גוף ידע - פרק #16 - אומנות הלחימה ורצפת האגן עם ארז מאיר דישבק - חלק א'

בפרק הראשון מתוך שניים, דניאל רם משוחח עם ארז מאיר דישבק, מורה ותיק לאמנויות לחימה וצ'יקונג, על מסעו האישי והמקצועי. השיחה עוסקת בהתפתחותו כמורה, החשיבות של הקשבה לגוף, ועבודתו עם תלמידים מגילאים שונים. ארז חולק תובנות על החיבור בין הגוף לנפש ומדבר על תפקיד רצפת האגן ככוח פנימי שמאפשר יציבות וחיוניות. השיחה פותחת צוהר לעולם של תרגול מותאם אישית ומעניקה השראה לכל מי שמעוניין להעמיק את ההבנה שלו בעבודת גוף ותנועה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/12/2024.

[מוזיקת פתיחה]

דניאל: שלום וברוכים הבאים והבאות לעוד פרק של "גוף ידע". בכל שבוע אשוחח עם אנשים מנוסים ומעוררי השראה בנושא תרגול ואימון, התנועה והרוח, בדרך הגוף.

בפרק זה אפגוש בארז מאיר דישבק, אמן לחימה, מורה, מטפל ובעל תשובה כבר למעלה משלושה עשורים. נשוחח על אמנויות הלחימה בחיי היומיום, על טכניקת הלימוד שפיתח עם השנים, ועל הגילוי משנה החיים, והמשקם, של רצפת האגן. שתהיה האזנה מטיבה.

שלום עליך, ארז מאיר דישבק.

ארז: שלום שלום.

דניאל: נציג אותך בקצרה ונתחיל.

[הפסקה]

ארז מאיר דישבק, מאסטר דאן 10 בנינג'יצו, בעל ותק של 40 שנות אימונים ו-27 שנות הדרכה וטיפול. מורה בכיר לצ'י קונג, מורה לרצפת אגן, מטפל במגע ותנועה, מתמחה בשיקום אחרי תאונות ופציעות, טיפול באנשים סיעודיים וליווי עד סיום. מעביר סדנאות, חוגים, קורסים ועבודה פרטנית, סטודיו וקליניקה בפרדס חנה ותל אביב, מתאמן משנת 1983, מלמד משנת 1996, נשוי פלוס חמש. שלום עליך, ארז יקר.

ארז: אהלן דניאל. איזה כיף להיות פה.

דניאל: אז ככה, לסיפתח של ההתחלה, אשמח לשמוע כמה מילים - מאיפה התחיל העניין התנועתי, מאיזה גיל, ומה הוביל אותך לשלבים שנדבר עליהם בדרך.

ארז: אה… בגדול זה התחיל באזור גיל ארבע-חמש, זה ייזקף לזכות ההורים שלי, כי בתור ילד אני… היום, בתור מורה לילדים, אני רואה כמה זה נזקף לזכות ההורים, שהיו ותמכו, והעבירו אותי ממורה למורה, עד שמצאתי איזשהו נישה ונתפסתי אליה, מה שנקרא. ואת העידוד להתאמן בבית, ולבוא לאימונים, ולהכין עוגה במבחני חגורה, ולתת את כל התמיכה והמעטפת, בשביל שבאמת תהיה הכוונה והליכה באותה דרך. שזה, אני חושב, עיקר האתגר עם ילדים, שרוצים זה, ובמיוחד בד… הדור שלנו הוא כבר שונה, אנחנו… אז היה קצת, הגירוי היה פחות חזק כמו היום. מה שאני מתמודד עם ילדים קטנים שב… אצלי בבית-ספר, אבל כן, אבל זה עדיין היה צריך… הנוכחות שלהם שהייתה מאד-מאד חזקה, בוא נגיד, בתוך ה… בתוך כל התחום של האימונים שלי.

דניאל: וזה התחיל כבר באמנויות הלחימה, מהתחלה.

