אז איך משווקים פנים אל פנים? למה צריך לשים לב כשעושים דוכן ספרים? איך פונים למוכרי ספרים כדי שימכרו בהתלהבות את הספר שלך ולמה השקות זה דבר נפלא? בפרק הזה יצאנו מהעולם הדיגיטלי ודיברנו על שיווק פנים אל פנים עם סופרת שבשילוב דוכנים והשקות יצרה קהילה של קוראים- שיר טום גלנטה קוחליק, מחברת סדרת הספרים "103"
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/02/2023.
[מוזיקה]
שאאלום לכולם! וברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט "ספרים עם כנפיים".
אני ינון בר-שירה, אני כתבתי את הספר "כדורסל מהעתיד" והספר "הכלבלב שרצה חיבוק". ואני נעמה, מהספר "מלאכיות עליון" ומהספ… אה… "מעיין הנשמות" ומהספר "מלאכיות עליון שער הצללים" שייצא בעוד חודשיים.
ינון: אווווו! ואיתנו נמצאת, אה… לפרק הזה הבאנו מישהי שהיא השראה, לחלוטין. אמנית מאוד מאוד מעניינת אבל גם במיוחד היא עוד יותר השראה בתחום שאנחנו נדבר עליו - שיר טום גלנטה קוחליק. מה שלומך?
נעמה: היוש. [צוחקת]
שיר: היי, אז בואו אני אציג את עצמי, אז אני שיר טום גלנטה קוחליק. אני הסופרת של סדרת ספרי 103. אה… כתבתי את הספר "103 משהו עם פלישה" ובקרוב, בעוד שבועיים, ייצא לאור הספר השני, "103 ברוכים הבאים לכאוס" [נעמה מריעה בשמחה], ו… בוא, השראה, עניינים, אמנית, נסחפנו! [נעמה צוחקת] כולה ילדה אבודה משדרות, שמנסה להבין מה היא עושה.
נעמה: אז הגעת למקום הנכון. אנחנו פה, אה… מדברים עם סופרים, שגם מנסים להבין מה הם עושים. ואיך לספ… להגיע עם הספר שלהם לקהל היעד שלהם. זה יכול להיות בני נוער, ילדים, צעירים, מבוגרים, אנשים בשדרות, אנשים בתל אביב, אנשים בחו"ל.
ינון: כן, ובסופו של דבר כולנו, פחות או יותר מאז פיטר פן, כולנו ילדים אבודים. ו… וזה זמן טוב לדבר על… על…
נעמה: מה הנושא שלנו להיום.
ינון: כן, נושא שאני חושב שהרבה מאוד מאיתנו קצת אה… אבודים לגביו. וזה עניין השיווק face to face, פנים אל פנים. אני יודע, אנחנו, עד עכשיו, דיברנו כאילו אנחנו חיים אך ורק בתוך עולמות…
נעמה: עולמות וירטואלים.
ינון: כן, עולמות של רשתות חברתיות.
נעמה: דיברנו בסרטונים הקוד… בפודקאסטים הקודמים על טיקטוק, על פייסבוק, על אינסטגרם?
ינון: עוד לא.
נעמה: עוד לא.
ינון: בשבוע הבא.
נעמה: על reels, על קבוצות פייסבוק.
ינון: על headstart.
נעמה: על headstart, אבל מה עם ה… זה? אנחנו עוד פוגשים אנשים מדי פעם. יוצאים מהבית מהמחשב, מהטלפון, מהחדר לשירותים עם הטלפון.
ינון: כן, עושים את זה?
נעמה: לפעמים זה קורה.
ינון: אוקיי. אמ… אז' אז זהו. שיר, בתור מי ש… שמדי פעם יוצאת מ… מהטלפון…
נעמה: מהממ"ד בשדרות… [צוחקת]
ינון: איך אפשר בכלל? אני אה… הרבה מאוד סופרים אומרים שהם לא רוצים לשים את הספרים שלהם בתוך הרשתות הגדולות, בתוך כל… איך אפשר פיזית למכור… למכור ספר במפגש עם בן אדם? זאת אומרת, איך אפשר… ב… איך…
נעמה: איך… איך יוצרים בכלל על מה לדבר?
ינון: איך יוצרים את אותה אינטראקציה?
נעמה: אני לא הולכת לבן אדם אקראי ברחוב, אה… תקרא את הספר שלי, למרות שכמה פנו אליי ככה בעבר [צוחקת].
שיר: אז מבחינתי, מה שקודם כל חשוב זה היצירה של הקהילה. אני, לפני שהספר הראשון שלי בכלל ירד להדפסה, כבר דאגתי לייצר איזשהו באז סביבו, באמת כמו שאמרתם ברשתות חברתיות, הרשת המועדפת עליי היא טיקטוק, כיוון ששם, אני מאמינה, שמרבית קהל היעד שלי נמצא כיום, או לפחות מי שאני מאמינה שיהיה מעוניין לקרוא את הספרים שלי, ויצרתי ביחד איתם את הציפייה לקראת ההשקה, ובכל פעם אחר כך לקראת הדוכן הבא. כלומר, אין אצלי כזה מצב שאני פשוט הולכת לאיזשהו מקום, עושה דוכן ואף אחד לא יודע מזה. אנשים יודעים כשאני הולכת לעשות דוכן, בדרך כלל חודש מראש, וסופרים איתי את הימים לאחור. ואז מה שזה יוצר, זה לא רק את הציפייה שלי, זה גם את הציפייה שלהם. והאנשים שמגיעים, זה גם אנשים שכבר קראו את הספר, גם אנשים שלא קראו את הספר ואפילו לא מתכננים, אבל מכירים אותי מהרשת החברתית, וכאלה שמגיעים כדי לקנות את הספר. ובעיניי, מה שהכי חשוב שיהיה, כשאני עושה דוכן עם הספרים שלי, זה גם המוצרים הנלווים, כדי שמי שכבר קרא את הספר, עדיין תהיה לו סיבה להגיע. עדיין יהיה לו בשביל מה לבוא, יהיה תמיד line של מוצרים שיפתיע אותו, ואז גם יהיה לו יותר הזדמנויות כל פעם להביא עוד מישהו מהחברים שלו - בוא תכיר את הספר, בוא תכיר את הסופרת.
ינון: זה מעניין, אב… אבל למה בעצם, נגיד… אה…
נעמה: מה בכלל ה… היתרונות של למכור משהו בצ… (ורה) לא רק, הרי יש לך אתר…
ינון: או אפילו אם מישהו קרא את הספר, זאת אומרת, למה להביא, כביכול, את אותו קהל שהוא כבר כביכול הצלחת. עשית את המשימה, הוא קנה ספר.
שיר: כי קהל הוא לא דבר סטטי. זה לא דבר שהוא משמר לך נאמנות בכל מחיר, בכל מצב. ובאופן כללי, קהילה זה משהו שצריך להיות מאוד חלק ממנה. ואני באמת מאמינה בקונספט של קהילתיות, ואני מאמינה בקונספט של פנדומים (קהילות מעריצים), ואני גאה להגיד, שיש fandom מאוד גדול של "103" בישראל, שזה אחד הדברים המגניבים שאני יכולה להגיד בתור סופרת, והם עושים לי פאנארטים (fanart, ציורים ותמונות של גיבורים מיצירות ספרות) ופאנפיקים (fan fic, קיצור של fan fiction, ספרות חובבים), ואני התחלתי לפרסם את הדברים שלהם אצלי באתר מרוב ההתלהבות, והצורך הזה בלהיות מעורבת איתם, זה… זה כבר… עזוב את המקום המכירתי, כן? זה המקום המנטאלי, שבתור סופרת, זה כל כך מחזק לפגוש את הקוראים! לשמוע מהם את הקונספירציות שלהם על הספר, את מה לדעתם מתפתח הלאה, מה הם אהבו, מה הם לא אהבו, איזה דמויות הם רואים באור שונה ממני, כי הם לא יודעים את כל מה שאני יודעת עליהם.
נעמה: נכון, אני… אני מאוד מסכימה שעיקר ה… מה שאני מאוד אוהבת במפגש פנים מול פנים עם קוראים, זה באמת שאתה מקבל איזשהו וייב שונה ואנרגיות שונה, אנרגיה שונה ממה שמקבלים אה… כש… כשמתכתבים עם מישהו, או ש… או כשיש סרטון או שיחה כזאת בלייב. כאילו אני…
שיר: אני יכולה להגיד, הייתה לי הפתעה אדירה, אדירה, כשהגיעו פעם ראשונה לפגוש אותי, יש הרבה אנשים שהם כנראה כל כך מחכים למפגש הזה, שכשהם פוגשים אותי, הם פשוט לא מצליחים לדבר. ואני צריכה הרבה פעמים לשבת ולהרגיע אנשים ולהגיד, "היי, הכל בסדר, אני כאן, אתם כאן, כאילו, הכל טוב". ולפעמים החוויה הזאת היא כל כך, אני מרגישה כאילו אני מינימום, ראש הממשלה לפעמים, ואני אומרת, "מה קרה פה?" אז… אז זה דבר שקשה מאוד לקבל אותו רק מהרשתות החברתיות. צריך ממש לפגוש את האנשים פנים על פנים, כי כמו שאת אומרת, זה אנרגיות שלא מהעולם הזה.
ינון: לגמרי.
שיר: לגמרי. כאילו יש משהו ב… ב… וגם… וגם אם זה בן אדם שלא הכיר אותי מלפני, ואני פוגשת אותו בדוכן ומדברת איתו, פתאום נוצר איזשהו קשר כזה, יש איזה… יש משהו שאי אפשר להחליף אותו ב… לקנות מהסופר, ולפגוש אותו, ולשמוע ממנו, ואז… וגם אחרי שזה קורה, גם להתחיל לקבל את הפידבקים מהקוראים שאת פוגשת אותם בפסטיבל הזה, בדוכן הזה, במקום הזה, ופתאום נוצר איזשהי תקשורת, ואתה מקבל פידבקים על הספרים, וזה משהו שאין… אין הרבה תחליף אליו.
ינון: כן, בסופו של דבר, הרבה מאוד, אנחנו מקבלים איזשהו מספר, קנו את הספר שלי, 200 אנשים, 250, 300, 400, לא משנה. אנחנו מקבלים את הקוראים בתור איזשהו מספר, חלק קטן מהם, גם יכ… חלק מאוד מסוים, גם יכתוב, וואי, איזה כיף היה לקרוא את הספר תטי תטי תה תה…
נעמה: אבל זה תמיד מעט ביחס לזה.
ינון: זה תמיד מעט. ואז פתאום שאני… אני רואה איזה מישהו מסתכל עליי בצורה כזה של, אוקיי, אתה רוצה לגשת אליי ואתה לא יודע איך, אמ… ואז פתאום ניגש אליי וזה, "אתה ינון?" כן, "אה… קראתי את הספר שלך", ופתאום, אוקיי, אני לא יודע מי אתה, כנראה לא היית כות… אומר לי את הדברים הנחמדים ש…, לא היית כותב לי את הדברים האלה, עובדה שלא עשית את זה עד עכשיו, אבל ראית אותי פיזית, ועכשיו זכיתי לדעת, כאילו, לחזק.
נעמה: ולא לדבר על הורים לילדים שניגשים אליך עם הספר, שזה בכלל מקסים.
