top of page

בלוקבסטר פרק 5: עדי ששון

עדי ששון עם חמישייה אייקונית במיוחד, בה עם ״אבא גנוב״ ניסינו להבין איך קולנוע יכול לעבוד בעיר טבריה, ב"טיטניק" חזרנו למה שהיה עד לא מזמן הסרט הכי גדול אי פעם

ב״חיזור גורלי״ שאלנו מה ההבדל בין סטוקרית מטורללת לאישה שיודעת מה היא רוצה, משם, ב״טיפשים בלי הפסקה״ תהינו כמה חן ושכל יש בקומדיות מטומטמות במיוחד וסיימנו עם איימי וויינהאוס, כוכבת הסרט התיעודי ״איימי״, האמנית המיוסרת האולטימטיבית.



 

[חסות עד 0:30]


קריינות: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.


זוהר: שלום, אתן ואתם מאזינים לבלוקבסטר.

אני זוהר אורבך וקולנוע זה כנראה הדבר היחיד שאני באמת מבין בו.

מדי שבוע תשב איתי אורחת חדשה שתספר לי על חמשת הסרטים האהובים עליה, ויחד אולי נוכל להבין יותר טוב מה הם הסרטים האהובים עלינו, מה זה אומר עליהם ומה זה אומר עלינו.

והיום אנחנו עם עדי ששון, המכנים אותה ששון, אבל ברשותכם אני אקרא לה פשוט עדי.

עדי סטנדאפיסטית לעת מצור, שדרנית ברדיו גלי ישראל, דיג'יי אם מישהו צריך אחת כזאת, ולאחרונה גם פודקסטרית, עם ההסכת ״קול ששון״ בהנחייתה. בנוסף היא גם טבריינית גאה אבל גם אחת הנשים הכי תל אביביות שאני מכיר. ועדי שלנו היא בסופו של דבר וגם בתחילתו אישה גדולה מהחיים.

עדי: פשש…

זוהר: ככזאת, הייתי חייב לשמוע מה הם חמשת הסרטים האהובים עליה ולמה.

עדי: זה נאום של אוסקר הדבר הזה, אפרופו סרטים. בחיים לא הגדילו כל כך…

זוהר: אני מתכונן לאוסקר שלי בערך מגיל 12.

עדי: זה מדהים. באמת?

זוהר: כן. איך את עם אוסקרים? זה משהו שבכלל אי פעם עניין אותך?

עדי: לא, אף פעם. אני תמיד רציתי לדעת, כאילו, אנשים שזכו באוסקר, כן, רק בשביל שאין לי את העד הכללי הזה, אבל באופן כללי זה קצת הפתיע אותי שקראת לי לפודקאסט הזה, כי אני לא מבינה, אני גם אמרתי לך, אני לא מבינה כלום בקולנוע. אני תמיד שיש איזה עניין של טריוויה, דברים כאלה, אני כזה, לא, לא, רק לא קולנוע, בקולנוע אני לא מבינה שום דבר. כמובן שראיתי סרטים וזה, אבל כאילו, אני לא… אני מרגישה שאני מרדדת את הסיטואציה.

זוהר: את לא מרדדת, בגלל ש...

עדי: כי אני לא איזה אושיית...

זוהר: לכולם מגיע לדבר על קולנוע, בגלל זה הפודקאסט הזה קרה. בגלל שקולנוע שייך לכולם, לא רק למי שיודע להבדיל בין ספילברג לטרנטינו.

עדי: אבל אני רואה את הפוסטים שלך, את הזה, את ההתמצאות, את הפרטים, ואני כזה, פאק, אני ממש… עכשיו, גם היה איזה שלב שאמרתי, רגע, למה אני לא מבינה בקולנוע?

זוהר: למה באמת?

עדי: מה, אני כזה אינטלקטואלית, מתאים לי. אני לא יודעת. אולי כי לא היה קולנוע בטבריה, אז לא חשבתי...

זוהר: על הקולנוע של טבריה אנחנו נדבר עוד. 

עדי: אין.

זוהר: בגלל שזה באמת נורא נורא מעניין אותי. מה טברייני עושה כשהיא רוצה ללכת לסרט?

עדי: תראה, אני זוכרת בתור ילדה, אז תמיד יש את התלונות שמתלוננים על העיר, אז תמיד זה כזה, בטבריה אין קולנוע ואין קניון. אז כזה, טרנטינו מול זארה. כאילו באמת שני הדברים שחסרים נורא לטבריה.

זוהר: והדבר שהכי מעצבן אותי, וכל המירי רגביות, של איך מדברים על תרבות ופריפריה, תרבות ופריפריה, כי כאילו, כשמירי רגב דיברה על "אני שמה תרבות בפריפריה", אמרתי, טוב, אי אפשר להתווכח איתך?

עדי: לא, היא לא שמה תרבות בפריפריה.

זוהר: אין בתי קולנוע בטבריה!

עדי: אין.

זוהר: אין בתי קולנוע בעכו, אין בתי קולנוע בדימונה!

עדי: אה, גם שם אין? לא ידעתי. בדקת?

זוהר: אני בדקתי את זה לאורך ולעומק.

עדי: אבל גם היום עברו, אתה יודע, אני...

זוהר: תשמעי, בין באר שבע לאילת אין בית קולנוע אחד.

עדי: מה זאת אומרת? בבאר שבע יש… בסינמה…

זוהר: בבאר שבע יש שניים. בין באר שבע לאילת אין.

עדי: מה?! איזה הזיה.

זוהר: איזה הזיה!

עדי: אתה מבין למה אנשים במדינת ישראל לא מבינים בקולנוע? כי אין לנו.

זוהר: אז השאלה היא, קודם כל, מתי הפעם האחרונה הלכת לראות סרט?

עדי: אוקיי, רגע, תן לי להיזכר. אה, אוקיי, אני חושבת שבדיוק לפני שנה ראיתי את ״קריוקי״. כי הרבה חברים שלי...

זוהר: הפרק האחרון שלנו, דרך אגב, משה רוזנטל ״קריוקי״.

עדי: אוי מתוק שלי משה, זהו, בגלל שעשו, הרבה אנשים שאני מכירה ואוהבת עשו את הסרט הזה, אז הלכתי לראות אותו, כי זה חברים, אז הלכתי לראות אותו.

זוהר: את לא לבד בזה, יש לי המון חברים טובים ויקרים ואהובים...

עדי: שלא הלכו לקולנוע?

זוהר: שלא הלכו לקולנוע לשנים.

עדי: למה אתה חושב?

זוהר: אני שואל אותך.

עדי: אולי חוויית הקולנוע במדינה היא לא כזו כיפית?

זוהר: רק לפני כמה זמן התפרסמה אישה אחת, שבגדול, היכתה כמה ילדות בנות עשר, שלא הסכימו להיות בשקט, ועקרונית… 

עדי: [צוחקת] נכון, ראיתי את זה!

זוהר: זה, עקרונית הישראלי המכוער, למה את מרביצה לילדות?

עדי: זה מושלם.

זוהר: ומצד שני, אנשים ראו את הסרטון הזה ואמרו כל הכבוד לה.

עדי: מה? זה היה מושלם.

זוהר: אני לא תומך.

עדי: אתה רוצה ללכת לראות סרט בקולנוע, ויש לך חבורה של פורח, שיושבים לך שורה לפני ומברברים, ומתעסקים, זה מוציא מהדעת.

זוהר: אצלי כשאני ככה, וספציפית כשאני עובד גם, ספציפית כשאני רואה סרט שאני אמור לכתוב עליו, אז אני מאמץ את הקול הסטרייטי שלי, ועושה: ״הלו, תהיו בשקט״.