ארז: כן, מלכתחילה נכנס לאמנויות לחימה. אממ… התחום שבסוף התיישבתי בו באזור כיתה ד' היה תחום שנקרא "הישרדות", אצל אחד התלמידים של דניס הנובר, שהוא דמות מאד ידועה בארץ, גראנד מאסטר, מפתח שיטה בפני… שלו, בעצם. אממ, שם הייתי בערך עד גיל 14. זה שיטה מאוד חזקה, זה פול קונטקט, אתה בעצם הולך וחוטף הרבה מכות [דניאל מצחקק]. נותן מכות, אבל חוטף הרבה-הרבה מכות. ו… בערך עד גיל 14 הייתי שמה. אני לא זוכר למה בדיוק, אבל אני מניח שפשוט נמאס לי לחטוף מכות [דניאל צוחק]. אתה חוזר מאימון חבול, מחלים יומיים, ואז אתה הולך לעוד אימון וחוזר על עצמו. הכחולים לא נעלמים, הם רק מתווספים אחד לשני. אממ, בגיל 14, עקב מודעה פשוטה על עמוד טלפון של נינג'יצו, ובמיוחד הדליק אותי הכלי נשק, אז אה… קרעתי את המספר טלפון מהמודעה, והתקשרתי ונכנסתי לאימונים של הנינג'יצו, שזה בעצם היה הפתיחה, היותר משמעותית שלי, בעולם התנועה. אממ…

דניאל: מה זה נינג'יצו בכמה מילים?

ארז: הנינג'יצו, אה… זה אמנות לחימה שמגיעה מהמזרח. מה שאנשים התרגלו לראות בסרטים בתור נינג'ה, למעשה זה המקור של האמנות הזאת. אממ… היא אמנות לחימה שנחשבת רכה, כן? אם נגיד שהקראטה והטאקוונדו זה אמנויות קשות, והקונג פו, הטאי צ'י וחבריו, הם שייכים לרכות, אז הנינג'יצו נחשבת הקשה שברכות. כלומר, היא מכילה למעשה את כל הזרימות של התנועה, שזה חלק מהיופי בה, שיש בה גם את האדמה, גם את המים, גם את האש וגם את האוויר, וגם את היסוד החמישי, היסוד הנעלם יותר, שיש לו כל מיני שמות בשפות שונות, אבל הוא היסוד הטיפה יותר אה… מטאפיזי, בוא נגיד ככה.

אממ, שמה בעצם נחשפתי לעומק של תנועה. ממה שאני מכיר עד היום, זה אחת האמנויות הכי קשות מבחינה תנועתית, מבחינת הדרישה התנועתית. יש הרבה-הרבה עבודת רגליים, שליטה מוחלטת במרחב, ותנועת רגליים קדימה, אחורה, לצדדים, גלגולים, אה… דילוגים, קפיצות, ממש התאמה מושלמת למציאות המשתנה, מבחינה תנועתית. שזה עיקר הקושי, אני חושב, בהתאמה של אמנות לחימה ליומיום, שאתה רגיל להתאמן על מזרון או על פרקט, שזה מקום מוכשר ומוחלק, אז זה לא תואם שום דבר בעצם, לְמה שתפגוש באמת. ושמה, בנינג'יצו, אתה… ממש רכשתי כלים מעמיקים מאוד של תנועה. שזה אחד הנקודות, בעצם, הגדולות של ההתפתחות שלי, תנועתית, זה היה דרך הנינג'יצו.

בנוסף, זה כבר היה שיעור שכל, כל סוף אימון היה מדיטציה, ואז נשימות. אז כבר בגיל 14 התחלתי להיכנס לעולם של תרגול מדיטטיבי ותרגול נשימתי. אה… ושמה גם היה משולב פלדנקרייז, כי ראש הבית-ספר דאז, דורון נבון, היה מורה לפלדנקרייז, ובסדנאות היה תמיד פלדנקרייז, ותלמידים שלו גם נכנסו ונהיו מורי פלדנקרייז, אז ככה יצא שתמיד הפלדנקרייז והנינג'יצו היו בכפיפה, או הלכו אחד עם השני. אממ… ואני חושב, שבגיל 14 זה באמת פתיחה מאד רצינית, מבחינה תנועתית.

אה… הנינג'יצו היה בסטודיו למחול בכרכור של שלמה ארליך, הוא חבר טוב. היה אחד מהרקדנים היותר מוכשרים בישראל, היה… תפקיד ראשי ב"כנר על הגג" אצל חנה לסלאו, למי שעוד מכיר קצת אחורה. מורה גדול מאוד. היה לו סטודיו בכרכור לבלט, ובאיזשהו שלב המורה שלי ושלמה רקחו מזימות והחליטו לנסות לפתח שיטה. היא לא קמה, אבל אני הייתי השפן.