ינון: כן, או ילדים עצמם. זאת אומרת, יש משהו בזה שהוא… הוא מקסים. הוא… זה איזשהי דרך בלתי אמצעית שאנחנו כסופרים לרוב לא… כשהכל הוא מספרים, אז זה נראה, אז יש כאילו תחושה… סבבה, 300 אנשים, באותה מידה אפס, קראו, כי אנח… אני לא יודע, כי לא קיבלתי את אותו פידבק באמת. ואז פתאום…
שיר: אני חושבת שזה גם תלוי אבל בציר תקשורת שאתם מייצרים עם הקהל. אצלי למשל, כל הקוראים שלי יודעים שהם בכל רגע נתון יכולים לשלוח לי הודעה ישירה באינסטגרם, ולדבר איתי ולהתייעץ איתי גם על דברים שהם כותבים, גם על דברים שקשורים לספר שלי, באופן כללי, וממש דאגתי ליצור ציר תקשורת מאוד מאוד פתוח ולהגדיר באיזה פלטפורמה הוא קורה. כלומר, לא בכל פלטפורמה אפשר ליצור איתי את הקשר הזה. אז אינסטגרם מבחינתי, זה הצורת פלטפורמה המועדפת עליי ליצירת הקשר האישי עם הקוראים שלי. אה… טיקטוק למשל, שזו הפלטפורמה המרכזית שבה אני משדרת את הדברים שלי, שם אני הרבה יותר אה… אה… לא נגישה. כלומר, שם אני נגישה רק בזמנים ובשעות שנוחים לי, בלייבים שאני עולה, אמ… אבל… אבל כן זה חשוב לדאוג, שלדעתי לפחות זה חשוב, שיהיה לכם איזשהו ציר תקשורת אחד מוגדר היטב, שהקוראים יודעים שהם יכולים לפנות אליכם שם. ואז כל אותם דברים כמו, יש מעט מאוד קוראים שגם יגיבו, או מעט זה, כשהם יודעים שיש מקום מסוים שבו הם כן יכולים להתבטא, אז זה נותן להם יותר דחף לעשות את זה. א… ו… ו… ועוד משהו שהוא שונה בין ציר התקשורת של הדיגיטל לבין הדוכן, זה המשחקיות שאפשר לעשות בדוכן של פנים אל פנים. אה… נעמה ואני, אני חושבת שהתחלנו את דרכנו המשותפת בדוכן בשבוע הספר, ואחד הדברים הכיפיים שהיה שם, היה שבאנו עם קונספט. זה לא היה סתם שתי סופרות שעומדות, [נשמעת יללה של חתול, שיר מדברת אל החתול שלה: נכון קפטן… חתול…] זה לא היה שתי סופרות שעומדות אחת ליד השנייה, ו… אה… ומוכרות ספר מדע בדיוני ומוכרות ספר פנטזיה. לא, באנו כל אחת עם… עם קונספט משלים. אני הייתי השטן, היא הייתה המלאך, היא זו שאומרת לאנשים, בואו יש לי משהו מעניין להציע לכם, אני הייתי זו שמסתכלת עליהם ואומרת, תתרחקו מהדוכן שלי, מי נראה לכם שאתם. והמשחקיות הזאת גם, היא מייצרת עוד משהו שאי אפשר לעשות בסושיאל, בדיגיטל.
ינון: גם, אני חושב שזה גם יוצר… לפעמים דווקא זה ש… אני חושב שגם לפחו… אה… נעמה הרי לקחה את אותו, מאז אותו שבוע ספר שעשיתם את הדבר הזה, נעמה היא לקחה את הכנפיים לכל מקום. כי יש משהו בזה שעכשיו, הכנפיים האלה, הם…
נעמה: סימן,
ינון: גם חיצונית אבל גם פנימית, אני עכשיו לובשת את הדמות, אני עכשיו יכולה להרגיש, שאני מספרת את הספר ואני יכולה לדבר עליו, ואני מרגישה חופש. זאת אומרת גם,
נעמה: קצת כמו האף של הליצן כשהוא מופיע.
ינון: כן, כאילו,
שיר: אתה נכנס לתוך דמות וזה מקל גם עליך במפגש עם האנשים, כי אנחנו לא נולדים פרפורמרים, ואנחנו לא תמיד עם כל הביטחון הזה לדבר עם אנשים, גם אני פעם ראשונה שפנו אליי, ואמרו לי, יו, זאת את הסופרת הזאת מהטיקטוק, התגובה האוטומטית שלי הייתה, מה אני? מה פתאום, זה לא אני, זה מישהו אחר. אה… כי אני לא יודעת איך להגיב.
נעמה: נכון.
שיר: אבל כשאתה מתוכנן ואתה בא עם ממש אבזור מלא ועם סיפור, עם נרטיב משלך, אז אתה פשוט כבר לא אתה, אתה הדמות.
נעמה: כן, אנחנו נתנו ראשי תיבות ל… לא אנחנו נתנו, לא המצאנו אותם, אבל אנחנו נלווה אותן ממקום אחר וניקח אותם לנושא שלנו.
ינון: זה אחד הדברים ש… שיכולים לעזור למי שפעם ראשונה מגיע לדוכן,
נעמה: ולא כל כך יודע איך לעשות את זה, לא כולנו יודעים לעמוד, אנחנו באים מהתיאטרון,
ינון: ממישחוק.
נעמה: מהמוזיקה, זה קצת יותר קל לנו לעמוד, אבל לא לכולם קל. וחלק…
שיר: אני מגיעה ממדעי המחשב, כן. [צחוק]
ינון: אז… אז נגיד…
נעמה: לא… לא לכול… חלק מהאנשים, מה שהכי מפחיד אותם בדוכנים, זה דווקא הנושא הזה של לעמוד, והם קצת הולכים לאיבוד. יצא לי להיות בכמה דוכנים, שהיו לידי האנשים שישבו, שיושבים על הכיסא בצד, ומה… ומה… ומה שהם מוכרים נמצא על השולחן. וזהו,
ינון: אם יגשו אליי אז יגשו אליי, אבל זה לא עובד ככה.
נעמה: והם מפספסים את ה… את היתרון הכי גדול של דוכן, שזה האפשרות להיות שמה בעצמך עם נוכחות. אז ככה כתבנו אה… כמה ראשי תיבות, קדימה, ינון אלוף ראשי התיבות…
ינון: כן, יש ראשי תיבות מאוד נפוצים בבתי ספר שונים להדרכה, ש… למה מדריך או מדריכה צריכים לשים לב כשהם מעבירים פעילות, בעיניי זה מאוד נכון לנוכחות גם בדוכן, זה נקרא סקתימב"ה. שמעת פעם על סקתימב"ה, שיר?
שיר: לא, זאת פעם ראשונה שאני שומעת על זה.
ינון: בסדר. זה בגדול ראשי תיבות של דברים שצריך לשים לב אליהם. ס' זה סביבה. מה זה אומר סביבה? כשאני מגיעה או מגיע לדוכן כלשהו, צריך קודם כל להבין איפה אני ממקם אותו. זאת אומרת, הרבה פעמים אנחנו יכולים להגיד, נעמה, את יכולה לספר מה קרה בדוכן.
נעמה: כן, אתמול, יש לי שתי דוגמאות. אתמול הייתי… הגעתי לפסטיבל, רצו למקום אותי במסדרון חשוך ליד המדרגות. לא. [צחוק] פחות. בוא נזוז לפואיה, או לקבלת פנים בכניסה, מתחת לאור, מול הדלת, זה נגיד מיקום יותר טוב לדוכן.
שיר: למרות שאני רוצה להוסיף פה שנייה משהו, כי אנחנו לא תמיד שולטים במיקום. כלומר, כשיש את האופציה לשלוט במיקום, אז כן, כמו שאת אומרת, אם אתה במסדרון חשוך, תעביר את עצמך לקבלת קהל מקדימה, אבל מה עושים כשאין את האפשרות לשלוט במיקום? למשל, כשהיינו בשבוע ספר, לא יכולנו לבחור איפה העמידו אותנו. אמ… והרבה פעמים אנחנו…
נעמה: אנחנו יכולים או להתמרמר על המיקום שלנו, או להשיג ממנו את המרב, שזה נראה לי מה שעשינו. [צחוק]
ינון: אבל גם, אבל גם זה נגיד בסביב… אז אוקיי, אז את מייצרת עכשיו בתוך מיקום, לנתון הקיים גם, את עושה את המרב, זאת אומרת, איך זה נראה, אותו דוכן?
שיר: אז… אז לדעתי, מה שאני רוצה להוסיף למה שאמרתם על הסביבה, זה לא רק - איפה אני מוצא את הסביבה הכי טובה, אלא, בהנחה שאני לא יכול למצוא את הסביבה הכי טובה, מה הם הדברים שאני יכול לשחק עליהם שנמצאים בסביבה שקיימת? כי כשאת אמרת "מסדרון חשוך ליד המדרגות", אוטומטית עלה לי לראש, אוי, מגניב, אז אפשר להביא את הנורות, הנורות לד, לקשט איתם את המקום, ולייצר איזשהי אווירה של משהו מסתורי, ולהגיד לאנשים, תצאו למסע לחפש אותי, זה יהיה כמו המטמון שלכם למצוא את זה, ודווקא כן לנסות לשחק על הקונספט הזה, ולבנות את הנרטיב ממה שיש לך.
נעמה: לגמרי.
ינון: נכון.
נעמה: אז אם אפשר לשפר, אז כמובן לנסות להזיז את עצמכם. היה לי פעם קניון ששם אותי עם הגב לחצי קניון, אני באמצע המסדרון, זה היה נורא, ומאוד התעקשנו על לזוז, ולפעמים צריך להתעקש, אבל אם אין את האפשרות לשלוט בזה, אז באמת צריך לחשוב איך, כמו ששיר אומרת, הופך את הסביבה שלך להיות הכי מתאימה, והכי מוכרת ומושכת.
ינון: או לנצל את המצב…
שיר: ולזכור שסביבה זה לא הכל. אני, היה לי דוכן, היה לי דוכן בפסח שנה שעברה, שעשיתי אותו בתוך הדיזנגוף סנטר, יש שם שדרה שנקראת "שדרת הפופ-אפים", שהיא כאילו המקום הכי טוב, שיהיה לך את הדוכן. זה לא איפה שאני בדרך כלל עושה, אמרתי, יאללה, אני מתפנקת, אני עושה שם שבוע דוכן. וזה באמת מיקום מצוין והכל, אמה-מה, יומיים לפני הדוכן, היה את הפיגוע בדיזנגוף סנטר. אה… לא… בדיזנגוף. היה את המרדף המתוקשר והכל, ואנשים פשוט פחדו לצאת מהבית, ומה שקרה, זה שהייתי במקום הכי טוב שאפשר, ואף אחד לא הגיע. ובמשך שבוע שלם הדוכן עמד כמעט ריק, אז מיקום וסביבה זה חשוב, זה טוב, אבל זה לא הכל. כלומר, אמ… עדיף מקום לא טוב, אבל שיש בו קהל, מאשר את המקום המושלם, ובנסיבות כאלה שאף אחד לא מגיע אליך.
נעמה: לגמרי.
ינון: נכון, אני רוצה להוסיף רק עוד אלמנט קטן, זה גם לנצל, להיות עם ראש פתוח, ולהבין מה… מה פיזית קורה. כי נגיד אחד הדברים שקרו לנעמה, בפסטיבל האחרון שהיא היתה, בגלל שהיא עמדה ליד הדלת, ואיך… ומול הכניסה, איכשהו נוצר מצב, שהיא המודיעין.
ינון: כל בן אדם…
נעמה: כולם פנו אליי. [צוחקת]
ינון: ולשאול איפה ההרצאה הזאת, ואיפה הדבר הבא, אז אתה יכול להיות במרמור של, אני לא מודיעין, אני לא זה, אתה יכול להיות, אה, יש את זה וזה, אתה רוצה גם לשמוע על הספר שלי, שככה וככה, ולנצל את הנתונים, ש… שקיבלת. והרבה פעמים יהיה שונה ממה שדמיינתם…
נעמה: גם איכשהו הכנפיים מושכות תשומת לב, אני מלאכית, אני גם מודיעין.
ינון: כן.
נעמה: אה, זה הנושא השני, סקתימב"ה, זה קול.
ינון: קול.
נעמה: ווליום. אנחנו תמיד בדוכנים, צריכים להתגבר בדרך כלל על סאונד.
ינון: נכון.