עדי: יש לך, את הנמוכים.

זוהר: עכשיו, אנחנו מגשים לסרט הראשון בחמישייה של עדי ששון.

-

[נשמע שיר ברקע: לתת / בועז שרעבי]

-

זוהר: ״אבא גנוב״, של יעקב גולדווסר, מ-1987, שנה פופולרית אצלנו בפודקאסט, זאת כבר הפעם השלישית שיש לנו סרט מהשנה הזאת, אחרי ״הנסיכה הקסומה״ של גורי אלפי, ו״ריקוד מושחת״ של נועה קולר. לראשונה מאז הפרק הראשון עם נועה קולר, סרט ישראלי, עוד פעם.

בשביל מי שלא גדל על תזונה עתירת יהודה ברקן, האבא הגנוב שלנו הוא צ'יקו בן דוד, ימאי טברייני שנשים מתעלפות לרגליו, מדריך תיירים עם מאגר של מים קדושים, ב-4.99 לכל קונה, ואב מסור לבן, ילד קטן שלומד מאבא שלו איך להסתדר להתמקח ולפלרטט. 

אבל יום אחד הם עולים על שרטון, מגי, גרושתו המגעילה של צ'יקו, חוזרת מאמריקה עם בעל עשיר מצד אחד, ועורך דין מגעיל בצד שני, ודורשת משמורת על הילד. האבא הגנוב יוצא לקרב על בנו, בלי כסף ובלי אמצעים, רק עם ליבו הענק וצ'ארם ששמור רק לאחד והיחיד, יהודה ברקן.

עדי: יהודה ברקן, יאללה. אתה יודע כמה פעמים ראיתי את הסרט "אבא גנוב"?

זוהר: כמה פעמים ראית את "אבא גנוב"?

עדי: כשאתה אומר לאנשים מחוץ לטבריה, מה האסוציאציה הראשונה? צ'יקו בן דוד!

זוהר: צ'יקו בן דוד.

עדי: כשאני הגעתי לצבא כטבריינית, אני בכלל לא הבנתי את זה, זה היה הרפרנס הכי, הכי מחובר לטבריה. "אה, אבא שלך דייג, אתה צ'יקו בן דוד, צ'יקו בן דוד". זה שם שהלך איתי שנים, שנים, שנים, שנים, והבנתי את המשמעות רק מאוחר יותר, שזה הסרט של טבריה.

זוהר: ותכלס, לדעתי, יותר ממה שזה הסרט של טבריה, זה הסרט של צ'יקו בן דוד.

עדי: וגם אני חושבת שזה התפקיד, סליחה, אני לא רוצה להיכנס לך פה בדטיילס (הפרטים) של הקולנוע, זה התפקיד הראשון של קרן מור, לא? הוא גילה אותה לעולם.

זוהר: או, יפה מאוד! אנחנו כבר מתקדמים.

עדי: או, שלום!

זוהר: אבל רגע, לפני שנדבר על קרן מור, אני כן רוצה ששנייה נדבר על משהו חשוב באמת, שזה יהודה, יהודה ברקן.

עדי: יהודה ברקן.

זוהר: שוב, אומרים לי שזה טראש, אומרים לי שזה קאמפ, פייר, זה סרט הרבה יותר מתוחכם מה שציפיתי.

עדי: כן, למה?

זוהר: למה? בגלל שהכל עובד. יענקל'ה גולדווסר, במאי שיודע מה עושים, הדיאלוגים חדים ושנונים.

עדי: כן?

זוהר: חדים. לפחות יותר ממה שציפיתי שהם יהיו.

עדי: רגע, סליחה, אני חייבת… זה משתייך לסרטי בורקס? לא כל כך…

זוהר: האמת שזה לא בין כל איזה סרטי בורקס, למרות שאת יודעת מה, בבורקס יש את התבנית המאוד בסיסית של המזרחי והאשכנזיה מתאהבים, ופריפריה מרכז גם משחק תפקיד שם, וזה לחלוטין אבא גנוב.

עדי: וגם יש הרבה יותר קומיות בסרטי בורקס שאין באבא גנוב, יותר קצת יותר דרמטי מקומי.

זוהר: זה סרט מאוד דרמטי, האמת, שזה פשוט הסרט הכי מרגש בעולם. זה אנחנו…

-

[הקלטה מתוך הסרט]

אבא, צ'יקו בן דוד: אנחנו...

בן: אנחנו...

אבא: לא...

בן: לא...

אבא: ניפרד...

בן: ניפרד...

אבא: לעולם.

בן: לעולם.

-

זוהר: אנחנו לא ניפרד לעולם. 

עדי: אנחנו לא ניפרד לעולם. זה קצת מביך אותי.

זוהר: זה מביך אותך?

עדי: כן. כי, אתה יודע, זה מין כאילו סינקים כאלה שכאילו כולם מכירים וחזרו על עצמם, אבל בעיניי אולי זה מתיישב על המקום הזה של… זה מה שהיה לי לראות.

כאילו, אתה יודע, אנחנו מדברים על שנים שאין נטפליקס, שאין חיבור, אתה לא יכול לראות איזה סרט שאתה רוצה.

יש את מה שיש בקולנוע, ומה שבחרו בזכיינית, זה גם לא זכייניות, אחת, ערוץ שתיים שידרו, או ערוץ אולי עוד אחד, אז מבחינתי זה צמצום תרבותי.

זוהר: זה צמצום תרבותי.

עדי: בעיניי, כאילו, זה מרגיש לי כאילו זה כזה… זה מה שיכולתי לקבל. לא יכולתי לקבל יותר.

זוהר: אז בואו באמת שנייה נדבר על האיש עצמו. 

-

[הקלטה מהסרט]:

צ׳יקו: את יודעת מה את מזכירה לי?

גליה: מה?

צ׳יקו: אבל תבטיחי לא לצחוק.

גליה: מבטיחה.

צ׳יקו: מזכירה לי את הכנרת. יפה, רגועה, אבל מתחת זרמים סוערים.

-

זוהר: האיש הזה הפך את העממיות ואת הישראליות לסקסית.

עדי: והוא אשכנזי, שזה מעניין. 

זוהר: זה אני מת להבין. אני מת שתסבירי לי את הקטע הזה. איך אפשר, איך… לגיטימי, איך חיים טופול ב״סלאח שבתי״ זה דפוק, אוקיי? אבל יהודה ברקן ב״אבא גנוב״ זה תופס, או בצ׳רלי וחצי.

עדי: איזו שאלה טובה. אני לא בטוחה שיש לי תשובה טובה.

זוהר: אוקיי.

עדי: ואני גם, כאילו, עכשיו פתאום מתעסקת בזה שכאילו, אני צריכה לתת מענה לענייני מזרחים.

זוהר: תתני מענה למה ש… סליחה,

 עדי: זה בגלל קרועים או שזה בגלל כאילו...

זוהר: אני יושב כאן מול הכוכבת של הסדרה הדוקומנטרית, ״קרועים״ של רוין כחלילי.

עדי: קודם כל, אני מסתייגת, אני לא הכוכבת.

זוהר: נכון, אבי בוסקילה הוא הכוכבת.

עדי: אבי בוסקילה זה וואו, כאילו, ואורטל בן… כאילו, בסדר, אבל...

זוהר: מהכוכבות.

עדי: אני לא מרגישה שיש לי את היכולת לתת מענה על, אתה יודע, על סוגיות תרבותיות כאלה גדולות, איך חיים טופול ככה ויהודה… אולי זו תקופה אחרת.