אז יצא, שאני נכנסתי לכל הפעילויות של הסטודיו. זאת אומרת שאני למדתי קלאסי, מודרני, שיעור טכניקה של בלט, ג'אז, ולאחר מכן עברתי לַקונטקט, שזה כבר היה בחירה אישית שלי. אבל יצא שהתאמנתי חמישה ימים בשבוע. היו ימים של אה… חוץ מאימונים בבית, זה חמש-שש שעות סטודיו, שזה בגילאי 15, 16, 17. זה בעצם היה תקופה שממש צללתי ל… לעומק העולם הזה. אני חושב שגם הריקוד בעצם הכניס לי המון חיות בתוך האמנות לחימה. עד כמה שהנינג'יצו הוא אמנות מאוד חיה ומאוד מותאמת, הריקוד והאימפרוביזציה, והקונטקט שנכנס גם בפנים… גם כשהלכתי לקונטקט, אז הלכתי עם חבר מהנינג'יצו, שהיינו רגילים להתאמן ביחד, חוץ מהאימונים הרגילים, כמעט כל יום. הייתה לנו זרימה מטורפת, במיוחד עם כלי נשק. אה… יכלנו לקחת חרבות אמיתיות או מקלות, ולהילחם מה שנקרא "פול קונטקט", לחימה מלאה, ולדעת שזה בסדר, שאני אתן מכה והוא לא יהיה, והוא ייתן מכה, ואני לא אהיה. ואת זה הבאנו לקונטקט, ודי השארנו את המורים שם פעורי פה, כי הם לא הבינו את ה… [דניאל צוחק] שני חבר'ה בני 18, איך הם… מאיפה היכולת החתולית וה… דבקות הזאתי, ברמה של חתול, נחש, ככה… אבל זה… כביכול הגענו לקונטקט עם הרבה בסיס, מאד עמוק.

אממ, בערך בגיל 18 כבר התחלתי ללמד, קצת לפני, כי אז, טרם עולם הקורסים של מורים, אז קיבלת חגורה שחורה באזור 18, אז אתה בעצם, אתה כבר נחשב מורה. אז ממש התחלתי כבר ללמד - שתי תלמידים, שלוש תלמידים, ככה, ו… דברים אה… זה, אבל זה כבר התחלתי ולא הפסקתי. שזה אחד הדברים שהמורה שלי לחץ עליי ללמד, כי הוא אמר ש… [לוקח נשימה עמוקה] עד שאתה לא מלמד, אתה בעצם מתעכב התפתחותית בעולם התנועה. כלומר, אתה יכול להיות כלי נפלא ולקבל, ולקבל, ולקבל, ולאסוף ולקבל. אבל כמו שאני מגדיר את זה, עד ש… אה… [פאוזה] נגיד, תלמיד… דניאל, בא לשיעור ושואל שאלה את ארז. עד שדניאל לא שאל את השאלה, השאלה הזאתי מעולם לא נשאלה, ולעולם לא תישאל. אפילו אם אבי, באותה כיתה, ישאל את אותו הקוֹנְסְטֶק [כך במקור] ואותו מילים, זה לא תהיה אותה שאלה, כי כל אחד הוא כלי שונה, וכל אחד מושך מהמורה אור שונה ושפע שונה. וזה חלק מההתפתחות שיש בהוראה. כן? כלומר, אני מניח שבכל סוגי ההוראה, אנחנו כרגע עוסקים בעולם התנועה [מצטרד ומכחכח בגרון]. אז זה היה הדבר שאני חושב, מאוד-מאוד עזר ותמך להתפתחות שלי, זה שהתחלתי ללמד בגיל צעיר. ולא התמהמהתי, ולא כל מיני עניינים של ענווה פסולה, להיות ראוי, ולהמתין עם ההדרכה. אצלנו זה היה הפוך: "צא, צא, צא, וצא", מה שנקרא. אפילו תיקח בן-אדם אחד, אבל תתחיל. ש… [פאוזה] אני קיבלתי ככה, ואני גם לאורך השנים עודדתי גם את התלמידים שלי, מי שהגיע לתחום… להדרכה כבר, אז דחפתי. ש… להתחיל, לא לחכות, להתחיל ולצאת לדרך, עם ה… [פאוזה] עם העניין הזה, עם ההתנסות הזאת, עם הצורת התפתחות הזאת.