נעמה: כמעט תמיד אני מוצאת את עצמי רוכנת קדימה שאנשים ישמעו. גם לך זה יצא, שלהתמודד עם הנושא של הקול?
שיר: האמת שאני אדם מאוד קולני, גם ככה, אז בדרך כלל הסביבה צריכה להתמודד איתי, [צוחקת] עם הקול שלי.
ינון: זה גם, לשים לב, יחסית, גם האווירה הכללית, אם יש יחסית משהו מאוד שקט ורגוע, ומישהו קצת ב… [ינון צועק]: רק היום! רק היום! ספר פנטזיה, רק היום!
שיר: האמת שזה דווקא משהו שאני מאוד לא ממליצה לעשות. אני לא ממליצה להיות כרוז. אבל יש הבדל בין להיות אדם… לבין להיות קולני, לבין להיות הכרוז של עצמך. כי מה שאתה עשית, זה שיווק של ירקות בסופר.
ינון: בדיוק.
שיר: עכשיו, אנחנו לא רוצים להתייחס לספר כאל ירקות בסופר. אנחנו לא עושים מבצע שלוש גמבה ב… שלוש קילו גמבה בלא יודעת כמה. זה לא זה! אנחנו לא כורזים על הספר, אנחנו לא אומרים: "הקשיבו, הקשיבו".
ינון: גם יש…
שיר: בסדר, ואז צריכים לדאוג, שאם מישהו מגיע ומתעניין בספר שלנו, שהוא שומע אותנו. שהוא שומע אותנו כראוי, שאנחנו שומעים אותו כראוי. ואם, נניח, יש הרבה רעש, כן, גם לצאת החוצה מהדוכן, ולהגיע אל הבן אדם, ולהתקרב. להנגיש את עצמכם.
נעמה: אני לא זוכרת באיזה דוכן זה היה, ששמו לי מוזיקה ממש קולנית. את זוכרת מתי זה היה, שיר?
ינון: שבוע הספר, לא?
נעמה: זה היה בשבוע הספר?
שיר: [צוחקת] אני חושבת שזה היה שבוע הספר… גם היה את הבדיקת מיקרופונים כל בוקר.
נעמה: כן, לפעמים יש קשיים, צריך להתגבר עליהם, לפעמים צריך לצאת מהדוכן, ולעמוד מקדימה, ולהתמודד גם עם זה.
ינון: פשוט גם כי יש משהו, כי אם את צריכה לצעוק כדי שישמעו אותך, אנשים לא נוטים לדבר עם מי שצועק. אה… צועק עליהם. אם אני אה… אם אני צועק, אז יש… אז זה מרחיק את האנשים ממני. כי, כאילו, יש משהו מאוד לא נגיש.
שיר: האמת, שעכשיו גם, בגלל שאני הולכת עכשיו עוד שבועיים, עם ההשקה, אז קניתי סוף סוף מיקרופון מדונה, עם אה… רמקול קטן שמתחבר. והאמת היא, שאם אתם מרגישים, שאתם נמצאים… כי… כי… לפעמים, הרי מה השאיפה שלנו? השאיפה היא למכור כמה שיותר, היא לא לעשות רק דוכן אחד פה, דוכן אחד שם, אלא להיות הרבה יותר בעניינים, להיות יותר בפנים. שזה אומר שאם אתה צועק לאורך זמן, אתה מאבד את הקול. אז, אפילו פתרונות טכנולוגיים כאלה, שהם כאילו, מי חושב עליהם, לא, זה רק מרצים באקדמיה עושים, זה רק זה… לא לא לא לא לא. אם זה מה שעובד, אז זה מה שעובד.
נעמה: אבל אז צריך אחת ממש איכותית, שהקול נשמע נעים.
ינון: נכון.
נעמה: כי יש מדונות שלא נשמע…
שיר: 20 שקלים ב"עלי אקספרס", [קול נשיקה] מושלם, לא צריך יותר מזה.
ינון: שימי לב, אם יש איזה… בקיצור, שזה לא יישמע כמו טלפון, כי זה…
שיר: לא, לא, לא, אני אומרת, 20 שקלים ב"עלי אקספרס", אני כבר הזמנתי, זה הגיע, בדקתי אותו, זה ל… זה לא צריך להיות השקעה מאוד מאוד גדולה כספית. אה… לשמחתנו, היום המוצרים הם זולים והם איכותיים.
נעמה: אתם זוכרים אותי אחרי "אייקון"? שבוע לא שמעו או… לא היה לי קול…
ינון: וואי [נעמה צוחקת] [ינון אומר בלחישה חזקה]: נעמה הייתה ככה.
נעמה: במשך שבוע אחרי אייקון.
ינון: היא באיזשהו שלב הייתה צריכה שחברות וחברים, יהיו הקול שלה.
נעמה: כן.
שיר: [צוחקת] שיוו! אני חושבת שהייתי… שעשיתי דוכן ככה, שהגעתי צרודה לדוכן, ואני… ואנשים רגילים לשמוע את הקול שלי, ופתאום אין לי קול, וזה היה מאוד מצחיק.
ינון: כן.
נעמה: מה הנושא הבא שלנו?
ינון: התנועה. כיסא יכול להיות אויב.
נעמה: נכון.
ינון: כי הרבה… אנחנו הרבה פעמים, יש מצב, אנחנו מגיעים לדוכן, אנחנו לוקחים שולחן, אנחנו לוקחים כיסא. יכולים לשבת בכיסא, ולשים את הספרים שלנו, ולחכות שמישהו יבוא.
נעמה: עכשיו, לפעמים, כשעושים דוכן ארוך, או כמה ימים, זה גם בסדר לנוח כמה פעמים.
ינון: נכון.
נעמה: אבל אה… אבל צריך גם להיזהר מלהתחבות [להתחבא].
ינון: כי כיסא, הרבה פעמים, יוצר מצב שבו לא יגשו אלייך, במיוחד. זאת אומרת, את כאילו מחובאת.
נעמה: אלא אם כן, את שיר, ואז אנשים באים במיוחד אליה.
ינון: נכון.
שיר: קודם כל, שוב פעם, אני מאוד מאוד דוגלת בעניין הזה של לפרסם את המקום שאתה מגיע אליו הרבה זמן לפני, כדי שבאמת אתה לא תצטרך רק להתבסס על אנשים רנדומליים שמגיעים, אלא שיהיה לך איזשהו קהילה נאמנה, שאתה חלק ממנה, שבאמת מלווה אותך לאורך המקומות, ושגם זה מתגמל אותם להגיע. אה… אבל בעניין של הכיסא, אמ… זה בסדר גם לשבת בדוכן. וזה בסדר, לדעתי, גם להיות כבויים בשלבים מסוימים בדוכן. אנחנו לא תמיד צריכים להיות עם ה-A-game שלנו, וזה בסדר, וזה, ואנחנו לא באמת מפספסים אף אחד, אם אנחנו שנייה יושבים וקצת לוקחים את הזמן לעכל מה קרה סביבנו. או אולי פתאום יש לנו איזה וייב לא נעים, או משהו קצת לא עובד לנו, וזה בסדר להרגיש ככה, וזה לא אומר שאנחנו הורסים לעצמנו את הדוכן, מה לא לעשות? לא לשבת לאורך כל הדוכן. כלומר, אלא אם, כמובן, אין אופציה אחרת, כן? לא כולם עם מצב גופני כשיר וטוב לעמידה לאורך זמן, אבל במידה וזה מתאפשר…
נעמה: עדיף לבוא גם אם אתה חייב לשבת כל הזמן, מאשר לוותר על האופציות של דוכנים, אבל, מניסיון, מחוויה אישית שלי, אה… לעמוד יותר מקדם מכירה.
שיר: מה שאני מתכוונת זה שאם צריך לשבת, אפשר גם לשבת לפני הדוכן, ולא אחרי הדוכן. כלומר, אפשר גם לשחק עם זה. אפשר להפוך את הכיסא לחלק מהדוכן. תביאו גיימ… נכון, "Game of Thrones" (משחקי הכס), תביאו כיסא כיסא! שהכיסא עצמו יהיה מוקד התשומת לב.
נעמה: [צוחקת] מעולה מעולה.
ינון: כאילו… הרבה מהדברים של ה-סקתימב"ה, מה שאנחנו אומרים פה, אני משווה את זה קצת למוניטור שלם. מה ז'אומרת? אמ… אם את לא זזה בכלל, אז זה: טווווווווווו…
שיר: קו שטוח, כן.
ינון: כבוייה לחלוטין, is dead. אם את כל הזמן זזה, את כל הזמן all over the place, [ינון משמיע בצלילים גבוהים]: טוטו טוטו טוטו. זה גם ממש גבוה.
נעמה: זה גם קשה לשרוד את כל היום.
ינון: כן. [צוחק] אבל… אבל את צריכה להיות באיזושהי רמה הגיונית של תזוזה, של תנועה, לא להרגיש, זאת אומרת גם לחוש את השטח, סבבה, עובד לך משהו פה, אולי שווה שנייה לגוון, אולי…
נעמה: זה גם… זה גם שריר, אני אגיד. אני נגיד, בדוכן האחרון, עוד פעם אתמול, הוא היה… הייתי שם שלוש שעות ולא הייתי צריכה לשבת בכלל. כי שלוש שעות זה כבר דוכן ממש בקטנה בשבילי. אבל במקומות, כמו נגיד ב"אייקון", שדוכן הוא 12 שעות, אני לא יעמוד 12 שעות במשך שלושה ימים. [צוחקת] יש לפעמים גלים, יש רגעים של פחות אנשים, יותר אנשים, קצת אתה לומד את השטח, ו…
שיר: אבל אני מרגישה שאנחנו אולי קצת מתעלמים, למשל, מאנשים ש… אה… אה… לא יכולים לעמוד. כלומר, נניח אדם, שהוא עכשיו מרותק לכיסא גלגלים, או אדם שיש לו איזשהו נכות מסוימת, ואנחנו נותנים פה את הטיפים ואומרים, תזוזו, תנועו, לכו קדימה, לכו אחורה, לכו שמאלה וימינה. זה לא תמיד אפשרי. ולכן, אם זה לא מתאפשר, זה לא שחרב עליכם עולמכם, אפשר לעבוד גם עם המגבלה, ותנועה היא לא בהכרח תנועה פיזית של הרגליים, תנועה היא גם תנועה של ידיים, תנועה של ראש. היא הקונספט הזה, של אני לא פשוט תקוע במקומי, אלא אני מנסה לתת את החוויה הויזואלית התזוזתית הטובה ביותר למי שמגיע אליי לדוכן.
נעמה: לגמרי, אני ממש מסכימה, והרעיון שלך כמו, נגיד, עם משחקי הכס, תמיד אפשר לחשוב על - מה הקונספט של הדוכן שלך? ואם מה שאתה צריך לעשות זה לשבת, אז איך אתה, למרות שאתה יושב, אתה לא סטטי. אתה עדיין משדר אנרגיות.
שיר: בדיוק. ואיך הכיסא הוא חלק מהדוכן, ואיך הוא הופך להיות מוקד בפני עצמו. אולי תביאו כיסא גבוה של מציל, אולי, את זוכרת, באחד הדוכנים, אני לא זוכרת מתי זה היה, את התיישבת שם נורא גבוה, ליד הדוכן, ונראית כמו מלאך מלמעלה.
נעמה: נכון. זה היה ממש מגניב [צוחקת].
שיר: כן. וזה משך קהל.
ינון: אגב, זה דרך מצוינת לשבור גם את השגרה של עצמכם. זאת אומרת, ניסיתי, עשיתי את הדוכן הזה, עכשיו עוד יום למחרת, אני בעוד יום, ואני לא יודעת, אוקיי, עכשיו אני אעשה משהו חדש.
נעמה: עכשיו אני אשב על החומה בתור מלאך עם שרביט ביד, ואמכור משם את הספר. נגיד.
