. קודם כול הייתי מאוד חולה, היה לי חום. אבל הייתי ברגעים האלה של כזה, הילדים לא היו בבית, וטום בעלי לקח את הילדים, זה, הם נסעו למדבר, ואני פתאום לא ידעתי, לא נרדמתי, הכדורים של האנטיביוטיקה, לא נרדמתי ופתחתי את הסרט הזה, והוא היה ממש מתנה. מה שאותי הכי תפס, המון דברים תפסו אותי בזה. המשחק והצילום, כל ה… אהבתי את הרביעיה, משחקים מעולה בעיניי, אבל לי אישית, מה שאותי העיף, זאת הכתיבה. בגלל שהוא גם מחזאי, מקדונלדס משהו מאוד...יש בו איזה יכול… הכתיבה שלו שייכת באמת בתיאטרון ובקולנוע, פחות בטלוויזיה. טלוויזיה מבקשת, כמו שאני מבינה את זה, מבקשת אורך רוח, היא רוצה חיים ארוכים עם הדמויות. "יורשים."

זוהר: סיפור שמתחיל ונגמר. זה מארטין מקדונלד.

נועה: סיפור שמתחיל ונגמר, די מהר.

זוהר: לי, במובן הזה, דווקא היה לי קשה להתחבר לסרט בצפייה הראשונה שלי בו, פשוט כי לי זה היה קשה, כי הבנתי שיש פה משל. הבנתי שזאת אלגוריה.

נועה: המשל הרגיז אותך.

זוהר: פחות הרגיז אותי המשל, ויותר הרגיזה אותי העובדה שסרטים הם לא משל. סרטים הם סיפור. ובהתחלה אמרתי לעצמי, למה הדמויות האלה מתנהגות כמו משל?הרי יש סיבה שהארנב והצב זה סיפור שמספרים בשתי דקות ולא בשעה וחצי. וכאן, ההתנהגות של חלק מהדמויות הרגישה לי קצת כמו משהו שיכול לעבוד ממש טוב במשל, אבל לא בחיים עצמם. למשל, קולם, באיזשהו שלב, כדי להבהיר לפאדריק שהוא לא רוצה להיות חבר שלו יותר, לא רוצה לנהל אתו שיח יותר, הוא מודיע לו, "אני עומד להוריד אצבע כל פעם שאתה תיצור איתי קשר".

(משמיעים משפט זה באנגלית מתוך הסרט)

זוהר: ברנדן גליסן עשה את זה מצוין. השורה עצמה, אתה אומר, זו ב"חייאת" (הכוונה "בחייך") יש איפשהו עלי אדמות בן אנוש שידבר ככה?

נועה: אני הייתי כל כך...הסיפור עבד עליי כל כך חזק. אני רואה את המשל, אבל לא הייתי בחוויה שמספרים לי משל. הייתי עם האנשים. ואני חושבת שהוא רצה לגמור לעצמו את האצבעות. ואני חושבת שהוא מאוד מאוד בדיכאון. ואני חושבת שזה ישועה שלו. כל חיתוך אצבע, זאת הייתה מבחינתי ישועה של הדמות. לא הייתי במוסר, הייתי בבן אדם שהחליט להוריד לעצמו את היד כי הוא חייב לפגוע בעצמו, כי הוא מוזיקאי בינוני. כי הוא צריך סיבה יותר טובה ללמה הוא לא נורא הצליח בענק למה הוא לא מוצרט?על זה הוא מדבר בסרט ולהוריד לעצמו את האצבעות, באמתלה שזה בגלל שהחבר מטריד אותו, זה הכי קשקוש בלבוש בואי, שאני אומרת, הם כולם… אנשים מאוד מאוד סובלים. 

זוהר: זה שאלות שאת גם שואלת את עצמך?

נועה: מה?

זוהר: זה האם אני מספיק טובה?

נועה: בטח. ברור, מה זאת אומרת? אתה מתרוקן נורא נורא מהר ממשמעות, אתה צריך למצוא סיבה למה אתה משתתף. הרי כל מה שאני רוצה להגיד נאמר, יותר טוב ממה שאני אגיד אותו. הדבר היחידי שאני אוכל להגיד לעצמי זה, אף אחד לא יגיד את זה, כמו שאני אומרת את זה.

זוהר: זה גם המהות של אמנות הלכה למעשה, בעצם.

נועה: נכון, זה נאמר.

זוהר: אבל העניין הוא שזה סרט...

נועה: ומה כל כך דחוף שגם אני אגיד את זה, זה לא דחוף.

זוהר: זה נכון. במהלך הסרט פאדריק ניגש לקולם, ולמרות שהוא, שוב, הוא "בוב ספוג" מאוד, פאדריק, הוא ניגש לקולם ואומר לו, "מה אתה רוצה ממני?" "למה אתה לא חבר שלי?" "למה אתה חושב שאתה יכול פשוט להעיף אותי הצידה?" הוא אומר, "בגלל שאני רוצה לעשות משהו שיזכרו עוד 200 שנה, כמו שמוצרט עשה, ולא אף אחד..." ואז הוא אומר, "אבל אני נחמד, למה אתה זורק אותי? אני נחמד..." 

נועה: מונולוג מדהים.

זוהר: זה מונולוג מדהים בין השאר, בגלל שקולין הגיש אותו כל כך יפה, אבל אז קולם אומר, "לא אכפת לי מהנחמדים, "לאף אחד לא איכפת עוד 200 שנה, מי היה נחמד באי אינישרין." וזה מעניין אותי מה את חושבת על זה. האם זה נכון?

נועה: השתגעתי מזה, השתגעתי מהמונולוג הזה. גם חשבתי כל הזמן, אמרתי, וניסיתי למצוא בראש, אנשים שנחקקו בהיסטוריה על סעיף נחמדות. ואז לא מצאתי לי אנשים על סעיף נחמדות, אבל…

זוהר: על גבורה, על טוב לב, זה משהו אחר.

נועה: נכון. נחמדות, לא. לא, זה…

זוהר: אגב, זאת טעות של ההיסטוריה. ההיסטוריה צריכה להתנצל בתכלס, לא?