דניאל: אז עכשיו אתה כבר מלמד נינג'יצו, בגיל 18. אבל עם השנים, לאט-לאט, גם יצאת מהנינג'יצו, נכון?

ארז: כן. [מכחכח בגרון]

דניאל: מה, מה היה התהליך שם? מה בעצם גרם לאיזה הבנה, שמשהו חסר פה או שדרוש משהו אחר?

ארז: [שותק] לקח, זה לקח זמן, זה עד ש… גם, גם עולם התשובה שנכנסתי אליו באזור גיל 18 השפיע הרבה. על צורת העבודה ועל ה… בכלל על הקשר עם המזרח. על כל מיני דברים, שלא הולכים יד ביד עם היהדות. אז זה גם נתן לי אה… פרספקטיבות טיפה שונות של השקפה.

דניאל: מה, מה לדוגמא? יש לך אה… דבר ראשון שעולה?

ארז: אממ… סוגי השתחוויות והכבוד שנותנים למקום - למזרון, לדוג'ו, שהוא לא היה אצלנו כל-כך בנינג'יצו, אבל הוא מאוד קיים באמנויות הלחימה, שאתה בא, ואתה רוחש כבוד ל… המזרון הוא אמצעי, הוא כלי, הסטודיו הוא כלי, הוא לא… אין לו משל עצמו כלום. אתה שומר עליו, אתה מטפח אותו, טוב שהוא יהיה יפה, טוב שהוא יהיה מוכשר, שיהיה בו את התנאים האידיאליים לאימון, אבל פה זה נגמר, ולא נותנים לו איזשהו משהו…

הכבוד המוגזם למורים, הדיסטנס המוגזם בין מורים לתלמידים. שאני מאוד-מאוד… הוא לא היה בנינג'יצו, זה חלק ממה שקיבלתי בנינג'יצו, וזה היה ייחודי לנו הישראלים. אממ, בעקבות זה גם אני פיתחתי איזשהו מודל, שאני מדבר עליו, שהוא נקרא [לאט] "תלמיד - מורה - מדריך - חבר", שמבחינתי ככה מורה צריך להתייחס אל עצמו, ביחס לתלמידים. כלומר, קודם כל תהיה תלמיד. כשאתה בא לשיעור, תהיה אתה בתור מורה, תהיה תלמיד קודם כל. כן? תהיה ער ל… להתרחשות, תהיה ער לתלמידים. תראה מה, מה רוצים ממך היום. אז מה אם הכנת שיעור? למרות שאני לא כזה מהמכיני שיעור. אני יכול להגיד שבחיים שלי, מתוך כל השנות הדרכה, פעמיים בחיים כתבתי מערך שיעור, כי הייתי חייב - אחד בווינגייט, ואחד ב… [צוחק] במבחן סיום של המורי צ'י קונג, הייתי חייב לכתוב, אז כתבתי. אבל אני מאלו שבדרך כלל מאלתרים.

אז תהיה תלמיד. ואחרי שאתה תלמיד, וההתרחשות כבר קורית, תהיה מורה. כלומר, תביא את עצמך בהכי טוב שלך. בלי להתבייש, בלי להסתיר, תיתן כל מה שיש, אבל מה שיש בך, ולא דברים שלא שייכים לך, שזה גם מאוד חשוב. כלומר, אני לא מלמד דברים שאני לא יודע. אני לא מלמד דברים תיאורטים. אני מעביר רק חומר שהתנסיתי, והוא שלי, ורכשתי ואני מצוי בו. אחרי שאתה מורה, השלב הבא - והכל קורה באותו שיעור - תהיה מדריך. כלומר, תדע לרדת לרמה של כל אחד שנמצא אצלך בסטודיו, ולהרים אותו. עם מה שהבאת בתור מורה, שזה מדבר עליו מלמעלה, תראה איפה זה פוגש את התלמיד שלך, ותהיה מדריך, תיתן לו את ה… את הכלים בדרך, לקחת משהו מְהַ… כל מה שהקיף אותו עכשיו, וללכת עם משהו בכיס ליישם. ובסוף תהיה חבר. תדע אחרי השיעור לשבת על כוס קפה, וסיגריה, וחיבוק, ובירה ולא משנה מה, ולא לקיים את הדיסטנס הזה בין מורים לתלמידים.