ינון: זה ממש דרך מצוינת, ככה, לגוון ולראות עוד דרכים. יוד, זה קצת אמרת שתנועה היא לא רק עם הרגליים, יוד זה ידיים, אגב. חלקנו, אה… זאת אומרת, להיות מודעים. יש כאלה שמאוד באופן טבעי מדברים עם הידיים, ויש כאלה שלא מדברים עם הידיים בכלל, שלא מתעסקים בזה, ולא עוד זה, אבל פשוט להיות מודעים, אני חושב שאין המון מה לפרט.
נעמה: לגמרי. אני לפעמים, כשאני מרגישה צורך לתת עוד אה… עוד נוכחות, הרגליים שלי עייפות, אני עוברת אל להחזיק שרביט ביד, ולעשות ככה על האנשים, ולמשוך אותם, לפעמים כמו דיילת, אני מכוונת אותם עם השרביט שלי [צוחקת].
ינון: אתם חייבים עכשיו לבוא מהפודקאסט לפורמט של הוידאו, כדי לראות את תנועות הדיילת של נעמה…
נעמה: כן [קוראת בקול]: אווו אווו.
שיר: האמת שאני גיליתי, זה גם מתכתב עם הדבר הבא, שאמרתם בסקתימב"ה, עם המבט. לא תמיד צריך את הידיים, לפעמים, אני שמתי לב, שאני מצליחה למגנט אנשים לדוכן, באמצעות מבט. יש קצת פסיכולוגיה של מבטים, בין הדוכן לבין האנשים שבאים, לא, לא, באמת, זה אמיתי לגמרי. לא, זה לא להסתכל על האנשים. זה כשאני קולטת שמישהו מסתכל עליי, אני אוטומטית משפילה מבט אל הדוכן עצמו. ומה שזה עושה, זה גורם לבן אדם להסתכל בעצמו על הדוכן.
נעמה: מעניין.
שיר: אני לא צריכה להגיד מילה. אתם לא חייבים להיות האנשים הדברנים, או עם הידיים, אפילו העניין של להשפיל את המבט אל הדוכן שלכם, כשהעיניים שלכם מצליבות מבט עם מישהו, עם איזשהו עובר אורח, 70% מהפעמים, זה גורם לבן אדם לעצור ולהסתכל.
ינון: אגב, אני חוזר שנייה אחורה לעניין הידיים, אחד הדברים הכי יפים שראיתי שאת עושה שיר, שבעיניי זה משהו שגם כאלה שהם פחות עם ניסיון לדוכנים, מאוד יכולים לאמץ, זה התנועה האלגנטית של לקחת את הספר, להגיש את הכריכה האחורית לבן אדם. ואז הוא, אוטומטית, לוקח את הכריכה האחורית ומתחיל לקרוא. כי סבבה, אתה קורא את הכותרת, 103, אוקיי, אני לא יודע מה זה אומר. אה… רגע, וזה אפילו, יש משהו נורא אלגנטי בזה, בלי להגיד, בוא תקרא בו, זה פשוט…
נעמה: קח.
ינון: כזה, מוציאה באלגנטית את הספר, [צחוק] מראה את המאחורה, ואתה אוטומטית, ומתוך הזה קורא, וכבר הוא מקבל פתח לעולם. הנה, הכריכה האחורית, אם אני מצליח, לגרום לקורא שהוא קהל היעד שלי, לקרוא את הכריכה האחורית, כבר השגתי 90% מהמטרה, כי הרי הכריכה האחורית, זה אמור להיות הפרסומת הכי טובה שלנו לספר, וזה…
שיר: האמת שזה היה טריק שיווקי שלי כשעבדתי ב"צומת ספרים".
נעמה: אהה, אתה מלחיץ אותי.
ינון: סליחה, סליחה, סליחה.
שיר: לא, אבל שתדעו, זה היה הטריק שלי כשעבדתי ב"צומת ספרים". היה את הספר אה… "המדריך לימים הקרובים" של יואב בלום, שאני אגב ממליצה עליו בחום, והוא היה הטריק שלי לגרום לאנשים לקנות יותר ספרים כשהם נכנסו לחנות. עכשיו, שואלים אותי, איך ספר אחד גורם לך לגרום לאנשים לקנות יותר ספרים? הוא היה באיזשהו מבצע של "שתיים ב"…, ומה שהיה מיוחד בספר הזה, זה שבכריכה האחורית שלו כתוב: "אתה עומד בתוך חנות ספרים וקורא את הגב האחורי של ספר". [צחוק] ככה התקציר מתחיל.
נעמה: אי… מעולה…
שיר: והוא כתוב בלשון… בגוף שני, הוא כאילו פונה אליך, הקורא, ומנחה אותך שמישהו מסתכל עליך עכשיו, ואתה צריך לעשות איזושהי החלטה. והדבר הזה של לעמוד בתוך חנות ספרים, לקבל פתאום איזושהי כריכה אחורית, אף פעם לא הייתי… לא הייתי מדברת בכלל. פשוט הייתי לוקחת את הספר, מסובבת, ונותנת אותו, והולכת, בורחת, ושיגעתי את הבן אדם, כזה… "מי נתן לי ספר, מה, מה קרה פה?"
ינון: וואו. חוויה.
שיר: והחוויה הזאת, זה פשוט היה אוטומטית גורם לאנשים לחייך ולהגיד "אוקיי, מי נתן לי את זה ומה… ומה אנחנו עושים עם זה עכשיו?"
נעמה: ומה עוד כדאי לי לקרוא.
שיר: בדיוק.
ינון: מבט.
נעמה: אז מבט.
ינון: מבט. דיברנו על… על זה קצת, אני חושב, אבל אני רוצה קצת להרחיב על מבט. אנחנו לפעמים נוטים לצמצם את זווית הראייה שלנו. יכול להיות, הרבה פעמים, שאנחנו… עכשיו מגיע מישהו אחד לדוכן, אנחנו בתוך העולם שלא מדברים, אבל חשוב גם לפתוח הרבה פעמים, אפילו אם זה במבט, תוך כדי השיחה, לפתוח את עצמנו לזה שיכול שיש עוד אנשים שמתעניינים, שרוצים, תוך כדי לשים לב, אולי תוך כדי שאני מדברת על הספר, אני אגיש באלגנטיות את הספר… את הכריכה האחורית ל…
נעמה: לבן אדם השני שעומד מאחורה, או לחילופין, אני יודעת דרך המבט של אנשים, לדעת מי בא לדוכן של שיר. [כולם צוחקים] אני מסתכלת, אני רואה אנשים, אני רואה אנשים, הם בדרך אלייך, לפי המבט שלהם.
שיר: לא אבל, אצלי, אצלי זה באמת, זה הזייה לפעמים, הזייה במובן הכי כיפי של המילה, שאני רואה אנשים ממרחק, ואני פתאום קולטת שהם רואים אותי עם מבט חדור, ואני אומרת, אוקיי, אוקיי, הבן אדם הזה חיפש אותי הרבה זמן, הוא עכשיו קלט אותי. במקרה שלי זה באמת, לפעמים אנשים מגיעים אליי לדוכן, פשוט מניחים כסף על השולחן. הם לא אומרים לי מילה, אני צריכה לפענח, אה, אוקיי, אני מניחה שבאת לקנות את הספר, איזה כיף. אמ… אבל, העניין של ה-אולי יש עוד אנשים מסביב. זה לדעתי גם מאוד תלוי בסגנון שלכם, כמוכרים וכסופרים. כי אצלי? הסגנון שלי זה, תחכו, בסדר. אז באת, יופי. אז אתם תמתינו, כי אני נותנת את מלוא תשומת הלב שלי לכל בן אדם שמגיע. אבל אם אני כרגע עם מישהו אחד, אני אשתדל לתת לו את כל מה שאני יכולה לתת לו קודם כל. אני אסיים איתו, אני אעבור לבן אדם הבא. אולי אני מפספסת אנשים ככה, אולי אני מרתיעה אנשים, אבל זה הסגנון שלי. וזה כבר גם כן איזושהי החלטה, שאנחנו בתור סופרים לוקחים עם עצמנו. וזה בסדר לעשות את זה ככה, וזה בסדר לעשות את זה ככה, זה פשוט צריך להיות משהו מודע, שאנחנו בוחרים את זה.
נעמה: אני מאוד רואה את זה עם שיר בדוכנים. שיר מאוד ממוקדת בבן אדם שאצלה כרגע, ויש לה חוויה שלמה שהיא נותנת למי שבא אליה לדוכן, מכרטיסי גירוד ועד אה… מתנות.
שיר: הכרטיסי גירוד זה… כן. [נעמה צוחקת]
ינון: נכון, אנחנו מדברים על זה.
נעמה: ואני הרבה יותר, באמת, כמו שאמרת, מנסה כאילו לפתוח, ולנסות לתפוס, כאילו, הרבה אנשים, ואם אני מדברת אליו, אני אגיש את הספר לו בינתיים, ואם אני רואה כמה אנשים מדברים, אני טיפה ירחיב את הווליום שלי, ובזה אני ושיר מתנהלות שונה.
שיר: מאוד כן.
ינון: וזה סבבה, כל עוד אתם יודעים מי אתם ומה אתם ומה נכון לכם, ואתם לא כזה all over the place ומפספסים הכל מהכל, אז זה… זה ממש ממש אחלה.
שיר: מה שחשוב זה לא לירות לכל הכיוונים. תבחרו את הסגנון שלכם, תבינו מה גורם לכם להרגיש בנוח עם הדוכן, ותעשו את זה!
ינון: ביטוי. אני חושב שהרבה פעמים כשאנחנו מגיעים למקום, אנחנו חייבים להבין מה השפה הנכונה. ובשפה, זה, זה גם בסדר, יש מקומות, שבסדר לדבר מאוד מאוד במשלב נמוך, ולקלל ולהרגיש, במקומות מאוד מאוד מאוד ספציפיים, או אם זה הסגנון שלכם, ויש מקומות שלא, ממש ממש לא, וזה יכול מאוד מאוד להרחיק אנשים מכם. יש מקומות שמאוד מאוד חשוב להבין, גם אם אתם מניחים מראש, להבין מה המגדר של הבן אדם, ולשאול אותו לפני, בצורה נעימה,
נעמה: כן.
ינון: מה… איך לפנות אליו, או אליה, אמ…
נעמה: או אליהם.
ינון: או אליהם.
שיר: זה… לדעתי זה פשוט העניין של: "סליחה, מה הלשון פנייה בבקשה"?, ככה אני מתנהלת.
ינון: לגמרי.
נעמה: לך זה מובן, אבל יש הרבה שפחות, פחות בקיאים במה לעשות בכל מיני סיטואציות.
שיר: לא, לא, לכן אני אומרת. זה גם לי לא היה מובן, גם אני הייתי צריכה לסגל את זה, זה המשפט שהכי כדאי לשאול: סליחה, "מה לשון הפנייה בבקשה"?. עכשיו אם אדם שמולכם מתחיל כזה, [שיר מחקה קול של גבר מזלזל קצת]: "מה, מה זה לשון פנייה"? אוקיי, אז כמו שזה נראה כנראה.
ינון: אז להניח את מה שנראה לכם. [צחוק]
שיר: כן, בדיוק. אז כנראה ש… ש… שזה, מה שנראה הוא כנראה זה. אנשים שיש להם לשון פנייה שהיא קצת שונה מהנראות שלהם, או שהם עליי, וכן מעוניינים בשיח הזה, מאוד יעריכו את העובדה ששאלתם. אתם בכל מקרה מנצחים עם השאלה הזאת.
ינון: בדיוק, אז במקרה הכי גרוע, בן אדם לא הבין את השאלה, ואת אומרת, לא חשוב, אז מה שלומך? כאילו…
שיר: בדיוק.
ינון: זה אחלה.