נועה: אבל זה לא עניין הרי של נחמדים. זה כמו להגיד, תעשה משהו, תשאיר חותם, נגיד, ובדרך תהיה ישר, תהיה טוב לב.

זוהר: זה כל כך קשה לבקש מבן אדם להיות גם גדול וגם נחמד?

נועה: זה לא פשוט.

זוהר: זה לא פשוט.

נועה: יש שם סתירה. צריך לעבוד בזה. צריך… כאילו, אם אתה נהיה… לדעתי, אם אתה נהיה יותר מצליח, יותר מתעניינים בך, יותר זה וזה, העולם מביא לך יותר אתגרים, יותר ריקושטים, יותר דברים מעצבנים, יותר תחושות בדידות, יותר תחושת ריקנות, יותר תחושת מיצוי, ואומרים, תישאר אדיב, תישאר צנוע, תישאר נחמד, תשים לב שאתה רואה את האנשים סביבך. אבל הם רוצים ממני כל מיני דברים, לא? תסתכל ותזכור, פעם לא רצו ממך כלום, אתה רוצה לחזור לתקופה שלא רצו ממך כלום? הדבר הזה, הוא כמו… כל הזמן, זאת עבודה רוחנית, זה עבודה שאתה מחליט איפה אתה משקיע את המשאבים שלך כאדם.

זוהר: זה שיחות שיש לך בראש? כאילו שאת אומרת לך לעצמך מצד אחד, אין לי כוח לעשות איתו את הסלפי הזה, לא בא לי לעשות איתו את הסלפי הזה עם הבחור שעבר לידי ברחוב, ואז את אומרת לעצמך, לא, אתה עשית את הסלפי וגם תגידי תודה, מאמי.

נועה: זה שיחות שיש לי בראש.אני לא אומרת שבהכרח התוצאה היא לעשות את הסלפי ולהגיד תודה, מאמי. אני יכולה גם להגיד לא, תודה.אבל זה שיחות שיש לי בראש.

זוהר: מודי בראון, למשל, כשספדו לו, אנשים הזכירו שגם היה מדובר במאנצ'...(בן אדם ביידיש)

נועה: אבל לא ספדו לו על הנחמדות.

זוהר: זה נכון.

נועה: זאת הנקודה בין הדמויות הראשיות ב"אינישרין". כאילו זה… הנחמדות היא לא… היא כאילו רוצה להיות דרך חיים, היא לא תוצאה, היא לא משהו "to achive"

זוהר: יש בסרט הזה דמויות שעושות דברים מפוקפקים.

נועה: כן. 

זוהר: יש כאן אנטי-גיבורים.

נועה: הממ…

זוהר: כדי למשל, קולם, כשסיכמנו שאת באה להסכת שלנו, אני ראיתי שוב את "לעבור את הקיר", ברוך השם, הוא זמין בנטפליקס. ואמרתי לעצמי, על הנייר, הדמות שלנו, של מיכל…

נועה: כן.

זוהר: שאומרת לקדוש ברוך הוא, יש לי כבר תאריך ויש לי כבר שמלה, יש לי גם אולם, עכשיו רק חסר שיבוא החתן.

נועה: חתן על השם.

זוהר: חתן על השם, נסדר לחתן. עכשיו, כל זה כדי לומר, אני רואה שוב את הסרט, ואני אומר, מי זאת האהבלה הזאת? אני רציתי לתפוס את מיכל בכתפיה ולומר, "תתאפסי על עצמך" ובכל זאת, אני גם ראיתי את הסרט, ואמרתי לעצמי מהר מאוד, "קניתי". היא רוצה שיהיה חתן, אני רוצה שיהיה חתן כלומר, הייתה לי הזדהות מוחלטת עם הטמבלית הזאת.

נועה: כן.

זוהר: איך גורמים לדמות מעצבנת לעורר הזדהות?

נועה: אה... המפתח הוא כנות. אני חושבת שאתה תקבל כל מה שהגיבור שלך ירצה, אם הוא יהיה...honest(ישר) מספיק, אם הוא יהיה כנה, כן, יענו… אני אומרת כנה, זה לא עברית נכונה, אבל זה יותר טוב. כנה לבקש להתוודות על חולשות.

זוהר: בכלל חשוב לך שיאהבו את הדמויות שלך?

נועה: ברור. זה... זה...איך קוראים? זה עקב אכילס לפעמים. כי כאילו… אני תמיד חושבת שהן מעצבנות, ואני תמיד חושבת שלא יאהבו אותן. אבל זה מה שאני חושבת על עצמי, ואז כאילו… אז כזה אני אומרת, אוי, יופי, עוד פעם נועה, את מעצבנת ולא יאהבו אותך, כאילו הדבר הזה וצריך להילחם בנקודה הזאת, כי זאת לא המטרה היחידה. 

זוהר: אבל זאת מטרה שמאוד כיף לדבוק בה.

נועה: היא כלא, היא כלא. היא לא מטרה טובה.

זוהר: כולנו תמיד רוצים שיאהבו אותנו.

נועה: זאת לא מטרה טובה.

זוהר: את חושבת?

נועה: שיאהבו אותנו? מטרה בעייתית.

זוהר: אוקיי.

נועה: היא כלא, היא תסבך אותך באיזה שהוא שלב. יש לה חיים קצרים למטרה שכולם יאהבו אותי, קצרה. זה כמו להיות יפה. סבבה, אפשר לזה, ואתה תגיע לזה, ואז זה תתרוקן לך.

זוהר: אנחנו כבר עברנו את החצי, ועכשיו אנחנו עומדים לעבור להגיע לסרט הרביעי, שהוא במקרה גם אחד הסרטים הכי טובים אי פעם, שזה יושב טוב בגדול על הגדרת המשימה שלנו.

נועה: הרומן שלי עם אנני.

(נשמע שיר מהסרט)

זוהר: אנחנו כאן עם דיאן קיטון, ששרה בקולה של אנני הול.

נועה: אוי, אני... איזה מדהימה, דיאן קיטון.