דניאל: באמת משהו מאוד ארץ-ישראלי, כמו שאמרת.

ארז: כן. ש… אני חושב שזה תרם רבות ליחס שלי להדרכה ולהוראה, ולקשר שלי עם תלמידים. ש… אתה רוכש חברים, אתה לא רוכש נתינים [דניאל מצחקק]. דבר שקיים מאד באמנויות לחימה. אני מכיר אה… הייתי לא מזמן ב… שלחתי תלמיד לוינגייט, ומה שהלך שם היה מאוד קשה. שהוא בא וניסה להיות סחבק עם הראש בית-ספר, וכמעט, אחד המורים הבכירים כמעט כיסח אותו. 'איך אתה מעיז בכלל לתת לו שלום, לתת לו כיף, כאילו, מה, מה אתה חושב לעצמך?' הוא בכלל בתום לב, הוא לא חשב שיש פה איזה עניין כזה, הוא לא הכיר.

דניאל: כן, יש משהו בארץ, שאתה לא יודע, פחות או יותר, כי זה לא משהו מסורתי של מאות שנים פה. ואנשים באים מהכיוון הזה ובאים מהכיוון הזה, וזה תמיד יכול ללכת both ways, תלוי באמת במי אתה נתקל. אני רוצה שנחזור למה שדיברנו, אפילו לפני שהפעלנו את המיקרופונים. אמרת שנגעת בהרבה דברים בחיים, ובשלב מסוים הרגשת שמתבקשת איזה סינתזה, למשהו שאתה מבקש להביא. האם נגענו כבר בכל המרכיבים? האם דיברנו על הנינג'יצו?

ארז: דיברנו על הנינג'יצו, שגם בו באמת שאלת ובאמת ה… חלק מהתשובה גרם לי לצאת מתוך המתודה שהתאמנתי בה. שהיא הייתה ב… מבחינה תנועתית יחסית קשה. שאני מגדיר קשה ורך, זה, יש את הקשה שאוהבים לעבוד דרך כאב, ועם כאב, לעשות מתיחות שהם כואבות, ויש כאלה שעובדים, שעובדים רך ולא דרך כאב, ולא לנשום כאב, ולא להכיל כאב, שזה יותר מתאים לתחום, למשל, של הפלדנקרייז.

אבל אני באתי מתוך מתודות קשות יותר, שעובדים, ועובדים קשה, ואם כואב, אז אתה עושה אימון יותר חזק, וזה או שפותר או שלא פותר. וגם שיטת ההוראה הייתה מאד דומה למזרח, כלומר ש"אמור מעט ועשה הרבה". כלומר, מורים לא דיברו הרבה אלא דרשו, "יש לך שאלה? תלך תעשה 100 פעם, ותחזור אליי". שזה מאוד-מאוד תואם את סין ואת ויפן, שכמעט לא מדברים, אלא דורשים ממך עבודה קשה. הבעיה, במיוחד עם בן-אדם מערבי, שככה אני הבנתי, שרובנו עם תחלואים, ולא באים מגנטיקה כל-כך בריאה וההוא עם גב, במיוחד שאנחנו מתעסקים עם אנשים בוגרים, ולא עם ילדים. ויש בעיות ברכיים, ועכשיו אם אתה דורש מבן-אדם תנועה מאוד קשה, ולא מדריך אותו, או לא שם לב, הוא ייפצע. אתה תפסיד אותו. יהיה פריצת דיסק, יהיה נזק במיניסקוס, יהיה קרסוליים שננקעים ונמתחים וכולי.

אממ… ואני הבנתי שבמזרח, באמת יש עודף אנשים, אין מה לעשות. מורה ברמה גבוהה בסין, ה-waiting list אצלו היא עצומה. מחוץ למנזר יעמדו חמש אלף איש בתור בשקט. שנתיים. בישראל זה לא ככה, אין לנו עודף של אנשים, ואנחנו לא יכולים להתייחס ככה. גם השיטות ענישה שהיו נהוגות ביפן ובסין - היה ענישת גוף באימונים. עשית משהו שהוא חסר כבוד, תצפה למכה רצינית. יש לי מורה שבשנות ה-60 המאוחרות, שברו לו את המרפק באימון הראשון, בשביל לראות ביפן כמה הוא אה… רציני. זה היה בסדר, זה היה נהוג ככה. אממ, אז אמנם השבּירת עצמות די עברה כאילו, אבל עדיין הקוֹשיוּת הזאתי בהדרכה, הייתה לי זרה, ולא… וזה משהו שבשנות ה-20 המאוחרות שלי עברתי איתו איזשהו תהליך, ואמרתי, 'לא ככה מלמדים'.