זוהר: אני אומר לך מה אני חושב. סליחה שנייה, קודם כל, כן, זו תקופה אחרת. אגב, בגלל שזו תקופה אחרת עקרונית היינו צריכים לבטל את יהודה הרבה אחרי שאנחנו לא ביטלנו את טופול.

עדי: מתי יצא הסרט "אבא גנוב"?

זוהר: 87׳.

עדי: הוא יצא ב-87׳. אוקיי, אתה יודע מה קדם לזה.

זוהר: מה קדם לזה?

עדי: זוהר ארגוב… סליחה, אם אני מנסה ככה לצייר קווים כלליים, זוהר ארגוב קיבל לגיטימציה משנת 85׳, לא, לפני, ב86' הוא כבר מת, אבל…

זוהר: אבא שלי אוהב את ״הפרח בגני״, אנשים אשכנזים מאוד אוהבים את הפרח בגני. אגב, שיר מאוד לא מזרחי, אם אתם שואלת אותי.

עדי: בכלל לא.

זוהר: מדובר בשיר כאילו R&B. זה R&B, זה למבדה, אוקיי?

עדי: [צוחקת] זה מעניין. הוא יותר אולי סול, מאשר R&B.

זוהר: זה שיר סול.

עדי: אני חושבת, אם אני צריכה לנחש ככה באופן… אני לא חקרתי את השנים האלה, ואני אוהבת להתעסק ולחקור את הדבר הזה, אבל אם אתה אומר למה זה תפס יותר, למה דמות המזרחי כאילו תפסה, למרות שאין לו סממנים מזרחיים כל כך בסרט.

זוהר: הוא קצת עושה ח׳ ו-ע׳, אני חושב.

עדי: כן…

זוהר: קצת. ואני לא מכיר הרבה אשכנזים עם שם כמו צ'יקו.

עדי: צ'יקו בן דוד, זה היה הסיפור. נטפלו לשם, נטפלו לטבריה, ביחד נטפלו לזה שהוא כזה, אתה יודע, עממיקו כזה, וספינה, ויש מאמות שדואגות לו כזה.

זוהר: אגב, המאמא הזאת, זאת סוניה, אישה שנראית כאילו היא הרגע ירדה מהאוניה מגליציה.

עדי: מפולין [צוחקת]

זוהר: אוקיי? סוניה. זה סרט על טבריה, אין בו שחקן מזרחי אחד.

עדי: זה מצחיק, אז אתה אומר את זה. אז אתה בעצם מחזק את הטענה שבתרבות השתמשו בסיפור המזרחי, אבל לא שיתפו אותם. אני חושבת שגורי אמר את זה, בקרועים.

זוהר: איפשהו.

עדי: הוא אמר את זה, אני חושבת, שכאילו השתמשו כאילו בדבר הזה… אבל אנחנו נשחק את המזרחים, אבל אנחנו לא נביא את המזרחים באמת. את יודע להגיד לי מתי זה השתנה בקולנוע ישראל?

זוהר: אני יכול לומר שבשנות ה-90 עוד, כבר, גם בשנות ה-90, אחר כך חנה אזולאי-הספרי כתבה את ״שחור״, אוקיי? היא כתבה את שחור, ובסרט הזה יש תפקיד של אם המשפחה המרוקאית, שאותה גילמה הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, גילה אלמגור. ושנים אחר כך חנה אזולאי-הספרי אמרה...

-

[הקלטה עם קולה של חנה אזולאי הספרי]: ״שכל אותן שחקניות בפוטנציה, באותו זמן, ניקו את הבית של גילה אלמגור״

-

זוהר: זה ציטוט מדהים.

עדי: מדהים. וואו.

זוהר: שחקנים מזרחים מבוגרים נכנסו למיינסטרים בשלב קצת יותר מאוחר, ואלה שהיו לא קיבלו תפקידים כל כך ראשיים. אורי גבריאל התחיל לקבל תפקידים ראשיים באזור ה80s, 90s.

עדי: אני חושבת, אני חוזרת שוב לזוהר, ואני די מתחילה להתעקש...

זוהר: תתעקשי, באהבה.

עדי: על זה שזה קשור לדבר הזה. כי איזושהי תרבות מזרחית קיבלה לגיטימציה ארצית, רדיופונית, כי לא השמיעו כאילו לפני. אז אולי אם הדבר הזה, אם המוזיקה המזרחית, שוב, אפשר להתווכח כמה מזרחית הייתה המוזיקה, אבל זוהר ארגוב היה, אתה יודע...

זוהר: ה-זמר המזרחי הגדול הראשוני.

עדי: גבר אבל גם הוא, אתה יודע...

זוהר: במיינסטרים.

עדי: הוא גבר מזרחי, כל מה שזה אומר.

זוהר: זה, את אמרת. אני חושב שיש לגבריות מזרחית עוד מאפיינים, מלבד מה שזוהר ארגוב מציע.

עדי: לא, לא, לא, אני אומרת שיש הרבה, אבל הוא, אתה יודע, ייחסו את כל מאפייני השכונה, השפה, איך שהוא התבטא, ייחסו את זה, אתה יודע, לתכונות מזרחיות.

זוהר: בוא נדבר על קרן מור, אוקיי?

עדי: קרן מור.

זוהר: בתפקיד הפריצה שלה חד משמעית, התפקיד הראשון בקריירה שלה.

עדי: נכון, ראשון? מתי, לא, חמישי הקאמרית, זה הרבה אחר, זה 95, כמה?

זוהר: אבל העניין הוא...

-

[הקלטה מהסרט]:

מגי: אני רוצה את הילד.

צ׳יקו: תשכחי מזה.

מגי: צ'יקו, אני רוצה לפצות אותו על כל השנים שלא ראיתי אותו. אני האימא שלו, פור גאד סייק.

-

זוהר: פור גאד סייק היא האימא שלו!

עדי: פור גאד סייק, אני אמא שלו! עוד אלמנט, שאני ילדה להורים גרושים.

זוהר: אוקיי.

עד: אז הסרט הזה רגשית...

זוהר: למה זה לא עלה עד עכשיו?

עדי: הנה, עכשיו אני לאט לאט, אתה יודע, אני נפתחה.

זוהר: תודה רבה, עדי. תודה רבה באמת.

עדי: אז, כאילו, אתה יודע, אני מתעוררת לאט לאט ומגלה גם דברים כאילו תוך כדי, אבל אני חושבת שכן, היה לזה אלמנט שזה… של ההורים הגרושים. עכשיו, אני לא יודעת אם היה בקולנוע עד אז את הדבר הזה, כי גם גרושים...

זוהר: לא בישראל.

עדי: זה לא היה פופולרי עד אמצע שנות ה-90 כל כך. לא היה דבר פופולרי החד הוריות, בטח לא אבא שמגדל ילד, זה היה חריג.

זוהר: אז העניין הוא שאבא גנוב הגיע באיחור קצת בהקשר הזה, בגלל שב-79׳ איזה סרט אנחנו מקבלים? בארה"ב, כן? לא פה, חלילה.

עדי: אני לא יודעת.

זוהר: ״קרמר נגד קרמר״, שזה אבא גנוב לכל דבר ועניין. לקח להם זמן להבין שקרמר נגד קרמר עבד אצל הגויים, אז עכשיו אנחנו גם נקבל את הקרמר נגד קרמר משלנו, עם קרן מור בתפקיד מריל סטריפ.

עדי: אז או-הוו, איזה ממש השוואה.

זוהר: השוואה במקומה. מה שאני אוהב זה שקרן כאן, זאת דרמה באמת מאוד מרגשת, קרן משחקת כאן כמו במערכון של החמישייה.