זוהר: מה זה הרומן שלי עם אנני בשבילך במשפט אחד?

נועה: זה הקול הבוגר שלי.

זוהר: זה נועה קולר האישה, לא הילדה.

נועה: ככה, שם אני מוצאת את עצמי, כאילו, אני אומרת, זה לשם.

(נשמעת נעימה מהסרט)

זוהר: השנה 1977, וודי אלן, הוא עדיין לא וודי אלן, לפחות לא עד הסוף, לפחות לא כמו שאנחנו מכירים אותו היום, והוא מביא לנו סיפור אהבה פשוט, לכאורה. וודי אלן משחק את אלווי, ומולו האקסית המיתולוגית שלו, דיאן קיטון, משחקת את את אנני. הם מתאהבים, הם נפרדים, הם חוזרים, ואז הם נפרדים עוד פעם. העניין הוא שאי אפשר לדבר על וודי אלן בלי לדבר על פילים שמסתובבים לנו בחדר הזה, נכון? 

נועה: נכון, זהו טעיתי, מה נעשה? באמת, זאת תמיד… זאת כנראה תהיה השאלה, וכנראה שזה העונש הגדול.

זוהר: זה העונש הגדול, שלפחות יהיה דיון, אפילו העובדה שיש דיון, הרי מה, יש לנו דיון על ספילברג? בינתיים, טפו טפו טפו, אנחנו לא מנהלים דיונים על ספילברג, אנחנו רואים, במאי, הוא טוב עד כדי כך, או רק טוב? וודי אלן, האם בכלל מותר לנו לדבר על זה, שהוא במאי טוב?

נועה: כן, מה אתה אומר?

זוהר: אני חושב שספציפית וודי אלן עשה כל מה שצריך כדי שלא נפריד את האמן מהיצירה ובגלל זה הוא הקשה עלינו עד כדי כך. אבל מצד שני, אני גם אגיד, סרט זה לא עבודה של איש אחד. בטח לא סרט. מילא זה היה ספר, מילא זה היה, אני יודע, מופע יחיד. זה לא רק הסרט של וודי, זה גם הסרט של דיאן, זה גם הסרט של הצלם גורדון וויליס, אפרופו צלמים שגורמים לך להרגיש מלכה, זה סרט של העיר ניו יורק, אבל האמת האמת שזאת גם השתפנות שלי. כי בתכלס מה שאני רוצה לומר זה שלא בא לי לוותר על סרטים טובים.

נועה: קשה מאוד... לי יש עניין עם זה שמנסים לתקן אחורה. לתקן אחורה את המציאות. לפעמים, נגיד ,עכשיו פתאום קיבלתי איזה, כל מיני, כאילו מנסים לעשות התאמה מגדרית לפני שנים, או לפרויקטים אחרים, או שלא נציג את 'מציצים', נגיד, או סרטים שיכולים להיות נגועים במי-טו. זאת אומרת, ללכת אחורה ולנסות לעשות תיקונים מאחורה. אתה מבין מההיסטוריה. זה בלתי אפשרי, ובעיניי אין שום צורך לעשות את זה, כי אנחנו לומדים מהם. גם חוץ ממה לעשות, מה לא לעשות. וממשיכים הלאה. עכשיו נפלה יצירה שקוראים לה "אנני הול", מאיש כנראה מאוד מאוד מאוד פרובלמטי, אבל היא ירדה לכדור היצירה הזאת, ועלי היא מאוד השפיעה. וזה סרט שאני מאוד אוהבת, בגלל שאני לא יכולה להתעלם ממנו בתוך החמישייה, וגם לא מעוניינת להתעלם. אני לא אגיד, נועה, דוחה אחת, אהבת סרט של מישהו שתתעלמי מה… לא… זה סרט שמאוד מאוד מאוד השפיע עליי, והוא נוצר על ידי בן אדם שנוי מאוד במחלוקת. בעייתי. כנראה פושע.

זוהר: את דואגת לפעמים שידברו ככה גם על "חזרות"?

נועה: לא כל כך. דאגתי. דאגתי פעם מאוד, כאילו, מה זה, כשהיינו קרובים לכל האירועים, מאוד. היום לא.

זוהר: בוא נדבר על הסרט.

נועה: יאללה, בוא נדבר על הסרט.

זוהר: זה סיפור אהבה לא קונבנציונלי, וזה מה שאני נורא אוהב בו.

נועה: מה שאני אהבתי שם זה את הקול המבוגר. הוא מכניס פיוט במציאות, בריאליזם. ריאליזם. כאילו… פשוט מכניס שם… אהבה… מקבל את המציאות.

זוהר: מצד אחד הוא מקבל את המציאות, ומצד שני...

נועה: אני מתה על פרידות כמו בייבי וג'וני, אבל אצל אלבי ואנני, אלבי קראו לו שם?

זוהר: אני חושב שזה עם וי, אבל זה גם מעניין אותי עד גבול מאוד מסוים, כי הלכה למעשה, זה לא אלווי, זה וודי.

נועה: וודי אלן ואנני הול נפרדים בסוף הסרט. וזה עדיין סיפור אהבה רומנטי, אחד היפים שראיתי.

זוהר: זה רומנטי בין השאר, אני חושב, קודם כל, כי הסרט בתכלס, בתכלס, מתרחש בתוך הראש של וודי אלן. כלומר, זאת לא קומדיה רומנטית שרק אנחנו רואים אותם מתאהבים, נפרדים, חוזרים, נפרדים. אנחנו רואים סצנות מצוירות באמצע הסרט, המסך מתפצל, וודי מדבר אל המצלמה. הם שוכבים והיא יוצאת מהגוף של עצמה. כן, הרי מה העניין? היא לא יכולה לשכב עם הבן זוג שלה בעודה סאחית, אז היא חייבת לעשות שאכטה לפני, ואם היא לא עושה, אז היא מחוץ לגוף שלה. זאת דרך חדשה לגמרי לספר קומדיה רומנטית, ז'אנר שקל מאוד שהיא פה לסכמות, שהן סכמות יפות, אבל יכולות לשעמם לפעמים.