צריך להתחיל א', ולהגיד את ה-א' עם כל העיצורים שלה - בקמץ, בפתח, בצירה, בחיריק - כלומר, תעטוף. תדבר יותר, תסביר יותר, איך להניח את הרגל, איפה להיזהר, מהם הכללים של השמירה הבריאותית בתוך האימון. כלומר, כל המתודת לימוד שלי השתנתה. וזה היה באמת תהליך שעברתי עם עצמי, מתוך הבנה שמשהו פה לא בסדר. וזה כבר נתן שינוי בצורת הדרכה שלי.

אה… אני גם אוהב לדבר בכל מקרה, אני אוהב ללמד, אז ממילא זה נבע מתוכי [שתיקה ארוכה]. ועם השנים התחלתי אה… בשנות ה-30 המוקדמות, התחלתי להיחשף לעולם הסיני. ככה גם, מעצמי, לא עשיתי עם זה משהו מסודר, אבל צפייה בחומר מצולם של טאי צ'י וצ'י קונג, והתחלתי ככה טיפה לתרגל לבד ואימונים אישיים, וקצת להעביר לתלמידים בתוך הנינג'יצו. עד 2015 בערך, שעברתי איזשהי תאונת עבודה מאד רצינית, שדי השביתה אותי, והוציאה אותי משימוש מוחלט. ומצאתי את עצמי שוכב על הגב, בלי יכולות לזוז כמעט, עם ארבע בלטים ושתי פריצות צוואריות. והבנתי שאמנויות לחימה אני לא אלמד יותר, להחזיק מברג אני לא יכול להחזיק, אה… לא יכול לעשות כלום.

אממ… ובדיוק נפתח קורס מורי צ'י קונג בפרדס חנה ב-2015, אז קפצתי ראש לקורס. את החלק של התיאוריה הייתי שוכב על הרצפה לידם ומקשיב, ואת ה… חלק התנועתי הייתי עושה בצורה מאוד-מאוד-מאוד מצומצמת. כלומר, הם היו עושים תנועה גדולה ועגולה עם הידיים, הייתי מסובב רק את פרק כף היד. אה… ממש בצורה מינימלית בשביל להפנים את התנועה, אבל לא היה לי הרבה יכולת תנועה. הקורס היה שנתיים. באמצע, באמצע השנה הראשונה, כבר פתחתי קבוצות משלי. אחרי הכל, באתי לתוך התחום עם יותר מ-30 שנה ניסיון. אז כבר התחלתי ללמד, ואז כבר התחלתי להחליף את המורה וב-2016 כבר היה לי קבוצות, וכבר שלחתי מורים, אה… תלמידים ל… כאילו שלמדו אצלי שנה, כבר הלכו לעשות את המבחן הסופי אצל ה… אצל המורה שלמדתי אצלו.

וגם שם נכנסתי לעולם הצ'י קונג לעומק, עם כל המרכיבים הסיניים שלו וכל ה… מה שזה אומר והשמות והמרידיאנים, והזרימות השונות של הצ'י לכאן ולכאן למעלה, למטה, פנימה, החוצה [לוקח נשימה עמוקה], ולאחר כמה שנים, גם זה התחיל להיחלש. כלומר, הערך שלי תמיד של התנועה גבר. יותר עניין אותי הצד התנועתי וההתפתחות התנועתית, מאשר אם יש צ'י או אין צ'י, מבחינתי זה ממילא הצ'י. אבל ראיתי שב-צ'י קונג יש הרבה נטייה לעבודה עם דמיון. שזה נחמד, אבל זה לא מכני. כלומר, אם היציבה שלך לא נמצאת, והתנועה שלך לא נמצאת, אז לא מועיל הרבה עבודת דמיון, כי זה לא יבנה שום דבר. זה לא יסדר לך את הברכיים, לא יסדר לך את האגן, ואתה לא תזרום ולא תיראה טוב גם. תיראה כמו כיסא או קולב שעושה תנועות ומדבר יפה.