נעמה: כן, אבל אני גם אוסיף ואגיד, שלפעמים בסיטואציות מסוימות, אתה יכול טיפה לשנות את מה שאתה אומר, ואיך שאתה מציג את הספר, בהתאם למקום שבו אתה נמצא. אני מוכרת את הספר קצת שונה, בדיזנגוף סנטר ובפסטיבל חז"ל אתמול, או בקניון. כאילו, הרבה פעמים אפשר רגע לחשוב, איך מציגים את עצמכם, ואיזה ביטוי אתם נותנים, ואיזה תקציר אתם… מתאים להגיד באותו רגע, כי אני שמתי לב שזה מאוד שונה, וזה נתון לחשיבה שזה מעניין, מעניין לתת לזה מקום, ואני חושבת שזה מקדם את המכירה.
שיר: אני מאוד מסכימה עם מה שאת אומרת, אני רוצה להוסיף עוד משהו בעניין הזה. ההתנהלות השונה במקומות שונים, זה לא ממקום של צביעות, וזה לא ממקום של אה… ניסיון אה… למקסם מכירה. זה פשוט לפעמים עניין של תרבות של מקום. ולהתנהל באופן שהוא שונה מהתרבות של המקום, זה לזלזל באנשים שנמצאים שם. ולכן להתנהל באופן שונה ומכבד, או שמתאים אל המקום שנמצאים בו, זה דבר שהוא מאוד חיובי. מה שכן, אם אתם מרגישים שיש מקומות, שיש בהם דוכנים, אבל אתם לא מרגישים חלק מהשפה המקומית, אז לא בכוח. כלומר, עדיף לוותר על דוכן במקום שבו אתם לא מרגישים שתוכלו לתת את המקסימום שלכם, או שאתם לא מתחברים לשפה המקומית, מאשר ללכת ולהרגיש כמו דג מחוץ למים.
נעמה: כן, אני חושבת שפעם היה לנו את השיח הזה, שהזמנתי אותך לאיזשהו פסטיבל שהלכתי לבחור את הדוכן, ואמרת לי, זה פחות קהל היעד שלי, זה פחות אני. אני חושבת שדיברנו על איזה תאריך ב"סנטר", שהיה שם איזה מלא אירועי משהו… אני לא זוכרת, אבל באת ואמרת, פחות אני, פחות מתאים לספר שלי. וזה בסדר.
שיר: נכון. וזה בסדר גמור.
נעמה: גם ברגע שאני חושבת שרצינו לדבר על זה בסיטואציה אחרת, אבל אני אדבר על זה עכשיו. כש… כשכן מצליחים למצוא מקומות שהם מדויקים לכם, אז זה מדהים. כאילו, החוויה היא mind blowing, שאתה נמצא במקום שהוא בול הקהל יעד שלך, ובול הספר שלך. כאילו, לבוא למכור ב"סנטר", שזה משהו שנכון לספר של שתינו, מאוד… היה לי חוויה שונה בללכת למכור את הספר בקניון ביהוד, שבו בפועל מכרתי שלושה ספרים, ולאף אחד לא היה מושג מי אני, ובטח שפחות כאילו… היו כאלה שעניין אותם פנטזיה, אבל לא באותה רמה כמו ללכת למקום שהוא מדויק לי.
ינון: אני כן חושב ששווה לבדוק ולראות, זה בסדר היה לנסות להגיע לקניון ביהוד, גם כדי להבין שאוקיי, זה פחות הצליח. ולגלות איפה, אתה מגלה באמת, הרבה פעמים זה שונה מ… זאת אומרת, פסטיבל חז"ל, על פניו, לא היה אמור להיות מקום שהספר שלך ממש מצליח, זה לא היה מובן מאליו.
נעמה: פסטיבל פנטזיה יהודית של חז"ל, דווקא התאים לנושא של הספר. אבל, אבל אני אתן עוד דוגמה, כשהלכתי למכור את הספר באירועי חנוכה כריסמס, בקניון בחיפה, לא היה לי מושג אם זה יהיה טוב או לא טוב. זה היה הימור, לק… גררתי את כל המשפחה, לחיפה, ל"פסטיבל חנוכריסמס", ובפועל זה היה ממש מוצלח, ולא יכולתי לצפות את זה.
ינון: פשוט דיי כריסמס וחנוכה ביחד עם ה…
נעמה: כן.
שיר: האמת שאני יודעת להגיד לך שיש קהל מאוד גדול של פנטזיה בחיפה, אז דווקא לי זה כן היה מובן שזה יצליח לך.
נעמה: אני אגיד לך שזה בדיוק יוצא פה עוד שבועיים, שזה ממש יהיה כיף.
שיר: וואי, אל תבאסי אותי, כי זה יוצא בדיוק על ההשקה, ואני לא… אני כל כך ניסיתי לתמרן בין כל הדברים האלה, ובסוף זה יצא לי בדיוק עם "דורות", שזה נורא תסכל, כי אני נורא רוצה להגיע מתישהו ל "פסטיבל דורות".
ינון: נעמה תעשה גם וגם איתי, היא…
נעמה: אני אעשה חצי-חצי, אני אעבור להשקה שלך בבוקר, ול"דורות" בצהריים.
שיר: אז מקסימום, עם הספר… שנה הבאה, אני אשתדל להגיע איתך ל"דורות", ובספר הבא אני אתזמן את זה אחרת.
נעמה: אז אחרי שדיברנו הרבה על דוכנים,
ינון: רגע, היי, הופעה.
נעמה: אה, הופעה, לפני שנעבור למשהו.
ינון: הופעה, זה בעיקר מאוד מאוד חשוב, כשאנחנו, כשאנחנו מביאים ספר, כמו שדיברנו על הדמות, על הכנפיים, על הקרני-שטן, הרבה פעמים איך שאנחנו מציגים את עצמנו, ומי אנחנו, ומה אנחנו, האימג' של זה, שלנו הוא מאוד מאוד חשוב, גם מבפנים וגם מבחוץ. זאת אומרת…
נעמה: כן. והאימג' יכול להיות תחפושת או לבוש, וזה יכול להיות גם הבגדים שלך כסופר, וזה גם יכול להיות אה…
ינון: אם מישהו עושה ספר של קואצ'ינג, כזה או אחר, ומאוד נכון לו להגיע בחליפה, כי זה משדר משהו מסוים, אז כן, אז תגיע בחליפה, כי יכול להיות שזה מה שאתה רוצה לשדר.
נעמה: אני מכירה סופר שבא עם תחפושת של דרקון.
ינון: דיברנו על זה…
שיר: נכון, או, אם אתם רוצים לצבוע את השיער שלכם בצבעים של הכריכה, כמו שאני עשיתי…
ינון: מהמם.
שיר: אבל כן, אבל חלק, חלק מאוד גדול מזה שאתם נמצאים שם מול הקהל, זה העובדה שגם אנשים רואים אתכם, ולאיך שאתם נראים יש משמעות גם מבחינת עד כמה זה משרת את המכירה של הספר שלכם. סופרים למשל שכותבים ספרי דרמה, או דברים כאלו, הייתי מצפה מהם, כנראה שלבוש יותר יומיומי ישרת את המטרה של הספר שלהם, או יקדם את המהות של מה שהם כותבים עליו. כי הם מתעסקים בדברים שהם יותר יומיומיים, שיותר נוגעים ל… לדברים שהם פחות אפיים, אז גם הלבוש, כנראה, ימשוך אליו את הקהל הנכון.
אבל אם אתם כותבים סיפורת שהיא אפית, או שיש בה הרבה מאוד צבע ועניין, ואתם מגיעים בלי אותו הצבע הזה, אתם מייצרים איזשהו דיסוננס של, רגע, והוא כתב על הדבר הגדול והמיוחד הזה. עכשיו זה לא, אתם יכולים לעשות את זה וזה יכול גם לעבוד, פשוט זה יכול גם לשרת את המטרה, כלומר, ורצוי שתחשבו על זה כמשהו שמשרת את המטרה.
נעמה: זה עוד כלי שאפשר להשתמש בו כדי להעצים את הדוכן שלכם, ולמשוך אליו תשומת לב. אם כתבתם דרמה תקופתית, ותתלבשו כמו התקופה, זה מגניב, זה נחמד, זה מוסיף ספארק.
ינון: ורק ספציפית לגבי עניין הפנטזיה, יש הרבה מאוד שהם בתוך קהילת הפנטזיה, אנשים שבקטע של Cosplay (כשמתחפשים לדמות מתוך סרט, ספר, סידרה) ובקטע של זה, שברגע שאתם בזה, אז יש מעבר לעניין של, "או, זה מעניין אותי הספר שלה", זה, ממ… "היא כמוני". אני… היא…
שיר: היא מהולה בעוד קהילה.
ינון: מה את אומרת?
שיר: אמרתי, היא משתייכת לעוד קהילה, היא לא רק הסופרת, אלא הנה היא גם פוגשת אותי, בעוד מספר קהילות שאני חלק מהם, כמו ה"Cosplay", כמו אולי "אנימה", אם אתם אוהבים, אולי נדבר גם על דברים של סופרים אחרים, אולי נדבר על ציור, אולי נדבר על ריקוד, כלומר, אה, רגע, אז יש לנו עוד תחומי עניין משותפים עם הבן אדם הזה.
נעמה: לגמרי.
ינון: אגב, זה מרחיב קצת, נראה לי נשמח לדבר על דברים שבדוכן עצמו, אני חושב שזה מאוד מרחיב גם כשרואים, אם יש לכם יכולת, כמוך שיר, להיות טובה בכל מיני craft (אביזרים נלווים) כאלה ואחרים, בסימניות, בציור, באיור. אמ… אז להביא את זה לתוך הדוכן, מוסיף המון לנראות של הספר ושלכם.
נעמה: כן, זה ממש יוצר עולם שלם סביב הדבר הזה שהוא הספר שלכם. נכון, אנחנו עוד לא Warner Brothers (חברת ההפקות), ועוד אין לנו דמויות קטנות של הספרים או דברים כאלה. אבל יש את האפשרות של באמת לתת, להביא את המרצ'נדייס הזה וליצור משהו נעים סביב הספר שלכם, שאת עושה בחינניות מאוד עם הסימניות שלך. וגם, כמו שאמרת בהתחלה, שאני חושבת שזה ממש מגניב, אנחנו נותנים לקהל שכבר קנה את הספר סיבות לחזור עוד פעם, כי הנה הוא יכול לאסוף עוד סימנייה, והנה הוא יכול את העט נוצה, או כל דבר אחר שיש ו… אני היום לובשת את אחת מהטבעות שהגיעו לדוכנים ב… ב… שיהיה באפריל ב"עולמות",
שיר: מהמם.
נעמה: אז יש לי פה את אחת הטבעות השדים, בדיוק היום קיבלתי את המשלוח של כל הדברים, וזה ממש מגניב,
שיר: איזה יופי.
נעמה: זה גם כיף כמו סופרת, להנות ממין דברים מסביב לספר.
שיר: אז זהו, שמוצרים נלווים, אני חושבת שהרבה סופרים מתייחסים אליהם בתור "ביג נו-נו", או בתור, "מה? אבל אני סופר, אני לא בסטיונר", לא באתי זה. עכשיו אני לא אומרת, תהפכו את עצמכם לדוכן תכשיטים, תהפכו את עצמכם לדוכן מלאכה, תהפכו את עצמכם לדוכן של בסטה של כלבו של משהו, לא. תמצאו נישה. למשל אצלי, אפשר למצוא סימניות, אפשר למצוא עטים, כלומר, אפשר למצוא דברים שקשורים לעולם הכתיבה והקריאה. והכל מה שאני עושה הוא בדגש שמוכוון על זה, עם דגש חזק יותר של עולמות המדע הבדיוני והפנטזיה, כי זה הז'אנרים המרכזיים שלי. וברגע שאני עושה את זה, אז אני גם פותחת לעצמי את הצוהר, באמת, לעולם של מוצרים נלווים, שגם מתכתבים עם הספר שלי, בלי שהם מדוייקים הספר שלי.