נועה: אתה רואה, הוא חורר שם את הכול. בגלל זה, אני אומרת, הסצנה שבה… אין, היא יוצאת מהגוף של עצמה בזמן סקס, זה באמת… זה היה כל כך חדשני בשבילי, הדבר הזה שאפשר לספר ככה את הסיפור.

זוהר: וזה נשאר איתנו עד היום.

נועה: והוא מדבר איתה על זה, זה עוד יותר, זה לא סתם רואים את האישה יוצאת החוצה, והוא אומר, "איפה את?" אם אני לא טועה שם, יש פתאום דיאלוג הזה… ואומרת, "אני בינתיים אהיה פה..."

זוהר: "אני אצייר משהו." 

נועה: כן, וזה...

זוהר: כשהם מנהלים דיאלוג, הסאבטקסט מופיע בכתוביות.

נועה: הוא רלוונטי לכל כך הרבה... זה שחרור נורא גדול בשביל נשים. אני חושבת, גם בשביל גברים, בשביל חוסר, שאתה לא מצליח להיכנס איתה בסקס, והוא לא אינטימי, אבל אתה מקיים אותו והוא לא אונס. הוא סקס שלא מצליחים לייצר בו אינטימיות, והוא קורה, ומראים לנו על המסך איך זה נראה. אז היא יוצאת מעצמה והיא בסדר.

זוהר: זאת סצנת הסקס שאת הכי אוהבת בקולנוע, או שיש עוד?

נועה: אף פעם לא חשבתי, כי אתה ישר מגדיר לי את זה לתוך קטגוריות, אני לא מאורגנת ככה.

זוהר: אוקיי.

נועה: אני מאוד אוהבת קטגוריות. אני גם מלכת הקטגוריות במשחקים, אני אוהבת לשחק, אבל אין לי את ה...

זוהר: כשאני רואה את הסרט הזה, סוף סוף, הרי כשאמרת לי, "אנני הול", אמרתי, וואלה, יושב עליה, אנני הול. אני… זה יושב על הגב'... איריס צט'יבל מ"חזרות", אנני הול.

נועה: כן.

זוהר: כי הרי הסרט נגמר בנקודה שהמון סיפורים אוהבים להיגמר בה. אלבי ואנני נפרדים, יש שם סצינת פרידה, ואז רגע לאחר מכן אנחנו חותכים לשני שחקנים, שמגלמים את סצינת הפרידה הזאת, ואנחנו מגלים, מה זה מגלים? אלבי מסתכל על מצלמה ואומר לנו, "ואז כתבתי מחזה". אבל מה קורה במחזה הזה? אחרי סצינת הפרידה של אלבי ואנני, הם בעצם חוזרים. הוא כתב את הסיפור שלהם, אבל אז הוסיף סוף טוב. וזה הזכיר לי את איריס.

נועה: "חזרות", כן. כן. קיפולים, הקיפולים על קיפולים האלה.

זוהר: איך אנחנו כותבים שברון לב והופכים אותו לאומנות?

נועה: איך אנחנו כותבים? איך אנחנו עוברים שברון לב והופכים אותו לאומנות?

זוהר: אוקיי, איך?

נועה: כי לכתוב אותו זה להפוך אותו לאומנות. אבל… זה… לכתוב שברון לב ולהיות אישי, זה חתיכת דבר. מה זה חתיכת דבר. זה מה ש… כן, זה הדבר להיחשף עליו. אני מנסה כזה לחשוב איך אני… זה לא איך אנחנו עושים את זה, זה זה שאנחנו עושים את זה.

זוהר: וזה מצליח לנו?

נועה: לוקחים את השברון לב והופכים אותו לאומנות, זאת הכוונה. זה לא איך אנחנו הופכים שברון לב לאומנות, זה העובדה שהופכים שברון לב לאומנות, היא תהליך ריפוי. היא המתנה של שברון הלב.

זוהר: אבל אני אגיד לך, אבל מה שמתי לב שוודי אלן עושה, ואת כנראה בחרת שלא לעשות, או בחרת ואנחנו לא יודעים.

נועה: לא להציק לילדים שלי.

זוהר: אוקיי.

נועה: אוקיי.

זוהר: אז תודה רבה. (נועה צוחקת) זוהר ואיתמר מודים לך.

נועה: (צוחקת) בסדר גמור

זוהר: אבל אני אגיד, הוא בחר לעשות... הוא עשה משהו אחר שהוא קצת יותר חוקי.

נועה: בבקשה.

זוהר: אם יורשה לי וזה שהוא… הוא תיקן את העולם, באנני הול. לפחות הדמות שלו, אלווי, תיקנה את שברון הלב שלו. הוא תיקן.

נועה: לא, אנני.

זוהר: מה שאני אומר זה שבאנני הול הוא כתב לסיפור של עצמו סוף טוב.

נועה: כן.

זוהר: את, הרי לפחות בסוף עונה אחת של "חזרות", אנחנו לא באמת מבינים שאיריס ותומר חוזרים.

נועה: נכון. אבל זה כמו… יש סצנה..

זוהר: כנראה שזה לא היה הסוף הטוב שדמיינת.

נועה: בדיוק. אני חושבת שהפרידה היא הפי-אנד. זו דעתי. אני באמת חושבת את זה. אני חושבת שיש...

זוהר: איך פירגנתי לך.

נועה: שיש...

זוהר: ההפי-אנד זה שלומי טפיירו, החתיך שאת מביאה לעצמך כדייט, 

נועה: זה עודד המעודד. כן, אבל… אז אני... העובדה שיש חיים אחרים, שלמים, אחרי מוות, התרסקות, הלב בחתיכות, התחושת כישלון, האבדון, זה שיש חיים שלמים, מלאים, יותר מגניבים, יותר מותאמים. זה מציאות בעיניי, זה לא למכור פנטזיה.