אה… הצ'י קונג עזר לי הרבה בשיקום, אבל לא פתר את הבעיה. כבר חזרתי להתהלך ולהשתמש באיברים, אבל היו הפתעות, והפתעות זה הליכה ל… באמצע היום, ופתאום משהו, זֵץ בגב, ושבועיים על הרצפה. שמה נכנס גם… מכל מיני כיוונים הגעתי למורה בשם שמואלה בר-סיני, בתחילת 2019, קצת לפני הקורונה. מכל מיני כיוונים היא הגיעה, נסגר עליי, מה שנקרא, המעגל מכל מיני כיוונים, ובסוף יצא שנפגשנו, היא באה לסדנה שלי, שזה היה אירוני, הגברת מכובדת, היא מבכירי המורי פלדנקרייז ותנועה בישראל, היא עוד מעט בת 80 היום. אממ… והיא אמרה, "אני רוצה לבוא לסדנה שלך". והבנתי שזה… נפלה בזכותי, מה שנקרא [מצחקק], קיבלתי פה איזה זכות מאוד גדולה שהיא באה אליי בכלל, ולא אני צריך ללכת אליה. היא אמרה, אני אבוא לח… זה סדנה של ארבע שעות, "אני אבוא לחצי סדנה, החצי השני". ואכן היא הגיעה וישבה אצלי בסטודיו, ואני עשיתי רוטציות לכל הכיוונים, כל פעם הדגמתי מכיוון אחר, על מנת שהיא תראה אותי מכל הכיוונים. ולפני הסדנה שאלתי אם היא מוכנה אחרי הסדנה להישאר קצת, ולתת לי תיקונים. אומרת לי, "כן, בשמחה". נגמרה הסדנה והיא נשארה. והיו שתי תלמידים שלא הלכו. הם ישבו בצד, הוציאו מחברות ועטים וחיכו. אז היא אומרת לי, "מה זה?" אמרתי לה, "אם הם פה ללמוד, הם יכולים להישאר". אז היא אומרת, "אתה רוצה? אתה מוכן?" אמרתי לה "כן". זה היה להוריד את הכובע, והיא השחיזה לי את הצורה [דניאל צוחק]. מורה old school למהדרין מה שנקרא, בלי הסתרות, בלי כלום. ישר חיתוכים מה שנקרא, לב פתוח, והם יושבים ורושמים. לפחות מישהו רשם מה שהיה שמה. אה… וזהו, ומשמה דווקא נדבקה דרכנו אחד בשני. למדתי אצלה ארבע שנים בקירוב, פלדנקרייז ורצפת אגן, שזה הדגל של העניין.

רצפת האגן זה בעצם כלי שאני עובד איתו מאד חזק היום, והוא בעצם הבסיס והיסוד לכל מה שאני מלמד, והוא גם הוציא אותי. כלומר, אני ב-2019 לא יכלתי להתכופף לשום כיוון. הייתי הולך ישר, אם הייתי רוצה משהו מהקרקע, זה אך ורק בכיפוף ברכיים, הראש לא זז לצדדים, בטח שלא אחורה. אממ… והשלמתי עם המצב, שזה המצב. ובזכות האימונים איתה, והאימונים איתה היו אה… בקורונה, הגענו לשמונה שעות שבועיות בזום. חלק מהם היה פרטני וחלק היה קבוצות, שביחס להיום זה המון. לתפוס שמונה שעות בשבוע עם מורה, זה אומר לקחת קורס כבד מאוד. ברוב הקורסים אין שמונה שעות לימוד נטו, זה… שש שעות אוניברסיטאיות אולי אתה הולך. היה שמונה שעות נטו, כל שבוע, או מחולק. במשך שנה, אני תרגלתי ארבע שעות רצפת אגן ביום בשביל לצאת מהמצב שהייתי בו. כלומר, זה לא איזה משהו שמקבלים משתי שיעורי פילאטיס או שתי שיעורי יוגה בשבוע, אלא ארבע שעות ביום, בלי משחקים. תירגלתי רצפת אגן.