עדי: היא מטורפת לחלוטין.

זוהר: היא מטורפת.

עדי: היא פסיכית, אתה רואה ואתה אומר תיכף נגיע כאילו ל...

זוהר: מדובר בילדה בת 22.

עדי: אהה, היא הייתה בת 22? וואי, זה מדהים.

זוהר: היא הייתה ילדה קטנה, היא הייתה אישה צעירה.

עדי: אז אני חושבת שזה סרט פורץ דרך מהמקום הזה, שתמיד בהיפרדות של הזוגות, תמיד אנחנו מכירים את הסיפור, שהילדים עם האמא, והאבא הוא זה שנעדר מהתמונה, במקרה שלי, ובעוד מקרים רבים אחרים, ופתאום יש פה איזה כבוד לאבהות.

זוהר: כן.

עדי: כבוד לאבהות, איזה אבא מדהים. צ'יקו בן דוד, איך הוא נלחם, איך הוא נותן לו, איך הוא… שזה מעורר, אתה יודע, זה פשוט מדהים, הדבר הזה.

זוהר: מצד שני, אפשר לומר שזה סרט שמצפה מאיתנו, למחוא כפיים לגבר שעושה את המינימום שכל אמא עושה.

עדי: אבל אף אחד לא היה אומר את דבר כזה עד אמצע שנות האלפיים.

זוהר: זה נכון, את צודקת.

עדי: אז זה היה חמוד בעיניי. זה היה חמוד, וזה גם קצת היה מעורר קנאה.

זוהר: כן? למה, במה קינאת?

עדי: בזה שהנוכחות של אבא, הרצון של אבא להיות נוכח כל הזמן, כזה אמרתי, טוב, זה סרט, זה לא קורה במציאות, כי אני מכירה מציאות של הילדים עם האמא, והאבא הוא מגיח מדי פעם. אני חושבת שעמוק בפנים זה היה איזה משהו שכן עורר בי את ה… גם את ההשתהות וגם את ה… להבין כשיש פה איזה אירוע שונה. אולי בגלל זה אני התחברתי כאילו כל כך, יש פה איזה אירוע אחר.

זוהר: אנחנו קופצים עשור קדימה.

עדי: וואו, שנת 96׳ או 97׳?

זוהר: 97׳. אחרי שנת 87׳, שנה אחר כך, עדי ששון נולדת. אני מתאר לעצמי, בית חולים פוריה?

עדי: כן, שנה לאחר מכן.

זוהר: שנה לאחר מכן. ובגיל תשע יושבת הילדה ורואה את ״טיטאניק״. עדי, תני לנו את טיטאניק במשפט.

עדי: קודם כל, לפני המשפט, אני רוצה להגיד, טיטאניק זה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע. אוקיי?

זוהר: אה, שלום. כבר סיבה מספיק טובה להיות בחמישיה.

עדי: רגע, אני רוצה לספר, למרות שאין קולנוע בטבריה, היה שלב שבו יש תיאטרון בטבריה. תיאטרון יד שטרית, והייתה תקופה, אני חושבת שהייתה קצרה, שהחליטו בתיאטרון להקרין סרטי קולנוע. 97׳ זו השנה, וטיטאניק, כמובן, זה אחד הסרטים, אתה יודע, אני לא זוכרת באיזו תקופה, האם זה כבר היה להיט בכל העולם, האם זה היה בהתחלה, אני לא זוכרת.

זוהר: הסרט יצא, הסרט יצא, ולא עזב את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות 15 שבועות.

עדי: מה אתה אומר?! ולסרט הזה, תכף לפני שאני אדבר עליו, יש חשיבות של האדם שאני, של הדמות של מי שאני רציתי להיות. כי אני זוכרת שהסתיים הסרט, אני הולכת בסוף, תכף נחזור אליו, כולם יוצאים, כולם המומים, כולם בטירוף, כולם בוכים, כאילו, באמת, וואו, וואו, וואו, וואו. ואני היה חשוב להגיד משפט אחד בסוף הסרט עם החבר'ה. אמרתי, וואו, איזה סרט גרוע.

זוהר: איזה ילדה מעצבנת.

עדי: ברמות.

זוהר: איזה ילדה מעצבנת.

עדי: כי הסרט, הוא לא גרוע, הוא מדהים.

זוהר: זה סרט מדהים.

עדי: אבל אני ראיתי את ההתלהבות, ואני חושבת ששם פיתחתי את הרצון הזה להיות נונקונפורמיסטית, להיות נגד הזרם, להתריס.

זוהר: מצאת במה למרוד, כפרה עלייך.

עדי: לא, לא, היה אכפת לי. אני אמרתי, אני לא מבינה, מה אתם מתלהבים? זה ממש משעמם וגרוע. אני לא יודעת למה, זה לא נכון. אבל אני כילדה, היה חשוב לי שישמרו קול אחר. היה חשוב לי להיות שונה.

זוהר: טיטאניק נתן… טיטאניק עזר לך למצוא את הקול שלך. עכשיו, בוא שנייה, בשביל מי שהיה מתחת לסלע ב-25 השנים האחרונות, ״טיטאניק״ - סיפורה של האונייה, טיטאניק, הכלי הנע הגדול ביותר שבנה המין האנושי עד אותה נקודה. לסיפונה עולה רוז הצעירה והעשירה, וג'ק, בחור עני ויפה עם כוכבים בעיניים. השניים נותנים לנו ברומיאו ויוליה, הוא הופך לג'נטלמן בשבילה, היא לומדת לדפוק סמוחטות ולשתות בירה בשבילו. אבל באיזשהו שלב כל זה לא רלוונטי, כי את האונייה הזאת פוגש הקרחון השנוי במחלוקת ביותר אי פעם.

עכשיו, אני חייב להבין, עדי, מה גרם לך להבין שבעצם זה אחלה של סרט?

עדי: כי לימים, אתה יודע, אתה משיל את הציניות, את המגננות האלה, ואתה אומר, בואנ׳ה, יש פה סיפור מושלם, הכל נראה מדהים. הבנתי שלא אמרתי את זה כי לא נהניתי מהסרט, כי נהניתי מהסרט. פשוט רציתי להיות אחרת, פשוט רציתי להגיד משהו אחר ממה שכולם אומרים.

זוהר: זה בעצם המסע של קייט וינסלט בסרט, כן? זה סיפור פמיניסטי על אישה...

עדי: נכון.

זוהר: שמנסה להשתחרר מהשלשלאות של הפטריארכיה, וג'ק פשוט עוזר לה לעשות את זה.

עדי: נכון.

זוהר: וכשהוא מסיים לעזור לה לעשות את זה, הוא מת. בגלל זה הוא מת, בגלל זה הוא עוזב את הקרש בסוף.

עדי: לא חשבתי על זה שזה סרט פמיניסטי, זה נכון.

זוהר: אם את מסכימה איתי, אז...

עדי: אני ממש מסכימה איתך. אולי גם זה מה שאהבתי בו. שיש פה איזו אישה, שבאותם שנים אישה היא אישה, ואין הרבה, זה קצת מזכיר לי את ה-Spice Girls, גם באותם שנים.

זוהר: זה בדיוק באותם שנים.

עדי: חבורת נשים, בדיוק באותם שנים, שמורדות בדבר הזה של איך אישה צריכה להיות ואיך היא צריכה להתנהג.

זוהר: ובאופן כללי, התרבות הפופולרית למדה שפמיניזם מוכר.