זוהר: עכשיו, איך אנחנו…

נועה: זה לא הגבר שמגיע ואומר, "הבנתי, הבנתי". כל הזמן הזה אני טעיתי, ולא ראיתי אותך. "ועכשיו אני רואה ומבין, ואת יודעת, כל הזמן הזה חשבתי..." לא! לא המונולוג הזה. הוא לא יבין, הוא לא בעניין. כנראה שגם את לא מי יודע מה, ויש משהו יותר מתאים.

זוהר: את יודעת שמה שבאמת כואב לי עם הסרט הזה, זה כמה שהוא מצחיק, בין השאר יש שם בדיחה אחת שהיא פותחת את הסרט.

נועה: המממ…

(נשמע באנגלית מהסרט המשפט: "אני לא רוצה להיות שייך למועדון שמקבל אנשים כמוני") 

זוהר: בכנות, זאת אחת הסיבות שבגללן אני רווק.

נועה: כן, כולנו, מה זה...

זוהר: איך אפשר לכבד...

נועה: וודי אלן הרי הוא גאון.

זוהר: מה נעשה….

נועה: והוא הכניס כמה משפטים לפנתיאון שאנחנו לא… ש… מה זאת אומרת? מאז שהוא אמר את זה, הביא לנו.

זוהר: קשה לי...

נועה: אחד מהם זה זה.

זוהר: קשה לי נורא לחשוב שמישהו שיגיד, "קניתי", הוא מישהו שצריך לקחת ברצינות, שמישהו שיסתכל עליך, בן אדם שאתה תוכנתת, עצמך, בן אדם שאתה תוכנתת לשנוא, תגיד, סבבה, אותך אני רוצה. מה, אז אתה מפגר כנראה. הוא כנראה מפגר. זה כנראה דביל גדול.

נועה: כן.

זוהר: לך מפה.

נועה: נכון. זה לא נכון. זאת ה… כן, אבל לעבוד עם המשפט, זה כיף שהוא זיקק לנו את זה, למשפט, את התחושה, ומפה צריך להתקדם.

זוהר: עכשיו...

נועה: אנחנו לא כל כך מגיעים ו…

זוהר: זה נס גדול.עכשיו, מזוג אחד שגורלו נחתם מראש לזוג אחר, יש לי הרגשה שזה באמת הסרט הכי טוב בחמישייה הזאת, נכון? שמרתי את הטוב לסוף.

נועה: הוא המשמעותי ביותר, הוא משלב אותי, אותי הבוגרת, הוא על תפר ואותי צעירה, והוא מופת בעיניי. סרט אהבה היפה ביותר שיש בעיניי. והוא השימוש המנומק ביותר בקולנוע.

(נשמע שיר מתוך הסרט)

זוהר: השנה היא 2003. סרטים שמתרחשים בתודעה האנושית הם שיא האופנה.

אבל גם שם של איש אחד נכנס למודה. קוראים לו צ'רלי קאופמן, והוא התסריטאי הראשון שהפך לסלב, לפחות במאה ה-21. והוא חובר לבמאי קליפים צרפתי בשם מישל גונדרי, ויחד הם מביאים סרט שנשאר איתנו 20 שנה אחר כך, "שמש נצחית בראש צלול". הסיפור הוא של ג'ואל, בחור מתוק שבמקרה נראה כמו ג'ים קארי, שתופס יום אחד את בת זוגו האהובה, קלמנטיין, ואומר לה, "קלמנטיין, מה קורה, מאמי?" ואומרת לו, "סליחה, אדוני, מי אתה?" וכך אנחנו מגלים שקלמנטיין ניגשה לחברה בשם חברת לאקונה, שהמומחיות שלהם היא פשוט למחוק זיכרונות. וזה מה שהיא עשתה לג'ואל. ג'ואל אומר, "ככה? ככה.". מחליט למחוק אותה מהזיכרון של עצמו. אבל מה? באמצע התהליך הוא מתחרט. הוא לא רוצה לוותר על ה"קלמנטינה" האהובה שלו, אז הוא מחליט להחביא אותה בזיכרונות שלו, לפני שאהבת חייו תשכח לחלוטין.

נועה: שיוא, אתה רק מספר את זה... אני עוד פעם בצמרמורות, אין סרט יפה מזה מבחינתי. זה יעבוד לנצח. וואו.

זוהר: מדובר ביצירת מופת, אבל למה לדעתך זאת יצירת מופת?

נועה: אין לי שום עניין במדע בדיוני, זה לא באמת עושה לי את זה.

זוהר: מה את אומרת?

נועה: שום כלום. גם כל מיני כוחות על כוחות, אני לא… אם אין לזה… אם זה לא כאילו פילוסופי בשום רמה, או שהעל טבעיות היא… לא, יכול להיות שאני גם לא מספיק, אני... מה זה לא יכול להיות, בוודאות אני לא מספיק בקיאה במדע ובדרך כלל זה פילוסופיה, אבל אם אין לה… אם אני לא רואה שלכוחות על יש שימוש רגשי מידי, אז אני… אז אני לא מבינה את הצורך של זה, ואת התמה הזאת של למחוק בן אדם מהזיכרון, אני מבינה. אני מבינה מה זה לרצות למחוק מישהו מהזיכרון שלך.

זוהר: מה היית רוצה למחוק מהזיכרון שלך?

נועה: לא, אני כבר בוגרת הסרט, אני כבר לא רוצה למחוק אף אחד.

זוהר: אה, זאת המסקנה.

נועה: כן.

זוהר: את מי רצית?

נועה: כל מיני, כל מיני. סיטואציות גם... בחיים. של מחיקות. כל מיני דברים שרציתי למחוק. אני מנסה לחשוב כזה, נגיד לא על בן אדם, נגיד על מקרה. זה הפרידות. או שהעליבו אותי נורא.

זוהר: יש עלבון שאת היית פשוט רוצה שימחק לך מהתודעה?

נועה: בטח, מישהו כתב בזה שאני...

זוהר: במה?