גם היה תנאים נוחים, סטודיו בבית וקורונה, וממילא אתה לא הולך לשום מקום, אז אה… [צוחק קלות] וזה היה נקודת המפנה הכי גדולה, אני חושב. אני יכול להגיד שאני מחלק את החיים שלי, במיוחד את החיים המקצועיים שלי, ל… עד הנקודה הזאתי, ואחרי. כלומר, עד שפגשתי את שמואלה ואחרי, חוץ מהזכות הגדולה שלמדתי אצלה, והזכות לעבור שיקום ולחזור ללמד, ובמיוחד אמנויות לחימה, שחשבתי שהתחום הזה כבר נלקח ממני לתמיד. אה… ההבנה שלי על כל מה שקשור בתנועה השתנתה מקצה לקצה. היכולות שלי השתדרגו במאות אחוזים. העוצמה שאני מסוגל לייצר בלחימה, היא קפצה כמה וכמה מדרגות, בצורה שממש קשה להסביר או להבין, וצריך להבין מבפנים, מה שנקרא. ומתוך כל זה בעצם נוצר איזשהו מארג שאני מלמד אותו, ומדריך אותו, ומטפל איתו.

אז גם הנינג'יצו שלי הוא לא נינג'יצו מסורתי. הוא שונה, וילדים אצלי לומדים איסוף הפוך של שרירי הבטן כבר מגן חובה. ומגילאי 14 כבר, אני מתחיל להסביר להם מה זה רצפת אגן, שמי למד דברים כאלו בגיל כזה? ובתוך עולם הצ'י קונג שאני מלמד, אז רצפת אגן זה חלק ארי וחזק מאוד מהשיעור. כלומר, אין שיעור שאין בו. זה מובנה ב… כאילו ה… בדרך כלל… לא יודע איך אנשים בדרך כלל, אבל השיעורים שלי הם שיעורים של שעה וחצי, שמתוכם ארבעים דקות ראשונות זה רק עבודת מתיחות, שבאה מעולם היוגה והרצפת אגן. רק אחרי זה אני… פונים לצ'י קונג. זאת אומרת, השיעור מחולק 45-45 כזה, לא שעה וחצי צ'י קונג, זה חצי שעה יותר בכיוון של יוגה, אבל טיפה יותר דינאמי. ואז עוד רבע שעה של עבודת רצפת אגן, של תרגילי מתיחה, חיזוק ובנייה, ואז נִפנים לצ'י קונג, וכמובן כל הפלטפורמה של הרצפת האגן נמצאת בתוך ה… בתוך הצ'י קונג.

כשהתחלתי ללמוד את הרצפת אגן, עשיתי מחקר. פניתי להרבה קולגות באמנויות לחימה ובתחום הצ'י קונג, לשאול אם הם שמעו על רצפת אגן, כי אני לא שמעתי על זה בחיים. אז הרבה אמרו לי 'לא, לא, לא', 'מה זה בכלל', לא, לא שמעו. מצאתי מורה אחד באיזשהו זרם של קראטה, שאני לא זוכר את השם, שהוא לא זרם מאוד… הוא אמר לי "בטח, ודאי, זה, קיבלנו את זה ככה מיפן, זה בסיס לכל העבודה". וגם בצ'י קונג פגשתי מורים שלא ידעו, שאלתי. עד שגם מצאתי קולגה פה אה… מורה מאוד ותיק, הוא אמר לי 'אה, בטח, מה, זה החְוּוֶי-יִן, זה… זה… זה בייסיק ברצפת… בצ'י קונג, אי אפשר צ'י קונג בלי רצפת אגן'.

אז זה גם תלוי מה, מה עבר, ומאיזה כיוון כל אחד אה… ייאמר לזכותם, או לא לזכותם, של אנשי המזרח, שהם לא אוהבים לשתף חומר. אה… יש שם איזשהי מתודת הסתרה בתוך הדרך שהם מלמדים. וזה כנראה אחד הדברים שמוסתרים.

דניאל: מה נקודת המפתח ברצפת אגן ומה היא משנה כל-כך? ומה… למה אתה מתכוון בדיוק ברצפת אגן?

[מוזיקת רקע]

עד כאן להפעם. תודה לארז מאיר דישבק, על השיחה המרתקת ועל פתחון הלב, והרצון הטוב לחלוק מניסיונו הרב.

תודה לכם, המאזינים והמאזינות, ששמעתם עוד פרק. אני מאוד-מאוד מאחל [כך במקור] שההאזנה גם לפרק זה, הטיבה עמכם.

מוזמנים לחלוק, לשתף, ללחוץ על כפתור המעקב בפלטפורמה בה אתם מאזינים, ושנשתמע בפרק הבא. ועד אז, תמשיכו, תמשיכו לזוז ולרקוד.

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]