עדי: לגמרי! לגמרי, אף פעם לא ראיתי את זה מהזווית הזאת. מה שכן הפריע לי, אבל, אני לא יודעת למה, מאיזה מקום, ש… זה כזה ילדותי ומטומטם, אבל שהיא תמיד נראתה לי יותר מבוגרת מ… סליחה, כן?

זוהר: קודם כל היא גדולה ממנו בשנה, היא גדולה ממנו בשנה, קייט וינסלט גדולה מדיקפריו בשנה.

עדי: זה הפריע לי.

זוהר: זאת אגב עוד סיבה שבגללה דיקפריו פשוט עזב את הקרש, יכול להיות שהוא העדיף פשוט לטבוע במימי האוקיינוס האטלנטי הקפוא, ולא לבלות עוד דקה אחת בחברת אישה בת גילו.

עדי: אישה בת גילו.

זוהר: מסרב, האיש אלרגי לנשים בגילו.

עדי: זה ממש… עשית פה סיבוב שלם על ליאו, וזה יפה מאוד. אני בעד. אז זה נורא הפריע לי, אני לא יודעת למה, ויזואלית, זה היה נראה לי לא טוב. כאילו אני אומרת...

זוהר: זה נורא הגיוני אבל בשביל שתי הדמויות האלה.

עדי: זה ליהוק. כאילו זה הרגיש לי ליהוק לא כל כך טוב.

זוהר: אני חושב שקייט וינסלט בסרט הזה היא ליהוק המאה בגדול.

עדי: והוא? אולי הוא ליהוק לא טוב.

זוהר: הוא, הוא, להפך. זה טוב שהיא נראית גדולה ממנו, בגלל שהיא זאת שמיועדת כבר לעבור לחברה הגדולה והוא הילד הנצחי.

עדי: הילד הזה, כן.

זוהר: הוא פיטר פן. שכל שערה נופלת במקום, מדובר בסטאר מארץ הסטארים.

עדי: רגע, לפני אני רוצה להגיד רק שעוד...

זוהר: כן, בטח.

עדי: למה אני חושבת שהסרט הזה כל כך אהוב? כי יש בו משהו שמנתק אותך. אם כאילו תודה לראות קולנוע זה אסקפיזם, זה עוד יותר. כי אתה מרגיש שאתה נמצא באונייה בלב ים. ואין שום דבר מסביב שמפריע לך על הדבר הזה.

זוהר: זה אסקפיזם אינטנסיבי, וזה גם העניין הוא שהוא סוחף אותך עד הסוף, ובגלל זה, זה באמת, כל 20 דקות יש כאן איזשהו ציטוט שאפשר לחזור אחריו באיזושהי צורה.

עדי: יש ציטוטים מטיטאניק…

זוהר: אני עפה ג'ק, "I'm Flying' I'm Flying", "I want you to draw me like one of your French girls" 

העניין הוא שגם יש כאן, כל ניצב הוא דמות, וזה אגב, לא במקרה, ג'יימס קמרון עבר ניצב ניצב, אמר לו, תשמע, אתה זכית בכרטיסים האלה בהגרלה, את חסכת פרוטה לפרוטה כדי זה… כל ניצב הוא דמות בפני עצמה, ובגלל זה, כשהקרחון פוגע והם מתים אחד אחד, אכפת לנו.

עדי: כן.

זוהר: אכפת לנו במוח.

עדי: בטח, זה נורא, אני אומרת, כל הזמן אתה אומר, פאק, איך פספסתם את הקרחון הזה, איזה נורא.

זוהר: והקרחון הזה, הוא מטאפורה לכל דבר בעולם, בערך, הקרחון הזה זה...

עדי: ועוד סצנה שזכורה לי לנצח כמקור חרדה קיצוני מאוד, זה הסצנה שהדלת נעולה עם המפתחות, שהמפתח נופל...

זוהר: המפתחות זה באופן כללי חרדה גדולה.

עדי: אתה זוכר את הסצנה?

זוהר: כן, כי ראיתי את זה לפני יומיים.

עדי: סליחה, כן. המפתח נופל, ואז אתה אומר, עוד שנייה, כי הם לא הצליחו לפתוח את השער הזה...

זוהר: אני מקבלים ג'סטה מאיזה אחד שיש לו מפתח, הוא מנסה לפתוח, אבל המפתח נופל ויש מים, ומאיפה הם ישיגו עכשיו מפתח?

עדי: את המפתח, בדיוק. זה רגעי אימה, הדבר הזה.

זוהר: עכשיו, עדי, חשוב לי לדעת, אם צ'יקו בן דוד היה הקפטן של הטיטאניק, [צוחקים] היא הייתה מתחמקת מהקרחון או שהיא הייתה טובעת אחרי רבע שעה?

עדי: היא הייתה מתחמקת, כי טבריינים הם האנשים הכי שורדים בעולם. הוא היה מוצא את הדרך, קודם כל הוא לא היה מתנגש בקרחון.

זוהר: הוא לא היה מתנגש.

עדי: הוא לא היה מתנגש, גם כי אין קרחונים בכנרת.

זוהר: אין קרחונים בכנרת.

עדי: אבל הוא היה מוצא את זה, הוא היה איך שהוא מתגבר על זה. צ'יקו בן דוד היה מנצח את הטיטאניק.

זוהר: העניין הוא גם...

עדי: אתה יודע מה, ג'יימס קמרון היה צריך ללהק את יהודה ברקן במקום ליאו. לתפקיד הקפטן.

זוהר: לא, עזבי לי ליאו, לא, ליאו לא חשוב. יש דמות ממש חשובה של הקפטן של הטיטאניק, שהוא אגב, לוחצים עליו לעשות שהטיטאניק תשוט יותר מהר, להפעיל לו שני מנועים.

עדי: נכון, נכון, נכון, אני זוכרת.

זוהר: והוא לא רוצה לעשות את זה, ובגלל שהיא שטה כל כך מהר, כשהם כבר ראו את הקרחון, זה היה מאוחר מדי.

עדי: נכון.

זוהר: צ'יקו בן דוד לא היה נותן למנהל האשכנזי לעשות כזה דבר.

עדי: [צוחקת] בדיוק.

זוהר: אנחנו חוזרים לשנה הפופולרית בפודקאסט שלנו, 1987, הפעם עם הסרט ״חיזור גורלי״ של אדריאן ליין.

עדי: איזה סרט איקוני.

זוהר: אפשר לקרוא לו יום בחיי עדי ששון, ואפשר גם בגדול פשוט להתחיל לספר את הסיפור.

זהו סיפורו של דן, עורך דין שיש לו הכל, דירה בניו יורק, אישה אוהבת, ילדה חמודה, ואת השיער והסנטר של מייקל דאגלס מהאייטיז. 

בסופ״ש אחד, אשתו האוהבת נוסעת לסבא, יחד עם הילדה הקטנה, לוקחת את הילדה לסבא וסבתא בפרברים. דן נשאר בעיר לעבוד, ושם הוא פוגש את אלכס, איתה הוא פוצח ברומן סוער, לסופ״ש אחד, עורכת ספרותית וסקסית עם רעמת תלתלים מטריפה, שעוזרת לו לנצל את הבית הריק שנשאר לו עד תום.

אבל אלכס לא מסתפקת רק בסטוץ הנהדר הזה. גם כשאשתו חוזרת לעיר, מתברר שיש לו עסק עם סטוקרית.

עדי: וואו.

זוהר: אוקיי? אישה מיוחדת שתעשה הכל כדי לקבל את מה שהיא רוצה, ובמקרה הזה זה אותו. ומה שמתחיל כסטוקינג גבולי, הולך ומדרדר לחטיפה, איומים, ניסיון התאבדות, וארנב אחד חף מפשע שמצא את גורלו מוקדם מדי.