נועה: בעיתון, כאילו, כבר זה לא עיתון, זה כבר במחשב, באינטרנט, שאני יותר מדי בטלוויזיה ושאני כאילו וזה… ונמאסתי וכמה אפשר, כמה אפשר נועה קולר ו וכאלה. וזה העליב אותי נורא. לא שאין... בסדר, כלום... בסדר, אפשר להתדיין על מה זה, לשרוף את עצמך או לא לשרוף את עצמך, כאילו כשחקן וזה וזה, אבל לא רציתי שהדבר הזה יהיה כתוב, זאת הנקודה, רציתי לשרוף את הידיעה הזאת ושהיא לא תהיה קיימת ונמחוק אותה, או שאני לא אדע שהיא נאמרה. אי פעם, כי היא העליבה אותי מדי, מדי העליב אותי, שאמרו, עדיף שנועה קולר, תעזוב את הטלוויזיה. מה זה? זה לא יפה.

זוהר: תגיד תודה, אדוני.

נועה: (צוחקת) זה לא יפה. בסדר, ורציתי למחוק את זה, ושאני לא אזכור שהדברים האלה נאמרו, אבל הם נאמרו. אז אני מבינה את הדבר הזה שאתה רוצה להעיף, אבל אני מבינה את הערך ב… להסתכל על זה.

זוהר: את יודעת, יש מבקר קולנוע אחד בשם אורון שמיר, שכתב שהסרט הזה הוא כמו מבחן רורשאך. אתה רואה את הסרט, ולפי מה שאתה מחליט לגביו, אתה יודע אם אתה רומנטיקן או ציניקן. את רואה את הסרט הזה, את רומנטיקנית או ציניקנית?

נועה: אני רומנטיקנית. חסרת תקנה, מה זה… בושות. יש רגע שהוא פשוט כל הזמן מנסה להכניס אותה לזיכרון יותר עמוק, ולזיכרון יותר עמוק, ויותר… כאילו שיורדת כל הלא מודע, ואתה תהיה מודע, ואתה תהיה מודע, וזה להגיע לאיזה נקודה נורא עמוקה בנפש, להחביא אותה שם, כי המכשיר זיכרון לא יגיע אליו. אז הוא חייב, זה פשוט כל כך מבריק, הדבר הזה, איזו טכניקה מהממת לספר טראומות ילדות. אז הוא חייב להכניס אותה, אז הוא לוקח אותה לזיכרון שפעם אמא שלו תפסה אותו מביא ביד. אבל המכונה מגיעה לשם, זה זיכרון כזה, הוא בסדר, זה מביך, אבל זה לא שיא המבוכה, זה לא הכי מביך. אז הוא הולך לילדות. אבל הוא לוקח כל הזמן אותה. הוא כל הזמן לוקח, זה כאילו אני אקח את הבן זוג שלי, כאילו אני אקח את תום ואני אגיד לו, "בואי תראה רגע לטיול בעומק שלי. בוא איתי פנימה ואני אראה לך יום יום מה עברתי. זה רומנטיקה, בוא אני אראה לך משהו, משהו, משהו, משהו, שאני מראה רק לך. איך אמרו לי כשהייתי קטנה, איפה נעלבתי הכי? איפה התחלתי לחשוב שאני לא יפה? או מי אמר לי פעם שאני לא יודעת חשבון והעמידו אותי מול הלוח והראו לי חילוק ארוך? הייתי צריכה לעשות תרגיל של חילוק ארוך, ולא ידעתי כלום, ועמדתי מול הלוח ובכיתי, והילדים הסתכלו ואומרים, "אתם רואים? נועה לא יודעת!" אני אומרת, אירועים כאלה שאני אומרת, "בוא, בוא, בוא, לא רוצה להיזכר בזה, אבל בוא תראה". והוא לוקח אותה לרגע שבה הוא, ילדים, הוא קטן, והוא מחזיק יונה מתה, והילדים אומרים לו, "תהרוג אותה, תהרוג אותה, תהרוג אותה", והוא מפוצץ בפטיש יונה, והוא זוכר את זה. לי יש זיכרון נורא נורא מביך של ילד שהלכנו מכות, ואני… נגיד אם אני צריכה להחביא את תום איפשהו, זה שם איפשהו בכיתה ד' על מכות שהלכתי עם ילד, שאני מתביישת בהם נורא היום, הרבצנו אחד לשני…

זוהר: אני מתבייש בזה שלא הלכתי מספיק מכות.

נועה: (מגחכת) אז אני מתביישת כי אני הייתי יותר גדולה והוא היה יותר קטן. והוא הרגיז אותי, אבל הוא נורא העליב אותי, ואז אני באתי והרבצתי לו, ואני אומרת… ואני נזכרת בזה, אני אומרת לך, היום אני מתביישת, מתה. אני מתביישת, כי הייתי גדולה ממנו. והייתי לוקחת את תום לשם והוא שם… הוא מפוצץ את היונה עם הפטיש בסרט, והיא גם… היא חצי ילדה, כי היא נראית כמו הילדים, היא מחופשת, זאת קייט ווינסלט, אבל היא מחופשת, רואים אותה גם ילדה וגם מבוגרת, עם כנפיים, לא עם כנפיים, עם כזה, מחופשת לקאובוי, ילדה ואז היא אומרת לו, "בוא, בוא, אנחנו לא צריכים אותם."בוא." והיא מלטפת את הילד… אני מתה מזה.

זוהר: סצנה מהממת.

נועה: היא מלטפת את הילד שהוא, והיא תהיה חברה שלו ויש רגעים, נגיד, שאני ובעלי יושבים ומדברים, והוא מספר לי על משהו בתיכון, או מישהו שלא היה חבר שלו, או משהו שאמרו לו, ואני מתה לעמוד שם לצידו ולהגיד, "עזוב, פוצקק, עזוב. אתה ואני, אנחנו ניכנס בהם שנהיה גדולים. תשחרר, תשחרר אותם, אל תריב, אל תריב. שהוא יגיד לי: "אל תרביצי לילד, לא ללכת מכות, עזבי, תכף תגדלי, ואת ואני יהיה לנו בית ואת תהיי בסדר." אז הדבר הזה הוא מאוד מאוד מאוד… בעצם הניסיונות להחביא אותה בעומק, כל המאבק שלו, בלא למחוק אותה...