יש לי איזה קטע מעניין בספר הראשון, על בת-ים, ואני עכשיו הולכת ועושה סימניה עם זנב של בת-ים, אז אני לא הייתי צריכה ליצור במיוחד את הקונספט של מה זה בת-ים, או מה זה זנב של בת-ים, אבל אם אתה קורא את הספר, אז אתה עושה בעצמך את ההקשר הזה.
נעמה: אני רוצה שאת תספרי על הצ'יפס.
שיר: [צוחקת] או, הצ'יפס הגאוני. אני לא יודעת איך זה יצא כל כך מכלל פרופורציה, אבל בעיקרון בספר השני, שעכשיו, ההשקה שלו עוד שבועיים, יש שם איזשהו קטע, שאחת הדמויות כותבת את המילה "צ'יפס" לא נכון. הם מתווכחים על זה במהלך משחק של "ארץ עיר", והדמות שלי טוענת ש"צ'יפס" לא כותבים ב-צ', צ'יפס כותבים ב-ט' - ט', ש', י', פ', ס' - טשיפס. וכחלק מהקידום מכירה שאני עושה, לפני שאני עושה השקה או דוכן, אני לפעמים נותנת טיזרים קטנים מתוך מה שעומד לבוא. דברים שהם לא בגדר ספוילר של העלילה הגדולה, אבל שהם כן נותנים איזה מין טעימה של - מה אתם תמצאו בתוך הספר. ומה שקרה זה שהצופים כל כך אהבו את הקטע הזה עם הצ'יפס, שבמשך כבר כמה חודשים אנשים מעירים אחד לשני אם הם כותבים צ'יפס ב-צ'. והאנשים כבר לא מסוגלים לכתוב את זה ב-צ'.
נעמה: ויש לך סימנייה שהיא נראית כמו צ'יפס, ואנשים רוצים לאכול אותה כל דוכן.
שיר: כן, וקניתי סימניות בצורה של צ'יפס, וזה הפך להיות, ובגלל זה גם בהשקה אני מביאה, רציתי להביא קייטרינג של צ'יפס, אבל לצערי אני לא יכולה, אז אני מביאה חטיפי צ'יפס שונים, ויש לי צ'יפסרית שעושה מזה טררם גדול. וזה משהו שבכלל לא חשבתי עליו, שיכול להיות מקדם מכירה או מקדם של הספר, זה סתם היה קוריוז קטן.
ינון: אני רוצה גם להוסיף עניין פרקטי לגבי עניין המוצרים הנלווים. מעבר לזה שזה באמת, כאילו, מושך אנשים לראות, הרבה פעמים אנשים יראו, אוו! איזה סימניות מגניבות, ודרך זה הם הגיעו לדוכן שלך. ואז שם את יכולה לתפוס אותם, והרבה פעמים מבצע שזה כמו, ספר ומקבלים סימנייה או שתיים מתנה, זה משהו שיכול לגרום להם אשכרה לקנות ספר, וזה דבר מדהים.
שיר: נכון.
ינון: יש גם עניין פרקטי של אלה שרוצים לקנות רק את המוצרים הנלווים. שהרבה פעמים, כשאנחנו מתייחסים לזה שעולה כסף להוציא ספר, ואנחנו יכולים למכור אותו כביכול בעצמנו, מגניב, אבל אנחנו מוכרים אותו בעצמנו בדוכנים, שההגעה לדוכן עולה סכום מסוים, 400, 500, לא יודע, סכום כלשהו בכל דוכן, עולה כסף פיזית לשכור את המקום. הרבה פעמים יכול להיות מצב, שבזכות המוצרים הנלווים, המוצרים הנלווים סוגרים לנו את הפינה של, אוקיי, הם כיסו לי, הם מימנו את הדוכן,
שיר: חד משמעית! זה כל כך מדויק.
ינון: ועכשיו ספרים בחינם. כאילו, ספרים הם כאילו… זאת אומרת,
נעמה: הם רק רווח.
ינון: הם רק רווח, והם לא כאילו, כל ספר, אני צריכה לבחור שישה או שבעה או שמונה, או עשרה ספרים, רק כדי כאילו להיות break-even (נקודת איזון).
שיר: נכון. אבל גם עם המוצרים הנלווים, חשוב לזכור שהתפקיד שלהם הוא ללוות את הספר. התפקיד שלהם הוא לא להיות המוצר המרכזי. כי ברגע שאתה הופך את המוצר הנלווה למוצר המרכזי, הפכת מסופר שמקדם את הספר שלו לבסטיונר. אז…
ינון: נכון.
שיר: גם הדבר הזה הוא חשוב לעשות בטעם, הוא חשוב… הוא צריך להיות מאוד מידתי, מאוד מדויק. והמוצרים הנלווים, לדעתי, תמיד צריכים להיות משהו שאתה יכול או לקנות באופן נפרד [נשמעת יללת חתול ושיר מדברת אל החתולה: נכון קפטן, את ממש חתול, את צודקת מלא], או [צוחקת] לקנות אותו באופן נפרד, או לקבל אותו כמתנה ברכישה של הספר.
נעמה: נכון. אני אוסיף, לפני שנעבור לנושאים אחרים, חוץ מדוכנים, כי עוד מעט נגמרת לנו השעה, ויש לנו עוד נושאים לדבר עליהם, ששיר גם יש לה, כשהיא בוחרת את הסימניות, אז היא גם שמה אותם על מין קרטון כזה עם הטלפון שלה. עכשיו הספר שלה זה עוד דרך לשמור על קשר עם, הנה היא מראה לנו את זה, עם הקוראים, ולהישאר חקוקים בזיכרון שלהם, אם יש להם את הסימניה, או את ה… או את הבריסטול, אנחנו בעצם הולכים איתם הביתה בעוד צורה.
שיר: וחשוב לציין שזה לא יקר לעשות את הדברים האלה. שלא תחשבו שאני מגיעה עם מיליונים ושופכת. כן, זה מצריך איזושהי השקעה, אבל הדברים האלה, זה, אני עושה אותם על גלויות, כלומר, יש לי קשר עם איזשהו אה… בית דפוס, שהם עושים את זה, זה גלויה בסך הכל, שאני סימנתי עליה את הסימונים של לעשות את החיתוך בשביל להכניס את הסימניה. אבל, ולכן לייצר את זה, זה עלות שהיא כל כך שטותית, אבל מה שזה נותן כחוויה, כערך מוסף, כי עוד פעם, באמת, המקום שבו אני כאן, יש פה את כל פרטי הקשר שלי, את הטיקטוק, את האינסטגרם, את המייל, את האתר שלי. כל הפרטים נמצאים פה על הדבר הזה, שהם לוקחים אחר כך הביתה, חוץ מהעובדה שיש להם גם שקית שיש עליה את המיתוג שלי, וכמובן, הדבר החשוב זה לייצר גם מיתוג של עצמכם, זה לא רק הספר הרי…
ינון: עכשיו, שזה לא… בסופו של דבר, כל זה כלים, שזה לא עכשיו, אוי, אני לא יכול לעשות את אותו ייצור, אני לא כזה מוכשר בדברים האלה… יש כל מיני דרכים, זאת אומרת, גם יש, אנחנו גרים ביפו, זה יחסית קרוב לפלורנטין, בפלורנטין יש מלא חנויות עם פיצ'יפקעס סופר מגניבים במגוון רחב של נושאים, שיכולים לתת לנו את אותו מענה. הדברים האלה גם מוכרים אותם בסיטונאות,
נעמה: או ב"עלי אקספרס"…
ינון: או ב"עלי אקספרס", לא משנה. מוכרים את הדברים האלה, דברים שנמכרים במחירים מצחיקים.
נעמה: כל מה שזה דורש זה חשיבה.
ינון: בדיוק.
נעמה: לחשוב את הדוכן שלכם. לחשוב מה את… איזה חוויה אתם רוצים לתת לקהל שלכם, שבא אליכם מרמת הלבוש וההופעה, ועד רמת - מה יש על השולחן.
שיר: גם, זה לפעמים מגיע עם עניין של אג'נדה. למשל, הקהל שלי בא ואמר לי, שיר, אל תשתמשי בשקיות ניילון. אנחנו לא אוהבים שאת משתמשת בשקיות ניילון, כי זה פוגע באיכות הסביבה. אז הלכתי וחיפשתי, מה תהיה העלות שלי להחליף את השקיות לשקיות נייר? ואם אני רוצה למתג את השקיות נייר האלה, מה תהיה העלות הזאת? ואם במקום למתג אותן, אני פשוט אכין מדבקות שהן ממותגות, ואשים אותן על שקיות נייר פשוטות, מה תהיה העלות של זה? והצלחתי למצוא משהו, שבסך הכל, העלות שלו הוסיפה משהו כמו שקל וחצי לכל ספר או לכל מוצר. אז, זה באמת באמת דברים שיש להם את הפתרונות. הם יכולים להיות בבתי דפוס, הם יכולים להיות בפלורנטין, הם יכולים להיות ב"עלי אקספרס". הם שם. וזה לא מצריך הרבה מאוד עבודה או מחשבה.
נעמה: לגמרי. אני רוצה לספר, שאם כבר מדברים על שיווק פיזי, אה… לפני שהספר יצא לאור, הספר הראשון שלי, ואני מניחה שאנחנו נעשה את זה גם בספר השני, הוא יצא לחנויות. הוא יצא לסטימצקי, הוא יוצא עכשיו במרץ, הוא ייכנס לצומת ספרים. ומה שאני וינון עשינו, זה פיזית לעבור בין החנויות, לדבר עם הסופרים, ולספר להם על הספר.
ינון: עם המוכרים.
נעמה: עם המוכרים, ולספר להם על הספר. עכשיו, זה משהו שהוא לא פשוט לביצוע, אבל אני חושבת שזה תרם.
ינון: אני עברתי בשביל הספר של נעמה, אמרנו יש 130 סניפים לסטימצקי, הספר שלה נמצא בכמויות גדולות שם, אז הצלחתי להגיע למצב שב-95 סניפים של סטימצקי ברחבי הארץ הייתי. מה זה נתן? זה נתן את זה שאמרתי, אוקיי, יש לכם עשרה ספרים, ואתם לא יודעים על מה הספר, בואו אני נספר לכם על מה הספר. ואז, אההה, אני… זאת אומרת בפעם הבאה שנכנס קליינט לחנות, ושואל, תגידו, מה יש לכם בפנטזיה? הם יזכרו.
נעמה: זה לא עוד ספר על המדף. זה משהו שבתקווה מצליח קצת לבלוט, ואחרי זה גם ראינו את זה במכירות. ברור שיש הערך הכי גבוה זה מה שאנחנו עושים בעצמנו והתקשורת שלנו, אבל זה שיש מוכרים שמכירים, ואם מגיע מישהו שהוא קהל היעד, והוא יכול לספר להם, מאוד הוסיף, וזה סוג של שיווק, שהוא נכנס לקטגוריה של שיווק פיזי.
ינון: אני אגיד שתי מילים על איך עושים את זה נכון. אחת הטעויות הכי גדולות שאפשר לעשות, כשאתה מגיע לחנות ספרים שיש לה את הספר שלך, זה להיות אנונימי. "היי, יש לכם במקרה את הספר "מלאכיות עליון" של נעמה בר שירה", כאילו להתחזות לאיזה מין קונה. המוכרים עולים על זה ישר, זה מעצבן את ה…
נעמה: אם אתה לא פיזית קונה, אז רק העבדת את המוכר, בללכת לחפש ולזה, וזה, וזה.