עדי: אני חושבת שרפררתי לסצינה הזאת לפני כמה זמן, ולא הבינו מה אני רוצה.

זוהר: תשמעי, אני ידעתי לומר, שכשאת סטוקרית, את מבשלת ארנב, זה במובן מאליו בעיניי.

עדי: קודם כל, אני חושבת שכל הנושא הזה של סטוקרים או אובססיביות, זה משהו שהוא מרתק.

זוהר: הוא מרתק.

עדי: הוא מרתק, אתה נמשך לזה כמו לאש, אתה לא יכול, זה כמו לצפות באיזו תאונה. אתה חייב להמשיך לראות את זה, וזה כאילו… לשנייה, אתה מנסה כל הזמן לדבר את הדמות ולהגיד, די! הוא לא רוצה! כאילו, תת…

זוהר: כן, זה מה שאת חשבת כשאת ראית את חיזור גורלי?

עדי: אחרי כמה שנים, אני חושבת שכילדה, שוב, ראיתי את הסרט הזה כילדה.

זוהר: ומה את אומרת לה? מה את אומרת לאלכס בלב?

עדי: אני לא… מה אני אומרת? אני לא חושבת ש… זה היה עמדת דיברור לאלכס בלב, אבל כן היה משהו שסחף אותי. כי קודם כל, כילדה, לראות יחסים, זה משהו שהוא מרתק.

זוהר: וזה הסקס הכי מדהים בעולם בסרט הזה.

עדי: שווה להגיד שזה… אני חושבת שזו הסצנת סקס אולי הראשונה שראיתי.

זוהר: אבל חשוב לי לשאול אותך, את הזדהת עם אלכס כשראית אותה פעם ראשונה?

עדי: הזדהתי יותר עם אלכס, כן.

זוהר: אני ראיתי את הסרט הזה עכשיו, והייתי כזה… אני איתך, אישה יקרה. אני איתך.

עדי: הזדהת?

זוהר: תשמעי, מה שיפה בנבלים טובים, נבלים הוליוודים טובים, הם הנבלים שאתה רואה ואתה מבין, אוקיי? יותר מזה, הם הנבלים שאתה רואה, והם עושים את מה שאתה לעולם לא תעז לעשות. כי גם אני, כשבחורים לא עונים לי, יש בי משהו שרוצה לעצמיי.

עדי: נכון, זה מה שאני אומרת, אני מזדהה עם זה. כי כל… זה נורא מתחבר לעולמות הגוסטינג של היום, שהוא נושא מאוד מדובר, וזה נורא הדבר הזה, כי אתה אומר, בוא'נה, הלוואי שלי כולם היה את האומץ למישהו שדופק לו גוסטינג, למרות שהוא לא עשה לה גוסטינג, פשוט אמר לה, "אחותי, אני גבר נשוי".

זוהר: הוא כל הזמן ענה, הוא ענה כל ההתחלה, שזה דווקא לא מובן מאליו ב-2023.

עדי: חמוד זה, כי זה היה לפני תקופת הגוסטינג, לא ידעו על זה.

זוהר: אם היה לו וואטסאפ, אם זה היה בוואטסאפ, הוא לא היה עונה לה.

עדי: כי היום נורא קל לעשות גוסטינג, אתה יודע. אבל באיזשהו מקום אתה רוצה שכולם יתנהגו ככה. כי יש משהו כל כך פגיע בלהיות הדבר הזה, כי…

זוהר: בלהיות זאת שאומרים ללא.

עדי: בלהיות זאת שלא מקבלת את הלא. עכשיו, אני, נגיד, מהמקום שלי, עם יחסים עם גברים כל השנים, זה הקיצון. אני לא יודעת אם כי הושפעתי מהסרט, אבל אם אני מזהה רק אווירה של ׳לא׳, אני חותכת כאילו באמת, אני חותכת 180 כאילו מהדבר הזה. ופה זה משהו שאתה לא יכול לא להתמכר לדבר הזה, כי זה בדיוק הפוך ממי שאתה, וזה בדיוק הפוך ממה שמצופה כבני אנוש כאילו. אתה מבין שזה איזה פסיכוזה.

זוהר: אז כשאני רואה את הסרט הזה, כשרואים את הסרט הזה, אלכס לדעתי עובדת כל כך טוב פשוט בגלל הגברת האדירה שמגלמת אותה, לא אחרת מגלן קלוז.

עדי: גלן קלוז. שזה מושג שגור בעיניי להיות משוגעת.

זוהר: גלן קלוז להיות משוגעת?

עדי: כי אני, כמעט, לדעתי אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים בחיים, או לבחורים או לחברות של כאילו, ״טוב, אני לא אעשה לך גלן קלוז, תירגע״. אמרתי את זה עשרות פעמים בחיים שלי.

זוהר: הדמות שלה נהייתה לאייקון של אישה מפחידה יותר מזה.

עדי: זה מה שאני אומרת.

זוהר: כמה שנים אחר כך, יש סרט אחר, ״נדודי שינה בסיאטל״, שבו מתרחש את דיאלוג היפה הבא:

-

[הקלטה מתוך הסרט]:

אבא: אין מצב שאני אטוס במטוס רק בשביל לפגוש אישה שיכולה להיות משוגעת פסיכופטית, לא ראית חיזור גורלי?!

בן: לא נתת לי!

אבא: טוב אני ראיתי, וזה הפחיד אותי רצח! זה הפחיד את כל פאקינג אמריקה!

-

זוהר: העניין הוא שגלן נהייתה כל כך אייקונית בזכות התפקיד הזה, היא סיפרה אחר כך כמה היה לה קשה איתו. כי במקור לסרט הזה צולם סוף אחר.

עדי: אה, באמת? אני בשוק ממך.

זוהר: במקור, הרי איך הסרט הזה נגמר?

-

[הקלטה מתוך הסרט, נשמעים קולות של צרחות]

-

זוהר: הסרט נגמר בצורה שמציגה את אלכס כמפלצת. אבל במקור, בסוף שצולם, אלכס מתאבדת ומפלילה את מייקל דאגלס בצורה שזה יראה כאילו הוא רצח אותה.

עדי: גאון.

זוהר: איזה מלכה.

עדי: איזה גאונה. למה לא צילמו את הסוף הזה?

זוהר: צילמו אותו, אבל אז כשהם הקרינו אותו בהקרנות מבחן, הם קולטים שאנשים נורא נורא רוצים שאלכס תקבל את מה שמגיע לה. ולכן הם צילמו את הסוף הזה, שנראה כמו סרט אימה, ממש כמו ״פסיכו״ של היצ'קוק.

אבל כן, הסצנה הזאת של הרדיפה בבית היא מפחידה מאוד.

זוהר: המפיקה סיפרה אחר כך, המפיקה סיפרה שהיא והבמה היו יושבים לאכול לאנצ׳, רואים את התורים מחוץ לקולנוע, רואים איזה יופי, הם עשו עבודה טובה, ואז נכנסים לחדר הקרנה ורואים איך הקהל מריע, איך הקהל מריע וצועק, "Kill the bitch!" 

עדי: דייי! מה, למה? אני מזועזעת מזה.

זוהר: בגלל שהסרט הזה הגיע בדיוק בתקופה שבאה להמון אנשים, בעיקר כאלה שעבדו בהוליווד, עלה מהפמיניזם. זה סרט שהוא תכלס באמת, סורי שאני ככה קובע…

עדי: וואו, זה...