זוהר: שבסוף עובד בעצם. שבסוף עובד.

נועה: אבל… זה הורג אותי. איזה מדהימה, קייט ווינסטלט.

זוהר: קייט ווינסטלט, ומצד שני, יש מישהו אחד שקצת עוקף אותה בסרט הזה, וזה ג'ים קארי.

נועה: כי הוא הפתעה. היא לא הפתעה.

זוהר: היא לא הפתעה, אבל גם בנוסף, הייתי אומר, גם הוא כבר לא היה כל כך הפתעה בשנה ה-20.

נועה: מה? אני לא האמנתי זה היה אייס ווינטורה.

זוהר: זה היה אחרי המופע של טרומן, זה היה אחרי איש על הירח.

נועה: אני לא הייתי ב… כן, לא, לא, מי שכנראה מכיר, מכיר, אבל אני, מבחינתי זה היה לא להיכנס לסרט הזה, כי יש שם את ג'ים קארי, ואין לי סבלנות לפרצופים האלה, ואני נכנסת, ג'ים קארי, איזה ניג'וס היה, וואי, רק לא ג'ים קארי, ופתאום אני אומרת, תדברי יפה כשאת מדברת על ג'ים קארי. גברת! ממש.

זוהר: הוא שיחק גבר עם לב שבור.

נועה: ומוזר גם, הוא היה מוזר.

זוהר: גבר גמלוני עם לב שבור. האמת שפשוט אין הרבה סרטים כמו הסרט הזה. אין הרבה סרטים כמו הסרט הזה, והייתי רוצה שיהיו יותר כאלה.

נועה: ואיזו בחורה, קלמנטיין, מה זה? זה בחורה הזאת.יש לה שם משפטים של משפט שהוא אומר לה: פטפוט אינסופי, הוא לאו דווקא שיחה, והוא אומר לה שהיא משתמשת בגוף שלה, כדי שיאהבו אותה.

זוהר: שזה הדבר הכי מרושע שאפשר לומר לבחורה.

נועה: היא אומרת עליו שהוא נורא נורא משעמם. שאי אפשר לשבת איתו שהוא...

זוהר: הייתה תקופה, באותה תקופה באמת, דמויות כמו קלמנטיין, של הבחורה המהממת שמשנה לגבר את החיים, הן היו טרנד. קוראים להן עד היום מה שנקרא באנגלית "הפייה המטורללת".

נועה: אה, וואלה.

זוהר: הפייה המטורללת.אבל מה שיפה, זה שקלמנטיין אומרת לו…

(נשמע באנגלית מתוך הסרט: אני לא קונספט, ג'ול, אני רק מטורללת שעושה מה שבא לה).

זוהר: וגם הרי במהות של קלמנטיין, ברוב הסרט אנחנו לא באמת פוגשים את קלמנטיין, אנחנו פוגשים את קלמנטיין כמו שג'ואל מכיר אותה. אנחנו פוגשים… גם בגלל זה, כשדיברת, אני רוצה להביא את תום לזיכרונות שלי. לפי הטכנולוגיה הזאת, זה אף פעם לא יוכל להיות באמת תום. זה יכול להיות התום שבראש שלך, שלא משנה כמה תהיי נשואה לו.

נועה: כן, כן, כן.

זוהר: וזה לא יהיה תום האמיתי.

נועה: נכון, נכון. זה גם… הדבר הזה גם… מחזיר אותי לאיזו בדידות תהומית קיומית, שכל אחד מאיתנו חי בתוך הגוף שלו, אנחנו כולנו רפלקציות של אחד ל.., מה שאני רואה בתום זה לא… ומה שהוא רואה בי, בטוח שיש שם איזה גאפ. יש את איך אתה מספר את הסיפור, שזה גם בתוך הנרטיב של הסרט. איך אתה מספר את הסיפור של הנישואים שלך, איך אתה מספר את הסיפור של חברות? אחד יספר ככה, תום יגיד, אנחנו יושבים בטיפול זוגי, אני אגיד על השבוע:  היה שבוע מדהים, הוא יגיד: היה שבוע מסריח. היינו ביחד, זה אותו שבוע. איך זה קרה? הדבר הזה שאתה אומר שיש בסוף איזושהי בדידות, שהיא קיומית, אנושית, אנחנו באים לפה לבד, ואנחנו הולכים מפה לבד, ואנחנו יכולים בדרך ליצור מפגשים, להתפלל לאינטימיות, לקוות, להשתדל, לעשות את המקסימום בשביל רגעים של אינטימיות, אבל אנחנו מטיילים לבד.

זוהר: מה את אומרת? את היית אוהבת בידיעה שתבוא פרידה ושהיא תכאב, או שהיית מוותרת על האהבה מלכתחילה?

נועה: אייייייי, חולה על השאלות האלה, יואו, איזו שאלה קשה, עוד פעם, עוד פעם, תן את זה.

זוהר: לאהוב ולדעת שתהיה פרידה ושתכאבי, או פשוט לא לאהוב?

נועה: נו, מה, רומנטיקנית, אני הולכת על לב שבור.

זוהר: ולדעתך בסוף ג'ואל וקלמנטיין נשארו יחד?

נועה: אתה יודע מה הלב השבור שאני חושבת שלהם? אני חושבת שכן, אני חושבת שהם יהיו ביחד, אני חושבת שיש דבר כזה, "meant to be".

זוהר: אוקיי.

נועה: ו… אבל זה יהיה סאחי.

זוהר: שיהיו סאחים, מצוין, שתפסיק לצבוע את השיער שלה כל שבוע.

נועה: יהיו סאחים, אבל הסאחיות… היא תבגוד בו פעם אחת.

זוהר: סבבה, היא תבגוד, נכון, נכון, …

נועה: והוא.. ואז הם יחזרו, אבל הם, זה האדם וחווה שלהם.