ינון: באיזה סניף זה נמצא? אתה כאילו עכשיו מעביד אותי? כי… בוא… כל הזמן יש מין סופרים כאלה שמגיעים לחנות, אבל אם אתם מגיעים בתור כזה, "היי [בקול חמוד], מה נשמע? אני, ינון, כתבתי ספר, "כדורסל מהעתיד", ממש הייתי שמח לספר עליו". או, אני תמיד מתחיל, זה שורה שתמיד כובשת אותם: "היי, אני ינון, אני מחפש ספר שנקרא "מלאכיות עליון מעיין הנשמות", של סופרת שאני ממש מעריץ, במקרה, ממש במקרה, היא גם אשתי". זה תמיד הרגש שבו, כאילו…
שיר: כן, אני מאוד מסכימה עם זה, לא לנסות לעבוד על האנשים, אלא דווקא לבוא ולהנגיש. אין שום דבר רע או פסול בלהגיד, "שלום, אני הסופר, אני כתבתי את הדבר הזה, ואני אשמח לדבר איתכם עליו".
כי בדרך כלל המוכרים מאוד מאוד פתוחים להקשיב. הם רוצים. הם… הם… כשאני עבדתי בצומת ספרים, חלק מהמטלה שלנו היה לקרוא ספרים, ולקרוא את התקצירים של ספרים, ולהכיר כמה שיותר דברים, אז כשהסופר בכבודו ובעצמו מגיע, זה יותר קל.
ינון: נכון, ואגב, הרבה מהם, מאלה שעובדים בחנויות ספרים, הם עובדים הרבה, והרבה שעות, אז נגיד, לפעמים, לא יודע, כמה שוקולדים, שקניתי בדוכן ליד שעל הדרך כזה, היי, אני ינון וזה… ואפילו נתתי איזה שוקולד נחמד או איזה משהו כזה…
נעמה: ואם זה בכלל מתקשר לסיפור של הספר, אם זה יכול להיות שוקולד עם כנפיים…
ינון: אז זה בכלל מגניב. זאת אומרת לא תמיד, לא תמיד היה את האפשרות, אבל זה איזשהו משהו, שכזה, "היי, שלום, אה, אתה הבחור החמוד עם השוקולדים, כאילו, בוא"…
שיר: עוד משהו אחד שאני רק רוצה להוסיף, שנראה לי ששכחתם להגיד והוא חשוב, כשאתם מביאים את הספר שלכם לחנויות ספרים, ואתם מגיעים לדבר עם המוכרים, תביאו סימניות, תביאו סימניות שיהיה להם, שהם יוכלו לתת לאנשים.
ינון: ממש, זה גם משהו חשוב שעשינו, והוא ממש ממש עובד.
נעמה: אה, אני אגיד שאני, אני עוד פעם אספר… אנחנו, אני מספרת… אמרנו את זה גם כמה פעמים נגיד את זה עוד פעם, אנחנו מספרים מהחוויות שלנו ומה שאנחנו עשינו. לא הכל צריך לעשות, אל תרגישו מוצפים, אתם יכולים גם לבחור דבר או שניים מכל מה שנאמר בפודקאסט הזה. אנחנו אבל בכל זאת משתפים בכל מה שאנחנו עשינו, כדי שכל אחד…
שיר: גם כולנו פה עברנו בעצם איזשהו תהליך, ובנינו את כל מה שאנחנו עושים, שלב שלב, לא התחלנו עם הכל בבת אחת.
נעמה: לא חייבים לעבור מאה סניפים.
ינון: נכון. זה קצת כמו משל "כוכב הים", אני סיפרתי אותו בפודקאסט?
נעמה: אה, אני לא יודעת אבל תספר.
ינון: אם לא, אם שמעתם פרקים קודמים, סלחו לי. את מכירה את משל "כוכב הים", שיר?
שיר: לא, לא מכירה.
ינון: אוקיי.
נעמה: אני אגיד שהוא נמצא בספר שלי, אבל רק בספר השלישי, אז אתם…
ינון: כן.
נעמה: ספר, ינון.
ינון: אז יום אחד, כמות מאוד גדולה של כוכבי ים נסחפו לחוף - דבר כזה יכול להרוג אותם - ומגיע בחור ורואה מישהו, במשך המון המון זמן, זורק כוכבי ים חזרה לתוך המים כדי להציל אותם.
נעמה: אחד אחד.
ינון: אחד אחד. הוא זורק עוד כוכב, ועוד כוכב, ועוד כוכב. הבחור אומר לו, טוב תקשיב, יש פה כמות אדירה של כוכבי ים. אתה לא יכול להציל פה את כולם. אתה לא תהיה קרוב להציל את כולם, הוא אמר. הוא… ואז מראה לו את כוכב הים, אתה רואה את כוכב הים הזה? לכוכב הים הזה זה משנה.
שיר: נכון.
ינון: ועל אותו משל, זאת אומרת, גם אם אתם יכולים להגיע לסניף אחד, במקום ליד מגוריכם, ולספר, "היי, כתבתי ספר", והרבה פעמים גם אם זה, יכול להיות שגם אם זה סניף שהוא סניף גדול וטוב, אנחנו יכולים להזמין אותו במיוחד. כתבתי ספר ו…
נעמה: והוא גם אצלכם בסניף,
ינון: … "והוא אצלכם בסניף, והייתי ממש שמח לספר לכם עליו, אולי אפילו לעמוד פה ו…".
נעמה: כן, אז מה שרציתי להגיד, עם ההכנה שלי לזה שלא חייבים לעשות הכל, אחד מהדברים הנוספים שלי עזרו במכירת הספר, זה שכל יום, שישי שני, בערך שבוע כן שבוע לא, אני הלכתי לסניף אחר, עמדתי בכניסה עם כל הכנפיים שלי [צוחקת] וסיפרתי לאנשים הולכים ובאים על הספר. וזה היה מאוד מאוד משמעותי. זה גרם לזה שלפעמים עשרה ספרים נמכרו באותו יום, ואם לא הייתי שם, יכול להיות שלא היה נמכר בכלל, או היה נמכר אחד.
עכשיו, לא יכולתי לעשות זה בתשעים סניפים, וגם לא יכולתי לעשות זה יותר מכמות הפעמים שעשיתי את זה. אבל לפעמים שבהם הייתי וסיפרתי, זה עבד. עכשיו אני יודעת מהמוכרים, שהיו גם כאלה שבאו וזה לא עבד להם, וגם לי היו ימי שישי, שנמכרו רק שניים או שלושה ספרים. אבל אם לא הייתי באה, אז הספרים האלה לא היו נמכרים. וגם אם לא היו נמכרים, עצם זה שעמדתי שם ודיברתי, עם הכנפיים שלי או בלי הכנפיים שלי, על הספר עם אנשים, גרם לזה שעוד אנשים הכירו אותי, ולפעמים גם ניגשו אליי אנשים, "אה, את זאת מהטיקטוק, ולא קנו את הספר, אבל עצם זה שהם ראו אותי, היה משמעותי לזה שהייתי שם.
ינון: ואנחנו לא יודעים כמה מכירות אחרי זה מושפעות, כי הרבה פעמים ראינו באותם סניפים, כמה שבועות אחרי זה עלייה במכירות, בנתונים שלהם. אבל עוד משהו שהוא משמעותי גם לזכור, אם אתם מגיעים לסניף, השעה שעתיים הראשונות לרוב קשות. עכשיו, גם הרבה פעמים יכול לקרות מצב שבו נגיד, אם את תמכרי בשלוש שעות חמישה ספרים, שזה מדהים, אבל השעתיים הראשונות תמכרי אפס, ואז פתאום באו אלייך ארבעה.
נעמה: וואי, היה לנו פעם, שהגעתי לאיזה סניף בחיפה, בשלוש שעות הראשונות נמכרו שני ספרים, ואז נשפך עליי שוקו וכל הבגדים שלי התלכלכו וזה היה נורא, והייתי נורא עצובה, ורציתי ללכת אחורה…
ינון: בוא נלך הביתה, כן.
נעמה: אה… כן, הביתה, וגם אני עם שמלה לבנה, מי שמכיר אותי, זה היה הכי מבאס.
ינון: חנה'לה עם שמלת השבת.
נעמה: ואז כאילו, רציתי ללכת הביתה, ואז בפועל מה שקרה זה שלא הלכתי הביתה, הלכתי וקניתי בגדים חדשים, נעמדתי שם, ואז נמכרו כל הספרים שהיו בחנות, כאילו, נמכרו שישה ספרים בשעה. זה היה מטורף. אז גם לא להתייאש, לפעמים זה לא עובד בהתחלה, ועובד בהמשך.
שיר: נכון.
ינון: אז דיברנו על זה, אבל לא דיברנו מספיק על השקות.
נעמה: [אומרת בצהלת שמחה] נכון.
ינון: ונראה לי שאולי עכשיו הזמן לדבר על השקות. למה זה טוב, מה זה עוזר, וכמה זה מרגש. נראה לי, שיר ממש תשמח לספר.
נעמה: יש לך כבר ניסיון אחד ועוד אחד מתקדם.
ינון: כן, נכון.
נעמה: ספרי לנו גם על הראשון למי שיש לו השקות ראשונות, מה היה טוב, מה היה פחות טוב, וגם מה… את עושה הכנה מטורפת להשקה השנייה, אין אף אחד שלא יודע עליה. ספרי לנו.
שיר: אוקיי, אז קודם כל, בוא נתחיל עם השאלה, האם כדאי בכלל לעשות השקה לספר, שהיא אירוע נפרד? כלומר, האם אני, עכשיו, זה ספר ראשון שהוצאתי, האם כדאי לי, נניח, פשוט ללכת ל"שבוע הספר" להיות עם עוד סופרים, לעשות את זה שם, האם כדאי לעשות אירוע פרטי? מה… איזה יתרונות בכלל יש לדבר הזה? ו… ממה שאני ראיתי, מהניסיון האישי שלי, כל היתרונות האפשריים שעולים בדעתכם נמצאים בהשקה שהיא אישית שלכם, שהיא אירוע. אמ… זה קודם כל אירוע שהוא ממוקד בכם. אתם כל הפואנטה שלו. כל מי שמגיע יודע שזה האירוע שלכם, ושזה הספר שלכם. לרוב, אתם גם תפרסמו בכמה אתם הולכים למכור אותו, או איזה מבצעים הולכים להיות ביום של ההשקה. אז כל מי שמגיע, הוא קודם כל מוכוון קנייה שלכם. אה…
נעמה: אבל זה דורש, זה דורש עבודת שטח לפני.
שיר: עכשיו, מה החסרונות של לעשות השקה? מה החסרונות? קודם כל זמן, כסף, וטונה של שיווק. עכשיו, כסף זה לא בהכרח כסף לשפוך על פרסומות באינטרנט או בזה, אני לא מפרסמת בכלל בשום צורה מסורתית כזו שעולה כסף, אני פשוט יש לי טיקטוק. ואת כל הדברים אני עושה שם ואני לא משלמת על זה שקל. שיווק לא חייב לעלות כסף, אבל זה כן צריך להיות מאוד "out there" (שם, נוכח). אממ… מה, מה עוד אני רוצה להגיד לגבי זה? הכסף הוא יוצא בעיקר על העניין של שכירת מקום, של שכירת אנשים ושל שכירת מוצרים, כאילו קנייה של מוצרים. אממ… וכמו שאמרתי, היתרונות הם מטורפים. כשאני עשיתי את ההשקה של הספר הראשון שלי, אני לא ידעתי אם יש לי בכלל קהל. כלומר כן, אני בדיוק התחלתי קצת להתפתח יותר בטיקטוק. אני חושבת שהגעתי ל-4,000 עוקבים או משהו בסגנון, שזה היה מאוד מגניב ומוזר. ואני ככה עם 4,000 עוקבים בטיקטוק, הולכת לעשות השקה בדיזנגוף סנטר באיזה מקום, כזה לא בדיוק הכי מרכזי, אבל זה עדיין בתוך קניון, אבל זה לא בתוך בדיוק בתוך… משהו מוזר כזה מאוד. לא היה לי מושג כמה אנשים יגיעו. ומה שקרה בפועל, זה שהגיעו מאות אנשים. והיה תור. במשך תשע שעות לא נגמר התור. כל פעם הגיעו עוד אנשים ועמדו בתור, ואנחנו פשוט היינו המומים! מכמות האנשים שהגיעה ומכמות האהבה שאני קיבלתי, והחיבה והרצון והחיבוקים וההצטלמויות ו-מי היה מעלה על דעתו? אני בן אדם הכי אנונימי בעולם. אני עד לפני חמש דקות, אף אחד לא יודע מי אני, אבל הנה עשיתי פה את ההשקה, ובזכות זה שיצרתי את הקהילה הזו בטיקטוק, אז באמת הגיעו המון אנשים מכל הארץ. לא תגידו רק מהמרכז, הגיעו אנשים מאילת, והגיעו אנשים מחיפה, והגיעו אנשים מטבריה ו… זה היה מטורף! והם כולם הגיעו בשבילי, בשביל לקנות את הספר שלי. מי היה מאמין? ואחר כך החוויה הזאת חזרה על עצמה… [נעמה נשמעת לא ברור ברקע ושיר שואלת]: מה מה?