זוהר: זה סרט אנטי פמיניסטי. יש לנו כאן את גלן קלוז, שהיא אשת הקריירה הסקסית והרווקה, ומולה יש לנו את אשתו של דן, שהיא עם פן.

עדי: כן, היא עם שיער חלק, וההיא עם תלתלים.

זוהר: היא עקרת בית, אוקיי? ובסוף הסרט, הן אלה שנלחמות אחת בשנייה, ואשת הפרברים מנצחת. השוט האחרון של הסרט, זה המצלמה מתקרבת לדיוקן משפחתי, המשפחה הבורגנית.

עדי: המשעממת הסאחית.

זוהר: והיא זאת שניצחה את אשת הקריירה המרושעת.

עדי: לא אהבתי בכלל את ה… זה באמת, היא כזאת, אתה יודע, אי אפשר לא לאהוב אותה, היא כאילו...

זוהר: וזה בגלל שגלן לא חשבה שמדובר במפלצת, גלן הבינה אותה. ובגלל זה כל השנים...

עדי: היא התחברה אליה בגלל זה זה תפקיד אדיר גם.

זוהר: בגלל זה זה תפקיד אדיר, כי היא רואה את הנבל הזאת, והיא אומרת, זאת לא נבל, זאת לא מפלצת, הלב שלי איתה. היא סירבה שבועיים רצוף, והם אמרו, אנחנו עומדים לצלם מחדש את סצינת הסיום. פחח, מה פתאום.

עדי: באמת?

זוהר: היא סירבה, עד שהם פשוט אמרו, תשמעי, זה יעבוד יותר טוב בשביל הסרט. ועובדה שאנחנו מדברים על הסרט הזה 40 שנה אחרי.

עדי: אבל למה אתה חושב שאם היה סוף אחר, לא היינו מדברים עליו?

זוהר: אני בעיקר לא יודע. זה יקום מקביל, כמובן. כאילו, לכי תדעי, אני חושב שזה יכול היה להיות סרט אולי יותר הוגן כלפי האישה. ואז נשאלת השאלה, עדי, את נותנת ציונים על פמיניזם? לך כואב שהסרט הזה פחות פמיניסטי?

עדי: אני לא, אתה יודע, אז אני לא יודעת אם הוא פחות פמיניסטי באמת. אתה יודע, כי אתה מתאר פה איזו אישה שבסופו של דבר מה היא עושה, היא עד הרגע האחרון לא מוותרת בלהשיג את מה שהיא רוצה. איך אפשר להגיד שזה אנטי פמיניסטי, אם היא פשוט באמת...

זוהר: איזה כיף זה נבליות. הייתה תקופה ש...

עדי: היא לא נבלית, אבל...

זוהר: היא לא נבלית? היא לא נבלית?

עדי: מה פתאום! היא… אוף, מסכנה, אני כזה באה להיות חברה שלה ולהגיד לה, "אחותי, בואי, בואי, בואי, עזבי, נו, שחררי אותו, זה יעבור, אל תדאגי, יש אלף כמוהו... כל הקלישאות, כאילו.

זוהר: גם בעבור, מייקל דאגלס, מי שישמע.

עדי: כן, בוא, לא? כאילו, אחי, אתה יודע.

זוהר: ניב סולטן, חברתה יקרה של גלן קלוז, מהעונה השנייה של טהרן, בבקשה, תמסרי לה שיש כאן...

עדי: שעדי ששון.

זוהר: עדי ששון, תמסרי מסר, בבקשה, לניב סולטן. 

עדי: גלן, אנחנו יכולות להיות החברות הכי טובות, גם היום, בואי נדבר על מה שהיה, נשב לקפה או לכוס יין במקרה שלנו, ונדבר על בחורים.

זוהר: אגב, מפסידנית האוסקר הגדולה ביותר ממקצה שחקניות.

עדי: באמת?

זוהר: היא אף פעם לא זכתה, הייתה מועמדת שמונה פעמים, ולא זכתה פעם אחת.

עדי: מה איתה? שמונה פעמים?

זוהר: שמונה פעמים בלי זכייה, שזה משהו שלא עושים. אז העניין הוא, כפרה עליך את בחרת, באמת, לפחות 13 סרטים, מתוך החמישה לפחות שלושה מהם, אפשר לדבר עליהם שעה שלמה.

זוהר: אנחנו עם "טיפשים בלי הפסקה" של פיטר פרלי מ-1994. עדי, תני לנו את הסרט הזה בכמה מילים.

עדי: זה הסרט הראשון שראיתי בחיים שלי.

זוהר: אוקיי, זה מספיק טוב בשבילי, השנה היא...

עדי: בחיים שלי!

זוהר: בחיים שלך.

עדי: זה הזיכרון הראשון שלי ממה זה סרט. מה זה בכלל סרט? מה זה הדבר הזה?

זוהר: סיבה ממש טובה להיות בחמישה בעיניי.

עדי: זה הסרט הראשון, "טיפשים בלי הפסקה".

זוהר: במקרה שלי זה ״ההרפתקה הגדולה של ברני״, אני שמח בשמחתך שהתחלת בסרט הזה.

עדי: אני לא יודעת מה זה. קודם כול, ג'ים קארי. כמו עם הגילוי בטיטאניק של, אני רוצה להיות זאת ש... אתה יודע, מפנצ'רת את ה… שהורסת את המסיבה, שאומרת הפוך, שהיא לא קונפורמיסטית. ב"טיפשים בלי הפסקה" הבנתי את הדבר הזה של להיות בן אדם מצחיק. ואז אמרתי, וואו, זה שווה. איזה דבר מטורף! אני רוצה גם להיות מצחיקה. אמרתי, בואנ׳ה, מה זה? אני גיליתי תופעה, זה פיצץ את המוח! אמרתי, טוב, זה משהו שאני נמשכת אליו. נגיד הסצנה עם הציפור.

זוהר: אוקיי.

עדי: זו אחת הסצנות הראשונות, אתה יודע למה אני מתכוונת?

זוהר: כן. שהוא נותן את הציפור לילד עיוור.

עדי: ילד עיוור, הציפור מתה, והוא...

זוהר: ציפור מתה לילד עיוור.

עדי: והוא פשוט קשר לה את הראש עם סלוטייפ.

זוהר: מונטי פייתון עשו את הבדיחה הזאת משהו כמו 20 שנה לפני, והרבה פחות טוב.

עדי: אז עכשיו, לכאורה, אתה, ילד, אמור לבכות מהדבר הזה. אתה אמור… אני גם זוכרת שגם אחי ראה את הסרט הזה, והיה זעזוע של איזה מגעיל זה, למה הם עשו את זה לילד עיוור מסכן, ורימו אותו… ואני זוכרת שאני פשוט צרחתי. אמרתי, הבנתי שזה פשוט גאוני. עכשיו, זה קצת מהול ברוע.

זוהר: זה קורע מצחוק.

עדי: זה קצת מרושע, אבל...

זוהר: רוע זה דבר נורא נורא מצחיק.

עדי: יפה! אז אני מגלה את זה. אני חושבת שהייתי בת אולי שבע או שמונה, כזה סביבות כיתה א' או ב', ראיתי את זה, כי זה גם סרט שילדים יכולים לראות, כי זה מצחיק.

זוהר: כן.

עדי: וזהו, שם הבנתי כאילו גם מה זה קומדיה, כאילו מה זה… ואת הכוח הזה שיש להיות מצחיק. ושניהם הטיפוסים ההזויים, המטורללים, המטומטמים האלה, ואמרתי, באיזשהו מקום לא רציתי להיות טיפשה, אבל רציתי להיות מישהי שמייצרת את האפקט הזה שאני חוויתי.

זוהר: השנה היא 1994. בתי הקולנוע מוצפים ביצירות מופת ובקלאסיקות, מצד אחד ״מלך האריות״, מצד שני ״ספרות זולה״, פה ושם ״פורסט גאמפ״, "חומות של תקווה".

עדי: מה אתה אומר?

זוהר: אבל בין הסדקים התגנב סרט אחד ששובר את הקופות ושובה את הלבבות.

עדי: הוא שובר הקופות? אני לא ידעתי.

זוהר: בין העשירייה הפותחת של שוברי הקופות של 1994.

עדי: מה אתה אומר? איזה כיף.

זוהר: ״טיפשים בלי הפסקה״ שמספר את סיפורם של לויד והארי, שני חברים שכמו בתחרות, מי אידיוט יותר מהשני. האחד, ג'ים קארי עם רווח בשיניים, תספורת קסדה מחרידה. והשני, ג'ף דניאלס עם מאלט פרוע. שניהם דבילים מפוארים בדרכם. ויום אחד, לויד, במהלך יום עבודה שגרתי, מסיע את האישה היפה ביותר שפגש בחייו לשדה התעופה, ושם לב שהשאירה את המזוודה שלה בשדה. ובגלל שהוא בסופו של דבר אדם טוב וגם קצת חרמן, הוא מחליט לעשות מה שצריך כדי להחזיר לה את המזוודה, ועל הדרך מגייס את חברו לויד למסע של 3,000 ק"מ. עדי, אני השקעתי כל כך הרבה עבודה בתיאור העלילה הלא קיימת של הסרט הזה.

עדי: וואו, באמת לא קיימת, אוסף של שטויות, כאילו.

זוהר: אוסף של שטויות של שני טמבלים שנוסעים ברחבי אמריקה בשביל מטרה לא חשובה.

עדי: עוד משהו שעכשיו אני נזכרת מהסרט ששווה את ליבי, ואמרתי אני רוצה להיות כזאת, הם גונבים מאיזה דירה משהו, הם גונבים ומשאירים לו פתק כשהם לקחו את הדבר הזה, והאיש הזה אני חושבת שיש לו אולקוס או משהו כזה.

זוהר: אה, לא, יש אולקוס לנבל הגדול.

עדי: ואז הם כותבים לו בפתק, לקחנו את ה… איש הגז, הם כאילו כותבים לו בפנים את ההעלבה הזאת על זה שיש לו אולקוס. ואני זוכרת את זה, כאילו זה מאוד שולי בסרט, זה כל כך לא חשוב, אבל אני זוכרת את המשמעות של זה, של טו בולינג (לנהוג בבריונות), כאילו לעשות למישהו כזה, אני אומר לך בפנים את החולשה שלך.

זוהר: זה סרט פוגעני כלפי נשים, זה סרט פוגעני כלפי אסיאתיים, זה סרט פוגעני כלפי עיוורים, זה סרט פוגעני כלפי הומואים, וכמובן שזה סרט שהוא פוגעני גם כלפי אנשים עם אינטליגנציה גבולית, אבל מה אכפת לי, זה אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי בחיים שלי.

עדי: כל כך כיף.

זוהר: מה אנחנו עושים עם קומדיה שפוגעת? אני מכיר אותך, את כבר הסתבכת בגלל זה פעם או פעמיים.

עדי: אני כל החיים מסתבכת.

זוהר: נגיד אישה בשם שירה איסקוב… שעדי ששון...

עדי: חשבתי שאתה רוצה להגיד לי מאיה ורטהיימר, כן, אני ביזיון.

זוהר: יש אלף ואחת דוגמאות, אנחנו על הספקטרום בין מאיה ורטהיימר לשירה איסקוב, ובאמצע יש כמה קורבנות של פיגועים שגם עליהם הספקת לעבור.

נכון, זה הציוץ המגעיל ביותר בהיסטוריה.

זוהר: מה אנחנו עושים כשקומדיה פוגעת? כשקומדיה מעליבה?

עדי: אוקיי, אני רק רוצה להגיד, אני כילדה, אני לא מבינה את הנושא הזה. כאילו, אני לא מבינה שזה פוגע. גם לא היה שיח כזה אז, באותה תקופה, זוהר. לא היינו מדברים, לוקחים איזו יצירה, והאם היא פגעה, לא היה את זה, או שהיה ואני לא מודעת ולא זוכרת, פחות היה מפעם.

זוהר: היה בעמודים האחוריים, לא בעמודים הקדמי הראשונים.

עדי: זה שבה את ליבי הפוגענות הזו, אתה מבין? איך הסרט פגע בהומואים? תספר לי.

זוהר: יש סצנה אחת שבה ג'ים קארי נכנס לתא שירותים של עובדי מין ממין זכר, ולשם נכנס אחד שמנסה להוריד את המכנסיים, כדי שג'ים יתחיל לבצע בו את זממו. וזאת סצנה שהיא לא נעימה כשאתה גבר הומו.

אבל הסרט הזה, בפוגענות שלו, יש משהו כל כך תמים, וכל כך לא מרושע, הפוגענות הזאת היא באמת פוגענות של דבילים.

עדי: לטמטום, כן.

זוהר: כן, פוגענות של דבילים.

עדי: אבל גם אם היא לא של דבילים, אני אענה לשאלה שלך, ואני אגיד לך משהו שאני תמיד אומרת לגבי קומדיה, או בכלל אמירה. מישהו תמיד ייפגע. מישהו צריך להיפגע, אין מה לעשות, אתה הולך לסטנדאפ. מישהו נפגע, כאילו, יורדים על מישהו, צוחקים על מישהו. לא יודעת, מעליבים, כאילו, זה בסדר! כאילו, מה, אנחנו צריכים לחיות בעולם של צמר גפן, שאסור לאף אחד לפגוע באף אחד, ואסור לאף אחד להגיד שום דבר על אף אחד? אני, אתה יודע, זה הדבר הכי כאילו, זה הכי מנוגד למי שאני, למה שאני מאמינה, לאישיות שלי. בסדר, אז אנשים נפגעים, מה קרה?

זוהר: אתה יודעת מה מעצבן אותי בבדיחות פוגעניות? כשהן לא מצחיקות מספיק.

עדי: אבל זה גם עניין של טעם.

זוהר: ברור שזה עניין של טעם.

עדי: אותך אולי זה לא, עכשיו, גם מן הסתם, שמי שנפגע ממשהו יגיד שהוא לא מצחיק.

זוהר: אה, לא, אני מת על בדיחות הומופוביות.

עדי: אבל בטיפשים בלי הפסקה, זה פגע בך.

זוהר: זה פגע בי וזה הצחיק אותי עוד יותר.

עדי: עוד יותר.

זוהר: זה העניין, זה הצחיק אותי יותר ממה שזה פגע בי.

עדי: אז אתה יודע, המשאלה שלי, שהאנשים יצליחו להיעלב, אבל גם להבין שזה מצחיק. גם אני נעלבת מדברים שכותבים לי ואומרים לי, בסדר, אז מה, אבל זה גם מצחיק, כאילו, זה… הרגש הזה והרגש הזה יכולים לחיות, זה לצד זה בשלום, זה בסדר גמור.

זוהר: את יודעת, העניין, אין דבר פחות מצחיק מלהסביר בדיחה, כמובן.

עדי: זה נורא.

זוהר: אבל חייב לומר, הסרט הזה, לא צריך להסביר את הבדיחות שלו כל כך כפלוצים, זה דבר נורא נורא מצחיק. זה הקטע עם השלשולים.

עדי: שהוא משלשל.