זוהר: מהמם. עכשיו, יש לי שאלה אחת שהיא נורא נורא חשובה לי ברמה האישית. אנחנו קיבלנו כאן בחמשת הסרטים האחרונים קולקציית גברים משגעת יותר או פחות. מי הגבר הכי שווה שקיבלנו בחמישייה הזאת? גידי גוב, ג'ים קארי, פטריק סווייזי, קולין פארל או וודי אלן?

נועה: אההה (צועקת)… פטריק סווייזי ניצח.

זוהר: פטריק סווייזי ניצח, הגיע למקום הראשון, עקף את כולם.

נועה: זכרונו לברכה.

זוהר: לא, השם באמת שיהיה... עליו השלום.

נועה: עליו השלום.

זוהר: עליו השלום.

נועה: תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, פטריק.

זוהר: תגידי, נועה, כשחקנית, מה הופך הופעה לבלתי נשכחת? קייט ווינסלט, דיאן קיטון, לירון נירגד?

נועה: זאת קומבינה של כמה משתנים. את צריכה להיות… בתוך פרויקט בלתי נשכח, בתוך זמן מיוחד ומוכשרת.

זוהר: כלומר, כישרון זה תמיד יהיה האקס פקטור.

נועה: לא.

זוהר: וואלה.

נועה: כי את יכולה להיות שחקנית מאוד מאוד מוכשרת, מדהימה, קייט בלאנשט בתוך פרויקט בינוני, ואז זה לא יהיה בלתי נשכח. תעשי עבודה מאוד טובה בתוך דבר, אבל כשהכול מצליח להתחבר, התסריט מעולה, הצילום מעולה, המשחק, הפרטנר שלך טוב, וזה ספורט קבוצתי, אתה תהיה בלתי נשכח אם אתה תשחק עם הקבוצה. לבד לא, זה לא הישגים. זה הישגים מדהימים, אישיים, אבל זה ספורט קבוצתי. זה הכל צריך לעבוד לטובתך.

זוהר: עכשיו, קודם כול, נועה, היה לי לכבוד ולעונג.

נועה: יש!! גם לי.

זוהר: אני נורא נהנתי.

נועה: גם אני.

זוהר: נורא התרגשתי. אם הייתם שואלים אותי לפני נגיד שלוש שנים, איפה אתה רואה את עצמך עוד שלוש שנים, התשובה היא, יושב ומדבר עם נועה קולר על שמש נצחית בראש צלול.

נועה: יש! איזה כיף.

זוהר: אבל יש לי שאלה אחת אחרונה.

נועה: כן.

זוהר: איזה סרט שלך היית רוצה שהאורח הבא שלי יבחר בחמישייה שלו?

נועה: הופה. שתדברו עליו. אאא… מה נפל אצלי מהרשימה? אצלי נפל מהרשימה, כי יש כזה מלא שווים… רגע, תן לי דקה.

זוהר: אגב, אני שאלתי על סרט של נועה קולר שהיית רוצה שמישהו יבחר, כן? אבל כאילו...

נועה: אהה… סרט שלי? כן. אין לי כל כך הרבה. סרט שלי, לא, אני לא יכולה לבחור סרט שלי, זה קשה לי.

זוהר: אוקיי, אז רגע, יש סרט שישי שאת היית רוצה לבחור?

נועה: סרט שישי שאי אפשר לדבר עליו?

זוהר: אי אפשר לדבר. תגידי שם, נגיד כן, נחמד, או לא, סרט שאני, זהר אורבך, לא אוהב, אבל...

נועה: יש לי סרט שלא עוזב אותי, ואני יודעת שזה מוזר, אבל שאני… שהוא משמעותי בהתפתחות שלי. הסרט המוזיקלי, שיער.

זוהר: נו, מה.

נועה: שיער.

זוהר: "We starved, looked at one another, a shot of breath." אגב, מה, הפרטנר היקר מאוד שלך עשה את ברגר אחת.

נועה: נכון. נכון.

זוהר: עוז זהבי עשה את ברגר על הבמה.

נועה: נכון. נכון.

זוהר: אני אישית חושב שהשוט שבו המצלמה עושה 360 מסביב לזמרת המהממת שעושה "אקווריוס".

נועה: זה מן כל מיני דברים, לא, דברים גם שהם כאילו, הם בלתי נשכחים, גמרנו, הם אימג'ים שאתה לא תשכח יותר אף פעם לעולם.

זוהר: בכית?

נועה: בשיער?

זוהר: כן.

נועה: שוב, אני מאוד מאוד קטנה, הייתי ילדה. מה זה בכיתי? צרחתי.

זוהר: יש עוד סרט שבכית בו שאת רוצה לספר לי עליו? סצנה שבכית בה? מה גורם לך לבכות בקולנוע?

נועה: בדרך כלל אני לא אבכה בנקודה שהיא כאילו… חוץ מדיסני, שהם הכי גאונים בעולם בלייצר את הדמעות, שהם עם המוזיקה וזה, הם יודעים לכוון את זה נורא יפה לשם, בדרך כלל אני אבכה ברגע של ההקלה של הדמות.

זוהר: אה, באמת?

נועה: ההקלה של הדמות שם אני מתה, ובכי אחרון שהיה לי, ראיתי את הסרט שלא כל כך אהבתי, של אמה תומפסון, ביחד עם…

זוהר: "אף פעם לא מאוחר מדי"?

נועה: אף פעם לא מאוחר מדי. אני חשבתי שזה סרט לא כל כך טוב. אבל באמת בשוט האחרון, שם שהיא… זה ספוילר, זה לא...

זוהר: זה ספוילר, אבל שוט שהוא סוף טוב.

נועה: בסוף, בסוף, בסוף, פשוט התחלתי לבכות ממנה, מאמה תומפסון. כי אמרתי, היא פשוט מנצחת כל פעם מחדש.

זוהר: אני לא יכול לחשוב על אמה תומפסון בלי לבכות, ולדעתי זו דרך טובה לסגור בה את הפרק הראשון של ההסכת שלנו. נועה קולר, תודה רבה לך.

נועה: אין על מה.

זוהר: על זה ועל הכל.

נועה: תודה לך.

20 views0 comments

Comentários


bottom of page