נעמה: כמה זמן מראש עבדת על ההשקה? כמה זמן עבר מהרגע שסיפרת שההשקה עומדת לקרות, ועד הרגע שהיא קרתה, ומה, ומה עשית בזמן הזה?
שיר: שלושה חודשים מינימום זה הזמן שאני ממליצה להקדיש לבניית השקה, ובעיקר לפרסום שלה. זה מתחיל בקביעת תאריך. זה לא מתחיל… כאילו תאריך ומקום. זה הדברים הכי חשובים קודם כל להשקה. להבין… אאמ… להשקה של ספר, כן? להבין, איפה אני רוצה להיות ממוקם? איפה יהיה הכי נוח לאנשים להגיע? או איפה זה הכי משרת את המטרה שלי? ובאיזה תאריך זה יהיה הכי נכון? אני באופן כללי ממליצה, גם על השקות וגם על דוכנים, לעשות את זה בחגים, כי זה בדיוק התקופה שבה כולנו מוכווני קנייה. אנחנו עם נפש יותר חפצה ויד יותר קלה על ההדק. אבל אבל זה זה.
ינון: רגע, כי הם כאילו…
נעמה: אנשים, יש רק עוד חודשיים עד הספר שלי ועוד לא פרסמתי תאריך. האם אבדה תקוותי?
שיר: אז הגיע הזמן שתתחילי, מתוקה, למה את מחכה?
נעמה: אני לא יודעת. זה מלחיץ נורא לקבוע תאריך להשקה.
שיר: ולכן צריך לעשות את זה כמה שיותר מהר. כי ברגע שקבעת תאריך עכשיו הכל מתנקז לתאריך הזה. אני, האמת היא שבמקרה שלי, אני קבעתי את התאריך של ההשקה יותר מחצי שנה מראש. כשאני חתמתי עם ההוצאה לאור על החוזה, בחוזה שלי עם ההוצאה לאור, מוגדר שכל הדברים מגיעים אליי יומיים לפני התאריך של ההשקה. כתאריך, כי זה גם היה הדרך שלי להתנהל מולם ולוודא שאנחנו עומדים באיזשהו לוח זמני מסוים ושהכל מתנקז לשם. וברגע שאתם מגיעים עם, עם, עם יעד, ואתם יודעים מאוד מתי אתם צריכים את הדברים ואיפה הם הולכים לקרות, אז גם קל לכם הרבה יותר לא להתברבר עם דברים, ולוודא שהכל עומד בלו"ז.
שיר: כמובן.
ינון: זה מעניין.
שיר: צריך לקחת בחשבון שהדברים יתארכו או לא יתארכו, אבל, אבל זה מבחינתי הרעיון. הלפרסם את זה, זה שלושה חודשים מראש ולהתחיל להתארגן על, באמת לשכור את המקום, לוודא שיש לכם את כל מה שאתם צריכים ולהיערך לבלת"מים. שוב, אני רציתי להביא, למשל, קייטרינג של צ'יפס, ופתאום גיליתי, חודש וחצי לפני, שאני לא יכולה לעשות את זה. שאני לא יכולה להביא את הקייטרינג של הצ'יפס כי זה מקום סגור ואי אפשר להביא לשם דבר כזה חם ו… מה עושים? אני בניתי, הרי, הרבה מאוד מההייפ (באזז, רעש יחצני, שיווקי) היה סביב העניין של הצ'יפס. אז אמרתי, טוב, אז אני אעשה פה shift, אז אני… אז תהיה לי דמות שבטוחה שהצ'יפס הזה הוא חם, ולמעשה אני מביאה חטיפי צ'יפס, אבל הבן אדם שהולך לתת לך את הצ'יפס הוא דמות בפני עצמו, והוא משוכנע שהוא כאילו עכשיו מטגן את זה במקום. [צוחקים]
ינון: זה מעולה.
נעמה: אני גם… אני רוצה שתספרי, את הפסקת, בעצם, עם הדוכנים בערך חודשיים וחצי לפני ההשקה, כדי שתוכלי להתמקד רק בהשקה, נכון?
שיר: נכון. היה לי את הדוכן האחרון של הספר הראשון שלי, ואז אמרתי, אני עכשיו לוקחת הפסקה של חודשיים ואני לא… אני מתמקדת רק בלעבוד ולהכין ולמקצע את מה שהולך להיות בהשקה. כמו שאמרתי, להתמודד עם בלת"מים, להכין את המוצרים, להבין מה כן הגיע מה לא הגיע. אני חייבת לגלות לכם סוד, אני נערכתי להרבה מאוד דברים, ואז ברגע האחרון היה לי הברקה, "אוו, אני צריכה צמידי זיהוי לאירוע פרימיום". יש לי אירוע פרימיום ואירוע לקהל הרחב, אז לאירוע פרימיום, אמרתי, אני צריכה צמידי נייר האלה, כמו שהיה ב"שבוע הספר", שנכנסים ומקבלים את ה… את הצמיד? כזה, אממה? פתאום אני מגלה שאין בארץ צמידים כאלה. חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי. או שהם נורא יקרים או שהם בכלל לא במלאי. אז הלכתי ועשיתי איזה long shot, הזמנתי מ"עלי אקספרס" עכשיו, אני, זה אמור להגיע שלושה ימים לפני ההשקה,
ינון: וואו…
שיר: וכולנו תקווה שזה באמת יגיע. אבל זה חלק מהדברים שבשבילהם צריך את הזמן הזה מראש. של העוד דיוק הקטן הזה. זה קצת כמו עריכה של ספר. עריכה לשונית, והגהה ועימוד. כל הדברים האלה נותנים לך את המקום של לבחון את המוצר שלך ולשפר אותו. אז כשאני עושה את זה עם ההשקה. ואני בעצם נותנת לעצמי את הזמן של, להסתכל על הדברים ולדייק אותם, אני מביאה את האירוע שלי למקום הכי טוב שהוא יכול להיות בו. אפילו העניין עם החוסר-יכולת בקייטרינג, גרם לי להצטרך לחפש מישהו, אדם כלשהו שיהיה הצ'יפסר. וזה לא כזה עבודה קלה ל… עכשיו לך תחפש מישהו שאתה סומך עליו מספיק, שיגיע, אתה צריך להחליט כמה אתה משלם לו. איך אתה מתנהל מולו. אז לכן…
נעמה: לגמרי, בהשקות לגמרי השמיים הם הגבול. לפני כמה ימים ראיתי מישהי שעשתה השקה בספרייה של העיר שלה. והיא גם ממש השקיעה. היו דמויות שטח. היה קייטרינג על השולחן עם, עם, עם כאילו, עם מיתוג של הדברים. היא הזמינה את ראש העיר. אפשר לעוף על השקות וזה כמו… היא כתבה שמה, שזה כמו לעשות בר-מצווה לספר. כמו מסיבת-לידה. כאילו… [צוחקת] אפשר לעשות את זה ככה. אפשר לעשות את זה מאוד מושקע. אפשר לעשות את זה יותר קטן. אנחנו פעם, את הספר שלך, את ההשקה של "הכלבלב שרצה חיבוק", עשינו בתיאטרון שעבדנו בו באותו הזמן. אתה זוכר?
ינון: זה היה בבית ציוני אמריקה.
נעמה: בבית ציוני אמריקה והכנסנו גם הצג… זה היה ל… ספר לילדים, אז גם הכנסנו הצגה
ינון: הצגת ילדים.
נעמה: הצגת ילדים. אפשר לחשוב על כל מיני דרכים, באמת להעצים ולתת מקום לספר שלכם.
שיר: אבל, אבל, אבל, ואני רוצה לתת פה קצת את הניסיון שלי בעניין הזה, חשוב לשים תקציב ואסור לחרוג ממנו. כאילו, קחו תקציב ותקצו לעצמכם נניח 10% של חריגה. אבל לא מעבר לזה.
ינון: כמו השיפוץ של הבית. שלא תגיעו למצב של, אוף, רגע, לא, אי אפשר…
שיר: שלא תגיעו למצב שההשקה מפסיקה להיות המקום הזה שהוא רווחי בשבילכם. או שהוא לא מהווה את המנוע ההתחלתי החשוב הזה, להוצאת הספר שלי לאוויר העולם וההכרה של אנשים בו. כי השקה זה המקום שבו הקהל, הבסיס שלכם, הוא הראשון, הוא המאמץ הראשוני שלכם שמקבל אותו, ואחר כך אותם אנשים הולכים לספר לאנשים אחרים על הספר הזה. וזה אמור להיות המנוע ההתחלתי. אבל המנוע ההתחלתי הזה לא צריך להכניס אתכם לחובות, הוא לא צריך להקריס אתכם כלכלית, והוא לא צריך להיות עם הדברים הכי נוצצים, הכי ממותגים. נכון, אתם יכולים למתג דברים בכתב יד, ככה, אגב, ההשקה הראשונה שלי, הייתה מעט מאוד ממותגת באופן מקצועי, ובעיקר ממותגת באופן מאוד מאוד ארעי. היה לי צלוחיות במבוק על השולחן שקניתי מהסטוקים, והיה לי… כלומר, זה היה כזה גם מן ניסיון שהוא היה מאוד לא ברור, והיה משהו מאוד נאיבי בהשקה הראשונה שלי, ומשהו בנאיביות הזאת דווקא מאוד מאוד עבד. עכשיו, בהשקה שאני עושה עכשיו, זה כבר לא ממקום נאיבי, אבל גם הקהל שלי הוא כבר לא נאיבי, הקהל שלי הוא כבר קהל חוזר.
ינון: כן.
נעמה: אני אסכם שאני לוקחת מזה, זה לקבוע לעצמי כבר תאריך להשקה, ולהיות נוכחת ברשתות, ולספר עליה לפני,
שיר: מאוד.
ינון: ואני אגיד איך אנחנו יכולים להיות הפודקאסט הכי גרוע בעולם השיווק ספרים, אם אחרי כל השיחה הזאתי, לא נשאל ונדגיש שוב, שיר, באיזה יום, תאריך ושעה ההשקה שלך? [צוחקים]
נעמה: אז ספרי לנו על זה לפני שאנחנו חותמים.
שיר: אז ההשקה של הספר, "103, ברוכים הבאים לכאוס", תתקיים ב-7.3, זה יוצא יום שלישי במהלך חופשת פורים. ההשקה תתקיים בדיזנגוף סנטר בתל אביב, בניין ב', קומה שלישית, מתחם שנקרא "הסלון", זה נמצא בדיוק בין המציאון לבין השירותים. [קול של נשיקה] אחלה של מיקום. [נעמה צוחקת]
ינון: מהמם.
שיר: וזה יהיה בין השעות… רגע, רגע. בין השעות, 2 ל-8 בערב.
ינון: נכון. אז תודה רבה לכולכם, אני הייתי ינון, את היית נעמה, ואת היית שיר.
שיר: אני הייתי שיר טוב, יאללה, בכיף.
ינון: שיר טוב, יאללה, ביי.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios